על הכשל האחדותי של השיח המחנאי

מתוך רצון לרענן את המחשבה על כתתיות בימי בית שני קראתי קצת דעות עכשוויות על מחנאות (partisanship). פוליטיקאים מסויימים מבינים שאינם זקוקים לתמיכה רחבה אלא צריכים למנף תמיכת מיעוט בשביל לשמור על הכוח שלהם, בין אם בשיטות הג'רימנדרינג האמריקאי, או לפי חוקי יצירת הגוש של קולאיציה בישראל. עבורם, שיח פלגני הוא לחם חוק: הם אינם פונים לאלה שממילא היו מתנגדים להם, ונותנים לקהל המצומצם שלהם אשלייה של פתחון-פה שמחזקת את התמיכה בהם. לעומתם, יש פוליטיקאים שלמרות שהם נמצאים במיעוט מבחינת ההסכמה לעמדות שלהם, מנסים תמיד לפנות לקהלים רחבים יותר, מאמינים שהמסר שלהם רלוונטי מעבר לציבור מצביעיהם המסורתי. עבודתם הפרלמנטרית מתאפיינת ביצירת גשרים ובניית שיתופי-פעולה חוצי-מחנות לצורך קידום סדר-היום שלהם.

למרות הניגוד המוחלט בין שני סוגי הפוליטיקאים האלה, השיח שלהם בנוגע לאחדות יהיה דומה. השיח המחנאי, בין אם הוא מנסה לפלג או לבנות גשרים, נוטה לדבר בשם האחדות: "רוב העם יודע"; "לא ייתכן שקבוצה קטנה תכתיב," "התקשורת יוצרת מצג שווא של סימטריה, כשלמעשה הציבור…"

טענות מחנאיות בשם רוב העם אינן סבירות: קשה לקבל שרוב העם תומך בעמדה כלשהי, אבל המציאות הפוליטית לא מייצגת את הרצון הזה. כמו-כן, קשה להאמין שהתקשורת הייתה מקדמת סדר-יום שמנוגד לדעות של רוב העם, כיוון שהתקשורת המסחרית מבקשת להחניף לציבור כדי שיהיה יותר חשוף לפרסומות שבה.

כנגד הטענות הללו יש כמה טיעונים המבקשים להסביר כיצד ייתכן מצב שבו רוב העם תומך בעמדה כלשהי למרות שתמיכה זו איננה מיוצגת תקשורתית או פרלמנטרית. ראשית, אחוז החסימה גורם לכך שהכנסת איננה מייצגת אל-נכונה את התפלגות הציבור בישראל. בעיות מבניות אחרות בשיטת הבחירות גם כן גורמות לכך שהייצוג הפרלמנטרי איננו בהכרח מבטא את רצון העם, בוודאי שלא לגבי כל סוגיה וסוגיה. כך, למשל, בוחרים בארה"ב עשויים להצביע למועמד רפובליקאי מתוך שבטיות, או תפיסת-עולם שמרנית כוללת (אך לא בסוגיה ספציפית), או, לחלופין, מתוך תמיכה בעמדה שמרנית בעניין מסויים (כגון הפלות או נישואי להט"ב) מבלי להיות מחוייבים לתפיסת-עולם שמרנית כוללת, או מתוך טינה למועמד הדמוקרטי. הבחירה במועמד ממונפת אח"כ כהסכמה של רוב העם לגבי סוגיה ספציפית, גם אם למעשה אין רוב לעמדה הזו. אך העמדות בעם מפולשות יותר מדיכוטומיה של שני מחנות. לגבי הטענה התקשורתית, אפשר לטעון שהתקשורת מקדמת עמדות מכעיסות שצפויות לעורר את עניין הצופים ולעודד אותם להמשיך לעקוב אחרי השידור, גם אם הם אינם מסכימים. אחרים חושבים שהתקשורת מקדמת ערכים שנוגדים את ערכי הציבור שלה מתוך רצון לשטיפת-מוח, אבל אני אינני מזהה סימנים למחוייבות אידיאולוגית עמוקה בתקשורת.

אבל גם אם סיבות אלה מאפשרות ליישב בין הטענה שרוב העם תומך בעמדה כלשהי אף שהיא איננה מיוצגת בפרלמנט או בתקשורת, הקיטוב הגלוי לעין מקשה על טענות רוב העם: ייתכן שלצד זה או אחר יש רוב במובן המאוד טכני של המילה, מחצית העם ועוד תומך אחד, אבל כשאנשים מדברים בשם "רוב העם" השומע מבין שזוהי עמדה עם הסכמה רחבה של מעל שמונים אחוז.

זהו הכשל הנפוץ של השיח המחנאי: הוא רותם את רוב העם לתמוך בעמדה כלשהי, בו-בזמן שהוא מכתים את המתנגדים. העם הוא מאוחד ועומד איתן במלחמתו נגד הערבים, חוץ מהשמאל המואשם בתקיעת סכין; העם מאוחד ומביע קול ברור נגד הרפורמה, חוץ מהימין שממשיך לתמוך בנתניהו שעומד בראש המפלגה הגדולה בסוף כל מערכת בחירות.

פלגנות נוסטלגית

לצד רבים שמאמצים שיח מחנאי המדבר בשם רוב העם גם כשהוא מציע דיעות מקטבות או מקוטבות, ישנם גם אלה שמתלהבים מההפרדה כפתרון. הרציונאל של מה שהחל כפנטזיה פסבדו-פרגמטיסטית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חלחל גם אל תחומים אחרים, ובימי המחאה הללו רבים מדברים על יהודה וישראל, ומתבוננים על הפילוג התנ"כי כשרטוט אפשרי להמשך החיים בישראל. בעוד שחלק מהדוברים תומכים בפילוג כתוכנית של ממש, יש גם החוששים ממנה, ומדברים על חורבן בית שלישי.

יש לומר במפורש שהנסיון להבין את הפוליטיקה העכשווית של ישראל על-בסיס התנ"ך לא יצלח. זוהי אומנותם של רואי-העתידות ומפענחי הגימטריות המחפשים סימנים בפרשת השבוע לאירועי היומיום, אך אין בכך תבונה רבה, וגם לא תודעה היסטורית. תודעה היסטורית מחייבת בראש ובראשונה להבין את ההבדל בין המציאות העכשווית למציאות ההיסטורית. שני הבתים הקודמים לא היו מדינות כפי שאנחנו מכירים את מדינת הלאום המודרנית: גבולות, מיסים, אכיפה ושאר סמלי שלטון לא התקיימו בצורה שאנו מכירים כיום, והממלכות לא התנהלו במערכת גיאופוליטית בינלאומית של תל"ג, הסכמי סחר, דירוגי אשראי, או"ם ושאר מרכיבים שמשנים לחלוטין את יציבותה וקיומה של המדינה. הפילוג בימי בית ראשון, אם אי פעם אירע כאירוע היסטורי (אני מאמין שכן, אך יש היסטוריונים שסבורים אחרת) יכול היה לקרות במציאות פוליטית של העת העתיקה, כשלממלכות יש גבולות נזילים, ואי-אפשר לדמיין מקרה כזה היום. חלוקת גרמניה וחלוקת קוריאה, מעבר לעוולות הכרוכות בהן, הן תולדה של לחץ חיצוני עצום המונע על-ידי אינטרסים של אימפריות, ולא מתוך החלטה פנימית להפרד.

חורבן בית שלישי הוא תרחיש שסבירותו פחותה עוד יותר. ייתכן שהוא מקפל איזו משאלת-לב סמויה שההיסטוריה תשוב על עצמה: מחשבה אנטי-ציונית ומהותנית שטוענת שהיהודים אינם מוכשרים לעצמאות וכמהה לכוח חיצוני שיגמור את הסיפור וישלח את כולם לאירופה. זה לא יקרה, וחשוב לציין שזה גם מעולם לא קרה: בבית ראשון ההגלייה הייתה לבבל, ובבית שני לא הייתה הגלייה, כפי שהראה ישראל יובל. הפזורה היהודית נוצרה כתהליך אורגני והדרגתי שראשיתו לפני החורבן והמשכו בהדרדרות תנאי החיים בארץ ישראל לאחר המרד הגדול ומרד בר-כוכבא.

הבעייה עם תרחישים שמתבססים על ההיסטוריה היא הטשטוש בראיית המציאות כפי שהיא: אין מקדש, ולכן גם לא יהיה חורבן בית. בלתי-סביר שיהיה כוח חיצוני שיכריז על כיבוש הארץ ויוריד את דגל ישראל. אבל סכנות לתרחישים גרועים יש: אחד הגרועים שבהם הוא המשך המצב הקיים, ודווקא הוא מה שרבים מן המפגינים מבקשים. בלי סיום הכיבוש, חזרה לעקרונות הסטטוס-קוו בין דתיים לחילוניים, שימור הגמוניה אחוס"לית. תרחיש גרוע יותר הוא איזשהו סוג של לבנוניזציה, שבו ישראל הופכת רשמית למה שמוגדר במדעי המדינה "מדינה כושלת": אין ספק שצעדים רבים של נתניהו מקדמים את ישראל לשם. האופן בו הוא מקדם אנשים נטולי כשרון או יכולת מתוך נאמנות לו, לצד קשרים הדוקים מדי של הון ושלטון בהחלט יכולים להמשיך להתדרדר לכדי קלפטוקרטיה שתפגע בתפקודיות של המדינה כלפי אזרחיה, גם אם מצבה הבטחוני יישאר יציב. במובן זה, שערוריית הדרכונים היא סימן מוחשי הרבה יותר למה שצפוי מאשר איומי הדיקטטורה שבפי המפגינים. לבסוף, כפי שכבר הערתי, אתגרים בינלאומיים של הסדרים כלכליים ושל תרבות פוסט-הומניסטית עשויים לפגוע בריבונות ישראלית לא בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא בגלל מעמדה של הרשות השופטת, אלא בגלל כוחות גדולים מן המדינה, שיהפכו את ישראל למדינת חסות דה-פקטו, גם אם לא רשמית. אלה הם איומים ממשיים ויש מעט מאוד בתנ"ך או אצל יוספוס שיכול לעזור בניתוח המצב או בדרכים להמנע ממנו.

אלטרנטיבות

השיח המחנאי שמדבר בשם אחדות איננו מתיישב עם השכל הישר ולרוב נעדר מודעות לסתירה הפנימית שהוא מייצג. יש לזנוח אותו לא לטובת פלגנות, אלא על מנת להציע תחתיו מצע לשיתוף-פעולה. לא "רוב העם יודע" או "רוב העם רוצה", אלא מה היא המסגרת שמאפשרת חיים משותפים על אף אי-ההסכמה. המטרה שיש לשאוף אליה בדמוקרטיה איננה אחדות שלא פעם מתפרשת בטעות כאחידות, אלא דווקא פלטפורמה גמישה שמאפשרת לאוכלוסיות שונות כמו-גם ליחידים ליצור מגוון רחב של התאגדויות וצורות חיים כראות עינם.

השיח הדמוקרטי דורש המנעות מביזוי, לעג, ואיומים כלפי הצד הנגדי. הוא מחייב ביקורת הדדית ומחייב כל צד לאתגר את הצד הנגדי על-ידי הצבת השאלה: "איזה מקום אתם מציעים למי שלא חושב כמוכם?" ולהשיב על השאלה הזו בעצמו. האתגר של יצירת מקומות לאנשים עם דיעות שונות, כשחלק מהדיעות האלה הן גזעניות, שובוניסטיות, הומופוביות ועוד, איננו פשוט כלל. הוא מורכב עוד יותר כשחלק מהפתרונות הקיימים לחיזוק אוכלוסיות מיעוט כולל צעדים שלכל הפחות מבחינה צורנית יש בהם מימד מפלה, אם לא אפלייה ממש (כגון אפלייה מתקנת). חשיבה על כלים להתמודדות עם דילמות כאלה היא הרבה יותר מורכבת מהצבעה על הכשלים של דיעות פסולות.

הדבר הראשון שצריך להרבות בו, גם כמהלך שכלי ובהדרגה כתגובה רגשית אינטואיטיבית, הוא חמלה: חמלה כלפי אלה שחולקים עלינו, חמלה כלפי אלה שטועים בראייתם את העולם, ואפילו – חמלה כלפי המסכנים אותנו. אמרתי זאת לראשונה אחרי שטראמפ נבחר לשלטון, ושנית, בזמן המגיפה, סביב הויכוח על החיסונים ושאר צעדי המניעה, כמו התו הירוק. טענתי אז שאנשים שמסרבים להתחסן שרויים בטעות ומסכנים את סביבתם, ולכן מהווים אתגר גדול לגבי החמלה שאפשר להציע לאנשים שזו חווית החיים שלהם, בעיקר בהיותם במיעוט. הדברים הללו תקפים גם עתה: תומכי הרפורמה, ברובם המוחלט, מאמינים שהם עושים משהו טוב. לכל הפחות שייטיב איתם ושלא יפגע במדינה, או יותר מזה – שייטיב עם המדינה. אינני מדבר על הציניקנים בשלטון שמבינים את מעשיהם, אלא על התומכים בעם. כוונותיהן הטובות לא מצדיקות שום מעשה פסול: תומכי הרפורמה שמגיבים באלימות כלפי מפגינים, קורעים שלטים וכן הלאה, ראויים לביקורת. המעשים הללו מגונים, גם אם אפשר למצוא חמלה כלפי התסכול שמוביל לכך: נהג שמרגיש שחסימת הכביש משבשת את יומו ופוגעת בפרנסתו עשוי להיות מתוסכל מחוסר-האונים במצבו, והעובדה שחוסר-אונים זה נגרם בשם עמדה שהוא מתנגד לה, בשם עמדה שהוא מאמין שמאיימת על המדינה, עשויה להוסיף לתסכול גם זעם. לא נקלעתי לאירוע כזה, אבל אני יכול לדמיין את עצמי בדרכי לאירוע חשוב בחיי האישיים, ומתרגז על כך שכביש נחסם בשם הפגנה שמנוגדת לדעותיי. כל זה לא מצדיק שום תגובה אלימה, אבל טוב להפריד בין מקור הכעס, שאפשר לחוש חמלה כלפיו, והתגובה האלימה, שאפשר לגנות.

תגובות מזלזלות מגבירות את מעגל האלימות, ומשמשות בעיני הבריונים מן הצד שכנגד הצדקה להתנהגות שלהם – לא שזו הצדקה בעלת-תוקף, אבל היא נראית בעיניהם ככזאת. אי-אפשר לעמוד בסטנדרט הזה תמיד, כי קשה לעמוד מול אלימות ועלבון ולא להיגרר לאותה סערת-רגשות, אבל ככל שניתן להבליג, לנסות למצוא דיאלוג, ולפתוח דיון על אלטרנטיבות ואיך מקיימים חברה עם מגוון דיעות – מוטב. יש סיפורים רבים מימי ההפגנות של אנשים שהתנסו בכך.

הספר הטוב ביותר שנכתב על הפילוג הכיתתי בימי בית שני, הוא עדיין סדרת ההרצאות של אלברט באומגרטן באוניברסיטה המשודרת. באומגרטן טוען שכשיש נסיבות חברתיות שמעודדות פילוג, תימצא העילה לויכוח גם בפרטים הפעוטים ביותר (ואולי דווקא בזוטות שכאלה); ולעומת זאת כשהנסיבות ההיסטוריות והחברתיות מעודדות איחוד, הוא יישמר גם נוכח ויכוחים עזים ביותר. זוהי המשמעות הגדולה של צמיחת תרבות המחלוקת הרבנית: תחת הצל של חורבן בית שני והקיטוב העז בעם שהגיע לשיא בזמן המרד, הרבנים פיתחו גמישות וקבלה של ריבוי דיעות שהשתמרו יחד בכפיפה אחת, בדיונים בבית-המדרש ובין דפי התלמוד. היחס למחלוקת הוא מורכב יותר מהתיאור הקצר הזה, אבל זו פרדיגמה שמסבירה את ספרות חז"ל באופן כללי, ולבסוף מתגלגלת לבדיחות שונות ברוח "שני יהודים – שלוש דיעות". השאיפה לחברה דמוקרטית אמיתית אינה יכולה לצייר חברה שכולם מסכימים בה זה עם זה, או שנעדרת ויכוחים. השאלה היא איך מתווכחים, ועל מה.

————–

באומגרטן, אלברט. הכיתתיות בימי הבית השני: מסה היסטורית-חברתית-דתית, אוניברסיטה משודרת. תל אביב: משרד הבטחון, 2001.

יובל, ישראל. "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי". אלפיים 29 (2005): 9-25.

אתגר החמלה בעידן טראמפ

אני כותב פחות משאני רוצה, ולא רק לבלוג. אני כועס על עצמי, למרות שאני יודע את כל הסיבות ומה הדברים שעשיתי בזמן הזה. למשל, שהשלמתי קובץ שירה בתקופת השתיקה בבלוג. אני קשה עם עצמי, ועדיין מקווה שדווקא כאן אזכה להבנה. כן, ממך.

אני מהרהר בחמלה ובאתגריה. בשיכול העיצורים של חמלה ומחילה (ולחימה). אנו חיים בתקופה נעדרת-חמלה, ואני חי במקום שמעולם לא הצטיין בה. עם כל התסכול והזעם על העוולות של ממשל טראמפ, על חוסר-הכשירות הזועק, אינני יכול להעלים עין מהרשעות הניכרת גם בתגובות אליו. אנשים נהנים לבוז, שואבים הנאה מלגלוג של בדרנים, מתנשאים על הטיפשות של בוחריו (כמו על כל בעייה שאני מצביע עליה, אני מזכיר שאני מודע לכך שגם אני כשלתי בזה, כידוע לך. אני מדבר על זה כחלק ממאמץ לשיפור עצמי, לא כדי להטיף לאחרים להיות טובים ממני).

שמונת חודשי כהונתו הוכיחו במאות מקרים שטראמפ סובל מבעיות בלתי-מאובחנות. אמנם הוא מושחת, תאב-בצע, מיזוגן, וגזען, ואלה הם דברים שיש לגנות אותו עליהם, ובאשר פעילות פלילית מעורבת, גם להעמיד אותו לדין. אבל בנוסף לדברים הללו, הוא סובל מתפיסת-מציאות לקויה. אי-אפשר עוד להאמין שהתעקשות על שקרים גלויים (דוגמת אומדן הקהל בטקס ההשבעה) איננה אלא תכסיס מתוחכם של הסחת-דעת. יש לו קשר רופף עם המציאות ואמונה אנימיסטית-נרקסיסטית ביכולת שלו ליצור מציאות במילותיו שלו. הפסיכולוג ג'ון גארטנר טוען שטראמפ סובל מנרקסיזם ממאיר ושכהונתו מהווה על-כן איום בטחוני (הוא כתב על כך ספר, שקטעים ממנו מופיעים בקישור הזה, ויזם עצומה של מומחים שקובעים כי טראמפ אינו כשיר לתפקיד). בנוסף לבעיות נפשיות בלתי-מאובחנות, נראה שטראמפ סובל גם מבעיות קוגניטיביות כלשהן. יש המייחסים זאת לגילו, אבל עדויות מוקדמות יותר מלמדות שאיזושהי הפרעת-קשב או קושי למידה אחר פגעו ביכולת שלו להתרכז ולעבד מידע גם בהיותו איש-עסקים.

ואנו צוחקים. צוחקים על תגובה מגוחכת, על שגיאות-איות והקלדה, על אוצר-מילים דל, על התפארויות מיותרות וכוזבות, על דיבור מפוזר באירועים שונים, כולל עיסוק-יתר בעצמו ובהישגיו המדומים, אי-התאמת נושא ההרצאה לקהל (זכור במיוחד נאום מול קהל של תנועת הצופים), על המראה שלו.

המראה שלו הוא דוגמה טובה להתחיל בה: איננו רוצים שדיון פוליטי יעסוק בגופו של אדם במקום בגופו של עניין. אין דבר טפל יותר ומסיח-דעת יותר מעיסוק במראה של אדם, במקום בעמדותיו, מעשיו, הצהרותיו. אבל כל-כך קשה להניח לסוגייה כאשר המראה עצמו הוא סימפטומי לאדם: השיער שלו מכריז בפרהסיה על יוהרתו, על הכמיהה אחר הזוהר והנוצץ בכל מחיר; העניבות שלו מסגירות נטייה דומה בגודלן, והבחירה שלו להדביק אותן בסרט הדבקה מספקת אלף תמונות שכל אחת מהן מקפלת את סיפורו של טראמפ כסיפור על הפער בין דימוי לתוכן. הבחירה שלו ללבוש את כובע הקמפיין במהלך נסיעת ההזדהות לטקסס, לימדה לא רק על בחירות אופנתיות ירודות, אלא גם על ציניקן שמקדם את מוצריו בעזרת אסונם של אחרים.

אבל המראה מלמד גם על אדם שאיננו יודע לקבל החלטות שקולות. אדם שאין מי שיציל אותו משגיאות שיביכו אותו בפומבי, ושיהפכו אותו ללעג ושנינה. ההתפארויות ביכולותיו, הדיבור המפוזר, אוצר המילים הדל – כל החומרים מהם עשויה הסאטירה הפוליטית בימינו, הן לעג לאדם עם מגבלות שאיתרע מזלו להיות עשיר מדי מכדי לזכות לעזרה שהוא כה זקוק לה, מצוקה שהיא היפוכה של אדם שהוא עני מדי מכדי לקבל את אותה עזרה בדיוק.

אין בבעיות האלה כדי לנקות אותו מכשליו המוסריים: לא כל אדם מוגבל היה בוחר לצדד בניאו-נאציים; אין צורך להיות גאון כדי להבין את הבעייה המוסרית בקבלת שוחד. אנו רשאים להסיק שטראמפ הבין את מעשיו, שאם לא כן לא היה משקר ומסתיר דברים שקרו עד כה סביב הקמפיין.

ההכרה בכך שטראמפ הוא אדם עם מגבלות שהסגידה לכסף ולכוח הביאה אותו למישרה הרמה ביותר איננה כתב-הגנה או הצדקה לכל ההתנהגויות שלו. היא ביקורת נוספת, שמוסיפה יתר בהילות לצורך להוריד אותו מהשלטון (המשפטן סת אברמסון שרטט השבוע תחזית לסדר האירועים הנדרש), אך היא גם מטילה אחריות על מתנגדיו לשיח ענייני שכבוד-האדם הוא נר לרגליו. האסון שטראמפ כבר המיט על מכובדות השיח הציבורי דורש תיקון. הוא נבחר לנשיאות גם לאחר שחיקה אדם עם מוגבלות, גם לאחר שלעג למראה של אנשים שונים, גם לאחר שהתפאר באלימות שלו כלפי נשים. המתנגדים לו אינם יכולים להסתפק במפלתו, עליהם לדחות את אופני השיח שהוא קידם והלבין, על הרדידות שבהם, האלימות שבהם, והיעדר החמלה.

בסרט "להיות שם", שנעשה על בסיס ספרו של יז'י קושינסקי, פיטר סלרס משחק אדם מוגבל שזוכה לכוח כי אנשים מפרשים את השקט שלו ודיבורו המהוסס כדיפלומטיה מזהירה. המציאות מחקה את האמנות, אך האדם המוגבל שהגיע לבית הלבן איננו איש שקט ונעים-הליכות שפשוט בלתי-כשיר לתפקיד. הוא צעקן ורברבן, איש מדון שנוח לכעוס וקשה לרצות, נעלב בקלות ואיננו מסוגל לחשוב בהגיון. הוא מנהיג שסר לאיד ולא לסופר-אגו. סופו של אדם כזה ליפול, אך הוא לא הגיע לשם לבד.

את תעלומת הבעיות של בוחריו הפותים שסונוורו על-ידי הכסף ומצג השווא של "הדוגריות" אינני יכול לפתור. ציפיתי שהפועל האמריקאי הפשוט ירצה שהגזענות שלו תהיה עטופה במהוגנות. דומני ששמונה שנות אובמה גרמה לכך שהגזענות העבירה אותם על דעתם. אבל חשוב יותר מן המוביליזציה של הבוחרים, הקונספירציה שתרמה להנעתם וכולי, הם אנשי השררה הספציפיים – אלו הבאים איתו במגע באופן יומיומי, שמשיקולים ציניים ואינטרסנטיים בלבד, מניחים לאדם בלתי-כשיר ובלתי-ראוי להמשיך לשרת כנשיא, מתוך האשלייה שהם יכולים לשלוט בו ולרסן את ההשלכות של אי-כשירותו: בתו וחתנו, מנוחין וטילרסון, באנון ופריבוס, מיטשל וריאן, רואים בצורה בלתי-אמצעית, ללא התיווך של התקשורת, הרבה יותר ממה שהאדם הממוצע רואה בסלון. הם יודעים היטב שהוא איננו יכול להיות נשיא ארה"ב, ומתכחשים לכך משיקולים מופקרים משוללים כל אחריות לאומית שמתחייבת מן המעמד שלהם. הצצה לשיקולים שלהם נרמזה בדבריו של גארי כהן בחודש שעבר. מכל הצמדים הללו, מנוחין וטילרסון הם מבשרי-הרע המרכזיים. כפי שכבר הערתי, בחירתם להיכנס לממשלו של טראמפ, היא ציון הדרך המשמעותי ביותר של הפוליטיקה במאה ה-21. הבחירות האלה בישרו מעתק מן השיטה הדמוקרטית שמשלה בארה"ב במשך 240 שנה, אל עבר שיטה פוסט-דמוקרטית שצורתה הסופית עוד עתידה להתברר, גם אם קוסמטיקה של בחירות ובית-נבחרים ימשיכו להוות חלק ממנה.

קשה לחוש חמלה כלפי דונאלד טראמפ כשהוא אישית אחראי לכל-כך הרבה עוולות, סבל וכאב בשנה האחרונה (כלומר, אפילו עוד טרם נבחר). אינני משוכנע שהוא איננו זקוק לה. אבל גם אם יש קושי לחוש חמלה כלפיו ממש, יש להיזהר לא להרבות בלעג על מראה, על טעויות בדיבור, על דברים שהם בסופו של דבר אנושיים דיים, אם לא מדי, ושיש די אנשים בתוכנו שסובלים מבעיות דומות בעוצמות משתנות. לאתגר הזה יש גם השלכות לגבי השיח הפוליטי בישראל, אך זה כבר נושא לרשימה נפרדת.

בתקווה לכתוב יותר, ושעדיין לא מאוחר למצוא אצלך סליחה והבנה גם בשנה הזאת.

על משמעות אי-החסכון בעידן הנאו-קפיטליסטי

מספר כתבות בזמן האחרון (דומני שזו הייתה הפופולרית מביניהן) ניסו להסביר את הפער בין התלונות של אנשי הדור הצעיר על הקושי להתפרנס ולהתבסס לצד היעדר כל נסיון ממשי מצדם לחסוך. המשותף לכתבות הללו הוא הנחת-יסוד שאופיינית דווקא לכלכלה הליברלית, לפיה החלטות כלכליות הן רציונאליות בבסיסן. בוודאי שקיימות החלטות כלכליות רציונאליות, ורוב הציבור מסוגל להבין טיעונים הגיוניים לצעדים כלכליים שונים ואף לקבל את הרציונאל שמאחוריהם. אך תהיה זו טעות להניח שרוב ההתנהלויות הכלכליות בעולם הן תוצאה של החלטות רציונאליות של אנשים שמחפשים לשפר את מצבם הכלכלי. זאת מהסיבה הפשוטה, שפעם אחר פעם תורות כלכליות מתעלמות ממנה, שלאנשים, ארגונים, וחברות, יש מבנה מורכב של ערכים ועדיפויות שאיננו מציב את השיקול הכלכלי בתור שיקול עליון בכל פעם שלהחלטה יש השלכה כלכלית.

מתוך הכשל הזה, הרציונאל מתואר כך: "היות שממילא לא אצליח לחסוך לדירה, מוטב לי ליהנות מהחיים באופן מירבי כעת". זוהי ההצדקה כביכול להיעדר חסכון ולפער בין סגנון חיים פזרני משהו לצד תלונות על הקושי להתפרנס ולהתבסס. אבל קשה להאמין שהצדקה כזו קדמה להחלטה על סגנון-חיים כלשהו, כפי שהיא מנוסחת. סביר יותר שהיא נוסחה כתגובה אפולוגטית למחצה, דווקנית למשעי, לתהייה שהצביעה על הפער הזה. לכן, ראוי יותר לדחות אותה בתור הסיבה שהובילה למגמה החברתית הזו, ולחפש יחס חדש בין סיבה ומסובב.

בנוסף להנחת-היסוד השגויה שעולה מתוך הניסוח הזה, כאילו אם אנשים אינם חוסכים לדירה, ודאי יש להם סיבה מוצדקת והגיונית להימנע מכך, ישנו כשל נוסף בהצגת הטיעון הזה, והוא ההנחה שסגנון החיים הפזרני לכאורה או למעשה של דור ה-Y הוא תגובה למציאות כלכלית מסויימת, ולא תולדה שלה.

הסבר כולל ומורכב יותר צריך להידרש לכמה דברים: ראשית, להפסיק להתייחס לדור ה-Y כגורם מכריע. עלייתו של הנאו-קפיטליזם ויצירתו של הפרקריאט הצמיתותי אינם תולדה של דור אחד. מאפייני העידן הזה לא נוצרו בקרב הצעירים שנאלצים להתמודד עם המציאות של תקופת המעבר הזו. הנסיבות שאפשרו ודחפו לקפיטליזם מסוג זה אינן תלויות בדור הזה ואף לא בדור שקדם לו, "דור ה-X". הבנה אמיתית שלהן צריכה לשוב לבחון את עליית הקפיטליזם בעידן התעשייתי, ואת הגיון הייצור העודף שהוא הוליד; את השפל הכלכלי של שנות השלושים, והמעבר מכלכלת-ייצור לכלכלת צריכה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. הדרייב-אין של שנות החמישים, הקניון של שנות השבעים, המאבק בין שמאל וימין כלכלי בשנות רייגן ותאצ'ר של שנות השמונים, והבועה של שנות התשעים, הם כולם רלוונטיים להבנת המציאות כיום פי עשרות מונים מכמה אמירות פולמוסיות מפי הצעירים של הדור האחרון. ריבוי הטיסות והתיירים קשורים לגלובליזציה שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, והואצה בשנות התשעים. המסעדות מלאות עד אפס מקום כי אנחנו חיים בתרבות צרכנית שחוגגת את הרכישה של המתכלה. סבתי חסכה סנט לסנט ודיים לדיים כדי לרכוש בית פרטי במערב התיכון של ארה"ב, אבל היא הייתה בת תקופתה, לא רק מבחינת הכדאיות הכלכלית של חסכון מעין זה, אלא גם מבחינה תרבותית: אף-אחד מסביבה לא עסק בצריכה כפייתית של מוצרים חד-פעמיים או של אופנות שעתידות לחלוף בתוך חודשים ספורים. אנחנו לעומת זאת, חיים בעידן בו אנשים משלמים לא רק על המתכלה, אלא גם על דברים שאי-אפשר לרכוש, על סחורה וירטואלית, ועל מה שהם יתבקשו לרכוש לעתיד לבוא.

ריבוי המסעדות קשור לדברים נוספים, כמו תרבות הפנאי שכבר הזכרתי, אבל גם לתאומתה המתחזה לאוייבתה, הוורקוהוליות. המאבק המוצדק לשחרור האישה ולהגשמה עצמית של נשים כרצונן תועל להגדלת כוח העבודה (ועל-ידי כך הקטנת ערכו, בשל אינפלציה של ידיים עובדות). שחיקת השכר בשל אינפלצית כוח העבודה הולידה את המצב שבו שני בני-הזוג עובדים לא מתוך בחירה והגשמה עצמית, אלא לצורך הישרדות. מטלות הבית נדחקו כפעוטות-ערך ועברו תהליך מואץ של מיקור חוץ. קניית מזון מוכן או הזמנת משלוחים פיצתה על היעדר הזמן למטלות-בית, וכך האכילה בחוץ הפכה ממותרות לכורח. זוהי דוגמה נוספת לאופן שבו העבודה והצריכה בעידן הנאו-קפיטליסטי משלבות ידיים: התרבות מעודדת לאכול בחוץ יותר ויותר, וכדי לעמוד בהוצאות הכרוכות בכך, יש לעבוד יותר ויותר.

באחד הדיונים הראשונים שלי על הנאו-קפיטליזם, ציטטתי את מאיר ויזלטיר, שטען כי אנאלפבתיות תרבותית, גם אם לא ממשית, היא תנאי מקדים להיווצרותו של העידן החדש, של אותו מעמד של רעועים, שהוא תיאר כצמיתים. כך, העובדים בצורה בלתי-סדירה, החיים בחברה שאיננה מאפשרת חלוקת עבודה של תחזוקת בית ופרנסה בין בני המשפחה, מגיעים למצב שהם מוציאים יותר ויותר על צריכת מזון יומיומית, משרתים במישרין ובעקיפין את התאגידים שדוחפים להתרוששותם, ולבסוף – במופת של תודעה מדוכאת וכוזבת – מאמינים שזו הבחירה החופשית שלהם שאך מגיבה לנסיבות, מדמים לצרכנות הכפייתית שלנו והכפויה עלינו מימד של מחאה כנגד בעלי הכוח.

 

 

 

הצטלביות ועקביות בין גזע למגדר

הצטלביות (intersectionality) הוא מושג בתיאוריה פמיניסטית שמתייחס להשתייכות ליותר מקבוצה מופלית או קבוצת-מיעוט אחת, וההשלכות של השתייכות כזו על זהות ועל מאבקים פוליטיים. מכיוון שמאבקים פוליטיים הם נסיון של קבוצה מסויימת לצבור כוח על חשבון קבוצה אחרת, קיומן של זהויות מורכבות בתוך מאבק מסויים יכולות להוות אתגר לחברים בתנועה, ליצור חיכוכים בין אלו שמשתייכים ליותר מקבוצה אחת וחברים אחרים בקבוצה שאינם חווים הצטלביות שכזו, וממילא קיים גם הפוטנציאל להחלשת המאבק על-ידי גורמי הכוח מבחוץ, ביכולתם לפעול בשיטת "הפרד ומשול". הפתרון הקבוע, שטרם יושם בשום מאבק שידוע לי, הוא הכרה במטרה המשותפת של הקבוצות המוחלשות כנגד ההגמוניה והכוח הטמון בשיתוף הפעולה ביניהן.

אחד הגורמים המעכבים שיתוף-פעולה כזה, מעבר לרצון המובן של כל חבר בקבוצה מוחלשת לנצל את הפריבילגיות העומדות לרשותו למרות מצבו, הוא התנגשות בין מאבק אחד לשני, כך שהצלחה במאבק אחד נגד הדרה משתמש בקודים של הדרה במאבק אחר. בעיקר ניכר הדבר כאשר אופני המאבק נפרדים לשתי שיטות מרכזיות. באחת, מבקשים לחבל בהגמוניה, לגרום לה לשנות את הכללים כך שעצם הדיכוי ייפסק. בשנייה, מבקשים להצליח או להיטמע לפי אמות-המידה של הקונצנזוס ההגמוני. במעשה כזה יש צד חתרני, כי מיניה וביה הוא מרחיב את הגדרת השייכות להגמוניה, אבל יש בו גם קבלה וביסוס של הקודים ההגמוניים. לא פעם, הערכתו של מאבק כמשתייך לשיטה הראשונה או השנייה תלוי בעמדתו הערכית של המתבונן. כך, למשל, במאבק על זכויות הומוסקסואלים להינשא, אפשר לטעון שההגמוניה החברתית היא הטרוסקסואלית במהותה, ולכן מאבק זה פועל בשיטה הראשונה: הוא מבקש לשבור את הכללים של ההגמוניה ולהפסיק את הדיכוי של הלהט"ב. מנגד, יש הרואים בו נסיון לנרמל את הלהט"ב לפי קודים של החברה השמרנית בדמות המשפחה המסורתית (על-ידי חקיקת נישואים, ילדים באימוץ או פונדקאות וכולי), במקום לראות בחוויה הלהט"בית אלטרנטיבה רדיקלית הרבה יותר, המתנגדת לויסות המין כפעולת רבייה בלבד, וממילא מבטלת את ערכה של המשפחה המסורתית ולכן גם מערערת על המבנה הפטריארכלי של החברה. מי שמתייחס לנטייתו המינית כך, יכול לראות במאבק למען הזכות להינשא מעין בגידה ערכית הנכנעת לקודים חברתיים מקובלים.

דוגמה מובהקת להתנגשות בין שתי שיטות המאבק של קבוצות מופלות שנפגשות בצומת של הצטלביות מתוארת במאמר שהתפרסם לאחרונה מאת ג'ורג'יה וולש, דוקטורנטית באוניברסיטת דיוק, על תחרות מלכת היופי השחורה שנערכה באטלנטה ב-1968 בעיצומה של המהפיכה הפמיניסטית של הגל השני. ארגון התחרות היה מחאה מופגנת כנגד תחרות מלכת היופי "מיס אמריקה", שהדירה שחורות. הזוכה, סונדרה ויליאמס, הכריזה ש"מיס אמריקה" לא מייצגן אותה ושכמותה וקובעת אידיאל יופי שקרי. היא ראתה בזכייה שלה מסר לנשים שחורות וערעור על אידיאל היופי של ההגמוניה הלבנה בארצות-הברית. הדיווח בניו יורק טיימס הציב את שתי הזוכות זו לצד זו, עדות לזמנים המשתנים בקיץ 1968 מלא ההבטחות. בכותרת המשותפת החוסה על שני דיווחים נפרדים של שתי עיתונאיות שונות עדיין יש דוק של separate but equal.

אך באותה שנה התארגנה ההפגנה המשמעותית ביותר נגד תחרות "מיס אמריקה" שמחפצנת נשים ומעודדת שוק בשר. למרות שתחרות "מיס אמריקה השחורה" נראית כתגובה ישירה לפעילות הפורחת של הפנתרים השחורים באותה עת, וולש מצביעה על קשר בין ההתארגנות של המחאה הפמיניסטית, בראש ובראשונה של הארגון NYRW לבין תוכנית "עשר הנקודות" של הפנתרים מ-1966. ההשראה מארגון רדיקלי אחד לאחר מלמדת על השימושיות של ההצטלביות כמסגרת תיאורטית. וולש פותחת את המאמר בתיאור ההשתתפות של פלו קנדי (Flo Kennedy) במחאה נגד תחרות "מיס אמריקה". קנדי הייתה שחורה, עורכת-דין ופעילה למען זכויות שחורים ונשים, שבחרה באותו יום למחות על התחרות ההגמונית, באותו זמן שהתחרות השנייה התקיימה כמחאה אחרת של שחורים כנגד התחרות ההגמונית.

וולש מציינת את ההתעלמות מקנדי בדיווחים על אירועי אותו היום, אף שכבר היה לה פרופיל תקשורתי גבוה יחסית. היא רואה בהתעלמות ממנה קושי להכיל הצטלביות, ורצון להפריד בין המאבקים השונים, במקום לראות את המשותף ביניהם. בבחירה שלה למחות על עצם התחרות במקום לתמוך בתחרות האלטרנטיבית לא הייתה אמירה שהיא תומכת בזכויות נשים יותר מאשר זכויות שחורים, אלא הכרה במקורות המשותפים של הדיכוי: המאבק לשוויון לא יכול להשתמש בכלים משעבדים.

הכיסוי התקשורתי לא הזכיר את קנדי במילה. הייתה זו השמטה בולטת בהינתן שהמחאה לשחרור האישה הייתה ביטוי של הפעילות ההצטלביותית, הפרובוקטיבית, והתקשורתית שלה; הייתה זו גם הפתעה בהתחשב בכך שהטיימס כבר כתב עליה ועל טקטיקת המחאה שלה שלוש פעמים במהלך הקיץ של 1968. קנדי הייתה מיומנת בדיוק במקום בו נראה שמורגן ואלן כשלו: היא הציגה טיעונים תמציתיים ומשכנעים נגד סטנדרטים של יופי מבלי להכפיף גזע למין או להיפך. ההעלמה של קנדי, של נקודת מבטה הפוליטית, ושל שיוכה ההדדי לתנועת "הכוח השחור" והתנועה הפמיניסטית אפשרה לתקשורת להפריד בהצלחה אקטיביזם של זכויות שחורים מפמיניזם, וגזענות מסקסיזם.

Kennedy was nowhere to be found in any of the coverage. This was a glaring omission given that the women’s liberation protest was a manifestation of her intersectional, media-savvy, provocative activism; it was also surprising considering that the Times had already profiled Kennedy and her protest tactics three times during the summer of 1968. Kennedy was adept exactly where Morgan and Allen appeared to fail: by making concise and convincing arguments against beauty standards without subsuming race to sex or vice versa. The exclusion of Kennedy, her political perspective, and her mutual association with Black Power and feminism allowed the media to effectively segregate Black activism from feminism, and racism from sexism.

כמובן שבכל ביקורת תקשורתית יש להידרש שוב לשאלת הסיבה והמסובב. הניו-יורק טיימס לא מפריד בהכרח את הדברים משיקולים של החלשת שתי המחאות, גם אם יש מקום לחשוב על הדרך בה עיתונות ביקורתית מבקשת לשמר את ההגמוניה. אבל בה-בעת ישנם גם שיקולים פשוטים של עריכה והצגת אירועים מורכבים בדרך קלה לעיכול. עובדות של הצטלביות מאתגרות את דרך המחשבה של הקורא הממוצע, שמסוגל לעקוב אחר מאבק בינארי אחד בכל רגע נתון. ההגמוניה עושה שימוש בזה, כמובן, כשהיא מתייחסת לכל אחד מהמאבקים בנפרד, ובצדק וולש מוחה על כך. באור שהיא משליכה על העמדה הברורה והבלתי-מתפשרת של קנדי יש משמעות עצומה למאבקים עכשווים, שיכולים ליטול השראה מעקביות כזו, ולסרב לפיצול המגזרי המבטיח פירורי פריבילגיות.

 

 

Welch, Georgia Paige. “‘Up Against the Wall Miss America’: Women’s Liberation and Miss Black America in Atlantic City, 1968.” Feminist Formations 27.2 (2015): 70-97.

 

 

 

על גרפיטי מחאה בקהיר

צילום ממרץ 2012: הדרך למשרד הפנים בקהיר, חסומה על-ידי קוביות בטון. בעקבות המהומות במצרים נחסמו דרכים רבות. השלטון מגן על עצמו מפני ההמון, אבל גם מעניש את ההמון בצמצום המרחב הציבורי, בצמצום הנגישות אל השלטון. תושבי האיזור נפגעים מחסימת צירי התנועה (אף להולכי רגל, כפי שהתמונה מראה בבירור). השלטון מסמן אזורי "מלחמה" ואזורי "נורמליזציה", ובכך מגלגל את האשמה אל פעילי המחאה. אם התושבים רוצים "נורמליזציה" וצירים פתוחים, עליהם להתנגד למחאה.

הציור על קוביות הבטון איננו מטעם השלטון. השלטון איננו מתנגד לקוביות בטון אפורות ומכוערות. הציור נועד להיות אחיזת עיניים של המשך הרחוב כפי שנראה ללא קוביות הבטון. במאמרה על גרפיטי מחאה בקהיר טוענת פרופ' מונה אבזה מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר שאת ההשראה לטכניקה הזו שאבו אמנים מצריים מהפעילות של בנקסי בגדה המערבית, ומתוך אותו מסר: ערעור על הפגיעה בנוף וחסימת המרחב על-ידי ציור ה"מעבר", המרחבים הפתוחים ששואפים להגיע אליו.

מקור השראה נוסף מן המאבק הפלסטיני בולט במיוחד בגרפיטי הזה: דמותו של חנדלה של הקריקטוריסט נאג'י אל-עלי. בניגוד לחנדלה המקורי, רק אחת משתי ידיו שלובה אחור. השנייה מושטת קדימה, מניפה חרב נגד משרד הפנים. הפער בין הכוח שבחרב לחוסר-האונים האיקוני של חנדלה מבטא משהו עמוק לגבי המחאה במצרים.

מוטיב שמעט הפתיע אותי בחלק מאמנות הרחוב של המחאה הוא ריבוי מוטיבים ממצרים העתיקה, בעיקר בעבודתו של האמן עלאא עווד (علاء عوض). על סצינת הלוייה כותבת אבזה:

"המקוננות" או "הלוויה" מתאר נשים ממצרים העתיקה המלוות גלוסקמה המסמלת את מותם של האוהדים הצעירים מקבוצת אהלי אולטראס שנטבחו בשני בפברואר, 2012 באצטדיון פורט סעיד. כתב דמוטי (כתב מצרי עתיק) הופיע במרחק כמה מטרים. לפי עלאא עווד, עד היום ניתן לראות מסורות אבלות ממצרים העתיקה שהשתמרו במצרים העליונה. מקוננות נוהגות לפי טקסים שזהים לטקסים מימי הפרעונים, כגון קריעת הבגדים, נענוע היסטרי של גופן, התייפחות ומריחת בוץ על גופן כדי לבטא את יגונן. המוזות בראש ציור-הקיר מקבלות את הנפש העולה של המרטיר. הנמר מסמל את הזעם על 75 ההרוגים הצעירים שנטבחו בפורט סעיד. הנשים נושאות פרחי לוטוס שחורים כסמל לצער עמוק [131-132]

Al-Naaehaat, Mourning Women or The Funeral, is a scene depicting ancient Egyptian women accompanying a sarcophagus symbolizing the death of the football Ahli Ultras youngsters who were massacred on 2 February 2012 in the stadium of Port Said. Demotic writing (i.e. ancient Egyptian script) appeared a few metres away. According to Alaa Awad, up to the present ancient Egyptian mourning traditions persist and can still be witnessed in Upper Egypt. Mourning women enact customs identical to Pharaonic ones, such as tearing their clothes, hysterically shaking their bodies, weeping and smearing bodies and faces with mud to let sorrow out. The muses at the top of the mural receive the ascending soul of the martyr. The tiger is the symbol of anger for the 75 young martyrs who died in Port Said. The women carry the black lotus flowers as a sign of great sorrow.

–

ציור נוסף של עווד שזכה לתהודה רבה כונה "נשות המהפיכה עולות בסולם", והוא כולל מוטיב מתבליט אבן מצרי עתיק (הצילום מכאן, ועוד עבודות של עווד ניתן למצוא בעמוד הפייסבוק שלו):

צילום נוסף מלמד על הבעייתיות ואי-היציבות של אמנות רחוב (מכאן):

הפואטיקה של עווד נאלצת לסבול אימפוזיציה של דמות היברידית שמזכירה יותר אמנות אשורית ממצרית, דמויות עכשוויות, כתב, וסתם ריסוסים מכוערים וחסרי-פשר. אמן-הרחוב משתמש בכשרון שלו בתור ליסנציה פוליטיקה לשדוד את המרחב לרצונותיו, לאמירתו, ואילו אחרים באים ומשתמשים ברשיון ללא הכשרון.

הטענה של עווד על המשכיות המסורת מהעת העתיקה איננה חפה מבעיות של עבר מדומיין/קהילה מדומיינת, אבל החשיבות של המוטיבים האלה היא בהסגרת הרצון שעולה פעם אחר פעם לפנות אל העבר הפגאני כמעשה פוליטי המתנגד לזהות ערבית מוסלמית או תלויית-איסלאם.

אבזה השלימה את העבודה על המאמר (ששתי התמונות הראשונות לקוחות ממנו) שבועות ספורי אחרי עליית מורסי לשלטון. היא מתארת את המורכבות של תנועת המחאה כתהליך למידה של ניסוי וטעייה (126), וצופה שהתהליך לא יסתיים בנקודה ההיא. ההתפתחויות שאירעו מאז, כולל אירועי העת האחרונה מוכיחות שהיא חשה נכון את תחושת הרחוב, את האמביוולנטיות אותה הצליח ללכוד האמן שצייר את חנדלה עם חרב, ויד אחת מאחור, כמו כפותה.

הגאות והשפל של הביטויים האמנותיים הללו מגלים כי מהפכות הן תהליך דינאמי. זהו תהליך שמערב צורות רופפות של ערעור שבאופן מתמיד מעודדות יצירתיות ואת התשוקה העזה לתעד את הרגע במצלמה, בטרם ישתנה שוב. (138)

The ebb and flow of these artistic expressions reveals that revolutions are all about a dynamic process. It is a process that involves precarious forms of contestation that continuously foster creativity and a strong desire to record the moment photographically, before it changes once again.

–

–

Abaza, Mona. “Walls, Segregating Downtown Cairo and the Mohammed Mahmud Street Graffiti.” Theory, Culture, Society 30.1 (2013): 122-39.

–

–

בעקבות שושנה גבאי, “אנו הסנטימנטלים”

שושנה גבאי פרסמה ב"העוקץ" מאמר שלבו ביקורת על המימד הזהותי במאבק המזרחי במקום המימד המעמדי שאפיין אותו מלכתחילה. במסגרת זו, התרבות הצרכנית משלבת זהות מזרחית כחלק מהסחורה שלה, ובכך מספקת אשליה של שוויון. גבאי אף מוסיפה וטוענת שהזיהוי בין "מזרחיות" ו"המוניות" נשענת על תפיסה אשכנזית – קסנופובית ביסודה – שהמזרחים הם אכן הרוב מבחינה מספרית, אף שתפיסה זו איננה מעוגנת במציאות על-פני רוב ההיסטוריה. זוהי טענה מרתקת, ונראה לי שלא יהיה מוגזם לטעון שגם בזה, כמו בדברים אחרים, דמותו של המזרחי הישראלי נצבעה לפי הקשרו המזרח-תיכוני והסכסוך הישראלי-ערבי. גבאי מצביעה גם על התוחלת המועטה של יצירת הדמיון בין מאבק השחורים בארה"ב למאבק המזרחי בישראל, וזו נקודה חשובה נוספת שמצביעה על החשיבות של הקשרים היסטוריים, תרבותיים, גיאוגרפיים, לניתוח של מאבק ויעדיו.

כמובן שלא הסכמתי עם כל מה שגבאי אמרה (מלבד הבדלי הסגנון, בעיקר הפריע לי הסיום על הקשר הציוני, במקום למצוא פתרון פוסט-ציוני שיהיה נכון לכל העדות והאוכלוסיות בארץ), אבל אני מבקש להוסיף כמה הערות, כדי להדגיש את חשיבותו של המאמר, ולעודד קריאה שלו.

– הנחת היסוד: הפנייה לרגש דרך פריטה על נימי נוסטלגיה וזהות שבטית משרתת, באופן מפתיע לכאורה, את הכהיית-החושים הדרושה להמשיך תודעת דיכוי וצריכה. זהו מיסגור תיאורטי חשוב של הפן המזרחי במסגרת בעייה תרבותית רחבה יותר, שנעה ידלין היטיבה לאבחן במאמר היסוד שלה, "הדיקטטורה של הרגש".

– תרבות של זהויות: גם כאן, ההיבט המזרחי הוא חלק ממגמה חברתית רחבה יותר: החלפת עיקר התרבות ממורשת מפוארת שמצטרפים אליה, לעיסוק כפייתי בחגיגת העצמי. התחלתי להיות מודע לו בעקבות סצינה בסדרה "טרמה" שעוקבת אחר שכונה בניו-אורלינס המתאוששת מהוריקן קתרינה. ג'ון גודמן משחק מרצה לספרות באוניברסיטת טוליין שלומד על קיצוצים שונים באוניברסיטה. הוא פותח בגעש של גידופים וקיטורים, בפני דוקטורנט שלו:

–

Two departments, like that. […]Gone– civil engineering, computer engineering, Electrical engineering, mechanical engineering, Computer science.

I mean, sure, Why would the university train people Who know how to build things like, oh, say, Computer systems, power grids, levees? Hey, who needs them? […] I mean, look what they're keeping– Musical theater, digital media, Medieval studies, women's studies, Jewish studies, African studies.

It's all about identity. Let's not learn how to actually do anything. Let's just sit and contemplate The glory of me In all my complexities. Who am I? I am a black Jewish woman. Hear me roar.

Jesus, what else? Russian– can't get along in the world without that. Portuguese– well, that actually could come in handy In case any Brazilians come up here looking for Mardi Gras work.

What about English? We're useless. We're safe.

– I heard they might cut the grad program.

– Listen, if you have to transfer somewhere To finish your dissertation, I'll keep working with you. Fuck, I might even go with you. The thought of teaching intro lit to a bunch of freshmen Who haven't read anything more challenging Than Harry fucking Potter makes me want to puke. Maybe I'll just Chuck teaching altogether, and finish my novel. (Treme, Season 1, episode 2: “Meet de Boys on the Battlefront”)

–

הטיעון של גודמן קצת מתבלבל בין הטענה הכללית נגד התועלת שבמדעי הרוח לבין הסוג המסויים של מדעי הרוח שאני עומד לדבר עליו, ואני מניח שאחת הסיבות שהוא נחקק בראשי זה האזכור של התחום המיוחד שלי כחסר-תועלת. ייתכן שהפער נוצר בשל הפער בין מה שהכותבים רצו לומר לדמות שאומרת אותה, בעצמו מרצה למדעי הרוח.

הרישא פחות רלוונטית, אבל מיקוד הבעייה של מדעי הרוח בהתמקדות בעצמי היא נקודת תורפה חזקה מאוד, שלא אוכל להקיף כאן. הבעייה קשורה להתרחבות בעלי התואר באוכלוסייה (שבלאו הכי מביאה יותר אנשים שלבם לא נתון ללימודים אקדמיים), ושינויים מבניים של האקדמיה כך שהיא יותר ויותר פועלת כעסק המבקש לרצות לקוחות. השילוב בין השניים מוביל להורדת סטנדרטים אקדמיים, והגדלת היצע הקורסים, ואף תוכניות חדשות לגמרי, שמלמדים פחות ומבקשים מהתלמידים ליצור הרבה יותר תוכן משל עצמם (בניגוד לקורט וונגוט, יש לי רתיעה מהרעיון של כתיבה יוצרת במסגרת הכשרה אקדמית). לתלמידים רבים במאה ה-21 אין סבלנות לקרוא טקסטים שעברו את מבחן הזמן, בין אם הם בני אלפיים שנה, מאה שנה, או אפילו כמה עשורים, והם מבקשים לדלג על הטרחנות המיושנת של הידע הקאנוני אל החלק "המעניין", שבו הם יוצרים את הטקסטים הנלמדים בכיתה. אבהיר שאינני מדבר רק על התנ"ך, והתלמוד, ושאר הטקסטים המשמימים שלימדתי, אלא אפילו סרטים משנות השבעים והשמונים שאינם מצליחים למשוך תלמידים.

גם "מדעי היהדות" הנזכרים במונולוג הזועם שלו בעצם רחוקים מאוד ממה שאני עושה, כיוון שהפריחה בכל הלימודים האתניים קשורה ליכולת לעסוק בפולקלור ולא בטקסטים במסגרת אקדמית (ושוב, אני נדרש להבהיר: אין שום בעייה עם עיסוק בפולקלור בצורה אקדמית לכשעצמו; הבעייה היא בהתרבותן של משימות שאינן אקדמיות במסגרות המתיימרות להעניק הכשרה אקדמית).

הבעייה הזו באקדמיה קשורה לבעיות אחרות של העידן הבא של האקדמיה, המתעצב למרבה הצער על-ידי אנשים שזוכים להכרה שלו ומעוטרים בתארים שונים, אבל בזים לה ולשיטותיה באופן מהותי. בפן התרבותי שגבאי העלתה מדובר בתופעה רחבה יותר של "קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה", שבה הסרטון הויראלי של השבוע יוצר עניין רב יותר מהרחבת האופקים בהשתייכות לתרבות רחבה דרך התכתבות עם העבר (אני עוצר את עצמי מלהעיר הערה שתקשור בין הנקודה הזו לפרוייקט 929 כדי לא להתפרס יותר מדי). על דרך הגוזמה, ועם נסיון נואש שלא להפוך לזקן מיושן רואה-שחורות, אומר שלעתים עולה בי חשד שהמם הרג את האלוזיה.

[ההערה הזו יצאה ארוכה יותר, כי כל הזמן חששתי שאני לא מצליח להסביר אותה, וכי היא נוגעת בנקודה מאוד רגישה אצלי מן הסתם, ואני עדיין חושש שלא הצלחתי להסביר אותה היטב, אבל זו נקודה מאוד חשובה שעלתה במאמר של גברי, ואני מקווה שמשהו מהאופן שבו אני מתחבר אליה מובן]

– על שמרנות של רפורמות: גבאי מביאה דוגמה מאירופה של העת החדשה המוקדמת, כדי להמחיש כיצד רפורמות מסויימות הן מסווה שנועד לשמר את הסדר הקיים. בהקשר זה אני מבקש לצטט משפט מבריק של לאורה בטניצקי:

טיעונים בעד רפורמה הם תמיד שמרנים ביסודם, כי מטרת הרפורמה היא לשמר את המסורת על-ידי שינויה, במקום דחייתה כליל.

Arguments for reform are always fundamentally conservative, because the goal of reform is to preserve a tradition by reforming (and not rejecting) it. [Leora Batnitzky, How Judaism Became a Religion (Princeton: Princeton University Press, 2011), 36]

–

הניחוח של הדיאלקטיקה ההגליאנית אולי מעט מפתיע בטענה, ואני תוהה אם יש כאן דחייה מוחלטת של אפשרות לשינוי, או הבחנה בין רפורמה למהפכנות, למשל. בכל מקרה יש כאן הכרה חשובה בסיזיפיות של השינוי: גם אם מהפכן מבקש לשנות דברים מן היסוד, הדברים שניתן יהיה לשנות ידרשו הסכמה רחבה, וממילא יכילו בתוכם גם יסוד שמרני. הדבר הזה נכון לא רק לרפורמה הראשונה שגבאי מזכירה, אלא גם לרפורמה שלבסוף בוצעה ב-1832, וגם לרפורמות העתידיות שהיא מייחלת להן.

 

– היחס אל המזרחים, הקשר היסטורי: הזכרתי את הקושי שלי עם הביקורת על הציונות. הזיהוי של ההגמוניה האשכנזית עם התנועה הציונית היא נכונה היסטורית (לא כהכחשה של הציונות המזרחית, אלא שההגמוניה פעלה ליצור את הזיהוי הזה ולהנציח אותו), אבל יש הרבה סיבות נוספות להתיישנותה של הציונות בעת הזו, ולצורך בפרוגרמה פוסט-ציונית מודעת (בניגוד לכל הפוסט-ציונות המוכחשת שמכווינה את רוב צעדי המדיניות כיום). ברור שנדבך חשוב של המהלך הפוסט-ציוני המודע חייב להיות צמצום פערים מעמדיים על רקע לאום, עדה ומגדר. על-כן, השיח על תפקידה של הציונות מעניין מבחינה היסטורית-עיונית, אך לא כתוכנית-פעולה. מן הבחינה ההיסטורית יש מקום להעלות את היחס של מנהיגי הציונות אל המזרחים כשכפול לא-מודע של אוריינטליזם יהודי מוקדם יותר, היחס אל האוסט-יודן במרכז אירופה (ומעניין שה"יקים" הם מיעוט נלעג בנראטיב החלוצי, מה שמדגיש אולי יותר מכל את הזיהוי של ההנהגה האשכנזית עם האוסט-יודן).

–

–

–

 

–