אשליית השלום

הישראלי התומך בשלום ידבר, על-פי רוב, על שלום עם הפלסטינים. לעיתים, כדי למסך את הבעייה הלשונית, ידבר על השלום "בינינו לבין הפלסטינים". הפראזה האחרונה מעידה על הכרה כלשהי בקושי לקבל ריבונות פלסטינית כעובדה. חלק מן הקושי נובע מן המופת האונטולוגי הידוע: היעדר קיומה של מדינה פלסטינית מקשה על האדם הסביר לדמיין מציאות שבה יש כזו. המציאות איננה אלא מה שאנחנו מכירים. אנחנו לומדים היסטוריה ציונית, וברור לנו שהחלוצים ידעו שתהיה מדינה, ושהיא תהיה בערך ככה. במבט לאחור, ההיסטוריה תמיד נראית בלתי-נמנעת. לפלסטיני שנולד בעזה בעשור האחרון ברור שאין לו מה לחפש בתל אביב. ברור שיש נתק בין הגדה לרצועה. ברור שאין התנחלויות לעבוד בהן. כשם שלאביו או לסבו היה ברור שנוסעים לעבוד בתל אביב, שעוברים במחסום ארז, שצריך לקום מוקדם מאוד, שכך היה וכך יהיה.

לכן, אנחנו מדברים על שלום "עם הפלסטינים". כי אין פלסטין. שלום כבר יש, או היה, במקומות אחרים, עם מדינות אחרות. פלסטינים תמיד יהיו קבוצה, ספק רוב מאיים, ספק מיליציה בלתי-מאורגנת. בכל מקרה: לא גוף, בלי רשמיות.

לא אכביר במילים. הבעייה מובנת, מושרשת. מוכרת. דומה שמוצא ממנה מגולם בשתי דרכים, גם הן כבר מוכרות לעייפה: מי שחפץ בפתרון מדיני של חלוקת הארץ, צריך להתחיל להרגיל עצמו לחשוב על ישראל ופלסטין. צריך לדעת שההסדר לא יבוא עם הפלסטינים, אלא עם פלסטין. בכלל, שלום הוא הסדר מדיני בין גופים, לא בין אנשים. אנשים מקיימים דו-קיום, או דיאלוג, או מסחר, או תיירות. לא יהיה שלום בינינו ובין הפלסטינים. אבל עשוי להיות שלום בינינו לבין פלסטין. במילים אחרות, על התומכים בפתרון שתי המדינות לתמוך בריבונות פלסטינית כתנאי מקדים להסדר שלום, במקום הנוסחה המקובלת כיום לפיה רק לאחר שהפלסטינים יסכימו לשלום בתנאיה של ישראל, הם יזכו לעצמאות מדינית, גם זו בתנאיה של ישראל. אין שלום כזה, ואין הסדר כזה. כל-כולו הוא אשלייה. השלום, אם יבוא, יהיה הסדר שייחתם בין נציג של מדינת ישראל ונציג של מדינת פלסטין. ולפני שזה קורה צריכה להיות מדינת פלסטין, שאולי אפילו תהיה מדינת אויב. זו המשמעות האמיתית של "שלום עושים עם אויבים", ולא בפירוש הנפוץ שלה כיום, כאילו שלום עושים עם אסירים נטולי-זכויות.

המוצא השני, כמובן, הוא להמשיך לחשוב על "פלסטינים" ולא על "פלסטין". להשלים עם הקושי הישראלי לדמיין מדינה פלסטינית, מסיבות שגויות ואוויליות או מסיבות מוצדקות לעילא. להכיר בפלואידיות של המונח "פלסטינים", המקבילה במידת-מה לגמישות של המונח "יהודים". לחשוב על דו-קיום, זכויות מלאות ושוות, שוויון, צמצום פערים, בני-אדם שמקיימים ביניהם דיאלוג ושנגזר עליהם לחלוק את הקרקע, את הנוף, את המשאבים, גם אם ללא חיבה יתרה. גם בתרחיש הזה אין "שלום" יותר. הוא מוחלף בדו-קיום, ומכיל בתוכו אלף איומים שונים, כגון שינוי הדגל וההמנון, לצד אלף הזדמנויות חדשות, יצירת תרבות רבגונית, היברידית, רב-שכבתית, ומודולרית. גמישה ונזילה ומותאמת לתרבות הוירטואלית של המאה ה-21.

המחשבות הקצרות הללו עלו בעקבות שני מאמרים חדשים שקראתי לגבי הסכסוך. אלון בן-מאיר שמציע התערבות אירופאית אגרסיבית יותר, משום שאי-אפשר לסמוך על האמריקאים יותר וצריך מישהו שיציל את ישראל מעצמה. נאמני הבלוג הותיקים יידעו שאני מתנגד לכל גירסה של בינאום הסכסוך, וכך גם בהתייחסותי להצעה זו. ההצעה של נתן תראל להפסקת-אש מדורגת שבויה עדיין בפרדיגמה השגויה של הסדר מדיני עם גוף שאיננו מדיני, אלא שמתוך הכרה בכך שאין אפשרות להגיע להסכם מדיני, הוא מציע משהו זמני ארוך-טווח. בכך, שתי הנחות-היסוד של ההצעה מבטלות זו את זו.

הסדר מדיני יוכל להיות אם תהיה מדינה. מי שלא רואה היתכנות של ייסוד מדינה כזו, או שאיננו רוצה בכך, צריך לשנות כיוון לעבר תמיכה בהסדר אזרחי. בכל מקרה, גם תומכי החלוקה וגם תומכי המדינה הדו-לאומית צריכים לפתוח בדרישה לשינוי מצבם של הפלסטינים לקראת מימוש זכויותיהם הטבעיות כצעד מקדים הכרחי לפני פתרון, שאיננו מותנה בשום דבר אחר. כל הסדר שניתן לדמיין אותו יוכל להתממש רק בין שווים.

על רב-לשוניות בארץ-ישראל

 

הבכייה לדורות שהביאה תהליך אוסלו איננה טמונה בנסיגות הקוסמטיות, ולא ברובים ש"ניתנו" ל"הם", אלא בהסדרה ביורוקרטית של הפרדה בין יהודים לפלסטינים תוך נסיון לנרמל את המרחב המגוזען וההרמטי. אף כי התהליך התחיל עוד לפני אוסלו, כשאלוף פיקוד דרום מתן וילנאי פרסם צו שביטל את היתר היציאה הכללי שהיה בתוקף עוד מימי כהונתו של משה דיין כשר הבטחון, לדורות שנולדו אחרי אוסלו (כל החיילים הסדירים כיום?) המצב הזה נראה נורמלי לחלוטין, כמו תמיד היה הכיבוש אותו דבר. אמנם, אי-אפשר לעשות אידיאליזציה לתקופה שקדמה להפרדה. הנוכחות הפלסטינית בישראל גופא התבטאה בכלי-רכב בעלי לוחית רישוי נפרדת, בעובדים שחיים בתת-תנאים, אותם תיאר היטב גרוסמן ב"זמן הצהוב" וכהנה סממנים של הפרדה ובידול. אבל למי שהיה זכרון כזה עוד היה צל של יכולת לדמיין חיים משותפים, בידיעה שפלסטינים מהשטחים הילכו בינינו דרך קבע, מבלי שהדבר יאיים על זהותנו הלאומית, דתית, תרבותית, דמוגרפית, ורוב הזמן – גם ללא איום על הבטחון האישי. מקרי הטרור הרבים לא נקשרו ישירות לתנועה החופשית הזו, כפי שמקרי הטרור הרבים מאז 1991 ואילך מוכיחים.

זכרון שאינני נושא אישית, ועל-כן מפתיע אותי כל פעם מחדש הוא מצב הדו-קיום בימים שטרם קום המדינה. ללא ריבונות, היחס של היהודים בפלשתינה (הס מלהזכיר שכך קראו לה!) אל שכניהם לא היה אדנות מובנת מאליה, גם אם התנשאות על הילידים וחשדנות כלפי יריבים, בהחלט נכללו בתרכובת היחסים הללו. דו-קיום, יש לזכור, איננו סיפור רומנטי או אידילי של שקט ושלווה. הוא ההכלה של היריבות, התחרות, החשדנות, חווית הזרות והאחרות, הסטריאוטיפיזציה של האחר וכן הלאה ללא אלימות. הידיעה שאנשים שונים יכולים לחיות זה לצד זה, גם אם אין ביניהם ידידות עמוקה.

משהו ממרקם החיים המורכב הזה של דו-קיום ורב-לאומיות ראיתי כשקראתי בסיפוריו של דוד שחר. כעת יצא ספר מרתק של ההיסטוריונית ליאורה הלפרין שמעיר לחיים את ההוויה הרב-לאומית התוססת שהייתה בארץ בתקופת המנדט, הרבה לפני שרב-תרבותיות וגלובליזם הפכו לדבר שבאופנה. הלפרין בוחנת את המצב הלשוני בארבעה תחומי-חיים שונים: תרבות הפנאי של בתי-הקפה, הקולנוע והמרחב הביתי; חיי המסחר והרוכלות; הלבלרות והפקידות בשלטון המנדט ובמגע עמו; ותחום החינוך, והן לגבי לימוד ערבית על-ידי ציונים והן בסוגיית הוראת השפות הזרות בבתי-ספר ציוניים.

כמובן, גם כאן אינני מציע להאדיר את האימפריאליזם הבריטי, ואינני יוצר אידיאליזציה של חיי המנדט. אבל דרך הפריזמה הלשונית שהלפרין בוחנת מתגלה תרבות עשירה שנוצרה במפגש בין התושבים הילידים של פלשתינה, התנועה הציונית והאינטרסים של מעצמות אירופיות. כל אחת מהתרבויות הללו תרמה משהו, והפוטנציאל לעושר ממשי היה גדול הרבה יותר מבעשורים שלאחר קום המדינה, אז תבעה לה העברית מעמד בכורה, עד שרמיסת שפות אחרות יכלה להפוך אפילו לאידיאולוגיה מוצהרת.

 

הכוחנות שהעברית סיגלה לעצמה עם פריחתה של עליית הלאומנות קשורה אולי לשורשים של המאמץ הכרוך ברכישת השפה. הלפרין כותבת:

אופייה הרצוני של החלוציות הורחב אל תחום השפה. עברית, שהייתה גם השפה הלאומית הנבחרת וגם שפה שבפועל תבעה מידה של הקרבה-עצמית, סימלה את התהליך המאומץ של בניית האומה. שימוש בשפת האם, לעומת זאת, נתפסה כהמחשה של עצלות. […] מאמר משנת 1936 גינה את "האינרציה של הדבקים ביידיש", בטענה שהעולים החדשים אינם נוטלים על עצמם את "המשא הכבד של הערכים הלאומיים" אלא את "הפסולת הקלה יותר". מילים אלה לוכדות תפיסה אופיינית לתומכים בעברית בנוגע לטבעה של תחייה תרבותית: מנוחה […] לא הייתה צורה של חופש, אלא של נסיגה לכאוס. קטבי המשמעות הללו – סדר לעומת עצלות, בניין לעומת כאוס – הגדירו את ספירת הפנאי ביישוב. (26-27)

 השאלה אם יכול היה להיות אחרת איננה שאלה של היסטוריונים. האירועים התרחשו כך, מאמצים אחרים נדחקו הצידה. נותר רק לתעד הסתעפות של ענפים או התפצלות של שבילים לכיוונים אחרים, כמו למשל בפריחה של לימודי ערבית בשנות הארבעים בקרב חוגים ציוניים. הלפרין מתארת קורס בהתכתבות לחברי מפא"י שחיבר י. י. קורשטיין שכלל תרגום של דיאלוג בין חבר הקיבוץ דרורי והסוחר הערבי אבו-דיאב. "נראה שהשיעורים נועדו ללמד כיצד לקיים מגע קבוע, יומיומי עם ערבים, כולל מסחר משותף וביקורים קהילתיים" (עמ' 154-155). הלפרין מדגישה שחלק ניכר מהשיח סביב לימודי ערבית ועידוד יצירת קשרים אישיים עם ערבים בקרב חברי מפא"י מראה כי אלו נועדו לצרכים פוליטיים, מבלי לצפות לפיתוח יחסים חמים. זהו הדו-קיום הדו-לאומי או הרב-לאומי שהזכרתי בתחילה, נעדר הרומנטיזציה, ולמרבה הצער הצלחת ביסוס הריבונות היא שגדעה את המאמצים הללו, שגם אם אפשר להתבונן עליהם בביקורתיות הם קונסטרוקטיביים עשרות מונים מההפרדה וההחשדה התמידיים של יחסים בין ישראלים לפלסטינים כיום.

אחד הגורמים למורכבות היחסים בין העברית לערבית בישראל טמון באותה אבחנה של פרויד שגורמת לאנטישמיות: הטינה שמבקשת להכחיש שורשים שהם בחזקתו של האחר, "כאילו שהאמינו בזה עצמם". או במילותיו של מאיר אריאל, "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה". העובדה ההיסטורית הזו מביאה להערצה של הערבי בקרב החלוצים הראשונים מזה, ולהתכחשות גורפת של נוכחותם בארץ מזה, בנוסחת "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". הלפרין מתארת את ההקשר הלשוני של היחס האמביוולנטי הזה:

ערבית הייתה המצע הלשוני של פלשתינה, סלע-האם עליו נבנה היישוב ואליו הוא חדר בעוד היהודים בונים את היסודות לחברה עברית בנוף ערבי, תהליך אותו תיארו במפות שציינו נקודות יישוב יהודיות מבלי למפות את הסביבה הערבית. מירון בנבנשתי ביקר בצדק את המהלך הציוני המנשל, וכתב כי חיי המתיישבים היהודים התנהלו "בתוך בועה יהודית כשקשריהם היחידים עם העולם החיצוני היו עם קהילות יהודיות שכנות, עם יהודים שהתגוררו בערים, ועם האנגלית." אך הנתק מהערבית – כמו גם מיידיש, גרמנית, או אנגלית – לא היה כה חד. רטוריקת ההפרדה הייתה ממשית ובעלת השלכות חשובות וגורליות להתפתחותה של פלשתינה, אך הפרדה לא גררה חוסר-עניין או בורות ביחס לערבית. סיפור המפגש של יהודים אשכנזים עם הערבית, בין אם במקרה או בתכנון הדוק, הוא גם הסיפור של תהליך אמביוולנטי מאוד של יהודים שבו-זמנית מבדילים עצמם, סקרנים לגבי, מתאימים עצמם אל, ומבקשים לשלוט במרחב מזרח תיכוני. סיפורה של הערבית מספר גם את סיפורה של אוכלוסייה יהודית דוברת-ערבית, קבוצה שהייתה יותר מחוייבת לציונות פייסנית בתקופה העות'מאנית המאוחרת, ושביקשה להשתמש בשפה כדי לגשר בין תרבויות, ועם זאת קבוצה שברובה נעדרת מההיסטוריה הכתובה של תקופת המנדט. (143-144)

כפי שניתן לצפות, התחומים אותם בחרה הלפרין למחקרה מאפשרים גם הרבה קריאה מהנה, לא בלי נוסטלגיה לעברית מיושנת, למאבקים תרבותיים שבמבחן הזמן נראים נאצלים יותר מהתרבות הפופולרית בת-זמננו (מבלי קשר לביקורת על תוכנם), כמו למשל המאבק נגד תיאטרון וקולנוע יידי בתל אביב. בחלק על בתי-הקפה היא מספרת על אנקדוטה שהודפסה בעיתון "דבר" ב-5 בספטמבר 1939 והייתה נפוצה מאוד בשנות הארבעים (תארוך הבדיחה לתקופת מלחמת העולם השנייה גם הוא בעל משמעות בעיניי):

בבית קפה בתל-אביב. אם ובנה הקטן ליד השולחן. יחסיהם טובים למדי, אולם ויכוח ישן ביניהם: הבן מתבייש, כי אין אמו מבינה אף מלה אחת עברית, והרי הם כבר שש שנים בארץ (שלושה רבעים מחייו של הילד!)

על האשנב הקטן המשמש נקודת מגע בין בית הקפה ומטבחו כתובת באותיות של קידוש לבנה: "דבר עברית!" הילד קורא ומסביר לאמו בגרמנית:

– אמא, כאן כתוב שאת צריכה לדבר עברית, שמוכרחים לדבר עברית.

– זה בשביל המלצרים.

 

 

Halperin, Liora R. Babel in Zion. Jews, Nationalism, and Language Diversity in Palestine, 1920-1948. New Haven: Yale University Press, 2014.

המדינה הדו-לאומית והמודל הקנטונלי

את ההצעה ליישם מודל קנטונלי לפתרון הסכסוך שמעתי לראשונה מהרב יואל בן-נון. זה היה בשנות התשעים, ואני טרם עמדתי על פגמי אוסלו. לא הבנתי שמשמעותה האופרטיבית של מדינה קנטונלית היא מדינה דו-לאומית, רעיון שנחשפתי אליו לראשונה רק בשנת 1999 ושעמדתי על חשיבותו עם פרוץ האלימות בראש השנה תשס"א. מלכתחילה הרעיון כל-כך הפחיד אותי שניסיתי לחשוב על פריצת-דרך בה שתי ריבונויות עצמאיות מתקיימות במרחב אחד, כשהריבונות היא עניין קהילתי, תלויית אנשים. אך הפוליטיקה היא תלויית-חומר ונקבעת במציאויות שאינן מתניידות, ועל-כן הפלואידיות שניסיתי לחזות נועדה לכשלון. לכן יובן שהופתעתי כשראיתי שפורסם השנה ספר שמשרטט חזון דומה לזה שעלה ברוחי בשנת 2000 ושזנחתי מאז.

בעייה מרכזית עם המודל הקנטונלי היא ההצלחה שלו בשוויץ. יציבותו גופה מסמנת למתנגדים שמדובר במהלך תלוי-תרבות שלעולם לא יצלח כאן, ספק אליו נלווה לא פעם הערה גזענית/מהותנית על כך ש"פה לא שוויץ" או ש"הם לא שוויצרים". כפי שאמרתי לא-פעם, אין חולק שכל מודל לשלום יכול להיכשל אם הצדדים יפעלו נגדו. אין מודל חסין מערעור והסלמה עד לכדי ביטולו המוחלט. התמיכה במודל כזה או אחר לשלום איננה יכולה להסתמך על התרחישים בהם הקיצוניים פועלים לבטל אותו, אלא צריכה להיות מיוסדת על האפשרויות הטמונות במקרה החיובי, ועל הדרכים בהם המודל מגיב לכל מרכיבי הסכסוך. פתרון שתי המדינות מתכחש באופן עמוק לסוגיית הפלסטינים החיים בשטחי ישראל. רבע מהאוכלוסייה איננו מיעוט בטל שיכול להסתפק בהגנת הזכויות האזרחיות. קבוצה כזו תתבע, ובצדק, ייצוג פוליטי. פתרון חלוקתי שגם מייסד מדינה פלסטינית וגם תובע מישראל להשיל את זהותה הלאומית, כפי שעזמי בשארה ביקש, הוא עוול שאין להסכים לו. הכרה בנוכחות המשותפת של יהודים ופלסטינים בכל חלקי הארץ היא מצע הכרחי לשלום, ממנו נדרש להתקדם לעבר תהליך של אמת ופיוס כפי שתואר ברשימה הקודמת, ומתוכו לייסד ריבונות משותפת רב-תרבותית. במובן זה, נוכחות המתנחלים היא נדבך משמעותי בתהליך הארוך, גם אם לא מדעת.

השאלה הגדולה היא האם בתלם הארוך עדיף ממשל מבוזר, מרובה-מחוזות תלויות-קהילה, או ממשל ריכוזי משותף. השאלה הזו כבר נוגעת לבעייה המעשית הראשית של חזון המדינה הדו-לאומית והוא הפער החברתי-כלכלי בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל. ממשל מבוזר מטיל אחריות עצומה על השלטון המקומי, ובכך כורה בור עצום להנצחת הפער בין יהודים לערבים, כאשר האשמה תוטל לא על מבני-הכוח הקיימים, אלא על הסירוב לכאורה של הפלסטינים להיטיב את מצבם, או לחלופין על חוסר-כשרונם בניהול עצמי. הפתרון, לכאורה, מצוי במודל הממשל המרוכז: משרדי הממשלה יהיו אחראיים לצמצום הפערים בין הקהילות השונות, ואוטונומיה רבה יותר תוכל להינתן בשלב מאוחר, לאחר שהצליחו לשפר את מעמד הערים הפלסטיניות. כאן מפריעה הנימה הפטרונית המתכחשת (ואני שומר הערה לגבי ההיתכנות של כל זה לסוף דבריי). אך ממל מרוכז משותף עשוי להיתקל בבעיות סמליות רבות מיותרות, שדווקא הממשל המבוזר יוכל לדלג עליהן בקלילות. בקנטון גוש דן ייקבע יום חג בתאריך מסויים, שלא יצויין בקנטון השומרון, שיקבע יום חג ויום זכרון בתאריכים אחרים. תיאור זה כבר מעלה בעייה נוספת שאיננה קיימת בשוויץ, והיא ריבוי המיעוטים בתוך הקנטונים: אין להעלות על הדעת שיפו תשתייך לקנטון נפרד מתל אביב, או שאריאל לא תיכלל בקנטון השומרון. המיעוט הערבי בקנטון גוש דן ירגיש מנודה ומודר מהקנטון שלו, וכיוצא בזה המיעוט היהודי בשומרון. עובדה זו מערערת את טענת התאמתו של המודל הקנטונלי למצב בארץ-ישראל, ומצדיקה חשיבה מבוזרת עוד יותר של שלטון מקומי.

על ההבדל בין הקנטונים ליחידות מוניציפליות קטנות יותר, וכן על ההבדל הזהותי בין "הקנטון" ל"איזור", למדתי במאמרו המאלף של שון מילר מאוניברסיטת קנט על ריכוזיות וביזור בשוויץ. מילר מצביע על שלושה מימדים של פעילות פוליטית שמשתקפים במבנה הקנטונלי: ההיבט המשטרי של מוסדות פוליטיים, ההיבט התוכני של מדיניות, וההיבט התהליכי כגון בחירות וייצוג. מילר מגדיר אותם תוך שימוש והבחנה בין שלושה מושגים קרובים באנגלית: polity, policy, politics (עמ' 214). ההבחנה בין שלושת ההיבטים הללו מחדדת את חובת ההכללה של האזרחים הפלסטינים בכל אחד מהמישורים הללו, בין אם כמיעוט ערבי במדינת ישראל ללא תושבי הגדה והרצועה, ובין אם במדינה דו-לאומית בכלל השטח שממערב לירדן. על חשיבות הייצוג כותב מילר:

אם לביזור המשטרי והמדיניותי לא תתלווה יצירה (או שימור) אזורי בחירות תואמים, האוטונומיה כ"ריאה" של הפדרליזם תהיה סמלית בלבד. (225)

מילר מבקש להראות שלניתוח שלו לגבי אופני הביזור השונים של בחירות בתוך הקנטונים ובשוויץ בכללה יש השלכות לגבי סוגיות של ביזור ופוליטיקה מקומית בהקשרים אחרים, כולל היחס בין מדינות האיחוד והאיחוד האירופי (236). בעתיד שאינו נראה לעין, יש מקום לחשוב גם על השלכות מעשיות לישראל, כאמור. נראה שהגדלת תפקידה וכוחה של הפוליטיקה המקומית מגדילה את המעורבות הפוליטית ואת החוויה הממשית של פוליטיקה ישירה. עיצוב החיים בדפוס של דו-קיום המרחב הישיר הוא מעשי יותר מיישור ההדורים הרעיוני בין עמים. יצירת מרחב מחיה משותף שמביא בחשבון את הצרכים, הרצונות, וגם החששות של תושבי איזור נתון יכול להפוך להזדמנות לחוות פוליטיקה כהתממשות בחיי היום-יום, ולא כמעשה סמלי כלפי הזר, המתווך על-ידי אמצעי התקשורת (וממילא מאפשר הרחקה רבה יותר, ולכן גם אדישות ו/או אלימות מסוג אחר). דוגמאות לאלימות קיימת בין אנשים שחיים באותו מרחב אינן רלוונטיות ואינן מוכיחות דבר בהיעדר במה ותשתית למפגש פוליטי ועשייה פוליטית משותפת.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה בעיניי היא האופן הנכון להבנות את שיתוף הפעולה הזה: המודל הקנטונלי נסמך על טריטוריאליות שהיא הנושא הרגיש ביותר בסכסוך, והשטח לא תמיד כולל קהילות תרבותיות טבעיות, בשל טבעו המתנחל של המפעל הציוני. אולי ממשל מרוכז שמתקיים בהכפלה (משרד פנים יהודי ופלסטיני, משרד חינוך דו-ראשי וכן הלאה), ייטיב לתאם בין הקהילות השונות, מבלי להסתמך על גבולות מחוזיים. מצד שני, כאמור, עיצוב המרחב בצורה משותפת, כשבקנטונים מסויימים יש נטייה לרוב יהודי ואחרים מתאפיינים ברוב פלסטיני עשויה להעצים את שיתוף הפעולה על יסוד חיי היום-יום. בכל מקרה, בשתי אפשרויות היישום, הקהילות המצומצמות יותר, יקיימו אחידות יחסית על בסיס זהותי לאומי-דתי-תרבותי. אדם שחוגג חגים יהודיים כיום, מרגיש את נוכחותם בעיר שלו, במרכז המסחרי השכונתי או בכיכר העיר, והתחושה שהוא חלק מדבר גדול יותר מתעצבת בתקשורת ובתודעה. החוויה הזו איננה מצריכה שגם הממשלה שלו תהיה חלק אינטגרלי מהטקס. דווקא ההקשר היהודי מוכיח זאת היטב, כאשר לצד הקהילה המדומיינת של מדינת הלאום, טקסים רבים נחווים כמשותפים ליהדות העולם, ולא רק למדינה. האזרח יוכל לשבת עם משפחתו, בידיעה ששכניו יושבים גם הם לאותו שולחן חג, וכך גם בקהילות יהודיות רבות בארצו, ובארצות אחרות, הגם שהמדינה איננה מדינת לאום הומוגנית. המציאות מחייבת אותנו להכיר במגבלות מדינת הלאום, ובכזב שבה במקרה היהודי/ישראלי. העובדה שהמסגרת התשתיתית איננה אחת עם המסגרת הזהותית איננה סיבה לאכזבה. היא פתח לגמישות והגדרות מחדש.

***

עד כאן דיברתי על מה שיכול להיות, ומה שראוי שיהיה. הכנות מחייבת להסביר מדוע זה לא יקרה, גם אם הדברים מובנים מאליהם מבין השורות: הפערים העצומים בין יהודים לפלסטינים בארץ-ישראל מחייבים צמצום (לא חיסול) על-מנת לחתור לפתרון הסכסוך. הצמצום הזה חייב לבוא במחיר כלשהו לציבור היהודי, ואין מי שיהיה מוכן לשלם את המחיר הזה. הלב נשבר לראות איזה מחירים אנשים מוכנים לשלם, במודע ולא-במודע, ובלבד שלא לשלם את מחיר צמצום הפערים.

שני המודלים ששקלתי כאן כיישום אפשרי למדינה דו-לאומית הדגישו את המחוייבות לצמצום פערים בין שתי קבוצות האוכלוסייה הללו כנדבך מרכזי להצלחה. אך כשהימין הכלכלי בארץ מתגבר, וקובעי המדיניות מתנגדים לצמצום פערים בקרב האוכלוסייה היהודית, אין שום סיבה לצפות שהם יפעלו לצמצום פערים בין יהודים לפלסטינים, וממילא אין סיבה לצפות לפתרון הסכסוך.

בנוסף לצמצום הפערים המודלים הללו, ובעיקר המודל הקנטונלי, מבקשים לנגוס בכוחו ובמעמדו של השלטון המרכזי בישראל, משרדי הממשלה, על-מנת להעצים את האזרחים, להגביר את המעורבות הפוליטית, ולפתוח אפשרויות של דו-קיום. מסתמא, השלטון לא יוותר מרצונו על הכוחות המצויים בידו, וכך גם מרכיב זה שיכול לסייע בקידום הרעיון הדו-לאומי נדון לכשלון.

–

–

LeVine, Mark and Mathias Mossberg, eds. One Land, Two States. Israel and Palestine as Parallel States. Berkeley: University of California Press, 2014.

Mueller, Sean. “The Politics of Local Autonomy: Measuring Cantonal (De)centralisation in Switzerland.” Space and Polity 15.3 (2011): 213-39.

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

– נורווגיה

– קפריסין

– צ’ילה

– שוויצריה

– אלבמה, שנות הארבעים

– הודו

–

–

–

–

–

–

שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שהכרה בתהליכיות איננה פוטרת מהתייחסות לפתרון

בשבוע שעבר פרסמה עמירה הס ב"הארץ" מאמר שכלל את ההכרזה הפרובוקטיבית: "השאלה האמיתית איננה אם הפתרון הוא ‘שתי מדינות’ או ‘מדינה אחת’. ההיסטוריה ממילא אינה מכירה שלבים סופיים: כל שלב מוביל לאחר". בהערת אגב אעיר שמאז "עופרת יצוקה" נדמה שחל שינוי חד בכתיבתה של הס, שכבר איננה מתאמצת לתקשר ולשכנע את מי שחולקים אליה, אלא כמו כותבת בקצרנות לאלה שבקיאים בקודים הפנימיים שלה וממילא גם יסכימו לדיעותיה. ייתכן שכתיבה אחרת היא חסרת-תוחלת ואינני אומר זאת לגנותה, אלא כהבחנה שיש לשים לב אליה.

את האמירה שאין שלב סופי שמעתי מהס לא-פעם, דומני שלראשונה בכנס בניו יורק (עליו כתבתי בזמנו בבלוג), והיא סייעה לי לנטוע את הביקורת שלי על התהליכיות של הסכסוך בראייה אופטימית ומפוכחת גם-יחד, בנסיונות ממשיים להחליף את הנהייה אחר פתרון שתי-המדינות ברעיון שיהיה אופטימי אך לא נאיבי, הומניסטי-דמוקרטי, ולא משיחי-אסכטולוגי (למשל: כאן, כאן, כאן וכאן).

אני מאמץ את הטענה הזו בכל מאודי, אך חושב שאין בה כדי לבטל את הדיון בשאלה "שתי מדינות או מדינה אחת". למרבה הצער, אני שומע יותר מדי אנשים שמזלזלים בשאלה הזו, בעיקר משמאל – כאשר לרוב נראה שמדובר באחד משני סוגים: אנשים שבילו יותר מדי שנים מחייהם בתמיכה נלהבת בפתרון שתי-המדינות, ועל-כן מתקשים לקפל את הדגל, על אף שברור להם שהוא לא יתממש, ואם יתממש – לא יוביל למה שדימו במשך שנים רבות כל-כך; או: אנשים ששבעי וריאציות על הדיון הזה בתוך השמאל (אוטונומיה לעומת מדינה, מדינה לעומת פדרציה, ועידה בינלאומית לעומת מו"מ ישיר, קונפדרציה עם ירדן או מדינה קנטונאלית), שהם אינם רוצים לנקוט עמדה בדיון הפנים-שמאל הנוכחי, בידיעה שהוא יעלה חרס כמו הדיונים הקודמים שעליהם הם הטילו את יהבם. הניסוח הפרקטי הראוי של הבעייה הזו הופיעה במאמרו של משה בהר שדנתי בו, שם נטען כי בעוד האקדמיה מתדיינת בלהט על שתי החלופות, המציאות יוצרת אלטרנטיבה שלישית שהמתדיינים אינם מתפנים להבחין בה.

אני אולי לא תמכתי בפתרון שתי-מדינות במשך שנים רבות כל-כך כמו פעילים אחרים, אך גם עבורי זניחת הרעיון, מסיבות מעשיות ואידיאולוגיות גם יחד, לא היה צעד פשוט. יש להכיר בכך שפתרון שתי המדינות כמעט מעולם לא כלל פתרון למצב הדו-לאומי הממשי בשטח שישראל מצויה בו (והכרה בכך אני חב מזה שנים ליאיר וולך, שבראשית דיוננו התווכחתי איתו קשות עד שהוכרחתי להודות בצדקתו): מדינה דו-לאומית איננה נמדדת ביכולת של ראש-ממשלה מלאום אחר להיבחר לראשות-ממשלה, אלא בחלקם היחסי באוכלוסייה. במילים אחרות, האשלייה שתומכי פתרון שתי המדינות מחזיקים בה כאילו עשרים או עשרים-וחמישה אחוזים של פלסטינים אינם מהווים "בעייה דמוגרפית" משום שהם לא יוכלו להרכיב קואליציה פרלמנטרית היא שגיאה פוליטית, אנליטית ומוסרית. רבע מהאוכלוסייה זכאי ודורש ייצוג בכל היבט של חיי המדינה, כולל דגלה והמנונה, אך גם בהרכב הממשלה, בתי-המשפט, התקשורת ועוד. זה איננו מיעוט בטל בשישים, זה מיעוט נוכח מאוד בכל צורה שתנסו לחלק את מאת האחוזים הללו. על-כן, פתרון שתי המדינות חוסל לא בגלל מלחמת ששת הימים ומפעל ההתנחלויות, כפי שאנשים טוענים לא-פעם, אלא בגלל מלחמת העצמאות, שבסופה שלטה ישראל על יותר שטחים משנמסרו לה בתוואי החלוקה של החלטת האסיפה הכללית של האו"ם 181, ועם אוכלוסייה ערבית בולטת.

השאלה של "שתי מדינות או מדינה אחת" היא אכן פחות חשובה מהנחות היסוד שאנשים מניחים לגבי שורשי הסכסוך ומתוכם הדרכים לפתרונו, אבל הדיון הזה, באשר הוא מתקיים, כולל בתוכו ויכוח ממשי על הנחות היסוד הללו. צודקת הס שתמיד יהיה שלב נוסף לאחר מכן, אבל השלבים הללו מצטברים לדרך המבוססת על רעיון ובסופו של דבר יוצקים צורה ממשית. מלחמת העולם השנייה הובילה לשלב אחד במאבקי הכוח הפוליטיים באירופה, שהשתנו לאחר קריסת הגוש המזרחי, והשתנו עוד יותר עם ביסוס גוש האירו, ועוברים עכשיו גלגול נוסף. העובדה שהיו כמה שלבים ושינויים לא שינתה את מהות הלאומיות האירופית (אני יודע שזהו עניין נתון במחלוקת, אך העובדה היא שמדינות הלאום עומדות וקיימות, שהן אינן נוטות להיעלם בקרוב, ושכל הלך-רוח אינטלקטואלי פוסט-לאומי מתקיים רק בתנאי בועה בהן אין איום על קיומה העצמאי של הלאומיות הזו).

על כן, יש מקום לשאול מה הם השלבים שאנו מדמים לעצמנו ושאנו שואפים אליהם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמיכה בשתי מדינות איננה מכחישה שיהיו שלבים אחרים (אולי מלחמות בין שתי המדינות, אולי חילופי אוכלוסין ביניהן, אולי חיזוק קשרי מסחר ותחבורה, אולי יצירת קונפדרציה), אבל מתחילה משלב מאוד מוגדר ומובחן: ייסוד ריבונות פלסטינית, קביעת גבולות והסגת כוחות צה"ל. למיטב הבנתי היא גם מניחה שאין לחיים של דו-קיום ושיתוף תוחלת, ומתחילה תהליך של הפרדה, שבשלב הבא יכריחו חילופי אוכלוסין (או קריסת ההבחנה המדינית, כתוצאה של שמיטת הנחת-היסוד של הפרדת האוכלוסיות). בדומה לכך, גם מדינה אחת יכולה להתגלגל לשלבים שונים, אך הנחות היסוד שלה שונות לחלוטין, וגם השלב המיידי יהיה שונה לחלוטין מהשלב המיידי הנדרש לפתרון שתי מדינות (אינני משרטט שלב מיידי זה כי הוא נתון במחלוקת, וברור לי שאני בעמדת מיעוט גם בנושא זה, אך אוכל לציין שהפסקת שלילת זכויות בסיס חייבת להיות השלב המיידי הראשון, וקביעת תנאים לבחירות כלליות משותפות – אולי עם שמירת כוחן של הקבוצות השונות כשלב ביניים).

ההכרה בכך שאין דרך לפתור את הסכסוך בנוסחה פשוטה ליישום, שניתן להגיע אליה תוך חודשים, היא חשובה ביותר. היא עומדת בסתירה למה שרבים מבין תומכי שתי המדינות טוענים, בין אם מדובר בפוליטיקאים ותיקים, בלוגרים בכירים, או שתדלנים וגנרלים התומכים בעקרון ההפרדה. עמדתם היא לא נאיבית אלא מיתממת ומסוכנת, כי הבטחה כזו אינה יכולה להוליד דבר מלבד אכזבה מאפשרות של שלום, כפי שקרה ב-2000. פירות הבאושים של הבטחות השווא של אוסלו הותירו סימנים בשמאל הישראלי עד היום.

מצד שני, הכרה בתהליכיות, בטווח הארוך ובאורך-הנשימה הדרוש לחתירה אל השלום והשוויון אינן יכולות לשמש הצדקה להתחמקות מפני שרטוט התוואי של השלום, גם אם אין דרך להבטיח שתוואי זה יתממש בדיוק בדרך זו. התבוננות מושכלת אל יסודות הסכסוך – שלא החל ב-1967 ולכן גם לא יכול להפתר בגבולותיו – כמו גם על ההיבטים השונים הדורשים התייחסות בפתרון – הנחות-יסוד זהותיות, לאומיות ואידיאולוגיות; ארגון ותשתיות; התמודדות עם איומים וסכנות – היא תולדה הכרחית של ההכרה באופי התהליכי של הסכסוך, ורק דרכה אפשר לדבר עליו לעומקו, נטולי ססמאות המופרחות מכל המחנות.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הפתרון המדיני בין עולם המחקר לעולם המעשה

תודה רבה לדובי שהפנה אותי אמש למאמרו של משה בהר. מיד אדבר על חשיבות המאמר בעיניי, אך קודם אומר גם מילה על רשימתו האחרונה של דובי. בשני משפטים, דובי מספר ש"העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית." והלקח הוא להמשיך להילחם, אבל לדעת שהמדרון החלקלק איננו תמיד התקדמות לינארית מטה. אמנם, ככל שמתרבים הסימנים, הסכנה גוברת לשינוי דרמטי שיהיה קשה שבעתיים לחזור ממנו. אבל גם נוכח האיום הזה, אני תמיד מרגיש שאפשר לשאוב השראה מגרמניה. גם החשיכה הגדולה ביותר מסתיימת.

אף כי אני חש כך כבר זמן רב, אני מברך על הדוגמה הארכיונית המדוייקת הזו. דומה שהיא עולה דווקא בימים שבהם כמה מחוזי השחורות הבולטים יותר בבלוגוספירה מוכנים לדבר אחרת, ואפילו לשקול לפעמים לדבר באופן פחות נחרץ על אסון המדינה הדו-לאומית (למשל, סביב היוזמה החדשה של "ארץ יושביה"). וזה מתקשר בדיוק למאמרו של בהר. לצורך הקיצור, אצטט מן הסיכום בלבד, כשכל אחד מקוראיי יכול להבין לבד שיש בזה משום מחסור, לטענות שעשויות להיות להישמע עמומות שבעצם פורטו ובוססו קודם לכן. כמו-כן, מובן שבכל מאמר יש פגמים, וגם אם מאמר זה איננו מושלם, וסגנונו של הכותב עמו, הוא מעלה נקודות חשובות לדיון שאני מקווה שיהיה מועיל לכולם לשקול אותם:

מאמר זה קשר יחד שבע הצעות מרכזיות הנטועות בתחומי פנים, תחומים אזוריים וגלובליים: (א) נכון לעכשיו, אין בנמצא ציבור אזרחי או מבוסס-מדינה שיכול להשיג פתרון שתי-מדינות בר-קיימא ולו בהיקף צנוע; (ב) מדינה אחת (דמוקרטית או דו-לאומית) היא רעיון עוצר-נשימה אך כזה שאין לו סבירות להתגבש במהלך חייהם של נכדינו; (ג) התהליך הממשי היחיד שנפרס באופן מוחשי על הקרקע הישראלית/פלסטינית הוא פתרון המדינה האחת של ישראל, כלומר קונסולידציה עקבית/בלתי-פוסקת של השליטה הישראלית-יהודית על השטח הכולל של פלשתינה המנדטורית שלאחר 1922; (ד) התערבות בינלאומית במדיה נמרצת דיה בישראל/פלסטין איננה צפויה להתרחש בעתיד הלא-כל-כך-קרוב; (ה) סביר שעימות אזורי ישראלי-איראני פוטנציאלי יפרוץ לפני שתישקל תוכנית משמעותית לפתרון שתי-מדינות (אם תישקל בכלל); (ו) תהיה זו טעות, מבחינה אקדמית, לבטל כלאחר-יד את האפשרות לפיה – כפי שאירע ב-1948 וב-1967 – עימות אזורי שישראל ואיראן מעורבות בו (ושלוחיהם, בהתאמה) עלול לערב תצורה כלשהי של התפתחות נכבה-אית שתוצאותיה המעשיות יהיו בנוכחות ממשית פחותה של ערבים בשטח (שכבר עכשיו בשליטה ישראלית מלאה) של פלשתינה המנדטורית; ו(ז) אם "דמוגרפיה מתקנת" של התפתחות נכבה-אית שכזו תתרחש במסגרת אבק מלחמה אזורית, יהיה בכוחה לדחות לעתיד רחוק דיו אפשרויות של פתרונות המכונים אמיתיים, במיוחד אלה המוצעים על-ידי אקדמאים התומכים בפתרון-שתי-מדינות או בפתרון-מדינה-אחת. התפתחות נכבה-אית אפשרית שכזו תקדם בו-זמנית את המציאות הקיימת של מדינה-אחת נוסח ישראל (ואולי אף תוסיף ל"פלסטיניזציה" של ירדן). [עמ' 371]

המאמר, כפי שעולה מן הסיכום, נוגע בשאלות שמאוד מעסיקות את הבלוג הזה [קריאות לדוגמה על ההתמודדות שלי עם שאלת המעשיות של פתרון המדינה הדו-לאומית, אפשר למצוא ברשימות "על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית"; "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?" ו"הפרדה ודו-קיום: בין פרגמאטיזם לאוטופיה"]. הטענה של בהר היא שהויכוח האקדמי בין תומכי החלוקה לתומכי המדינה האחת (בוריאציות השונות, כולל הוריאציה הדו-לאומית שאני תומך בה) הוא ויכוח עקר, שמתקיים ביקום מקביל למציאות הפוליטית, שעתידה לייתר את הויכוח. יש לטענה שלו השלכות פוליטיות: הוא מבקש להסב את תשומת-הלב למציאות הזו, כדי שחוקרים יוכלו להציע דרכים להתמודד עם ההתרחשות הבלתי-נמנעת לדעתו שהוא משרטט.

נקודה חשובה נוספת היא שהוא מעלה את היתכנותה של נכבה נוספת כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני (אני הזכרתי את הסכנה הזו כאן). זהו דבר שכמעט אין מדברים בו, ואם אין מדברים בו כי הוא דבר כה מגונה, שאיש לא יעז להעלות על הדעת, הרי שזה דבר טוב. אך אם אין מדברים בו מחשש, ובלב חושבים אותו, הסכנה אורבת עוד יותר משהיא מדוברת. התרחיש של בהר הוא תסריט-בלהות, אבל יש להבין שלא מעטים יראו בו השתלשלות שהיא בבחינת "הרע בשירות הטוב". באופן אירוני, דווקא מחייבי ההפרדה הליברלים עשויים להיות אלה שמטמיעים את התפיסה שאין תוחלת לדו-קיום, ובכך לסייע לצמיחת פעולה שכזו.

אני מקבל כמעט כלשונן את ארבע הנקודות של בהר. יש לי סייג לגבי הניסוח של נקודה ב', משום שאני חושב שלעיתים ההיסטוריה משתנה כל-כך דרמטית, שאין לצפות אותה. נסו לדמיין פעיל ציוני צעיר בזמן הקונגרס הציוני ב-1903, כשהרצל מציע את תוכנית אוגנדה, משום שסיכויי ההתממשות של עצמאות מדינית בציון נראים בלתי-אפשריים. בנוסף לעובדה שהצהרת בלפור, השמדת שליש מיהדות העולם (כולל בצורה סיסטמטית במקלחות גזים) והצהרה של העולם כולו בעצרת האו"ם בזכות מדינה יהודית אינם דברים שהוא יכול היה לשער, הוא בוודאי לא היה משער מלחמה שבה ישראל מביסה את כל שכנותיה תוך שישה ימים, ומבססת עצמה כמעצמה אזורית. זה קרה 64 שנים לאחר אותו קונגרס, כלומר בזמן סביר של חיי הנכדים של אותו פעיל, ואפילו בזמן חייהם של פעילים ציונים רבים בתקופה.

נקודה א' היא החשובה ביותר. בצד הקיצון של מחייבי פתרון שתי המדינות נמצאים אלו שדורשים פינוי של כל ההתנחלויות, ואין להם כל השגות לגבי עצמאות המדינה הפלסטינית. אנשים אלה אינם מהווים ציבור משמעותי בישראל, ואפילו להם אין מושג איך תתקיים תחבורה בין שתי הערים המרכזיות של פלסטין (רמאללה ועזה), או איך הכלכלה הפלסטינית תצליח לבסס עצמה. ימינה מהם, ועדיין בקבוצה שנחשבת לשמאל ולא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, נמצאים אנשי יוזמת ז'נווה. הם כבר מדברים על פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה על המעברים שלה וזכות וטו על כניסת אישים וסחורה לתחומה. הם גם מדברים על מעבר בין עזה לרמאללה בשליטת ישראל, ועל סיפוח התנחלויות שפוגעות ברצף המדינה הפלסטינית. כך שכבר כשנענו למרכז דרך יוזמת ז'נווה כבר אין מדובר בפתרון של מדינה בת-קיימא, אלא במדינת חסות של ישראל, שמטפלת עבור ישראל בבעיות בטחון שוטף (ראו, למשל, איך רביב דרוקר מדבר עליה). לפתרון כזה קרא הציוני המגנסאי, "פתרון המדינה וחצי" (אני לא מוצא ציטוט מדוייק, ראו למשל כאן וכאן): בנוסף למדינה שיש לישראל, היא גם רוצה חצי לשלוט בשכנתה, שתהיה רק חצי מדינה. מנגד, החשש הישראלי המוצדק, הוא למאבק על אופייה היהודי של המדינה, שעלול להביא למצב של שתי חצאי מדינות, במקום שתי מדינות (אם כי גם אם ישנו את ההמנון והדגל, עדיין אפשר לצפות שהמדינה הישראלית תהיה עליונה כלכלית וצבאית על שכנתה). במצב כזה, ההבדלים שקיימים בין יוזמת ז'נווה לפתרון שתי-מדינות כפי שנתניהו הציע בנאום בר-אילן הם חסרי משמעות. אפילו דעת-המיעוט הדורשת את פינוי כל ההתנחלויות איננה יכולה להועיל.

נקודה ג' עולה לא רק מהלגיטימיות שהרעיון הדו-לאומי מקבל בקרב קבוצות ימין, אלא גם מההמדיניות בפועל של כל ממשלות ישראל, ימין או שמאל, בלי קשר להתקדמות תהליך השלום. הערתי על כך בקצרה אגב הדיון בתגובות לרצח באיתמר. השוואה בין המילים של ארנס ו/או ריבלין לבין המעשים של נתניהו מאששת את ההבחנה.

המאבק של איראן על הדומיננטיות שלה באיזור ודאי יימשך, וטוב שמאמרו של בהר מזכיר לנו לחשוב על הסכסוך לא בואקום שבו רק ישראל ופלסטין קיימות, אלא גם כוחות גדולים מהם. מצד שני, אני אינני בטוח שלאיראן יהיה עניין בעימות גלוי עם ישראל. בהר מקדים את הביקורת הזו על-ידי ציון "השלוחים", כלומר גם חמאס או חיזבאללה הם "איראן". אך אליה וקוץ בה. כוחם של ארגונים אלה הוא דל לאין-ערוך מכוחה של איראן, וגם אם יש בידיהם היכולת להטריד את האוכלוסייה הישראלית, הם נחותים ממנה צבאית באופן מוחלט. שינוי מאזן הכוחות הזה יכול להתאפשר רק על-ידי זליגת נשק בלתי-קונבנציונאלי (נניח, דרך איראן) לאחד הארגונים הללו. אך אם החמאס, שאין לו צבא שיכול להכריע את צה"ל, ינסה להכריע את המערכה על-ידי נשק גרעיני (למשל), על אוכלוסיה אזרחית בישראל, הוא יחתום במו-ידיו את תוצאות הגירוש המוחלט שיבואו. או-אז הנבואה של בהר תתגשם מילה במילה, אך עם יתרון מוסרי עצום לישראל, שייתר את הדיון התיאורטי בכוונותיה המקוריות. כל עוד איננו מדברים על תרחיש כזה (ואני מקווה שזהו המצב), היכולת של הארגונים הללו לפגוע בישראל היא שולית ומוגבלת להישגים טקטיים קצרי-טווח. מתקפות החיזבאללה בלבנון משמשות למטרות נוספות, דוגמת אינטרסים סוריים (ואיראניים), אבל באשר חיזבאללה הוא כלי נגד ישראל, המשרת אינטרסים כלכליים סוריים בלבנון, שוב אין לזה השלכה ממשית על ישראל או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דבר שמתקיים כמעט בלי קשר לישראל, והיא נאלצת לספוג אותו.

בנקודה ו', אני מסכים שאין לבטל את האפשרות כבלתי-סבירה לחלוטין. זוהי סכנה ממשית, שעולה בעיקר עם עליית הגזענות הישראלית, ויש לחשוש ממנה, ולכן אני מברך את בהר שמעלה אותה בבמה אקדמית רשמית. עם זאת, אני מבחין משפתו הזהירה מאוד של בהר בנקודה זו שקשה מאוד לצפות את התרחיש או לאמוד את סבירותו. חשוב מכך, אני חושב שיש מקום להבחין בין 1948 ו-1967 הבחנה מהותית. ההבדל בין הנכבה לבין הנכסה הוא אחד הגורמים המשמעותיים שהשמאל הישראלי עדיין חושב שהוא יוכל לפתור את הסכסוך עם התייחסות ל-1967 בלבד, ותוך התכחשות נאמנה ל-1948. בפלגים הרדיקליים יותר כבר מוכנים לדבר על הנכבה, לעיתים עדיין תוך התעקשות על מתווה שתי המדינות, אך יש עדיין גושים נרחבים בשמאל (וכמובן שבימין ובמרכז) שמתכחשים לנכבה כליל. ההתכחשות הזו נובעת מהצלחתה: מחיקה והשכחה של נוכחות ערבית במקומות אסטרטגיים. לא זה המצב ב-1967, שמאז ועד היום מתקיים משטר כיבוש, אך היישובים ברובם המוחלט נותרו על כנם.

למרות הסייגים שלי, המאמר מציב אתגר ממשי ומרשים, ותובע לגזור מעשים פוליטיים מן ההכרה שלא רק שפתרון שתי המדינות כבר איננו בר-השגה (סיסמה שגם תומכיו וגם מתנגדיו משננים היטב), אלא שבזמן שדנים בו או בהיפוכו, מעשים ממשיים בשטח יוצרים מציאות אחרת. גם הסיום הזה חוטא באפוקליפטיקה, ושוב כדאי להיזכר ברשימה האחרונה של דובי: ונניח ששישראל מנסה לקדם פתרון מדינה אחת נוח לה, ונניח שהיא תסכל סופית את פתרון שתי המדינות. גם זה איננו סוף פסוק. גם מתוך מציאות כזו אפשר יהיה להיאבק על שוויון-זכויות, שותפות במשאבים, וחירות לכולם.

—

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.” Global Society 25.3 (2011): 353-376.

—

אחרית-דבר רפלקטיבית: התחלתי לכתוב את הבלוג עם תחושה עמומה שאני תומך במדינה דו-לאומית, אך שאסור לי לומר זאת במפורש. כמו תורנתון דיאל, האמן שקבר יצירות שלו מחשש שילעגו לו, הרגשתי שאני מוכרח לכתוב, אך לא רציתי לשלם את המחיר של דיעה כפרנית. הרייטינג הנמוך יחסית של הבלוג (ודאי שהדבר נכון לפני שלוש וארבע שנים), התיר לי לכתוב בידיעה שבין כה וכה אין כמעט התייחסות. מכאן, נוצרה לי תחושת שחרור ילדותית, לדבר בגנות תומכי החלוקה משמאל. השחרור הזה הוביל גם לטון של זלזול, הנאת הילד האנדרסני. אחרי שהתנקיתי מהצורך הזה לומר את הדברים האסורים ולהתענג עליהם, וככל שהרעיון קונה לו שבת במעגלים מתרחבים (אף שהוא רחוק מהקונצנזוס, אני חף מאשליות), אני עדיין מלא-ביקורת כלפי תומכי החלוקה, בעיקר אלה מביניהם המפוכחים, שבו-זמנית תומכים בה ומדברים על אי-ההיתכנות שלה, אך בו-זמנית גם מרגיש צורך להקשיב באמת לחששות ואף לחרדות שמיילדות ומגדלות את ההתנגדות. המאמר של בהר, לדעתי, דוחף אותי לשלב חדש, מתוך תביעה להכיר בכך שהויכוח בין תומכי פש"מ לתומכי מד"ל הוא בעצמו כבר חסר-תוחלת. ייתכן שמבחינה מעשית הוא צודק. אך בו-זמנית, אני מזכיר שהתמיכה שלי בפתרון דו-לאומי תמיד הייתה כרעיון, יותר מאשר מהלך חד-פעמי לביצוע. עצם הרעיון הוא הכרה בתהליכיות ובטווח הארוך. זהו התהליך שיימשך גם אם תהיה חלוקה ופינוי התנחלויות מסויימות, וגם אם במקום מהלך כזה, יהיה מהלך דמוי-נכבה. בכל מקרה, יהיה גם את היום שאחרי, ואת החתירה לשיתוף ושוויון, שחייבת להיעשות מתוך תפיסה של דו-קיום, ולא של הפרדה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

בגנות טיעון "הזמן פועל לרעתנו" (או לטובתנו)

הסיפור על הסיבילה הרומית השורפת את ספרי הנבואה שלה משום שהמלך לא מוכן לשלם את המחיר לכדה את דמיון ההיסטוריונים משום שהיא מקפלת בתוכה את תחושת התסכול שלהם על העדויות הנעלמות, מתפוררות, קרועות או גנובות שמקשות על פענוח העבר. בנוסף, זהו גם אחד הסיפורים המוצלחים ביותר על מחיר שעולה עם הזמן, ועל הזמן שאיננו פועל לטובתנו. נזכרתי בזה בצער כשקראתי את הפוסט האחרון של שלום:

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ".

התיאור השטחי הזה שהופך את וועידת חארטום לסיפורי-בדים ישראליים שאין להם עוגן במציאות של איבה ממשית, נובע – אני מניח – מאמונה ילדית בכוחה הבלתי-מוגבל של מדינת-האם לעצב את המציאות ללא קשר למצב האחרים.

אנחנו איננו יודעים שבשנות השמונים יכולנו לסגור דיל עם ירדן. אנחנו יודעים ששמעון פרס אומר את זה, ואם שלום מקבל את דבריו של פרס כעד אמין זוהי בחירה שלו כאדם בוגר ותבוני. אנחנו יודעים דבר אחד בוודאות: לא סגרנו דיל עם ירדן. לא סגרנו דיל עם אש"ף. לטעון בנחרצות שהיינו יכולים פירושו לקבל את מנגינת הכזבים הנושנה של המנהיגים הישראלים, שכל פעם מספרים לנו שהם היו ממש קרובים, ורק הפוליטיקה הפנימית שיבשה זאת: רבין היה כל-כך קרוב לפתור את כל הסכסוך הישראלי-ערבי ויגאל עמיר שיבש הכל; ברק יכול היה להגיע לשלום בטאבה, אבל בגלל הבחירות הוא לא התפנה לזה; אולמרט ממש ממש כבר הוציא את אחד העטים שלו מהאוסף בשביל לחתום סופית עם אבו-מאזן ואז טלנסקי הוריד הכל לטמיון.

מצטער, אבל אני לא קונה. אם כל-כך הרבה פעמים היינו קרובים וזה התפקשש, לכל הפחות חייבים להסכים שאין עדות פוזיטיבית חד-משמעית לכך ששלום הוא בר-השגה או שהסכסוך פתיר בקלות. אני אפילו הייתי מרחיק-לכת לטעון שהמציאות מוכיחה את ההיפך, אבל אני מוכן להתפשר על הגירסה האגנוסטית, לצורך הדיון.

הבעייה עם הרטוריקה הזו, ששלום איננו הראשון או האחרון שמשתמש בה, איננה בטיפוח-תקוות השווא ותפיסת המציאות המשובשת המקודמת על-ידה, אלא בהילוך-האימים על הציבור. בימים האחרונים אני מחפש דירה בעיירה בויסקונסין. אחד מבעלי-הבית שיצרתי איתו קשר כתב לי שהוא מבקש שאני אקבל החלטה בהקדם כי יש לו כבר שישים פונים, והוא לא היה רוצה שאני אפסיד את ההזדמנות.

לא עניתי לו על כך, אבל אני מניח שלכולם ברור, שהאפשרות של שישים פונים לדירה אחת בעיירה בויסקונסין היא קצת בלתי-סבירה, ומה שבהחלט לא סביר, זה שמוכר שיש לו שישים קונים מוטרד מהקונה הספציפי הזה, במקום להיות רגוע שמשהו יסתדר. וגם כאן, אומרים לנו שהזמן אוזל, והוא פועל לרעתנו, וצריך לקבל החלטה מהר, וקצת קשה לנו להאמין. מי שזוכר ש-2011 איננה השנה הראשונה שבה אמרו לו ש"חלון ההזדמנויות נסגר", מבין את הכזב שבדברים. שלום לא יושג מתוך פחד-בלהות או מתוך לחץ. שלום-אמת הוא תהליך ארוך-טווח, חדור-אמונה ומבוסס ערכים.

כדי להחליט אם "הזמן פועל לטובתנו" או "לרעתנו" צריך קודם להחליט מה הן טובתנו ורעתנו, ואלה מוגדרות על-ידי הנחת-יסוד נוספת, שנותנת לנו מובן לגבי מהו "הטוב" ו"הרע". אלה שרוצים "ישות אפקטיבית בצד השני, ששולטת על חיי הפלשתינים ולוקחת מאיתנו את הכיבוש" – קרי, אינם מעוניינים לא בזכויות הפלסטינים ולא במימוש הלאומי שלהם, אלא רק במיקור-חוץ של הכיבוש – ודאי שכל יום שעובר עובד לרעתם. אלה שרוצים סיפוח של הגדה, הזמן עובד לטובתם. אז מיד יהיה מי שיקפוץ ויטען שסיפוח יהיה אסון לישראל, כי אז או שיהיה אפרטהייד או מדינה דו-לאומית. יש אפשרויות אחרות, שלא מדברים עליהן יותר מדי, אבל אם תחשבו רגע מי רוצה לספח את הגדה, ואילו עוד אפשרויות קיימות, אפשר יהיה להבין שהדברים אינם רחוקים מדי.

אבל לא צריך להרחיק עד הטרנספר כדי להבין מי חושב שהזמן פועל לטובתנו. פעם אחר פעם מוכיחה ההנהגה הישראלית שאובדן השליטה בביקעה מפחיד אותה יותר מהאיום הדמוגרפי. פעם אחר פעם מזכירים הפובליציסטים את האיום הדמוגרפי, ולמרות שהפוליטיקאים מסכימים איתם הם מוכיחים שבבחירה בין הביקעה לדמוגרפיה, הם מבכרים את הגדה. אפשר לא להסכים לזה, אפשר לבקר אותם שהם רואים הכל דרך הטנק, ושזו הסתכלות מיושנת. אולי.

אבל הטיעון של הסיבילה ששורפת את הספרים, או של ירדן שהופכת לאש"ף שהופכת לחמאס, לא יבהיל אותם – זאת לא ההסתכלות שלהם. כי באותו זמן שירדן הפכה לאש"ף ולחמאס, נבנו כך וכך ההתנחלויות, החמאס פגע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני, היריבויות הפנימיות הקטינו את השטח שעליו הצדדים נושאים ונותנים, יותר ויותר ישראלים משתכנעים שאי-אפשר לפנות התנחלויות, וכולם כבר מקבלים את הנוכחות הישראלית בביקעה כתנאי הכרחי במשא-ומתן. אז זה לטובתנו או לרעתנו? כאמור, תלוי מה רוצים להשיג.

בעיני שלום, להעביר את הפלסטינים למלך חוסיין ולעזאזל החלום על לאומיות פלסטינית, זה טוב. את זה הפסדנו, ואיך אנחנו יודעים, כי אחרי זה קבלנו את אש"ף, ואש"ף הוא רע. עבורי, הטוב איננו להיפטר מהפלסטינים במינימום מחיר. בשביל להגיע לטוב, אנחנו קודם-כל צריכים להכיר במציאות, שיש בה יהודים ופלסטינים שחיים מעורבבים זה בזה – לא בגדה, בגליל ובשפלה! – ושהמסגרת המדינית צריכה לשקף את העובדה הזו בצורה ההוגנת ביותר שמתחלקת בשלטון בין הצדדים ומבטיחה את זכויות הפרט השווה לצד מתן ערוץ לביטוי התרבויות הלאומיות הנפרדות. את זה אני לא חושב שאפשר היה להשיג במציאות של ועידת חארטום, ואני בספק שנוכל להשיג את זה ב-2011. אבל זה לא מניא אותי מלהמשיך להגיד את זה עכשיו, בציפייה לעתיד. ואני אומר זאת, בידיעה כנה שגם אם יסגרו דיל השנה (כי אם כ"כ פשוט והמחיר עולה, אז למה לא), עדיין יהיו הרבה מהלכים שיביאו אותנו פעם אחר פעם לבקש את ההכרה הזו.

ואני מסרב לפעול בלחץ לא משום שאני מניח שיש זמן. באמת אין זמן. אבל לא משום שהזמן פועל לרעתנו, אלא כי כל יום חיים מיליוני אנשים משוללי-זכויות ולי ולכם יש אחריות עליהם, כאזרחים ישראלים האחראים לממשלתם. את המצב הזה היה צריך לחתור לסיים אתמול, ולפני שנתיים, ולפני ארבעים שנה. אבל לא כי "נרוויח מזה", אלא כי זה הנכון והראוי והמוסרי, ואנחנו מתעקשים על הנכון, גם כשאנחנו מפסידים מזה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על מעקשי לאום וטריטוריה באידיאולוגיות שמאל

כבר הערתי במקום אחר שכדי לדון בצמיחה של "השמאל הלאומי" צריך להתבונן בו על רקע פעילות "אם תרצו", וזהו מרכיב חשוב עוד יותר מהואקום הממשי או הלכאורי שמפלגת העבודה ומרצ הותירו בשדה הפוליטי. במילים אחרות, הצד "הלאומי" חשוב פה יותר מהנסיון להחיות את השמאל. הרי העבודה ומרצ הן לאומיות לא פחות מ"השמאל הלאומי". הן עומדות בלי קושי בכל מדדי הקונצנזוס והציונות של אנשי "אם תרצו", ואם פה ושם נפלטה אמירה שאיננה תואמת את רוח הקונצנזוס, הרי שהמעשים בפועל של המנהיגים – ולא פחות חשוב, של הבוחרים – של תנועות אלה העידו שאין סטייה ממשית מהקונצנזוס הזה.

ככלות הכל, שני ההיבטים של "השמאל הלאומי" מעידים על משהו שהשתבש בתפיסת השמאל, אם כי – כפי שנועם שיזף מזכיר בפוסט שמאוד רלוונטי לדיון הזה – אולי זה תמיד היה ככה, ושום דבר לא השתנה.

לשמאל, מעיקרו, אין עניין לא בלאום ולא בשטחים. יש וריאציות שונות של שמאל, אני יודע. אבל במרחב שבין הליברלי לסוציאליסטי, בולט הצד ההומניסטי, הדאגה הכנה לזכויות-אדם ולרווחת הפרט. יש ויכוחים גדולים על הדרך להגיע לשם; עוד קודם לכן – על טבע האדם (וממילא, על אופן ההתמודדות הראוי עם האתגרים שהטבע הזה מציג, כפרט או כחברה וכיחידים הפועלים בתוך חברה); על סדר-העדיפויות של הזכויות: קניין, חיים, בריאות, חופש ביטוי, התאגדות. אין תשובה אחידה לכל השאלות האלה בקרב אנשי "שמאל". אך מכל השאלות האלה ניכר באופן מובהק העיסוק באנושיות, בחוויה האנושית, בסבל האנושי, ברוח האדם.

הלאום, יש שיאמרו, הוא פן אנושי. כל אדם מחפש הרחבות לזהות שלו, קבוצות השתייכות, תרבות. הצד הלאומי שבשמאל, יאמרו לי, עונה לצרכים האלה, והנגדה בין "שמאל" ל"לאומי" היא מעשה מלאכותי המתכחש לפן בסיסי ולצורך ממשי בחוויה האנושית. אולי. כלומר, אי-אפשר להתווכח שזה צורך ושהתנועה הזו עונה להרבה אנשים על הצורך הזה. לכשעצמי נראה לי שקבוצות ההשתייכות והגדרות הזהות הן נתון תרבותי וחברתי שבו הפוליטיקה פועלת, לא עניין ערכי לכשעצמו שיש לשאוף לבסס אותו. להיפך: העלאת הלאום לכדי ערך בפני עצמו (שיש לחתור אליו ולשרת אותו, במקום שיהא פשוט גורם שמתחשבים בו), היא סמן שמבדיל בין שמאל לימין. אחת מצורות הימין, המבקש לכאורה לשמר את הסדר הקיים על-ידי הגדלת בסיסי הכוח של בעלי הכוח, היא הלאומיות. מרגע שהלאום הוא מטרה, הפרט הוא משני. אם רווחת הפרט או זכויות הפרט הן המטרה, הרי שבתיווך זכותו לחופש ההתאגדות, להנאה תרבותית וכולי, גם הזהות הלאומית תבוא לידי ביטוי. אך יש כאן הבדלי דגשים.

השיבוש החמור יותר, בעיניי, הוא העלאת שטחים מסויימים / גבולות מסויימים לדרגת קדושה שאין לפגוע בה. זה בוודאי מאפיין ימני מובהק, שקשה להצביע כיצד, מתי ומדוע הפך הוא לסמן של השמאל. אני מדבר, כמובן, על גבולות 1967. ובעצם, מדובר באותה גישה מימין ומשמאל, רק שצד אחד אומר "יופי!" והשני אומר "פויה!"

סיום הכיבוש, כעניין שמאלני, הוא בראש ובראשונה עניין הומניטארי. אלא שלשמאל הלאומי, כמו מרבית השמאל בארץ גם ככה, לא מפריע העניין ההומניטארי. מצב זכויות האדם בשטחים ביום שאחרי ההפרדה, לא משנה לאף-אחד. וההוכחה היא היחס לרצועת עזה: פונו ההתנחלויות, נגמר הסיפור. לא רוצים לשמוע יותר, ולא רוצים להודות שעזה היא בכיבוש ישראלי (אני יודע שאני נכנס כאן לשטח-אש, כיוון שיש כל מיני אנשים בשמאל הישראלי, והם לא מדברים בקול אחד בעניין הזה, ודווקא מבין פעילי השמאל הרדיקלי יש כאלה שמבינים את המצב בעזה לאשורו, אבל אני חושב שהקול שאני מדבר עליו כאן הוא בולט דיו בכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו כך).

והנה השאלה: או שיהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד, או שהם יכולים לחיות ביחד. אם הם אינם יכולים לחיות ביחד, כפי שתומכי פתרון ההפרדה מסמנים, אזי יש בעייה חמורה עם למעלה ממיליון תושבים פלסטינים שיישארו אזרחי ישראל לאחר החלוקה. אבל על זה אסור לדבר, כי הם אזרחים ומה פתאום שנזכיר אפשרות של טרנספר של אזרחים. והנה, אדם רציני כמו שר-החוץ של מדינת ישראל מציע לא לעשות טרנספר, אלא לערוך כמה תיקוני גבול, כדי שיהיו פחות ערבים במדינה היהודית לאחר החלוקה, מתוך התייחסות כנה וישירה לעמדה לפיה יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד (שהיא העמדה המעשית של השמאל הלאומי, ורוב השמאל בארץ בכלל!). ההתנגדות לעמדה הזו, מעידה על קידוש גבולות 1967 כאדמה שיש בה קדושה אימננטית או טומאה אימננטית – קרי, הסתכלות דתית ימנית מובהקת – שאיננה מתייחסת לא לאדם, לא לצרכיו, ולא לבעיות ההומניטאריות העולות מתוך המצב הקיים, ולאלו שתעלינה לאחר יישום פתרון חלוקה.

אני מסיים בדיסקליימר הרגיל שלי: הדברים האלה לא מכוונים לנעוץ מסמר סופי ואחרון בארון פתרון שתי המדינות (כן, כבר יש ארון). זוהי הצבעה על כשל מחשבתי ממשי ובעייה אידיאולוגית הדורשת התייחסות מצד התומכים. אני משוכנע שיש תשובות טובות, ויש סיבות הומניטאריות לדגול דווקא בפתרון חלוקה ולא בפתרון אחר. "ציונים לא מתנחלים" איננה דוגמה לתשובה כזו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מול הגבעות העשנות

לקרוא את עמירה הס במלאת עשור לאנתפאדת אל-אקצה. המעט שניתן לה לומר חשוב מן המרובה שמתירים לעצמם אחרים. זהו.

הזכרונות שלי הם הרבה פחות ידעניים או מבוססים משלה, ולכן גם פחות מועילים, למעט עבור אלה שסקרנים להבין אותי, ואינני רואה בכך תועלת מיוחדת. מאיפה אני מתחיל, עוד לא מוכן להישיר מבט אל הגבעות של הגליל, אולי מזכרון החזרה לישראל אחרי שהות של כמה חודשים באירופה, יום לפני ערב ראש השנה תש"ס, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא ביקור בחנות ספרים (סטימצקי באבן גבירול? בדיזנגוף?), ובמרכז החנות שולחן מיוחד לספרי עמיחי, שאז טרם ידעתי שאני עתיד ליטול את שמו, ואני מתפלא ומתרשם על מקומה הנכבד של השירה בחנות ספרים תל-אביבית, ועוד לא ידעתי שעמיחי נפטר, ושמדובר במחווה זמנית בלבד. ואחר-כך הצפייה האינסופית, המתמכרת, נעדרת תכלית ותוחלת במשדרי האקטואליה. ממתינים למשהו הרה-גורל שיקרה, ועוד משהו קטן מגיע, ועוד מכה. החזרה של ברק לארץ, החטיפה, הלינץ'. ובתווך גם אירועים אישיים: שיחה עם חברה שביקשה עידוד או נחמה, חיפוש נואש אחר מבוגר מומחה שיאיר את עיניי לנסיבות האירועים והקשרם ההיסטורי, ויכוח בערב יום-כיפור עם חבר על מידת התבונה בהתנהלותו של ברק. תמיד הופתעתי למצוא עצמי בעמדה השמאלית ביותר מבין חבריי, היות שאין להכחיש שאני הייתי זה ששקל בכובד-הראש הרב ביותר את טענות הימין.

ראיון עם עמוס עוז שנערך לרגל פרסום "אהבה וחושך" נדמה לי כתוצאה ישירה של המהומות, כנסיון כן להתמודד עם עומק הסכסוך. היום אני יודע שגם בזה מיהרתי לברך, וקולו של עוז היה חשוב מאוד בהכשרת לבבות "מפוכחי השמאל" ו"מאוכזבי תהליך השלום", בעוד הוא עצמו המתין שהלהבות ישככו, כדי שיוכל לשוב להיות סמן של השמאל הפרוגרסיבי, ולדבר על שתי מדינות על בסיס 1967, כמו שוב אפשר להשכיח ולהכחיש את 1948 ואת שקדם לה.

וכן, גם התמונה של הגבעות הירוקות מעלות-העשן, מאחורי סכנין ועראבה, בואכה רפא"ל. אבי ואני נוסעים לסייע בכיבוי שריפה בקיבוץ שכן. אני, כמה אופייני, משותק מכדי לעשות משהו, ואבי חובט באש, שמלחכת קוצים במרחק מטרים ספורים ממיכל סולר. במהלך מאמצי הכיבוי מגיע רכב מסכנין שחזר מבית-המטבחיים, והוא נושא כמה גדיים שחוטים, כמו משיב על השאלה הנושנה של יצחק, וגם על החיפוש המשותף של עמיחי בהר ציון. השיחה בינינו נראית לי כמו שני ליצנים במחזה אבסורד על דו-קיום. חבר נוסף מספר באדישות מסכתית איך נקלע להפגנת המונים בסכנין, מבלי לדעת על המהומות שהחלו.

שני דברים החלטתי אז: שפתרון יהיה חייב להיות מיוסד על הכרה בזהות הפלסטינית של "ערביי ישראל" ועל תביעתם הלגיטימית לכל הארץ; ושעליי להיערך לגור מחוץ לישראל כשתתרחש הקריסה הסופית של הריבונות היהודית בישראל / פלשתינה, אירוע שהערכתי שיקרה בתוך כעשור. אני שמח שהתבדיתי, ויודע עד כמה נואלת, תמימה ואפוקליפטית הייתה ההערכה ההיא. חיברתי מסמך שקראתי לו "לקראת שלום אמת", שבו פירטתי את הניתוח שלי למאורעות האחרונים, לשורשי הסכסוך ולמודל לפתרון. בעצם חשבתי על מדינה דו-לאומית בסגנון קנטונאלי, אלא שלא היו לי המילים או הידע כדי להגדיר זאת. חשבתי לשלוח את המסמך לכל חברי הכנסת, ולאישים בולטים בציבוריות הישראלית. הייתי תמים דיו לחשוב שאנשים באמת אינם מודעים לפן הזה של הסכסוך, ואם רק יאירו את עיניהם, יבינו מה עליהם לעשות. אני שמח שלא שלחתי. מאז העמקתי ללמוד בתחום, וההכרה ביושנו של הרעיון שלי מאירה באור מגוחך את ההתלהבות הראשונית שלי, כמו גם מדכדכת בכל הנוגע לסיכויי התקבלותו וממילא גם על התגשמותו.

למרות הכל, אני בחו"ל. מכיר בחוסר היכולת לברוח; בישראליות המובנית שבאופיי, בתרבות ובשורשים שנטועים במקום, ואוחזים בבשרי וברוחי בכל מקום שאני הולך אליו; בכאב שבגלות, שבזרות. מכריע בשאלות ובין ברירות באופן שנושא בעיקר אופי פרטי, ללא השלכות לאומיות, וליתר דיוק: עם פחות יומרה להשלכות לאומיות של מעשיי. הבחירה לנסוע ללימודים נעשתה אחרי שכבר הכרתי באיוולת ההערכה האפוקליטית ההיא, ולכן אי-אפשר לטעון שהיא נובעת ממנה. ובכל זאת, בשנה זו אני מסיים את הדוקטורט, ואתבקש בחודשים הקרובים להכריע לגבי הצעד הבא שלי, התחנה הבאה שלי. גחלת מאותן גבעות עשנות לוחשת גם כעת, עדיין.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים

אפתח בציטוט של נמרוד:

ההבחנה שיצרתי בין פתרון המדינה האחת והפתרון הדו-מדינתי גסה מדי, באופן טבעי. אבל בקווים כלליים מאד, היא מציעה לאנשי שמאל שני נתיבים ארכיטיפים: פתרון שתי המדינות הוא פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן. בין זכויות היתר הללו: בטחון וחופש יחסיים למיעוטים יהודיים. פתרון המדינה האחת נועד, לעומת זאת, לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון בין פלסטינים ויהודים. מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

כדי לעשות צדק עם המתנגדים לי, עליי לחשוב קודם כל על אופן ייצוג פתרון שתי-המדינות בפיסקה הזו, לפני שאסביר מדוע היא מצאה חן בעיניי. חשוב, אם-כן, להדגיש, שמטרת ההנגדה בין שתי השיטות היא המניע לתמיכה מצד התומכים, ולא ההערכות של המתנגדים. לכן, התיאור של "פתרון המדינה האחת" כ"נועד לצמצם באופן רדיקלי את אי-השוויון" הוא נכון, גם אם רבים מעריכים שמדינה כזו תביא להגדלת אי-השוויון, לצמצום החופש וכולי. הערכת המתנגדים היא סוגייה נפרדת מהמניע של אלו התומכים בתום-לב.

שתי המילים האחרונות (תום-לב), יוצרות קושי עבורי לצייר את התמיכה בפתרון שתי המדינות: נדמיין מישהו שמדבר על תמיכה בפתרון מדינה אחת, מתוך מחשבה שפתרון כזה יהפוך את היהודים למיעוט במדינה פלסטינית ואולי אף מוסלמית. האם אפשר לומר שהתמיכה שלו היא ב"תום-לב"? ואם הוא איננו מצהיר שזו המטרה, ומדבר על מדינה דמוקרטית, כשהוא חולם על מדינה מוסלמית, האם עדיין נוכל לדבר על תמיכה שהיא ב"תום-לב"? במילים אחרות, אם כדי להחשיב מישהו לתומך כן ונלהב של המד"ל, אני מצפה ממנו לתמוך בשימור הזכויות של היהודים כקהילה מבלי קשר למספרם, האם אין זה ראוי שתומך כן של פש"מ יהיה רק זה שמדבר על מודל כזה מתוך רצון לשלום ודו-קיום?

ולמרות הסייג הזה, נמשיך: יש כמה שיקולים לתמיכה בפתרון שתי המדינות. הם אינם סותרים זה את זה. הסיבה הראשונה (והיא ראשונה כי היא האקוטית ביותר, ונוגעת להווה בכל רגע ורגע) היא ש"הכיבוש הוא רעיון גרוע", כפי שתמצת זאת אריאל שרון, ועל-כן יש לסיימו. סיבה נוספת היא היסטורית, הנובעת מאסכולה לאומית-ליברלית, הרואה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית עקרון חשוב, שתלוי קשר הדוק בזכות ההגדרה של העם היהודי. אסכולה זו אף עשויה להודות שחברון, בית-לכם ושכם הן המורשת ההיסטורית של העם היהודי, אך יש להתפשר עליהן למען מימוש ההגדרה העצמית של כל אחד מן העמים, ושפשרה זו מאפשרת הצדקה היסטורית של הויתור הפלסטיני על מולדתם ביפו, מג'דל ובאר-שבע (וגם אום-אל-פאחם ונצרת). סיבה שלישית היא האיום הדמוגרפי שיוצב בפני ישראל, אם ייכפה עליה להעניק זכויות ואזרחות לתושבי הגדה והרצועה.

בנוסף לשיקולים בסיסיים אלו, ישנם שיקולים להעדיף את פש"מ על-פני המד"ל (בנוסף לטיעון הלאומי-היסטורי שנזכר): בראש ובראשונה מדובר בהנחה שהפערים בין החברות היהודית-ישראלית והערבית-פלסטינית עמוקים בכל-כך הרבה תחומים שנסיון לגשר עליהם – ואף חמור מכך, כפייה לניהול משטרי משותף – נדון לכשלון. שנית, מדינה משותפת פירושה שיתוף במשאבים, שישראלים אינם ששים לחלוק עם פלסטינים. שלישית (ואיני אומר "לבסוף", למקרה ששכחתי טיעונים נוספים), מודל של שיתוף, מעצם טבעו, מחייב הבנייה תהליכית ארוכת-טווח, ואין שום הבטחה שתהליך מעין זה יימשך. מודל חלוקתי בעקרון של שטחים תמורת שלום יכול להיות מיושם, לפחות מבחינת צורנית, במהירות, תוך שינוי מהותי של המציאות בשטח בעקבות החלטה אחת וקצרת-טווח (קוראים ותיקים יזהו כאן את קולו של דודו המשפיע עליי).

מבין שלל השיקולים הללו, הייצוג של נמרוד שואב, כך נראה לי, מהשיקול השלישי לעצם התמיכה בפתרון, ומהשיקול השני לתמיכה בפתרון זה על-פני פתרון דו-לאומי. שתי קושיות נותרות פתוחות בעיניי: האם קיומם של שיקולים נוספים, "נעלים" יותר או "פרגמטיים" יותר מן השיקולים האינטרסנטיים, מקהים את המהות האינטרסנטית? הרי אפשר גם להסתכל על זה מן הכיוון ההפוך: אף אדם לא פועל בניגוד לאינטרס של עצמו, ולכן אין להתפלא על קיומם של אינטרסים כאלה. השאלה היא, לכן, אם ישנן טענות שהן ראויות יותר מהאינטרס הצר בלבד. הקושייה השנייה נוגעת לרטוריקה: האם יש לנו דרך להבחין בין מי שמאמין בשיקולים הנעלים או הפרגמטיים יותר אך משתמש ברטוריקה האינטרסנטית למען קהלו, לבין מי שהמניע העיקרי בעיניו לתמיכה בפש"מ הוא המניע האינטרסנטי?

עשיתי כאן תרגיל שעתיד לבלבל גם אותי: נמרוד העלה בעצם טיעון שאני העליתי כאן לא פעם. הוא מצא חן בעיניי מאוד, וכשהבאתי אותו לידיעת קוראיי, החלטתי לנתח אותו מכל כיוון אפשרי. בעצם, מלכדתי את עצמי לביקורת עצמית, שאינני יודע איך הייתי מתמודד איתה לו הופנתה כלפיי. וכעת היא מופנית: עם כל השאלות הקשות הללו, מדוע אני עדיין תומך במד"ל כפתרון, והאם אני יכול לעמוד מאחורי הביקורת החריפה שהבעתי לא פעם נגד תומכי פש"מ?

ראשית, אציין את הסיבה שהפיסקה הזו העלתה בי כל-כך הרבה הרהורים: אני חושב שהפער הסוציו-אקונומי בין ישראלים לערבים הוא אחת הבעיות הפחות מדוברות, בין היתר משום שרבים ממנהיגי מחנה השלום ותומכי פתרון חלוקתי הם ליברלים בתפיסתם הכלכלית. עם זאת, אני חושב שהפער הוא כל-כך משמעותי, שאין כמעט אפשרות לחזות פתרון שלום יציב, מבלי לכלול בו מהפך משמעותי בכלכלה הפלסטינית. מהפך שכזה יהיה חייב לבוא, לפחות בחלקו, על חשבונה של החברה הישראלית. מכיסה. הדבר הזה נובע משתי סיבות מרכזיות: לישראל חלק משמעותי בנחשלותה של הכלכלה הפלסטינית; פיתוחה של ישראל נעשה תוך ניצול של כח-אדם פלסטיני זול. לאלו שתוהים מה היה מצב הכלכלה הפלסטינית אלמלא ישראל, אילו הם נשארו תחת כיבוש מצרי וירדני, או אילו הייתה קמה מדינה פלסטינית ב-1947, נבהיר: אילו הכלכלה הפלסטינית הייתה מתפתחת להיות כלכלה נחשלת במדינה עצמאית הנפרדת מישראל, לא היה זה באחריות ישראל לפצות על-כך. היות שכך התפתחו הדברים, מוטלת על ישראל החובה הזו.

היסוד הזה נעדר מכל ההסכמים המוכרים לקראת פתרון שתי מדינות. במקומו אנו מוצאים את היפוכו: בהסכם יוזמת ז'נווה נאמר שישראל לא תהרוס התנחלויות, והפלסטינים ישלמו לישראל כפיצוי על המבנים הללו. ומי יפצה את הפלסטינים על כל שעות העבודה שהם השקיעו בבניית ההתנחלויות הללו ללא שכר הוגן? ומי יפצה את הפלסטינים על עתודות הקרקע שנלקחו מהם, ושישראלים נהנו מבלי לשלם במשך למעלה מארבעה עשורים? ומי יפצה את הפלסטינים על כל המחסומים הכרוכים בשעות-עבודה ושינה אבודות שהוקמו כדי להגן על המבנים הללו? את כל זה אין הסכם ז'נווה מזכיר.

על-כן, למרות שיש בעיות גם במודל שאני תומך בו, למרות שיש שיקולים כבדי-משקל מצד המתנגדים, שעדיין לא מצאתי לכולם תשובה הולמת, אני חושב שעול ההוכחה עדיין נמצא במחנה הפש"מ: כיצד תומכים בפתרון חלוקתי שאיננו מבוסס על פחד, גזענות, זלזול ושינאה? אלו מרכיבים אפשר להכניס לתוך הפתרון, כדי שיעודד דו-קיום, הכרת האחר ושיתוף-פעולה בין הצדדים, גם לאחר מימוש ההגדרה העצמית הפלסטינית, ומתוך רצון כן להשתלב במרחב? אלו מאמצים ישראל מוכנה לקחת על עצמה כדי לתרום לכלכלה הפלסטינית ולקדם אותה לקראת המהפיכות של הדורות האחרונים מבחינת הגלובליזציה והתקשורת?

כל עוד תגבר הרטוריקה בזכות היפרדות, הימנעות מאפרטהייד או מ"סיוט המדינה הדו-לאומית", יהיה מקום לחשש שהתמצות של נמרוד הוא מדוייק: " פתרון ריאל-פוליטי שנועד ליצור מדינה פלסטינית תלותית ומתפקדת בקושי, כך שהזכויות-היתר היהודיות יישארו על כנן". אלה שתומכים בפתרון הזה, הגם שאין צורך להתבייש בפן ריאל-פוליטי הגלום בו, מחוייבים להתייחס לצדדים הללו, שאינם פחות ריאליים או רלוונטיים להסכם שלום. וגם מן העבר השני, כמובן, נותרות שאלות רבות מדי, שמחזקות את הקביעה שבה חתם נמרוד את דבריו: מבחינה חברתית ותרבותית, מדובר בקפיצה ממשית אל הלא נודע, אל איזור דמדומים מהפכני שבו הדיסטופיה ואוטופיה לעולם אינן רחוקות מדי זו מזו. מעטים מאד יסתכנו בקפיצה הזו, ברגע האמת.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

הפרדה ודו-קיום: בין פראגמטיזם לאוטופיה

הרגשתי לאחרונה בגל נוסף של כותבים על המדינה הדו-לאומית לעומת פתרון שתי המדינות (אולי בעקבות ההפגנה ההיא בשייח ג'ראח, אולי משהו אחר).

אני רוצה לנסות להתייחס, שוב, לשאלת הפרגמטיות של העמדה שלי. הטענה היא, שמדינה דו-לאומית היא לא פרגמטית בגלל האיבה בין העמים או מפני נטייה של החברה הערבית המסורתית לאנטי-דמוקרטיות. כלומר, או "יהודים וערבים לא יכולים לחיות ביחד", או "אם תיתן לכולם זכות הצבעה, אז תוך כמה שנים זו תהיה מדינת הלכה איסלאמית".

השאלה היא כיצד מתמודד עם הבעיות הללו מודל החלוקה ("פתרון שתי המדינות"), ומה החלופה שעולה ממנו. לגבי הטענה השנייה, ברור שמודל החלוקה מספק מענה: אם הרוב הפלסטיני איננו אזרח ישראל ואיננו תושב ישראל, ממילא המדינה היהודית דמוקרטית תישאר על עומדה. עם זאת, זהו רק חצי פתרון. כי אז אנחנו צריכים להניח שהמדינה השכנה לנו, בעלת הקירבה הגדולה ביותר לאזור המרכז, תהיה מדינת הלכה איסלאמית. ומכאן, הדרך לתרחיש אימים קצרה לפחות כמו במודל המדינה הדו-לאומית, אם לא יותר מכך: מדינה עצמאית, עם שלטון שקרוב אידיאולוגית ופוליטית לאיראן, שיכול לכרות איתה ברית ולהכניס לשטחו נשק (גרעיני?) איראני – במרחק "עשר דקות מכפר סבא" (ותודו שזה הרבה יותר קרוב לכפר סבא מהמיקום שקיים כיום של נשק גרעיני, לפי פרסומים זרים).

לכן, עלה רעיון המדינה המפורזת: ישראל תודיע מראש, שלמדינה הפלסטינית אסור יהיה לכרות ברית עם איראן, ואסור יהיה להכניס לתוכה כוח צבאי, ואסור יהיה לה להחזיק נשק גרעיני.

זה לא עובד. כי כל מי שתומך במדינה דו-לאומית, תומך במדינה דמוקרטית עם חוקה, שלא יכולה להפוך סתם ככה יום אחד למדינת הלכה איסלאמית (או מדינת הלכה יהודית, for that matter). אז אם לתומכי החלוקה מותר לומר שזה לא יצליח, ולמרות החוקה המדינה הדו-לאומית תעבור מהפיכה דמוקרטית בדרך להיותה לא-דמוקרטית, אז גם לתומכי המדינה הדו-לאומית מותר להרוס את הרעיון של החלוקה, ולומר שהוא יביא נשק גרעיני במרחק כלום קילומטרים מישראל, וטילים (קונבנציונליים, קונבנציונליים) על נתב"ג.

מה ישראל תעשה ביום שבו איראן תשלח משלוח נשק כזה או אחר לפלסטין? תגיש תלונה רשמית באו"ם? ואחר-כך? תבקש מארצות הברית לעשות סנקציות? ואחר-כך? הרי מתישהו או שהיא תצטרך לחיות עם האיום החדש והלא-ממומש, או שהיא תצטרך לפלוש לפלסטין כדי להסיר את האיום. ואחרי שהיא תפלוש לפלסטין? כמה זמן היא תישאר שם? ומה היא תעשה אם הצבא הסורי, או האיראני, או העיראקי יחליט לסייע ולתקוף את ישראל בגין הפלישה הזו?

כלומר, פתרון שתי המדינות מספק מענה אסטרטגי לישראל כנגד סכנת המדינה הדו-לאומית, אך רק כשחושבים עליו בצורה המנותקת מהמציאות של המזרח התיכון, שבה לאחר יישום הפתרון יש שלום והכל בסדר. הבעייה היא, שבצורת חשיבה כזו גם המודל הדו-לאומי מצליח.

יש סיבות לתמוך ברעיון החלוקה, בראש ובראשונה בשל העובדה שציבור רחב בשני העמים מעוניין בעצמאות לאומית, ואין די אנשים התומכים ברעיון הדו-לאומי כדי להצדיק ויתור על רצון ההגדרה הזה. אבל דווקא הטענה הפרגמטית כנגד המדינה הדו-לאומית מתעלמת מהבעיות הפרגמטיות של רעיון החלוקה. לא רק בשל האיום של מדינת הלכה איסלאמית, אלא גם מהיבטים אחרים.

נפתח בזה שכל מודל חלוקה שיכול להתקבל בציבור בישראל משאיר פתח להמשך הסכסוך: למדינה הפלסטינית לא יהיה רצף טריטוריאלי (ויכול להתגלע סכסוך, דיפלומטי או אלים סביב אי-הרצף הזה). המדינה הפלסטינית תיתן מענה חלקי בלבד לפליטי הפזורה, ומעל הכל מתעלמת מעוולות הנכבה. תביעות פיצויים, דרישה לשיבה, מאבק להנכחת הנכבה בשיח על הסכסוך – כל אלה גם הן יישארו מבעבעים מתחת לפני השטח, ויוכלו לצוף לפי הנוחות הפוליטית של מי מהצדדים. הפלסטינים באופן עקבי מסרבים להכיר בישראל כמדינה יהודית, ובזה מאותתים שהסכסוך על דמותה של ישראל יימשך גם לאחר החלוקה. מנגד, ישראל אינה נסוגה מן הקשר שלה למקומות היסטוריים ודתיים (בראש ובראשונה קבר רחל בפאתי בית לחם, מערת המכפלה בלב חברון וקבר יוסף בשכם), באופן שגם הוא יאפשר להצית מחדש את הסכסוך.

בניגוד למצב זה, מודל המדינה הדו-לאומית מתייחס לבעיות האלה, לא מתוך מחשבה שהן ייעלמו, אלא מתוך רצון להתמודד איתן ולהכיל אותן:

• רצף טריטוריאלי – כל אזרחי המדינה חופשיים לנוע בכולה. המדינה מכילה שתי קהילות לאומיות שחיות בחפיפה חלקית בחבל-ארץ אחד, כאשר כל קהילה אזורית מקיימת קשרי תרבות עם קהילות הקרובות לה מבחינה לאומית, וקשרי שכנות ושיתוף פעולה עם קהילות הקרובות לה גיאוגראפית על בסיס חלוקה שווה של משאבים ותשתיות. פירוש הדבר בפועל: תיאטרון קהילתי מכפר-סבא ייסע, ככל הנראה, להופעת אורח ברמת-גן או במנרה, אבל עיריית כפר-סבא תקיים שיתוף-פעולה מוניציפאלי לא רק עם רעננה והוד השרון, אלא גם עם ג'לג'וליה. וגם הפוך: התיאטרון של ג'נין אולי ימשוך יותר עניין במקומון של עזה ממקומון בכרמיאל, אבל עיריית ג'נין תשתף פעולה עם המועצה של בית שאן או עמק יזרעאל. ודאי שיהיה עידוד לשיתוף-פעולה, לתיאטרון דו-לאומי / דו-לשוני, אבל אני לא משלה את עצמי שזה יקרה מיד (ומיד זה גם כמה שנים). ההבדלים התרבותיים יישארו לאורך זמו, ולכן מה שחשוב להדגיש הוא שהמרחב שייך לכולם, ושיתוף הפעולה מתקיים על בסיס צרכים מזה, ותחושות הזדהות והשתייכות מזה.

• פליטים – אני, כידוע, מתנגד למימוש זכות השיבה. פתרון חלקי או סמלי בתוך ישראל / פלסטין מקובל עליי, אבל מרבית הפליטים יצטרכו לעבור יישוב מחדש במקום מושבם או במדינה שלישית. במקביל, חוק השבות גם הוא יבוטל, ותשורטט מדיניות הגירה חדשה, שתשקף גם את המצב בפועל, וגם את הרצונות והחששות המקבילים בקרב יהודים וערבים.

• נאכבה – אין לנסות להחזיר את הגלגל לאחור. בהחלט יהיה מקום לפיצויים, אבל מעל הכל, המודל הדו-לאומי מכיר בנאכבה גם בזה שהוא מודה שכל השטח הוא פלסטין, כפי שכל השטח הוא ישראל (ולא "פלסטין" או "ישראל" או "שטחים כבושים" – בעברית ובערבית).

אני לא אומר שאפשר לעבור למודל כזה מחר והכל יהיה בסדר. אבל אני אומר שחתירה למודל כזה היא, בניגוד למה שמקובל לחשוב, יותר פרגמטית מאשר חתירה לעבר מודל שלא מתייחס לבעיות האלה, שמוצג כיותר בר-מימוש, אך למעשה משאיר את הנושאים הטעונים והנפיצים ללא מענה באופן קבוע.

פן נוסף שמבטא את הפרגמטיות של המודל הדו-לאומי הוא העובדה שבהגדרה זהו מודל תהליכי: אין רגע אחד שבו הכל משתנה ("יום הנסיגה מהשטחים", "יום הכרזת העצמאות הפלסטינית"). יש תהליך ממושך, שמודע לכך שיהיו בעיות וחריקות, כולל מנגנוני הכלה והתמודדות עם התפרצויות של אלימות (שייתפסו כמלחמות אזרחים בין שווים במדינה, ולא כאוייב המורכב מ"הם" דמוני לעומת ה"אנחנו" האנושי – השיח של שני הצדדים במודל של הפרדה), וכולל מנגנונים לעידוד שיתוף-פעולה ודו-קיום. מאידך, היות ורוב היחידים בשני הציבורים הללו אינם נכונים לוותר על המרכיב הלאומי שבזהות שלהם, כולל המודל הדו-לאומי גם התייחסות לייחוד התרבותי, הלשוני והלאומי של כל אחת מהקבוצות. בקיצור, מודל מורכב המכיל גם מאפיינים של שיתוף-פעולה וביטול גבולות, וגם מימדים של חידוד הבדלים והדגשת מרכיבי זהות שונים, מגיב טוב יותר, למיטב שיפוטי, למציאות כפי שהיא בשטח מאשר מודל המבוסס על רטוריקת הפרדה, המתכחש לעובדות הרבות בשטח ובהיסטוריה, קרי: במרחב ובזמן, המעידות על האופן בו שני העמים משולבים זה בזה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

על אנשי ימין התומכים במדינה דו לאומית

הכתבה של לינוי בר-גפן ומירון רפפורט על מתנחלים שמוכנים לשקול אופציה של מדינה דו-לאומית הייתה מתנה של ממש, חשובה מאוד וטובה מאוד. חשובה מאוד – כיוון שהיא השמיעה קול שכמעט ואיננו נשמע בתקשורת הישראלית (בדבר האופציה של מדינה דו-לאומית בכלל, לאו דווקא מצד מתנחלים), וטובה מאוד – מפני שברובה היא הייתה תיאורית ולא שיפוטית. ניתן לדמיין בנקל כתב שמאלני חילוני מתל אביב שבמקום לדווח על המציאות המורכבת היה מסתפק בתיאור ציני של המתנחלים מגלגלי העיניים, כדי לבטל בהינף-יד את רעיון המדינה הדו-לאומית.

יש כמה נקודות שיש לחשוב עליהן:

א. אם מספר המתנחלים שמדבר בעד מדינה דו-לאומית, האם יהיה בזה כדי להפוך אותם לשותפים של תומכי הרעיון משמאל? ייתכן מאוד שכנושאי הרעיון ומעדניו עבור הציבור הישראלי בכללו, הם יוכלו לשמש תפקיד כזה. עם זאת, שותפות אמיתית לא תוכל להיות בגלל התהום הפעורה באידיאולוגיה שמניעה את המהלך. התהום הזו תוביל, להערכתי, לכך שבכל פרשת-דרכים מהותית, תומכי המדינה הדו-לאומית מימין יצדדו בקרובים להם אידיאולוגית (המתנגדים לשיתוף פעולה עם הפלסטינים), בעוד תומכי המדינה הדו-לאומית משמאל יצדדו בחסידי ההפרדה משמאל המדברים בסיסמאות הקרובות לליבם.

לפני שאמשיך לפתח נקודה זו, חשוב לי להבהיר שאינני הוזה הזיות: אין ולא תהיה בעתיד הקרוב שום הכרעה ממשית שתדרוש שיתוף פעולה כזה בין תומכי המדינה הדו לאומית מימין או משמאל, או בין אנשי ימין לאנשי שמאל. יתר על כן, תומכי המדינה הדו-לאומית, הם מיעוט בטל בשישים. הייתי רוצה להאמין שבשמאל יש אחוז ניכר יותר מאשר בימין, אך בכל מקרה, מדובר במיעוט עם כוח פוליטי זניח. כך שהדברים שאני אומר הם עקרוניים ואינם נוגעים לשום מציאות פוליטית קרובה.

כשאני מנסה לנסח את מהותה של התהום האידיאולוגית שאני מדבר עליה, אני מתקשה, כיוון שכל צד לוקה בפיצול מסויים: מודל פשטני אחד יהיה לטעון שלימין הדתי חשובה הקרקע של ארץ-הקודש יותר מחיי אדם, והשמאל החילוני הוא ההיפך. בכתבה של בר-גפן ורפפורט, לעומת זאת, עלו גם שיקולים אחרים. האדמה חשובה, אך בעיקר בהיותה כלי הנושא בחובו את חיי הרוח של הדת, שהיא המהות העיקרית. בראייה כזו, הציונות מילאה תפקיד מחייה של הדת היהודית, ולתשתית הפיזית של המדינה עם סמלי הלאום שלה יש תפקיד משני בראייה ההיסטורית. נראטיב כזה מאפשר להבנות את הפולמוס במונחים של תומכי הדת היהודית כנגד תומכי הלאום היהודי (החילוני). אני בהחלט נוטה לחשוב שהחשיבות המרכזית של הציונות היא בחילון של היהדות ויציקת תוכן חדש שהוא חילוני ולאומי במהותו, באופן שאיפשר ליהדות להמציא עצמה מחדש, ולשרוד את העידן החדש שמתאפיין בחילון, וממילא התבוללות וכולי. עם זאת, למרות שזו התפיסה שלי, אני נאלץ להודות פעם אחר פעם שבקרב הציבור הקרוי "חילוני" יש רבים שיחסם לדת היהודית, ולמקום שזו תופסת בחיי הלאום הישראלי, הוא דואלי, לכל הפחות, באופן כזה שמקשה עליי לטעון שזה לב הפולמוס. גם מן הצד הדתי, כידוע, קשה לטעון שאין שום מרכיבים לאומיים, והאופן שבו הריבונות הטריטוריאלית נושאת עימה משמעות דתית היא הסמל המובהק לכך. הדבר הזה מעלה את האפשרות שהתהום איננה עמוקה כל-כך, ושמדובר בהבדל צורני יותר מתוכני, שבו לשני הצדדים יש התייחסות דתית ללאום שלהם, והתייחסות לאומנית לדת שלהם, עם מינונים שונים של שני הצדדים (שמושפעים לא מעט ממידת הפגיעה והסכנה שכל צד חושב שהמרכיבים האלה בחיים שלו חשופים אליו).

ב. שיח זכויות האדם שהמתנחלים נזקקים לו כל אימת שהדמוקרטיה הישראלית מאיימת לפגוע במפעלם הוא מביך ומגוחך באחת. עם זאת, אני מתרשם שיותר משמדובר ברטוריקה זולה כלפי חוץ, מדובר באנשים שרמת השכנוע העצמית שלהם כה גדולה, עד שהם באמת מאמינים שהזכויות שלהם נפגעות, מבלי לראות שכל החיים שלהם אינם מיוסדים על תפיסת עולם של זכויות. הדברים נוגעים בראש ובראשונה לעמדה הדתית שלהם, אך מתחדדים עוד יותר נוכח מציאות החיים שלהם: כיצד יכול מי שבחר לגור באיזור שהוא שטח צבאי, שחוקי המדינה אינם חלים עליו, ושהצבא (למען מטרותיו הצבאיות) מקיים בו מראית-עין של דמוקרטיה (ליהודים בלבד, כמובן), לטעון נגד הפרת זכויותיו?

כשאותה מתנחלת עלומה אמרה "גם אצלנו לא מרשים לבנות" והקבילה את מצבה לפלסטיני שלמעלה מארבעה עשורים איננו יכול להרחיב את ביתו – ודאי ענתה מתוך תמימות, לא מרשעות, שהרי אם הייתה מודעת לרשעות שבדבר, ממילא גם הייתה מודעת לטיפשות שבהקבלה הזו. השאלה היא האם מצבים כאלה, בדומה למעצרים מנהליים איסור הפגנה ושאר שרירות-לב של המדינה, אכן יפתחו את הלב של המתנחלים להכיר בחשיבות השיח של זכויות-אדם? אני מנחש שלא. כלומר, שהמדד המוסרי היה ונותר מידת ההלימה בין המעשים לבין מה שהתורה אומרת (ויהי המושג העמום הזה אשר יהי), וכשזכויות-היתר יוחזרו (היתרי בנייה בעוד חודשים ספורים), גם הדאגה לזכויות הבניין של השכנים תישכח.

ג. הכתבה הזו התקשרה יפה גם למאמר של אלוף בן ("פלסטין? איפה זה? "). גם אצל בר-גפן ןרפפורט וגם אצל בן ניכרת ההכרה בדבר העיוות שאנשי השלום הם גם חסידי ההפרדה, שמתנגדי האפרטהייד מתנגדים לדו-קיום, שמתנחלים רואים יותר פלסטינים מאשר הישראלי הממוצע (אם כי גם שם אין דו-קיום של ממש, כמובן). לאחר שנים בהם רעיון המדינה הפלסטינית היה סיסמה שגילמה בה את התביעה לשוויון המיוסד על הכרה בשוויון בין הפרטים המרכיבים את שני העמים, היא הפכה לסיסמה המבקשת להרחיק את הזר עוד יותר, לאפשר דמוניזציה שלו ולהשאיר אותו כאוייב.

אני בספק אם ירושלום היא זו שיכולה להחזיר את הגלגל אחורה מהתהליך, ואם הנחות-היסוד שלה הופכות אותה לראויות לכך, אבל אני חושב שהעלאת השיח לרמה הציבורית הוא העיקר, ושנסוח מטרות השלום כך שהדגש בנראטיב של קבוצות שלום יהיה על דו-קיום והשתלבות במרחב, במקום הפרדה, איום דמוגרפי (שיסתיים לכאורה עם 20% ערבים בישראל, אסור לשכוח) וסיום הכיבוש.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

עוד על מימד הזמן בסכסוך

בבלוג החברים של ג'ורג' נתקלתי בפוסט הזה ("פיל בסלון"), שאני חושב שראוי לקריאה ולתגובה (זה נאמר במין סיוג כזה, כי לא תמיד הקוראים שלי מסכימים איתי לגבי מה ראוי לתגובה או להתייחסות. נראה בזה תרגיל, אם לא יותר מזה).

נתחיל ממה שאהבתי מאוד: למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

הגדרה יפה מאוד. אני מניח שאפשר לשחק עם זה באופן שאני אסכים או לא אסכים, אבל ככה מהשרוול – אהבתי את זה מאוד.

ועכשיו לדבר העיקרי שלא אהבתי, ולהרבה בעיות קטנות: הדבר העיקרי הוא אותה חשיבה "סופנית" של הסכסוך, שרוצה לדעת מתי זה נגמר, מה הסוף, וללכת הביתה. שימו לב לסיום: יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן. ואחר-כך שימו לב לדיון שהתפתח בתגובות על איך זה ייגמר.

אני אומר (אחרי ששמעתי את עמירה הס, המביא דבר וגו'): ואחרי מרחץ הדמים הזה, האם המיעוט היהודי לא יקים לו מחתרת קטנה, שביחד עם הלובי היהודי בוושינגטון (או בבייג'ין, או בטהראן, איפה שיהיה רלוונטי לשלוח אליו לובי יהודי אחרי כל זה), לא יתבעו מדינה קטנה ועצמאית בין ראשון לנתניה? והאם אפשר להבטיח שהם לא יקבלו את המדינה הזו? גם לא אחרי עשר שנים של מאמצים, או מאה שנה או אלפיים שנה (אם להתחבר אל מספר מוכר ואהוב)?

כך שבאופן אירוני, הדיון באיך זה ייגמר הוא מאוד קרוב לאנשי אתחלתא דגאולה שהפוסט מבקר: אלה שמאמינים שלהיסטוריה יש סוף, ושאינם יכולים לחכות לראות אותו. יש כאלה שמאמינים שמדובר בהפי-אנד, עם משיח שהורג את כל הערבים, ויש כאלה שמאמינים שמדובר בסרט אימה, עם מרחץ דמים ומדינה פלסטינית גדולה. אבל להיסטוריה אין סוף (כן, יום אחד יהיה מטאוריט שיהרוס את כדור-הארץ, או השמש תיכבה, אבל כשזה יקרה זה לא יהיה תלוי בגורל המדינה היהודית או המדינה הפלסטינית). אבל כל עוד השמש דולקת, יש תהליכים דינאמיים.

הציפייה הזו לסוף היא לא-נכונה במסגרת חשיבה פוליטית. אני לא רוצה להתחיל לדון אם היא יותר ילדותית משהיא דתית, או יותר אפוקליפטית מאשר הוליוודית. אבל היא לא מסייעת לניתוח פוליטי. משתי סיבות: היא משקפת מציאות בתנאים נטולי משתנים (ולכן ממילא שגויה ולא יכולה לנתח את המציאות באמת), היא משקפת לחץ שנעדר את שיקול הדעת הדרוש לניתוח פוליטי.

זו הבעייה העיקרית, ועכשיו להרבה בעיות קטנות, שרובן הן בעצם נגזרת של הבעייה הגדולה (כלומר, עצם ההנחה שיש פתרון אחד שאחריו הכל נגמר), ואחרות הן סתם זוטות שאני נטפל אליהן כדרכי:

פרופ' ליבוביץ זצ"ל: לא יודע אם הוא היה מקבל את התואר הזה על עצמו, אני ודאי שלא מקבל אותה. אדם שמכנה חילונים "בועלי נידות" ונלחם על החלטה של אוניברסיטה לפתוח בריכה בשבת (ועוד הרבה עוולות אחרות), איננו הומאניסט ואיננו צדיק. במקרה, התיאולוגיה שלו התאימה ליעדים מוגבלים של השמאל הרדיקלי, אבל השיטה שלו ככללה איננה צריכה להיות בכלל דבר שמתחשבים בו.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. זהו משפט שמניח שללאום צריכה להיות משמעות ערכית כלשהי, מלבד הביטויים האתניים והתרבותיים הצרים שמבדילים אותו. הדיעה הזאת מאחדת את מרטין בובר, ישעיהו ליבוביץ, והרב קוק. אני מתנגד לה. לאום לא צריך לשאת משמעות. מה המשמעות או ההצדקה המוסרית לקיומה של פינלנד או לוקסמבורג? שום כלום. ההבדל נעוץ בזה שאף אחד לא מבקש לשנות את דמותה של פינלנד או לוקסמבורג (באבחה, על כל פנים), ולכן הן אינן נדרשות לשאלה כלל. עצם זה שיש קבוצה של יהודים שרוצים לחיות ביחד ולדבר עברית (וליתר דיוק: שכיום חיים ביחד בתרבות עברית), היא-היא המשמעות הלאומית, ואין צורך לדרוש יותר ממנה.

ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. מן הדברים האלו עולה כאילו לבני רוצה להציע לפלסטינים יותר מן הבנטוסטנים של שרון, דבר שטעון הוכחה (ולדעתי גם בלתי-ניתן להוכחה, כי אינני רואה הבדל מהותי בין נתניהו ללבני כפי שמשתמע מן הכתוב).

התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

לא שאני תומך במהלך כזה (של אוטונומיה פלסטינית תחת שלטון ישראלי), אבל אני מתנגד לתיאור שלו כמופרך. האו"ם אימץ הצעת חלוקה של הארץ ב-1947, כזכור. מלחמה שנמשכה מאז אותה הצעה ועד 1949 ציירה מפה שונה לחלוטין, והקהילה הבינלאומית קיבלה אותה, ולא דרשה יותר מדינה לפלסטינים, עד 1967. הקהילה הבינלאומית יודעת לקבל עובדות בשטח, גם אם בחירוק שיניים. עם כל זה שגבולות 1967 הפכו קדושים בשיח הבינלאומי על הסכסוך, רוב העולם יסכין עם הישארותן של אריאל ומעלה אדומים (וגוש עציון וכו' וכו'), וההבדל בין מדינה פלסטינית נוסח ז'נווה לבין הבנטוסטנים של שרון איננו גדול מספיק כדי לזעזע את העולם, או כדי להצדיק תיאור של יישום פתרון כזה כ"מופרך".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים.

לא נכון. בין הליכוד קדימה והעבודה ספק שתהיה ממשלה שתרצה לפנות מאות אלפי מתנחלים (וזו עוד נקודה שאהבתי בפוסט: תיאור הקמת קדימה כריסוק המערכת הפוליטית), אך אין לי ספק באשר ליכולת. שאלת היכולת הועלתה גם לגבי גוש קטיף. נכון שהיה מדובר בפינוי קטן יותר, ועדיין היו הבטחות מפה ועד אושוויץ שהפינוי לא יעבור. הוא עבר. בכל פעם שממשלה ישראלית קיבלה החלטה בניגוד לרצון המתנחלים – ההחלטה יושמה.אין שום בסיס לחשש ליישם משהו שהמתנחלים מתנגדים אליו.

הסיבה היא כמובן מה שתואר לעיל כבעייה הגדולה של הפוסט: נסיון להראות שכל הפתרונות אינם אפשריים כדי להבהיר שאנחנו מתקרבים לשעת הכרעה, השעון רץ, הזמן אוזל, והמציאות הולכת להביא אותנו ל"סוף". אני דוחה סוף כזה, ואני חושב שהפתרונות שהועלו הם בהחלט ישימים, אם כי לא ראויים. בראייה התהליכית הזו, גם פתרון המדינה הדו-לאומית הוא ישים (לטווח ארוך, כמוסכם), וגם מרחץ דמים עשוי להיות שלב בדרך. אך בהחלט לא המילה האחרונה.

[הדיון הזה, כמובן, הוא נדבך לפוסט הקודם, שבו פרטתי את שאלת "הסוף" בצורה אחרת: ניהול סכסוך והנצחת סכסוך]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שתי נקודות של אופטימיות מירושלים

א. הכביש הדו-לאומי של ירושלים

אין חופשה בלי האסונות הקטנים שלה. לאחר הביקור במרפאה שברחוב ביתר, המתנו לאוטובוס על דרך חברון שייקח אותנו חזרה למרכז העיר. האוטובוס הראשון היה של "אגד" אבל לא נסע לכיוון שלנו. ארבעת האוטובוסים אחריו היו פלסטינים. מספרי הקווים שלהם היו אותם מספרים של קווי "אגד" שעוברים שם: 21, 124. כתובת בערבית ציינה שתחנת המוצא שלהם הייתה בית-ג'לא. 21 דווקא היה טוב לנו, אבל לא עלינו עליו. החששות הרגילים (מותר לנו? יכעסו עלינו? ירשו לנו?) לצד שיקולים פרגמטיים יותר (אם כתוב שהמוצא שלו מבית ג'לא, האם המשך המסלול שלו באמת חופף את 21 שאנחנו צריכים?). חיכינו ל-21 של אגד.

אני לא רוצה להלל את המקרה הזה יותר מדי. אני מניח שהמעבר של אוטובס מבית ג'לא לירושלים הוא לא חלק (ואולי וירטואלי, וציון המוצא פירושו רק עד מחסום כלשהו?). כמו-כן, העובדה שאוטובוסים עוברים בירושלים כ"שקופים" עבור האוכלוסייה היהודית, אולי כמו ש"אגד" שקוף עבור תושבים פלסטינים מסויימים, גם היא לא ממש סמל של דו-קיום.

ועדיין, זו מציאות דו-לאומית. עיר אחת, שיש בה מערכת קווים יהודית ומערכת קווים ערבית, ואף אחד מהקווים אינו מקפח את זכותו של האחר. שתי ערים שמתקיימות במקביל, באותו מרחב גיאוגרפי.

ובחזון, יהיה לי ברור שמותר לי לנסוע בקו הפלסטיני, אבל אולי הוא יהיה לי פחות טוב, כי המסלול שלו יעבור ביותר אזורים פלסטינים, כשם שהקו היהודי יעבור ביותר אזורים יהודיים. אבל אם המקטע שאני צריך חופף את הקו הפלסטיני, לא תהיה שום בעייה.

ובמציאות: כבר עכשיו יש קווים פלסטינים בירושלים לצד קווים יהודיים, שכונות ערביות לצד שכונות יהודיות, שתי ערים באותו שטח.

ב. דו-קיום תרבותי

כמה שעות אחר-כך נסענו לחוצות ממילא, להפנינג שהיה שם בשעות הערב (בירושלים הערב הרבה לפני השקיעה).

שמענו הופעה של נמרוד לוי וזמרת (שאת שמה אולי אדע ואעדכן בהמשך). היא הייתה לבושה במכנסיים קצרים וחולצה עם כתפיים חשופות. אצל לופוליאנסקי אירוע כזה לא היה מתקבל להפנינג. בלי קשר לביגוד שלה – פשוט הרעיון של אישה שרה, לא התקבל שם. הזדמן לי לראות כמה טקסי זכרון מביכים של העירייה בשל המאמץ לא לכלול נשים. הסגנון הבלוזי בליווי הגיטרה הזכירו את אחינועם ניני וגיל דור (בראשית דרכם), והתיאטרליות שלה את חווה אלברשטיין. היה מעולה.

בזמן שהיא שרה, עברו לידה חרדים, אנשי כמורה ארמניים, מוסלמיות עטופות חיג'אב. הם לא עצרו ליהנות מהמופע, אך גם לא הגבירו צעד. ודאי שלא צעקו או כיסו עיניים. הם פשוט התנהגו כמי שמבינים היטב את המשמעות שבחיים בעיר מודרנית עם מרחב ציבורי חילוני. אם הם לא רוצים לשמוע קול אישה שרה, אין להם סיבה לעבור בחוצות ממילא. הם יכולים להישאר בתוככי העיר העתיקה או במאה שערים.

בקפה רימון, ברולדין, בארומה, כולם מקומות עם נוף שצופה על גיא בן הינום והלאה, ישבו חרדים, חילונים, כיפות סרוגות, מוסלמים, תיירים ומקומיים, קבוצת אנשי חינוך מיוחד – כולם יחד. ירושלים עדיין איננה מציגה את הקוסמופוליטיות שראיתי בלונדון, אבל הפוטנציאל גלום בה (יותר ממה שגורמים שונים רוצים להציג).

אוף

כל-כך קשה לכתוב אופטימי על ירושלים. אני מספר על חוויה חיובית שהייתה לי בממילא, ומרגיש צורך להתנצל ולהראות שאני יודע לשנן את כל מה שלא בסדר בפרוייקט ממילא, מאז ועד היום. כותב על התחבורה הציבורית הדו-לאומית, וזה מסתבך לי עם מחסומים ועם הפרדה שקיימת בפועל, עם בולמוס הבנייה של נתניהו, עם מאבקי החרדים השונים שמתרחשים לצד המציאות שאני מספר עליה כאן – לא במקום, לא מעל ולא מתחת.

אני מקווה שהקוראים ייטו לי חסד, ויבינו שאיני הוזה או שוגה באשליות כאילו שטוב כבר עכשיו, כבר היום. אני בסך-הכל משתף בחוויות, הבלחים קטנים שהמחישו לי כיצד יכול היה להיות טוב.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?

חברה שעוברת דירה ביקשה להיפטר מהספה שלה, ואנחנו שמחנו להחליף את הספה המרופטת בסלון באחת חדשה יותר. אך כשהגענו להוציא את הספה, היא לא עברה בדלת. בכל זווית שניסינו להוציא אותה, היא שוב ושוב נתקעה באותה פינה. לבסוף, נמצא הפתרון: את הרגליים של הספה פירקנו עם מברג בתוך החדר, וכך הוצאנו את הספה, ואת הרגליים אפשר היה להבריג חזרה אצלנו בבית.

עמירה הס הרצתה הערב בפרינסטון, במסגרת ההרצאה השנתית לזכרו של אדוארד סעיד. נזכרתי שבפעם הקודמת ששמעתי אותה, היא אמרה משהו ששינה לגמרי את החשיבה שלי לגבי החיפוש אחר הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה הולך ללוות אותי, ולכן זה מדווח בפוסט ההוא, אבל לא בכבוד הראוי לו.

בהקשר לדיון שמתקיים בבלוג בימים האחרונים, נראה לי שזה שוב רלוונטי: אנחנו נוהגים לדבר על פתרון הסכסוך, ובאופן כמעט בלתי-רצוני זה מכניס לתוך הדיון מצב חשיבה כאילו יכול להיות "פתרון סופי". יש מצבים בחיים שזה אכן המצב, כמו עם הספה. הייתה בעייה, ונמצא לה פתרון שלאחריה כבר לא הייתה בעייה. הס אמרה אז (וחזרה על כך בשלב השאלות גם הערב) שבתור מישהי שהכשרתה בהיסטוריה, ברור שסכסוך כזה הוא תהליכי מטבעו. אין "פתרון" שלאחריו לא תהיה בעייה. המציאות של שני עמים שחולקים את אותו חבל-ארץ, ושכל עם היה מעדיף שחבל-הארץ היה כולו שלו בלעדית, היא מציאות שתהיה נוכחת עוד זמן רב, הרבה מעבר לטווח הראייה של מי מאיתנו.

ההכרה בכך היא פסימית בחלקה, וקצת נשמעת כמו טענת הימין-מרכז שצריך "לנהל את הסכסוך", לא לפתור אותו. השאלה בעיניי היא מה פירוש לנהל. האם אנחנו מסכינים לחיות על החרב, מסרבים להאמין שדו-קיום בין יהודים לערבים הוא אפשרי? או שמא מנסים עוד דרך לפשרה, עוד נסיון להקל על הסובלים מן הסכסוך, בידיעה שגם הנסיון הזה לא יביא לתחנה האחרונה של הסיפור הזה?

דודו חתם את אחת התגובות האחרונות שלו בחשש מ"מלחמת אזרחים בריאה". כשאני חושב על מודל המדינה הדו-לאומית, אני חושב על חוקה שתעגן את הזכויות של כל אחת מקבוצות הלאום במדינה. אני לא פעם אמרתי לעצמי שאחרי כל המהלכים לקראת רגיעה, אחרי כינון חוקה כזו, אחרי מתן אזרחות שווה לכולם, עשויים להיות גורמים שיבצעו מחטף חוקתי או מהפיכה צבאית, נניח להצרת צעדיהם של יהודים, או לחקיקת חוקי שריעה. כן,השבתי לעצמי, ואם זה יקרה – תהיה התקוממות יהודית, ו"מלחמת אזרחים בריאה", ואחריה אולי אפילו תקופה של כיבוש יהודי, אבל אחר-כך שוב תצטרך להימצא הדרך לחיות ביחד. בדיוק כשם שגם חלוקת הארץ עשויה להביא להתדרדרות נוספת, שאחריה יחפשו פתרון אחר.

הס סיפרה שב-1993 שמעון פרס קיים שיחה במדריד עם מנהיגים יהודיים, במאמץ לשכנע אותם לתמוך בהסכם אוסלו שקרם עור וגידים. כדי להשיג את תמיכתם, הוא שירטט את היעד הסופי, כפי שהוא חזה אותו: מדינה פלסטינית ברצועת עזה בלבד, פלסטינים תושבי הגדה יקבלו אזרחות ירדנית וישתתפו בבחירות שם. לא יהיה פינוי התנחלויות בגדה. לצרכים מוניציפליים אולי תוקם מין מועצת יש"ע משותפת כזאת לפלסטינים וישראלים בגדה, שתנהל את העניינים בגדה, אך מבלי לפגוע בריבונות הישראלית, או באזרחות הירדנית של הפלסטינים שם. לדברי הס, פרטי השיחה פורסמו ב"הארץ" בזמן אמת, אך כמעט לא זכו להתייחסות בתוך המולת אוסלו. ודאי שזה לא מה שאנשים דמיינו שיתפתח מאוסלו, אך באופן אירוני ואולי לא כל-כך מקרי, השתלטות החמאס על עזה מקרבת את החזון הזה של פרס למציאות.

על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

המדינה הדו-לאומית: ההקשר הציוני

בדיון שבתחתית הפוסט הפעיל האחרון שלי "התנחלויות ומתנחלים", העלתה ליאורה שאלה לגבי הטעם שבהקמת מדינה דו-לאומית. הטענה היא שאם כל המטרה של הציונות הייתה להקים מדינה יהודית, אז מרגע שמוותרים על הרעיון הזה, אין לישראלים סיבה לחיות בה, והם יכולים "לחזור" לאירופה, להגר לאמריקה או לכל מקום אחר שהם ירגישו נוח בו.

אני מודה שהרעיון של מדינה דו-לאומית הוא רעיון פוסט-ציוני. הוא איננו פוסט-ציוני במובן הצר של פוסט-ציונות –  אלה שטוענים שהציונות הגשימה את יעדה ולכן אין עוד צורך בה. הוא פוסט ציוני במובן הזה שהוא חורג מעבר לרעיון הציוני, מבלי להתנגד לו. אני אינני סבור שהציונות השלימה את יעדה, או מילאה את תפקידה. עם זאת, אני גם אינני רואה סיכוי לציונות להגשים תפקידה זה. בשל נסיבות היסטוריות שרובן לא היו תלויות בה, התנועה הציונית נכשלה בהשגת יעדיה. אין זה אומר שהיא הייתה שגויה.

זוהי נקודה שחשוב להדגיש אותה, כי מן התגובות ומהודעות פרטיות אני מקבל את הרושם שקוראים רבים חושבים שהעמדה הפוסט-ציונית שלי היא אנטי-ציונית. אני אינני אנטי-ציוני. להיפך, אני חושב שניתוח המציאות בתקופה שהתנועה הציונית צומחת היה נכון, ושהיעד היה ראוי: טרנספורמציה של העם (אתנוס) היהודי ללאום, באמצעות ריכוזו באיזור גיאוגרפי אחד, איחודו בשפה אחת (שהיא שפתו ההיסטורית) וייסוד עצמאות מדינית.

למרות המטרה הראויה הזו, לא כל היהודים נרתמו למשימה. התוצאה היא שהעם היהודי ממשיך להתקיים בפזורה, ולצידו קיים עם ישראלי שחי בישראל ודובר עברית. הקשר בין שני העמים הללו איננו ניתן להכחשה, שכן אחד הוליד את השני, אך גם אין לטעון לזהות מוחלטת בין השניים.

על הצורך בביטוי לאומי לעם היהודי אפשר עוד להמשיך להתדיין. רוב רובה של ההיסטוריה היהודית נעדרת עצמאות מדינית. ניתן להעלות גם צורות ביטוי לאומי אחרות, שאינן מתממשות במסגרת של מדינת לאום. אבל הצורך של הישראלים הוא אחר לגמרי. כיוון שמרגע שיש לאום שזוהי זהותו ותרבותו, והיא נטועה בארץ מסויימת, אין עוד מקום לדבר על "לחזור לאירופה". זהו אחד השקרים הגדולים כיום של התעמולה הפלסטינית, המציירים את הישראלים כקולוניאליסטיים אירופאיים, הצריכים לחזור למקום מוצאם. אולי היה בזה משהו לפני שמונים שנה. אך לרוב הישראלים כיום אין מקום ללכת אליו, ואין מקום שהם מרגישים שייכים אליו מלבד ישראל.

[הערת ביניים: ראיתי טוקבקיסטים שונים שמשתמשים בזכר השואה, כדי להצדיק את העובדה שאין להם מקום אחר. אני דוחה את הטיעון הזה וחושב שהוא עושה עוול ליהודים שעלו לארץ עוד קודם השואה, וליהודים שעלו ממדינות בהן לא התרחשה השואה, ולא מתוך תחושת רדיפה.]

במילים אחרות, לעם היהודי יש "הצדקה" למדינה שלו; סיבה שבעטייה הוקמה המדינה ושעל-ידה הוא יכול להצדיק את המצאותו כאן. לישראלים אין "הצדקה" במובן הזה. ההצדקה לקיומם היא בעצם קיומם. אבל אין לחשוש ממצב עניינים זה: מה "ההצדקה" לקיומה של מדינה צרפתית, או לקיומה של מדינה אנגלית, או ללוכסמבורג? המדינות האלה אינן צריכות הצדקה. הן קיימות פשוט כי הן קיימות. גם לישראלים מותר להתקיים פשוט כי הם קיימים. מגיע להם ליהנות מבטחון ורווחה שהמדינה יכולה להעניק.

וגם לפלסטינים מגיע. וכיוון שיש סכסוך על חבל-הארץ שאליו שני העמים מרגישים שייכים, יש למצוא פתרון מדיני. חלוקה היא פתרון אחד, פחות מקובל עליי בשל כל הטעמים שמניתי בפוסטים הקודמים שעסקו בנושא. מודל של מדינה דו-לאומית ראוי יותר בעיניי, עבור הצרכים הנוכחיים של העמים, ועל-פי המאפיינים של הסכסוך.

וכאן אני חוזר לשאלה שהניעה את הפוסט הזה: מה הטעם? איזו מטרה תהיה למדינה דו-לאומית, ומה יהיה הטעם של יהודים לגור בה, כאשר מלכתחילה הגיעו לכאן יהודים כדי לחיות במדינה יהודית?

הטעם של הישראלים לחיות במדינה הדו-לאומית יהיה משום שהם חשים שייכים לארץ ולקהילות היהודיות שבהן הם חיים כיום. המדינה הדו-לאומית היא מסגרת ביורוקרטית המסדירה את יחסי היהודים והערבים החיים בין הים והירדן, אך היא איננה מכחישה את קיומו של לאום יהודי. לכן, גם ליהודים שירצו לעלות עדיין יהיה טעם לעלות. המדינה הדו-לאומית עדיין תהיה המקום היחיד שבו יהודים חיים כקהילה דוברת עברית באיזור שבו צמח העם הזה. הביטוי הלאומי אמנם מוחלש מהזיהוי המוחלט של היהודים עם מדינת הלאום בגירסה של מדינת ישראל. הדגל, ההמנון וסמלים אחרים לא יהיו לגמרי יהודיים, אך יש לצפות שהם יכללו גם אלמנטים יהודיים. המאמץ הציוני לא יהיה לשווא, אבל הצלחתו לא תהיה מושלמת. הצלחתו, בכל מקרה לא תהיה מושלמת. התנועה הציונית קמה במטרה להביא את כל היהודים לארץ-ישראל, שגבולותיה היו נרחבים הרבה יותר ממה שהם כיום, בלי קשר להסדר העתידי ולגבולות הקבועים של המדינה. היא כשלה בהבאת כל היהודים, ולא עלה בידה להשיג את כל השטח שרצתה. אלה לא שינו את יעדה של הציונות, אלא  היו בבחינת התאמות שנדרשו לאור מציאות פוליטית משתנה. זהו ההקשר שבו אני רואה את ההצדקה ההיסטורית של המדינה הדו-לאומית, ואת האופן שבו היא משתלבת בתולדות הציונות.

עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.

 

מדינה אחת או מדינה וחצי

יוסי שריד כתב בסוף השבוע נגד רעיון המדינה הדו-לאומית. לא איכפת לי שמתנגדים לרעיון המדינה הדו-לאומית –  יש סיבות טובות להתנגד לו. אני עצמי חושב שהרעיון של עצמאות מדינית לעם היהודי היה רעיון טוב בבסיסו, ומכיר בכך שמדינה דו-לאומית משמעה סופה של אפשרות כזו.

התמיכה שלי ברעיון המדינה הדו-לאומית איננה מתוך דמיון אוטופי של חיים ביחד כעם אחד, וכבר הבהרתי זאת במקום אחר. התמיכה שלי במודל זה לפתרון נובעת מתפיסה הגורסת שאין עוד אופציה אחרת. רעיון שתי המדינות יכול להצליח רק אם מדינה פלסטינית תהיה בת-קיימא, ורק אם לא יהיה לה עניין להמשיך באלימות כלפי ישראל. שני היסודות הללו לא באים בחשבון במציאות הקיימת, בחלקה בשל המדיניות הישראלית.

רעיון שתי המדינות מתבסס על מדינה ישראלית רציפה, שכחמישית מתושביה הם פלסטינים, ועל מדינה פלסטינית מבותרת שבה לא מורשים לגור יהודים. בכל מודל שהוצע עד כה, המדינה הפלסטינית מתוכננת להיות מוגבלת בדרכי התחבורה שלה, ביכולת היבוא והייצוא שלה, ובריבונותה על גבולותיה. אפילו בגירסה "הקיצונית" של גוש שלום, שבה מפנים את כל ההתנחלויות, וישראל נסוגה לתחומי הקו הירוק, מדובר במדינה קצוצת-כנפיים, שתלויה בישראל מבחינת בטחון וכלכלה. איך לומר, "כמעט מדינה".

אין –  וחשוב להגיד את זה בפה מלא – אין גורם ישראלי, גם לא יוסי שריד, שמציע לפלסטינים מדינה במובן שאנחנו מכירים מדינות עצמאיות שעומדות על רגליהן. במצב כזה, התסכול הפלסטיני צפוי להיות מופנה כנגד האשם הטבעי במצבם –  השכנה שמבתרת את מדינתם ממזרח לרצועה וממערב לגדה. אנתפאדת 2000 הייתה, בחלקה, נסיון של הרשות הפלסטינית לתעל תסכול ומורת-רוח פנימית כלפי הישראלים, כדרך להגן ולבצר את שלטונם.

הרי תמיד אפשר יהיה להעלות תביעות חדשות, גם אם סוכם שנגמרו התביעות ההדדיות. אפשר יהיה להחליט שרוצים לפתוח מחדש את סוגיית הפליטים, שרוצים לחזור להחלטה 181 (טענה שערפאת כבר השתמש בה עוד בימי אוסלו, ברצותו לסבך את המו"מ), או שרוצים לסייע לאחיהם הפלסטינים תושבי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית הישראלית כבר שוללת מזה זמן את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ויש סיבה להניח שתביעותיהם יגברו לאחר כינונה של מדינה פלסטינית.

כשזה יקרה בצורה של מדינה – כיצד ישראל תנהג? עוד פעם פעולה בעזה? שצה"ל יפלוש חזרה לג'נין? ואז להיות שם עוד כמה שנים רעות "משיקולי בטחון"?

פתרון מלא של הסכסוך צריך להיות מיוסד על אמירת האמת באומץ: האם יש זכות קיום למדינה יהודית אם לאו; מה היחס בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, שחלקם קרובי משפחה שחלקו אותו כפר עד 1948? מה היחס בין הפליטים שגרו בתחומי 1948 וברחו לעזה או לגדה, לבין תושביה המקוריים של הגדה והרצועה? מדוע לא מדובר באותו עם, ומדוע אין להם זהות משותפת השואפת להתאחד בריבונות אחת?

העלאת שאלות קשות אלה פירושה למוטט את ההכחשה הנמרצת המונחת בבסיס רעיון שתי המדינות, כאילו ההפרדה המלאכותית שנוצרה ב-1948 היא בעלת משמעות אתנית, ושהקבוצה המכונה "ערביי ישראל" אינה פלסטינית, וכאילו אין לה קשר לקבוצה הנאבקת על עצמאות מדינית.

אפשר להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות, מתוך הכרה שישראל ופלסטין הן תולדה של שתי תנועות לאומיות (שהתעוררו מאוחר יחסית) ושלכל אחת מהן זכות הגשמה וביטוי עצמי. אך מכיוון שאיתרע מזלן של שתי תנועות לאומיות אלה להתייחס לאותו שטח אדמה, גם בתוך מימוש העצמאות המדינית דרושה גמישות גדולה יותר משרטוט גבול.

גמישות זו פירושה שיכולת הניוד של הפלסטינים בכל השטח שממערב לנהר הירדן ועד לים תהיה גדולה יותר, בעיקר בכל הנוגע לניוד בינם לבין עצמם. כיוון שהפרדה מוחלטת יוצרת נסיבות שאינן מאפשרות לסכסוך להירגע בשמונה השנים האחרונות, יש צורך ביחסים טבעיים של מסחר בין ישראלים לפלסטינים גם כן. פירוש הדבר שהגבולות בין ישראל לפלסטין יצטרכו להיות פתוחים ככל האפשר.

במקום תלות חד-כיוונית שמעניקה לישראל את היכולת להטיל מצור על פלסטין כאוות נפשה, דרושים צעדים שיצרו את יכולתה של ישראל לפגוע בפלסטין. על-ידי השקעה בחינוך, תעשייה ותשתיות, יש ליצור תנאים של הדדיות, שיתוף פעולה וחלוקה שווה של המשאבים הטבעיים בין שתי המדינות, שתהווה אלטרנטיבה ליחסי הניצול והתלות של העבר וההווה.

כפי שציינתי בעבר, אינני חוזה את המדינה הדו-לאומית כמדינה שמוחקת את הזהויות הלאומיות. בתוך המדינה הדו-לאומית יש ליצור מנגנונים שיְשַמרו את הזהות התרבותית הנבדלת של שני העמים.

לכן, כשאני חושב על מודל של מדינה דו-לאומית שבה יש מנגנוני חינוך ותרבות מקבילים (משתפי-פעולה אך נפרדים), לעומת מודל של שתי מדינות המקיימות ביניהן גבולות פתוחים, המתאמות את חלוקת המשאבים, ומנהלות יחסי מסחר ושיתוף פעולה בכל שאר תחומי המדינה, אינני מוצא הבדלים כה גדולים. בין שני המודלים, אני סבור שהמודל הדו-לאומי ייטיב לענות על צרכי האוכלוסיות.

אך פתרון של שתי מדינות שמיוסד על הפרדה ברוטאלית דוגמת חומת ההפרדה, מודל שמדמה הפרדות מוחלטת, התנתקות מהפלסטינים ובריחה מאחריותה של ישראל כלפיהם, איננו ראוי ולא יצלח. לשונו של שריד מיליטריסטית מדי מכדי לתאר חזון שלום: לבתר, לגזור ולשמור.

לפני שמחלקים, על ישראל לחדול משדידת זכויות האדם הטבעיות של הפלסטינים (ראשית כל, חופש התנועה). לאחר שתחדול מכך, אפשר יהיה לדבר עם מנהיגיהם כבני אדם, גם על אפשרות החלוקה.

[למחרת, ניחמתי על הפוסט הזה, וכתבתי המשך, הבהרות, תיקונים וכו' – כאן]

לצביונה של מדינה דו-לאומית

נראה שרבים מבין התומכים ברעיון המדינה הדו-לאומית שוגים בחשבם שמדינה זו תתפתח במהירה למדינה חד-לאומית, מדינה של לאום חדש שנוצר ממיזוגם של שני עמים קודמים. אני מניח שבתוך המחשבה האווילית הזו חבויה גם תקווה שהלאום החדש ידמה בעיקר אל ______ (מלא את החסר). פלסטינים שקוראים למדינה חד-לאומית מקווים שבמהרה המדינה הזו תהיה מדינה עם רוב ערבי, שהיהודים בה יהיו מיעוט נסבל; ואילו יהודים מדמיינים שללא הכיבוש, הפלסטינים יהיו דומים יותר ליהודים. אחד הביטויים המובהקים של התפיסה הזו הוא בדיון על שמה של המדינה הדו-לאומית, שמא יהא זה ישרפל או פלאל.

לכן, יש לומר שרעיון המדינה הדו-לאומית כשמו כן הוא: מדינה של שני לאומים, שתי שפות, שתי תרבויות. רעיון המדינה הדו-לאומית לא נועד לטשטש זהויות אלה, אלא לאפשר להן מסגרת טכנית – תשתית פיסית, כלכלית וחברתית – שתאפשר להן מימוש וביטוי מלא. כיוון שהתפיסה המשובשת של מדינה דו-לאומית התגלמה כה יפה בהצעת שמה של המדינה, גם האנטיתיזה שאני פורש כאן תציע שם. אני צופה שתי אפשרויות: אחת, שבעברית יקראו לה ישראל ובערבית פלסטין. ובאנגלית? שישברו את הראש. השנייה, שאולי תהיה גם אופציה לשם האנגלי של המדינה, היא שם ארוך ומסובך שיכיל ויבטא את המורכבות של המדינה עצמה. למשל, "הרפובליקה הישראלית-פלסטינית" או "האיחוד הערבי-יהודי של עבר הירדן המערבי". אני בטוח שעם הצעות בכיוון הזה, יימצא גם מי שיחשוב על ראשי-תיבות מוצלחים שקל לזכור, כמו UPI.

רעיון השם הכפול מבטא את העובדה שהמדינה היא מסגרת אחת, אך היא רבת זהויות. עד 1948 היה מקובל לקרוא לאיזור הזה בעברית "פלשתינה-א"י", וייתכן שיש לבכות על הפסקת נוהג זה. שוויץ, כידוע, הוא השם הגרמני של אותה מדינה, שהצרפתים קוראים לה סוויס. באנגלית אומרים סוויטצרלנד. בשונה מ"ישראל" ו"פלסטין" אלה ביטויים פונטיים שונים לאותו שם, ועדיין – העובדה היא שהמדינה מתקיימת כשאזרחים שונים קוראים לה אחרת. למקומות רבים בשוויץ יש שם כפול, ורוב האזרחים מכירים את שתי הגרסות.

לא לחינם הוזכר כאן המודל השוויצרי. האמירה הלעוסה שישראל היא לא שוויץ, או שהמזרח התיכון אינו סקנדינביה היא טיעון פרגמטי, מהלך-אימים במידה. אין לה דבר עם הראוי, שהוא הנושא של רשימה זו. בשוויץ כשבעים אחוז מהאוכלוסייה דוברת גרמנית. עובדה זו כנראה הכריעה את מיקומה של הגרמנית כראשונה בכל המסמכים והשלטים הרשמיים של המדינה, אך מקומה של הצרפתית תמיד שמור, ואף הניב האיטלקי השוויצרי מופיע כשווה בין שווים, למרות שמיעוט זה אף קטן מאוכלוסיית הישראלים הפלסטינים.

על-כן, ייתכן שהשפה הראשונה במדינה הדו-לאומית תהיה עברית (לפחות באזורים בעלי רוב יהודי). אך אין פירושו של דבר שהשפה הערבית תישמט ממסמכים רשמיים, או ש"ישכחו" להוסיף אותה בשלטים שונים. להיפך. המדינה הדו-לאומית תצטרך לעשות מאמץ מודע לתקן שנים של הדרת מקומה של הערבית בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל והשבתה למעמד שווה. אגב, אם יבוא מישהו ויטען שכיוון שהערבית היא שפה נפוצה לאין ערוך בעולם בכלל ובאזור בפרט ראוי שזו תהיה השפה הראשונה בשלטים, ועברית אחריה – לא תהיה לי התנגדות לכך.

מעמדה של הערבית צריך להיות מושב אל כנו לא רק למען רווחת תושביה הערביים של המדינה הדו-לאומית, אלא לא פחות מכך עבור תושביה היהודיים. ייתכן שבקרב המעמד הנמוך בשוויץ אנשים דוברים בעיקר את שפת האיזור ממנו באו. גרמנים דוברי גרמנית, צרפתים דוברי צרפתית. אך בקרב המעמד הבינוני והגבוה ידיעת שתי השפות היא דבר מובן מאליו. לימוד שתי השפות מגיל צעיר לא פוגע בלימוד האנגלית, אלא להיפך. על-כן, כינונה של מדינה דו-לאומית יהיה כרוך בלימוד ערבית מגיל צעיר בבתי-ספר יהודיים, על-ידי שאילת מודלים משוויץ ומבתי-ספר יהודים-ערביים הפועלים כבר כיום בישראל. בעניין השפה הערבית והדרתה המודעת בתרבות הישראלית הייתה רשימה מעניינת בקפה, שבינתיים הורדה, ואולי עכשיו תשוב, כדי שאוכל לקשר אליה. נסתפק בכך שלא בכדי זוכרים התלמידים הטובים יותר במערכת החינוך הישראלית משפט בודד או שניים על ביקור שר החוץ במצרים או פיגוע במרכז שכם, בעוד התלמידים הגרועים אינם זוכרים דבר. קריאה בספרות יפה כחלק מלימודי ערבית היא כמובן טאבו. לימוד השפה באופן ראוי יצטרך להחליף את כל ספרי הלימוד הנהוגים כיום, כך שהערבית לא תתקשר אצל הלומד ישירות לסכסוך, אלא תהיה טבועה בתרבות הערבית.

ועוד דבר של המודל השוויצרי שראוי לאמץ למדינה הדו-לאומית היהודית-ערבית היא שיטת המחוזות, שמעניקה אוטונומיה רבה לאזורים, וממילא ללאומים. בעוד הפרלמנט והממשלה יהיו דו-לאומיים, בתי המשפט יהיו משותפים וכן הלאה, החינוך והתרבות יהיו נתונים בידי ממשל מצומצם יותר. הביטוי הלאומי המרכזי – חגי לאום, ימי זכרון וחינוך פרטיקולרי – ייעשה במעגלים הקטנים יותר של החברה, בעוד המרחב הציבורי הכללי יהיה נייטרלי, ללא תחרות על עליונות בו.

ולא מפריע לך ראש ממשלה ערבי? ראשית, למיטב ידיעתי החוק בישראל איננו אוסר על בחירת ערבי לראשות הממשלה. אשמח אם מישהו יעמיד אותי על טעותי, אך אם אינני טועה, ישנו מצב מגוחך שערבים מנועים מלהיות בתפקידים שונים בצבא, או אפילו בכנסת, אך מבחינה תיאורטית, יכולים להיבחר לראשות הממשלה ובכך לקבל גישה לכל מידע שהוא. אם מישהו חושש מבחירה של ראש-ממשלה ערבי, ראוי שיפעל לשנות את החוק כבר עכשיו, עם כל ההשלכות הכרוכות בכך לגבי אופייה הדמוקרטי של ישראל (ברי לי שיש אנשים שממילא לא מוטרדים מכך, אך בשלב זה ודאי כבר ברור גם להם שהבלוג שלי אינו מופנה אליהם).

לגבי ראש-ממשלה ערבי במדינה דו-לאומית: אני מאחל לכל מדינה דמוקרטית שהעומד בראשה ייבחר על-פי התאמתו לתפקיד, על-פי יכולתו לקדם צמצום פערים בחברה, לפעול לחיזוק ערכים של שלום, שוויון וערבות הדדית, ולפתור את הבעיות האקוטיות של כלל האזרחים על הצד הטוב ביותר. מינו, גזעו, השתייכותו הדתית או האתנית וכן קבוצת הכדורגל החביבה עליו, אינם ממין העניין.

אינני מתכחש לכך שבמדינה דו-לאומית תהיה תחרות או אפילו יריבות ידידותית בין הלאומים השונים. כל מי שגר אי-פעם במועצה אזורית יכול לספר לכם שעם בחירתו של תושב זה או אחר לראשות המועצה, מקבל היישוב שבו מתגורר ראש המועצה הנבחר חיזוק כלשהו: תאורה בשביל המוליך אל היישוב, השקעה יתירה בגינון. זה לא לגמרי אתי, אבל אם התחלופה של ראשי מועצה היא סבירה ומיישובים שונים, זה גם לא כזה נורא.

ייתכן שראש-ממשלה ערבי יפעל להפנות יותר משאבים לקנטונים ערביים מיהודים. כל עוד לא מדובר בפגיעה משמעותית בקנטונים היהודיים אין בכך רע. בבחירות הבאות ייבחר ראש-ממשלה יהודי, ויעביר עוד תקציבים ליישובים יהודיים. גם כיום יש דברים כאלה: לכל ראש-ממשלה יש פינה חמה בלב לפרוייקט חברתי כלשהו, שמזורז או מקודם בתקופת כהונתו. כל הפרוייקטים חשובים, כולם צריכים עידוד, ולפעמים זה הפרוייקט הזה, ולפעמים אחר. כל עוד לא מדובר בשחיתות, או בהזנחה מוחלטת של פרוייקטים אחרים, זו נדנדה או קרוסלה שמדינה דמוקרטית יכולה להכיל כחלק מהמשחק הדמוקרטי.

הרשימה הזו הייתה, מטבעה ומתוך בחירה מודעת, בעיקר על מה שראוי, ולא על מה שיכול להיות. עוד כמה שאלות שיצטרכו לבוא על פתרון, ואדון בהם כשאוכל: חוק השבות / זכות השיבה; מדינה דו-לאומית – אוטופיה או פרגמטיות?

בשולי הרצאתה של עמירה הס

עמירה הס ביקרה בניו יורק, במסגרת כנס משותף של אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY). את כתיבתה אני אוהב כבר זמן רב, ולקראת הכנס צפיתי בראיון וכתבה ששודרו עליה באל-ג'זירה והועלו ליו-טיוב. הצד האישי שנחשף בראיון השלים את הרושם מן הכתיבה העיתונאית, עם חתירה בלתי-מתפשרת לאמת גם במחיר כבד לעתים, תוך ענווה לגבי עצם המחיר שהיא משלמת. הקטע שבו היא מקריאה מכתב שנאה שנשלח אליה לאי-מייל מצמרר.

הכנס היה על טקסים של שיבה, והכותרת האנגלית (Rites of Return) שיחקה עם מושג "זכות השיבה" הפלסטינית, שלמרות שלא עמדה במרכז הכנס, הודגשה על-ידי הבחירה להביא את הס כדוברת ראשית. עם זאת, הס כמעט ולא דיברה על זכות השיבה הפלסטינית.

דווקא בהקשר הזה היה מעניין לשמוע אותה מדברת על הפליטות היהודית וזכות השבות היהודית: על האשלייה של פלסטינים רבים שהישראלים הם יהודים אירופיים שיכולים לשוב לאירופה (אשלייה שדבקה גם בישראלים רבים, כידוע); על הזעם שמתעורר בה כל אימת שפלסטיני מצפה ממנה לשוב למולדת שאיננה המולדת שלה, ליבשת שקמה על משפחתה להרגה באמצע המאה העשרים.

בדיחה של מרואן ברגותי על הגולה השבה מתוניס לשטחים העידה לא רק על ההיטמעות החזקה של הפלסטינים שגדלו כאן בתוך התרבות הישראלית, ועל הקירבה המתבקשת בין התרבויות הללו, אלא גם על המתחים העצומים שממשיכים להתקיים בתוככי החברה הפלסטינית. מבין המילים המבודחות ייתכן ובצבץ הכעס, על ההרס שנוצר בעקבות הבאת אנשי תוניס חזרה. מדברים שקראתי בעבר, נראה לי שהס מודעת לכך היטב, אך אינני זוכר מה הייתה עמדתה לגבי תהליך אוסלו בזמן אמת.

אין לה אשליות. לא מדינה דו-לאומית ולא שתי מדינות יביאו לשלום. מדינה דו-לאומית איננה אפשרית בעיניה בגלל השנאה הפעורה בין שני העמים. בעיקר היא מדגישה את השנאה העצומה שיש לישראלים (קרי: יהודים?) בקרב הפלסטינים בגלל עוולות הכיבוש. שתי מדינות אינן אפשריות, כי ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להפוך מדינה פלסטינית לבלתי בת-קיימא. היא מדגימה זאת בפרטים, בסיפורים אישיים, בדקדוק בצד המשפטי וההומאני של הסכסוך והחיים. מצד שני, היא רואה את ההיסטוריה בראייה תהליכית. אין סוף פסוק. דבר אחד מוביל לדבר אחר. לכן, גם אם פתרון זה או אחר לא יביא שלום כרגע, את הכיבוש יש להפסיק, גם ללא יכולת ראיית הנולד לגבי הגלגול הבא של זהות המרחב ואופיו. אמירה שחציה פסימית וחציה אופטימית. מצד אחד, אין פתרון קסם, אין סיום נראה לעין של הסכסוך. מצד שני, התפתחות היסטורית היא בלתי-צפויה, וגם ללא סיום עכשווי של הסכסוך, אין להיוואש משינוי.

לא שהיא מטילה את כל האשמה על ישראל. לדוברת ששואלת אותה על מה צריכה להיות תגובת הפלסטינים, היא מגיבה תוך הצבעה על הבעייתיות שבדבר, כיוון שאין זה מקומה להשיא להם עיצות (כפי שאמר גם עקיבא אלדר, כשהרצה בפרינסטון). אבל לאחר הבהרת הסייג, היא מבהירה שהיה מוטב להם לפעול בהתנגדות בלתי-אלימה. הצדק עמה, כמובן. חבל שהיא מייד מרחיבה את מושג ההתנגדות הבלתי-אלימה לעצם החיים בשטחים. יש בזה משהו, ודאי. אך אילו פלסטינים היו מתנגדים לכיבוש באמת, מסרבים להיות כח העבודה של ההתנחלויות, יוצאים לצעדות מחאה לא-אלימות ברחבי השטחים, היה לזה כח רב יותר מהורדת הראש הטקטית הנפוצה יותר.

אולי אין זה צריך להפתיע, ועדיין זה טוב להיתקל בזה כל פעם מחדש: הכתבים המשובחים של "הארץ" הם אנשים קוראים. הס מזכירה את בנדיקט אנדרסון ואת אלן בדיו בהרצאה שלה. עם הצהבת המוסף, הנמכת מכסת המילים הנתונה לכותבי הטורים והמאמרים, עדיין "הארץ" הוא העיתון המשכיל ביותר, בהוראה הדו-כיוונית של המילה. הבו לנו עוד עמירות, עוד אשרים, עוד אלופי בן. הרף מכתבות הצבע המתרבות.

שאלה שמנקרת בי מאז ההרצאה: בשלב כלשהו של הדיון, הס אמרה משהו על "העימות הנוכחי"  (current conflict). תהיתי אם היא מתכוונת לאירועים מאז הפיכת חמאס בעזה או לאינתיפאדה המכונה שלא בצדק "אל-אקצה". למיטב ראייתי, אין ולא נשאר דבר מאירועי אוקטובר 2000: לא בלהט, לא במטרות, לא בתקוות. אני מתקשה להחליט אם נקודת המפנה הייתה בתשיעי בספטמבר 2001, בעקבות מבצע חומת מגן או עם מות ערפאת. אני בטוח שלהס היו תובנות גם בעניין זה, בשני המובנים: האם זה עודנו אותו עימות, ומה היו הגורמים העיקריים לשינוי הרוח.

(עדכון, 22 במאי, 2008:

נודע לי שההרצאה כולה הועלתה ליו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=yYRNYJ5sGBk)

שלום – לפני ואחרי קווי 1967

במלאת 40 שנה לפרוץ מלחמת ששת הימים, אנו שומעים קולות בדבר הטעות שבהחזקת השטחים, קוצר-הרואי של המנהיגים דאז. כנראה שזה נכון. הבעייה בטענה הזו, היא שבין השיטין נשמעת האשליה שאילולא ישראל החזיקה בשטחים שנכבשו ב-1967 כי אז לא היה היום סכסוך ישראלי-פלסטיני.

ואין זה כך. השכונות שב"ירושלים המערבית", בעיקר בקעה וטלביה, כוללות בתים ערביים יפהפיים שהיו ממשיכים לדקור את ההוויה הישראלית גם אילו "ירושלים המזרחית" הייתה זה מכבר בירת פלסטין המוכרת והרשמית.

תוכנית החלוקה משנת 1947 לא הייתה נשכחת. שרטוטי הגבול שלה נדחקים כעת מפני הקו הירוק, אך הם לא נשכחו.

בעיית הפליטים היתה בעינה עומדת גם ללא החזקה במילימטר אחד שנכבש במלחמת ששת הימים.

הפתרון האמיתי לא יוכל לבוא כל עוד יהודים בטוחים שבגליל ובנגב אין שום עוול כלפי הערבים ואילו ההתנחלויות הן פשע בל יכופר. הפתרון יוכל לבוא רק כאשר החברה היהודית תפנים באמת שעבור הערבי אין הבדל בין תל-אביב (לא כל שכן בשמה הממוקף: תל-אביב-יפו), לבין כרמיאל, לבין מעלה אדומים או כפר תפוח. עבור הציבור היהודי בישראל אולי יש הבדל, כי יש הבדל ברמת המודעות והיכולת (בשל הריבונות), בכל שלב שכזה. אבל לצד שכנגד אין הבדל בין השלבים האלה. לכן, אין לנסות לפתור את הסכסוך על-ידי "הופ וגמרנו" אחד, פינוי כל ההתנחלויות ובכך ניקינו עצמנו מעוון, אלא היה רצוי (אוטופית), אילו היה מתקיים שיח פתוח ומפוכח על כל העוולות, מכל הצדדים, וכל הפתרונות האפשריים, תוך הכרה במושג "עוול הכרחי", וכן בכך שיש מקומות שפיצוי מוחלט על העוול ייצור עוול חדש, ולבסוף לשרטט מפה חדשה שתתייחס לכל הסוגיות, ולא רק לסוגייה השרירותית של העוול שנוצר ב – 1967.

אני גם מסכים לכך שכרגע לא בשלו התנאים לבקש מכולם להכיר בכל העוולות ובכל המורכבות, ולכן, במקום לברוח מכל פתרון שהוא, עדיף פתרון ביניים שמקובל על רוב הקהילייה הבינלאומית, ושמתייחס לבעיות 1967 בלבד. כלומר, אין בדבריי על המורכבות האמיתית של המצב רצון לברוח מכל פתרון שהוא, "כי גם ככה לא נוכל לתקן באמת, אז מה הטעם לנסות לתקן קצת". לא, ממש לא. העובדה שאני לא מאמין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני ייגמר עם פתרון מוסכם על השטחים שנכבשו ב – 1967, לא מביאה אותי לידי הסתגרות בחוסר-פתרון.

ישראל חייבת בעשיית-צדק כלפי העם הפלסטיני, וסיום הכיבוש. עם הבעיות הבטחוניות והמדיניות שיתעוררו מאוחר יותר, ישראל תצטרך להתמודד בשעתן. מוטב היה לו פתרון כולל היה בכנות כולל, לפי המשמעות הלקסיקאלית של מונח זה, אך כל עוד אין ציבור רחב דיו שמוכן לעסוק בפתרון כולל שכזה, יש לעסוק בפתרונות חלקיים אפשריים. אני מאמין שישנה סכנה שכרוכה בכינוי פתרון חלקי שכזה "כולל", כיוון שהוא מטפח אשליות שווא, אך מעדיף כל מהלך שיוביל לתחילת עשיית הצדק על-פני לא-כלום.

לפתרון כולל יש יותר מצורה אחת. אינני יודע להכריע בין מדינה דו-לאומית או שתי מדינות. כל אחד מהמודלים הללו יכול להבנות באופן שיגדיל את השלום והשוויון, וכל אחד מהם יכול להרחיק אותו. השאלה של "איך" הרבה יותר עמוקה מכותרת בלבד.

 

מחנות בדרך לשלום

קראתי השבוע את האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה, Once Upon a Country. מעבר לעלילת חייו עצמה, הספר מספק הצצה פנימית אל יחסי ישראל-פלסטינים בכל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות. נוסייבה מתאר את הדברים מנקודת מבטו, ומספק פרטים רבים שלא היו ידועים, או שלא נשארו בזכרון הציבורי למרות שנתפרסמו בזמן התרחשותם. כך הוא מתאר שעוד לפני מלחמת המפרץ הוא ופייסל חוסייני קיימו מגעים עם ממשלת שמיר בנוגע להסכם שלום, דרך משה עמירב (אז במועצת עיריית ירושלים) ועם השר דאז אהוד אולמרט.

היחס שלו לערפאת אמביוולנטי: הוא לא נמנע מלמנות את חסרונותיו וטעויותיו העיקריות, אך את המעשים הקשים ביותר של ערפאת הוא מייחס לחוסר-תשומת לב. כך למשל, הוא מתאר דו"ח על השחיתות שהוא יחד עם נציגים נוספים נתבקשו להגיש ליושב-ראש. הוא אומר בפה מלא שערפאת לא עשה דבר עם הדו"ח, אך מייחס זאת לנטייה שלו שלא להתמודד עם פרטים. הביטול הזה של ערפאת, עומד בסתירה לנקודות אחרות בהם הוא מתאר אותו ומקשה על האמינות של הספר. כך גם במקרים אחרים, למשל, כאשר הוא מבליע אמירה על כך שערפאת נהג לתת פקודות בטלפון בקשר להכנה למאבק בישראל, רק מתוך מחשבה שהישראלים מצותתים לו, וכדי לדרבן אותם להתקדם בתהליך השלום.

אבל התמונה העיקרית העולה מתוך הספר, וזו לא אמורה להיות הפתעה, היא שבתוך הציבור הפלסטיני ישנה קבוצה שבאופן עיקבי מעוניינת בהכרה עם ישראל, וחיים בשתי מדינות זו לצד זו בשלום. דבר זה מחזק את תחושתי בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיק לחקור בנושא, כי המאבק העיקרי צריך להתקיים בין אלו המעוניינים לחיות בשלום, לבין אלו שאינם מעוניינים בכך.

הבעייה היא שלמרות שבכל אחד מן העמים המעורבים בסכסוך ישנם גורמים המאמינים בשלום, כל אחד מהצדדים אינו מצליח להתגבר על תחושת מחוייבות-על לעניין הלאומי הגובר על הרצון בשלום. כאשר סרי נוסייבה בוחר לתאר את ערפאת בצבעים חיוביים, למרות ה"כשלונות" שלו, שחיבלו בסיכוי לשלום-אמת, הוא בעצם בוחר לצדד בנראטיב פלסטיני על חשבון תהליך השלום.

גם בצד הישראלי יש יותר מדי מקרים בהם מחנה השלום נותן לצד הלאומי לגבור על רצונו בשלום ובצדק אנושי. הבעייה של הצד הישראלי היא סכיזופרניה: יש פעמים בהם הוא מזדהה עם זהותו הלאומית הישראלית על חשבון השלום, ויש שהוא חושב שהדרך הנכונה לבטא שלום היא מתוך הזדהות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.

הבלבול בין מאבק לשלום ולצדק לבין מאבק לאומי לשחרור איננו נחלת השמאל הישראלי בלבד. גם פעילי שלום המגיעים מחו"ל נופלים באותו פח בדיוק. במקום לבנות תשתית לשלום, הם מעדיפים לתמוך בנראטיב לאומי זה או אחר (לרוב הפלסטיני, מן הסתם). כך הם מעמיקים את השינאה, את הבורות, את האלימות, תחת בנייה איטית ועיקשת של שלום.

בישראל /  פלסטין ישנה קבוצת מיעוט שמעוניינת בהמשך הסכסוך. זו קבוצה שחוצה הגדרות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות. ייתכן שישנה עוד קבוצת כוח קטנה שמעוניינת בשלום. לפעמים אני בספק באשר לזה. מה שאני שמוכנע הוא לגבי הרוב הדומם. הרוב הדומם שכל רצונו הוא לחיות את החיים הקטנים שלו בשקט. בלי מוות, בלי פוליטיקה. על הרוב הדומם הזה, מעצם טיבו, קל מאוד להתשלט, כפי שקבוצת הכוח שמעוניינת בהמשך הסכסוך עושה כבר עשרות שנים. זו הסיבה העיקרית שאינני יודע אם יש קבוצת כוח נגדה שמעוניינת בשלום, או שאלה המעוניינים בשלום אינם מהווים באמת משקל-נגד פוליטי.

בפרינסטון יש שני "תאים" שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האחד הוא המרכז לחיים יהודיים, והשני הוא הועד למען פלסטין. הבעייה היא שכל אחד מהם עסוק יותר בעניין הלאומי מאשר בשלום. אני לא מוצא את עצמי לא בזה ולא בזה.

אין לי עניין במאבק לאומי למען שחרור פלסטין, כמו שאין לי עניין בלאומיות צרפתית, אמריקאית, או הודית. היהדות היא מרכיב בזהות שלי, אבל לא מרכיב שאני מוכן להקיז דם בעבורו. ברור לי שכדי להגיע לשלום ולצדק יהיה צורך בפגיעה כלשהי בזהותה היהודית של ישראל. אינני יודע אם זה ייעשה דרך מדינה דו-לאומית, מדינה קנטונלית או שתי מדינות. זה גם לא משנה. כל אלה הם מודלים בלבד, שעם רצון טוב יכול להצליח, ובלעדיו – נדון לכשלון.

אני מוכן לשתף פעולה ולתמוך בכל מי שחיים שקטים חשובים לו יותר מאשר זהות לאומית. עם כל מי שיודע שניתן לשלב ידיים כדי להפוך את חבל-הארץ הזה למקום שכדאי לחיות בו. עם כל מי שיודע שאיומים אקולוגיים הם קטלניים יותר מאיומים דמוגרפיים, ומוכן להפסיק לשחק בדמוגרפיה בשם הפוליטיקה והלאום. עם כל מי שמעדיף דמוקרטיה חילונית, על-פני תיאוקרטיות וקלפטוקרטיות (כפי שנוסייבה מגדיר בספרו את שלטון השחיתות הקיים באיזור).