הסנדק

זו פעם שנייה שבת-זוגי מתארחת בבלוג, ופעם שנייה שהאירוח הזה אינננו עושה חסד עימה. הרושם השגוי שעשוי להתקבל הוא שהיא מדברת רק על סנדק, בעוד שאין דבר רחוק מהאמת, לאור תחומי העניין המגוונים שלה. ובכל-זאת, עם היוודע דבר-מותו של הסופר והמאייר האמריקאי מוריס סנדק, היא ניאותה להפר את שתיקתה הוירטואלית בשנית, כדי לשוחח על צדדים שפחות ידועים לקורא הישראלי על היצירה העניפה של סנדק.

מדף שכולו סנדק

לפני שנתחיל, כמה הערות ביבליוגרפיות. למחפשים חומר על סנדק בעברית, הפרופיל הנרחב ביותר מופיע בספרו של יהודה אטלס, "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים – חייהם ויצירתם" (כרך 2: האמריקאים), תל אביב: ספרי חמד, 2003 (עמ' 169-200). בת-זוגי סיפקה מבט על הרקע היהודי של יצירתו הידועה ביותר, "בארץ יצורי הפרא" במגזין "דווקא", גליון 2 (2007), עמ' 45 – 47, וסבינה שביד פרסמה מאמר בשם "הישרדות החלש בארץ יצורי הפרא – איורים לספרי ילדים" בכתב העת "עיונים בספרות ילדים", גליון 11 (2001), עמ' 37 – 52. יעל דר כתבה עליו בספרה "מדריך מפה לספרי ילדים – 100 ספרים טובים לילדים", תל אביב: מפה, 2005, עמ' 123-124, 169-170, 181-183. הספרות בלועזית על סנדק היא מקיפה באופן שאין טעם לכסות כאן, אבל את הספרים והמאמרים החשובים נמנה בסוף הרשימה, לטובת מי שמחפש חומר נוסף.

שלום, ותודה על ההיענות. אני יודע שיש כמה אנשים שיעריכו זאת מאוד. ברור שלא נדבר על "ארץ יצורי הפרא", ההצלחה הגדולה ביותר של סנדק שכבר דנו בה בעבר, אבל אני בכל-זאת רוצה להתחיל לא מהחשיבות שלו כמאייר, אלא דווקא כמספר. מבין עשרות הספרים שהוא אייר, יש כעשרה, אם אני זוכר נכון, שהוא חיבר בעצמו, שמגלים משהו על הייחוד שלו כסופר שפונה לילדים ועל הגישה המיוחדת שלו לעולמו הפנימי של הילד. מצד שני, הוא בעצמו סלד מההגדרה "סופר ילדים", ובאחת ההרצאות שלך הצבעת על האופן שבו אחד הספרים שלו – השני שתורגם לעברית, "היגלטי פיגלטי פופ" – הוא בעצם לא ספר ילדים בכלל. איך מחברים בין הגישה הישירה לעולם הילד והרתיעה שלו מהנישה הזו בתוך היצירה שלו?

היגלטי פיגלטי פופ - עטיפה עברית

אני חושבת שהתשובה לשאלה כזו צריכה להתחיל בכלל מאיך מגדירים ילד. בניגוד למה שחלק מהאנשים נטו להניח, סנדק היה אדם מורכב ומלאנכולי. היה לו חוש הומור נדיר וחיבור ייחודי לעולם של ילדים אבל החיבור שלו לילדות כמושג פילוסופי וכשלב קיומי לא נבע מחיבה סטאנדרטית לילדים אלא מאינטרוספקציה פסיכואנליטית. הוא נהג להדגיש שאין לו יותר זכרונות ילדות מלכל אחד אחר אלא שהוא פשוט הקדיש יותר זמן לניתוח התחושות שהיו לו כילד. במלים אחרות, סנדק לא כתב "לילדים" הוא כתב לילד שהוא נשא בתוכו. דוגמא נהדרת זה הספר In the Night Kitchen (שהיה הסנדק היחיד שאני הכרתי כילדה) – ספר שהוא כולו הומאז' לילדות של סנדק בניו יורק של שנות ה- 30. כמו עוד כמה ספרים שסנדק כתב ואייר, זה ספר שפורש פנטזיה לילית של ילד שטומנת בחובה התמודדויות מכמה סוגים. במקרה הזה הגיבור הוא מיקי ששומע רעשים בלילה במיטה וכמו Little Nemo מהקומיקס של ווינזור מק-קיי מחליק מהמיטה אל תוך קערת בצק במטבח הלילה של שלושה אופים במראה אוליבר הארדי (השמן מ"השמן והרזה"). רגע לפני שהאופים מכניסים את הבצק לתנור בשמחה, מתוך הנחה שמה שנחת אל תוך הבצק היה חלב, מיקי קופץ מתוכו ומכריז שהוא לא חלב. אלא שאז מתברר אם הוא מתעקש לא להיות חלב, הוא יצטרך לספק תחליף והוא בונה מטוס מבצק שאיתו הוא טס אל "שביל החלב" (או בחידוד הסנדקאי הבלתי ניתן לתרגום "The Mickey way") – שהוא בקבוק חלב עצום-מימדים אל תוכו הוא צולל בעירום.

In the Night Kitchen

מה שנראה על פניו כהרפתקה משוגעת ונונסנסית, שהטרידה לא מעט ספרניות צדקניות, הוא בעצם מאבק זהות של ילד שבתפיסה הפסיכואנליטית שמנחה את סנדק הוא לא פחות מקיומי. שתי התרומות החשובות של הפסיכואנליזה להבנת הנפש האנושית הן זיהוי הדחף המיני כנקודת הכובד המרכזית של הקיום האנושי וזיהוי שנות החיים הראשונות כשנים הקריטיות ביותר בהתפתחות. כשמביאים בחשבון את שתי התפיסות האלה כנקודת מוצא ליצירה של סנדק אני חושבת שאפשר להתחיל להבין את הקושי שלו עם השיוך שלו למה שהוא ידע שמתכוונים כשאומרים "סופר ילדים".

In the Night Kitchen

ומצד שני, הוא מאוד שיחק עם התווית הזאת. אני חושב שהקריאה שלך שהוא כותב לילד בתוכו במקום לילד אחר היא נקודה ממש חשובה להבנה של היצירה שלו, ומצד שני חושב על יצירות שהן דידקטיות, בין אם דידקטיות בקריצה (כמו "פייר"), או דידקטיות באופן כמעט מביך, כמו ספר אילוף הכלבים שהוא אייר, שברוח מאוד לא אופיינית מתרכז בחובות של ילדים ולא בצרכים או בפחדים שלהם.

Pierre

להפך, אני חושבת ששתי הדוגמאות שהבאת הן נסיונות משני סוגים לערער את העמדה המקובלת של "סופר ילדים" שתפקידו לחנך או לשעשע:

Pierre and his father

את המעטפת המוסרנית של פייר סנדק ממש מפרק מבפנים. הילד בסיפור הוא אנרכיסט אמיתי ולא סתם ילד שלא מתנהג יפה וההורים שעומדים מולו הם לא התגלמות הסמכות אלא צמד מכמיר לב שבאמת מנסה להבין בכל דרך אפשרית מה מסתתר מאחורי ההכרזה החוזרת "לא'כפת לי!". האריה שמגיע ובולע את פייר (שמכריז "לא'כפת לי" מול האיום) מגיע כשההורים לא בסביבה וברגע שהם מגלים מה קרה הם יוצאים מגדרם כדי לחלץ את פייר מתוך האריה.

Pierre in the Lion

במלים אחרות, האריה איננו המקבילה של המכשפה או השוטר מהאיום הקלאסי ליד צלחת השניצל והפירה – זה הזעם הבלתי נשלט של פייר שבולע אותו ושממנו ההורים מצילים אותו. בהסתכלות כזו זו אפילו לא פארודיה על סיפורי מוסר השכל – זה סיפור שמשקף את הציפייה הפנימית הכמוסה של ילד מהורה: שיציל אותו לפעמים מהרגשות של עצמו שאין לו את הכלים להתמודד איתם לבד.

Some Swell Pup - Cover

במובן הזה, ספר אילוף הכלבים שהזכרת, שנקרא “Some Swell Pup, or Are You Sure you Want a Dog?” (איזוטריית סנדק אמיתית!), הוא תמונת מראה של "פייר". אמנם, הוא נכתב יחד עם וטרינר כנסיון להכין ילדים למשמעות של אימוץ גור כלבים – על פניו מטרה דידקטית לעילא שקשורה בחיבה האדירה שהייתה לסנדק ליצורים כלביים. די לציין בהקשר הזה את כלבת הטרייר המיתולוגית שלו, ג'ני, שהשתרבבה כמעט לכל יצירה שלו במשך כמה שנים עד שקיבלה תפקיד ראשי ב"היגלטי" שהזכרנו כבר.

Jennie

אבל גם כאן נשאלת השאלה אם מדובר רק בספר חינוכי על גידול כלבים או ששני הילדים שעושים כל טעות אפשרית ביחס לגור הקטן הם גם ייצוג מעניין של הורות? כלומר, גם כאן, במסווה של "סיפור ילדים חינוכי" סנדק שם על השולחן את נקודות הממשק הרגישות ביותר בין ילדים להורים ואפילו יוצר לעצמו אלטר-אגו כלבי משעשע: כלב עוטה גלימה שמלווה את הנסיונות של הילדים בעצות והערות. ואם הילדים במקרה הזה הם סוג של הורים, הגור הקטן שלועס את הספה ומשתין על השטיח הוא סוג של פייר.

Some Swell Pup

ואם כבר בפירוק העמדה של סופר ילדים ואנרכיה עסקינן אז מוכרחים להזכיר גם את “What do You Say, Dear? A Book of Manners for All Occasions”  ואת  “What Do You Do, Dear? Proper Conduct for All Occasions” שהם שני ספרים עם איורים אדירים של סנדק לטקסטים מצחיקים נורא של Sesyle Joslin.

What do you say, dear?

לדוגמא:

You have gone downtown to do some shopping. You are walking backwards, because sometimes you like to, and you bump into a crocodile. What do you say, dear?

Excuse me.

Excuse me.

או:

You are in the library reading a book when suddenly you are lassoed by Bad-Nose Bill […] What do you do, dear?

Walk through the library quietly

Walk through the library quietly.

אז עכשיו שכבר הזכרנו שלושה ספרים שהוא אייר מבלי לחבר, אני מבקש להתמקד בהיבט הזה שהיה כנראה הפורה ביותר ביצירה של סנדק. מבחינתי עומדים שני יסודות מרכזיים, שקשורים לדברים שאמרת לגבי האישיות שלו בהתחלה: ורסטיליות ובקיאות.

Mr. Rabbit and the Lovely Present - Frontispiece

בתור אחד שגדל, כמוך, על "מטבח הלילה", כשהתחלת לחקור ולאסוף ספרים של סנדק, הופתעתי לגלות את מגוון הסגנונות שהוא מסוגל ליצור בהם, בין אם אלה הציורים הרומנטיים של Mr. Rabbit and the Lovely Present ו-The Moon Jumpers, ציורים כמעט ריאליסטיים אבל מפחידים מאוד ב-Outside Over There, וסגנון שמזכיר חיתוכי-עץ באיורים לקובץ סיפורים של בשביס-זינגר.

The Moon Jumpers

Outside Over There

Zlateh the Goat

אבל בנוסף למגוון המרשים של סגנונות שהוא הצליח ליצור בהם, הוא גם מראה בקיאות מעוררת-קינאה בעולם הספרות ובייחוד בעולם זה של "ספרות ילדים". כמעט נדמה שהוא משתמש במותגיות שנוצרה לו בעקבות "ארץ יצורי הפרא" כדי לחנך את הילד האמריקאי, ולצרף את השם שלו לקבצים של האחים גרים (בנוסח מלא, חסר-דיסניפיקציה, כמו  The Juniper Tree ו-King Grisly-Beard), לאוסף סיפורים של האנס כריסטיאן אנדרסן, טולסטוי, וכמה קלאסיקות שבאמת לא הייתי שומע עליהן אלמלא העניין שלך בסנדק, כמו הסופר האמריקאי סטוקטון (שסנדק אייר והחזיר לתודעה שני סיפורים שלו), והגרמני ברנטנו.

Juniper Tree

Seven Stories by Hans Christian Andersen

gockel hinkel and gackeleia

gockel hinkel and gackeleia

Nikolenka's Childhood - Frontispiece

Tolstoy

הוא כנראה היה פדנט ויסודי מאוד, אבל האם יש כאן משנה חינוכית שמתחברת יחד, או פשוט עיסוק במה שמעניין אותו?

וגם, האם אפשר לבקש ממך לבחור כמה מעבודות האיור האהובות עלייך?

אני ממש נוטה לאופציה השנייה ולא לזו החינוכית. אני מקווה שזה לא נשמע כמו דעה של מעריצה פתייה שעושה אידיאליזציה לכל בחירה ומהלך. זה פשוט שכשקוראים את ההקדמה של סנדק לקובץ אגדות אנדרסן שבה הוא מתאר את הריאליזם הילדי שמייחד את השפה של אנדרסן או את ההתבטאויות השונות שלו על האחים גרים זה ברור שאלה טקסטים שהוא מעריץ ולא רק בגלל היותם קלאסיקה. הרי הערצה דומה הוא ביטא גם כלפי רות קראוס שיצרה ספרי ילדים על בסיס טקסטים שהיא ליקטה מילדים – אולי הדבר הכי רחוק מההגדרה המילונית לטקסט קלאסי (אם כי יחד עם האיורים שובי הלב של סנדק, קבצים כמו “A Hole is to Dig” או “Open House for Butterflies”  כבר הפכו לקלאסיקות בפני עצמם).

Krauss

אותו דבר אפשר לומר גם על סגנונות האיור שסנדק התנסה בהם (כבר אמרנו שהוא היה אוטודידקט?). ציינתי כבר את ההומאז' לקומיקס של מק-קיי וזו דוגמא לאימוץ סגנון מתוך הערצה והערכה עמוקה שסנדק רכש למי שנחשב במידה רבה לאבי הקומיקס. בהקשר הזה אפשר גם לציין את ראנדולף קלדקוט, זה שעל שמו הפרס היוקרתי. סנדק הזכיר שוב ושוב את ההערצה שלו לסגנון האיור הפרטני והצבעוני של קלדקוט ואימץ בחום את השיטה שקלדקוט היה מהמפתחים העיקריים שלה של הפיכת שיר קצר מ"אמא אווזה" לפיקצ'ר בוק. הוא עשה את זה כמה פעמים ולפעמים אפילו עלה על רבו כמו ב-“We Are All in the Dumps with Jack and Guy” שבו הוא חיבר שני שירים שונים שדרך האיורים הפכו לטקסט מטלטל על מחוסרי בית ומגיפת האיידס בראשית שנות ה-90.

Jack and Guy

jackandguy

אם אני ממש חייבת לבחור את עבודות האיור האהובות עלי ביותר אז האיורים לרות קראוס הם ללא ספק בראש הרשימה – משהו בשחור לבן הפשוט והאלכימיה הבלתי ניתנת לפירוט שנוצרת במפגש בינם ובין הטקסטים החמדמדים שקראוס ליקטה מרחיב לי את הלב כל פעם מחדש. איך אפשר לא להתמוגג מכפולת עמודים שבראשה המלים: “A face is so you can make faces” ובתחתיתה: “A face is something to have on the front of your head” וביניהם ילדי סנדק שמנמנים שעושים פרצופים?

Krauss

From: A Hole is to Dig

לא מעריצה פתייה, אבל ההתמוגגות ודאי מקשה במידה כלשהי על המבט הביקורתי. אני נזכר בכנס שהיינו בו על שירת יהודה עמיחי בייל, וג'פרי הרטמן אמר, מאוד בהיסוס, משהו על כך שעמיחי מקסים את כל שומעיו, עד שהוא מונע מהם ביקורת. הרגשתי שיש בזה יותר ממה שהוא מוכן להגיד בכנס של חובבי עמיחי בפה מלא. מבלי להחליש את הטענה הקודמת שלך, את יכולה לספר על פרוייקטים של סנדק שפחות התחברת אליהם?

טוב נו, אם חייבים אז הספר פופ-אפ “Mommy?” שהוא הוציא לפני כמה שנים הוא אחד הפרוייקטים היותר מוזרים – שלא לומר מיותרים – שסנדק הוציא תחת ידיו. אם לא היינו מוצאים אותו ב 3$ בחנות יד שנייה אני בספק אם אפילו היה לנו עותק… הארכיטקטורה של הספר היא בלי שום ספק מדהימה אבל כזאת השקעה בשביל בדיחה בסה"כ די דלוחה?!? תינוק שזוחל בטירה מלאת מפלצות, פונה לכל מפלצת בשאלה “Mommy?” עד שבסוף מתברר שהאמא שלו היא מומיה – משחק מלים כל כך נדוש באמת דרש שיתוף פעולה בין שלושה אנשים (סנדק צייר, ארתור יורינקס חיבר את הסצנריו ומת'יו ריינהרט הינדס)?!?

Mommy?

Mommy?

עוד דוגמא? האיורים של סנדק ל"פייר" של מלוויל שהם לדעתי נסיון מיותר שלו להוכיח שהוא יודע לאייר גם "למבוגרים" – מעניין אם הספרניות שציירו למיקי ב"מטבח הלילה" חיתול, טרחו גם לכסות את כל הגברים העירומים באיורים למלוויל ;)

Pierre, by Melville

אויש, זה היה קשה – אתה חייב לי עכשיו שאלה על רוזי או על “Let’s Be Enemies”!

אני חשבתי שתזכירי גם את Seven Little Monsters. ספרון שמאוייר בעפרונות צבעוניים ומודפס בסגנון מחברתי פשוט, ממש כאילו מחזיקים מחברת-רישום של סנדק ביד. בעיניי זו חוויה קסומה, ואני תמיד חושד שאת פחות מתחברת אליו בגלל היעדר העלילה או היחסים האנושיים שהוא מיטיב כל-כך לתאר בספרים אחרים שלו. אנחנו לקראת סיום, אז אולי השאלה המתאימה היא לשמוע מה את חושבת על הסיומים של שני הספרים האלה, וכמו-כן מה מחבר בין ספר שסנדק כתב ואייר (רוזי), לעומת ספר שהוא רק אייר.

Seven Little Monsters - frontispiece

Seven Little Monsters

עוד סיבה שאני יכולה לחשוב עליה לכך שאני לא מספיק מתרגשת מהתחושה של להחזיק משהו שנראה כמו מחברת-רישום של סנדק ביד היא שביליתי כמה שעות בארכיון שלו בפשפוש במחברות איור אמיתיות שלו.

Rosenbach Museum

אבל אני אפסיק להשוויץ ואענה על השאלה שלך בנסיון גם לסכם. מה שמקשר בעיניי בין “The Sign on Rosie’s Door” שסנדק כתב ואייר לבין “Let’s Be Enemies” של Janice May Udry – וביניהם לבין עוד סדרה של ספרים שהוא כתב ואייר או רק אייר כמו סדרת דובי-דב או הספר המוקדם שלו “Very Far Away” – זו היכולת ללכוד איזו תמצית של הוויה ילדית שהיא לכאורה שולית.

Kiss for Little Bear

כלומר, בצד פנטזיות שמשקפות דחפים פרוידיאניים או מאבקי זהות, לסנדק יש יכולת מופלאה לשקף גם את החוויות הקטנות-גדולות שמרכיבות את היומיום הילדי.

The Sign on Rosie's Door

רוזי היא דוגמה כל-כך מיוחדת לחוויה מהסוג הזה: לכאורה היא ילדה שנהנית להנהיג את כל הילדים בשכונה אבל בעצם היא מספקת להם שירות כל-כך הכרחי. בזכותה יודעים שלא יהיה משעמם וכל מה שהיא מבקשת בחזרה זה קהל אוהד אבל כשלאחרים נמאס והם מתעייפים מהשירות היא נשארת בלי קהל. יש בזה משהו שמכווץ את הלב אבל הסיום הוא תזכורת לזה שרוזי היא אחרי הכל ילדה שחוזרת בסוף יום עמוס תהפוכות חברתיות הביתה לאמא מנחמת.

From: The Sign on Rosie's Door

גם    “Let’s Be Enemies” מתמקד בפיסת ילדות כזו – במקרה הזה בסצנריו הקלאסי של מריבה בין שני חברים הכי טובים. כמו בשיר "יונתן ואני" גם פה ההתרחשות מתוארת מנקודת מבט של אחד החברים (שרק לקראת סוף הספרון לומדים שקוראים לו ג'ון) שמתאר את "החבר שלו לשעבר" ג'יימס כשתלטן. ג'ון מחליט ללכת ולומר לו את דעתו עליו אבל מייד אחרי שהם מסכימים להפוך לאוייבים, הם מתחרטים והולכים במקום להחליק בסקייטים.

From: Let's Be Enemies

האיורים של סנדק הם כל-כך מדוייקים בספרון הזה – למשל, בדרך בה מזג האוויר משקף את השינויים במצבי הרוח או בדרכים העדינות שבהן הוא מראה שג'ון לא לגמרי מדמיין את השתלטנות של ג'יימס.

From: Let's Be Enemies

כששמים יחד את אבני היסוד הגדולות – הדחפים, הפחדים, ההתמודדות עם דמויות סמכות – עם אבני הפסיפס הקטנות האלה – מריבות בין חברים, הפגת שעמום באחה"צ טיפוסי או "בריחה" מהבית – מתקבלת תמונה של יוצר שרכש כבוד עצום לתקופה הכל-כך חשובה הזו של הילדות והשאיר אחריו אוצר בלום של השתקפויות שמתכתבות לא רק עם ילדים אלא גם עם הילד שבכל אחד מאיתנו.

יש לי עוד הרבה דברים שרציתי לשאול, בין היתר על הצד היהודי ביצירה של סנדק, ונזכיר ממש בקצרה את "Dear Mili", כתב יד של וילהלם גרים שסנדק רכש, אייר והוציא לאור, תוך שהוא משבץ דימויים שואתיים בתוך סיפור-עם גרמני; את "ברונדיבר", שמבוסס על אופרה שהועלתה בטרזינשטט והועלתה בארה"ב ביוזמת סנדק וטוני קושנר, ואת העובדה שחלק מהעבודות המוקדמות שלו היו עבור ארגונים יהודיים, כולל ספר על חנוכה, ומקבץ סיפורים על גזענות בהוצאת הליגה נגד השמצה.

From: Dear Mili

Seven Little Stories

אבל למרות העניין העיוני בשאלות האלה, בסופו של דבר הוא ייזכר בזכות האיכות והרגישות של היצירות שלו, שמדברות בשפה אוניברסלית על חוויות אישיות ומשותפות. הבחירה שלך לסיום בשני הספרים האלה ממחישה את זה היטב, ואנחנו נזכור אותו ברוח הזו, ונסיים בתקווה שעוררנו חשק להכיר עוד וללמוד עליו.

Studies on the Work of Maurice Sendak: Select Bibliography

Books

Lanes, Selma G. The Art of Maurice Sendak. New York: Harry N. Abrams, 1980.

Tabbert, Reinbert, ed. Maurice Sendak – Bilderbuchkünstler. Sammlung Profile 26. Bonn: Bouvier, 1987.

Sonheim, Amy. Maurice Sendak. Twayne's United States Authors Series 598. New York: Twayne, 1992.

Cech, John. Angels and Wild Things: The Archetypal Poetics of Maurice Sendak. University Park: Pennsylvania State University Press, 1995.

Kushner, Tony. The Art of Maurice Sendak: 1980 to Present. New York: Harry N. Abrams, 2003.

Maguire, Gregory. Making Mischief. A Maurice Sendak Appreciation. New York: William Morrow (imprint of HarperCollins), 2009.

Articles

Haviland, Virginia. "Questions to an Artist Who Is Also an Author: A Conversation between Maurice Sendak and Virginia Haviland." Library of Congress Quarterly Journal 28.4 (1971): 264-80.

DeLuca, Geraldine. "Exploring Levels of Childhood: The Allegorical Sensibility of Maurice Sendak." Children's Literature 12 (1984): 3-24.

Perrot, Jean. "Maurice Sendak's Ritual Cooking of the Child in Three Tableaux: The Moon, Mother and Music." Children's Literature 18 (1990): 68-86.

Sipe, Lawrence R. "The Private and Public Worlds of We Are All in the Dumps with Jack and Guy." Children's Literature in Education 27.2 (1996): 87-108.

Sadler, Glenn Edward. "Maurice Sendak and Dr. Seuss: A Conversation." In Of Sneetches and Whos and the Good Dr. Seuss. Essays on the Writings and Life of Theodor Geisel, edited by Thomas Fensch, 135-40. Jefferson, N.C. and London: McFarland, 1997.

Knoepflmacher, Ulrich C. "Validating Defiance: From Heinrich Hoffmann to Mark Twain, Rudyard Kipling, and Maurice Sendak." Princeton University Library Chronicle 62.1 (2000): 83-107.

Tannenbaum, Leslie. "Betrayed by Chicken Soup: Judaism, Gender and Performance in Maurice Sendak's Really Rosie." Lion and the Unicorn 27.3 (2003): 362-76.

Gollapudi, Aparna. "Unraveling the Invisible Seam: Text and Image in Maurice Sendak’s Higglety Pigglety Pop!" Children's Literature 32 (2004): 112-33.

Spitz, Ellen Handler. "Ethos in Steig’s and Sendak’s Picture Books: The Connected and the Lonely Child." Journal of Aesthetic Education 43.2 (2009): 64-76.

Kidd, Kenneth B. “Maurice Sendak and Picturebook Psychology,” pages 103-137 in his Freud in Oz: At the Intersections of Psychoanalysis and Children's Literature. Minneapolis: University of Minnesota, 2011.

מדף סנדק

מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד

נמצאת איתנו אורחת מאוד חשובה בבלוג היום – עפרה, בת-זוגי. מצד אחד, הרבה מהדברים שעולים בבלוג הזה הם פרי שיחה ובירור משותף של רעיונות שעולים בבית, ולכן בפורמט הזה יש משהו שקרי, כי הוא כביכול משדר שרק הפעם הרעיונות נובעים ממנה, בעוד שלמעשה זה נכון פעמים רבות. עם זאת, היות שעפרה התמקדה בספרות ילדים בתואר השני שלה, ובין היתר התרכזה במיוחד במוריס סנדק, המחבר של "ארץ יצורי הפרא", חשבתי שיהיה זה מוגזם לכתוב על עיבוד הספר לקולנוע כדיון פרטי שלי.

אז קודם כל, שלום וברוכה הבאה לבלוג. אני מבין שאת חווה כפילות מסויימת לגבי הפרסום של המחשבות האישיות שלי ודיונים בינינו באופן פומבי, ומעריך את זה שהסכמת להצטרף הפעם. האם יש בזה סימן לבאות?

המממ… אני חושבת שלך יש הרבה יותר כוח לשאת את הפומביות של המחשבות שלך. אתה גם יודע לנסח אותן בזהירות ואני ממש לא זהירה בדיבור בפומבי. בקיצור – לא, אני לא פותחת בלוג משלי (שזו בעצם הייתה השאלה, לא?)

אני רוצה לפתוח באמירה ששמעתי בשיעור האחרון של הקורס הראשון שלי בפרינסטון, מפי פרופ' ג'פרי סטאוט. סטאוט הזהיר מפני ביקורות שמתמקדות בכך שהסרט לא מעביר את מה שהספר מעביר, והדגיש שתמיד יש לזכור שהסרט הוא יצירה עצמאית של הבמאי, וגם אם הבמאי שואל מוטיבים (או אפילו עלילה שלמה על כל הדמויות וכולי), עדיין מדובר ביצירה עצמאית שאיננה מחוייבת לתווך את הספר לצופים, אלא אך ורק לעצמה (כיצירה קולנועית). נראה לי שהאמירה הזו רלוונטית באופן מיוחד כפתיחה לדיון על עיבוד של פיקצ'ר-בוק לקולנוע.

בהחלט. ואפילו עוד יותר כשזה נוגע בעיבוד של פיקצ'ר-בוק כל כך איקוני כמו "ארץ יצורי הפרא" שכבר מזמן פרץ את הגבולות של ספר מוצלח לילדים והפך לאיקונה תרבותית. הטענה הזו שהבאת הביתה מהקורס של סטאוט הייתה עבורי ממש נקודה ארכימדית באופן שבו אני מסתכלת על עיבודים קולנועיים לספרים. בין אם אתה אדם שמתחבר לספרים יותר מלקולנוע או להפך, תמיד ישנה ציפייה שהסרט יהיה נאמן לספר. עולה לי לראש סיפור על ילד שלקחו אותו להצגה על בסיס "חנה'לה ושמלת השבת". הוא הביא איתו את הסיפור לתיאטרון ובאמצע ההצגה נעמד על הכיסא וצעק ש"זה לא טוב". אני מרגישה שבכולנו יש את הילד הזה שלוקח איתו לקולנוע את הספר ורוצה, כמעט הייתי אומרת מחכה לרגע שבו הוא יוכל לעמוד על הכיסא ולצעוק ש"זה לא טוב". והדוגמא הזו של "חנהל'ה" היא כמובן מאוד מאוד רלוונטית למקרה של "יצורי הפרא" כי אלה סיפורים מאוד קומפקטיים.

-הערת ביניים: אני מקווה שהמעריצים המושבעים של סנדק לא נעלבים שאני שמה את יצירת המופת שלו יחד עם הספר ההיפר דידקטי של יצחק שויגר-דמיאל באותה קטגוריה. האמת היא שככה סתם לא הייתי חושבת להשוות בין שני הסיפורים אבל עכשיו שההשוואה נוצרה אני חושבת שזו השוואה בכלל לא רעה מבחינת האיקוניות של הספר. השתתפתי פעם בקבלת שבת קהילתית והעליתי עם כמה מהילדים את "חנה'לה" וכשבהכנות להצגה שמתי בד שחור על הקיר והתחלתי להדביק עליו כוכבי זהב, אחרי שני כוכבים מישהו קפץ ושאל " אתם עושים את חנה'לה?!? איזה יופי!". סתם, להראות את האיקוניות. טוב ממש הגזמתי עם ההערה – הנה, אני חוזרת לסנדק…

כשמדובר ברומן של מאתיים או שלוש-מאות עמודים יש המון חומר לעבוד איתו, זו כמעט מקבילה הגיונית לסרט או הצגה של שעתיים, ואפילו אז הציפייה לדיוק או נאמנות לטקסט היא משוללת כל הגיון. במקרה של "ארץ יצורי הפרא" שהוא פיקצ'ר-בוק מינימליסטי במיוחד (אם אני זוכרת נכון, בטקסט המקורי יש פחות מארבע מאות מלים) הציפייה הזו נעשית עוד יותר חסרת הגיון. העניין הוא שזה בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך חזק ומשמעותי – העובדה שהוא עוסק בנושאים שקרובים ללבם של כל כך הרבה אנשים אבל עושה את זה באופן שמשאיר כל כך הרבה מקום לקורא. בין היתר המקום הזה נוצר ברווח והמתח שבין המלים לתמונות ולעובדה שהתמונות לא פעם גוברות על הטקסט בפראיות פורצת גבולות. מצד אחד, בקולנוע זה מה שקורה מלכתחילה – כלומר, מראש אנחנו יודעים שהתמונות ישתלטו על המלים – אבל מצד שני המתח הזה הולך לאיבוד. אפשר להניח שמה שמשך את היוצרים של הסרט אל הספר הזה הוא הקסם שעולה ממנו כמו שהוא. כלומר, בעצם השאיפה לעבד יצירה ממדיום אחד לשני יש משהו אבסורדי מלכתחילה, כמעט מעורר רחמים. סנדק בחר לעשות פיקצ'ר-בוק ולא סרט או רומן או אופרה (ובמקרה שלו זה משמעותי כי הוא חסיד אופרות אדוק ביותר) כי זה הז'אנר שהכי התאים למה שהוא רצה להגיד. לצערי, זה לא נכון לגבי יוצרים רבים שבוחרים בז'אנר הזה מהסיבות הלא נכונות. אני חושבת למשל – בלי להזכיר שמות – שיוצרים רבים רואים בקהל הילדים טרף קל ובפורמט משהו פשוט לייצור (משהו בסגנון: "מה הבעיה? אני אבחר נושא חינוכי, אכתוב כמה חרוזים מטופשים, אוסיף כמה ציורים ו-וואולה!"). אפשר להגיד הרבה דברים על סנדק ועל הבחירות האמנותיות שלו אבל הבחירה שלו בז'אנר הזה נעשתה ממקום של חיבה אמיתית לפורמט. הוא אפילו טוען שהוא לא ממש מדמיין ילדים כשהוא כותב. וזה מחזיר אותי לסרט. אבל אולי אני אתן לך לשאול עוד שאלה לפני שאני אמשיך?

כשצפיתי בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב על מקבילות מהתחום שלי – הנקודות שהסרט בוחר להרחיב בהן הן הפערים של הטקסט המינימליסטי (כמו שהזכרת): בן כמה מקס? האם הוא בגיל שזה הולם / לגיטימי שהוא ילבש חליפת זאב? איפה אבא שלו? למה הוא כעס באותו יום. מצד אחד, ההרחבה של הסרט פוגמת בספר (ואני שוב מתנצל שאני נופל במלכודת הזו), כי הספר יכול להתרחש בכל מקום (כמעט – למקס יש גרם מדרגות בבית שמבהיר שהוא חי בסיטואציה מסויימת – הוא לא ילד במדבריות הסהרה, למשל, ועדיין – הוא לא בהכרח אמריקאי). מה שחשוב יותר – הכעס שלו יכול לנבוע מכל סיבה – או משום סיבה. הסרט מצמצם זאת על-כרחו, מקס הוא בהכרח אמריקאי, והכעס שלו תלוי בנסיבות מאוד ייחודיות. נגיד שאני מוכן לקבל את השינוי המצמצם הזה כחלק מהעיבוד למדיום אחר. אבל השאלה היא אם מעבר לצמצום מותר לי לדבר על הבחירות הפרשניות שלא היו מקובלות עליי. למשל, בעיניי העובדה שמקס נוסע אל ארץ יצורי הפרא מחוץ לבית שלו היא חריגה מוגזמת מהסיפור. כל הכח של הסיפור הוא העובדה שהוא נוסע "דרך לילה ויום … על פני שנה ויותר" מבלי לצאת מהחדר שלו. בסרט שהוא ממילא פנטסטי, האם לא היה מוטב לשמר את היסוד הזה? (או שזו – שוב – שאלה לא לגיטימית?)

בשנה הראשונה שלנו בפרינסטון ישבתי בקורס של מרצה לספרות ילדים (אולריך קנופפלמאכר) והוא הראה קטע מהאופרה שעשו מ"יצורי הפרא" בשנות השבעים. בקטע הזה מקס מתפרע ואמא שלו נכנסת לחדר לצעוק עליו עם מטפחת קשורה מעל לראש בסגנון עקרות בית אמריקאיות בשנות החמישים ועם שואב אבק "הובר" ביד. זו הייתה קונקרטיזציה גסה ובלתי נסבלת של העלילה, כמעט היית אומרת גרוטסקית (וכשלתוך כל זה נוסף מקס ששר בסופרנו ואמא ששרה במצו-אלט אתה יכול רק לתאר לעצמך שהסטודנטים פשוט פרצו בצחוק). מה שקורה בסרט הוא לטעמי קונקרטיזציה יותר מלגיטימית. אני חושבת שאם היוצרים היו בוחרים לדבוק בצמיחה של היער מתוך החדר של מקס הם היו גולשים לכיוון בדיוני מדי שבספר מייצר את כל הקסם ובסרט פשוט היה סוחב את היצירה כולה למחוזות אחרים לגמרי. אני דווקא חושבת שזו בחירה אמיצה לשדר לצופים כבר בהתחלה שזה לא הולך להיות עיבוד אחד לאחד ויחד עם זה הדמיון והפראות לא הולכים לאיבוד. אחרי הכל, ילד בן שש (או שתים עשרה שזה יותר הכיוון בסרט) לא באמת יכול לנהוג ספינת מפרש דרך ים סוער ולהרבה שכונות בארצות המערב (באמריקה ומחוצה לה!) אין ממש יציאה ישירה לים הסוער… אני דווקא הרגשתי שבזה שמקס יוצא מהבית יש משהו חזק. אחד החלקים החלשים בספר של סנדק, שזכו ללא מעט ביקורות עם הפרסום, היה העונש הנוראי של ללכת לחדר בלי ארוחת ערב. אני מניחה שבילדותו של סנדק זה היה עונש מקובל (כמו גם הקריאה "דו ביסט איינה ווילדע חייע!") אבל סביר להניח שיצחק קדמן ומיכל דליות (ואולי אפילו חיים עומר?) לא היו מאשרים אותו כיום… הרי יש כאן עיצוב של אמא קשוחה באופן דיספרופורציונאלי! דווקא ההשמטה הזו מצאה חן בעיני והדרך להתמודד איתה הייתה להוציא את מקס מהבית. אין פלא שדמות האם שעולה מהסרט היא דמות הרבה יותר מורכבת וקשובה. היא אמנם מתעצבנת אבל יש בה הרבה יותר חמלה. מה גם שבריחה מהבית היא משהו הרבה יותר אוניברסלי מהעונש האמריקאי כל כך של: "Go to your room". האמת היא שעכשיו שאני חושבת על זה, בריחה מהבית זה נושא שסנדק דווקא עוסק בו בצורה מקסימה בספר שלו שלא תורגם לעברית ושנקרא Very Far Away ואני לא אתפלא לגלות שהיוצרים של הסרט הציצו בעוד ספרים של סנדק כדי לשאוב רעיונות…

הנקודה שאיתה פתחת של אופני הרחבת הטקסט וההשוואה להרחבות של טקסטים מקראיים היא ממש נהדרת. פיקצ'ר-בוק טוב מזכיר מהרבה בחינות את צורת הסיפור המקראית שהדבר הראשון שניכר בה לעין הוא המינימליזם ולכן גם עיבוד של פיקצ'ר-בוק ראוי שייבחן בכלים דומים לאלה שמשמשים לבחון אדפטציות מקראיות. מי שעולה לראש מיד זו חוקרת בשם מיקה בל שעוסקת בין היתר בציורים של סיפורים מקראיים וממש מדגישה שוב ושוב את העצמאות של האימאג' לעומת הטקסט ואת הקריאה הייחודית שעולה מכאלה אדפטציות, קריאה שהיא מכנה “counter-reading”.

אני חייבת להגיד עוד משהו בעניין האמריקאיות של העיבוד. מהרבה בחינות סנדק הוא הכי לא אמריקאי אבל באותו הזמן גם הכי אמריקאי. מצד אחד, כשהאיורים שלו התחילו להתפרסם המבקרים העירו בעדינות שהילדים באיורים שלו הם יותר 'אירופאיים' מאמריקאיים. מה שהם בעצם רצו להגיד, כמובן, זה שהם קצת יותר מדי נראים כמו יהודים מהשטעטל (ואני לא אכנס לכל הנושא הזה של ייצוג היהדות – וספציפית היהדות שאבדה בשואה – ביצירה של סנדק בתקווה שיום אחד אני בכל זאת אפרסם את המחקר הגנוז שלי שעוסק בדיוק בזה…). מצד שני הספרים שלו ובראשם "ארץ יצורי הפרא" הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית והביטוי “wild thing” שמקורו כאמור בביטוי היידישאי "ווילדע חייע" מזמן הפך לביטוי אמריקאי ממעלה ראשונה (שנכלל גם בשיר פופולארי עם אותה כותרת). במלים אחרות, במיקום של הסיפור בהוויה אמריקאית אין משום חריגה בוטה מהרוח הסנדקית כל עוד היא לא מושגת דרך אמא עם מטפחת עם קשר קדמי והובר ביד…

אז בעניין הזה נישאר חלוקים (וטוב שקוראי הבלוג לא יכולים לשמוע את הטונים שעולים בבית על סוגיות חשובות מעין אלה): עבורי, ההכלה של האירוע בבית לא זו בלבד שהיא מאדירה את המימד הפנטסטי של הסיפור (שקיים בכל מקרה, כמו שגם את אמרת), אלא היא גם מהווה מסר חשוב – מקס לא צריך לצאת מהבית כדי להפוך ל"יצור פרא", לכל ילד יש את הלגיטימציה להפוך ל"יצור פרא" (עם סיבה או בלי – לפי גירסת הספר), והוא עדיין יודע שכשהוא "יחזור", ארוחת הערב (שמסמלת את האהבה והדאגה ההורית) תחכה לו. בסרט – התהליך הזה קיים, אבל קורה באופן שמרחיק את המקרה של מקס מהמקרה של כל ילד (שיכול להקביל את הפנטזיה של מקס לפנטזיות שלו עצמו היו בחדר שלו). מצד שני, הסרט דן במסר הזה בדרכים אחרות, למשל כשג'ודי אומרת למקס שאסור לו לכעוס עליהם בחזרה, ובזה ממללת את התחושות של מקס עצמו כלפי אמא שלו / ההורים שלו. הנקודה הזו מעלה אצלי שתי שאלות: אחת, האם זה סרט ילדים בכלל (והאם זה חשוב)? שתיים, האם החזרה של מקס מהמסע לארץ יצורי הפרא איננה בעייתית (ושוב – אני מקביל זאת לספר): בספר, הוא חוזר כי מתעוררים אצלו געגועים "הביתה" (מסומלים על-ידי ריחות הארוחה, ונאמרים במפורש כשהוא נותר בודד אחרי שיצורי הפרא הולכים לישון, או במילים אחרות: כשהוא נרגע מההתפרצות שלו). בסרט, החזרה שלו קשורה פחות לגעגועים ויותר לתחושת כשלון ואכזבה – הוא ייצג את עצמו לא נכון מול יצורי הפרא, ואינו יכול להתמודד עם המורכבויות שעולות מתפקיד המלוכה שהוא נטל לעצמו. ואולי שתי השאלות קשורות זו בזו.

אני אתחיל מהשאלה הנצחית של האם יצירה מסויימת מיועדת לילדים או לא. כפי שכבר ציינתי, בראיונות רבים סנדק חזר והדגיש שהוא לא מדמיין קורא ילד כשהוא כותב ולכן גם מאוד לא אוהב את ההגדרה "סופר ילדים". למעשה, הוא היה די מתוסכל שהמעמד שלו התקבע כסופר לילדים בלבד ועשה כמה וכמה נסיונות לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו (הבולט בהם הוא גירסה שלו לרומן "פייר" של מלוויל שבה הוא שילב איורים אירוטיים והומו-אירוטיים יחסית בוטים). לי יש יחס מאוד מורכב לסוגייה הזו. מצד אחד אני חושבת שחשוב להתייחס אל ילד כאל אדם חושב שרוצה, כמו המבוגר, שהיצירה האמנותית תאתגר אותו מבחינה פואטית ולא תחנך אותו באופן מביך. עד עכשיו נמנעתי מלהשמיץ שמות ספציפיים אבל בהקשר הזה אני חייבת לציין את שולה מודן כאחת הדוגמאות הגרועות ביותר לדידקטיות חסרת בושה ותוחלת עם ספרים כמו "המכשפה של ליאור" או "סבא של ליאור מת". הרי אם במקום "החטא ועונשו" דוסטויבסקי היה קורא לרומן שלו "האיש שרצח את בעלת הבית שלו בלי סיבה" או לחלופין, אם גרוסמן היה קורא לספר האחרון שלו "הבן של אורה הולך לצבא" במקום לקרוא לו "אישה בורחת מבשורה" – זה היה נחשב עלבון לאינטליגנציה של הקורא! אז למה זה בסדר לנסח לקורא הילד את כל מהות הסיפור (הירוד ממילא) במשפט אחד? קצת נסחפתי פה אבל זה נראה לי קריטי בהקשר לשאלה שלך. הצד השני הוא שאני חושבת שצריך להיזהר מלצאת בהצהרות שאין כזה דבר יצירה לילדים כי גם בהן יש חוסר כבוד משווע לקיום הילדי. לפני הכל ישנו העניין הקוגניטיבי של יכולת קשב שבמצב הנורמטיבי הולכת וגדלה עם הגיל. אבל במובן הרגשי אסור למבוגר להניח שילד יכול או צריך לחשוב בדיוק כמו מבוגר. אריך קסטנר פעם אמר שהדבר המטופש ביותר שמבוגר יכול להגיד לילד שבוכה על בובה שהלכה לאיבוד הוא "אל תבכה, זו רק בובה" כי זה משפט שמגלם בתוכו חוסר הבנה בסיסי למה שמרכיב את היומיום הילדי. הורה לא צריך לשבת שבעה יחד עם הילד על בובה שאבדה אבל הוא כן צריך לזכור שהבובה האבודה עשוייה לתפקד כמקבילה למשכנתא שנדחתה או לפרוייקט שכשל. וזה מוביל אותי לדבר השלישי שזה הקשיים הרבים והעצב הרב שילדים חווים בניגוד לתפיסה הרווחת כאילו ילד הוא יצור חסר דאגות ומאושר. זה נכון שהרבה מצרות וזוועות העולם נוחתות עלינו באמת רק בגיל ההתבגרות המאוחר (בין היתר כי מגוננים עלינו עם הרבה שקרים אפלטוניים שהם הכרחיים לפעמים). יחד עם זאת, דווקא הקיום הילדי שמשמעו קטנות קיומית מזמן לא מעט סיטואציות קשות לעיכול שאסור בשום פנים לזלזל בעומק שלהן והרגשתי שאת זה הסרט מעביר באומץ תוך נגיעה ברורה בהקבלה לדיכאון של מבוגרים. אולי כאן טמונה התשובה. מצד אחד, זה סרט שבהחלט מתאים לילדים (אם כי לא צעירים מדי). יצורי הפרא אפילו מיוצגים כעוד פחות מפחידים מבספר והרבה יותר אנושיים. מצד שני, הנגיעה הזו במקבילות שבין העולם הילדי לעולם המבוגרים (שמגיעה אל שיאה בסצנת הסיום שבה אמא של מקס נרדמת בישיבה עם עיניים נפוחות מבכי ומקס מסתכל עליה בחיוך הורי) הופכת את הסרט לרלוונטי לא פחות עבור מבוגרים.

לגבי הסיום והטריגר שמניע את מקס לרצות לחזור הביתה: יש משהו כל כך מקסים ומחמם את הלב בריח שפתאום מגיע אל האף של מקס ומזכיר לו שהוא לא באמת הולך לישון בלי ארוחת ערב ולכאורה יוצרי הסרט היו יכולים לדבוק בתחבולה הזו בלי קשיים מיוחדים (ואולי אפילו היו משיגים דרכה הדגשה של בדיוניות ההרפתקאה כולה). יחד עם זאת, אני חושבת שהכישלון המסוים שמקס חווה בארץ יצורי הפרא של הסרט מבטא באופן אחר את אותו הדבר: את העובדה שהוא אחרי הכל לא מלך של יצורים אחרים – כלומר הורה שאמור להיות מסוגל, כמו שג'ודי אומרת למקס, להכיל את הכאב של היצורים האחרים – אלא יצור פרא בעצמו – כלומר, ילד.

וכאן את מביאה אותי לשאלה חשובה שאולי תהיה האחרונה, כדי לא להתיש את הקוראים (למרות שזה אף-פעם לא שיקול בבלוג הזה): מה המהות של יצור פרא? לפי הספר, יצור פרא הוא כל ילד (או ילדה) שמתפרע. לא חשובה הסיבה, לא חשוב כמה זמן זה נמשך, בכל אחד מאיתנו צפונה יכולת ללבוש חליפת-זאב ולהפוך ל"יצורי פרא" ומה שחשוב זה שבניגוד ליצורים עצמם, אנחנו חוזרים אח"כ הביתה, והפראיות הזו מהווה רק חלק מהחיים שלנו, לא את הכל. במילים אחרות, יצורי הפרא הם ביטוי "שטוח" לפן של החוויה האנושית. הסרט, לעומת זאת, מרחיב הרבה יותר על יצורי הפרא והיחסים ביניהם. בזה, הוא משחרר אותם מן הדמויות השטוחות שהם היו בספר, אבל אני חושב שבזה הוא גם מגדיר מחדש מה זה להיות "יצור פרא". כי בסרט יצורי הפרא אינם צד אחד בתוך הילד, אלא הם מורכבים – כמו הילד עצמו. בעיקר תפסה אותי העובדה שיש בהם קינאה, עצבות ובדידות – מרכיבים שאפילו בלטו יותר מדברים אחרים שלהם. בספר, יש איזושהי שמחת-חיים בפראיות שלהם (הגם שמקס מגיע אליהם בכעס), ובסרט הרגשתי שהפראיות שלהם מתבטאת בבדידות קיומית שכמעט נגרמת על-ידי הקדמוניות שלהם. במילים אחרות, בשל העובדה שהם חברה קדם-תרבותית (שמבוטאת לא רק במראה שלהם, אלא גם בארגון החברתי, בארכיטקטורה ובטבע סביבם – הכל דברים שמזכירים ציביליזציה פרה-היסטורית בהקבלה לתרבות האנושית), הם מתקשים להתמודד עם עול-יומם (בעיקר העול הרגשי).

מעל הכל, יצורי הפרא הם ילדים מגודלים וזה מה שניסיתי להגיד בתשובה הקודמת שלי. סנדק אמנם טען שההשראה העיקרית ליצורים הייתה הדודים והדודות מצד אמו שהיו מבקרים אצלם בבית בברוקלין, צובטים אותו ואומרים כמה הוא חמוד ושהם יאכלו אותו (ומכיוון שאמא שלו הייתה בשלנית איטית הוא תמיד חשש שזה באמת יקרה בסוף…). יש אפילו התייחסות לזה בסרט – גם דרך העובדה שהיצורים הם גם יצורות (דבר שהולך קצת לאיבוד בתרגום לעברית אבל למעשה סנדק עצמו קרא לאחד היצורים "ציפי") וגם כי לאחד היצורים (ודווקא לאחד עם האף הארוך…) קוראים איירה שזה שם יהודי אמריקאי קלאסי. מצד שני, זה מאוד ברור שגם בספר הם מתפקדים כמראות של מקס (שכזכור שולח אותם לישון בלי ארוחת ערב אחרי ההשתוללות). הם מין "ילדים על הקצה". בספר הם בעיקר מוצבים בקצה המשתולל והסרט באמת מרחיב את זה לקצה המתקשה, הבודד והעצוב שכמו שכבר אמרתי, הם קצוות ממשיים בחייו של כל ילד.

זה באמת חשוב שהעלית את עניין הבדידות כי הוא באמת מאוד מרכזי בספר ואני חושבת שבצד רגש הקנאה (שגם בו, כפי שציינת, הסרט נוגע באומץ) הוא הרגש המודחק ביותר, ממש בגדר טאבו, אצל מבוגרים וילדים כאחד. מגיל מאוד צעיר מלמדים אותנו שלהיות לבד זה רע ובדידות זה משהו שאסור לדבר עליו. אחד הפחדים הכי גדולים של הורים זה שהילד שלהם יהיה בודד וזו חרדה שעוברת אל הילד גם אם הם לא רוצים. מעט מאוד יצירות לילדים נוגעות בצדדים החיוביים שבלהיות לבד (וזה לא מפתיע שגם על הנושא הזה יש לסנדק ספר מקסים שגם כן לא תורגם – “One was Johnny” – שהוא חלק מסדרת הספרים המיניאטוריים שלו שמכונים “The Nutshell Library”. בהקשר זה אפשר לציין גם את "לבד על המרבד" שיעל דר בזמנו היללה אותו על האומץ לגעת ביופי שבלבד). יש אמנם לא מעט יצירות שנוגעות בצדדים השליליים של הבדידות אבל על פי רוב זה מהכיוון של "בהתחלה לא היו לו חברים ואז כולם הבינו שהוא נחמד ורצו להיות חברים שלו" (לתשומת ליבה של שולה מודן – מה דעתך על "לליאור לא היו חברים ועכשיו כבר יש לו" ככותרת לרב המכר הבא?). הסרט הזה לעומת זאת נוגע בצדדים הבלתי ניתנים לפיתרון של הבדידות, ברגעים שבהם ילד (וכל אדם למעשה) מרגיש לא מובן ואפילו בבדידות מבחירה כסוג של מגננה מפני הקשיים שבהתמודדויות חברתיות.

הקושי להתמודד עם עול היומיום הרגשי הוא משהו מאוד מרכזי בקיום הילדי. לא שכמבוגרים אנחנו מגלים את הסוד של איך להתמודד עם קשיים רגשיים (אני למשל מתעבת את הטענה ש"ילדים לא מבינים מה זה מוות" כאילו שאיזשהו מבוגר הצליח באמת להבין מה זה מוות או ש"ילדים מפחדים לישון לבד" כאילו שיש כל כך הרבה מבוגרים שנהנים לישון לבד). הדבר שאנחנו כן לומדים הוא שאין לנו ברירה אלא להכיל את הקשיים וזה משהו שכילד קשה יותר לעשות. במובן הזה יכול להיות שיצורי הפרא הם כל כך פראיים כי אין לידם מבוגר שיחלוק איתם בעול הרגשי של היום יום וייקח מהם מעט מהנטל – חסך שמגולם, כפי שציינו כבר כמה פעמים, בדרישה הכל כך מהדהדת של ג'ודי כלפי מקס בסרט.

אבל החזרה על משהו בפעם השלישית מעידה שבאמת השתוללנו מספיק ואחרי הכל יש ארוחת ערב שכבר מחכה לנו…

—-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

לכבוד שבוע הספר

Bookshelf

למצוקת המקום במדפי הספרים בבית, נוספה בעייה מיוחדת. הספר "Little Nemo in Slumberland" בגובה 54 ס"מ וברוחב 41 ס"מ. הספר מקבץ את (כל?) טורי הקומיקס של נמו הקטן מאת וינזור מק-קיי, על ילד שחווה הרפתקאות שונות שמסתיימות תמיד ביקיצתו (עם מוטיב חוזר של נפילה מהמיטה).

הספר היווה, בין השאר, השראה לספר הילדים של מוריס סנדק In the Night Kitchen – אחת הקלאסיקות של ספרות הילדים האמריקאית. את הספר של סנדק בת-זוגי תרגמה לעברית, אבל טרם נמצאה ההוצאה שתסכים להוציאו לאור. 😦

מאוחר יותר גילינו שלא רק סנדק שאב השראה מנמו. ארט שפיגלמן, שמפורסם בעיקר בזכות שני ספרי מאוס על השואה, השתמש בנמו בספרו האחרון, שעסק באסון התאומים, In the Shadow of No Towers. באחד מעמודי הספר הוא מצייר קומיקס בהשראת נמו, שמסתיים בבן-דמותו העכברי מ"מאוס" נופל מהמיטה.

ועכשיו, נמו גם בספרייה שלנו. הגודל של הספר נבחר כדי לשמר את הגודל המקורי בו הוא התפרסם, גודל של עמוד עיתון. ומתוך העטיפה הוא מציץ, ומשקיף על שאר הספרייה שלנו.