על המגיפה והגירה: כלל ופרט

שלהי המגיפה, אם אמנם אלו שלהֶיהָ, מלווים אותי במהלך אריזות לקראת עזיבת ארצות-הברית. נסיעה אל הלא-נודע מחייבת לצמצם את החפצים שיישמרו: הספה שחיכיתי להיפטר ממנה כבר נאספה; מכתבה, שלא הקפדתי להשתמש בה כיאה לה, כבר איננה; ופסנתר שניגנתי עליו כבר עשור, נלקח פתאום בידי ארבעה נערי אחווה, ומי יודע מה עוללו לו בלכתם.

The Wake

והנה אני שוב בין אורזי המזוודות, רק שמזוודת-החפץ איננה תמיד עם תקוות, כמו בנאומו של אלחנן:

כולם נוסעים. כולם בתנועה. כל מה שאני צריך לעשות הוא גם כן לקחת מזוודה ולנסוע אליה. להופיע שם לפנות ערב, סתיו, לדפוק על הדלת, היא תפתח מופתעת, לחבק את הגוף שלה… ולצחוק על כל הזמן הארוך שנפרדנו, על כל הזמן הארוך הזה שנפרדנו.

יום אחד בלי געגועים שיֵצא לי כבר. יום אחד בלי געגועים. אין לי יותר כוח. אני רק בן-אדם, אני מוכרח את החלק שלי, אני מוכרח שעה אחת של מנוחה עם החלק שלי.

(חנוך לוין, אורזי מזוודות, תמונה 15)

הנסיעה הזו, אף כי היא פרטית מאוד, מודגשת מאוד על-ידי הנסיבות הכלליות. המגיפה היוותה שיא של עיסוק חברתי, תרבותי, ופוליטי, בשאלות של תנועה, הגירה, ושייכות. הרבה לפני המגיפה, לפני שמישהו דמיין אותה אפילו, כלומר אפילו לפני הסארס, כבר היינו עדים לעיסוק גובר בשאלות הללו: התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות הביאה לדיאלוג בין-תרבותי חוצה יבשות ודוקטרינות. בתור דוגמה קטנה בלבד אזכיר את ההתנתקות ב-2005, שבה מתנגדיה, שכביכול הם הלאומנים, המתבדלים, המתנגדים לשיח ושיג עם הזר, אימצו סמל מחאה שבלט אז באוקראינה, והפך למזוהה עם סיפור ציוני ולאומי, בניגוד לכל מה שידענו על הסמיוטיקה בארץ. בנוסף לשינויים בעקבות המדיה (והם רבים מכדי שאזכיר את כולם כאן), שינויים כלכליים ופוליטיים גם הם הביאו לעלייה מוגברת של תנועה אנושית נרחבת: האביב הערבי שהפך למשבר הומניטרי במדינות שונות עודד הגירה לאירופה, כמו גם התרחבותו ההדרגתית של האיחוד האירופי עצמו; ההתפתחות הטכנולוגית הובילה לתופעה גדלה של מוחות בורחים; והתפתחות אמצעי המדיה הגדילה את האפשרויות לעבוד מרחוק ואת תופעת מיקור החוץ, שעודדה כניסה של חברות בינלאומיות לשווקי-עבודה חלשים יותר. הגירה מקצועית של כשרונות מזה ומהגרי עבודה בלתי-מקצועיים לעבודת כפיים מזה סימנה שתי קצוות אפשריים של תופעת הרעיעות החדשה. מדינות שונות התמודדו עם השפעות על התרבות הפוליטית שלהם והשיח הפוליטי שלהם דרך גורמים חיצוניים שיכלו לעשות זאת ביעילות גבוהה מאי-פעם בזכות הרשתות החברתיות.

השינוי החברתי הנרחב הזה, כדרכם של שינויים חברתיים, הגביר קולות שמרניים החוששים מפני הבלתי-מוכר. שינאת-זרים הפכה לתופעה נרחבת ובכמה מדינות אירופאיות מפלגות הצליחו להגדיל את כוחן דרך שיח בוטה נגד מהגרים. בה-בעת, וגם זה דפוס מוכר בתקופה של שינוי חברתי, גורמים שהיה להם אינטרס בשינוי השתמשו בשיח שמרני כדי לצבור כוח ולנתב אותו לכיוון מועדף אליהם. המהגרים היו אך שעיר לעזאזל המשולח למען מטרותיהם של אחרים. שיאו של תהליך זה, ששחזר עצמו בכמה וכמה מדינות, הוא בבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב, נישא על גלי שינאה למהגרים בכלל ומקסיקנים בפרט, תוך פיזור הבטחות שווא לבנות חומה לאורך הגבול הדרומי של המדינה, במימונה של ממשלת מקסיקו. תומכיו כה מוטרדים מהרדיפה שלו ומההדחה הבלתי-חוקית שלו כביכול (קרי: ההפסד בבחירות), שהם אינם מתפנים לשים לב למיעוט הזמן והמשאבים שהוא הקדיש לקידום החומה הזו. אם יישאלו על כך, ודאי יגידו שטראמפ רצה, אבל שהשמאל או הדיפ-סטייט סיכלו את תוכניותיו. אבל קשה להימלט מהרושם שבאיזשהו מקום אפילו התומכים שלו ידעו שהסיסמה המשולשת ("לבנות את החומה!") מעולם לא הייתה פרוגרמה ממשית, אלא ביטוי של תסכול ושנאה.

American Tune, from Paul Simon, New Songs
American Tune

דווקא בשל עמדתו של טראמפ כלפי זרים, המגיפה נשאה משמעות פוליטית מיוחדת: ראשית, כאילו הייתה זו הוכחה לסכנה הטמונה בתנועה חופשית וחילופי תרבויות. בפועל הדבר התבטא בצמצום הטיסות, דילול התנועה, והבידוד החברתי הכפוי כמו היו ניסוי חברתי ענק בגירסת "עד אשר יצא מאפכם": האמנם יכולה להיות לתרבות האנושית תקומה ללא חילופי התרבות, הדיאלוג המתמשך, ההיכרות עם האחר והלמידה ממנו? המגיפה מסתיימת, אם אמנם היא מסתיימת, בתרועה השוללת את האפשרות הזו. אנשים רוצים לנסוע, לראות מקומות רחוקים, לקבל השראה מתרבויות זרות, ולהרחיב את אופקיהם דרך הבלתי-מוכר. נפילתו של טראמפ וסיום המגיפה מסמנים את הדרך לעתיד מלא אפשרויות מזהירות של שיתופי פעולה, חילופי מידע, וצמצום העולם לכפר גלובלי קטן.

בה בעת, המגיפה גם שכללה את יכולות הבידוד החברתי בסיוע הטכנולוגיה, והמחישה לאנשים איך עתיד כזה עשוי להיראות. אם המגיפה איננה ניסוי לגבי תנועה, אלא לגבי אינטרקציות חברתיות המתבצעות בעיקר באופן דיגיטלי, המגיפה יצרה הרגלים שלפני שנתיים בלבד נראו כפנטסטיים. מעטים היו מסכימים לישיבת-עבודה המתנהלת ללא מפגש פיזי דרך קבע. מנהלנים שדחפו לפיתוחם של קורסים אינטרנטיים כדרך לחסוך בהוצאות בקמפוס ובכל-זאת להגדיל את כמות הסטודנטים הרשומים, נתקלו בהיסוס והתנגדות של מרצים שהרגישו שהם חייבים את החוויה האישית כדי ללמד, אפילו כשההרצאה אינה מאפשרת השתתפות. אנשים שנאלצו להיעדר מארוחה משפחתית או מסיבה, קיבלו את גורלם, ונסיונות לשתף אותם דרך מסך הטלפון או המחשב נחוו כגמלוניים. המגיפה שינתה כל זאת: רובנו התרגלנו לאינטרקציות אנושיות כאלה, גם אם אין בהן כדי להחליף את כל הדרוש לנו מקשרים אישיים. הניסוי הוכיח שזה אפשרי, אך גם חשף את המגבלות של עתיד כזה, כפי שמתואר בדיסטופיות שונות.

שני האתגרים העיקריים שעומדים בפני עתיד האנושות–על סיכויי הישרדותה, רווחתה, אושרה–הם משבר האקלים ודפוס ההתקשרויות הכלכלי-חברתי, שאפשר לכנות אותו בשם נאו-קפיטליזם, הפרקריאט, "הכלכלה החדשה", או כל כינוי אחר. הם קשורים זה בזה, באשר שינוי הכיוון של האקלים מחייב כלכלה ותעשייה שאינן מכוונות לצריכת-יתר או לייצור עודף, ושניהם קשורים לא רק זה בזה, אלא גם ביחס הבין-תרבותי למהגרים, לתלישות, לזרים. ההערכה שלי היא שהקשר יתבטא בהרעה והדרדרות של הדברים הללו: אנו עשויים לראות ג'נטריפיקציה בקנה-מידה בינלאומי, כשמקומות בטוחים יותר מבחינה אקלימית הופכים אטרקטיביים למעמד עשיר בינלאומי ודוחקים את רגליהם של התלושים וחסרי-הנכסים לעבר הגירה מתמדת, כאשר השינאה למהגרים מזינה את רעיעותם הכלכלית ולהיפך. אבל גם אם אנחנו נכנסים לתהליך מואץ של סוג חדש של פיאודליזם, חשוב לראות איך הטכנולוגיה מאפשרת את הניצול שלה לשלילה, ולא לטעות שהיא מחייבת תהליך כזה. יכולות התקשורת מאפשרות שיתוף פעולה בינלאומי שיכול היה להקל על החלפת דיעות וסיעור-מוחות לטובת פתרונות יצירתיים למשבר האקלים, כמו גם לצמצום נסיעות שלא לצורך והפחתת פליטה של גזי חממה. התפתחויות האינטיליגנציה המלאכותית מאפשרות את צמצום עבודה הכפיים באופן שיכול לפנות יותר זמן לפנאי, ויותר ידיים עובדות לטובת רווחה, חינוך, ואסתטיקה, כמו גם הגדלת החלק באוכלוסייה שעוסק במה שגורם אושר או נותן תחושה של הגשמה עצמית. מכוניות אוטונומיות יכלו לבשר את צמצום תעשיית הרכב, צמצום הרכב הפרטי, פינוי שטחי ציבור מחניונים ורכבים, ותיעול התחבורה באופן שייטיב עם הפרט ועם הסביבה. יש סיבות פוליטיות שהפוטנציאלים הללו לא צפויים להתממש, אבל הטכנולוגיה מספקת את האפשרויות. ההחלטה אם אנרגיה גרעינית, למשל, תשמש יותר ללוחמה או לחשמל נקי יותר, היא החלטה אנושית-פוליטית.

***************

חמש-עשרה שנה חייתי בארצות-הברית. מהן טובות יותר ופחות. ראיתי צדדים שונים שלה, ולמדתי להעריך דברים שונים בתרבותה, בנופיה, באנשיה. מעולם לא הרגשתי פה בית. בחוץ הייתי בארצות-הברית, בפנים נשארתי בישראל. הרבה לפני הזום, יכולתי להרגיש שאני "פה" או שאנחנו "נפגשים", בעזרת המחשבה. היכולת הזו, ליצור קהילה או לחוש אותה בכוח המחשבה, הצדיקה את קיומו של הבלוג הזה, והייתה קשורה גם להתפתחות החשיבה הפוליטית שלי, ליכולת לדמיין קהילה שנוצרת מתוך החלטה, לא על-ידי גבולות פיזיים או מציאות דמוגרפית. לא איכנס לדיון הזה עכשיו, אבל אני מקווה שהבחנת בחוטים שאני משרטט בין תחומי-עניין שונים של הבלוג. אפשר למצוא רשימות בנושא דרך הקטגוריה "נדודים, הגירה ותנועה", אבל אציין פה שתי רשימות שאני זוכר במיוחד. אחת, על ההבדל בין תושבים חוזרים וביקורי מולדת, השנייה, "על היסוד הנפשי ביחס למקום". את האחרונה, חתמתי בשיר של רחל, "בנכר". היום, אני מבקש לסיים עם שני שירים שלי. את הראשון ניסיתי לכתוב בעברית פעמיים, איפשהו בסוף שנות התשעים. לבסוף, הצלחתי לכתוב אותו רק באנגלית, בסתיו 2017. את השני כתבתי בחודשים האחרונים. את הקשר ביניהם לא אוכל להסביר, ואיפה אמצא את עצמי בסוף, איפה אהיה בעוד שנה או בעוד שבוע שנים, מי בכלל יודע.

להגדלה

בין שנאה לפחד: לקראת היפותיזה מיזופובית

מבין הערותיו המחכימות הרבות של פטר קריקסונוב ל"האמן ומרגריטה" נחרתה אחת בזכרוני במיוחד, לפיה הפחד היה בעיניו של בולגקוב המידה הגרועה ביותר בנפש האדם. היחס המזלזל לפחד הוא ידוע, והוא נקשר לא רק עם מושגי חולשה, אלא בעיקר עם חוסר-מעש. הפחד כגורם משתק מרכזי. זהו אמנם יסוד חשוב בפחד, אך כבר הערתי בעבר, אגב דיון במיתוס מגדל בבל, כי הפחד יכול לשמש גם מניע לעשייה ויצירה וכך להיות כוח מפרה. כבכל החלוקות הדיכוטומיות בין רגשות "חיוביים" ל"שליליים" יש סיבה ותכלית שמשמרת את קיומם של הרגשות השליליים, גם אם משתמרים עימם דברים רבים שהם חסרי-תועלת ואף הרסניים.

היחס לקבוצות מיעוט שונות מנוסח לעתים כשנאה ולעתים כפחד, ולא הצלחתי למצוא כלל כלשהו הקובע אם היחס השלילי יתואר כפחד או שינאה: מיזוגיניה, קסנופוביה. אבל דומה שדווקא הפחד קנה לו שביתה בעת החדשה כתיאור הולם יותר: איסלמופוביה, הומופוביה. שונאי-היהודים לא אימצו ע"פ רוב את תווית הפחד, יודופוביה. התווית המקובלת לאחת השנאות הותיקות ביותר בעולם המערבי היא סטרילית: אנטישמיות, חפה מרגשות ונטולת-יהודים.

התקבלותה של תווית הפחד לרגשות הללו מצביעה, בצדק, על יסוד שקיים בשינאה הזו. יש מבין השונאים שמוכנים להודות בה בכל פה: אין להם סיבה להכחיש שהם אכן חוששים מעליית האיסלאם באירופה, למשל. אחרים יראו בפחד סימן לחולשה, וידחו את הטענה שיש כאן פוביה. אין הם הומופובים, אלא הם דבקים בחוקי האל. גם אם לא בכולם, כמובן. ייתכן שאימוץ התווית הזו נועד לבזות את המחזיקים בעמדות האלה, לאמור: פחדנים אתם, על-כן אינכם מוכנים להעניק לקבוצה זו זכויות שוות או יחס שווה.

כבר מתיאור זה של הגישות השונות לפחד עולים שני היבטים חשובים שלו: יש בפחד יסוד רציונאלי ואי-רציונאלי. כאשר יש יסוד סביר לחשש, הוא מעניק לגיטימציה לפחד, ומעודד את הכורח לפעול על-פיו. הצד החרדתי-כפייתי שבפחד, לעומת זאת, איננו מעוגן במציאות, ויכול להוביל לפעילות שאיננה רק חסרת-הגיון, אלא גם מזיקה. אלו הנכונים לאמץ את תווית הפוביה עושים זאת על-מנת לבסס את השינאה שלהם כסבירה.

ביסוס הלגיטימציה של הפחד שגוי מבחינה תיאורטית במקרים אלה, כאשר כל בחינה תוכיח שמושא הפחד איננו מהווה איום ממשי. רוב מוחלט של המוסלמים איננו פוגע במערביים חפים-מפשע. הומוסקסואליים אינם מערערים על מעמדה הבטוח של המשפחה או על יציבותם של יחסים הטרוסקסואליים. ככלל, מהגרי עבודה ופליטים אינם מקפחים פרנסתם של תושבי המקום.

רטוריקת הפחד, אם כן, היא כלי שרת אפקטיבי בידיהם של אלו הניזונים מפוליטיקה של פחד. בין אם הם מאמצים את התווית או דוחים אותה, הם מרבים פחד בעולם לצמצם את מקומו של השלום. אמנם מבחינה פסיכולוגית ישנו מימד של פחד בשנאות הללו, לפעמים כזה המגיע לכדי חרדה קיומית. אבל מימד זה איננו נמצא בבסיס, ואין לאפשר לו לתת מעטה של לגיטימיות לפוליטיקה כזו. יש לקרוא לה בשמה: שינאה, ולא פחד. פוליטיקאים המבקשים ללבות את הפחדים הללו להעלאת כוחם הם שונאי-זרים, שונאי-מוסלמים, שונאי-מהגרים, שונאי-יהודים, או שונאי-הומואים. אחרי שמכירים בגרעין הפוליטיקה הזו כרטוריקת שינאה, יש לחשוב על הכלים החוקיים הקיימים כדי להילחם בה, תוך האיזונים הנדרשים מדמוקרטיה, המבקשת להגן על חופש הביטוי, ההתאגדות והתנועה.