על פוטנציאל הקטנת הסקנדלים שיש לאמצעי ההפצה

מישהו זוכר על מה רבין פרש מראשות מפלגת העבודה? או בשל מה אברהם עופר התאבד? וכמה זמן אולמרט נשאר בכיסא אחרי שיצאו עוד ועוד פרשות? ואריק לפניו? והסיכוי שאולמרט עוד יחזור?

זו דרכו של עולם. הזעזוע הראשוני של חציית קווים הופך עד מהירה להרגל. שחיקת סף הזעזוע ודחיקתו מעלה או מטה, תלוי באיזה סולם מדובר, מפלסת דרך ליצירת נורמה חדשה, ומאפשרת דברים שפעם לא היו אפשריים כלל. ממילא, היות ש"חוקים נועדו להישבר", הנורמה החדשה דוחקת אנשים אחרים לסף חדש של חציית קווים.

מה שהציבור הבריטי לא הסכים לקבל מצד הנסיכה מרגרט, מזמן הפך לנורמה. הצהובונים יצאו גם בחתונה הנוכחית בכותרות שבלוניות על "מעשיית-פיות" או "חתונה מהאגדות", אבל אם הנישואים יעלו על שרטון, הדיווחים, ההאשמות ההדדיים והראיונות האקסקלוסיביים יעשו כמעט מוכנית, מצוות נואפים מלומדה, ולא יהיו בגדר "שנת אימים", כפי שהמלכה הגדירה זאת כשנאלצה להתמודד עם המציאות הזו לראשונה.

על המציאות המשתנה והמלכה אני אדבר בפוסט נפרד, בעוד כמה ימים. עכשיו אני עדיין מהרהר בסף הזה, ותוהה מה יהיה הסף החדש שיזעזע אנשים.

כשהתברר שקלינטון עישן סמים, הוא מיהר לצאת בהצהרת-כזב מגוחכת, שרק היטיבה לשמר את הסיפור בזכרון הציבורי (מעשה מאוד קליטונאי, כפי שעתיד היה להסתבר), לפיה "הוא לא לקח לריאות". בינתיים, דומה שהאמריקאים השלימו עם העובדה שמדובר בדור אחר, בנורמות אחרות, ושהם יתקשו למצוא מנהיג ראוי שמעולם לא ניסה סמים בנערותו. אפילו צחי הנגבי הודה שהוא עישן, והוא ממש לא נשיא ארצות-הברית.

המדיה החדשה אורבת במיליון פרטים שנשיאים ונשיאות עתידיים אינם מודעים להם. מתישהו, איזשהו מועמד פוליטי יצטרך להתמודד עם תמונת עירום / סמים / אלימות / גזענות / טעם רע שתישלף מארכיון הפייסבוק שלו, עשרים או שלושים שנה לפני שהוא שקל להתמודד למשהו יותר רציני מוועדת הקישוט הכיתתית. ואם לא תמונה, אז סטטוס מביך, טוקבק, אולי אפילו בלוג שלם. והמישהו הזה יצטרך להסביר שהוא היה צעיר, ולא חשב על מה שהוא עושה, והוא מצטער, ואו שהוא יצטרך להסיר את המועמדות שלו, או שהמועמדות שלו תשרוד את זה. אבל בינתיים, יתעורר דיון אחר, מעניין הרבה יותר, על מה מעלים לפייסבוק, ולמי אין תמונות מביכות מימי התיכון או הקולג' שלו, ומה מידת השליטה של אנשים במה שאחרים מעלים עליהם, והרף הזה ייחצה. זו לא תהיה סופה של הפרטיות, אבל זה עשוי להיות שינוי פאזה רציני ביחס לתמונות מביכות. כי במקום לשכור בלש פרטי, או לחכות למצוד של עשרות צלמי פפראצי, כל אחד יוכל להוריד עשרות או מאות תמונות של מועמד שהוא מתנגד לו. והעושר הצהוב הזה, המופץ חינם בידי האנשים הקרובים ביותר למועמד (כלומר, על-ידי סוכן שיש לו נגישות טובה הרבה יותר מלכל בלש פרטי או צלם פפראצי), ישנה כליל את כח ההשפעה של תמונות מביכות על קריירות של מועמדים.

כלומר, אולי. אין לדעת, כמובן. סטנדרטים כפולים וצביעות לא יחלפו מן העולם בגלל פייסבוק, כמובן. אבל נראה לי שלמדיה החדשה, ובראש ובראשונה לרשתות החברתיות יש פוטנציאל הפצה והצפה שיעקר את הזעזוע שתמונה מגורענת של גארי הארט יכלה ליצור ב-1988. אבל קודם לכן, יש צורך בקורבן, והוא או היא עדיין לא יודעים זאת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על הפלות בצל אפרטהייד

בגליון האחרון של כתב-העת להיסטוריית נשים (Journal of Women’s History) מתפרסם מאמר של חוקרת קנדית בשם סוזן קלאוסן על חוקי הפלות בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, העומדת על הקשר שבין חוקי ההפלה ללאומנות ולגזענות של התקופה. הקשר בין היסודות השמרניים האלה (שאל הלאום והגזע יש להוסיף גם את הדת, כמובן) חוזר ומתגלה בקשרים היסטוריים שונים, והדבר המפתיע ביותר הוא האופן שבו אותם שמרנים עצמם מודעים לקשרים הללו. זכור לי, למשל (ואולי כבר הבאתי דוגמה זו במקום אחר), שקראתי על דיון מוקדם בארה"ב בדבר זכות הבחירה לנשים, ואחד המתנגדים אמר בריש גלי שמי שמעניק היום זכות בחירה לנשים יצטרך להעניק מחר זכות בחירה לשחורים. לא פעם נשמעת ביקורת על קבוצות אוונגארד או הוגים רדיקליים הקושרים בין סוגי דיכוי שלכאורה שונים במהותם. המפתיע איננו הרדיקל שרואה קשר בין הדברים (ובוודאי שלא הרדיקל בעל זכויות היתר השייך לקבוצת הרוב, שרואה את כל השונים ממנו כמדוכאים), אלא השמרן הרואה את הקשר – אותו אדם, למשל, שמבקש לשלול מנשים זכות הצבעה כדי שיוכל להמשיך להיות אדון לשחורים.

בתערוכה של דייויד גולדבלט שהייתי בה, אחת התמונות האחרונות שראיתי הייתה של בן לבנים ואומנתו השחורה:

clip_image001

גולדבלט העיר בקולו (במדריך הנלווה לתערוכה) על האינטימיות הרבה שיש בתמונה, והתפייט שבשל פער הגילים הקטן בין הילד למטפלת, ניתן היה לדמיין שכאשר הילד הגיע לבגרות מינית אותה אינטימיות הייתה מובילה למשיכה מינית, שלא יכלה להתממש בשל חוקים שאסרו על יחסי-מין בין הגזעים. את הביקורת האחרונה הזו של גולדבלט לא אהבתי, והתפלאתי על התעתוע שבדבר. נתחיל עם הספק בדבר הבריאות של יחסים מין בין שניים שגדלו בהקשר אינטימי כמעט משפחתי כמו הורה וילד. די בספק זה כדי להפר את הרומנטיזציה של היחסים כפי שגולדבלט שירטט אותם. כאילו לא די במורכבות זו לבדה, הרי שגם כאן יש שני מעמדות מובחנים בחוק. בתוך מערך חוקי האפרטהייד הנורא לכשעצמו, איסור קיום יחסי המין בין הגזעים נראה כדבר הנכון ביותר, אך לא משום המטרה שלשמה חוקק ודאי (טוהר הגזע), אלא משום יחסי מרות. אני מתאר לעצמי שחורה שמתעברת על-ידי גבר לבן שמסרב להכיר באבהותו; אני חושב על לבנה שמקיימת יחסי-מין עם שחור ובדיעבד מאשימה אותו באונס. האם ניתן לצפות למשפט הוגן באיזה מן המקרים הללו (כשכל שאר חוקי האפרטהייד מתקיימים)? התמונה ממחישה לי בדיוק את ההיפך מהמסקנה שהצלם גזר ממנה: הרי יחסי מין בין השניים המצולמים לא היו אינטימיות יפה שהבשילו להתעלסות, אלא מלכתחילה היו מטושטשים ומזוהמים ביחסי-הכוח בין השניים, שכל נסיון לברר אם היה אונס, אם הייתה ציפייה להמשך קשר, אם היה ניצול, לא היה אפשרי כלל וכלל. בדומה לזה אני חושב פתאום בצורה אחרת גם על אותם חוקים בגרמניה הנאצית. חוק שאוסר על שני בוגרים עצמאיים לקיים יחסי-מין הוא נורא בעיניי. אך המכלול שבו החוק הזה נחקק מאיר אותו פתאום באור אחר, והתובנה הזו מפתיעה אותי מאוד.

חזרה אל מאמרה של קלאוסן, הדן בחוקי הפלה בדרא"פ. אציין בקצרה את אי-הנוחות שלי מהדיון המקובל בהפלות שנחלק בין המחייבים את זכותה של האישה על גופה לזכותו של העובר לחיים. אין לי פתרון פשוט, אך אני חושב שגם שיקולי האב צריכים להילקח בחשבון, ושזכותו של הילד איננה לחיים בלבד, ושילד שנולד אל אם או אב שלא רוצים אותו הוא מצב בעייתי מאוד, שספק אם הוא נעלה יותר מוסרית מההתנגדות ל"רצח" העובר. הטיעון הזה הוא בעייתי, כמובן, כי לא הייתי רוצה שבתי-חולים יהרגו תינוקות שננטשו אצלם, או שעובדות סוציאליות יוכלו להרוג ילדים שלא אוהבים אותם. ועדיין, אני מצהיר, על קצה המזלג, שהשארת הדיון בין זכות האם לזכות העובר היא הגבלה בעייתית מאוד מבחינה שיחנית-תרבותית, אתית-ערכית, משפטית ופוליטית.

הדיון על הפלות בדרא"פ היה קשור לגזע בשני אופנים מרכזיים: מחד, הליברליזציה של המין נתפסה כצעד אחד בליברליזציה ערכית כוללת וממילא מסוכנת. הקשר הזה, כאמור, איננו מופרך, במיוחד אם מביאים בחשבון (כפי שקלאוסן מדגישה) שהדיון הזה עולה בדרום-אפריקה בעקבות שינויים חוקיים במקומות רבים בעולם (ובראש ובראשונה בריטניה וארצות-הברית), שינויים שבחלקם מבשרים את ובחלקם מגיבים אל המהפיכה המינית של שנות השישים. מאידך, הדיון הציבורי והמשפטי בדרום-אפריקה מתייחס לליברליזציה הזו כאל בעייה של הלבנים (ובעיקר כאיום על הנשים הלבנות), בעוד שאת השחורים הוא מַבְנה כמופקרים מינית, בדרכים ידועות של סקסואליזציה של "האחר" (כתבתי על זה קצת כאן). שני קטעי פסקאות ישמשו לתימצות ההיבטים הללו (תרגום שלי):

הלאומנים האפריקנרים האמינו כי התנועה הגוברת לטובת רפורמה של הפלות נדפה מ"אולטרה-ליברליזם" ומהרצון לחברה "מתירנית" יותר, ביטויים נפוצים שסימנו שחיתות מוסרית. חלקם היו משוכנעים ש"ליברלים" דוברי-אנגלית (כינוי לחשודים בקידום אויבת-העבר, בריטניה, ו/או באופן פרדוקסלי, לקומוניזם) קידמו מיניות מסוכנת, כולל הפקרות מינית והומוסקסואליות, מתוך כוונת-מכוון להחלשת האפריקניות (47).

ממצוקת הנשים השחורות התעלמו בגסות. נציב אחד טען כי "קבוצות האוכלוסייה של הבנטו והצבעונים מקבלים כמובן מאליו שעליהם לשאת באחריות לתוצאות התנהגותם המינית", ובכך רמז שנשים שחורות תאמו באופן טבעי לעולם של הפקרות מינית ולכן אינן צריכות את אותה "הגנה" פטרנליסטית של נשים צעירות לבנות (52).

סיכום מאמרה של קלאוסן מעלה נקודות אלה ואחרות, כולל מבט מורכב על מעמד הנשים הלבנות כבעלות זכויות-יתר מזה וקרבנות של פטריארכאליות ורטוריקה של ערכי המשפחה מזה, ואפילו על פן דמוגרפי בשלילת ההפלות מצד הלאומנים האפריקנרים. מתוך הדיון עולה גם היחס שבין חוק לחברה, והפער האינהרנטי המתקיים ביניהם: חרף נסיונות הויסות וההפחתה של ההפלות, הפלות רבות המשיכו להתבצע באופן לא-חוקי או בדרכים לעקוף אותו. החוק הוא לעולם תוצר של מציאות פוליטית וערכית מסויימת, אך גם נסיון לעצב אותה, וכשמטרותיו מתנגשות עם רצונות נשואי החוק, החוק ממשיך לעצב מציאות, אך לאו דווקא את זו שביקש ליצור. הליברליזציה המשמעותית בחוקי ההפלה הגיעה רק עם נפילת האפרטהייד ב-1996.

Susanne M. Klausen. "'Reclaiming the White Daughter’s Purity': Afrikaner Nationalism, Racialized Sexuality, and the 1975 Abortion and Sterilization Act in Apartheid South Africa." Journal of Women's History 22,3 (2010): 39-63.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

האם הומוסקסואליות היא "טבעית"?

[הפוסט הזה הוא הרחבה של שאלה עקרונית שעלתה בעקבות שערוריית השופט גרשון גרמן]

כדי לבחון אם הומוסקסואליות היא מעשה "טבעי" אם לאו, יש קודם כל להתבונן במהות הטבע, ויחס האדם אליו באופן כללי. לנסות להקיף נושא שכזה ברשימה שאורכה 650 מילים, הוא מעשה יומרני שמתאים לבלוג, אך לא לאיש אקדמיה. כיוון שיש לי רגל בכל אחד מן העולמות הללו, המבוכה שלי במקרה הזה (כמו ברבים אחרים) ברורה. אלה, אם כן, הערות קצרות שמציגות את ההתרשמות הכללית שלי מן הנושא, שוודאי ראוי לעיון מעמיק יותר.

גם מצד דתות רבות, וגם מצד פילוסופיות חילוניות רבות, האדם הוא יצור שיחסו אל הטבע הוא דואלי. הוא חלק מהטבע, הוא נוהג כבהמה בדרכים שונות, ועם זאת, יש בו רצון עז להתגבר על הטבע. בכך הוא קורע עצמו מן הטבע, והופך את עצמו ואת מעשי-ידיו לדברים שכביכול או באמת עומדים בניגוד לטבע.

הטענה לפיה הומוסקסואליות נוגדת את הטבע נוגעת גם בפן הזה, של היחס הכפול של האדם אל הטבע, וגם בשאלת טבע האדם. באופן פרדוקסלי, שמרנים ואנשי דת מבקשים להתנגד להומוסקסואליות שכביכול נוגדת את הטבע, בעוד שכל מפעלם מיוסד על התנגדות לטבע. הדת הרי מצווה על כיבוש יצרים, מורה ש"מותר האדם מן הבהמה", מבקשת להינתק מן הטבע הארצי והגשמי לעבר הרוחני והאל-טבעי. מדוע בהתנגדותם להומוסקסואליות פתאום מעלים אנשי דת שזהו מעשה המנוגד לטבע? האם במעשים אחרים הם מתבוננים בבהמות כדי ללמוד כיצד לנהוג את אורחותיהם? האם כאשר אדם פועל על-פי יצרו, על-פי טבעו האנושי, אנשי דת מקבלים זאת? סתירה זו לא עליי לפתור, אלא על אנשי הדת, שמוכנים לכופף כל טיעון הגיוני בפני הדוֹגמה, ובלבד שישמרו את אמונתם.

אך ישנם אנשים שאינם דתיים, הטוענים שכיוון שמבחינת הטבע ניתן להתרבות רק בזיווג הטרוסקסואלי, סימן הוא שיחסי-מין הומוסקסואליים נוגדים את הטבע, ולכן יש להמנע מהם. טענה זו מניחה הנחות לגבי המין ולגבי טבע האדם שאינן מקובלות עליי. אינני יודע אם לחיים אנושיים יש מטרה. אם יש, ספק אם הִתרבות (לשם הִתרבות בלבד) היא המטרה המרכזית של האנושות. יתר על כן, המטרה העיקרית שבעטייה מקיימים יחסי-מין היא הנאת הגוף. ודאי שבעת הזו, אך דומני שהדבר נכון לאורך כל ההיסטוריה.

טבע האדם, אם כן, כאשר מתבוננים עליו בראייה מפוכחת וללא הנחות מוקדמות, מכוון לקיום יחסי מין לצורך הנאה, סיפוק ופורקן, ללא כוונת התרבות. כיוון שכך, יחסי-מין הומוסקסואליים אינם נוגדים את הטבע.

באשר לשאלה הכללית של יחס האדם אל הטבע: כאשר אנו מתבוננים בדבורה, ורואים אותה מלקטת צוף, אנו אומרים שהיא פועלת על-פי טבעה. כך גם באשר לעכביש הטווה את קוריו. במילים אחרות, הטבע של יצור מסויים נמדד על-פי הכישורים והמאפיינים היחודיים לו בפעולתו. המאפיינים והכישורים היחודיים לאדם, כבעל-חיים הפועל בטבע, הם רבים. יכולת התכנון לטווח ארוך היא התכונה המובהקת שמבדילה אותו משאר בעלי החיים (ובזה אני הולך בעקבות פיטר זינגר). תכונות אחרות כוללות את היכולת השכלית הגבוהה, את המוטוריקה העדינה. אלה הם דברים שבטבע האדם, שיצרו, בין היתר, את הקונדום, את הגלולה ושאר אמצעי מניעה, יעילים יותר ופחות.

לראות בקונדום או בגלולה משהו "לא-טבעי", פירושו רדוקציה של טבע האדם, שרק התכונות שלו המתגלות גם בבעלי-חיים יכולות להסתווג כ"טבעיות". למעשה, טבע האדם הוא זה שדחף אותו לחשוב על תכנון המשפחה, לחקור את תהליך הרבייה, ולהיות מסוגל להמציא אמצעי מניעה, כפי שהוא גם שכלל את יכולת ההתרבות שלו בצורות שונות.

טבע האדם דוחף אותו ליהנות מיחסי מין שאינם לצורך הִתרבות. הדבר נכון גם ביחסים הטרוסקסואליים, ומבחינה סטטיסטית, נכון לאין שיעור ביחסים הטרוסקסואליים מאשר ביחסים הומוסקסואלים. מין אוראלי, אנאלי, סיפוק ידני – כל אלה אינן "פשרות" או "המצאות" של הומוסקסואליים, המקיימים יחסי-מין כביכול שלא כדרך הטבע. אלה הן דרכים מקובלות ליהנות מיחסי מין בקרב בני-זוג הטרוסקסואליים. מדוע, אם כן, לטעון שכאשר בני-זוג הטרוסקסואליים מקיימים יחסי-מין שכאלה אין בזה גנאי, אך עבור הומוסקסואליים זהו מעשה שלא כדרך הטבע?

על-כן, יש להכיר שטבע האדם מניע אותו לקיים יחסי-מין ושאין בזה גנאי. טבע האדם הוביל אותו ליהנות מקיום יחסי-מין שלא לצורך הזדווגות. אנשים שונים נהנים מתנוחות שונות, גישות שונות, התנהגויות שונות בזמן קיום יחסי-מין. כל עוד מדובר בשני אנשים בוגרים האחראים למעשיהם ופועלים מתוך הסכמה הדדית ואהבה, אין בזה גנאי. הדברים הללו כביכול מאוד בנאליים וברורים מאליהם, אך בשיח הציבורי על זכויות הומוסקסואליים הוא נשכח לא פעם. זהו טבע האדם וזה האדם בפעולתו בטבע, והומוסקסואליות כנטייה וכתופעה חברתית היא ביטוי נוסף של הטבע הזה.