בדרך למעלה

זאת איננה תובנה חדשה. עברתי אותה בעבר מן השפה ולחוץ. קל לומר אותה, קשה להחזיק בה.

נשאלתי אתמול אם אני מפלס את דרכי למעלה. אינני יודע אם יהא זה נבון לחשוב על האקדמיה כהיררכיה מתמדת המצריכה טיפוס. אינני מכחיש שיש בה הייררכיה, ובוודאי יש דרכים לקבל עוד כיבודים ועוד הישגים משנה לשנה. אבל האקדמיה איננה צה"ל. בצה"ל אדם מתחיל טוראי ויודע שיש רק דרגה אחת שמעליה אין דרגות. שם זו פירמידה של ממש, והמטפס בה יודע אם הוא השתחרר כסמל ראשון או כסרן, כתת-אלוף או רב-אלוף. אם האדם איננו זוכה להיות רמטכ"ל, הוא גם יודע אם הוא לא זכה להיות רמטכ"ל כי הוא השתחרר כסרן, או שמדובר במקרה גלנט – שהוא היה מאוד קרוב, כמעט והיה, ובסוף תעתועי הפוליטיקה טרפו את סיכוייו. אגב, בתוך מסגרת החשיבה ההייררכית הזו, אינני יודע מה עדיף. אולי מוטב להיות הסרן, שמעולם לא ציפה להיות רמטכ"ל; אולי מוטב לדעת שמבחינת הכישורים וההערכה אליך, יכולת להיות רמטכ"ל.

אבל באקדמיה אין זה כך: גם מי שמקבל קביעות באוניברסיטה נחשבת, יכול לשאת עיניים לאוניברסיטה פחות נחשבת, אך מובילה בתחומו; או לאוניברסיטה פחות נחשבת, בעלת מיקום מוצלח יותר. איש-איש ודעותיו: זה מבקש להיות נשיא האוניברסיטה, הנושאת עמה משכורת שנתית של שש או שבע ספרות, ואילו חברו חושב שהשיא הוא במספר הפרסומים, ומפרסם מאות ספרים עד שהוא הופך למושא-לעג וקלס בקרב עמיתיו. אחר בוחן את מספר הציטוטים המפנים אליו, או את מספר התלמידים שהוא העמיד ואת המשרות שהם נושאים. אין רמטכ"ל לאקדמיה או נשיא. מדד אחד טוען שזו האוניברסיטה הטובה בעולם, ומדד אחר שהיא רק החמישית. אין דרך לדעת שהגעת עד למעלה. לכן, במקום לנסות "לטפס למעלה", אני מעדיף להכיר בכך שכל אחד רואה את "הלמעלה" אחרת, ושהחוכמה היא לא לחיות מתוך תחושת אי-נוחות מתמדת, דוגמת אלה המתבוננים על הפסגות שטרם כבשו, במקום לנטוע יתד בפיסגה שלהם.

וזו התובנה שלי להיום. לא חדשה, אפילו בנאלית. אינני שואף למעלה. אני שואף להכות שורש, לעשות את מה שאני טוב בו, ולהיטיב עם אלה שמסביבי. ליהנות מן המאמץ, מן החידוש, ומן הדרך. יש בה עליות וירידות, כי זאת איננה פירמידה וגם לא מסלול מוכתב מראש. אלה החיים עצמם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

פטריוטיות פוסט-ציונית

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

משפחת שליט פוסט-ציונים. אם תרצו פוסט-ציונים. ארגון זוכרים פוסט-ציונים. אלי ישי פוסט-ציוני. נערי הגבעות פוסט-ציונים. הכבאים פוסט-ציונים. השמאל הלאומי פוסט-ציונים. כול-אלה פוסט-ציונים, רק מה – לא יודעים את זה. אמר ונשף מהנרגילה שלו באינטונציה של אבו-נימר שמסתירה מאחוריה את תילים-זוייגר שרושם כל מילה. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית אולי יושב ערבי עם נרגילה, אבל מה שר' מאיר בעל הנר לא גילה הוא מה הערבי הזה עושה שם. הוא במעצר-בית, עוצר או סוגר, כדי שהמוני בית ישראל יוכלו לצאת ולמנגל לכבוד החג. ובזמן שהוא יושב שם, יושב לידו הנכד של דן בן-אמוץ ורושם כל מילה, כדי שאחר-כך (הרבה אחר-כך, לא באותו ערב, יעני שנים), החמישייה יהפכו את זה למערכון שישודר בלקט מיוחד ליום-העצמאות, כי העצמאות שלנו היא גם העצמאות שלנו לצחוק על עצמנו.

חבל שהמונח פוסט-ציוני הפך לכינוי-גנאי שנכרך יחד עם אנטי-ציוני (לא שאנטי-ציוני צריך להיות כינוי גנאי בהכרח, אבל בכל מקרה אין לכרוך אותם יחד). עוד יותר חבל שפוסט-ציוני הפך לסימון אנשים שיש להם ביקורת כלפי הציונות. משום שרוב אלה שקוראים לעצמם ציונים, ושנושאים סיסמאות הלקוחות מהנראטיב הציוני, אינם מודעים לשוני הגדול שיש בינם לבין הציונות.

בחלקו, השוני הזה הוא תולדה של פוסט-לאומיות בכללה, או פוסט-אידיאולוגיה. השיח הכללי של מימוש עצמי ו/או הנאה פרטית הפך את השיח הלאומי, של הקבוצה הגדולה שפרטיה מקריבים עצמם למענה, לאנכרוניסטי. אבל הרוח ההדוניסטית/אינדיבידואליסטית הזו לא מחקה את הלאום כליל. לחבריי בשמאל שמצביעים על מדינות מערב-אירופאיות כאלה או אחרות כעל נורמאליות, אני תמיד מזכיר שהלאומיות שלהם כמעט איננה נתונה באיום. וכאשר היא נתונה באיום, התגובות הן די לאומיות/לאומניות ולא במשיכת-כתפיים של "מה איכפת לי ההמנון". אדם יכול להיות אדיש להמנון שלו רק כאשר נוצרים התנאים שבכל סיטואציה הולמת משמיעים אותו. הלאומיות הישראלית נתונה תחת מתקפה קיומית ממשית. חלק מהאיום הקיומי הוא תודעה כוזבת של אנשים שאינם מודעים להבדלי הכוחות בינם לפלסטינים, ומזכירים את כל הקסאמים שנופלים מבלי לדעת כמה הרוגים הקסאמים האלה גבו, וכמה פלסטינים נהרגו בידי ישראל באותה תקופה. אבל חלק אחר הוא ממשי מאוד, והמציאות הזו משמרת את האידיאולוגיה הלאומית יותר מכל אינדוקטרינציה.

אבל הרגש הפטריוטי הזה איננו הציונות. אם בוחנים את הויכוחים שהתקיימו בראשית ימיה של הציונות, טרם הקמת המדינה ובשנים הראשונות לאחריה, אפשר לחוש בהבדל. אם חושבים על המטרות של הציונות, ועל הכשלון בהשגתן, ועל חוסר-הנכונות לבחון מחדש את המטרות הללו, מבינים את המרחק שהלאומיות הישראלית התקדמה מאז שנולדה על-ידי התנועה הציונית.

העובדה שאין נכונות לבחון את המטרות הללו ולדבר באומץ על הכשלונות בצד ההישגים, אין פירושה שזה איננו פוסט. להיפך – זהו פוסט. הפוסט איננו רק הקומץ שמגדיר את עצמו ככזה, או שעסוק הניתוח הציונות בצורה ביקורתית. הפוסט הם כל אלה שחל בהם מעתק ביחס לאידיאולוגיה הציונית שדור קודם החזיק בה, גם אם אינם מודעים לה. ותפקידם של חוקרים הוא להבחין בזה, ולכנות זאת בשם. אבל השם כולל הרבה יותר מקבוצת המשיימים בלבד.

במובן מסויים, זוהי עדות להישג הגדול ביותר של הציונות: בניגוד לאידיאולוגיה כוללת, שביקשה לצקת מדינה בעלת אופי כזה או אחר (סוציאליסטי / קומוניסטי / ליברלי / דמוקרטי ומאוחר יותר גם הלכתי), נותרת עתה המעטפת הפטריוטית בלבד, כקבוצת השתייכות ריקה מתוכן, "ככל העמים". וזוהי הישראליות שאחרי הציונות, פוסט-ציונית במהותה.

והפוסט-ציונות הזו מסוכנת הרבה יותר מכל סכנה שה"היסטוריונים החדשים" ה"פוסט-ציונים" הציבו לפתחה של המדינה: בגירסה הגולמית הזו של הלאומיות אין צורך בערכים נשגבים אחרים. הלאומיות הפכה מערך המקפל בתוכו ערכים נוספים, למטרה נטולת-ערכים, בולעת-כל. היא ההצדקה ואין צורך מלבדה, לכן גם אין צורך לבחון אותה לאור ערכים אחרים. ערכים שנתפסים כמאיימים עליה – כמו שוויון או דמוקרטיה – הופכים למאוסים.

יש בשורה טובה בלאומיות הגולמית הזו. העובדה שאין מעמיסים על לאומיות ערכים מסויימים, והופכים את ההשתייכות האתנית למוסריות מהותנית, יכולה גם להביא טוב. כרגע, הפוסט-ציונות תקועה בשלב ביניים: לא צריך דמוקרטיה או שוויון כי אנחנו יהודים, ויהודים זה טוב בפני עצמו. אבל בשלב מאוחר היא תוכל להצמיח הכרה לאומית שאיננה מהותנית (אנחנו ישראלים, אנחנו מדברים עברית וגרים כאן), ולהוסיף אליה ערכים, שיהיו נפרדים מהישראליות. האם אני חושב שזה יקרה? כל עוד ישראלים יחושו שהישראליות שלהם היא תחת מתקפה, אין סיכוי שהם יתפנו להוסיף לה ערכים. אלה שמבקשים להטמיע את הערכים הללו צריכים לדבר בשמם (של הערכים), ולא בשם הישראליות, ולקבל את הישראליות כמובנת מאליה, כפי שהיא, בלי נסיון להטעין אותה בערכים או במשמעויות כוזבות.

[הסיום הזה, בלי שתכננתי מראש, בעצם ממשיך את הדיון שהיה בפוסט "פרדוקס הבן הרשע", ואח"כ בפוסט של דובי. מן הסתם, אני חושב על זה לא מעט, ותגובה מפורטת יותר לדובי תהיה בהמשך]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון

הודעה מנהלתית: בשל טעות טכנולוגית, איבדתי חלק מרשימת התפוצה שלי. מי שרוצה להיכלל בה ולא קיבל הודעה על הפוסט הזה, שישלח לי מייל.

התקופה האליזבתנית, כשיבואו לנתח אותה, תתאפיין בעיקר בצל שינויי הטכנולוגיה של המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, הייתה המלכה הראשונה שנשאה נאום לאומה בשידור טלוויזיוני חי, וזכרה למנות באותו שידור שסבה היה הראשון שנשא שידור חי ברדיו. אותו שידור שוחזר לאחרונה בסרט "נאום המלך", וגם זה דבר שמאפיין את המלכה אליזבת השנייה: מן הסתם, אין עוד מלך לפניה שחייו תוארו והומחזו באין-ספור סרטים ותוכניות טלוויזיה, תיעודיים ועל-ידי שחקנים. כפי שכתבת הביביסי ג'ני בונד העירה בהקדמה להוצאה מחודשת של "הנסיכות הקטנות", משפחת המלוכה עברה דרך ארוכה מאז שהם החליטו לנתק כל קשר עם מריון קרופורד, האומנת של אליזבת (לימים המלכה) ומרגרט, שפירסמה ספר על חוויותיה:

האומנת המזדקנת ודאי השתוממה בראותה כיצד הארמון משנה את מדיניותו בעוד היא נותרת מנודה. מה עבר בראשה כשב-1969, ליליבט עצמה [כינוי הילדות של המלכה אליזבת], יחד עם בעלה וילדיה, כיכבו בסרט-תעודה טלוויזיוני שנקרא "המשפחה המלכותית"? כמה פעוטי-ערך נראו הגילויים שלה עצמה בעוד הצופים נלקחו אל-תוך הארמון לחלוק בחיי המשפחה המלכותית. החלטתה של המלכה להתיר למצלמות לעקוב אחריה נראית עתה כתחילתו של מדרון חלקלק שבסופו של דבר הוביל להודאה טלוויזיונית של הנסיך צ'ארלס בניאוף, ולוידוי החושפני של הנסיכה מוויילס בתוכנית "פנורמה".

שינויים רבים חלו בחצי-המאה שחלפה מאז נכתב הספר. משפחת המלוכה אינה זוכה ליראת-כבוד כבעבר, בין היתר משום שהיא הבהירה תדיר שהיא מורכבת מבני-אדם פגיעים ומועדים לטעות כמו כולנו.

כשבונד כתבה את הדברים ב-2002, היא עוד לא שיערה שינויי-מדיה נוספים שבית המלוכה האליזבתני יהיה הראשון לחנוך, דוגמת ערוץ יו-טיוב רשמי. כדאי לעצור רגע ולהרהר בשינויים הללו וקצבם: סבה של המלכה היה הראשון לנאום ברדיו, ובכהונה אחת היא הספיקה גם להיות המלכה הראשונה של בריטניה בשידור טלוויזיוני חי, וגם המלכה הראשונה ביו-טיוב. זו איננה רק עדות לכהונה ארוכה מאוד ולאריכות-ימיה, זה גם סמל לקצב המתגבר של הקידמה הטכנולוגית.

האבחנה בדבר השפעת התקשורת על התפיסה הציבורית את משפחת המלוכה היא נכונה, אך אין לבלבל שחיקה של יראת-כבוד עם היעדר-עניין. דומה ששני המושגים האלה כמעט הופכיים, וככל שאמצעי-התקשורת משתכללים, כך גובר העניין בתיעוד הפרטים שפעם פשוט לא הצדיקו ידיעה חדשותית. הנטייה הזו מבטאת מתח דו-כיווני, שבו מצד אחד יש רצון עז למיוחסים מורמים מעם, ומצד שני, רצון עז עוד יותר לראות אותם בקלקלתם. אבל התהליך לעולם איננו מגיע לכדי השפלה גמורה. משהו מן ההוד המלכותי נותר, כדי שאפשר יהיה לחזות בהשפלה נוספת, במעידה חדשה. הערתי כבר בעבר שהדברים שפרויד כתב על טאבו המלכים מסבירים היטב את היחס הציבורי לסלבריטאים, ובעיקר את הפן הדו-ערכי שבהם. אבל משפחת המלוכה הבריטית מייצגת זן מיוחד של סלבריטאים, בהיותם גם מלכים של ממש, ולא רק במובן סמלי. כך נמשך המתח המתמיד סביב הרצון לראות אותם באנושיותם ופגיעותם, כתמיהה שלעולם איננה באה על סיפוקה.

בקובץ העזבון של חנוך לוין "אחרון", ישנו קטע נפלא על חתונתה של קרוליין, ידוענית אמריקאית. הדובר מקריא קטעים שנכתבו עליה בעיתון, ומפרש אותם כאוות-נפשו. כדי לספק את האפקט המלא של הקטע, ועד כמה הוא רלוונטי אגב חתונתם של ויליאם וקתרין, הייתי צריך לצטט אותו במלואו. מלבד העצלות שלי, ייתכן שיש גם עניין של זכויות יוצרים. נסתפק בציטוט קצר יותר, אבל אני ממליץ לחפש את הקטע ולקרוא את כולו:

ואז באה ה"פריצה" השלישית, לעת עתה הגדולה, הנפלאה מכולן, שעל נסיבות התרחשותה קיימות שתי גירסאות: "לפי גירסה אחת, בהיותה בכירה בחברה, סייעה למפורסמים כמו דיאן ס. ואנט ב. לבחור בגדים, וביניהם היה גם ג'. הגירסה האחרת מספרת שקרוליין פגשה בו בשעת ריצה בפארק. שתי הגירסאות לא אומתו."

גם את זה היא קוראת עכשיו, קרוליין, שרועה על ספה. היא הרי יודעת את האמת, אבל כמה עליצות ועניין יש בזה שקיימות גירסאות, ואנשים מתווכחים. אני, אישית, להוט אחרי כל אחת משתי האופציות. בשתיהן אין היא מתאמצת כלל. יושבת על ספה (אחרת) עם מפורסם כמו ג'., זבן מביא בגדים והיא מייעצת לו מה כדאי לבחור; או רצה ריצה מתונה בפארק ועושה מאמץ ספורטיבי מעורר הנאה – בשתי הגירסאות טוב.

לוין מצליח לעמוד כאן על מרכיב פסיכולוגי נוסף בנפש הצורכת רכילות אודות ידוענים, והוא אותו מוטיב שחוזר ומופיע בכה רבות מיצירותיו: "זה שהוא לא אני אלא אתה". הקורא מבקש להכניס קצת צבע לחייו האפרוריים על-ידי שכנוע עצמי שיש אנשים שחייהם מרתקים עשרות מונים משלו. להם יש שתי ספות, הכל בחייהם מאושר, מסעיר, וקורה כל-כך בקלות. האדם השלישי, המרוחק, הוא תמיד אידיאל בלתי-מושג, והכל אצלו מושלם, בניגוד מוחלט לחיי ה"אני" וה"אתה". יתר-על-כן, אותו אדם שלישי שואב הנאה רבה מן העובדה שעלובי החיים מקנאים בו, ומאוד נהנה לקרוא ולשמוע על עצמו בעיני אחרים, כמעין משחק. התיאור הזה של לוין, באופן שכמעט אין לטעות בו, בייחוד למי שמכיר טקסטים נוספים שבהם הוא מתעסק עם הנטייה האנושית הזו, איננו נעשה לשם בידור בלבד, הגם שפעמים רבות הוא משעשע ומעלה דמעות של צחוק ועצב מהולים זה בזה. מעל הכל, לוין משדר קריאה נואשת לקהלו, להעיז לחיות את החיים שלהם-עצמם, על המורכבות שבהם, על האפרוריות שבהם, על הטוב והרע שבהם, ולחדול מלחלום על עולם מושלם שאיננו בנמצא.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שובר שוויון

נדמיין משפחה שיושבת לצפות ב"עשרת הדיברות" של ססיל דה-מיל כל שנה בערב פסח. במובן אחד, זהו מעשה שנוגד את המסורת, כיוון שהוא מפר את נוהג הסדר, ומפר מצוות שונות (חילול שבתון החג על-ידי הדלקת טלוויזיה, למשל). במובן אחר, ההחלטה משקפת היענות למסורת, ומהווה מופע וטקסיות של סיפור יציאת מצרים החוזרת שנה אחר שנה. לשאלה "מהי מסורת?" ומה יכול להיכלל בכנפי הגדרתה לעולם אין תשובה אחת, בניגוד למה שניתן היה לצפות מהכותרת המאובנת לכאורה שהיא מגלמת.

לרגע אחד אני מתיישב בקרב המשפחה הדמיונית הזו, המכונסת בטקס המנוכר משהו שלה, כולם צופים לעבר המסך, במקום להיות מעורבים בשיחה פנים אל פנים, אחד מול השני. יש שם סצינה שמראה את יול ברינר כרעמסס הבן, מפקח על העבודה על הפירמידות. המצלמה מתמקדת בפנים שלו, ומבעד להם נראים ברקע המוני עבדים, מחוץ לפוקוס, כי לאף אחד מהם אין שם או פנים, אף אחד מהם לא שרד את ההיסטוריה הכתובה והמסורה כמו רעמסס. רעמסס ההיסטורי, לאו דווקא הדמות הספרותית שעולה לשלטון בשמות א’ 8, זכה ששחקן ספציפי עם שם, משכורת, פנים ומצלמה שמתמקדת בהם, משום שהוא עצמו עשה כדי להנציח את זכרו בזמן חייו. אבל הוא לא היה לבד. מאות ואלפים עבדו בפרך כדי ששמו ישרוד את כל תהפוכות ההיסטוריה עד שססיל דה-מיל התחיל להסריט את סרטו. והם נותרים מטושטשים, מגולמים על-ידי ניצבים, שכמותם שמותיהם אינם ידועים לנו.

התמונה הזו לוכדת גם את היעדר השוויון החריף בין רעמסס ועבדיו, וגם את ההישגים של התרבות הזו, ועל-כן משמשת נקודת-פתיחה מצויינת להרהור אחר טיבו ותועלתו של השוויון. כשכתבתי בפוסט הקודם שישראלים אינם מתעמתים די עם הפער הנגלה-לעין בין ערכים שהם כביכול מאמינים בהם לבין המציאות שהם בפועל מתחזקים, אחד הערכים המיידיים שחשבתי עליהם הוא שוויון. כל בחינה של עמדה כלפי שוויון חייבת להשיב על השאלות הבאות:

מה מקורו וסמכותו של השוויון כערך?

מה התשתית המציאותית והרעיונית שעליה הוא מתבסס?

תחת איזה תנאים אפשר יהיה לומר ששוויון הושג?

אילו צעדים יש לנקוט כדי להגדיל את השוויון?

מה הם האיומים המרכזיים על שוויון וכיצד ניתן להתמודד איתם?

ישנו אי-שוויון מולד בין בני-אדם: יש כאלה שיפים יותר מאחרים, חזקים יותר מאחרים, חכמים יותר מאחרים. עקרון השוויון מניח שלמרות ההבדלים הללו, ולמרות שתמיד יהיו הבדלים כאלה, היתרונות אינם מעניקים פריבילגיות חוקתיות ומשפטיות למי שנהנה מהם.

התמונה של רעמסס ועבדיו חסרי-הפנים מעלה את השאלה אם המאמצים בשם ערך השוויון הם צעד חכם, ועוד יותר מזה, מועיל, ראוי, ומוסרי. בחברות משעבדות כח-אדם היה גורם זניח, הקיים בשפע, והתוצרים שלהם היו מונומנטים ששרדו דורות, סיפקו השראה חוצת-תרבויות, מרחב וזמן (וכן, גם מעמדות).

אם האופציה היא בין חברת אדונים ועבדים לחברה חופשית, ודאי שאני מעדיף את האחרונה. אבל האם ההעמדה הזו איננה שקרית משהו? אני חושב על ההיספאנית שנמצאת בסניף הסטארבקס המקומי. כל ימות השבוע, במשמרות בוקר או ערב, גם בחג ההודיה, בחג המולד. ואני אינני תמים דיו כדי להניח שהמשכורת שלה משקפת את כל זה (לא שאני משמיץ את סטארבקס, חלילה. זו דוגמה. אפשר גם מקדונלד'ס או וול-מארט). אני חושב על הפיליפינים בארץ. מאות שעזבו מולדת, משפחה תרבות ושפה כדי לבלות בקרים שטופי-שמש עם זקנים תפקודיים לשליש ולרביע, ואחר-כך גם לנגב להם את הפה והאחוריים.

בהינתן וזו המציאות, האם לא היה מוטב לוותר על השקר הזה של השוויון, ושכל העבדים המודרניים האלה יעסקו במשהו מועיל באמת? במקום לסעוד יהודים במעמד בינוני, או להגיש מפגעים תזונתיים, אפשר היה להפנות את כח-העבודה הזה להנחת תשתיות לפיתוח התחבורה הציבורית בתל אביב, או לשתול ירק בערים, או לצחצח את תחנות הרכבת התחתית בניו יורק מצחנת השתן שלהן. וגם לבנות מבנים מונומנטליים, כמובן. מה הסיכוי שתראו גרגוילז מושקעים על מבנים חדשים? כשמחשבים את עלות פועלי הבניין לפי שעה, והקבלן רוצה לחסוך כל שקל שהוא יכול, אין זמן להשקיע בגרגוילים, ואין מסורת או גילדה שתאפשר לאנשים לפתח את היכולות הללו ולרצות להוסיף יופי או נגיעה אישית לפועלם. אלה הכל דוגמאות לנקודה הגדולה. בדוגמאות אפשר גם להזכיר שאין כל-כך צורך במעמד ביניים רחב כל-כך שמתפרנס מאקדמיה, יצירה, פרסום, עיצוב ושאר דברים. אמנים גדולים יהיו עילית נבחרת המשרתת את האצולה, והשאר יסתדרו בלי, כמו שהם יסתדרו בלי פיליפינית שתסעד את הסבתא החורגת.

הנה עולה בעייה עקרונית במודל הזה: מי יהיו האדונים? הרעיון של משפחות אצולה המעבירות את התארים בתורשה לא יתאים לרעיון. המטרה, הרי, היא שעבוד כח-אדם לטובת האנושות בכללה, ועל-כן האדונים שיפקחו עליהם, ויתכננו את הפרוייקט הבא (ו-כן, גם ייהנו מפריוולגיות ומתנאי נוחים יותר משל העבדים), צריכים להיות אנשים יצירתיים, מוכשרים, בעלי-חזון, חריפי-שכל ונדיבי-לב. האם אני מדמיין מבחני כניסה למעמד האדונים? אולי גילדה של הנדסאים, מתכנני-ערים, ארכיטקטים, אמנים ואנשי-רוח, שמצרפת אליה אנשים חדשים בשיטת השולייה, קצת בדומה למסורת האקדמית, ודאי זו שהייתה נפוצה עד לפני כחמישים שנה? ודאי שזו איננה מערכת מושלמת: בכל מערכת יהיו מאבקי-כוח ושחיתות, אבל בעוד האדונים נאבקים את מאבקי-הכוח שלהם, האם לא מוטב לאנושות שהעבדים ייצרו פירמידות וקפלות סיסטיניות במקום תחרויות "כוכב נולד" וכובעי מיקי מאוס?

הרעיון שאני מציג כאן רחוק מלהיות חדש, כמובן. הגירסה המשוכללת שלו נמצאת אצל ניטשה ("המדע העליז"), ומעט מהסנטימנטים הושאלו מלנון ("גיבור מעמד הפועלים"). המטרה שלי (בניגוד לניטשה, שדומני שהיה כן בכוונותיו) היא לאתגר את מושג השוויון כאקסיומה שאין לערער עליה, כדי לאשש אותו מחדש כאידיאל בלתי-מושג שאף-על-פי-כן יש להמשיך לחתור אליו.

התשובה הדמגוגית לניטשה היא היטלר, כמובן. הרעיון שיש אנשים שווים יותר ופחות, ושאלו ששווים פחות צריכים להסכין עם גורלם לשרת מטרה נעלה יותר למען הכלל קרובה כפסע לרעיון שיש אנשים שחייהם אינם שווים כלל, ושיש להיפטר מהם. הבעייה עם התשובה הזו נעוצה בדמגוגיות שלה: היא איננה מכחישה בהכרח את קיומה של הייררכיה אנושית על פי כישורים ויכולות, אלא מבקשת לדמיין שאין, מציבה סייג על-מנת לא להתדרדר לג'נוסייד.

תשובה אחרת יכולה לעלות משילוב של דה-קונסטרוקטוביסטיים למיניהם עם ג'ון רולס (שילוב מעט מפתיע, אני מודה). נפתח בהודאה שאף-אחד מאיתנו לא היה חותם על ההצעה הניטשיאנית ששרטטתי לעיל מבלי לנסות לברר מה יעלה בגורלו. לכל הפחות, אם הרעיון קסם למישהו, כנראה שהוא האמין שגורלו יהיה עם האדונים, מדמה עצמו להיות רעמסס שדמותו תהיה חקוקה בראש חוצות. בתור הלקוחות בסטארבקס אולי אנחנו אפילו יכולים להרשות לעצמנו מידה של נדיבות, להכין לעצמנו את הקפה בבוקר ולשחרר את הזבנית ממטלותיה, כדי שתחנת הרכבת התחתית לא תצחין שוב. אבל אם היה מתברר למי מאיתנו שאנחנו נמנים על אותם חסרי-תועלת ממעמד הביניים שמשרותיהם בוטלו בסדר החדש, וכעת עלינו מוטל לצחצח תחנות רכבת, או להניח מסילות לרכבת קלה בתל אביב בצהרי אוגוסט לח ומהביל, אולי המדע העליז של ניטשה היה קוסם פחות.

לעצמנו, אנחנו מבקשים את החירות לקבוע את גורלנו. ואנחנו חייבים להניח שכך הוא גם לגבי זבנית הסטארבקס וקופאית הוול-מארט. ואנחנו איננו יכולים לדעת היכן יצמח הגאון הבא, או אפילו לקבוע הייררכיה של כישורים, כאילו שהשכל עליון על הכח הפיזי, מדעי הטבע על האמנויות, ואיזה שילוב של כישורים יצמח מהמקום הכי פחות צפוי. לכן, במקום לקבוע מראש שמישהו נולד לחיים של עבדות, ואחר נולד לחיים של אדנות, אנחנו שואפים לתת לכולם את ההזדמנויות הטובות ביותר, ויכולים רק לקוות שבעלת-הכישורים הטובה ביותר תזרח באופן טבעי, ללא הסדרה חברתית מראש.

אנחנו עוד לא שם. זאת שאיפה. אבל דבר אחד ברור לי באופן מובהק, אחרי חמש שנים שאני חי בחופה המזרחי של ארצות-הברית. השוק החופשי הוא מצע גרוע ביותר (אם לא הגרוע ביותר) לפיתוח אסתטיקה ועידון. עוד פחות מכך לאתיקה. התנאים של היצע וביקוש מוכיחים שתמיד יהיה מי שמוכן לשלם פחות כסף עבור איכות ירודה יותר: כך באוכל, כך בתשתיות, כך בבידור ואמנות, כך במערכת הבריאות, וכך במערכת החינוך. ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות משוועת לדיקטטור של טעם טוב, והיא אפילו לא יודעת את זה. לא שאני בעד דיקטטורים, חלילה, אך אם מישהו תוהה למה ניטשה קוסם דווקא לאקדמאים בארצות-הברית, גם זו תשובה.

הסוגייה החשובה יותר של הפוסט, שאלת השוויון, היא בעלת משקל לפוליטיקה הישראלית, כמובן. הערתי כבר בעבר, שהיהודים היו כח מניע במאבקים לשוויון באירופה ובארצות-הברית. העובדה שניניהם וניני-ניניהם בישראל נהנים מהיותם קבוצת הרוב ומדירים אחרים, מוכיחים שהמאבק לא היה רולסיאני. הוא היה מאבק פוליטי של כוח, שוויון למען עצמם בלבד, שדיבר גבוהה-גבוהה על ערכים אוניברסליים. לא שישראלי ב-2011 צריך להיות מחוייב למאבקים של יהודים באירופה במאה ה-18, אבל אני חושב שטוב שהוא יהיה מודע לאירוניה ולתהפוכות ההיסטוריה. הגלגל ממשיך להסתובב.

*****

דברי סיכום: לא תכננתי לכתוב סידרה, ויש כאלה שירגישו שהיא לא מספיק הדוקה כדי להיות סידרה. אבל כל רשימה העלתה אצלי שאלות שרציתי לפתח עוד. אין לי ממש כותרת ראויה לשלל הדברים שהעליתי כאן, בנקודת המפגש של הבניית ערכים, מסגרת תרבותית, ויחסי-הגומלין שבין העולם הערכי לעולם הפוליטי-המעשי. אני אקרא לה “סידרת פסח”. הנה הפוסטים שנכללים בה:

רב תרבותיות והנראטיב הציוני

פרדוקס הבן הרשע

זכויות וערכים בין מיתוס לאתוס

זהות של איפה ומאיפה

על האתגר הערכי בין ישראל ליהדות העולם

שובר שוויון

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

להתעורר אל המציאות המשמימה

בביקורת על אווטאר שהתפרסמה בכתב-העת New York Review of Books, דניאל מנדלסון קושר בין סרטו של קמרון לסרט "הקוסם מארץ עוץ". זוהי הערה אינטר טקסטואלית מרתקת, שמנדלסון מיטיב לקשור יחד עם סרטים רבים אחרים של קמרון (בראש ובראשונה סדרת "שליחות קטלנית", אך גם "הנוסע השמיני" ו"טיטאניק").

הנה קטע מסוף דבריו:

אם נכון לראות בסרט נקודת-שיא בהתקדמותו רבת-השנים של קמרון לעבר אימוץ אחרוּת ססגונית ועליונה – במילה, לעבר עוץ – מה שמכה בך, לבסוף, הוא האופן שבו הוא שונה באופן רדיקלי בפרט אחד משמעותי ממודל החיקוי שלו. בדומה לקלאסיקה מ-1939, הסרט מ-2009 מסתיים בסצינת התעוררות…

רגע ההתעוררות הוא מבחינה מבנית רגע מכריע; ממש בתחילת הסרט כששומעים את דברי ההקדמה של ג'ייק, האדם הנכה מתאר בחריפות את חלומות-הטיסה המשחררים אך עם-זאת מתעתעים שיש לו בתדירות: "התחילו לי החלומות האלה שאני עף… אבל במוקדם או במאוחר, תמיד מוכרחים להתעורר." הדימוי החותם את הסרט בו ג'ייק הנגאל והנרפא מתעורר לחיים החדשים שלו כאיש נאבי מהווה בבירור שכתוב מנצח של ההכרה הכואבת ההיא…

כשדורותי מתעוררת, היא שוב במציאות המשמימה בשחור-לבן של קיום קשה-יום בקנזס, קיום שהיא מאסה בו בתחילת מסעה המופלא אל הפנטזיה בצבעוניות חיונית; מה שהיא למדה, כידוע, מהחשיפה לאחרוּת הרדיקלית הזו היה, למעשה, ש"אין כמו בבית". פירושו של דבר, שכאשר היא מתעוררת – מצויידת, בוודאי (כפי שלא הייתה קודם לכן) בכל מה שלמדה במהלך אודיסיאה המרשימה שלה, כולל המודעות החדשה החזקה שלה לגבי היכולות האנושיות שלה עצמה – היא מתעוררת אל המציאויות ולאחריות שיש לה בעולם האנושי שממנו היא ברחה זמנית.

סיום הנצחון של אווטאר, לעומת זאת, נוטל צורה של נטישה סופית של העולם האפור של ההומו-סאפיאנס – עולם שעשוי להכיל, כפי שדורותי למדה, פלאים נחבאים משל עצמו – למען עולם של פנטזיה בטכניקולור מעבר לקשת, שאליו ג'ייק נקלע במקרה…

המסר של מה שהפך לסרט הפופלארי ביותר של קמרון עד כה, והסרט הרווחי ביותר בהיסטוריה של הקולנוע – בדומה למסרים של כל-כך הרבה דברים אחרים של תרבות המונים בימינו – הוא שאפשר לוותר לגמרי על "המציאות"… בפנטזיה הזו של מסע צבעוני וססגוני אל מעבר לקשת, לא מוכרחים להתעורר. אין צורך בבית. למרות התפאורה העתידנית שלו, ולמרות החובה שלו לעבר, "אווטאר" הוא בהחלט סרט המתאים לתקופתנו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

קשה להשגה

"לשחק אותה קשה להשגה" זו עיצה ידועה בהתחלות של קשר. יש והיא מועילה, ויש שהמשחק מוצלח מדי, עד שהצד השני נואש. זה נכון, אגב, לא רק ביחסים רומנטיים.

עלה בדעתי שהעיצה הזו מתבססת על שתי הנחות: הראשונה היא הקשר או היחס הישיר שאנחנו נוטים לחוות בין הטוב לבין הנדיר. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו מעתיקים את היחס הזה לבני-אדם, מניחים שהטוב הוא הנדיר. כך שאם מישהו הוא קשה להשגה, הוא כנראה טוב מאוד, איכותי, כמו תבלין שרק דוכן אחד בשוק מוכר.

לכאורה, ההנחה הראשונה היא חיובית: אדם ישחק עצמו כ"קשה להשגה," ובזה הצד השני יראה אותו כמו תבלין נדיר, וירצה אותו יותר. אך הצד השני הוא שאנחנו מצפים מהטוב להיות קשה להשגה. אדם שהוא "נגיש", הוא כנראה פחות טוב. וכך הבנתי שההנחה השנייה שבתשתית העיצה הישנה הזו היא שלא מגיע לך. הטוב יהיה קשה להשגה, כי בעצם לא יכול להיות שמישהו שהוא כה מוצלח, או מישהי שהיא בדיוק כמו שאני רוצה, תהיה מעוניינת גם. הווי אומר, הוא קשה להשגה, כי אני לא ראויה; או: היא קשה להשגה, כי אין סיבה שמישהי כמוה תהיה מעוניינת במישהו כמוני.

לשנה חדשה, שתביא עימה מפגשים חדשים או מחודשים, אני מאחל לעצמי לזכור שאין אנשים מושלמים, כלומר כאלה שאין להם מה ללמוד ממני, או שלי אין מה ללמוד מהם; להאמין שאני ראוי, ולהשתדל שלא להיות קשה להשגה בעצמי.

ועכשיו צריך ללכת לגלגל עלי-גפן. שנה טובה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

אדם לעמל יולד

המגזין "טיים" ערך פרוייקט עתידני על דמותה המשתנה של העבודה בארצות הברית. הפרוייקט סקר עשרה תחומים שבהם צפוי להיעשות שינוי בשוק העבודה: עלייה ביזמות היי-טק, יותר אנשים שיעבדו מהבית (או מרחוק, על כל פנים), ויותר אנשים שיעבדו בפרילאנס הם אולי הדברים הצפויים יותר מפרוייקט שכזה, אך הצד השני שלו, כמובן, הוא צמצום בהטבות (בראש ובראשונה הבטחון הבריאותי והפנסיוני שהעבודה המסורתית סיפקה). הקשר בין העבודה לרשת הבטחון עם בגידת הגוף איננו רק פרי מאבקי פועלים במאה ה-20, וניתן לראות את שורשיו בהקשר כולל יותר של הערבות ההדדית של הקהילה השבטית הקרובה. אני התקשיתי עם היחס של הכתבה ב"טיים" – אולי בהתאמה לתפיסה האמריקאית – אל מרכיבי שכר אלו כאל perks, הטבות היוקרה שמעבר לחובה הבסיסית של המעביד.

חלק מהשינויים העתידיים לא היו "צפויים", אלא בגדר משאלת-לב פחות מציאותית. כך, למשל, הכתבה שהבטיחה להסביר כיצד יותר ויותר נשים תעבורנה לניהול, בעצם הסבירה מדוע ראוי שזה יקרה, אך לא סיפקה שום אינדיקציה שאמנם צפוי שינוי בתחום זה.

המרכיב שנעדר מהחזון הירוק-מדי, פמיניסטי-מדי, אפילו הייתי אומר כיפי-מדי, הוא עבודת הכפיים. בכתבה בפרוייקט שכותרתה Yes, We'll Still Make Stuff, המיקוד הוא על תעשייה, ובעיקר מכונאות ורכב. אך מה לגבי בנאים, חקלאים, עובדי הזבל, שאלתי את עצמי – כל אלה שמספקים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר?

ארצות-הברית, כמו ישראל וכמו מדינות מערביות אחרות, מעלה את אחוז כוח העבודה הזר שכלל האוכלוסייה נסמך עליה לצרכים אלה. אנשים שקופים אלה, ששקופים גם עבור פרוייקט עיתונאי נרחב על שוק העבודה, הם כורח לחברה, שיותר ויותר מאנשיה אינם מעוניינים לעצמם או לילדיהם בעתיד כזה.

ישראל, שראשיתה החלוצית וההרואית נטועה בקרב אנשים שהחליטו לעשות את ההפך הגמור, היא מקרה מעניין במיוחד בהקשר זה. כך כתב מוקי צור על המעבר מדור החלוצים לדור המדינה:

——

אחרי מלחמת-העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח-החיים המהפכני. הוויות בראשית, שהיו קשורות באורח-חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מייצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי-עוצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההווה המתעשר. הם שאלו עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרים במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח-החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם, באורח-חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוויים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת-החיים, את התביעה להתקדמות בקריירה. לעיתים הם חינכו זעיר-בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה הייתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהנחו אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

– מוקי צור. ללא כתונת פסים. תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 130 – 131.

——

עבודה, ולא רק עבודת-כפיים, היא מאבק מתמשך בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. עצם הגדרת משימה כלשהי כ"עבודה" הופכת אותה לפחות רצויה. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה, אני יודע שאני אמור לכתוב משהו על לשון מגילות קומראן. אך אילו חיכתה לי משימה להגשה על אופייה המשתנה של העבודה בארצות הברית, אולי הייתם קוראים עכשיו פוסט על לשון מגילות קומראן.

המיתוסים הקדומים ביותר מתארים את העבודה כסוג של עונש, משהו בלתי-צודק שנכפה על האדם. כך בסיפור הגירוש מגן-עדן (בראשית ג), או בסיפור הבריאה הבבלי, אנומה אליש, בו מתואר שבני-האדם נבראו כדי לחסוך עבודה לאלים:

——

כִּשְׁמֹעַ מַרְדֻךְּ אֶת דְּבַר הַאֵלים,

נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לִבְרוֹא נִפְלָאוֹת;

הִגִּיד אִמְרֵי פִּיהוּ לְאֶאַה,

הוֹדִיעַ הָעֵצָה אֲשֶׁר הָגָה בְּלִבּוֹ:

"דָּם אֶבְלֹל, עֲצָמוֹת אָצוּר,

אֶעֱשֶׂה יְצוּר, 'אָדָם' יְהִי שְׁמוֹ,

אֶבְרָא יְצוּר אָדָם,

לוּ יוּשַׁת עָלָיו עֲמַל הָאֵלִים, וְהֵמָּה לוּ יָנוּחוּ;

– אנומה אליש, לוח שישי, שורות 1 – 8. מתוך: ש. שפרה ויעקב קליין (תרגום ועריכה). בימים הרחוקים ההם. אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. תל אביב: עם עובד (בשיתוף המפעל לתרגום ספרי מופת), 1996, עמ' 39.

——

זהו בדיוק פירושו של "אדם לעמל יולד" (איוב ה). גם בתוך שוק העבודה המשתנה של ארצות הברית, אינני חושב שאנשים היו חופשיים לחלוטין לבחור את מה שיביא להם אושר, ולהציב אותו לפני העבודה שלהם, כפי שטוענת אחת הכתבות (כשדור איקס ישלוט בעניינים). גם מאה-ארבעים שנה אחרי הקפיטל של מרקס, האתגר החברתי הטמון בעבודה עודנו ניצב בפני האנושות: למצוא את האיזון הנכון בין העבודה הדרושה למילוי הצרכים, המימוש העצמי, המנוחה והפנאי.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה