הדת היהודית בישראל מתבטאת באופן בינארי, גם אם וקטוריאלי: הזהויות מתחלקות לדתי / חילוני, בעוצמות שונות. בגלל יוספוס פלאוויוס שכביכול חילק את הזרמים הדתיים בישראל לשלוש כיתות (פרושים, צדוקים, ואיסיים), מצאתי עצמי לא-פעם חושב על החלוקה המשולשת הזאת: בארץ כיום, הייתי אומר שיש חילוניים, דתיים וחרדים; ואולי שיש חילונים, מסורתיים, ודתיים? בחלוקה השנייה, החרדים הם תת-קבוצה בתוך הקבוצה הרחבה יותר של שומרי-שבת וכשרות. בחלוקה הראשונה, המסורתיים יכולים להתחלק בין קבוצת החילונים ו קבוצת הדתיים, תלוי בהקשר (האם המדד הוא מי שומר שבת? או מידת ההקפדה על חוקי הכשרות? או שמא המדד הוא מי הולך לבית-כנסת דרך קבע)? למרות נסיונות להגדיר את המסורתיות כביטוי עצמאי של היהדות, נפרד מן האורתודוקסיה, שדוכא על-ידי ממסד אשכנזי (למשל, בכתביו של מאיר בוזגלו, ובתנועת "תיקון" שהקים), המסורתיות אינה מאתגרת את האורתודוקסיה מבחינה אידיאולוגית או מעשית (אף כי דבריו של בוזגלו תקפים לגבי אתגור ההגמוניה האחו"סלית). מעיקרה המסורתיות היא הדגשת ההבדל ההירארכי שבין העילית הרוחנית של הדת הממסדית, לבין השוליים שלה שאמנם אינם מקפידים על קלה כבחמורה אבל גם אינם מבקשים לקבוע את הסטנדרט. נדבך חשוב של העמדה המסורתית הוא הרצון לשמר את הקיים, ושמרנות זו מתבטאת גם ביחס למעמד הסמכות של הרבנות הארותודוקסית (לאו דווקא מוסד הרבנות הראשית שהשית המנדט הבריטי על ארץ-ישראל). אפילו אלו שמחשיבים עצמם לחילונים גמורים בישראל עדיין יערכו רובם ארוחה חגיגית בתאריך שחל בערב פסח לפי הלוח העברי, גם אם סממני הסדר יהיו מועטים. טקסי בר-המצווה והנישואין שלהם יכללו איזשהו מגע עם רב אורתודוקסי, על-פי רוב. הישראלים נוטים להיות חילונים אורתודוקסיים, וכמו האורתודוקסיים רובם מסרבים להכיר ברבה קונסרבטיבית או רפורמית כשוות-מעמד לרב אורתודקוסי. לכן, החילונים והמסורתיים אינם שונים בהרבה זה מזה: ההבדל הוא בעוצמת הקירבה שלהם לאורתודוקסיה, לא באתגור שלה. הן החילונים והן המסורתיים אינם מציעים אלטרנטיבה ליהדות האורתודוקסית, ובעצם נדרשים לקיומה.
בבואי לחשוב על יהדות ארצות-הברית, הנטייה המיידית שלי היא לחלק לשלוש קבוצות גם כן: אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמים. זוהי חלוקה קלאסית של יהדות אמריקה, אלא שהיא מיושנת וכבר איננה מיטיבה לבטא את המגמות של המאה הנוכחית. מרכזי תפילה צעירים ושוקקים בארצות-הברית, באופן שייראה זר מאוד לישראלי המצוי, אינם מתחייבים לאחד משלושת הזרמים המתחרים של המאה העשרים, ובקהילות רבות צרכים קיומיים גורמים לקווים המפרידים (בעיקר בקרב הזרמים השוויוניים) להיטשטש. יותר ויותר מרכזים רוחניים אינם מתמקדים בתפילה, לכל הפחות במובן של הליטורגיה המסורתית, ובהשפעת הפרוטסטנטיות האמריקאית, מציעים חוויות רוחניות שנוגעות בתרבות, אינטלקט, ופוליטיקה. במרכזים כאלה יש לא-פעם העדפות לרבנים שהכשרתם לא הייתה דרך אחד הזרמים המרכזיים, ואנו עדים לעלייה בכוחם של סמינרים שמכשירים רבנים ללא השתייכות לאחד הזרמים, בניגוד לעבר כשמרכזים כאלה נאבקו לשרוד.
הזהות היהודית בארצות-הברית היא עשירה, מרובדת, ויצירתית הרבה יותר, כפי שהיטיב לשרטט זאת ספר לימוד מאת אהרן האן טפר בשם "יהדויות". סקירה פופולרית יותר של המגמות הללו נמצאת בסדרה המשובחת של גורי אלפי, "היהודי החדש". אך בניגוד ליהדות ארצות-הברית, אחותה הישראלית שבויה בפרדיגמות ישנות (למעט איים מוגבלים של רעננות). דווקא בישראל, בה הכוח היוצר של העם היהודי אמור היה להיות חופשי יותר להתנסויות של פירוק ובנייה מחדש של היהדות, הזהות היהודית נתקעה ביחס השסוע של אנשי העלייה השנייה למורשתם, ולקרע צורני מעיקרו בין שומרי-המסורת לזונחיה, בין אנשי היישוב הישן לציונים, בין אנשי העלייה הראשונה לאנשי העלייה השלישית, בין תלמידי הרב קוק לתלמידי תלמידיו של בובר, בין נאמניו של בן-גוריון וחסידיו של החזון-איש. כל גרסה ומופע של המתח החילוני-דתי בישראל, תמיד חוזרים בסופו של דבר לבינאריות של חילונים ודתיים, כשהדתיים מקווים שהחילונים יחזרו בתשובה, והחילונים לא מוכנים לגמרי לזנוח את המסורת, גם אם יש ויכוח ביניהם לגבי הנקודה שבה מסמנים את הקו האדום שחצייתו היא כמו בגידה במורשת.
*****
היהדות הפרוגרסיבית האמריקאית, כמו שאמרתי, היא תוצר של סביבתה. הזרם הקונסרבטיבי הוא שמרני במושגי השמרנות של הפוליטיקה האמריקאית, וביחס לתנועה הרפורמית, שהקונסרבטיבים יצאו כנגדה. אבל גם אם המהפכות שלהם איטיות יותר משל הרפורמיים, הם קיבלו את הנחות השוויון המגדרי גם לגבי תפילה וגם לגבי הכשרה לרבנות, באופן שהופך את ההגדרה שלהם כשמרנים לחסר-פשר במובן הישראלי. מאוחר יותר, הם גם הסכינו עם קיומם של זוגות חד-מיניים, גם אם לאט יותר מהתנועה הרפורמית (כתבה על כך יפה רוברטה קוואל), ועם מחלוקות פנימיות שנמשכות בנושא. מסיבות אלו, אני מכליל אותם כחלק מהיהדות הפרוגרסיבית (הכללה שמושפעת לא מעט מהישראליות שלי).
בשלבים מוקדמים של השפעות הפמיניזם על היהדות הייתה התמודדות עם ברכות כגון "שלא עשני אישה", ועם הלשון הזכרית של ברכות אחרות (בין אם בהתייחסות לזכריות של המתפלל או של האל). כפי שדליה מרקס הראתה, האתגר בישראל של עדכון הברכות לנוסח שוויוני ומכליל יותר היה גדול במיוחד, אולי בגלל השמרנות של החברה הסובבת, ואולי משום שהמתפללים היו יותר ערים לשינויים וגיווני משמעות של העברית. פמיניסטית אמריקאית כמו לין גוטליב יכלה לתת מקום מודגש יותר לצד הנשי של האל דרך השכינה, מבלי להרגיש את הזכריות הטבועה בפנייה בגוף שני, או אפילו במושג האל. ההשפעות הפמיניסטיות לא פסחו על האורתודוקסים, שבאופן אירוני ניסו להציע תגובה של העצמה נשית דרך המצוות שעל-פי חז"ל נשים מתות בעטיין בשעת הלידה: הדלקת נרות, נידה, והפרשת חלה (תמר אל-אור סיפקה תיאור מאיר-עיניים של הפופולריות העולה של הפרשת חלה בישראל).
מתוך קשב למגמות בולטות בתרבות הכללית, רבנים פרוגרסיביים החלו לנסות להתמודד עם הבינאריות המגדרית שהעברית כופה על דובריה ("עברית היא סקסמניאקית", כדברי וולך). רבנים פרוגרסיביים שעוסקים בגיור החלו להיתקל באנשים שאינם מגדירים את עצמם כזכר או נקבה, או באנשים שמגדירים עצמם כזכרים מבחינת המגדר, אף שאין להם איבר למול מבחינת הפיזיולוגיה. הנוסח העברי של שטר הגיור שהיה בידיהם עד כה היה מנוסח באופן שהבהיר אם מדובר בגר או גיורת, ומערכת הפועל בעברית מתקשה להמנע מכך. נוסח העברית הרב-מגדרית לא הגיע לשטרות הגיור, בין היתר משום מסורתיות פרדוקסלית שמקשה על התקבלותה בטקסטים בעלי תפקיד הלכתי. יש רבנים שחוששים שנוסח כזה יקשה על הגר לקבל הכרה במדינת ישראל (הטיעון הזה חשוד בעיניי, משום שלרבנים פרוגרסיביים ודאי ידוע שעצם שיוכם הלא-אורתודוקסי יקשה על הגר, וכן שנוסחים אחרים שמנסים להמנע מציון המגדר ייצרו קשיים בעצמם).
פתרון אחד שהוצע הוא שימוש בשפה נייטרלית. הועידה המרכזית של רבני ארצות-הברית (של התנועה הרפורמית) מציעה למכירה שטר גרות בשלושה נוסחים: לזכרים, הכרזת הגיור מודיעה "הוא יהודי"; לנקבות, "היא יהודיה"; ובנוסח הנייטרלי ההכרזה היא "עם ישראל חיבר חבר נוסף". אני מניח שהטענה המובלעת היא ש"חבר" (במובן member) הוא פשוט מונח שמבחינה לשונית יש לו מין זכרי (כפי שלשולחן או לחלון יש), מבלי שיש לו משמעות של מגדר האדם (באותה מידה ש"אדם" איננו בהכרח גבר, אפילו בכמה מקומות במקרא). אבל היות שאפשר (ואף צריך) לומר "חברה", אם ה-member היא אשה, הרי שזה פתרון דחוק מאוד.
ישנו פרוייקט מעניין בשם "סידור פתוח", על משקל "קוד פתוח", שבו רבנים מעלים תפילות חדשות שהם חיברו. תפילות רבות שמועלות הן תפילות בנושאי השעה, ומשקפות את המתח הטבוע בפרוייקט: אם התפילה היא גמישה ומשתנה לפי אירועי השעה, מדוע בכלל צריך נוסח משותף לקהילה (ועל אחת כמה וכמה לקהילות), במקום שכל אדם יתפלל תפילה ספונטנית כראות עיניו? בכל מקרה, במסגרת הפרוייקט הזה, העלה הרב הקונסרבטיבי יונה ראנק נוסח נייטרלי משלו לתעודת הגירות. הנוסח שלו משקף בקיאות רבה גם במסורת הרבנית העשירה, גם בעברית ישראלית עכשווית, וכן אוזן כרויה לרוחות הזמן. ראנק משלב ביצירתיות פעלים בזכר ובנקבה, כשהגר או הגיורת מתוארים כ"נפש" (ולכן מצריכים התייחסות נקבית), אבל שינוי השם מנוסח בצורה שמתייחסת לשם עצמו (מה שמצריך התייחסות זכרית). בפועל, גם ראנק אינו יכול להמנע מכך שהאדם המגוייר מתואר במגדר מסויים (דרך נפשו הנקבית), אבל אני מניח שכמעט כל גר או גיורת אכן מאמינים בקיומה של נפש, וכך נוסח הגיור מתייחס לצד הרוחני שלהם, ולא למציאות הגופנית שלהם. השינוי הלשוני מבטא גם שינוי בדגש של מהות הגיור, שתמיד היה תהליך רוחני בראש ובראשונה (גם אם נלווה לו צד גופני, וביתר שאת לגברים).
אלא שכל הלבטים באשר לניסוח המגדרי של השטר אינם מצליחים לספק מענה לאתגר האמיתי שמציבים הרעיונות החדשים של הגדרות מגדריות לעצם השאלה של אוטונומיה זהותית. בעולם שבו אנשים רשאים להחליט שהם גבר או אשה על-פי תחושתם או הכרתם וללא התייחסות לאיברי הרבייה שלהם קשה להצדיק את הצורך בתהליך ממסדי חיצוני שינפיק תעודה על שינוי דת. מי שיכולים להחליט שהזהות המגדרית שלהם שונה מהייעוד המגדרי שנקבע בלידתם ודאי שיכולים באותה מידה לקבוע באופן עצמאי את הגדרות הזהות האידיאולוגיות והאמוניות שלהם: שמורה להם הזכות להגדיר את עצמם בתור ימנים, שמאלניים, קומוניסטים, ליברטריאנים, פמיניסטים, ציוניים, גזעניים וכיוצא בזה, וצריכה להיות שמורה להם הזכות לזהות עצמם כיהודים או כנוצרים, כמוסלמים, כבודהיסטיים, או אתאיסטים – לפי הבנתם את המושגים האלה, ולא לפי מה שסמכות אחרת קובעת.
אני משער שהרבנים שמתחבטים בסוגיות האלה ידחו את הטענה שלי, ויכול לדמיין לפחות מקצת הטיעונים שהם עשויים להעלות. למשל, שתהליך הגיור הוא תהליך של חיברות ויצירת השתייכות לקהילה. הזהות היהודית היא קהילתית, ועוד יותר מכך הפראקסיס היהודי. אין מדובר בתהליך אוטונומי של יחיד הסגור בדל"ת אמותיו, אלא בתהליך דיאלקטי של מי שמצטרף ושל מי שמקבל. אלה טענות נכבדות ורבות-משקל, אלא שבמאבק הטרנספובי טענות כאלה נדחות כלאחר-יד. לרבנים הפרוגרסיביים ברור שיש לכבד אנשים שמגדירים עצמם כאשה, גבר, או א-בינארי, מבלי קשר למה שמישהו אחר חווה כלפיהם. מן הצד המעשי ידוע לי, כמובן, שלגיור יש חלק (גם אם לא מרכזי) במטה-לחמם של אותם רבנים, ולכן אין זה פשוט לדבר על התנגדות לתהליך עצמו.
הכרה באוטונומיה של היחיד על זהותו גוררת השלכות שחורגות משאלת הזהות המגדרית והמינית. מן ההכרח שהיא תימשך גם לסוגיות אחרות, ובוודאי לכל סוגיה שקשורה לאמונות ולדעות של היחיד. רבנים פרוגרסיביים שמבקשים לכבד את בחירתם של יחידים לקבוע את המגדר שלהם כרצונם יצטרכו לחשוב על דרכים יצירתיות יותר להתייחס לתהליך הגיור. מן הראוי שברוח דומה תהליך גיור פרוגרסיבי ייראה יותר כמו הצהרתה ההחלטית של רות המקראית מאשר התהליך הרבני, כאשר הרבנים יוכלו להציע שיעורים למי שמעוניינים ללמוד עוד, ולא כתנאי מקדים לתעודת גיור. הצורך בתעודה שמכריזה על היות אדם יהודי בוודאי שאיננו מעוגן במקורות הקלאסיים, וקשה להצדיק מדוע אנשים יצטרכו תעודה כזו, כשבה בעת הם זכאים להחליט עבור עצמם שהם אשה או גבר, ללא שום תעודה ומבלי לחפש הסכמה של סמכות אחרת להכרה בזהות הפרטית שלהם מכח התודעה האישית.
בוזגלו, מאיר. שפה לנאמנים: מחשבות על מסורת. ירושלים: כתר, 2008. [תמצית משנתו הופיעה גם בעתונות, למשל כאן]
El-Or, Tamar. "A Temple in Your Kitchen: Hafrashat Hallah—the Rebirth of a Forgotten Ritual as a Public Ceremony." In Jewish Studies at the Crossroads of Anthropology and History: Authority, Diaspora, Tradition, edited by Ra'anan S. Boustan, Oren Kosansky and Marina Rustow, 271-93. Detroit: Wayne State University Press, 2011.
Gottlieb, Lynn. She Who Dwells Within: A Feminist Vision of a Renewed Judaism. San Francisco: HarperSanFrancisco, 1995.
Kwall, Roberta Rosenthal. The Myth of the Cultural Jew: Culture and Law in Jewish Tradition. Oxford: Oxford University Press, 2015.
Marx, Dalia. "Feminist Influences on Jewish Liturgy: The Case of Israeli Reform Prayer." In Women in Israeli Judaism (Sociological Papers 14), edited by Larissa Remennick, 67-81. Ramat Gan: Bar Ilan University, 2009.
Tapper, Aaron J. Hahn. Judaisms. A Twenty-First-Century Introduction to Jews and Jewish Identities. University of California Press, 2016.
פוסטים קשורים:
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 