מתוך רצון לרענן את המחשבה על כתתיות בימי בית שני קראתי קצת דעות עכשוויות על מחנאות (partisanship). פוליטיקאים מסויימים מבינים שאינם זקוקים לתמיכה רחבה אלא צריכים למנף תמיכת מיעוט בשביל לשמור על הכוח שלהם, בין אם בשיטות הג'רימנדרינג האמריקאי, או לפי חוקי יצירת הגוש של קולאיציה בישראל. עבורם, שיח פלגני הוא לחם חוק: הם אינם פונים לאלה שממילא היו מתנגדים להם, ונותנים לקהל המצומצם שלהם אשלייה של פתחון-פה שמחזקת את התמיכה בהם. לעומתם, יש פוליטיקאים שלמרות שהם נמצאים במיעוט מבחינת ההסכמה לעמדות שלהם, מנסים תמיד לפנות לקהלים רחבים יותר, מאמינים שהמסר שלהם רלוונטי מעבר לציבור מצביעיהם המסורתי. עבודתם הפרלמנטרית מתאפיינת ביצירת גשרים ובניית שיתופי-פעולה חוצי-מחנות לצורך קידום סדר-היום שלהם.
למרות הניגוד המוחלט בין שני סוגי הפוליטיקאים האלה, השיח שלהם בנוגע לאחדות יהיה דומה. השיח המחנאי, בין אם הוא מנסה לפלג או לבנות גשרים, נוטה לדבר בשם האחדות: "רוב העם יודע"; "לא ייתכן שקבוצה קטנה תכתיב," "התקשורת יוצרת מצג שווא של סימטריה, כשלמעשה הציבור…"
טענות מחנאיות בשם רוב העם אינן סבירות: קשה לקבל שרוב העם תומך בעמדה כלשהי, אבל המציאות הפוליטית לא מייצגת את הרצון הזה. כמו-כן, קשה להאמין שהתקשורת הייתה מקדמת סדר-יום שמנוגד לדעות של רוב העם, כיוון שהתקשורת המסחרית מבקשת להחניף לציבור כדי שיהיה יותר חשוף לפרסומות שבה.
כנגד הטענות הללו יש כמה טיעונים המבקשים להסביר כיצד ייתכן מצב שבו רוב העם תומך בעמדה כלשהי למרות שתמיכה זו איננה מיוצגת תקשורתית או פרלמנטרית. ראשית, אחוז החסימה גורם לכך שהכנסת איננה מייצגת אל-נכונה את התפלגות הציבור בישראל. בעיות מבניות אחרות בשיטת הבחירות גם כן גורמות לכך שהייצוג הפרלמנטרי איננו בהכרח מבטא את רצון העם, בוודאי שלא לגבי כל סוגיה וסוגיה. כך, למשל, בוחרים בארה"ב עשויים להצביע למועמד רפובליקאי מתוך שבטיות, או תפיסת-עולם שמרנית כוללת (אך לא בסוגיה ספציפית), או, לחלופין, מתוך תמיכה בעמדה שמרנית בעניין מסויים (כגון הפלות או נישואי להט"ב) מבלי להיות מחוייבים לתפיסת-עולם שמרנית כוללת, או מתוך טינה למועמד הדמוקרטי. הבחירה במועמד ממונפת אח"כ כהסכמה של רוב העם לגבי סוגיה ספציפית, גם אם למעשה אין רוב לעמדה הזו. אך העמדות בעם מפולשות יותר מדיכוטומיה של שני מחנות. לגבי הטענה התקשורתית, אפשר לטעון שהתקשורת מקדמת עמדות מכעיסות שצפויות לעורר את עניין הצופים ולעודד אותם להמשיך לעקוב אחרי השידור, גם אם הם אינם מסכימים. אחרים חושבים שהתקשורת מקדמת ערכים שנוגדים את ערכי הציבור שלה מתוך רצון לשטיפת-מוח, אבל אני אינני מזהה סימנים למחוייבות אידיאולוגית עמוקה בתקשורת.
אבל גם אם סיבות אלה מאפשרות ליישב בין הטענה שרוב העם תומך בעמדה כלשהי אף שהיא איננה מיוצגת בפרלמנט או בתקשורת, הקיטוב הגלוי לעין מקשה על טענות רוב העם: ייתכן שלצד זה או אחר יש רוב במובן המאוד טכני של המילה, מחצית העם ועוד תומך אחד, אבל כשאנשים מדברים בשם "רוב העם" השומע מבין שזוהי עמדה עם הסכמה רחבה של מעל שמונים אחוז.
זהו הכשל הנפוץ של השיח המחנאי: הוא רותם את רוב העם לתמוך בעמדה כלשהי, בו-בזמן שהוא מכתים את המתנגדים. העם הוא מאוחד ועומד איתן במלחמתו נגד הערבים, חוץ מהשמאל המואשם בתקיעת סכין; העם מאוחד ומביע קול ברור נגד הרפורמה, חוץ מהימין שממשיך לתמוך בנתניהו שעומד בראש המפלגה הגדולה בסוף כל מערכת בחירות.
פלגנות נוסטלגית
לצד רבים שמאמצים שיח מחנאי המדבר בשם רוב העם גם כשהוא מציע דיעות מקטבות או מקוטבות, ישנם גם אלה שמתלהבים מההפרדה כפתרון. הרציונאל של מה שהחל כפנטזיה פסבדו-פרגמטיסטית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלחל גם אל תחומים אחרים, ובימי המחאה הללו רבים מדברים על יהודה וישראל, ומתבוננים על הפילוג התנ"כי כשרטוט אפשרי להמשך החיים בישראל. בעוד שחלק מהדוברים תומכים בפילוג כתוכנית של ממש, יש גם החוששים ממנה, ומדברים על חורבן בית שלישי.
יש לומר במפורש שהנסיון להבין את הפוליטיקה העכשווית של ישראל על-בסיס התנ"ך לא יצלח. זוהי אומנותם של רואי-העתידות ומפענחי הגימטריות המחפשים סימנים בפרשת השבוע לאירועי היומיום, אך אין בכך תבונה רבה, וגם לא תודעה היסטורית. תודעה היסטורית מחייבת בראש ובראשונה להבין את ההבדל בין המציאות העכשווית למציאות ההיסטורית. שני הבתים הקודמים לא היו מדינות כפי שאנחנו מכירים את מדינת הלאום המודרנית: גבולות, מיסים, אכיפה ושאר סמלי שלטון לא התקיימו בצורה שאנו מכירים כיום, והממלכות לא התנהלו במערכת גיאופוליטית בינלאומית של תל"ג, הסכמי סחר, דירוגי אשראי, או"ם ושאר מרכיבים שמשנים לחלוטין את יציבותה וקיומה של המדינה. הפילוג בימי בית ראשון, אם אי פעם אירע כאירוע היסטורי (אני מאמין שכן, אך יש היסטוריונים שסבורים אחרת) יכול היה לקרות במציאות פוליטית של העת העתיקה, כשלממלכות יש גבולות נזילים, ואי-אפשר לדמיין מקרה כזה היום. חלוקת גרמניה וחלוקת קוריאה, מעבר לעוולות הכרוכות בהן, הן תולדה של לחץ חיצוני עצום המונע על-ידי אינטרסים של אימפריות, ולא מתוך החלטה פנימית להפרד.
חורבן בית שלישי הוא תרחיש שסבירותו פחותה עוד יותר. ייתכן שהוא מקפל איזו משאלת-לב סמויה שההיסטוריה תשוב על עצמה: מחשבה אנטי-ציונית ומהותנית שטוענת שהיהודים אינם מוכשרים לעצמאות וכמהה לכוח חיצוני שיגמור את הסיפור וישלח את כולם לאירופה. זה לא יקרה, וחשוב לציין שזה גם מעולם לא קרה: בבית ראשון ההגלייה הייתה לבבל, ובבית שני לא הייתה הגלייה, כפי שהראה ישראל יובל. הפזורה היהודית נוצרה כתהליך אורגני והדרגתי שראשיתו לפני החורבן והמשכו בהדרדרות תנאי החיים בארץ ישראל לאחר המרד הגדול ומרד בר-כוכבא.
הבעייה עם תרחישים שמתבססים על ההיסטוריה היא הטשטוש בראיית המציאות כפי שהיא: אין מקדש, ולכן גם לא יהיה חורבן בית. בלתי-סביר שיהיה כוח חיצוני שיכריז על כיבוש הארץ ויוריד את דגל ישראל. אבל סכנות לתרחישים גרועים יש: אחד הגרועים שבהם הוא המשך המצב הקיים, ודווקא הוא מה שרבים מן המפגינים מבקשים. בלי סיום הכיבוש, חזרה לעקרונות הסטטוס-קוו בין דתיים לחילוניים, שימור הגמוניה אחוס"לית. תרחיש גרוע יותר הוא איזשהו סוג של לבנוניזציה, שבו ישראל הופכת רשמית למה שמוגדר במדעי המדינה "מדינה כושלת": אין ספק שצעדים רבים של נתניהו מקדמים את ישראל לשם. האופן בו הוא מקדם אנשים נטולי כשרון או יכולת מתוך נאמנות לו, לצד קשרים הדוקים מדי של הון ושלטון בהחלט יכולים להמשיך להתדרדר לכדי קלפטוקרטיה שתפגע בתפקודיות של המדינה כלפי אזרחיה, גם אם מצבה הבטחוני יישאר יציב. במובן זה, שערוריית הדרכונים היא סימן מוחשי הרבה יותר למה שצפוי מאשר איומי הדיקטטורה שבפי המפגינים. לבסוף, כפי שכבר הערתי, אתגרים בינלאומיים של הסדרים כלכליים ושל תרבות פוסט-הומניסטית עשויים לפגוע בריבונות ישראלית לא בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא בגלל מעמדה של הרשות השופטת, אלא בגלל כוחות גדולים מן המדינה, שיהפכו את ישראל למדינת חסות דה-פקטו, גם אם לא רשמית. אלה הם איומים ממשיים ויש מעט מאוד בתנ"ך או אצל יוספוס שיכול לעזור בניתוח המצב או בדרכים להמנע ממנו.
אלטרנטיבות
השיח המחנאי שמדבר בשם אחדות איננו מתיישב עם השכל הישר ולרוב נעדר מודעות לסתירה הפנימית שהוא מייצג. יש לזנוח אותו לא לטובת פלגנות, אלא על מנת להציע תחתיו מצע לשיתוף-פעולה. לא "רוב העם יודע" או "רוב העם רוצה", אלא מה היא המסגרת שמאפשרת חיים משותפים על אף אי-ההסכמה. המטרה שיש לשאוף אליה בדמוקרטיה איננה אחדות שלא פעם מתפרשת בטעות כאחידות, אלא דווקא פלטפורמה גמישה שמאפשרת לאוכלוסיות שונות כמו-גם ליחידים ליצור מגוון רחב של התאגדויות וצורות חיים כראות עינם.
השיח הדמוקרטי דורש המנעות מביזוי, לעג, ואיומים כלפי הצד הנגדי. הוא מחייב ביקורת הדדית ומחייב כל צד לאתגר את הצד הנגדי על-ידי הצבת השאלה: "איזה מקום אתם מציעים למי שלא חושב כמוכם?" ולהשיב על השאלה הזו בעצמו. האתגר של יצירת מקומות לאנשים עם דיעות שונות, כשחלק מהדיעות האלה הן גזעניות, שובוניסטיות, הומופוביות ועוד, איננו פשוט כלל. הוא מורכב עוד יותר כשחלק מהפתרונות הקיימים לחיזוק אוכלוסיות מיעוט כולל צעדים שלכל הפחות מבחינה צורנית יש בהם מימד מפלה, אם לא אפלייה ממש (כגון אפלייה מתקנת). חשיבה על כלים להתמודדות עם דילמות כאלה היא הרבה יותר מורכבת מהצבעה על הכשלים של דיעות פסולות.
הדבר הראשון שצריך להרבות בו, גם כמהלך שכלי ובהדרגה כתגובה רגשית אינטואיטיבית, הוא חמלה: חמלה כלפי אלה שחולקים עלינו, חמלה כלפי אלה שטועים בראייתם את העולם, ואפילו – חמלה כלפי המסכנים אותנו. אמרתי זאת לראשונה אחרי שטראמפ נבחר לשלטון, ושנית, בזמן המגיפה, סביב הויכוח על החיסונים ושאר צעדי המניעה, כמו התו הירוק. טענתי אז שאנשים שמסרבים להתחסן שרויים בטעות ומסכנים את סביבתם, ולכן מהווים אתגר גדול לגבי החמלה שאפשר להציע לאנשים שזו חווית החיים שלהם, בעיקר בהיותם במיעוט. הדברים הללו תקפים גם עתה: תומכי הרפורמה, ברובם המוחלט, מאמינים שהם עושים משהו טוב. לכל הפחות שייטיב איתם ושלא יפגע במדינה, או יותר מזה – שייטיב עם המדינה. אינני מדבר על הציניקנים בשלטון שמבינים את מעשיהם, אלא על התומכים בעם. כוונותיהן הטובות לא מצדיקות שום מעשה פסול: תומכי הרפורמה שמגיבים באלימות כלפי מפגינים, קורעים שלטים וכן הלאה, ראויים לביקורת. המעשים הללו מגונים, גם אם אפשר למצוא חמלה כלפי התסכול שמוביל לכך: נהג שמרגיש שחסימת הכביש משבשת את יומו ופוגעת בפרנסתו עשוי להיות מתוסכל מחוסר-האונים במצבו, והעובדה שחוסר-אונים זה נגרם בשם עמדה שהוא מתנגד לה, בשם עמדה שהוא מאמין שמאיימת על המדינה, עשויה להוסיף לתסכול גם זעם. לא נקלעתי לאירוע כזה, אבל אני יכול לדמיין את עצמי בדרכי לאירוע חשוב בחיי האישיים, ומתרגז על כך שכביש נחסם בשם הפגנה שמנוגדת לדעותיי. כל זה לא מצדיק שום תגובה אלימה, אבל טוב להפריד בין מקור הכעס, שאפשר לחוש חמלה כלפיו, והתגובה האלימה, שאפשר לגנות.
תגובות מזלזלות מגבירות את מעגל האלימות, ומשמשות בעיני הבריונים מן הצד שכנגד הצדקה להתנהגות שלהם – לא שזו הצדקה בעלת-תוקף, אבל היא נראית בעיניהם ככזאת. אי-אפשר לעמוד בסטנדרט הזה תמיד, כי קשה לעמוד מול אלימות ועלבון ולא להיגרר לאותה סערת-רגשות, אבל ככל שניתן להבליג, לנסות למצוא דיאלוג, ולפתוח דיון על אלטרנטיבות ואיך מקיימים חברה עם מגוון דיעות – מוטב. יש סיפורים רבים מימי ההפגנות של אנשים שהתנסו בכך.
הספר הטוב ביותר שנכתב על הפילוג הכיתתי בימי בית שני, הוא עדיין סדרת ההרצאות של אלברט באומגרטן באוניברסיטה המשודרת. באומגרטן טוען שכשיש נסיבות חברתיות שמעודדות פילוג, תימצא העילה לויכוח גם בפרטים הפעוטים ביותר (ואולי דווקא בזוטות שכאלה); ולעומת זאת כשהנסיבות ההיסטוריות והחברתיות מעודדות איחוד, הוא יישמר גם נוכח ויכוחים עזים ביותר. זוהי המשמעות הגדולה של צמיחת תרבות המחלוקת הרבנית: תחת הצל של חורבן בית שני והקיטוב העז בעם שהגיע לשיא בזמן המרד, הרבנים פיתחו גמישות וקבלה של ריבוי דיעות שהשתמרו יחד בכפיפה אחת, בדיונים בבית-המדרש ובין דפי התלמוד. היחס למחלוקת הוא מורכב יותר מהתיאור הקצר הזה, אבל זו פרדיגמה שמסבירה את ספרות חז"ל באופן כללי, ולבסוף מתגלגלת לבדיחות שונות ברוח "שני יהודים – שלוש דיעות". השאיפה לחברה דמוקרטית אמיתית אינה יכולה לצייר חברה שכולם מסכימים בה זה עם זה, או שנעדרת ויכוחים. השאלה היא איך מתווכחים, ועל מה.
————–
באומגרטן, אלברט. הכיתתיות בימי הבית השני: מסה היסטורית-חברתית-דתית, אוניברסיטה משודרת. תל אביב: משרד הבטחון, 2001.
יובל, ישראל. "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי". אלפיים 29 (2005): 9-25.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 