בין ששת הימים ליום כיפור, ובין הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני

^{במלאת 55 שנה לסיום מלחמת ששת הימים}

א. הערכת היחס בין ששת הימים ליום כיפור

שתי דיעות רווחות לגבי מלחמת ששת הימים. ראשית, התפיסה המקובלת לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור גורסת שההצלחה הכבירה של המלחמה הקצרה ב-1967 הולידה שאננות ויוהרה שגרמו לכשלון ב-1973. שנית, מקובל לחשוב שההצלחה הצבאית הציתה מחשבות משיחיות שהתבטאו בהקמה מהירה של התנחלויות ובעליית כוחה של הציונות בדתית בפוליטיקה הישראלית. דיעות אלה, למרות שאינן שגויות לחלוטין, נעדרות ראייה מרובדת וחסרות כמה ניואנסים שיש לעמוד עליהם.

בקצרה אומר לגבי הדיעה השנייה שתנופת הבנייה בשטחים בכל הגזרות (סיני, הגולן, הבקעה, ויהודה ושומרון) החלה אחרי מלחמת יום כיפור ולא אחרי מלחמת ששת הימים. נראה שהטראומה של המלחמה היא גורם משמעותי יותר בתנועה ההתיישבותית מאשר מלחמת ששת הימים. כמו-כן, מקומה של הציונות הדתית בפוליטיקה הישראלית מורכב יותר משחושבים: מראשית ימיה, מיצבה את עצמה תנועת ההתיישבות כאופוזיציה לממשלה, הן דרך ההתנהלות הפרטנית בקרב המתנחלים והן ברטוריקה של דובריה, כאילו הם קובעים עובדות בשטח בניגוד לרצון הממשלה. ועם זאת, היישובים עומדים הודות לתמיכה כלכלית ובטחונית של המדינה. חשוב מכך: טרם ראינו נסיון התנגדות אחד לפינוי שצלח. בסיני, ברצועת עזה, בצפון השומרון, וכן במאחזים המפורקים מעת לעת – בכל פעם שהמדינה ביקשה לפעול נגד הציונות הדתית, ידה היתה על העליונה. בהערת-אגב אפשר להעיר שגם בתחומים אחרים (כגון אופיה היהודי של המדינה, שבת, להט"ב, וכו') אין הציונות הדתית מצליחה להכתיב סדר-יום שמותווה לפי ערכיה. חשוב, אם כן, להכיר בכך שהמדינה אינה נכנעת לתכתיבי המתנחלים בשום מקום, אלא שנוח לה להציג זאת במקרים בהם פועלם של המתנחלים מתיישב עם המדיניות הכוללת. לסיבות  של המדיניות הזו אשוב בחצי השני של המאמר.

לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור למדתי כמה נקודות חשובות מספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי". כתבתי כבר בעבר על ספר זה שהוא ללא ספק החיבור החשוב ביותר על האסטרטגיה הצבאית הישראלית. לא זו בלבד שהספר מתאר אסטרטגיה זו לכל מי שמבקש להבין אותה, אלא הוא מהווה צעד אסטרטגי בפני עצמו, משום שכל הקורא בספר מבין שלטל היה ברור שאויביה של ישראל ילמדו אותו היטב. על-כן הוא בורר את דבריו בקפידה, ומציע חזון אסטרטגי שמושתת לא רק על מעשי ישראל, אלא גם על ההנחה שחזון זה יהיה ידוע ומובן לאויביה. נדיר שספר מצליח לא רק לתאר ולנתח אלא בעצם לממש את אותו הדבר שהוא מנתח בעצם קיומו. לא פחות מרשימה היא ההדגמה שאסטרטגיה צבאית מושכלת איננה דבר שנועד למחשכים, וששקיפות יכולה (וצריכה) להיות אבן-יסוד אסטרטגית.

גם טל מדבר על השאננות ששרתה בארץ בעקבות הישגי ששת הימים (197-200), וגם הוא מדבר על אנשי "ארץ הישראל השלמה" שדרכם החדשה פילגה את העם לא רק בשאלות של בטחון, אלא גם ביחס "למהות המדינה, דמותה ותכליתה" (201). אבל אצל טל יש נקודות נוספות ונכבדות שמאתגרות את השיח המקובל סביב שתי המלחמות הללו. אני מבקש להדגיש שלוש נקודות חשובות שלמדתי ממנו:

1. את כשלי מלחמת יום כיפור צריך להבין דרך מלחמת ההתשה, ולא דרך מלחמת ששת הימים. נוח לזכרון הקולקטיבי לזכור את ששת הימים ואז את יום כיפור, כאילו לא היה כלום בין השתיים. אבל דימוי זה, שהוא חזק במיוחד עבור אלה שנולדו אחרי המלחמות הללו (כמוני), רחוק מן האמת. לפלא הטקטי של מלחמה קצרה ומהירה בעלת הישגים נדירים (מדינה שמשלשת את שטחה תוך פחות משבוע) היה מחיר כבד, והלחימה נמשכה למעשה תחת שם אחר במשך שנים. הנכונות לקבל את מלחמת ההתשה חרגה מהאסטרטגיה הישראלית, גרמה למדינה להשקיע מאמצים בכיוונים שגויים (דוגמת קו בר-לב, שטל התנגד לו), ובסופו של דבר הסבה נזק לישראל. טל קובע שהמצרים "צברו נסיון במלחמת ההתשה לצד הרוסים ולמלחמת יום הכיפורים הם נכנסו מיומנים וחדורי ביטחון בתחום הנ"מ" (205).

2. ישראל לא השכילה לנצל את ההישג המרכזי של ששת הימים. ההישג המרכזי הוא כמובן הגדלת השטח, המאפשר לנקוט באסטרטגיה אחרת בעת לחימה. טל מבדיל בין הגנה גמישה להגנה נוקשה במלחמה: בהגנה נוקשה הצבא חייב למנוע אובדן שטח, בעוד שבהגנה גמישה אפשר לספוג אובדן כזה כמהלך אסטרטגי של המלחמה שמושך את האויב פנימה על-מנת להחליש אותו (למשל, כדי להרחיק אותו מגיבוי אש שנמצא מאחורי הקווים):

משניתן היה לנהל קרבות הגנה גמישה מכוח העומק האסטרטגי שנרכש במלחמת ששת הימים, היה ביכולתו של צה"ל להרשות לעצמו לאבד שטח כאמצעי להשמדת כוחות אויב רבים תוך שחיקה מינימלית של כוחו – אולם הוא המשיך לדבוק בעקרון ההגנה הנוקשה. כשם שבמישור המדיני לא הפכה ישראל את השטחים שכבשה לפיקדון השמור בידיה לשם מיקוח במשא ומתן מדיני, שתכליתו להגיע להסדר ולהבנה בינה לבין העולם הערבי, כך גם במישור הצבאי צה"ל לא ניצל את העומק האסטרטגי שרכש כדי לאמץ את תפיסת ההגנה הגמישה, המייצגת באמנות המלחמה את השיטה האופטימלית החסכונית. (202-203)

אחד הגורמים שמחייבים הגנה נוקשה הוא נוכחותם של יישובים אזרחיים בעומק האסטרטגי, שמונע את היכולת לאבד שטחים בזמן המלחמה. טל אומר כאן דברים לגבי מלחמת יום כיפור אבל הם יהיו נכונים ביתר שאת עם תנופת הבנייה בשטחים שנכבשו ב-1967, ובמיוחד לאחר הסכם השלום עם מצרים: בסיני היתה אפשרות גם להקים יישובים אזרחיים וגם ליהנות מעומק אסטרטגי שמפריד בין יישובים אזרחיים ישראליים ובין הגבול עם מדינת האויב. מרגע שהיישובים פונו וחצי-האי הוחזר למצרים, היישובים שבשטחי 1967 כולם חותרים תחת ההגיון של העומק האסטרטגי. במילותיו של טל:

במלחמת ששת הימים הרחיקה ישראל את האויב מגבולה וחזרה ונצמדה אליו שנית – לטווח תצפיותיו ואש הארטילריה שלו. היתה זו, אפוא, דיכוטומיה: יש ואין עומק בעת ובעונה אחת! יש עומק לאומי קיומי ואין עומק להגנה על יישובים ולניהול קרבות הגנה אופטימליים, ניידים וגמישים, שתכליתם אחת – השמדת כוחות האויב. (203-204)

3. לא היה מחדל מודיעיני ביום כיפור. הנקודה השלישית נוגעת לתפקידו של טל לקראת מלחמת יום כיפור כסגן הרמטכ"ל ולויכוחיו עם אלי זעירא. טל טוען שמטרת המודיעין היא לספק תמונת מצב של תנועת כוחות וכוננות ועל בסיס זה לשקף לראשי הצבא והמדינה את האיום העומד בפני ישראל. ניחושים והערכות לגבי כוונות האויב הן שונות מהותית ממידע קשיח לגבי פעולות האויב. הוא מנגיד את המידע ביום כיפור עם המידע ב-1960, במה שכונה לימים "כוננות רותם". פיסקה קצרה מתארת גם את סיכום האירוע בעיני טל, וגם את תפיסתו האסטרטגית הכוללת:

כושר ההתרעה של המודיעין הישראלי, על-פי מושג ההתרעה הצרוף של תורת הביטחון, נבחן ב-1960 ונחל כישלון. ב-18 בפברואר 1960 החלו כוחות מצריים לנוע לתוך סיני, מבלי שהמודיעין הבחין במתרחש. רק לאחר ארבעה ימים התברר שכוחות מצריים נערכו בסיני. משנודע הדבר לא עסק מטכ"ל צה"ל בבדיקת "כוונות" אלא הניע מיד את הכוחות הסדירים, שנערכו בדרום מול פני האיום. תגובה זו ננקטה בהתאם לתורת הביטחון, שלפיה על צה"ל להיערך בכוחות מספיקים נוכח האיום ולהשתדל להנחית מכה מקדימה, אם האויב אינו נסוג. תורת הביטחון גרסה שעל האויב להכיר את עקרונותיה ולדעת, שישראל אינה מסוגלת להחזיק צבא מגויס לאורך זמן ללא הכרעה.  (206-207)

בדומה לכך טל טוען כי "ערב מלחמת ששת הימים עסק המודיעין בהערכת "כוונות" ונחל כישלון" (207). טל גורס, בניגוד לריבוא ויכוחים שיתנהלו עוד שנים רבות לאחר מכן, כי רק ב-1973 המודיעין תפקד כהלכה:

במלחמת יום הכיפורים נתן המודיעין – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל – "התרעת איומים" צבאית מלאה, ובכך הוא מילא את ייעודו על-פי תורת הביטחון. אבל הממשלה והמטכ"ל המתינו לעוד ידיעות על "כוונות" ולא הסתפקו במידע המפורט והמוסמך ללא תקדים שהיה בידיהם על האיום הצבאי החמור שרבץ לפיתחה של ישראל. (208)

הבעיה, אם כך, היתה נעוצה לא במידע המודיעיני, כי אם בהיסוס לפעול על-פיו. דומני שבדברים הבאים טל מקפל בדבריו האשמה כלפי זעירא:

מושג ההתרעה השתבש בין יוני 1972 לאוקטובר 1973 ונתפס כמושג המורה על "כוננות" האויב ולא על "האפשרויות" שלו. בשיבוש זה של תורת הביטחון ובסטייה ממנו טמון בחלקו הגדול סוד המכה של מלחמת יום הכיפורים. (207)

החלטת הדרג המדיני להמנע מגיוס הכוחות בשלב מוקדם יותר נתונה מזה שנים לפירושים שונים, קונספירטיביים יותר או פחות, אבל נדיר למצוא שמתווכחים על הסוגיה הזו מתוך דגש על המידע המודיעיני האיכותי שהיה, ובכך שהיה די בו כדי לשנות את נתוני הפתיחה של המלחמה, כפי שטל עושה.

ב. המעבר מסכסוך ישראלי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלסטיני והשלכותיו האסטרטגיות

בפרק החותם את הספר, טל טוען שיש צורך בתורת ביטחון חדשה לישראל משלוש סיבות: התפתחות טכנולוגית שתגביל את הכוחו האווירי בשדה הקרב העתידי; שינוי הסדר העולמי; וקיומו של נשק להשמדה המונית במזה"ת שייצור מאזן אימה חדש ומסוכן (218-219). עצם היכולת שלו לראות שהתורה שהוא שרטט אינה נצחית ראויה לשבח, אבל מאכזבת קמעה ההסתופפות של מחשבתו כאיש חילות השדה. הוא צודק באשר להתפתחויות טכנולוגיות, אבל שוגה כשהוא חושב שהתפתחות כזו תפגע בחשיבות של העליונות האווירית. חמורה מכך היא התעלמות מהשינוי המהותי שחל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתור לב הסכסוך. לאנתפאדה ואוסלו הוא מייחד עמוד ורבע (194-195), ומתאר את ההכרה בישות לאומית פלסטינית ובאש"ף כמייצגו במושגים של הפסד ישראלי באנתפאדה. החלטות אלה לגבי ספרו מראות את גדולתו כאסטרטג במערכת גיאו-פוליטית רחבה שמתנהלת בקרבות מסורתיים, ואת הקשיים להתאים תפיסה זו של גנרל למציאות של כיבוש מתמשך והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית גדולה.

את הנטייה לראות בסכסוך הישראלי-פלסטיני צד אחד בתוך סכסוך כולל של ישראל עם מדינות ערב יש לתלות בראש ובראשונה בועידת חרטום, שלצד שלושת הלאווים המפורסמים עמדה על הבעיה הפלסטינית. כריכת מצבם של הפלסטינים עם סירוב להכיר בישראל או שלום עם ישראל יצרה אצל ישראלים רבים את התחושה שהדאגה למצבם של הפלסטינים איננה אלא אמתלה להחליש ובסופו של דבר לנסות להחריב את ישראל. היוזמה הסעודית, שהועלתה לפני כעשרים שנה, כרכה את מצבם של הפלסטינים עם נרמול היחסים בין ישראל והעולם הערבי, מבלי לתת את הדעת על האופן בה הצמדה זו מהדהדת עבור ישראלים את ועידת חרטום. ראוי להזכיר כאן שאילו מדינות ערב באמת היו מוטרדות מזכויות הפלסטינים, הן יכלו לכפות על ישראל פתרון שתי מדינות קודם ל-1967: על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם, יכלו מצרים וירדן למסור את השטחים שכבשו ב-1948 לפלסטינים, ובכך לחייב את ישראל לקבל את הצעת החלוקה גם כן (במצב כזה, כדאי להזכיר, באר שבע לא הייתה בתחום ישראל). אך נראה שהסכמי רודוס נועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית לא רק מצד ישראל, אלא גם מצד שכנותיה, שחברו יחד עם ישראל ליצירת המפה החדשה שמתעלמת מהחלטת האו"ם.

מאז מלחמת יום כיפור לא היתה עוד מלחמה של מדינות ערב נגד ישראל, וחלק נכבד מכך תלוי בהסכם השלום עם מצרים. מלחמת 1982 כוונה נגד ארגונים פלסטינים בלבנון וקשורה באופן הדוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטילים מעיראק על ישראל היו מהלך שנועד לשבור את הקואליציה האמריקאית עם מדינות המזרח התיכון, ואפילו במקרה זה היה קשר סמלי לפלסטינים כשערפאת בחר לתמוך בסדאם חוסיין.

הסימנים מעידים שאין זו טקטיקה בלבד של מדינות ערב הבוחרות להציב את הסוגייה הפלסטינית בחזית, אלא ששינויים פוליטיים רחבים, בראש ובראשונה סיום המלחמה הקרה, אכן הביאו לכך שהסכסוך הישראלי-ערבי נדחק אחור. החששות שמהומות 2000 יהפכו למלחמה אזורית נתבדו, והסיכוי למלחמה אזורית עתידית הולך וקטן (גם אם לא נעלם, כמובן).

שתי משמעויות חשובות למעתק הזה:  ראשית, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל היא הצד החזק, וממילא היא גם לרוב הצד הבלתי-צודק (וזאת למרות העוולות הרבות של הצד הפלסטיני שאינני מתכחש אליהם). זהו מצב הפוך למעמדה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, כשהעולם הערבי כולו מתקומם על מדינה קטנה וצעירה ומבקש להשמידה. שנית, האסטרטגיה שטל מציע איננה רלוונטית כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. באסטרטגיה של טל, ההתנחלויות עומדות בניגוד לאינטרסים הישראליים, כי מוטב לישראל לשמור על הגדה כעומק אסטרטגי מבלי צורך להגן על יישובים. פעילות הבנייה של ישראל, כמו גם הזרמת תקציבי החברה לשטחים מעידות שכל הממשלות מאז 1974, מבלי קשר לשיוכן הפוליטי, ראו חשיבות אסטרטגית בקיומן של ההתנחלויות. זוהי חשיבות שאיננה מתכוננת לקרבות שדה כמו אלה שטל מתאר, אלא מתכוונת לבסס את אחיזת ישראל בשטח: לא מתוך התכוננות למלחמה עתידית, אלא כאסטרטגיה סיפוחית העומדת בפני עצמה.

הבחירה למנוע מדינה פלסטינית עצמאית שתתקיים לצד ישראל, בחירה שמשוקעת גם בניסוחים של הסכמי אוסלו וגם בבחירות של כל מנהיגי ישראל מאז 1974 וכנראה שגם לפני כן, משפיעה עמוקות על האסטרטגיה הצה"לית. גם מספרו של טל, וגם מהאזנה קשובה לגנרלים שונים מזה שנים רבות, עולה שצה"ל מעולם לא התאים את האסטרטגיה שלו לבחירה הזו, בין היתר משום שבחירה זו מעולם לא נעשתה באופן מוצהר. במקרה של מדינת אויב שמבקשת לפלוש, יש צורך להבהיר במהירות ובכוח שנסיון כזה לא יצלח לה, ושמוטב לה להניח לישראל ולהתמקד בענייניה הפנימיים. מסר כזה איננו רלוונטי לאוכלוסייה כבושה, שישראל היא זו שמחליטה על מידת החיכוך שלה עם הצבא. מה שהגיוני לחלוטין, כפי שטל מתאר, מול מצרים או סוריה, איננו רלוונטי מול מנהיגות בעזה או ברמאללה. לכן, רעיונות כמו "צריבת תודעה" מבטאים כשל חמור ועיוורון כלפי מצבם של הפלסטינים. אין שום דרך שהפלסטינים יחליטו להניח לישראל, כשישראל אינה מניחה להם. אין שום דמיון או בסיס להשוואה בין היכולת של מצרים לזנוח סכסוך צבאי עם ישראל ליכולת של ארגון כלשהו בשטחים לעשות זאת. בדומה לכך, הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" מניחה שהדרג המדיני מרסן את צה"ל ומונע ממנו לנצח, מבלי להפנים שאין לצבא דרך לנצח אוכלוסייה אזרחית כפי שמביסים מדינה בקרב. המדינה נמנעת מהכרעה כדי לא לשלם את המחיר של סיפוח, או במקרה של עזה – את מחירו של כיבוש הרצועה מחדש. אי-ההכרעה היא חלק מהאסטרטגיה הבלתי-מנוסחת. אלימות המתנחלים בשטחים, ברשות ובפיקוח חיילי צה"ל, היא חלק מהאסטרטגיה, והיא משבשת את מושגי הלחימה מהפעלת כוח רב באופן ממוקד לשם מטרה ספציפית להתעללות גרידא. הכיבוש הממושך, פעולות השיטור, והערבוב עם האוכלוסייה האזרחית שוחקות את הצבא ומעוותות את החשיבה האסטרטגית. העובדה שנדרשת לכך אסטרטגיה חסויה שלעולם איננה נמסרת במוצהר, בניגוד לאסטרטגיה הבהירה שטל מציג בספרו, היא נדבך נוסף לכשלים המוסריים והחשיבתיים של מדיניות ישראל בשטחים.

אסטרטגיה חדשה חייבת להכיר בהבדל בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך הישראלי-ערבי, במקום לראות בפלסטינים נספח חסר-חשיבות לסכסוך (כפי שמשתקף בספרו של טל, כנראה בגלל יכולותיהם הצבאיות הנמוכות). הכרת כוחה של ישראל מול הפלסטינים מחייב אותה קודם כל לצמצם את מוקדי החיכוך: להפסיק כליל את הפריצות לבתים של חפים מפשע, להוציא את צה"ל ממוקדי הערים, ולרכז מאמצים בנקודות מעבר מרכזיות בתוך ישראל. לצד צמצום מוקדי החיכוך הצבאיים, יש לפעול במישור הפוליטי לשיפור רווחת חייהם של הפלסטינים כדי להקטין את המוטיבציה לטרור, על-ידי השקעה (בעזרת הקהילה הבינלאומית) בתשתיות, בשיקום חיים עירוניים, ובתרבות. יש לאפשר חופש תנועה בתוך הגדה, בין הגדה לרצועה, ומחוץ לשטחים לחוץ לארץ. לאחר תחילת המאמצים הללו, יש לעודד פעילויות של הידברות ודו-קיום (כגון משלחות של לימוד שפה במסגרות דו-לשוניות, פעולות ספורט משותפות וכיוצא בזה), לצד פעילויות של חיזוק הקשרים בין קהילות פלסטיניות בישראל ובשטחים. אסטרטגיה מדינית זו של צמצום האיבה בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית בישראל, תאפשר לצה"ל להסיר מעליו את  מארת השיטור שפוגעת בתפיסת הבטחון של ישראל, ותיתן מקום לניסוח מחדש של תפקידיו הבטחוניים, מבלי שיכללו מלחמה אינסופית שאין שום דרך לנצח בה, ועם תשומת-לב לשינויים אזוריים שצה"ל מוכרח להיערך אליהם.

טל, ישראל. בטחון לאומי: מעטים מול רבים. תל אביב: דביר, 1996.

[לקטעים מתוך הספר]

סיסמת היום: ישמח משה

שימושו הכפול של יום-כיפור בישראל הוא מעין תמצית, אך אולי גרוטסקה, של המהפכה הציונית. היום שהיה הקדוש ביותר בלוח-השנה היהודי הופך לעוד יום זכרון למלחמה "כבדת ימים, כבדת דמים". רידודה של מסורת בת אלפיים ויותר לכדי סכסוך לאומי ובעיית הישרדות הגוף, היא הדבר ממנו ליבוביץ הזהיר, הרבה יותר מן הכיבוש, שהיה בעיניו אך ביטוי של הסכנה הזו. לא בכדי משבחים אותו על הביטוי, ומשמיטים את התמונה הכוללת.

 

אם חייך שוד ושבר

בזכרון הצבורי מלחמת יום-כיפור איננה נתפסת בדרך-כלל כדוגמה לשבר שהציונות בישרה למסורת (אף שלא הייתה באמת הגורם לשבר, כי אם תגובה אליו), אלא כשבר של האופוריה שנוצרה בעקבות מלחמת ששת-הימים. זהו נראטיב נפוץ ומקובל, ובוודאי יש בו מן האמת, כל עוד לא חושבים על כך במושגי שחור-לבן. האופוריה לא הייתה נחלת הכלל, הערצת הקצינים לא פסקה אחרי 1973.

הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" מוזכר לעתים כדוגמה לשבר שחל בדימויו של צה"ל בעקבות מלחמת יום-כיפור. אבל את מערכון "המכונית המגוייסת" כתב נסים אלוני ב-1967, כשאותה אופוריה מדוברת הייתה בשיאה. לא רק ליבוביץ ו"שיח לוחמים" ו"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל השמיעו קולות אחרים לגבי אותה מלחמה. גם לב הקונצנזוס ידע ללעוג לברדק הצה"לי. הקשר בין השניים, והכזב לגבי סדיקת דימויו של צה"ל רק בעקבות מלחמת יום-כיפור, מקופל בחילופי-הדברים הנהדרים בין ויקטור חסון (שייקה לוי) והמח"ט (ראובן אדיב).

בקשר למה?

כדי להבין את המשמעות של המערכון הזה, צריך לזכור לא רק מתי הסרט נעשה, אלא גם על-ידי מי. אסי דיין, בנו של שר הבטחון במלחמת יום כיפור, מספק לאביו כתב-הגנה שמזכיר לצופים שהמבולקה הצה"לית איננה דבר חדש: איתה ניצחנו ב-1948, איתה ניצחנו ב-1956, ואף ש-1967 איננה נזכרת במערכון הזה, המכונית המגוייסת מזכירה גם אותה. מי שמכיר את יחסו של אסי אל אביו עשוי לתמוה על התיזה הזו: אפשר היה לצפות שהוא יבקר אותו, אף ישמיץ אותו. אולי אפשר אפילו לראות בסרט שלועג לצה"ל רמיסה מכוונת של מפעל חייו. אבל הדברים הרבה יותר מורכבים מזה: את עקבות הביקורת של אסי על אביו אפשר למצוא בסרט, אך דווקא לגבי הכשלון של יום-כיפור, היחס מורכב יותר. וזאת משתי סיבות שמקורן אחד: ראשית, הביקורת של אסי היא ברמה האישית-משפחתית, ולכן גם איננה יכולה להתחיל ביום-כיפור. שנית, כנגד המתקפה הציבורית, אסי יוצא להגנה על המורשת המשפחתית. מקור הקושי שלו טמון בנרקסיזם של אביו, שסירב לעודד את כשרונו. השבר של יום-כיפור מטיל מום בדמות האדירה של אביו, ועל-כן הוא חייב לדחות את נקודת-החולשה הזו, שפוגעת בצידוק הביקורת שלו.

הרציונאל של בני משפחת דיין להגנה על אביהם במלחמת יום-כיפור נוסח היטב על-ידי יעל דיין בספרה האוטוביוגרפי הראשון, "אבי, בתו". אני מצטט מתוך המהדורה המקורית, שהתפרסמה באנגלית:

To avoid being seen as an apologist, I preferred to give my father’s account of the events, from his point of view, as expressed and written by him. In his account there was no apology, and in his own eyes he was not responsible for the desperate, disastrous events of the first days of the war.

Many people–at given times, “the people” themselves–thought differently. The wave of victorious pride that lifted him high in 1967, attributing to him personally achievements which at times he deserved by proxy only, plunged now to a depth of malice and hurt self-pride and turned him into a scapegoat for all the mishaps the befell us. [217]

אף שיעל מבקשת להימנע מדברי סנגוריה, וטוענת שהיא מציגה את עמדת אביה בלבד, היא ממהרת לומר טענה על מלחמת ששת-הימים שאיננה טענת אביה כלל: לפיה, בששת-הימים הוא זכה לשבחים שלא באמת הגיעו לו, וביום-כיפור הוא זכה לביקורת שהוא לא באמת היה ראוי לה. בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך" (482-6) הוא אומר דברים אחרים לגמרי. לגבי מלחמת ששת-הימים, הוא טוען שקודם כניסתו לתפקיד, צה"ל לא נערך נכון למלחמה, וזוקף לעצמו את האחריות על כיבוש הגולן, שכן הרמטכ"ל ישן והוא לא השיג אותו בזמן אמת.

הטענה של יעל שדוחה את אחריות אביה למלחמת יום-כיפור על-ידי שלילת הישגיו במלחמת ששת-הימים מפרשת את המערכון בגבעת חלפון: ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956, מה שעשינו ב-1948" אבל מוחק גם את זכר מלחמת ששת-הימים וגם את זכר יום-כיפור. עבור בני דיין, אחד כרוך בשני, וכדי להיפטר מעולו של אחד, יש לוותר גם על זוהרו של השני. הסרט מסמן פעמיים שהוא מתרחש אחרי מלחמת יום-כיפור: כשויקטור חסון אומר "אותך לוועדת אגרנט", וכשהוא מוסר ד"ש לאריק, וג'ינג'י משיב במבוכה שהוא כבר איננו בפיקוד דרום.

 

מי זה יעלי

הקשר בין הרציונאל של יעל לצידוק אחריות אביה וכתיבת הדיאלוג בגבעת חלפון מפתיע בפני עצמו. בניגוד מוחלט לאסי, שביקר את אביו בפומבי שוב ושוב, יעל הייתה כרוכה אחריו, דיברה עליו בהערצה, ותירצה את רוב כשליו בתירוצים דחוקים. כותרת ספרה לבדה מדגישה זאת: "אבי, בתו" – כאילו היא מסוגלת לדבר על עצמה בגוף ראשון רק דרכו, ועל עצמה ממש, רק כפי שהיא משתקפת מדמותו. מגמה זו, אגב, נמשכה גם בספרה האוטוביוגרפי השני, "מנגד". הכותרת מהדהדת כמובן את גורלו של משה  רבנו, "מנגד תראה את הארץ", שנקשר אל אביה כבר בטקסט מפורסם שכתבה אמו, דבורה דיין, על תקופת שבתו בכלא. דבורה הקדישה את זכרונותיה ליעל, "בכורת נכדותיי", ויעל מקדישה את "מנגד" לנכדיה. שלשלת הדורות המוהלת סיפור משפחתי בהיסטוריה לאומית נמשכת.

גם ב"גבעת חלפון" האישי מתערבב עם הלאומי. כשלאחות היפה והנחשקת קוראים "יעלי", הצופה טועה לחשוב שכך אסי רואה את אחותו. אך בחירת השם הזו רק ממסכת את העקיצה הצורבת באמת: האחות הגדולה והמכוערת, שכדי לגאול אותה מגורל הרווקה הזקנה, מוכרחים ללכת לארסנל הגברים הפנויים של הצבא: "נשיג לך חייל, טלפון אחד למוטה, כל צה"ל פה". אסי לא סלח לאחותו שגנבה לו את חתונתו הראשונה כשהצטרפה לחופה. אולי הוא לא העיז לקרוא לדמות הזו "יעלי", אבל בהחלט נתן סימנים, אף שאין זו הקבלה מדוייקת.

על הנישואים המפתיעים יעל כותבת:

I was a happy woman. Falling in love during a war made heart-searching, over-analysis, fancy courting, a need for compliments, and the customary doubts obsolete. Full exposure of good qualities and shortcomings, in a brief and compressed period of time, provided a tremendous shortcut. I knew Dov was the man with whom I wanted to share my life, and in fewer words he expressed the same feeling.

I was back home, in the full sense of the word. Being my father’s daughter those past few weeks was not merely a privilege; it was some kind of blessing, and a grace. If I had a worry in the world, it had to do with how long a man’s finest hour–or a nation’s, at that–can last; and must the attainment of a peak be followed by some kind of downfall. [185]

החשבון עם אסי ייסגר בדברי הספד מרירים החותמים את "מנגד" (233-44).

 

אני לא מבין איזה אינטרס יש להם

אולי בשל היריבות המשפחתית, תחרות כיאסטית-קמאית של בת אהובה לאב ובן אהוב לאם, לא הבחינה יעל ברבדים אחרים ביחסו של אסי לאביו. לא רק כעס ובקורת היו שם, כי אם גם הערצה ורצון לגונן. יעל נכנסה לפוליטיקה מתוך תחושת שליחות משפחתית אחר פטירתו של אביה ("אבי, בתו" 289), כדי שתמיד יהיה איזשהו דיין בכנסת (אף שלא הצליחה להיכנס לכנסת בנסיון הראשון). אחרי מלחמת יום-כיפור מגייס אסי את הגשש החיוור כדי להזכיר לישראלים שצה"ל תמיד היה צבא "בלתי-סדיר", ושאין לדעת למה הבלגאן הזה עלה יפה במלחמות קודמות ולא באחרונה. זהו מהלך מפא"יניקי מובהק, שמזכיר גם את אמירת הנשיא "כולנו אשמים", וגם ישכפל את עצמו עם הגששים, כשהמערך שוב יגייס אותם למערכת הבחירות של 1984 (וזו מערכת הבחירות הראשונה של יעל), בנסיון לסייע למפא"יניקים להיראות יותר מזרחיים, אחרי נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז בבחירות הקודמות.

הקשר בין שני השימושים הפוליטיים הללו של הגשש, האחד סמוי והשני גלוי, כמו גם הצלחת הסרט בתולדות התרבות הישראלית, חושף את הכזב ביסוד תפיסת הסרט כסרט שיוצא נגד הממסד. זהו סרט שנעשה מלב הקונצנזוס, ומתוך רצון לוודא שצה"ל נשאר במרכזו. זוהי בדיחה שמשחררת כעס עצום, ועל-כן מאפשרת לסלוח ולהמשיך כרגיל, בדומה לתפקיד של "אפס ביחסי אנוש" בדור האחרון.

כל היחידה הזאת מניאקים

הסרט אולי מצדיק במובלע את כשלון מלחמת יום-כיפור, על-ידי מסגור הבעייה בשאלה של מזל, ולא של היערכות או כשירות, אבל הוא מצביע על השחתת המידות בשני היבטים בצה"ל, ולא בכדי: צה"ל הוא זירה של הפקרות מינית, שבה המ"פ (טוביה צפיר) אפילו פוגע בתפקודו הצבאי במרדף אחרי בחורה, מבלי לראות שהיא עומדת להפיל אותו בפח; וצה"ל כאפשרות לרווח כספי אישי, כשהסחורה שנבזזת משטח הצבא מחולקת במעשה רוכלות עלוב, רמז לשוד העתיקות ומכירתו של דיין. "ססמת היום: ישמח משה" והסיפא נאמרת בלחישה: במתנת חלקו.

 

מה שעשינו בחמישים ושש

ויקטור חסון אומר "מה שעשינו ב-1956". אולי הבחירה רומזת שב-1967 וב-1973 הוא כבר היה מבוגר מכדי להילחם. אבל המשמעות האמיתית איננה בנוגע לביוגרפיה של גיבור בדיוני, אלא בנוגע לביוגרפיה של אבי הבמאי והתסריטאי.

מבצע קדש הייתה הילתו המוצדקת של דיין. הוא היה הרמטכ"ל, אבל פועלו חרג מהכנת הצבא בלבד, וגלש אל עבר ההיבטים המדיניים של המבצע הזה. כמעט מאתיים עמודים מוקדשים באוטוביוגרפיה שלו למבצע, קצת יותר ממה שמוקדש למלחמת ששת-הימים. אבנר פלק, שהציע ניתוח פסיכואנליטי לכל חייו הציבוריים של דיין, קושר בין המבצע למות אמו של דיין, דבורה (204-218), בין היתר דרך בחירת השם של המבצע. אך גם ללא השערות כאלה, מקומו של המבצע כנקודת מפתח בקריירה של דיין ובחייו בכלל ניכרים בבירור. בסוף המבצע, כשדיין הודיע לבן-גוריון שהלחימה נגמרה, השיב לו

ספק בהלצה ספק ברצינות: "ואתה אינך יכול לסבול זאת?"

לא השבתי לו. הוא יודע היטב כי מה שמעיק עלי אינו הפסקת הקרבות אלא החשש ליכלתנו לעמוד במערכה המדינית הנפתחת עתה. ["יומן מערכת סיני", 177]

אין ספק שדיין נפגע מהבדיחה של בן-גוריון כאילו הוא שש אלי-קרב. רק הערצתו המוחלטת אליו מנעה ממנו לומר דברים חריפים יותר מעבר לשתיקה הזו. האנקדוטה הזו ידועה לנו מספר שדיין עצמו הוציא לאחר המלחמה, כדי לתת דין וחשבון מפורט על התנהלות הקרב.

הספר לא התקבל בברכה, ובייחוד זכה לביקורת על כך שדיין חושף את הפגמים שבצה"ל. מי שרגיל לשמוע שרק מלחמת יום-כיפור הביאה לשבירת המיתוס והפגת האופוריה, יתפלא לגלות מה הדברים שנאמרו על דיין, לא אחרי 1973, אלא אחרי 1956 – ודווקא בשל עדותו שלו עצמו! מפתיע לא פחות שמהדורה שנייה, שיצאה במרץ 1967 (!) כוללת נספח עם דברי הביקורת הללו (222):

דיין נהג, אמנם, לא לפי המקובל. כמעט שהבליע את ההישגים בעוד שאת הדגש הוא שם על המשגים, הטעויות ועל הכשלונות בדרך לנצחון. מה עשה אבינרי? [בהתייחס לביקורת שפורסמה ב"הארץ" – א.ע.] ליקט את הקשיים והגדיר את מסע-הגבורה למדבר כ"קופה של כשלונות", היעדר תכנון ורמת בצוע ירודה". וצה"ל גילה שם, לדעתו של אבינרי, כושר היזמה והיכולת להתאקלם ב"באלאגאן", המאפיינת בכלל את חיינו החברתיים בארץ…  – זלמן יואלי

בין ביקורת על צה"ל במסגרת התהליך הדמוקרטי הרגיל, שהוא אגב רצוי ולפי דעתי גם חיוני, לבין הצהרות קיצוניות על מיתוס שנשבר ועל "אימאז' מיתולוגי" ישנו מרחק רב, וחבל שביקורת על מבצע מוצלח ועל הצבא שניצח בו לובשת אופי חד גווני ומגמתי כזה.  – חיים הרצוג

אומרים שסצינה בסרט יכולה להיחוות כמזרת-אימה או כמשעשעת עד דמעות רק על-פי בחירת המוסיקה המלווה אותה. נראה שהדברים הללו נכונים גם כאן. בסוף כיבושו הראשון של סיני, רוב הציבור לא שם לב לביקורת הצבאית של דיין, על הפגמים שהוא ראה בצה"ל. אלה ששמו לב, חשבו שמוטב לא לדבר על כך. הספר אף נדפס שוב כדי להאדיר את דמותו הצבאית של דיין, כחלק ממאמציו לקבל את תיק הבטחון. אחרי מלחמת יום-כיפור, לא רצו עוד לשמוע ניתוחי הכשלים מפי דיין, וממילא הוא גם לא טרח לספר עליהם.

בנו הוא זה שמתנדב להזכיר לישראלים שמה שדיין עשה ב-1973 לא שונה מהותית ממה שעשינו ב-56' וב-48', אבל איכשהו הפעם זה התפקשש. בסרטו האוטוביוגרפי, "החיים כשמועה", אסי כבר יציג נראטיב אחר, שמייחס לאביו את הצלחת המלחמה בששת הימים, ושרק לאחריה הגיע הקלקול, אבל קשה להאשים אותו: ארבעים שנה, לך תזכור.

כמו כל תעמולה ראויה לשמה, "גבעת חלפון" לא מסתפקת בהצדקת כשלי העבר ודשדושי ההווה לציבור הרחב, אלא גם מכינה אותו למערכה הבאה: לקראת סוף הסרט ויקטור חוצה את הקווים ומגיע בטעות לבסיס מצרי, שם הוא פותח דיאלוג ידידותי, שנקטע רק על-ידי חיילים ישראלים המחופשים לחיילי או"ם על-מנת לחלץ אותו. שנה לאחר מכן משה דיין יחצה את הקווים בעצמו, כשייכנס לממשלת ליכוד בתור שר החוץ ויוביל את המו"מ לשלום עם מצרים. אשכרה ליכוד.

 

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט ארוך טווח שלי על משפחת דיין בתרבות הישראלית. בינתיים, אפשר לקרוא פוסט נוסף שלי על משה דיין. פוסט על דמותו של ראובן דגן בסדרה "בטיפול" ועל יחסה לביוגרפיה של אסי דיין, ימתין להזדמנות אחרת].

 

 

דיין, אסי, במאי. גבעת חלפון אינה עונה. בהפקת נפתלי אלטר ויצחק שני, 1976.
דיין, יעל. מנגד. בן שמן: מודן, 2014.
דיין, משה. יומן מערכת סיני. תל אביב: עם הספר, 1967.
———. אבני דרך: אוטוביוגרפיה. ירושלים: עידנים ותל אביב: דביר, 1976.
פלק, אבנר. משה דיין: האיש והאגדה; ביוגרפיה פסיכואנאליטית. ירושלים: כנה, 1985.

Dayan, Yaël. My Father, His Daughter. New York: Farrar, Straus & Giroux, 1985.

 

 

 

הברית המושתקת

גם העיתונאי הותיק ג'וזף לליוולד לא פסח על ההשוואה בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד בביקורתו על הספר The Unspoken Alliance, הסוקר את תולדות יחסיה של ישראל עם דרום-אפריקה, תוך התמקדות בתקופת משטר האפרטהייד. אך כפי שניתן לראות גם מהביקורת של לליוולד, ובוודאי מהספר של פולאקוב-סורנסקי (שכותב בזהירות רבה ומגיש לקוראיו תמונה מאוזנת מאוד, ברוב המקרים), הברית הנדונה לא התבססה על דיכוי המיעוט, אלא על צרכים כלכליים ואסטרטגיים.

אמנם, במקום אחד מספר פולאקוב-סורנסקי כיצד התרשם גנרל דרום-אפריקאי מיעילות מערך המחסומים והבידוק בשטחים הכבושים (עמ' 103). זה היה ב-1977. כמה פעמים הוא מזכיר את הקשר שרפול ושרון קשרו בין מאבק המיעוט הלבן בדרא"פ למאבק היהודי בישראל, כרטוריקת התנגדות לחרם על דרא"פ. אבל זו לא הייתה המדיניות הרשמית של ישראל, שנקטה אחד בפה ואחד ביד, וחשוב מכך: קווי-דמיון אלה לא הניחו את המצע לפעילות. ניתן אף לומר, וגם הביקורת של לליוולד מקבלת זאת, ששיתוף הפעולה הבטחוני התקיים למרות הקשיים הדיפלומטיים שנערמו בשל מדיניות האפרטהייד.

כך שלמרות שפולאקוב-סורנסקי מזכיר את הדמיון בספרו, ולליוולד חוזר עליה בביקורת, ובוודאי עוד רבים אחרים יצביעו על הקשר הזה כעדות מפלילה, מדובר בקישור רטורי, בוודאי בהקשר לספר עצמו, אך גם במידה ריאלית. באותה מידה אפשר להזכיר קשרים שראשי היישוב קיימו עם הנאצים, ולהצביע על קווי-דמיון בין המשטרים, או להזכיר קשרים בין ישראל לארצות-הברית, או בין ישראל לשוודיה ולהצביע על קווי-הדמיון ביניהם. וכפי שמבקרי ישראל אינם מקבלים את קווי-הדמיון בינה לבין ארצות-הברית כהוכחה לכך שהכל בישראל בסדר (וממילא מספקים הנחה סמויה שבארה"ב "הכל בסדר"), כך קווי-הדמיון בין ישראל למשטר האפרטהייד אינם צריכים להיות בגדר עדות מפלילה. פולאקוב-סורנסקי עצמו מעיר יפה על התהפוכות שמתקיימות בתוויות ומעמדות במהלך ההיסטוריה:

הישראלים לא קידמו בברכה את התווית הקולוניאלית. ככלות הכל, הציונות הייתה באופנים רבים תנועה אנטי-אימפריאליסטית. ההסתדרות הציונית העולמית אולי חיקתה טקטיקות של מושבות אירופאיות קולוניאליות בתחילת המאה ה-20, אך בשנות הארבעים נלחמו התומכים הקיצוניים של הציונות כדי להוציא את ממשלת המנדט הבריטי מפלשתינה. בעקבות זאת, ישראלים רבים ראו בעצמאותם נצחון פוסט-קולוניאלי הדומה למאבקי שחרור של מדינות עצמאיות חדשות באפריקה ובאסיה, והם התנגדו לכל נסיון להשוות בין ציונות לקולוניאליזם אירופאי. (עמ' 5)

כמובן, שניכוש ההשוואה הרטורית אין בה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, או כדי להכחיש את קווי-הדמיון. לדידי, השוואה מושכלת תמיד תכלול את קווי-הדמיון כמו גם את קווי-השוני, שאם לא כן אין מדובר בהשוואה, אלא בהזהייה (מלשון זהות, ומתוך מודעות לדמיון המצלולי עם "הזייה"). אותם קווי-שוני הם בין האחראים העיקריים לסירוב הישראלי לקבל את התווית הזו. בנוסף, היות שמדובר בתווית ולא בניתוח מושכל, אין כמעט התמודדות ציבורית עם הסכנה הממשית שתעמוד מול ישראל אם ייושם פתרון שתי מדינות (ברוח ביילין-נתניהו), שרק לאחריו תחל ההאשמה האמיתית של האפרטהייד, בניגוד לציפיות השמאל הציוני שהפתרון יסיר את ההאשמה. כתבתי על כך בקצרה כאן.

לאחר הסרת הרלוונטיות של האפרטהייד לדיון בספר, ניתן לחזור לסוגייה המרכזית שהוא עוסק בו, כוחה הגרעיני של ישראל ויחסי דרום-אפריקה. הספר מדגיש את הפן הכלכלי-אסטרטגי של עסקי-הנשק של ישראל ודרא"פ: לאחר שהשקיעה בפיתוח יחסים עם כמה מדינות אפריקאיות בשנות השישים, סבלה ישראל ממפח-נפש כאשר אלה הפנו לה עורף, בין אם בשל שינויי-שלטון פנימיים משלהן, בין אם בעקבות מלחמת יום-כיפור ומשבר הנפט. ישראל הייתה מעוניינת למכור מנשקה, כיוון שייצור עודף על צרכיה הוזיל את עלויות הייצור, וכך ניתן היה לממן חלקית את צרכי הבטחון שלה. אינני מצליח לזכור כעת אם הטענה הבאה עולה בספר או בביקורת, אך החלטה זו מסומנת כתוצאה של מלחמת יום-כיפור, והטלטלה שחוותה ההנהגה הישראלית מההיסוס האמריקאי במשלוח הרכבת האווירית. אמיר אורן כתב השבוע מאמר מעניין מאוד על הקשרים בינלאומיים נוספים של היסוס זה (בעיקר ביחס לוייטנאם, אך גם בהקשר ליחסי ארה"ב עם מדינות אירופה), ואל דבריו על "סדרת הכשלונות של ההנהגה הישראלית" כדאי להוסיף את הלקחים שהנהגה זו הפיקה ויישמה בממשלת רבין הראשונה, כשפרס כשר בטחון מסתובב עם מזוודת מרכולתו בדרום-אפריקה ומן הסתם גם במקומות אחרים:

…ההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי – בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

לליוולד מזכיר פליטת-פה של הנשיא אובמה אותה הוא רואה כעדות לתפיסת ארה"ב את הנשק הגרעיני של ישראל כדריסת-רגל אסטרטגית אמריקאית במזרח-התיכון. השרטוט של אורן את קיסינג'ר טוען טענה דומה, שלושים שנה קודם: משרד החוץ האמריקאי והבית הלבן ראו במלחמת יום-כיפור ובמלחמת וייטנאם מתקפה משולבת של מדינות הגוש המזרחי. זהו גם ההקשר שבו צריך לקרוא את התיאור לפיו לאחר שגילתה ארה"ב שהניסוי הגרעיני לא נערך על-ידי דרא"פ באופן עצמאי, אלא במשותף עם ישראל, הוסר הלחץ. ללא הסבר, ניתן לראות בזה יחס מיוחד, "לא רציונאלי" של ארה"ב כלפי ישראל, או לחלופין את טביעות-אצבעותיהם של זקני ציון דרך השדולה היהודית בוושינגטון. ההקשר האסטרטגי חשוב מאוד, גם אם הוא אפור וציני יותר.

ובכל זאת, חזרה לרטוריקת האפרטהייד, הטובים והרעים: התמונה שמופיעה בשער הכתבה ברוויו, מספרת סיפור אחר מהטקסט. לליוולד חוזר על סיפור המופיע בספרו של פולאקוב-סורנסקי, לפיו כששוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, הרעיף עליו חבר-הכנסת לשעבר אלעזר גרנות שבחים, מתאר אותו כמשה הזוכה להגיע אל הארץ המובטחת. מנדלה דחה את המחמאות, ואמר שאנשי דרום-אפריקה לעולם לא ישכחו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. סיפור זה מופיע בפיסקה הלפני-אחרונה של ביקורתו של לליוולד. הכתבה פותחת בתמונה של מנדלה לוחץ ידיים עם שמעון פרס. אולי אלה שני הפרצופים המוכרים ביותר, ועורך ביקש איקונות של שתי המדינות לוחצות ידיים, כדי לסמל את השותפות שהכתבה דנה בה. אך התמונה גם חותרת תחת הכתבה, מוכיחה שלפרס המתואר כצבוע במפורש (בביקורת כמו גם בספר), יש שותפים בכל מקום.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

השלמה עם מלחמת התשה היא משגה אסטרטגי

חיפשתי דבר אחד ומצאתי אחר, שלא ידעתי על קיומו. ספרון (73 עמודים כולו) מאת יצחק רבין על המלחמה בלבנון, ובו אוסף רשימות ומאמרים שנתפרסמו תוך כדי המלחמה בתקשורת. חלק מן הדברים רלוונטיים גם לימינו, אחרים פחות. הציטוטים אינם נוגעים כולם לאותה מלחמה, באשר רבין עובר לנושאים רחבים יותר שלמלחמה הייתה השלכות עליהם, ובראש ובראשונה הסכסוך מול הפלסטינים. ככלל, הקריאה עוררה אצלי מחשבה גם על החזית הלבנונית דהיום, גם על משמעויותיה של המלחמה ב-2006, שטרם הובררה די הצורך, וגם על "כיפת ברזל" הנדונה בימים אלו בתקשורת. חלק ניכר מן הציטוטים הוא לצורך תיעוד ראיית הדברים אז, ולאו דווקא בשל השלכה אופרטיבית למצב כיום:

הציטוטים הבאים הם מתוך הפרק הראשון שנכתב באוגוסט 1981:

"בסוריה חוששים מאוד, ומבחינה צבאית החשש גם מוצדק, שאם ישראל תחליט לפעול נגדם – אין בכוחם לעמוד בצורה נאותה בלי אבטחת אגפם המערבי. האינטרס האסטרטגי הסורי, כפי שהוא מוגדר על-ידם, מכתיב להם, אפוא, תפיסת מאחז צבאי רציני בבקעת הלבנון." (8)

" המדיניות הסורית המוצהרת היא מניעת חלוקת לבנון. מדיניות זו מבטאת אינטרס סורי בסיסי, שלהערכתי לא ישתנה גם אם יתחלף המשטר בדמשק. בישראל נשמעה דעה כאילו ניתן לעשות 'עסקה' עם הסורים: לוותר להם בלבנון כדי שיוותרו לנו על חלק מרמת הגולן. כל המעלה על דעתו אפשרות זו – משלה עצמו.

הסורים נאבקים על מעמדם בעולם הערבי, על-כן עמדתם בנושאים הנוגעים גם לישראל היא מן הקיצוניות. הם, למעשה, נושאי הדגל של הפתרון האש"פיסטי יותר מכל מדינה הגובלת עם ישראל, למעט לוב, יותר מכל מדינה אחרת בעולם הערבי. איני רואה שום סיכוי לשינוי בעמדה הסורית הזו." (9)

"תהא זו אשלייה להניח, שעל-ידי פעולה צבאית ניתן לחסל את ארגוני הטרור בלבנון ולשלול מהם את רצון הפעולה נגד ישראל. תיאורטית ניתן הדבר אם נכבוש את לבנון כולה, כולל ביירות, ונחזיק בה במשך שנים. איני ממליץ על דרך זאת… נראה לי, על-כן, שעלינו להציב לעצמנו יעדים מוגבלים יותר.

ראשית – עלינו למנוע חדירה של מחבלים מלבנון לשטח ישראל. זה נעשה עד-כה בצורה יעילה, על-ידי מערכת הגנתית אקטיבית פעילה, שמשולבות בה התקפות סלקטיביות…

שנית – היום, כאשר הפסקת האש תקפה, צריכה ישראל להודיע לכל העולם שהיא לא תשלים עם מלחמת התשה בצפון. השלמה עם מלחמת התשה – ולו רק מוגבלת – בגבול הצפון היא משגה אסטרטגי מדיני ישראלי ממדרגה ראשונה..

אין לנו עניין בפעולות איבה יזומות על-ידינו בלבנון… המדיניות הישראלית צריכה להיות ברורה: לא עוד מלחמת התשה, אי-השלמה עם עצם קיומה. עלינו להבהיר זאת לציבור בישראל, לעולם הערבי, לעולם המערבי ובעיקר לממשל ולדעת הקהל האמריקאית.

אם המחבלים יפרו את הפסקת האש, ויפתחו מחדש בהטרדת יישובים על-ידי ירי ארטילרי או קטיושות – הרי לאחר שלושה-ארבעה מקרים כאלה לא יהיה מנוס לישראל, אלא להיכנס ללבנון בעצמה צבאית, להרחיק את המחבלים… ולהחזיק במקומות הללו תוך הצהרה שישראל לא באה לכבוש שטחים על-מנת לספחם." (11 – 12)

"אני תומך בשיפור המקלוּט… אבל אי-אפשר להכניס חיים אזרחיים של עשרות-אלפי תושבים אל מתחת לאדמה. התשובה אינה במקלוּט. התשובה צריכה להימצא על-ידי פתרון בסיסי שלא יאפשר ירי על יישובים לפי רצון מחבלים." (12)

"הנזק שנגרם למדינת ישראל בעקבות ההפצצות המסיביות – חמור. ממשלת ארצות-הברית עשתה מעשה ללא תקדים (ויצרה בכך תקדים) שמנעה מאיתנו קבלת מטוסים…

יש תחושת הזדהות ערכית של העם האמריקאי עם ישראל, על אורח החיים הדמוקרטי, על כיבוד זכויות האזרח, על כיבוד חיי אדם. בלי הזהות הזאת, שהיא בעיני התשתית למערכת היחסים בין העמים, לא היינו מגיעים להישגים ביחסים שבין שתי המדינות. טועה מי שחושב שהבסיס ליחסים המיוחדים בין ארצות-הברית לישראל הוא אינטרסנטי בלבד. אילו כך היה – מה היה משקלה של ישראל מול משקל הנפט הערבי?

הנזק הוא, אפוא, גם בהרס התשתית האידיאולוגית המשותפת שעליה נבנו יחסינו עם ארצות-הברית. הציבור האמריקאי רגיש לנושאים אנושיים ובשנות כהונתי בוושינגטון, ראיתי הפגנות של מאות-אלפי אמריקאים נגד מדיניות הממשלה שלהם בווייטנאם… העם האמריקאי קם נגד ממשלתו הוא בנושא כזה, האם לא יקום נגד ממשלת ישראל? נגד מדינת ישראל שתנקוט מדיניות כזו?" (14 – 15).

מכאן ואילך הציטוטים נלקחים מפרקים שנכתבו לאחר פרוץ המלחמה.

"כשמדובר במלחמה במחבלים צריך לזכור, כי מאז 1948 לא עמדנו לפני בעיה צבאית של כוח לוחם כזה; זה לא צבא, אלא בעיקרו גרילה, ההופכת אוכלוסיה בלתי-לוחמת, על כל התשתית שלה, למחסה ומסתור בלחימה – כלומר, טשטוש של חזית ועורף. בבעיה דומה נתקלנו בעצם רק בשלבים שונים של מלחמת-העצמאות, כאשר נאלצנו לתקוף כפרים ערביים, למשל לאורך הכביש לירושלים או במקומות אחרית, חיפה, טבריה, צפת וכדומה, משום שבאוכלוסייה היה הפוטנציאל שתקף את הדרך וחסם אותה. לא יכולת להפריד בין לוחמים ובלתי-לוחמים בהשגת יעדיך. הפעם חזרנו לאותו המצב שהתנסינו בו במלחמות אחרות." (22 – 23)

"אין ספק שמצבורי הנשק במחסנים שנתגלו הם גדולים ועצומים. אבל כדאי לזכור באיזה סוג נשק מדובר. מדובר בעיקר בנשק קל וקצת מעבר לו. אין מדובר בארטילריה בקנה-מידה גדול, אין מדובר בטנקים, ובוודאי שלא בחיל-אוויר. מדובר בנשק קל… האם אש"ף יכול לסכן את קיומה של ישראל? לא. אש"ף יכול להיות גורם מטריד מבחינה ביטחונית; הוא יכול להיות גורם הפוגע בשלום ובתהליך השלום; אבל העצמה הצבאית שלו, שהיתה מרוכזת בדרום לבנון, לא סיכנה את קיומה של ישראל" (23 – 24)

"בסיכומו של דבר אנחנו רוצים לראות שתי מדינות, מדינת-ישראל ומדינה ירדנית-פלשתינאית, שיהיו בה חלקים נכבדים מהגדה ומהרצועה וחלק ניכר עוד יותר של התושבים הפלשתינאים, ושהמדינה הזאת תוכל לפתור את בעייתם." (28)

"אל מול 'קונצפציית הסדר החדש במזרח-התיכון' התייצבה תנועת העבודה על כל מפלגותיה. השקפת העולם שלנו היא שייעודו של צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל (אגב, אין זה מקרה שראש הממשלה מר מנחם בגין נמנע מלהשתמש בשמו הרשמי והמלא של צבא הגנה לישראל, ומעדיף לכנותו צבא ישראל), המשתמע מכך שאין להפעיל את צה"ל בפעולה צבאית יזומה ומתקיפה אלא למטרות הבטחוניות הישירות של ישראל. כמו כן, אין לראות בצה"ל את השוטר המשליט סדר מדיני כזה או אחר במזרח-התיכון. בוודאי שאין לראות בצה"ל את השוטר מטעם ארצות-הברית באזורנו.

בעקבות עמדה זו גם התנגדנו בתוקף למזכר ההבנה האסטרטגי בין ארצות-הברית לישראל שהושעה בינתיים על-ידי ממשל רייגן….

יצדק מי שיטען שבתקופת כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, חרגה תנועת העבודה מעמדתה העקרונית בעת מבצע 'קדש' – אולם היה זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" (33)

"מעולם לא קיבלתי את ההפרדה בין הדרג הצבאי למדיני באשר לאחריות המשותפת להישגיו או מחדליו של צה"ל, כפי שעשתה זאת 'ועדת אגרנט' לאחר מלחמת יום-הכיפורים." (37)

"תכנית אלון הפכה, בעיקרה, למדיניות מפלגת העבודה רק ב-1977, אם כי שלושת ראשי-ממשלות של המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר ואנוכי – התבטאנו אישית בזכותה. גם תכנית ההתנחלויות של ממשלות המערך נעשתה לפי תכנית-אלון.

כל עוד תכנית-ריגן היא עמדת ארצות-הברית כשותפה בלבד לתהליך השלום ובתנאי שתביא להצטרפות ירדן למשא-ומתן, אפשר לחיות עמה. זאת תוך הדגשת ההתנגדות לחלקים השליליים בה. מבחנה של יזמת ריגן יהיה, אם תצליח להביא את ירדן לצד מצרים, ארצות-הברית וישראל, למשא-ומתן על כינון אוטונומיה ולאחר מכן – פתרון קבע." (65 – 66).

את הפיסקה שלפני האחרונה בספר חותמת השורה המצמררת הבאה:

"הטלת הרימון על הפגנת 'שלום עכשיו' מהווה שיא האלימות הפיסית בחיינו הציבוריים מאז קמה המדינה." (73)

—

יצחק רבין. המלחמה בלבנון. ספריית מן המוקד. תל אביב: עם עובד, 1983.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מסך הערפל (2)

אחת הסיבות המרכזיות שמונים לתבוסת צה"ל במלחמה, היא חוסר כשירותם של אולמרט ופרץ לניהול המערכה, בהיותם "אזרחים".

התפיסה הזו, כאילו יש קשר בין הרקע הצבאי של השר לבין הצלחת צה"ל במלחמה היא מגוחכת, ומתעלמת מן ההיסטוריה הצבאית של ישראל.

ההכנות למלחמת ששת הימים נעשו תחת הנהגתו של לוי אשכול כשר בטחון. דיין מונה לשר בטחון ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, ולמרות שייתכן והייתה לו השפעה מוראלית, ברור שלא הוא היה אחראי להכנת הכוחות למלחמה.

אם בכל זאת רוצים להתעקש שלדיין היה משקל רב בהכרעה הצבאית שהושגה במלחמת ששת הימים, כדאי לזכור שהוא היה שר הבטחון בזמן מלחמת יום כיפור, כלומר האחראי לכשל המודיעיני.

כלומר – יש לנו גם דוגמא לשר בטחון אזרחי שבכהונתו הצבא מוכן היטב למלחמה (אשכול), ושר בטחון עם רקורד צבאי מרשים, שבכהונתו הצבא נתפס בכשל חמור (דיין).

דן חלוץ כביכול לא ידע להפעיל את הכוחות בגלל שהוא היה מ"הכחולים". מוזר שזה לא הפריע לעזר וייצמן לתפוס פיקוד על הצבא בימים הקריטיים קודם מלחמת ששת הימים, כשרבין כרע תחת הלחץ והיה זקוק לכמה ימי מנוחה.

בקיצור, אדם בודד אינו מכריע את גורל המערכה, והרקורד הצבאי של איש זה או אחר איננו קשור לעניין. הדיון הנוכחי על כשירותם של אולמרט ופרץ לניהול המלחמה גם היא נועדה להסיט את הדיון לסוגיות משניות, שבהם נוח להם יותר שיתקפו אותם.