אשליית השלום

הישראלי התומך בשלום ידבר, על-פי רוב, על שלום עם הפלסטינים. לעיתים, כדי למסך את הבעייה הלשונית, ידבר על השלום "בינינו לבין הפלסטינים". הפראזה האחרונה מעידה על הכרה כלשהי בקושי לקבל ריבונות פלסטינית כעובדה. חלק מן הקושי נובע מן המופת האונטולוגי הידוע: היעדר קיומה של מדינה פלסטינית מקשה על האדם הסביר לדמיין מציאות שבה יש כזו. המציאות איננה אלא מה שאנחנו מכירים. אנחנו לומדים היסטוריה ציונית, וברור לנו שהחלוצים ידעו שתהיה מדינה, ושהיא תהיה בערך ככה. במבט לאחור, ההיסטוריה תמיד נראית בלתי-נמנעת. לפלסטיני שנולד בעזה בעשור האחרון ברור שאין לו מה לחפש בתל אביב. ברור שיש נתק בין הגדה לרצועה. ברור שאין התנחלויות לעבוד בהן. כשם שלאביו או לסבו היה ברור שנוסעים לעבוד בתל אביב, שעוברים במחסום ארז, שצריך לקום מוקדם מאוד, שכך היה וכך יהיה.

לכן, אנחנו מדברים על שלום "עם הפלסטינים". כי אין פלסטין. שלום כבר יש, או היה, במקומות אחרים, עם מדינות אחרות. פלסטינים תמיד יהיו קבוצה, ספק רוב מאיים, ספק מיליציה בלתי-מאורגנת. בכל מקרה: לא גוף, בלי רשמיות.

לא אכביר במילים. הבעייה מובנת, מושרשת. מוכרת. דומה שמוצא ממנה מגולם בשתי דרכים, גם הן כבר מוכרות לעייפה: מי שחפץ בפתרון מדיני של חלוקת הארץ, צריך להתחיל להרגיל עצמו לחשוב על ישראל ופלסטין. צריך לדעת שההסדר לא יבוא עם הפלסטינים, אלא עם פלסטין. בכלל, שלום הוא הסדר מדיני בין גופים, לא בין אנשים. אנשים מקיימים דו-קיום, או דיאלוג, או מסחר, או תיירות. לא יהיה שלום בינינו ובין הפלסטינים. אבל עשוי להיות שלום בינינו לבין פלסטין. במילים אחרות, על התומכים בפתרון שתי המדינות לתמוך בריבונות פלסטינית כתנאי מקדים להסדר שלום, במקום הנוסחה המקובלת כיום לפיה רק לאחר שהפלסטינים יסכימו לשלום בתנאיה של ישראל, הם יזכו לעצמאות מדינית, גם זו בתנאיה של ישראל. אין שלום כזה, ואין הסדר כזה. כל-כולו הוא אשלייה. השלום, אם יבוא, יהיה הסדר שייחתם בין נציג של מדינת ישראל ונציג של מדינת פלסטין. ולפני שזה קורה צריכה להיות מדינת פלסטין, שאולי אפילו תהיה מדינת אויב. זו המשמעות האמיתית של "שלום עושים עם אויבים", ולא בפירוש הנפוץ שלה כיום, כאילו שלום עושים עם אסירים נטולי-זכויות.

המוצא השני, כמובן, הוא להמשיך לחשוב על "פלסטינים" ולא על "פלסטין". להשלים עם הקושי הישראלי לדמיין מדינה פלסטינית, מסיבות שגויות ואוויליות או מסיבות מוצדקות לעילא. להכיר בפלואידיות של המונח "פלסטינים", המקבילה במידת-מה לגמישות של המונח "יהודים". לחשוב על דו-קיום, זכויות מלאות ושוות, שוויון, צמצום פערים, בני-אדם שמקיימים ביניהם דיאלוג ושנגזר עליהם לחלוק את הקרקע, את הנוף, את המשאבים, גם אם ללא חיבה יתרה. גם בתרחיש הזה אין "שלום" יותר. הוא מוחלף בדו-קיום, ומכיל בתוכו אלף איומים שונים, כגון שינוי הדגל וההמנון, לצד אלף הזדמנויות חדשות, יצירת תרבות רבגונית, היברידית, רב-שכבתית, ומודולרית. גמישה ונזילה ומותאמת לתרבות הוירטואלית של המאה ה-21.

המחשבות הקצרות הללו עלו בעקבות שני מאמרים חדשים שקראתי לגבי הסכסוך. אלון בן-מאיר שמציע התערבות אירופאית אגרסיבית יותר, משום שאי-אפשר לסמוך על האמריקאים יותר וצריך מישהו שיציל את ישראל מעצמה. נאמני הבלוג הותיקים יידעו שאני מתנגד לכל גירסה של בינאום הסכסוך, וכך גם בהתייחסותי להצעה זו. ההצעה של נתן תראל להפסקת-אש מדורגת שבויה עדיין בפרדיגמה השגויה של הסדר מדיני עם גוף שאיננו מדיני, אלא שמתוך הכרה בכך שאין אפשרות להגיע להסכם מדיני, הוא מציע משהו זמני ארוך-טווח. בכך, שתי הנחות-היסוד של ההצעה מבטלות זו את זו.

הסדר מדיני יוכל להיות אם תהיה מדינה. מי שלא רואה היתכנות של ייסוד מדינה כזו, או שאיננו רוצה בכך, צריך לשנות כיוון לעבר תמיכה בהסדר אזרחי. בכל מקרה, גם תומכי החלוקה וגם תומכי המדינה הדו-לאומית צריכים לפתוח בדרישה לשינוי מצבם של הפלסטינים לקראת מימוש זכויותיהם הטבעיות כצעד מקדים הכרחי לפני פתרון, שאיננו מותנה בשום דבר אחר. כל הסדר שניתן לדמיין אותו יוכל להתממש רק בין שווים.

על רב-לשוניות בארץ-ישראל

 

הבכייה לדורות שהביאה תהליך אוסלו איננה טמונה בנסיגות הקוסמטיות, ולא ברובים ש"ניתנו" ל"הם", אלא בהסדרה ביורוקרטית של הפרדה בין יהודים לפלסטינים תוך נסיון לנרמל את המרחב המגוזען וההרמטי. אף כי התהליך התחיל עוד לפני אוסלו, כשאלוף פיקוד דרום מתן וילנאי פרסם צו שביטל את היתר היציאה הכללי שהיה בתוקף עוד מימי כהונתו של משה דיין כשר הבטחון, לדורות שנולדו אחרי אוסלו (כל החיילים הסדירים כיום?) המצב הזה נראה נורמלי לחלוטין, כמו תמיד היה הכיבוש אותו דבר. אמנם, אי-אפשר לעשות אידיאליזציה לתקופה שקדמה להפרדה. הנוכחות הפלסטינית בישראל גופא התבטאה בכלי-רכב בעלי לוחית רישוי נפרדת, בעובדים שחיים בתת-תנאים, אותם תיאר היטב גרוסמן ב"זמן הצהוב" וכהנה סממנים של הפרדה ובידול. אבל למי שהיה זכרון כזה עוד היה צל של יכולת לדמיין חיים משותפים, בידיעה שפלסטינים מהשטחים הילכו בינינו דרך קבע, מבלי שהדבר יאיים על זהותנו הלאומית, דתית, תרבותית, דמוגרפית, ורוב הזמן – גם ללא איום על הבטחון האישי. מקרי הטרור הרבים לא נקשרו ישירות לתנועה החופשית הזו, כפי שמקרי הטרור הרבים מאז 1991 ואילך מוכיחים.

זכרון שאינני נושא אישית, ועל-כן מפתיע אותי כל פעם מחדש הוא מצב הדו-קיום בימים שטרם קום המדינה. ללא ריבונות, היחס של היהודים בפלשתינה (הס מלהזכיר שכך קראו לה!) אל שכניהם לא היה אדנות מובנת מאליה, גם אם התנשאות על הילידים וחשדנות כלפי יריבים, בהחלט נכללו בתרכובת היחסים הללו. דו-קיום, יש לזכור, איננו סיפור רומנטי או אידילי של שקט ושלווה. הוא ההכלה של היריבות, התחרות, החשדנות, חווית הזרות והאחרות, הסטריאוטיפיזציה של האחר וכן הלאה ללא אלימות. הידיעה שאנשים שונים יכולים לחיות זה לצד זה, גם אם אין ביניהם ידידות עמוקה.

shahar

משהו ממרקם החיים המורכב הזה של דו-קיום ורב-לאומיות ראיתי כשקראתי בסיפוריו של דוד שחר. כעת יצא ספר מרתק של ההיסטוריונית ליאורה הלפרין שמעיר לחיים את ההוויה הרב-לאומית התוססת שהייתה בארץ בתקופת המנדט, הרבה לפני שרב-תרבותיות וגלובליזם הפכו לדבר שבאופנה. הלפרין בוחנת את המצב הלשוני בארבעה תחומי-חיים שונים: תרבות הפנאי של בתי-הקפה, הקולנוע והמרחב הביתי; חיי המסחר והרוכלות; הלבלרות והפקידות בשלטון המנדט ובמגע עמו; ותחום החינוך, והן לגבי לימוד ערבית על-ידי ציונים והן בסוגיית הוראת השפות הזרות בבתי-ספר ציוניים.

9780300197488

כמובן, גם כאן אינני מציע להאדיר את האימפריאליזם הבריטי, ואינני יוצר אידיאליזציה של חיי המנדט. אבל דרך הפריזמה הלשונית שהלפרין בוחנת מתגלה תרבות עשירה שנוצרה במפגש בין התושבים הילידים של פלשתינה, התנועה הציונית והאינטרסים של מעצמות אירופיות. כל אחת מהתרבויות הללו תרמה משהו, והפוטנציאל לעושר ממשי היה גדול הרבה יותר מבעשורים שלאחר קום המדינה, אז תבעה לה העברית מעמד בכורה, עד שרמיסת שפות אחרות יכלה להפוך אפילו לאידיאולוגיה מוצהרת.

pinsker kotel 

הכוחנות שהעברית סיגלה לעצמה עם פריחתה של עליית הלאומנות קשורה אולי לשורשים של המאמץ הכרוך ברכישת השפה. הלפרין כותבת:

אופייה הרצוני של החלוציות הורחב אל תחום השפה. עברית, שהייתה גם השפה הלאומית הנבחרת וגם שפה שבפועל תבעה מידה של הקרבה-עצמית, סימלה את התהליך המאומץ של בניית האומה. שימוש בשפת האם, לעומת זאת, נתפסה כהמחשה של עצלות. […] מאמר משנת 1936 גינה את "האינרציה של הדבקים ביידיש", בטענה שהעולים החדשים אינם נוטלים על עצמם את "המשא הכבד של הערכים הלאומיים" אלא את "הפסולת הקלה יותר". מילים אלה לוכדות תפיסה אופיינית לתומכים בעברית בנוגע לטבעה של תחייה תרבותית: מנוחה […] לא הייתה צורה של חופש, אלא של נסיגה לכאוס. קטבי המשמעות הללו – סדר לעומת עצלות, בניין לעומת כאוס – הגדירו את ספירת הפנאי ביישוב. (26-27)

 השאלה אם יכול היה להיות אחרת איננה שאלה של היסטוריונים. האירועים התרחשו כך, מאמצים אחרים נדחקו הצידה. נותר רק לתעד הסתעפות של ענפים או התפצלות של שבילים לכיוונים אחרים, כמו למשל בפריחה של לימודי ערבית בשנות הארבעים בקרב חוגים ציוניים. הלפרין מתארת קורס בהתכתבות לחברי מפא"י שחיבר י. י. קורשטיין שכלל תרגום של דיאלוג בין חבר הקיבוץ דרורי והסוחר הערבי אבו-דיאב. "נראה שהשיעורים נועדו ללמד כיצד לקיים מגע קבוע, יומיומי עם ערבים, כולל מסחר משותף וביקורים קהילתיים" (עמ' 154-155). הלפרין מדגישה שחלק ניכר מהשיח סביב לימודי ערבית ועידוד יצירת קשרים אישיים עם ערבים בקרב חברי מפא"י מראה כי אלו נועדו לצרכים פוליטיים, מבלי לצפות לפיתוח יחסים חמים. זהו הדו-קיום הדו-לאומי או הרב-לאומי שהזכרתי בתחילה, נעדר הרומנטיזציה, ולמרבה הצער הצלחת ביסוס הריבונות היא שגדעה את המאמצים הללו, שגם אם אפשר להתבונן עליהם בביקורתיות הם קונסטרוקטיביים עשרות מונים מההפרדה וההחשדה התמידיים של יחסים בין ישראלים לפלסטינים כיום.

אחד הגורמים למורכבות היחסים בין העברית לערבית בישראל טמון באותה אבחנה של פרויד שגורמת לאנטישמיות: הטינה שמבקשת להכחיש שורשים שהם בחזקתו של האחר, "כאילו שהאמינו בזה עצמם". או במילותיו של מאיר אריאל, "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". העובדה ההיסטורית הזו מביאה להערצה של הערבי בקרב החלוצים הראשונים מזה, ולהתכחשות גורפת של נוכחותם בארץ מזה, בנוסחת "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הלפרין מתארת את ההקשר הלשוני של היחס האמביוולנטי הזה:

ערבית הייתה המצע הלשוני של פלשתינה, סלע-האם עליו נבנה היישוב ואליו הוא חדר בעוד היהודים בונים את היסודות לחברה עברית בנוף ערבי, תהליך אותו תיארו במפות שציינו נקודות יישוב יהודיות מבלי למפות את הסביבה הערבית. מירון בנבנשתי ביקר בצדק את המהלך הציוני המנשל, וכתב כי חיי המתיישבים היהודים התנהלו "בתוך בועה יהודית כשקשריהם היחידים עם העולם החיצוני היו עם קהילות יהודיות שכנות, עם יהודים שהתגוררו בערים, ועם האנגלית." אך הנתק מהערבית – כמו גם מיידיש, גרמנית, או אנגלית – לא היה כה חד. רטוריקת ההפרדה הייתה ממשית ובעלת השלכות חשובות וגורליות להתפתחותה של פלשתינה, אך הפרדה לא גררה חוסר-עניין או בורות ביחס לערבית. סיפור המפגש של יהודים אשכנזים עם הערבית, בין אם במקרה או בתכנון הדוק, הוא גם הסיפור של תהליך אמביוולנטי מאוד של יהודים שבו-זמנית מבדילים עצמם, סקרנים לגבי, מתאימים עצמם אל, ומבקשים לשלוט במרחב מזרח תיכוני. סיפורה של הערבית מספר גם את סיפורה של אוכלוסייה יהודית דוברת-ערבית, קבוצה שהייתה יותר מחוייבת לציונות פייסנית בתקופה העות'מאנית המאוחרת, ושביקשה להשתמש בשפה כדי לגשר בין תרבויות, ועם זאת קבוצה שברובה נעדרת מההיסטוריה הכתובה של תקופת המנדט. (143-144)

כפי שניתן לצפות, התחומים אותם בחרה הלפרין למחקרה מאפשרים גם הרבה קריאה מהנה, לא בלי נוסטלגיה לעברית מיושנת, למאבקים תרבותיים שבמבחן הזמן נראים נאצלים יותר מהתרבות הפופולרית בת-זמננו (מבלי קשר לביקורת על תוכנם), כמו למשל המאבק נגד תיאטרון וקולנוע יידי בתל אביב. בחלק על בתי-הקפה היא מספרת על אנקדוטה שהודפסה בעיתון "דבר" ב-5 בספטמבר 1939 והייתה נפוצה מאוד בשנות הארבעים (תארוך הבדיחה לתקופת מלחמת העולם השנייה גם הוא בעל משמעות בעיניי):

בבית קפה בתל-אביב. אם ובנה הקטן ליד השולחן. יחסיהם טובים למדי, אולם ויכוח ישן ביניהם: הבן מתבייש, כי אין אמו מבינה אף מלה אחת עברית, והרי הם כבר שש שנים בארץ (שלושה רבעים מחייו של הילד!)

על האשנב הקטן המשמש נקודת מגע בין בית הקפה ומטבחו כתובת באותיות של קידוש לבנה: "דבר עברית!" הילד קורא ומסביר לאמו בגרמנית:

– אמא, כאן כתוב שאת צריכה לדבר עברית, שמוכרחים לדבר עברית.

– זה בשביל המלצרים.

Davar1939

 

 

Halperin, Liora R. Babel in Zion. Jews, Nationalism, and Language Diversity in Palestine, 1920-1948. New Haven: Yale University Press, 2014.

המדינה הדו-לאומית והמודל הקנטונלי

את ההצעה ליישם מודל קנטונלי לפתרון הסכסוך שמעתי לראשונה מהרב יואל בן-נון. זה היה בשנות התשעים, ואני טרם עמדתי על פגמי אוסלו. לא הבנתי שמשמעותה האופרטיבית של מדינה קנטונלית היא מדינה דו-לאומית, רעיון שנחשפתי אליו לראשונה רק בשנת 1999 ושעמדתי על חשיבותו עם פרוץ האלימות בראש השנה תשס"א. מלכתחילה הרעיון כל-כך הפחיד אותי שניסיתי לחשוב על פריצת-דרך בה שתי ריבונויות עצמאיות מתקיימות במרחב אחד, כשהריבונות היא עניין קהילתי, תלויית אנשים. אך הפוליטיקה היא תלויית-חומר ונקבעת במציאויות שאינן מתניידות, ועל-כן הפלואידיות שניסיתי לחזות נועדה לכשלון. לכן יובן שהופתעתי כשראיתי שפורסם השנה ספר שמשרטט חזון דומה לזה שעלה ברוחי בשנת 2000 ושזנחתי מאז.

בעייה מרכזית עם המודל הקנטונלי היא ההצלחה שלו בשוויץ. יציבותו גופה מסמנת למתנגדים שמדובר במהלך תלוי-תרבות שלעולם לא יצלח כאן, ספק אליו נלווה לא פעם הערה גזענית/מהותנית על כך ש"פה לא שוויץ" או ש"הם לא שוויצרים". כפי שאמרתי לא-פעם, אין חולק שכל מודל לשלום יכול להיכשל אם הצדדים יפעלו נגדו. אין מודל חסין מערעור והסלמה עד לכדי ביטולו המוחלט. התמיכה במודל כזה או אחר לשלום איננה יכולה להסתמך על התרחישים בהם הקיצוניים פועלים לבטל אותו, אלא צריכה להיות מיוסדת על האפשרויות הטמונות במקרה החיובי, ועל הדרכים בהם המודל מגיב לכל מרכיבי הסכסוך. פתרון שתי המדינות מתכחש באופן עמוק לסוגיית הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. רבע מהאוכלוסייה איננו מיעוט בטל שיכול להסתפק בהגנת הזכויות האזרחיות. קבוצה כזו תתבע, ובצדק, ייצוג פוליטי. פתרון חלוקתי שגם מייסד מדינה פלסטינית וגם תובע מישראל להשיל את זהותה הלאומית, כפי שעזמי בשארה ביקש, הוא עוול שאין להסכים לו. הכרה בנוכחות המשותפת של יהודים ופלסטינים בכל חלקי הארץ היא מצע הכרחי לשלום, ממנו נדרש להתקדם לעבר תהליך של אמת ופיוס כפי שתואר ברשימה הקודמת, ומתוכו לייסד ריבונות משותפת רב-תרבותית. במובן זה, נוכחות המתנחלים היא נדבך משמעותי בתהליך הארוך, גם אם לא מדעת.

השאלה הגדולה היא האם בתלם הארוך עדיף ממשל מבוזר, מרובה-מחוזות תלויות-קהילה, או ממשל ריכוזי משותף. השאלה הזו כבר נוגעת לבעייה המעשית הראשית של חזון המדינה הדו-לאומית והוא הפער החברתי-כלכלי בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל. ממשל מבוזר מטיל אחריות עצומה על השלטון המקומי, ובכך כורה בור עצום להנצחת הפער בין יהודים לערבים, כאשר האשמה תוטל לא על מבני-הכוח הקיימים, אלא על הסירוב לכאורה של הפלסטינים להיטיב את מצבם, או לחלופין על חוסר-כשרונם בניהול עצמי. הפתרון, לכאורה, מצוי במודל הממשל המרוכז: משרדי הממשלה יהיו אחראיים לצמצום הפערים בין הקהילות השונות, ואוטונומיה רבה יותר תוכל להינתן בשלב מאוחר, לאחר שהצליחו לשפר את מעמד הערים הפלסטיניות. כאן מפריעה הנימה הפטרונית המתכחשת (ואני שומר הערה לגבי ההיתכנות של כל זה לסוף דבריי). אך ממל מרוכז משותף עשוי להיתקל בבעיות סמליות רבות מיותרות, שדווקא הממשל המבוזר יוכל לדלג עליהן בקלילות. בקנטון גוש דן ייקבע יום חג בתאריך מסויים, שלא יצויין בקנטון השומרון, שיקבע יום חג ויום זכרון בתאריכים אחרים. תיאור זה כבר מעלה בעייה נוספת שאיננה קיימת בשוויץ, והיא ריבוי המיעוטים בתוך הקנטונים: אין להעלות על הדעת שיפו תשתייך לקנטון נפרד מתל אביב, או שאריאל לא תיכלל בקנטון השומרון. המיעוט הערבי בקנטון גוש דן ירגיש מנודה ומודר מהקנטון שלו, וכיוצא בזה המיעוט היהודי בשומרון. עובדה זו מערערת את טענת התאמתו של המודל הקנטונלי למצב בארץ-ישראל, ומצדיקה חשיבה מבוזרת עוד יותר של שלטון מקומי.

על ההבדל בין הקנטונים ליחידות מוניציפליות קטנות יותר, וכן על ההבדל הזהותי בין "הקנטון" ל"איזור", למדתי במאמרו המאלף של שון מילר מאוניברסיטת קנט על ריכוזיות וביזור בשוויץ. מילר מצביע על שלושה מימדים של פעילות פוליטית שמשתקפים במבנה הקנטונלי: ההיבט המשטרי של מוסדות פוליטיים, ההיבט התוכני של מדיניות, וההיבט התהליכי כגון בחירות וייצוג. מילר מגדיר אותם תוך שימוש והבחנה בין שלושה מושגים קרובים באנגלית: polity, policy, politics (עמ' 214). ההבחנה בין שלושת ההיבטים הללו מחדדת את חובת ההכללה של האזרחים הפלסטינים בכל אחד מהמישורים הללו, בין אם כמיעוט ערבי במדינת ישראל ללא תושבי הגדה והרצועה, ובין אם במדינה דו-לאומית בכלל השטח שממערב לירדן. על חשיבות הייצוג כותב מילר:

אם לביזור המשטרי והמדיניותי לא תתלווה יצירה (או שימור) אזורי בחירות תואמים, האוטונומיה כ"ריאה" של הפדרליזם תהיה סמלית בלבד. (225)

מילר מבקש להראות שלניתוח שלו לגבי אופני הביזור השונים של בחירות בתוך הקנטונים ובשוויץ בכללה יש השלכות לגבי סוגיות של ביזור ופוליטיקה מקומית בהקשרים אחרים, כולל היחס בין מדינות האיחוד והאיחוד האירופי (236). בעתיד שאינו נראה לעין, יש מקום לחשוב גם על השלכות מעשיות לישראל, כאמור. נראה שהגדלת תפקידה וכוחה של הפוליטיקה המקומית מגדילה את המעורבות הפוליטית ואת החוויה הממשית של פוליטיקה ישירה. עיצוב החיים בדפוס של דו-קיום המרחב הישיר הוא מעשי יותר מיישור ההדורים הרעיוני בין עמים. יצירת מרחב מחיה משותף שמביא בחשבון את הצרכים, הרצונות, וגם החששות של תושבי איזור נתון יכול להפוך להזדמנות לחוות פוליטיקה כהתממשות בחיי היום-יום, ולא כמעשה סמלי כלפי הזר, המתווך על-ידי אמצעי התקשורת (וממילא מאפשר הרחקה רבה יותר, ולכן גם אדישות ו/או אלימות מסוג אחר). דוגמאות לאלימות קיימת בין אנשים שחיים באותו מרחב אינן רלוונטיות ואינן מוכיחות דבר בהיעדר במה ותשתית למפגש פוליטי ועשייה פוליטית משותפת.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה בעיניי היא האופן הנכון להבנות את שיתוף הפעולה הזה: המודל הקנטונלי נסמך על טריטוריאליות שהיא הנושא הרגיש ביותר בסכסוך, והשטח לא תמיד כולל קהילות תרבותיות טבעיות, בשל טבעו המתנחל של המפעל הציוני. אולי ממשל מרוכז שמתקיים בהכפלה (משרד פנים יהודי ופלסטיני, משרד חינוך דו-ראשי וכן הלאה), ייטיב לתאם בין הקהילות השונות, מבלי להסתמך על גבולות מחוזיים. מצד שני, כאמור, עיצוב המרחב בצורה משותפת, כשבקנטונים מסויימים יש נטייה לרוב יהודי ואחרים מתאפיינים ברוב פלסטיני עשויה להעצים את שיתוף הפעולה על יסוד חיי היום-יום. בכל מקרה, בשתי אפשרויות היישום, הקהילות המצומצמות יותר, יקיימו אחידות יחסית על בסיס זהותי לאומי-דתי-תרבותי. אדם שחוגג חגים יהודיים כיום, מרגיש את נוכחותם בעיר שלו, במרכז המסחרי השכונתי או בכיכר העיר, והתחושה שהוא חלק מדבר גדול יותר מתעצבת בתקשורת ובתודעה. החוויה הזו איננה מצריכה שגם הממשלה שלו תהיה חלק אינטגרלי מהטקס. דווקא ההקשר היהודי מוכיח זאת היטב, כאשר לצד הקהילה המדומיינת של מדינת הלאום, טקסים רבים נחווים כמשותפים ליהדות העולם, ולא רק למדינה. האזרח יוכל לשבת עם משפחתו, בידיעה ששכניו יושבים גם הם לאותו שולחן חג, וכך גם בקהילות יהודיות רבות בארצו, ובארצות אחרות, הגם שהמדינה איננה מדינת לאום הומוגנית. המציאות מחייבת אותנו להכיר במגבלות מדינת הלאום, ובכזב שבה במקרה היהודי/ישראלי. העובדה שהמסגרת התשתיתית איננה אחת עם המסגרת הזהותית איננה סיבה לאכזבה. היא פתח לגמישות והגדרות מחדש.

***

עד כאן דיברתי על מה שיכול להיות, ומה שראוי שיהיה. הכנות מחייבת להסביר מדוע זה לא יקרה, גם אם הדברים מובנים מאליהם מבין השורות: הפערים העצומים בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל מחייבים צמצום (לא חיסול) על-מנת לחתור לפתרון הסכסוך. הצמצום הזה חייב לבוא במחיר כלשהו לציבור היהודי, ואין מי שיהיה מוכן לשלם את המחיר הזה. הלב נשבר לראות איזה מחירים אנשים מוכנים לשלם, במודע ולא-במודע, ובלבד שלא לשלם את מחיר צמצום הפערים.

שני המודלים ששקלתי כאן כיישום אפשרי למדינה דו-לאומית הדגישו את המחוייבות לצמצום פערים בין שתי קבוצות האוכלוסייה הללו כנדבך מרכזי להצלחה. אך כשהימין הכלכלי בארץ מתגבר, וקובעי המדיניות מתנגדים לצמצום פערים בקרב האוכלוסייה היהודית, אין שום סיבה לצפות שהם יפעלו לצמצום פערים בין יהודים לפלסטינים, וממילא אין סיבה לצפות לפתרון הסכסוך.

בנוסף לצמצום הפערים המודלים הללו, ובעיקר המודל הקנטונלי, מבקשים לנגוס בכוחו ובמעמדו של השלטון המרכזי בישראל, משרדי הממשלה, על-מנת להעצים את האזרחים, להגביר את המעורבות הפוליטית, ולפתוח אפשרויות של דו-קיום. מסתמא, השלטון לא יוותר מרצונו על הכוחות המצויים בידו, וכך גם מרכיב זה שיכול לסייע בקידום הרעיון הדו-לאומי נדון לכשלון.

LeVine, Mark and Mathias Mossberg, eds. One Land, Two States. Israel and Palestine as Parallel States. Berkeley: University of California Press, 2014.

Mueller, Sean. “The Politics of Local Autonomy: Measuring Cantonal (De)centralisation in Switzerland.” Space and Polity 15.3 (2011): 213-39.

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

נורווגיה

קפריסין

צ’ילה

שוויצריה

אלבמה, שנות הארבעים

הודו

שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

Hasson

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שהכרה בתהליכיות איננה פוטרת מהתייחסות לפתרון

בשבוע שעבר פרסמה עמירה הס ב"הארץ" מאמר שכלל את ההכרזה הפרובוקטיבית: "השאלה האמיתית איננה אם הפתרון הוא ‘שתי מדינות’ או ‘מדינה אחת’. ההיסטוריה ממילא אינה מכירה שלבים סופיים: כל שלב מוביל לאחר". בהערת אגב אעיר שמאז "עופרת יצוקה" נדמה שחל שינוי חד בכתיבתה של הס, שכבר איננה מתאמצת לתקשר ולשכנע את מי שחולקים אליה, אלא כמו כותבת בקצרנות לאלה שבקיאים בקודים הפנימיים שלה וממילא גם יסכימו לדיעותיה. ייתכן שכתיבה אחרת היא חסרת-תוחלת ואינני אומר זאת לגנותה, אלא כהבחנה שיש לשים לב אליה.

את האמירה שאין שלב סופי שמעתי מהס לא-פעם, דומני שלראשונה בכנס בניו יורק (עליו כתבתי בזמנו בבלוג), והיא סייעה לי לנטוע את הביקורת שלי על התהליכיות של הסכסוך בראייה אופטימית ומפוכחת גם-יחד, בנסיונות ממשיים להחליף את הנהייה אחר פתרון שתי-המדינות ברעיון שיהיה אופטימי אך לא נאיבי, הומניסטי-דמוקרטי, ולא משיחי-אסכטולוגי (למשל: כאן, כאן, כאן וכאן).

אני מאמץ את הטענה הזו בכל מאודי, אך חושב שאין בה כדי לבטל את הדיון בשאלה "שתי מדינות או מדינה אחת". למרבה הצער, אני שומע יותר מדי אנשים שמזלזלים בשאלה הזו, בעיקר משמאל – כאשר לרוב נראה שמדובר באחד משני סוגים: אנשים שבילו יותר מדי שנים מחייהם בתמיכה נלהבת בפתרון שתי-המדינות, ועל-כן מתקשים לקפל את הדגל, על אף שברור להם שהוא לא יתממש, ואם יתממש – לא יוביל למה שדימו במשך שנים רבות כל-כך; או: אנשים ששבעי וריאציות על הדיון הזה בתוך השמאל (אוטונומיה לעומת מדינה, מדינה לעומת פדרציה, ועידה בינלאומית לעומת מו"מ ישיר, קונפדרציה עם ירדן או מדינה קנטונאלית), שהם אינם רוצים לנקוט עמדה בדיון הפנים-שמאל הנוכחי, בידיעה שהוא יעלה חרס כמו הדיונים הקודמים שעליהם הם הטילו את יהבם. הניסוח הפרקטי הראוי של הבעייה הזו הופיעה במאמרו של משה בהר שדנתי בו, שם נטען כי בעוד האקדמיה מתדיינת בלהט על שתי החלופות, המציאות יוצרת אלטרנטיבה שלישית שהמתדיינים אינם מתפנים להבחין בה.

אני אולי לא תמכתי בפתרון שתי-מדינות במשך שנים רבות כל-כך כמו פעילים אחרים, אך גם עבורי זניחת הרעיון, מסיבות מעשיות ואידיאולוגיות גם יחד, לא היה צעד פשוט. יש להכיר בכך שפתרון שתי המדינות כמעט מעולם לא כלל פתרון למצב הדו-לאומי הממשי בשטח שישראל מצויה בו (והכרה בכך אני חב מזה שנים ליאיר וולך, שבראשית דיוננו התווכחתי איתו קשות עד שהוכרחתי להודות בצדקתו): מדינה דו-לאומית איננה נמדדת ביכולת של ראש-ממשלה מלאום אחר להיבחר לראשות-ממשלה, אלא בחלקם היחסי באוכלוסייה. במילים אחרות, האשלייה שתומכי פתרון שתי המדינות מחזיקים בה כאילו עשרים או עשרים-וחמישה אחוזים של פלסטינים אינם מהווים "בעייה דמוגרפית" משום שהם לא יוכלו להרכיב קואליציה פרלמנטרית היא שגיאה פוליטית, אנליטית ומוסרית. רבע מהאוכלוסייה זכאי ודורש ייצוג בכל היבט של חיי המדינה, כולל דגלה והמנונה, אך גם בהרכב הממשלה, בתי-המשפט, התקשורת ועוד. זה איננו מיעוט בטל בשישים, זה מיעוט נוכח מאוד בכל צורה שתנסו לחלק את מאת האחוזים הללו. על-כן, פתרון שתי המדינות חוסל לא בגלל מלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלויות, כפי שאנשים טוענים לא-פעם, אלא בגלל מלחמת העצמאות, שבסופה שלטה ישראל על יותר שטחים משנמסרו לה בתוואי החלוקה של החלטת האסיפה הכללית של האו"ם 181, ועם אוכלוסייה ערבית בולטת.

השאלה של "שתי מדינות או מדינה אחת" היא אכן פחות חשובה מהנחות היסוד שאנשים מניחים לגבי שורשי הסכסוך ומתוכם הדרכים לפתרונו, אבל הדיון הזה, באשר הוא מתקיים, כולל בתוכו ויכוח ממשי על הנחות היסוד הללו. צודקת הס שתמיד יהיה שלב נוסף לאחר מכן, אבל השלבים הללו מצטברים לדרך המבוססת על רעיון ובסופו של דבר יוצקים צורה ממשית. מלחמת העולם השנייה הובילה לשלב אחד במאבקי הכוח הפוליטיים באירופה, שהשתנו לאחר קריסת הגוש המזרחי, והשתנו עוד יותר עם ביסוס גוש האירו, ועוברים עכשיו גלגול נוסף. העובדה שהיו כמה שלבים ושינויים לא שינתה את מהות הלאומיות האירופית (אני יודע שזהו עניין נתון במחלוקת, אך העובדה היא שמדינות הלאום עומדות וקיימות, שהן אינן נוטות להיעלם בקרוב, ושכל הלך-רוח אינטלקטואלי פוסט-לאומי מתקיים רק בתנאי בועה בהן אין איום על קיומה העצמאי של הלאומיות הזו).

על כן, יש מקום לשאול מה הם השלבים שאנו מדמים לעצמנו ושאנו שואפים אליהם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמיכה בשתי מדינות איננה מכחישה שיהיו שלבים אחרים (אולי מלחמות בין שתי המדינות, אולי חילופי אוכלוסין ביניהן, אולי חיזוק קשרי מסחר ותחבורה, אולי יצירת קונפדרציה), אבל מתחילה משלב מאוד מוגדר ומובחן: ייסוד ריבונות פלסטינית, קביעת גבולות והסגת כוחות צה"ל. למיטב הבנתי היא גם מניחה שאין לחיים של דו-קיום ושיתוף תוחלת, ומתחילה תהליך של הפרדה, שבשלב הבא יכריחו חילופי אוכלוסין (או קריסת ההבחנה המדינית, כתוצאה של שמיטת הנחת-היסוד של הפרדת האוכלוסיות). בדומה לכך, גם מדינה אחת יכולה להתגלגל לשלבים שונים, אך הנחות היסוד שלה שונות לחלוטין, וגם השלב המיידי יהיה שונה לחלוטין מהשלב המיידי הנדרש לפתרון שתי מדינות (אינני משרטט שלב מיידי זה כי הוא נתון במחלוקת, וברור לי שאני בעמדת מיעוט גם בנושא זה, אך אוכל לציין שהפסקת שלילת זכויות בסיס חייבת להיות השלב המיידי הראשון, וקביעת תנאים לבחירות כלליות משותפות – אולי עם שמירת כוחן של הקבוצות השונות כשלב ביניים).

ההכרה בכך שאין דרך לפתור את הסכסוך בנוסחה פשוטה ליישום, שניתן להגיע אליה תוך חודשים, היא חשובה ביותר. היא עומדת בסתירה למה שרבים מבין תומכי שתי המדינות טוענים, בין אם מדובר בפוליטיקאים ותיקים, בלוגרים בכירים, או שתדלנים וגנרלים התומכים בעקרון ההפרדה. עמדתם היא לא נאיבית אלא מיתממת ומסוכנת, כי הבטחה כזו אינה יכולה להוליד דבר מלבד אכזבה מאפשרות של שלום, כפי שקרה ב-2000. פירות הבאושים של הבטחות השווא של אוסלו הותירו סימנים בשמאל הישראלי עד היום.

מצד שני, הכרה בתהליכיות, בטווח הארוך ובאורך-הנשימה הדרוש לחתירה אל השלום והשוויון אינן יכולות לשמש הצדקה להתחמקות מפני שרטוט התוואי של השלום, גם אם אין דרך להבטיח שתוואי זה יתממש בדיוק בדרך זו. התבוננות מושכלת אל יסודות הסכסוך – שלא החל ב-1967 ולכן גם לא יכול להפתר בגבולותיו – כמו גם על ההיבטים השונים הדורשים התייחסות בפתרון – הנחות-יסוד זהותיות, לאומיות ואידיאולוגיות; ארגון ותשתיות; התמודדות עם איומים וסכנות – היא תולדה הכרחית של ההכרה באופי התהליכי של הסכסוך, ורק דרכה אפשר לדבר עליו לעומקו, נטולי ססמאות המופרחות מכל המחנות.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפתרון המדיני בין עולם המחקר לעולם המעשה

תודה רבה לדובי שהפנה אותי אמש למאמרו של משה בהר. מיד אדבר על חשיבות המאמר בעיניי, אך קודם אומר גם מילה על רשימתו האחרונה של דובי. בשני משפטים, דובי מספר ש"העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית." והלקח הוא להמשיך להילחם, אבל לדעת שהמדרון החלקלק איננו תמיד התקדמות לינארית מטה. אמנם, ככל שמתרבים הסימנים, הסכנה גוברת לשינוי דרמטי שיהיה קשה שבעתיים לחזור ממנו. אבל גם נוכח האיום הזה, אני תמיד מרגיש שאפשר לשאוב השראה מגרמניה. גם החשיכה הגדולה ביותר מסתיימת.

אף כי אני חש כך כבר זמן רב, אני מברך על הדוגמה הארכיונית המדוייקת הזו. דומה שהיא עולה דווקא בימים שבהם כמה מחוזי השחורות הבולטים יותר בבלוגוספירה מוכנים לדבר אחרת, ואפילו לשקול לפעמים לדבר באופן פחות נחרץ על אסון המדינה הדו-לאומית (למשל, סביב היוזמה החדשה של "ארץ יושביה"). וזה מתקשר בדיוק למאמרו של בהר. לצורך הקיצור, אצטט מן הסיכום בלבד, כשכל אחד מקוראיי יכול להבין לבד שיש בזה משום מחסור, לטענות שעשויות להיות להישמע עמומות שבעצם פורטו ובוססו קודם לכן. כמו-כן, מובן שבכל מאמר יש פגמים, וגם אם מאמר זה איננו מושלם, וסגנונו של הכותב עמו, הוא מעלה נקודות חשובות לדיון שאני מקווה שיהיה מועיל לכולם לשקול אותם:

מאמר זה קשר יחד שבע הצעות מרכזיות הנטועות בתחומי פנים, תחומים אזוריים וגלובליים: (א) נכון לעכשיו, אין בנמצא ציבור אזרחי או מבוסס-מדינה שיכול להשיג פתרון שתי-מדינות בר-קיימא ולו בהיקף צנוע; (ב) מדינה אחת (דמוקרטית או דו-לאומית) היא רעיון עוצר-נשימה אך כזה שאין לו סבירות להתגבש במהלך חייהם של נכדינו; (ג) התהליך הממשי היחיד שנפרס באופן מוחשי על הקרקע הישראלית/פלסטינית הוא פתרון המדינה האחת של ישראל, כלומר קונסולידציה עקבית/בלתי-פוסקת של השליטה הישראלית-יהודית על השטח הכולל של פלשתינה המנדטורית שלאחר 1922; (ד) התערבות בינלאומית במדיה נמרצת דיה בישראל/פלסטין איננה צפויה להתרחש בעתיד הלא-כל-כך-קרוב; (ה) סביר שעימות אזורי ישראלי-איראני פוטנציאלי יפרוץ לפני שתישקל תוכנית משמעותית לפתרון שתי-מדינות (אם תישקל בכלל); (ו) תהיה זו טעות, מבחינה אקדמית, לבטל כלאחר-יד את האפשרות לפיה – כפי שאירע ב-1948 וב-1967 – עימות אזורי שישראל ואיראן מעורבות בו (ושלוחיהם, בהתאמה) עלול לערב תצורה כלשהי של התפתחות נכבה-אית שתוצאותיה המעשיות יהיו בנוכחות ממשית פחותה של ערבים בשטח (שכבר עכשיו בשליטה ישראלית מלאה) של פלשתינה המנדטורית; ו(ז) אם "דמוגרפיה מתקנת" של התפתחות נכבה-אית שכזו תתרחש במסגרת אבק מלחמה אזורית, יהיה בכוחה לדחות לעתיד רחוק דיו אפשרויות של פתרונות המכונים אמיתיים, במיוחד אלה המוצעים על-ידי אקדמאים התומכים בפתרון-שתי-מדינות או בפתרון-מדינה-אחת. התפתחות נכבה-אית אפשרית שכזו תקדם בו-זמנית את המציאות הקיימת של מדינה-אחת נוסח ישראל (ואולי אף תוסיף ל"פלסטיניזציה" של ירדן). [עמ' 371]

המאמר, כפי שעולה מן הסיכום, נוגע בשאלות שמאוד מעסיקות את הבלוג הזה [קריאות לדוגמה על ההתמודדות שלי עם שאלת המעשיות של פתרון המדינה הדו-לאומית, אפשר למצוא ברשימות "על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית"; "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?" ו"הפרדה ודו-קיום: בין פרגמאטיזם לאוטופיה"]. הטענה של בהר היא שהויכוח האקדמי בין תומכי החלוקה לתומכי המדינה האחת (בוריאציות השונות, כולל הוריאציה הדו-לאומית שאני תומך בה) הוא ויכוח עקר, שמתקיים ביקום מקביל למציאות הפוליטית, שעתידה לייתר את הויכוח. יש לטענה שלו השלכות פוליטיות: הוא מבקש להסב את תשומת-הלב למציאות הזו, כדי שחוקרים יוכלו להציע דרכים להתמודד עם ההתרחשות הבלתי-נמנעת לדעתו שהוא משרטט.

נקודה חשובה נוספת היא שהוא מעלה את היתכנותה של נכבה נוספת כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני (אני הזכרתי את הסכנה הזו כאן). זהו דבר שכמעט אין מדברים בו, ואם אין מדברים בו כי הוא דבר כה מגונה, שאיש לא יעז להעלות על הדעת, הרי שזה דבר טוב. אך אם אין מדברים בו מחשש, ובלב חושבים אותו, הסכנה אורבת עוד יותר משהיא מדוברת. התרחיש של בהר הוא תסריט-בלהות, אבל יש להבין שלא מעטים יראו בו השתלשלות שהיא בבחינת "הרע בשירות הטוב". באופן אירוני, דווקא מחייבי ההפרדה הליברלים עשויים להיות אלה שמטמיעים את התפיסה שאין תוחלת לדו-קיום, ובכך לסייע לצמיחת פעולה שכזו.

אני מקבל כמעט כלשונן את ארבע הנקודות של בהר. יש לי סייג לגבי הניסוח של נקודה ב', משום שאני חושב שלעיתים ההיסטוריה משתנה כל-כך דרמטית, שאין לצפות אותה. נסו לדמיין פעיל ציוני צעיר בזמן הקונגרס הציוני ב-1903, כשהרצל מציע את תוכנית אוגנדה, משום שסיכויי ההתממשות של עצמאות מדינית בציון נראים בלתי-אפשריים. בנוסף לעובדה שהצהרת בלפור, השמדת שליש מיהדות העולם (כולל בצורה סיסטמטית במקלחות גזים) והצהרה של העולם כולו בעצרת האו"ם בזכות מדינה יהודית אינם דברים שהוא יכול היה לשער, הוא בוודאי לא היה משער מלחמה שבה ישראל מביסה את כל שכנותיה תוך שישה ימים, ומבססת עצמה כמעצמה אזורית. זה קרה 64 שנים לאחר אותו קונגרס, כלומר בזמן סביר של חיי הנכדים של אותו פעיל, ואפילו בזמן חייהם של פעילים ציונים רבים בתקופה.

נקודה א' היא החשובה ביותר. בצד הקיצון של מחייבי פתרון שתי המדינות נמצאים אלו שדורשים פינוי של כל ההתנחלויות, ואין להם כל השגות לגבי עצמאות המדינה הפלסטינית. אנשים אלה אינם מהווים ציבור משמעותי בישראל, ואפילו להם אין מושג איך תתקיים תחבורה בין שתי הערים המרכזיות של פלסטין (רמאללה ועזה), או איך הכלכלה הפלסטינית תצליח לבסס עצמה. ימינה מהם, ועדיין בקבוצה שנחשבת לשמאל ולא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, נמצאים אנשי יוזמת ז'נווה. הם כבר מדברים על פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה על המעברים שלה וזכות וטו על כניסת אישים וסחורה לתחומה. הם גם מדברים על מעבר בין עזה לרמאללה בשליטת ישראל, ועל סיפוח התנחלויות שפוגעות ברצף המדינה הפלסטינית. כך שכבר כשנענו למרכז דרך יוזמת ז'נווה כבר אין מדובר בפתרון של מדינה בת-קיימא, אלא במדינת חסות של ישראל, שמטפלת עבור ישראל בבעיות בטחון שוטף (ראו, למשל, איך רביב דרוקר מדבר עליה). לפתרון כזה קרא הציוני המגנסאי, "פתרון המדינה וחצי" (אני לא מוצא ציטוט מדוייק, ראו למשל כאן וכאן): בנוסף למדינה שיש לישראל, היא גם רוצה חצי לשלוט בשכנתה, שתהיה רק חצי מדינה. מנגד, החשש הישראלי המוצדק, הוא למאבק על אופייה היהודי של המדינה, שעלול להביא למצב של שתי חצאי מדינות, במקום שתי מדינות (אם כי גם אם ישנו את ההמנון והדגל, עדיין אפשר לצפות שהמדינה הישראלית תהיה עליונה כלכלית וצבאית על שכנתה). במצב כזה, ההבדלים שקיימים בין יוזמת ז'נווה לפתרון שתי-מדינות כפי שנתניהו הציע בנאום בר-אילן הם חסרי משמעות. אפילו דעת-המיעוט הדורשת את פינוי כל ההתנחלויות איננה יכולה להועיל.

נקודה ג' עולה לא רק מהלגיטימיות שהרעיון הדו-לאומי מקבל בקרב קבוצות ימין, אלא גם מההמדיניות בפועל של כל ממשלות ישראל, ימין או שמאל, בלי קשר להתקדמות תהליך השלום. הערתי על כך בקצרה אגב הדיון בתגובות לרצח באיתמר. השוואה בין המילים של ארנס ו/או ריבלין לבין המעשים של נתניהו מאששת את ההבחנה.

המאבק של איראן על הדומיננטיות שלה באיזור ודאי יימשך, וטוב שמאמרו של בהר מזכיר לנו לחשוב על הסכסוך לא בואקום שבו רק ישראל ופלסטין קיימות, אלא גם כוחות גדולים מהם. מצד שני, אני אינני בטוח שלאיראן יהיה עניין בעימות גלוי עם ישראל. בהר מקדים את הביקורת הזו על-ידי ציון "השלוחים", כלומר גם חמאס או חיזבאללה הם "איראן". אך אליה וקוץ בה. כוחם של ארגונים אלה הוא דל לאין-ערוך מכוחה של איראן, וגם אם יש בידיהם היכולת להטריד את האוכלוסייה הישראלית, הם נחותים ממנה צבאית באופן מוחלט. שינוי מאזן הכוחות הזה יכול להתאפשר רק על-ידי זליגת נשק בלתי-קונבנציונאלי (נניח, דרך איראן) לאחד הארגונים הללו. אך אם החמאס, שאין לו צבא שיכול להכריע את צה"ל, ינסה להכריע את המערכה על-ידי נשק גרעיני (למשל), על אוכלוסיה אזרחית בישראל, הוא יחתום במו-ידיו את תוצאות הגירוש המוחלט שיבואו. או-אז הנבואה של בהר תתגשם מילה במילה, אך עם יתרון מוסרי עצום לישראל, שייתר את הדיון התיאורטי בכוונותיה המקוריות. כל עוד איננו מדברים על תרחיש כזה (ואני מקווה שזהו המצב), היכולת של הארגונים הללו לפגוע בישראל היא שולית ומוגבלת להישגים טקטיים קצרי-טווח. מתקפות החיזבאללה בלבנון משמשות למטרות נוספות, דוגמת אינטרסים סוריים (ואיראניים), אבל באשר חיזבאללה הוא כלי נגד ישראל, המשרת אינטרסים כלכליים סוריים בלבנון, שוב אין לזה השלכה ממשית על ישראל או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דבר שמתקיים כמעט בלי קשר לישראל, והיא נאלצת לספוג אותו.

בנקודה ו', אני מסכים שאין לבטל את האפשרות כבלתי-סבירה לחלוטין. זוהי סכנה ממשית, שעולה בעיקר עם עליית הגזענות הישראלית, ויש לחשוש ממנה, ולכן אני מברך את בהר שמעלה אותה בבמה אקדמית רשמית. עם זאת, אני מבחין משפתו הזהירה מאוד של בהר בנקודה זו שקשה מאוד לצפות את התרחיש או לאמוד את סבירותו. חשוב מכך, אני חושב שיש מקום להבחין בין 1948 ו-1967 הבחנה מהותית. ההבדל בין הנכבה לבין הנכסה הוא אחד הגורמים המשמעותיים שהשמאל הישראלי עדיין חושב שהוא יוכל לפתור את הסכסוך עם התייחסות ל-1967 בלבד, ותוך התכחשות נאמנה ל-1948. בפלגים הרדיקליים יותר כבר מוכנים לדבר על הנכבה, לעיתים עדיין תוך התעקשות על מתווה שתי המדינות, אך יש עדיין גושים נרחבים בשמאל (וכמובן שבימין ובמרכז) שמתכחשים לנכבה כליל. ההתכחשות הזו נובעת מהצלחתה: מחיקה והשכחה של נוכחות ערבית במקומות אסטרטגיים. לא זה המצב ב-1967, שמאז ועד היום מתקיים משטר כיבוש, אך היישובים ברובם המוחלט נותרו על כנם.

למרות הסייגים שלי, המאמר מציב אתגר ממשי ומרשים, ותובע לגזור מעשים פוליטיים מן ההכרה שלא רק שפתרון שתי המדינות כבר איננו בר-השגה (סיסמה שגם תומכיו וגם מתנגדיו משננים היטב), אלא שבזמן שדנים בו או בהיפוכו, מעשים ממשיים בשטח יוצרים מציאות אחרת. גם הסיום הזה חוטא באפוקליפטיקה, ושוב כדאי להיזכר ברשימה האחרונה של דובי: ונניח ששישראל מנסה לקדם פתרון מדינה אחת נוח לה, ונניח שהיא תסכל סופית את פתרון שתי המדינות. גם זה איננו סוף פסוק. גם מתוך מציאות כזו אפשר יהיה להיאבק על שוויון-זכויות, שותפות במשאבים, וחירות לכולם.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.” Global Society 25.3 (2011): 353-376.

אחרית-דבר רפלקטיבית: התחלתי לכתוב את הבלוג עם תחושה עמומה שאני תומך במדינה דו-לאומית, אך שאסור לי לומר זאת במפורש. כמו תורנתון דיאל, האמן שקבר יצירות שלו מחשש שילעגו לו, הרגשתי שאני מוכרח לכתוב, אך לא רציתי לשלם את המחיר של דיעה כפרנית. הרייטינג הנמוך יחסית של הבלוג (ודאי שהדבר נכון לפני שלוש וארבע שנים), התיר לי לכתוב בידיעה שבין כה וכה אין כמעט התייחסות. מכאן, נוצרה לי תחושת שחרור ילדותית, לדבר בגנות תומכי החלוקה משמאל. השחרור הזה הוביל גם לטון של זלזול, הנאת הילד האנדרסני. אחרי שהתנקיתי מהצורך הזה לומר את הדברים האסורים ולהתענג עליהם, וככל שהרעיון קונה לו שבת במעגלים מתרחבים (אף שהוא רחוק מהקונצנזוס, אני חף מאשליות), אני עדיין מלא-ביקורת כלפי תומכי החלוקה, בעיקר אלה מביניהם המפוכחים, שבו-זמנית תומכים בה ומדברים על אי-ההיתכנות שלה, אך בו-זמנית גם מרגיש צורך להקשיב באמת לחששות ואף לחרדות שמיילדות ומגדלות את ההתנגדות. המאמר של בהר, לדעתי, דוחף אותי לשלב חדש, מתוך תביעה להכיר בכך שהויכוח בין תומכי פש"מ לתומכי מד"ל הוא בעצמו כבר חסר-תוחלת. ייתכן שמבחינה מעשית הוא צודק. אך בו-זמנית, אני מזכיר שהתמיכה שלי בפתרון דו-לאומי תמיד הייתה כרעיון, יותר מאשר מהלך חד-פעמי לביצוע. עצם הרעיון הוא הכרה בתהליכיות ובטווח הארוך. זהו התהליך שיימשך גם אם תהיה חלוקה ופינוי התנחלויות מסויימות, וגם אם במקום מהלך כזה, יהיה מהלך דמוי-נכבה. בכל מקרה, יהיה גם את היום שאחרי, ואת החתירה לשיתוף ושוויון, שחייבת להיעשות מתוך תפיסה של דו-קיום, ולא של הפרדה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בגנות טיעון "הזמן פועל לרעתנו" (או לטובתנו)

הסיפור על הסיבילה הרומית השורפת את ספרי הנבואה שלה משום שהמלך לא מוכן לשלם את המחיר לכדה את דמיון ההיסטוריונים משום שהיא מקפלת בתוכה את תחושת התסכול שלהם על העדויות הנעלמות, מתפוררות, קרועות או גנובות שמקשות על פענוח העבר. בנוסף, זהו גם אחד הסיפורים המוצלחים ביותר על מחיר שעולה עם הזמן, ועל הזמן שאיננו פועל לטובתנו. נזכרתי בזה בצער כשקראתי את הפוסט האחרון של שלום:

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ".

התיאור השטחי הזה שהופך את וועידת חארטום לסיפורי-בדים ישראליים שאין להם עוגן במציאות של איבה ממשית, נובע – אני מניח – מאמונה ילדית בכוחה הבלתי-מוגבל של מדינת-האם לעצב את המציאות ללא קשר למצב האחרים.

אנחנו איננו יודעים שבשנות השמונים יכולנו לסגור דיל עם ירדן. אנחנו יודעים ששמעון פרס אומר את זה, ואם שלום מקבל את דבריו של פרס כעד אמין זוהי בחירה שלו כאדם בוגר ותבוני. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: לא סגרנו דיל עם ירדן. לא סגרנו דיל עם אש"ף. לטעון בנחרצות שהיינו יכולים פירושו לקבל את מנגינת הכזבים הנושנה של המנהיגים הישראלים, שכל פעם מספרים לנו שהם היו ממש קרובים, ורק הפוליטיקה הפנימית שיבשה זאת: רבין היה כל-כך קרוב לפתור את כל הסכסוך הישראלי-ערבי ויגאל עמיר שיבש הכל; ברק יכול היה להגיע לשלום בטאבה, אבל בגלל הבחירות הוא לא התפנה לזה; אולמרט ממש ממש כבר הוציא את אחד העטים שלו מהאוסף בשביל לחתום סופית עם אבו-מאזן ואז טלנסקי הוריד הכל לטמיון.

מצטער, אבל אני לא קונה. אם כל-כך הרבה פעמים היינו קרובים וזה התפקשש, לכל הפחות חייבים להסכים שאין עדות פוזיטיבית חד-משמעית לכך ששלום הוא בר-השגה או שהסכסוך פתיר בקלות. אני אפילו הייתי מרחיק-לכת לטעון שהמציאות מוכיחה את ההיפך, אבל אני מוכן להתפשר על הגירסה האגנוסטית, לצורך הדיון.

הבעייה עם הרטוריקה הזו, ששלום איננו הראשון או האחרון שמשתמש בה, איננה בטיפוח-תקוות השווא ותפיסת המציאות המשובשת המקודמת על-ידה, אלא בהילוך-האימים על הציבור. בימים האחרונים אני מחפש דירה בעיירה בויסקונסין. אחד מבעלי-הבית שיצרתי איתו קשר כתב לי שהוא מבקש שאני אקבל החלטה בהקדם כי יש לו כבר שישים פונים, והוא לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות.

לא עניתי לו על כך, אבל אני מניח שלכולם ברור, שהאפשרות של שישים פונים לדירה אחת בעיירה בויסקונסין היא קצת בלתי-סבירה, ומה שבהחלט לא סביר, זה שמוכר שיש לו שישים קונים מוטרד מהקונה הספציפי הזה, במקום להיות רגוע שמשהו יסתדר. וגם כאן, אומרים לנו שהזמן אוזל, והוא פועל לרעתנו, וצריך לקבל החלטה מהר, וקצת קשה לנו להאמין. מי שזוכר ש-2011 איננה השנה הראשונה שבה אמרו לו ש"חלון ההזדמנויות נסגר", מבין את הכזב שבדברים. שלום לא יושג מתוך פחד-בלהות או מתוך לחץ. שלום-אמת הוא תהליך ארוך-טווח, חדור-אמונה ומבוסס ערכים.

כדי להחליט אם "הזמן פועל לטובתנו" או "לרעתנו" צריך קודם להחליט מה הן טובתנו ורעתנו, ואלה מוגדרות על-ידי הנחת-יסוד נוספת, שנותנת לנו מובן לגבי מהו "הטוב" ו"הרע". אלה שרוצים "ישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש" – קרי, אינם מעוניינים לא בזכויות הפלסטינים ולא במימוש הלאומי שלהם, אלא רק במיקור-חוץ של הכיבוש – ודאי שכל יום שעובר עובד לרעתם. אלה שרוצים סיפוח של הגדה, הזמן עובד לטובתם. אז מיד יהיה מי שיקפוץ ויטען שסיפוח יהיה אסון לישראל, כי אז או שיהיה אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. יש אפשרויות אחרות, שלא מדברים עליהן יותר מדי, אבל אם תחשבו רגע מי רוצה לספח את הגדה, ואילו עוד אפשרויות קיימות, אפשר יהיה להבין שהדברים אינם רחוקים מדי.

אבל לא צריך להרחיק עד הטרנספר כדי להבין מי חושב שהזמן פועל לטובתנו. פעם אחר פעם מוכיחה ההנהגה הישראלית שאובדן השליטה בביקעה מפחיד אותה יותר מהאיום הדמוגרפי. פעם אחר פעם מזכירים הפובליציסטים את האיום הדמוגרפי, ולמרות שהפוליטיקאים מסכימים איתם הם מוכיחים שבבחירה בין הביקעה לדמוגרפיה, הם מבכרים את הגדה. אפשר לא להסכים לזה, אפשר לבקר אותם שהם רואים הכל דרך הטנק, ושזו הסתכלות מיושנת. אולי.

אבל הטיעון של הסיבילה ששורפת את הספרים, או של ירדן שהופכת לאש"ף שהופכת לחמאס, לא יבהיל אותם – זאת לא ההסתכלות שלהם. כי באותו זמן שירדן הפכה לאש"ף ולחמאס, נבנו כך וכך ההתנחלויות, החמאס פגע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, היריבויות הפנימיות הקטינו את השטח שעליו הצדדים נושאים ונותנים, יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאי-אפשר לפנות התנחלויות, וכולם כבר מקבלים את הנוכחות הישראלית בביקעה כתנאי הכרחי במשא-ומתן. אז זה לטובתנו או לרעתנו? כאמור, תלוי מה רוצים להשיג.

בעיני שלום, להעביר את הפלסטינים למלך חוסיין ולעזאזל החלום על לאומיות פלסטינית, זה טוב. את זה הפסדנו, ואיך אנחנו יודעים, כי אחרי זה קבלנו את אש"ף, ואש"ף הוא רע. עבורי, הטוב איננו להיפטר מהפלסטינים במינימום מחיר. בשביל להגיע לטוב, אנחנו קודם-כל צריכים להכיר במציאות, שיש בה יהודים ופלסטינים שחיים מעורבבים זה בזה – לא בגדה, בגליל ובשפלה! – ושהמסגרת המדינית צריכה לשקף את העובדה הזו בצורה ההוגנת ביותר שמתחלקת בשלטון בין הצדדים ומבטיחה את זכויות הפרט השווה לצד מתן ערוץ לביטוי התרבויות הלאומיות הנפרדות. את זה אני לא חושב שאפשר היה להשיג במציאות של ועידת חארטום, ואני בספק שנוכל להשיג את זה ב-2011. אבל זה לא מניא אותי מלהמשיך להגיד את זה עכשיו, בציפייה לעתיד. ואני אומר זאת, בידיעה כנה שגם אם יסגרו דיל השנה (כי אם כ"כ פשוט והמחיר עולה, אז למה לא), עדיין יהיו הרבה מהלכים שיביאו אותנו פעם אחר פעם לבקש את ההכרה הזו.

ואני מסרב לפעול בלחץ לא משום שאני מניח שיש זמן. באמת אין זמן. אבל לא משום שהזמן פועל לרעתנו, אלא כי כל יום חיים מיליוני אנשים משוללי-זכויות ולי ולכם יש אחריות עליהם, כאזרחים ישראלים האחראים לממשלתם. את המצב הזה היה צריך לחתור לסיים אתמול, ולפני שנתיים, ולפני ארבעים שנה. אבל לא כי "נרוויח מזה", אלא כי זה הנכון והראוי והמוסרי, ואנחנו מתעקשים על הנכון, גם כשאנחנו מפסידים מזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה