שאלת הגיור והאתגר הזהותי של המהפכה המגדרית

הדת היהודית בישראל מתבטאת באופן בינארי, גם אם וקטוריאלי: הזהויות מתחלקות לדתי / חילוני, בעוצמות שונות. בגלל יוספוס פלאוויוס שכביכול חילק את הזרמים הדתיים בישראל לשלוש כיתות (פרושים, צדוקים, ואיסיים), מצאתי עצמי לא-פעם חושב על החלוקה המשולשת הזאת: בארץ כיום, הייתי אומר שיש חילוניים, דתיים וחרדים; ואולי שיש חילונים, מסורתיים, ודתיים? בחלוקה השנייה, החרדים הם תת-קבוצה בתוך הקבוצה הרחבה יותר של שומרי-שבת וכשרות. בחלוקה הראשונה, המסורתיים יכולים להתחלק בין קבוצת החילונים ו קבוצת הדתיים, תלוי בהקשר (האם המדד הוא מי שומר שבת? או מידת ההקפדה על חוקי הכשרות? או שמא המדד הוא מי הולך לבית-כנסת דרך קבע)? למרות נסיונות להגדיר את המסורתיות כביטוי עצמאי של היהדות, נפרד מן האורתודוקסיה, שדוכא על-ידי ממסד אשכנזי (למשל, בכתביו של מאיר בוזגלו, ובתנועת "תיקון" שהקים), המסורתיות אינה מאתגרת את האורתודוקסיה מבחינה אידיאולוגית או מעשית (אף כי דבריו של בוזגלו תקפים לגבי אתגור ההגמוניה האחו"סלית). מעיקרה המסורתיות היא הדגשת ההבדל ההירארכי שבין העילית הרוחנית של הדת הממסדית, לבין השוליים שלה שאמנם אינם מקפידים על קלה כבחמורה אבל גם אינם מבקשים לקבוע את הסטנדרט. נדבך חשוב של העמדה המסורתית הוא הרצון לשמר את הקיים, ושמרנות זו מתבטאת גם ביחס למעמד הסמכות של הרבנות הארותודוקסית (לאו דווקא מוסד הרבנות הראשית שהשית המנדט הבריטי על ארץ-ישראל). אפילו אלו שמחשיבים עצמם לחילונים גמורים בישראל עדיין יערכו רובם ארוחה חגיגית בתאריך שחל בערב פסח לפי הלוח העברי, גם אם סממני הסדר יהיו מועטים. טקסי בר-המצווה והנישואין שלהם יכללו איזשהו מגע עם רב אורתודוקסי, על-פי רוב. הישראלים נוטים להיות חילונים אורתודוקסיים, וכמו האורתודוקסיים רובם מסרבים להכיר ברבה קונסרבטיבית או רפורמית כשוות-מעמד לרב אורתודקוסי. לכן, החילונים והמסורתיים אינם שונים בהרבה זה מזה: ההבדל הוא בעוצמת הקירבה שלהם לאורתודוקסיה, לא באתגור שלה. הן החילונים והן המסורתיים אינם מציעים אלטרנטיבה ליהדות האורתודוקסית, ובעצם נדרשים לקיומה.

בבואי לחשוב על יהדות ארצות-הברית, הנטייה המיידית שלי היא לחלק לשלוש קבוצות גם כן: אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמים. זוהי חלוקה קלאסית של יהדות אמריקה, אלא שהיא מיושנת וכבר איננה מיטיבה לבטא את המגמות של המאה הנוכחית. מרכזי תפילה צעירים ושוקקים בארצות-הברית, באופן שייראה זר מאוד לישראלי המצוי, אינם מתחייבים לאחד משלושת הזרמים המתחרים של המאה העשרים, ובקהילות רבות צרכים קיומיים גורמים לקווים המפרידים (בעיקר בקרב הזרמים השוויוניים) להיטשטש. יותר ויותר מרכזים רוחניים אינם מתמקדים בתפילה, לכל הפחות במובן של הליטורגיה המסורתית, ובהשפעת הפרוטסטנטיות האמריקאית, מציעים חוויות רוחניות שנוגעות בתרבות, אינטלקט, ופוליטיקה. במרכזים כאלה יש לא-פעם העדפות לרבנים שהכשרתם לא הייתה דרך אחד הזרמים המרכזיים, ואנו עדים לעלייה בכוחם של סמינרים שמכשירים רבנים ללא השתייכות לאחד הזרמים, בניגוד לעבר כשמרכזים כאלה נאבקו לשרוד.

הזהות היהודית בארצות-הברית היא עשירה, מרובדת, ויצירתית הרבה יותר, כפי שהיטיב לשרטט זאת ספר לימוד מאת אהרן האן טפר בשם "יהדויות". סקירה פופולרית יותר של המגמות הללו נמצאת בסדרה המשובחת של גורי אלפי, "היהודי החדש". אך בניגוד ליהדות ארצות-הברית, אחותה הישראלית שבויה בפרדיגמות ישנות (למעט איים מוגבלים של רעננות). דווקא בישראל, בה הכוח היוצר של העם היהודי אמור היה להיות חופשי יותר להתנסויות של פירוק ובנייה מחדש של היהדות, הזהות היהודית נתקעה ביחס השסוע של אנשי העלייה השנייה למורשתם, ולקרע צורני מעיקרו בין שומרי-המסורת לזונחיה, בין אנשי היישוב הישן לציונים, בין אנשי העלייה הראשונה לאנשי העלייה השלישית, בין תלמידי הרב קוק לתלמידי תלמידיו של בובר, בין נאמניו של בן-גוריון וחסידיו של החזון-איש. כל גרסה ומופע של  המתח החילוני-דתי בישראל, תמיד חוזרים בסופו של דבר לבינאריות של חילונים ודתיים, כשהדתיים מקווים שהחילונים יחזרו בתשובה, והחילונים לא מוכנים לגמרי לזנוח את המסורת, גם אם יש ויכוח ביניהם לגבי הנקודה שבה מסמנים את הקו האדום שחצייתו היא כמו בגידה במורשת.

*****

היהדות הפרוגרסיבית האמריקאית, כמו שאמרתי, היא תוצר של סביבתה. הזרם הקונסרבטיבי הוא שמרני במושגי השמרנות של הפוליטיקה האמריקאית, וביחס לתנועה הרפורמית, שהקונסרבטיבים יצאו כנגדה. אבל גם אם המהפכות שלהם איטיות יותר משל הרפורמיים, הם קיבלו את הנחות השוויון המגדרי גם לגבי תפילה וגם לגבי הכשרה לרבנות, באופן שהופך את ההגדרה שלהם כשמרנים לחסר-פשר במובן הישראלי. מאוחר יותר, הם גם הסכינו עם קיומם של זוגות חד-מיניים, גם אם לאט יותר מהתנועה הרפורמית (כתבה על כך יפה רוברטה קוואל), ועם מחלוקות פנימיות שנמשכות בנושא. מסיבות אלו, אני מכליל אותם כחלק מהיהדות הפרוגרסיבית (הכללה שמושפעת לא מעט מהישראליות שלי).

בשלבים מוקדמים של השפעות הפמיניזם על היהדות הייתה התמודדות עם ברכות כגון "שלא עשני אישה", ועם הלשון הזכרית של ברכות אחרות (בין אם בהתייחסות לזכריות של המתפלל או של האל). כפי שדליה מרקס הראתה, האתגר בישראל של עדכון הברכות לנוסח שוויוני ומכליל יותר היה גדול במיוחד, אולי בגלל השמרנות של החברה הסובבת, ואולי משום שהמתפללים היו יותר ערים לשינויים וגיווני משמעות של העברית. פמיניסטית אמריקאית כמו לין גוטליב יכלה לתת מקום מודגש יותר לצד הנשי של האל דרך השכינה, מבלי להרגיש את הזכריות הטבועה בפנייה בגוף שני, או אפילו במושג האל. ההשפעות הפמיניסטיות לא פסחו על האורתודוקסים, שבאופן אירוני ניסו להציע תגובה של העצמה נשית דרך המצוות שעל-פי חז"ל נשים מתות בעטיין בשעת הלידה: הדלקת נרות, נידה, והפרשת חלה (תמר אל-אור סיפקה תיאור מאיר-עיניים של הפופולריות העולה של הפרשת חלה בישראל).

מתוך קשב למגמות בולטות בתרבות הכללית, רבנים פרוגרסיביים החלו לנסות להתמודד עם הבינאריות המגדרית שהעברית כופה על דובריה ("עברית היא סקסמניאקית", כדברי וולך). רבנים פרוגרסיביים שעוסקים בגיור החלו להיתקל באנשים שאינם מגדירים את עצמם כזכר או נקבה, או באנשים שמגדירים עצמם כזכרים מבחינת המגדר, אף שאין להם איבר למול מבחינת הפיזיולוגיה. הנוסח העברי של שטר הגיור שהיה בידיהם עד כה היה מנוסח באופן שהבהיר אם מדובר בגר או גיורת, ומערכת הפועל בעברית מתקשה להמנע מכך. נוסח העברית הרב-מגדרית לא הגיע לשטרות הגיור, בין היתר משום מסורתיות פרדוקסלית שמקשה על התקבלותה בטקסטים בעלי תפקיד הלכתי. יש רבנים שחוששים שנוסח כזה יקשה על הגר לקבל הכרה במדינת ישראל (הטיעון הזה חשוד בעיניי, משום שלרבנים פרוגרסיביים ודאי ידוע שעצם שיוכם הלא-אורתודוקסי יקשה על הגר, וכן שנוסחים אחרים שמנסים להמנע מציון המגדר ייצרו קשיים בעצמם).

פתרון אחד שהוצע הוא שימוש בשפה נייטרלית. הועידה המרכזית של רבני ארצות-הברית (של התנועה הרפורמית) מציעה למכירה שטר גרות בשלושה נוסחים: לזכרים, הכרזת הגיור מודיעה "הוא יהודי"; לנקבות, "היא יהודיה"; ובנוסח הנייטרלי ההכרזה היא "עם ישראל חיבר חבר נוסף". אני מניח שהטענה המובלעת היא ש"חבר" (במובן member) הוא פשוט מונח שמבחינה לשונית יש לו מין זכרי (כפי שלשולחן או לחלון יש), מבלי שיש לו משמעות של מגדר האדם (באותה מידה ש"אדם" איננו בהכרח גבר, אפילו בכמה מקומות במקרא). אבל היות שאפשר (ואף צריך) לומר "חברה", אם ה-member היא אשה, הרי שזה פתרון דחוק מאוד.

ישנו פרוייקט מעניין בשם "סידור פתוח", על משקל "קוד פתוח", שבו רבנים מעלים תפילות חדשות שהם חיברו. תפילות רבות שמועלות הן תפילות בנושאי השעה, ומשקפות את המתח הטבוע בפרוייקט: אם התפילה היא גמישה ומשתנה לפי אירועי השעה, מדוע בכלל צריך נוסח משותף לקהילה (ועל אחת כמה וכמה לקהילות), במקום שכל אדם יתפלל תפילה ספונטנית כראות עיניו? בכל מקרה, במסגרת הפרוייקט הזה, העלה הרב הקונסרבטיבי יונה ראנק נוסח נייטרלי משלו לתעודת הגירות. הנוסח שלו משקף בקיאות רבה גם במסורת הרבנית העשירה, גם בעברית ישראלית עכשווית, וכן אוזן כרויה לרוחות הזמן. ראנק משלב ביצירתיות פעלים בזכר ובנקבה, כשהגר או הגיורת מתוארים כ"נפש" (ולכן מצריכים התייחסות נקבית), אבל שינוי השם מנוסח בצורה שמתייחסת לשם עצמו (מה שמצריך התייחסות זכרית). בפועל, גם ראנק אינו יכול להמנע מכך שהאדם המגוייר מתואר במגדר מסויים (דרך נפשו הנקבית), אבל אני מניח שכמעט כל גר או גיורת אכן מאמינים בקיומה של נפש, וכך נוסח הגיור מתייחס לצד הרוחני שלהם, ולא למציאות הגופנית שלהם. השינוי הלשוני מבטא גם שינוי בדגש של מהות הגיור, שתמיד היה תהליך רוחני בראש ובראשונה (גם אם נלווה לו צד גופני, וביתר שאת לגברים).

אלא שכל הלבטים באשר לניסוח המגדרי של השטר אינם מצליחים לספק מענה לאתגר האמיתי שמציבים הרעיונות החדשים של הגדרות מגדריות לעצם השאלה של אוטונומיה זהותית. בעולם שבו אנשים רשאים להחליט שהם גבר או אשה על-פי תחושתם או הכרתם וללא התייחסות לאיברי הרבייה שלהם קשה להצדיק את הצורך בתהליך ממסדי חיצוני שינפיק תעודה על שינוי דת. מי שיכולים להחליט שהזהות המגדרית שלהם שונה מהייעוד המגדרי שנקבע בלידתם ודאי שיכולים באותה מידה לקבוע באופן עצמאי את הגדרות הזהות האידיאולוגיות והאמוניות שלהם: שמורה להם הזכות להגדיר את עצמם בתור ימנים, שמאלניים, קומוניסטים, ליברטריאנים, פמיניסטים, ציוניים, גזעניים וכיוצא בזה, וצריכה להיות שמורה להם הזכות לזהות עצמם כיהודים או כנוצרים, כמוסלמים, כבודהיסטיים, או אתאיסטים – לפי הבנתם את המושגים האלה, ולא לפי מה שסמכות אחרת קובעת.

אני משער שהרבנים שמתחבטים בסוגיות האלה ידחו את הטענה שלי, ויכול לדמיין לפחות מקצת הטיעונים שהם עשויים להעלות. למשל, שתהליך הגיור הוא תהליך של חיברות ויצירת השתייכות לקהילה. הזהות היהודית היא קהילתית, ועוד יותר מכך הפראקסיס היהודי. אין מדובר בתהליך אוטונומי של יחיד הסגור בדל"ת אמותיו, אלא בתהליך דיאלקטי של מי שמצטרף ושל מי שמקבל. אלה טענות נכבדות ורבות-משקל, אלא שבמאבק הטרנספובי טענות כאלה נדחות כלאחר-יד. לרבנים הפרוגרסיביים ברור שיש לכבד אנשים שמגדירים עצמם כאשה, גבר, או א-בינארי, מבלי קשר למה שמישהו אחר חווה כלפיהם. מן הצד המעשי ידוע לי, כמובן, שלגיור יש חלק (גם אם לא מרכזי) במטה-לחמם של אותם רבנים, ולכן אין זה פשוט לדבר על התנגדות לתהליך עצמו.

הכרה באוטונומיה של היחיד על זהותו גוררת השלכות שחורגות משאלת הזהות המגדרית והמינית. מן ההכרח שהיא תימשך גם לסוגיות אחרות, ובוודאי לכל סוגיה שקשורה לאמונות ולדעות של היחיד. רבנים פרוגרסיביים שמבקשים לכבד את בחירתם של יחידים לקבוע את המגדר שלהם כרצונם יצטרכו לחשוב על דרכים יצירתיות יותר להתייחס לתהליך הגיור. מן הראוי שברוח דומה תהליך גיור פרוגרסיבי ייראה יותר כמו הצהרתה ההחלטית של רות המקראית מאשר התהליך הרבני, כאשר הרבנים יוכלו להציע שיעורים למי שמעוניינים ללמוד עוד, ולא כתנאי מקדים לתעודת גיור. הצורך בתעודה שמכריזה על היות אדם יהודי בוודאי שאיננו מעוגן במקורות הקלאסיים, וקשה להצדיק מדוע אנשים יצטרכו תעודה כזו, כשבה בעת הם זכאים להחליט עבור עצמם שהם אשה או גבר, ללא שום תעודה ומבלי לחפש הסכמה של סמכות אחרת להכרה בזהות הפרטית שלהם מכח התודעה האישית.

בוזגלו, מאיר. שפה לנאמנים: מחשבות על מסורת. ירושלים: כתר, 2008. [תמצית משנתו הופיעה גם בעתונות, למשל כאן]

El-Or, Tamar. "A Temple in Your Kitchen: Hafrashat Hallah—the Rebirth of a Forgotten Ritual as a Public Ceremony." In Jewish Studies at the Crossroads of Anthropology and History: Authority, Diaspora, Tradition, edited by Ra'anan S. Boustan, Oren Kosansky and Marina Rustow, 271-93. Detroit: Wayne State University Press, 2011.

Gottlieb, Lynn. She Who Dwells Within: A Feminist Vision of a Renewed Judaism.  San Francisco: HarperSanFrancisco, 1995.

Kwall, Roberta Rosenthal. The Myth of the Cultural Jew: Culture and Law in Jewish Tradition.  Oxford: Oxford University Press, 2015.

Marx, Dalia. "Feminist Influences on Jewish Liturgy: The Case of Israeli Reform Prayer." In Women in Israeli Judaism (Sociological Papers 14), edited by Larissa Remennick, 67-81. Ramat Gan: Bar Ilan University, 2009.

Tapper, Aaron J. Hahn. Judaisms. A Twenty-First-Century Introduction to Jews and Jewish Identities. University of California Press, 2016.

פוסטים קשורים:

• על זהות יהודית חילונית בחוץ- לארץ
• רב-תרבותיות והנראטיב הציוני
• אמריקה מרוזנברג לגינזברג, בליווי מלאכים
• בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם
• כיצד ללמד הלכה ומשפט עברי
• התעצבותה של ההלכה לאור הדיון הציבורי בישראל ובארצות-הברית

בעקבות פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי נגד הזכות החוקתית להפלות

א. הערות מקדימות

הדבר הראשון שיש להכיר בו בפולמוס סביב התרת הפלות הוא הפער בעמדות האונטולוגיות של הצדדים השונים. זוהי נקודה שאין דרך להתגבר עליה, ושהופכת כל דיון על הפלות לעקר. מרגע שמישהו מקבל את הטענה שעוברים הם בחזקת בני-אדם, הרי שכל שאר הטיעונים בטלים, שאין אדם רשאי להמית אדם אחר. טענת זכויות האישה על גופה נדחית כאשר מתייחסים לעובר כאינדיבדואל שגופו בחזקתו. לכן, אין מנוס מהכרה במכשול האונטולוגי הזה, ולקבל שמי שמחזיק בעמדה זו לא יוכל לתמוך לעולם בהפלות, בלי קשר לטיב הטיעונים של הצד שכנגד.

טענה נוספת שדורשת התמודדות מיידית היא שאלת זכותם של גברים להשתתף בדיון הזה. טענה פמיניסטית אחת היא שעצם כניסתם של גברים לדיון מערערת על זכותן של נשים לגופן. טענה זו איננה תקפה עבור מי שרואה את העובר כאינדיבידואל בחזקת עצמו. יש צורך להכיר בפער שנוצר בין העמדות האונטולוגיות השונות הללו, כיוון שבעוד שנשים חוות את המישטור הזה על גופן, אחרים (וביניהם גם נשים) רואים זאת כמאבק שאיננו מכוון לשליטה על האם, אלא להצלת חייו של אדם אחר, שהאם עומדת לסכן אותו ואת זכותו לחיים.

אני אינני רואה בעובר בן-אדם חי, וממילא אין לו זכויות בעיניי, אבל אני רואה את עצמי רשאי להכנס לדיון, בזהירות ובכבוד, מתוך הכרה שהדיון נוגע בשאלות בסיסיות של מהות החיים ושל זכויות האדם. אני חושב שהטענה שאין לגברים זכות להכנס לדיון היא תגובת-נגד למצב פסול שבו דיונים כאלה התקיימו שנים רבות מבלי לשמוע קולות נשיים. כשם שאני יכול לגבש דיעה על זכויות מיעוטים, גם כשאינני נמנה על המיעוט הזה; כשם שאני יכול לגבש דיעה על מצב פוליטי בארץ בה אינני אזרח, או אפילו לגבי ארץ שלא ביקרתי בה אף פעם, כך אני יכול לגבש דעה הנוגעת לנשים, כל עוד אני עושה זאת מתוך הקשבה לנשים ומחשבה על זכויותיהן. הייתי מציע לגברים להתייחס בכבוד ולהמנע מלהכנס לדיון סוער שלא נוגע אליהם, באותה מידה שיהודי צריך להתייחס במשנה-זהירות בבואו להביע דעה על הצעדים הראויים של ערבים בישראל או פלסטינים בשטחים. אבל אין זה אומר שאסור לו שתהיה לו דעה. הצלחתם של מאבקים לשוויון וחירות מחייבת התערבות של אלה שאינם מקבוצת המופלים, וגם אם מוטב להם להצטרף לדיון באופן זהיר ומודע לפריבלגיות שלהם, אין זה מומלץ להרחיק אותם מהדיון כעמדה עקרונית.

ב. הגדרת החיים

אומר בפתח דבריי: אני נוטה לעמדה טרום-מדעית ביחס לראשית החיים, וחושב שנכון להגדיר את ראשית החיים בלידה. זו עמדה שמעוגנת בכתבי-קודש (למשל, הפסוק המפורסם בקהלת ג 2), ומפתיע שאין יותר גופים דתיים שמאמצים אותה. הויכוח על הפלות מחלק את רוב המתדיינים בין אלה שטוענים שהחיים מתחילים מרגע ההתעברות לבין אלו שמגדירים חיים מרגע שהעובר יכול להתקיים בעצמו מחוץ לרחם. הכשל בקונספציה של ההגדרה הראשונה שמגדירה חיים בנקודה בה אין להבחין בהם נראה ברור. ההגדרה השנייה היא סבירה, אלא שהיא קלינית מדי לטעמי, והופכת את הדיון המשפטי לתלוי מדדים ביולוגיים, כאילו חווית החיים איננה אלא יכולת הישרדות. אני מבין שזו יכולה להיות המשמעות הטכנית של "חיים" בהקשרים מסויימים, אבל חושב שהמימד האתי איננו ההקשר הנכון להגדרה כזו של חיים, באותה מידה שהעובדה שצמחים מרגישים כאב, בהגדרה ביולוגית, איננה הצדקה להפסיק לאכול צמחים  או לקטוף אותם לשימושים אחרים.

זכויות, בהגדרתן, הן פיקציה משפטית. הן נסמכות על מיתוס כלשהו באשר להווייתנו המשותפת כבני-אדם, או למשמעות החיים שלנו. בעולם שבו אנו מצמצמים את החיים לתפקוד ביולוגי של נשימה ודופק, אין משמעות לחיים שלנו, ואינני רואה טעם בזכויות. הרעיונות הנשגבים של החירות והמימוש העצמי מקבלים תוקף רק כשיש עוד היבטים לחיים מלבד הקיום הביולוגי גרידא. לכן, על שאלות אתיות כאלה, מוטב להשיב במונחים שאינם מדעיים בלבד. מיהו אותו נזר בריאה שנוצר חופשי כשכל הזכויות טבועות בו מהוויתו – אין זה העובר שמכשירים שונים יכולים לזהות אצלו סימני חיים, אלא בן-אדם שאנו יכולים לזהות אותו בתור שכזה בחושינו, ללא מכונות או מדדים. בנוסף לכך, הכללת עוברים בפיקציה המשפטית של זכוית-אדם יוצרת מצב שאין דומה לו בכל תולדות המשפט שבה הזכות לחיים של אדם אחד מציבה חובות על אדם אחר עד כדי סיכון הזכות לחיים של השני. יש דעות לפיהן הזכות לחיים של אחד מתירה לו לאיים ואף לפגוע בזכות לחיים של האחר, כמו הטענה בזכות ההגנה עצמית, אבל אין עוד מצב שבו צד ג' משית הגבלות על צד ב' עד כדי סיכון חייו בשם הזכות לחיים של צד א'. מעבר להתנגדות שלי להגדיר חיים בהגדרה ביולוגית גרידא לשם צרכים אתיים, האנומליה הזו מוסיפה טיעון חשוב נגד הרחבת הזכות לחיים לעוברים.

תיאורטיקנים שעסקו בהפלות מבדילים בין "חיים" ו"פוטנציאל לחיים". גם ההייררכיה הזו אינה נראית לי מועילה לשאלה המיתית של בעל-הזכויות. בעל הפוטנציאל לאזרחות אינו רשאי להצביע, גם אם כבר החל את תהליך ההתאזרחות, ואפילו כבר נקבע התאריך שבו יאוזרח. באותה מידה, עובר עם פוטנציאל לחיים איננו יכול לתבוע את זכויותיהם של החיים לעצמו, ולכן בין אם נחשוב במושגים בינאריים (חיים / לא-חיים) או מערכת מודרגת ומשוכללת יותר, רק החיים יכולים לבקש לעצמם את הזכויות הללו.

גם אלה שמבקשים להגדיר את העובר כ"בעל פוטנציאל לחיים" וגם השמרנים הטוענים שהחיים מתחילים בהתעברות חושפים, בדרך-כלל, חוסר-עקביות במשנתם, כאשר הם מוכנים לשקול מצבי-קיצון כגון אונס ועריות כדי להרשות הפלות. נניח שאירע שאשה נאנסה והטראומה הדחיקה את האירוע, כך שהיא איננה זוכרת את התקיפה כלל והיא סבורה שההריון הוא מבן-זוגה. שנים לאחר-מכן היא נזכרת באירוע, ומתוך זעזוע שהיא גידלה צאצא של התוקף שלה, מבקשת להרוג את פרי-בטנה. ודאי שאין אדם שיסכים שלאם יש זכות לעשות זאת, כי כולם מסכימים שהילד שנולד הוא אדם עצמאי ולהוריו אין זכות להחליט אם יחיה או ימות. רוב האנשים גם מסכימים שיהא זה אכזרי מדי לבקש מאישה להמשיך הריון שנוצר מתקיפה. ולכן ברור שרוב האנשים, כולל רבים מבין המתנגדים להפלות, מכירים בכך שהעובר איננו אדם ברשות עצמו.

ג. סוגיות אתיות וחברתיות הקשורות בהפלה

מכיוון שברור שלכל אדם יש זכות אוטונומית על גופו, הכרה בכך שעובר איננו אדם משמעה שכל אשה רשאית להחליט על סיום הריון, מכל סיבה שהיא, בכל עת. זכות זו אין פירושה שהיא נעדרת בעיות אתיות, ומרגע שמניחים את קו היסוד הזה, מבלי כל ערעור עליו, אפשר להתקדם לנושאים חשובים אחרים.

בניגוד למתנגדי ההפלות, שמתארים בחוסר-רגישות וחוסר-כבוד את הנושא כאילו יש נשים הבוחרות בהפלה בקלות-דעת כ"אמצעי ההגנה" הטוב ביותר, הקשבה לעדויות נשים שעברו הפלות מלמדת שלרוב זוהי חוויה קשה וכואבת, הן מצד הגוף והן מצד הנפש. יש לוודא שלנשים ששוקלות הפלה תהיה גישה לכל המידע על הסכנות והכאב הכרוכים בתהליך, ושמידע זה לא יהיה ממוסגר כהרתעה על-ידי ארגונים מטעם, אלא מידע הנמסר בענייניות מפי רופאים ובחמלה מפי פסיכולוגים כהכנה בריאה להתמודדות הצפויה לאישה הבוחרת להפיל.

ברור שגבר איננו יכול לדרוש מאשה להמשיך או להפסיק הריון, אבל הביולוגיה שמציבה את ההחלטה בידי האשה בלבד יוצרת קשיים למי שמבקש לראות בעתיד חברה שוויונית בין גברים לנשים החולקים ביניהם את תפקידי הזוגיות וההורות. אנחנו רחוקים מלהיות במצב כזה, אבל יש מקום לחשוב על ייעוץ לזוגות שחלוקים ביניהם לגבי השאלה אם להמשיך הריון או להפסיק אותו, וכיצד לכבד את זכויותיו של גבר שהופך להורה מבלי שהיתה לו היכולת לבחור להפסיק את ההריון.

מתוך הכרה בסכנות הבריאותיות והנפשיות שבהפלה, חובה לעודד עוד יותר שימוש באמצעי מניעה, ומתנגדי ההפלות, בניגוד לעמדתם השמרנית, צריכים להיות הראשונים שיתמכו בכך. יש צורך בהסברה רחבה יותר ובזמינות רחבה יותר של אמצעי מניעה, כמו גם בדיונים וייצוגים תרבותיים בזכות המניעה והאחריות. המאבק למען זכות ההפלות איננו יכול להתפרש כמאבק למען הפלות. דווקא תומכי הפלות מחוייבים לתמוך גם במדיניות שתפחית את הצורך בהן.

עמדה ראויה בזכותה של אשה לבחור בהפלה לא יכולה להתקיים בריק משולל הקשר. התקשורת אוהבת לעסוק בסוגיה בגלל שבאופן סמלי זו סוגייה שמקפלת בתוכה הרגלים של חיי-המין, שאלות של השרדות המין האנושי, ואתגור של מוסר דתי (או לכל הפחות ייצוג של אתגור כזה). אך ריבונותה של האשה על גופה נרחב הרבה מעבר לסוגיה ספציפית זו. ידיעות שנחשפו לאחרונה על הטרדות מיניות וזילות של מטופלות מורדמות בחדרי ניתוחים מחייבת בדיקה מקיפה ושלילת רשיון הרפואה של כל הכרוכים בכך.

ד. הסוגיה המשפטית-פוליטית

אין זה ראוי שמדינה תתקיים על-פי סדרה של פסקי-דין תקדימיים במקום על-פי חוקים שנחקקו ברשות המחוקקת שלה. הבעייה הראשונה שעולה מתוך פסק-הדין של דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון איננה שינוי הדיעה שנקבעה בפס"ד רו נגד ווייד, אלא העובדה שביובל השנים שעבר מ-1973 ועד היום, לא חוקקה ארצות-הברית חוק שמעגן או דוחה את רו נגד ווייד. פסקי-דין חוקתיים מתייחסים לרוב ללקונה בחוק, וחובתו של המחוקק להתייחס אליהם, כדי לתקן את הלקונה שגולגלה לפתחו של בית-המשפט. כשבית-המשפט העליון קבע שנישואים חד-מיניים מוגנים על-ידי החוקה, כתב השופט אנטונין סקאליה בדעת המיעוט, כי "מערכת ממשל המשעבדת את העם לוועדה של תשעה משפטנים שלא עמדו לבחירה איננה ראויה להיקרא דמוקרטיה" וכינה את פסק-הדין "פוטש שיפוטי." אף כי עמדתו ביחס לזכויות הומוסקסואלים אינה מקובלת עליי, הטענה המשפטית שלו הייתה חזקה מאוד, וכבר כשפורסמה ידעתי איזו טעות עושים ליברלים כשהם אינם מתייחסים בכובד-ראש לדברים הללו. אלה הדברים הנכוחים ביותר שנשמעו על מערכת המשפט האמריקאית, והם תקפים גם לאותה מהפיכה חוקתית, כפי שהיא מכונה, בישראל.

סקאליה מדבר בגנות ההגמוניה של בית-המשפט שהוא חבר בו, קבוצה של תשעה משפטנים מצליחים שכולם למדו בהרווארד או ייל. חוסר-הייצוגיות של בית המשפט העליון את האומה שהוא משרת חריף כיום עוד יותר מב-2015 כשסקאליה כתב את הדברים, בשל השינוי הקיצוני שעבר בית-המשפט בתקופה כה קצרה. כפי שדובי קננגיסר היטיב לתמצת את הבעייה בטוויטר, המצב הנוכחי הוא תוצאה של מה שקורה "כשנשיא שכיהן כהונה אחת בלבד ומעולם לא זכה במרבית הקולות בבחירות יכול למנות שליש מבית המשפט העליון, אחרי שנשיא פופולרי במיוחד לא הורשה למנות אפילו שופט אחד."

האתגר שעומד כיום בפני ליברלים הוא כיצד לכבד את שלטון החוק כאשר דרכי השימוש של החוק להגנה נלוזה על הגמוניה שמרנית הן כה גלויות. שיח כן יותר, בעיקר בקרב בעלי מחשבה רדיקלית, יכיר בכך שכך החוק היה תמיד. למען האמת – שזה חלק מתפקידו של החוק, לסייע לבעלי-הכוח לשמור על הכוח שלהם ולדכא אחרים בטענה שהמערך הזה הוא בלתי-נמנע ומתקיים כחוק טבע. זוהי (חלק מ)ביקורתו של בורדייה על הפרקסיס המשפטי. בהדרדרות הפוסט-דמוקרטית שאנו נמצאים בה, סביר להניח שהשמרנות של בית-המשפט תשמש תירוץ נוח לליברלים להתעלם ממנו כשנוח להם, ולפעול מחוץ לחוק כשהאמצעים הסוציו-אקונומיים שברשותם מאפשרים זאת. האתגר המחשבתי שעומד לפתחו של רדיקל פוליטי היא יצירת מערכת משפטית שחותרת תדיר תחת ההגמוניה כדי לקדם שוויון בחברה, מבלי להתפתות לפתרון הפשוט והאוטופי של האנרכיה. הווי אומר, לחשוב על דרכים שבהם המכניזמים הקבועים של החוק—מה שיפה ומרשים בחוק כמנגנון פשרה של בעלי-אינטרסים שונים באוכלוסייה—פועל במוצהר לפירוקם של מוקדים צוברי-כוח. מערכת כזאת, מן הסתם, תפעל גם לרענן את בתי-המשפט בתדירות גבוהה יותר, ותנתק את הקשר הגורדי הקיים כיום בארה"ב בין בית-המשפט, הבית הלבן, ובית-הנבחרים, באופן שכל אחד מהם יהיה פחות ממוקד בשימור הכוח שלו עצמו, ויותר בהקשבה לקולות מגוונים מתוך הציבור הרחב, נשים וגברים כאחד.

פוסטים קשורים:

– על הפלות בצל אפרטהייד

– הפלות בחיבורים נוצריים מוקדמים

– על הבדיון המשפטי

– למה צריך לדבר על זכויות? (סדרת פוסטים בנושא זכויות אדם)

בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם

סוגיית ההצטלביות, שנגעתי בה ברשימה הקודמת, עומדת גם ברקע ספרה החדש של ליהי בן-שטרית, Righteous Transgressions. בן-שטרית בוחנת פעילות פוליטית של נשים יהודיות ופלסטיניות בצד הימני של המפה. המתח לכאורה בין פעילות נשית לימין ידועה, והסיבות לה מגוונות. בראש ובראשונה, הימין הנוטה לשמרנות מגלה חשדנות כלפי פמיניזם, המבקש לערער על הסדר הקיים. בהקשר הישראלי עולה גם הזיקה בין מגדר, לאום, ולוחמנות: ההגמוניה איננה רק פטריארכלית כי אם מיליטריסטית, ונשים מקבלות את המסר שהן אינן מבינות בעניינים צבאיים, ואל להן להתערב בשאלות אלה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתייחסות השוביניסטית לפעילות נשית שמאלנית כדבר מובן מאליו: השמאל מצטייר כרחמן ותמים, נעדר הבנה צבאית וחסר-אלימות, הכל תוך התכחשות לעובדות, הן מבחינת הנוכחות של גברים (כולל מאצ'ואים, מיליטריסטיים, ואלימים) בפעילות השמאל, והן מבחינת יכולתן של נשים להיות אלימות נטולות-רחמים. הדיכוטומיה הזו איננה מופעלת רק כלפי חוץ, מימין לשמאל, אלא גם פנימה, ומשפיעה על התפיסות של פעילות פוליטיות בצד הימני של המפה:

עבור פעילות דתיות מתנחלות בולטות רבות, סדר-יום ושיח פמיניסטי אינם קשורים רק לדגם חילוני מערבי מאוס, אלא גם מעורבים מיסודם בפוליטיקה יונית-שמאלנית הפתוחה לפשרות טריטוריאליות מול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שושי [גרינפלד], דוברת צעירה ויוצאת-דופן של המתנחלים, שעבדה בעיתון "בשבע" ובלובי של המתנחלים בקרב הליכוד, מסבירה ש"באופן כללי, רוב הנשים הפמיניסטיות, אפילו בארגונים דתיים כמו "קולך", הן שמאלניות או שבסופו-של-דבר תהיינה שמאלניות."

[…]

בהכריזה על עצמה כפמיניסטית, שושי לא רק הציבה את עצמה בנקודת-עימות עם חלק מהקהילה שלה. היה עליה להתמודד הם ההשלכות של המחוייבות שלה לשוויון מלא עבור גישת המתנחלים לשאיפות העצמאות הפלסטיניות. אך שושי שוללת את הזיקה שפמיניסטיות שמאלניות יוצרות בין השתיים. "אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות, אז מה?" היא כותבת, "האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה." המקרה של שושי משמעותי בנדירותו ובתגובות שהוא ייצר מקרב קהילת הפעילים המתנחלים. התנגדות נחרצת לאופני-שיח פמיניסטיים, כולל כאלה שאינם קוראים תיגר על רעיון האחיזה היהודית בכל ארץ ישראל השלמה, היא העמדה הרווחת אצל ההנהגה המתנחלית-דתית. [44]

 

 

 

שבירת המוסכמות של פעילות ימניות אם כן יש בו די כדי להיות מעניין גם בהתבוננות פנים-ישראלית בלבד, אך בן-שטרית מציגה פן מפתיע נוסף, בהתבוננות משווה על פעילות יהודיות ופלסטיניות. בעוד שפעילות של ארגוני שמאל נוטה לשיתופי פעולה עם פלסטינים (ככל האפשר, ולא בלי בעיות של שחזורי דפוסים קולוניאליסטיים), פעילות הימין הישראלי והפלסטיני מיניה וביה מקבלות כמובן מאליו את הפער העצום ביניהן. המחקר של בן-שטרית מערער על ההנחה הזו. כמצופה, הקונצנזוס הדתי-שמרני מתייחס בחשדנות לפמיניזם גם בקרב הפלסטינים. אך בדיוק כשם שבן-שטרית מוצאת קולות יוצאי-דופן באוכלוסייה היהודית, כך היא מוצאת כאלה גם בקרב האוכלוסיה הערבית:

בדומה למקרה של המתנחלים, שם נשים שחצו את הקווים ותומכות בשוויון מגדרי מלא ומכריזות על עצמן כדתיות פמיניסטיות אינן חופפות להנהגה הניצית של נשים דתיות מתנחלות ונשארו על-פי-רוב דוברות שוליות או חיצוניות, כך גם במקרה של התנועה האיסלאמית. מוסלמיות אדוקות שלקחו על עצמן משימה של פרשנות פמיניסטית מובהקת של הקוראן והסונה המוצאת בכתבי-הקודש ובמסורות ההלכתיות תמיכה לשוויון מגדרי מלא נותרו מחוץ למעגלי התנועה, ולעתים אף מצאו עצמן בויכוח עם התנועה. ד"ר נאיפה סריסי, למשל, שעומדת בראש עמותת “נשים ואופקים” (נוסדה 2002), מדריכה סדנאות ברחבי ישראל שנועדו ללמד נשים מוסלמיות על המסר של שוויון מגדרי שמצוי באיסלאם, ולהציג קריאות פמיניסטיות חלופיות של הקוראן ומסורת החדית'. היא מספרת על תקרית שהייתה לה מול סנד, ארגון הנשים הגדול ביותר של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: "היו לנו שני סמינרים בכפר בצפון, אבל סנד הודיעו למארגנת שהם יפסיקו את ההדרכות שלהם בכפר אם ירשו ל"נשים ואופקים" לקיים שם אירועים. המארגנת שהזמינה אותנו אמרה לי שהיא הייתה רוצה שניתן 12 הרצאות, אבל היא לא רצתה לאבד את הסמינרים של סנד." [57]

בחברה הפלסטינית מהעבר השני של הקו הירוק המצב מורכב יותר, ואני מניח שגם זה צפוי. כל מאבק שמצריך גיוס כללי פונה מיד לנשים ומציע להן ברית שאין לה דבר עם שוויון, אלא בצורך מספרי של הגדלת הפיונים. כך במערב האירופאי של שתי מלחמות העולם, כך בישראל של 1948 וכך גם בקרב הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. במקרה זה, אין מדובר רק במאמצים לגיוס כללי, כי אם גם היבט מעשי של מחסור בגברים בשל כליאה מאסיבית (אגב, תופעה דומה של השפעת הכליאה הרחבה על תפקידים מגדריים נצפתה גם בקרב השחורים בארה"ב). כך שייח' אחמד יאסין מצהיר, עוד טרם הקמת חמאס, שפיתוחה הדתי של החברה יושלם רק עם השתתפותן של הנשים. בן-שטרית מדגישה את הדמיון בין אופני הפעולה של המתנחלים, ש"ס, התנועה האיסלאמית בישראל, והחמאס בעזה ובגדה – כולם מגייסים נשים לפעילות שלהם, אבל מעסיקים אותן בעיקר באינדוקטרינציה דתית, בהאדרת התפקיד המשפחתי המוטל עליהן, ובהדרתן ממוקדי הכוח של הארגונים שלהם (118-119). אבל יוצאות-מן-הכלל המורדות בנורמות מופיעות בכל קבוצה כזו, והרצון ההגמוני לגייס נשים מוביל גם לאתגור ההגמוניה בדמותן של נשים התובעות שותפות מלאה (ומוצאות עצמן בחוץ). בהקשר הזה, בן-שטרית מזכירה שתי נשים שעברו בחינות הסמכה כדיינות בבתי-הדין השרעיים, וממילא היו חברות בארגוני נשים פמיניסטיים ולא בחמאס, ולכן קיבלו את מינויין לא מהחמאס, אלא מהרשות הפלסטינית החילונית (78).

בסיכום הספר, בן-שטרית משרטטת את המורכבות התיאולוגית-אידיאולוגית שניצבת מול פמיניסטיות דתיות. לאורך רוב הספר מצטיירת הדרישה לשוויון כשאלה פוליטית של כוח: שלילת הפריוולגיות המגדריות של הגברים כדי לפנות מקום לשיתוף נרחב יותר של נשים. אבל עוד לפני השאלה הפוליטית עומדת השאלה האידיאולוגית: מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? את השאלה הזו קל לבסס במסגרת-חשיבה חילונית, כי האישה, בדיוק כמו הגבר, היא אינדיבידואל שתובע ריבונות על חייו ואחריות על מעשיו. אבל אידיאולוגיה דתית שוללת מלכתחילה את הרעיון של היחיד הריבוני, וכך נשמט לכאורה יסוד הדרישה לשוויון. אם הריבוניות היא פיקציה, וכל אדם משועבד לסמכות גבוהה יותר, יש בזה כדי להצדיק גם את הכפפת האישה לרצון הגבר. הבחירה המפתיעה בשאלה הזו במוצאי הספר, מעשירה את הדיון שלו, ומוסיפה שיכבה נוספת של מורכבות, בהצבת המתח בין הרטוריקה והתיאוריה האידיאלוגיות, המשותפות לשמרן הדתי בהקשרים שונים, לבין הפרטיקה הדכאנית של ההגמוניה, גם בצמתי הצטלביות בהם מדובר בהגמוניה חלקית המתקיימת בו-זמנית כמיעוט שנמצא במאבק עם הגמוניה אחרת (המתנחלים, ש"ס, ישראלים פלסטינים, ופלסטינים מהשטחים).

 

Ben-Shitrit, Lihi. Righteous Transgressions: Women's Activism on the Israeli and Palestinian Religious Right. Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2015.

 

 

 

הצטלביות ועקביות בין גזע למגדר

הצטלביות (intersectionality) הוא מושג בתיאוריה פמיניסטית שמתייחס להשתייכות ליותר מקבוצה מופלית או קבוצת-מיעוט אחת, וההשלכות של השתייכות כזו על זהות ועל מאבקים פוליטיים. מכיוון שמאבקים פוליטיים הם נסיון של קבוצה מסויימת לצבור כוח על חשבון קבוצה אחרת, קיומן של זהויות מורכבות בתוך מאבק מסויים יכולות להוות אתגר לחברים בתנועה, ליצור חיכוכים בין אלו שמשתייכים ליותר מקבוצה אחת וחברים אחרים בקבוצה שאינם חווים הצטלביות שכזו, וממילא קיים גם הפוטנציאל להחלשת המאבק על-ידי גורמי הכוח מבחוץ, ביכולתם לפעול בשיטת "הפרד ומשול". הפתרון הקבוע, שטרם יושם בשום מאבק שידוע לי, הוא הכרה במטרה המשותפת של הקבוצות המוחלשות כנגד ההגמוניה והכוח הטמון בשיתוף הפעולה ביניהן.

אחד הגורמים המעכבים שיתוף-פעולה כזה, מעבר לרצון המובן של כל חבר בקבוצה מוחלשת לנצל את הפריבילגיות העומדות לרשותו למרות מצבו, הוא התנגשות בין מאבק אחד לשני, כך שהצלחה במאבק אחד נגד הדרה משתמש בקודים של הדרה במאבק אחר. בעיקר ניכר הדבר כאשר אופני המאבק נפרדים לשתי שיטות מרכזיות. באחת, מבקשים לחבל בהגמוניה, לגרום לה לשנות את הכללים כך שעצם הדיכוי ייפסק. בשנייה, מבקשים להצליח או להיטמע לפי אמות-המידה של הקונצנזוס ההגמוני. במעשה כזה יש צד חתרני, כי מיניה וביה הוא מרחיב את הגדרת השייכות להגמוניה, אבל יש בו גם קבלה וביסוס של הקודים ההגמוניים. לא פעם, הערכתו של מאבק כמשתייך לשיטה הראשונה או השנייה תלוי בעמדתו הערכית של המתבונן. כך, למשל, במאבק על זכויות הומוסקסואלים להינשא, אפשר לטעון שההגמוניה החברתית היא הטרוסקסואלית במהותה, ולכן מאבק זה פועל בשיטה הראשונה: הוא מבקש לשבור את הכללים של ההגמוניה ולהפסיק את הדיכוי של הלהט"ב. מנגד, יש הרואים בו נסיון לנרמל את הלהט"ב לפי קודים של החברה השמרנית בדמות המשפחה המסורתית (על-ידי חקיקת נישואים, ילדים באימוץ או פונדקאות וכולי), במקום לראות בחוויה הלהט"בית אלטרנטיבה רדיקלית הרבה יותר, המתנגדת לויסות המין כפעולת רבייה בלבד, וממילא מבטלת את ערכה של המשפחה המסורתית ולכן גם מערערת על המבנה הפטריארכלי של החברה. מי שמתייחס לנטייתו המינית כך, יכול לראות במאבק למען הזכות להינשא מעין בגידה ערכית הנכנעת לקודים חברתיים מקובלים.

דוגמה מובהקת להתנגשות בין שתי שיטות המאבק של קבוצות מופלות שנפגשות בצומת של הצטלביות מתוארת במאמר שהתפרסם לאחרונה מאת ג'ורג'יה וולש, דוקטורנטית באוניברסיטת דיוק, על תחרות מלכת היופי השחורה שנערכה באטלנטה ב-1968 בעיצומה של המהפיכה הפמיניסטית של הגל השני. ארגון התחרות היה מחאה מופגנת כנגד תחרות מלכת היופי "מיס אמריקה", שהדירה שחורות. הזוכה, סונדרה ויליאמס, הכריזה ש"מיס אמריקה" לא מייצגן אותה ושכמותה וקובעת אידיאל יופי שקרי. היא ראתה בזכייה שלה מסר לנשים שחורות וערעור על אידיאל היופי של ההגמוניה הלבנה בארצות-הברית. הדיווח בניו יורק טיימס הציב את שתי הזוכות זו לצד זו, עדות לזמנים המשתנים בקיץ 1968 מלא ההבטחות. בכותרת המשותפת החוסה על שני דיווחים נפרדים של שתי עיתונאיות שונות עדיין יש דוק של separate but equal.

אך באותה שנה התארגנה ההפגנה המשמעותית ביותר נגד תחרות "מיס אמריקה" שמחפצנת נשים ומעודדת שוק בשר. למרות שתחרות "מיס אמריקה השחורה" נראית כתגובה ישירה לפעילות הפורחת של הפנתרים השחורים באותה עת, וולש מצביעה על קשר בין ההתארגנות של המחאה הפמיניסטית, בראש ובראשונה של הארגון NYRW לבין תוכנית "עשר הנקודות" של הפנתרים מ-1966. ההשראה מארגון רדיקלי אחד לאחר מלמדת על השימושיות של ההצטלביות כמסגרת תיאורטית. וולש פותחת את המאמר בתיאור ההשתתפות של פלו קנדי (Flo Kennedy) במחאה נגד תחרות "מיס אמריקה". קנדי הייתה שחורה, עורכת-דין ופעילה למען זכויות שחורים ונשים, שבחרה באותו יום למחות על התחרות ההגמונית, באותו זמן שהתחרות השנייה התקיימה כמחאה אחרת של שחורים כנגד התחרות ההגמונית.

וולש מציינת את ההתעלמות מקנדי בדיווחים על אירועי אותו היום, אף שכבר היה לה פרופיל תקשורתי גבוה יחסית. היא רואה בהתעלמות ממנה קושי להכיל הצטלביות, ורצון להפריד בין המאבקים השונים, במקום לראות את המשותף ביניהם. בבחירה שלה למחות על עצם התחרות במקום לתמוך בתחרות האלטרנטיבית לא הייתה אמירה שהיא תומכת בזכויות נשים יותר מאשר זכויות שחורים, אלא הכרה במקורות המשותפים של הדיכוי: המאבק לשוויון לא יכול להשתמש בכלים משעבדים.

הכיסוי התקשורתי לא הזכיר את קנדי במילה. הייתה זו השמטה בולטת בהינתן שהמחאה לשחרור האישה הייתה ביטוי של הפעילות ההצטלביותית, הפרובוקטיבית, והתקשורתית שלה; הייתה זו גם הפתעה בהתחשב בכך שהטיימס כבר כתב עליה ועל טקטיקת המחאה שלה שלוש פעמים במהלך הקיץ של 1968. קנדי הייתה מיומנת בדיוק במקום בו נראה שמורגן ואלן כשלו: היא הציגה טיעונים תמציתיים ומשכנעים נגד סטנדרטים של יופי מבלי להכפיף גזע למין או להיפך. ההעלמה של קנדי, של נקודת מבטה הפוליטית, ושל שיוכה ההדדי לתנועת "הכוח השחור" והתנועה הפמיניסטית אפשרה לתקשורת להפריד בהצלחה אקטיביזם של זכויות שחורים מפמיניזם, וגזענות מסקסיזם.

Kennedy was nowhere to be found in any of the coverage. This was a glaring omission given that the women’s liberation protest was a manifestation of her intersectional, media-savvy, provocative activism; it was also surprising considering that the Times had already profiled Kennedy and her protest tactics three times during the summer of 1968. Kennedy was adept exactly where Morgan and Allen appeared to fail: by making concise and convincing arguments against beauty standards without subsuming race to sex or vice versa. The exclusion of Kennedy, her political perspective, and her mutual association with Black Power and feminism allowed the media to effectively segregate Black activism from feminism, and racism from sexism.

כמובן שבכל ביקורת תקשורתית יש להידרש שוב לשאלת הסיבה והמסובב. הניו-יורק טיימס לא מפריד בהכרח את הדברים משיקולים של החלשת שתי המחאות, גם אם יש מקום לחשוב על הדרך בה עיתונות ביקורתית מבקשת לשמר את ההגמוניה. אבל בה-בעת ישנם גם שיקולים פשוטים של עריכה והצגת אירועים מורכבים בדרך קלה לעיכול. עובדות של הצטלביות מאתגרות את דרך המחשבה של הקורא הממוצע, שמסוגל לעקוב אחר מאבק בינארי אחד בכל רגע נתון. ההגמוניה עושה שימוש בזה, כמובן, כשהיא מתייחסת לכל אחד מהמאבקים בנפרד, ובצדק וולש מוחה על כך. באור שהיא משליכה על העמדה הברורה והבלתי-מתפשרת של קנדי יש משמעות עצומה למאבקים עכשווים, שיכולים ליטול השראה מעקביות כזו, ולסרב לפיצול המגזרי המבטיח פירורי פריבילגיות.

 

 

Welch, Georgia Paige. “‘Up Against the Wall Miss America’: Women’s Liberation and Miss Black America in Atlantic City, 1968.” Feminist Formations 27.2 (2015): 70-97.

 

 

 

על מיתוס הגבר ההרֶה, סמכות ויצירה

שוב ושוב אני מופתע מחדש לגלות עד כמה כתבי העת העתיקה עוסקים בענייני דיומא. אינני מדבר על כפיית הכתבים לאקטואליזציה חדשותית זולה ומביכה, כפי שמתרחש בריבוא דרשות בבתי-תפילה בכל העולם מדי שבוע. אני מתייחס לשאלות עומק מהותיות שיש להן השלכות על תפיסות-עולם, ערכים ומחלוקות פוליטיות נמשכות. הדוגמה המובהקת שאני שב אליה, היא שאלת המקור, והנה אפשר למצוא כבר בעת העתיקה טענות שהעולם אינו נברא, ואינו יכול להיברא, או לחלופין שאין מין אחד יכול להתפתח מתוך מין אחר. זו האחרונה כשמישהו מעלה אותה כיום נשמעת כתגובה (כלומר: מתוך היכרות כלשהי) עם תורת האבולוציה, ולמרות זאת אפשר למצוא כמוה הרבה לפני דארווין. כיוצא בכך חיבורו של פורפיריוס בזכות הימנעות מאכילת בעלי-נשמה (כלומר: צמחונות) יכול להיקרא כחלק מדיון עכשווי של טבעונים. אפילו ההפתעה שלי מהעדכניות של העת העתיקה היא נדושה, ונמצאת בעת העתיקה עצמה: יש דבר שיאמר ראה זה חדש – רגז קהלת, הוא כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו.

בספרה פורץ-הדרך Gender Trouble שיגרה ג'ודית באטלר את אחד החיצים המשוננים ביותר נגד המהותנות המגדרית המשמרת את המבנה הפטריארכלי של החברה שלנו. היא טענה שמגדר הוא עניין של מופע, הקשור ליחסי הכוח שבין מסמן ומסומן, יחסים הקובעים את המותר והאסור, ומפוענחים על-ידי הצופן שהונח מראש. זוהי טענה שבו-זמנית ממשיכה את הקביעה המפורסמת של סימון דה-בובואר – לפיה אישה איננה נולדת, אלא הופכת לכזאת – אבל גם דוחה אותה. היא מקבלת את ההבחנה של סימון דה בובואר מן הפן האנטי-מהותני שלה, אבל רואה בסיפא בכל-זאת הסכמה למהותנות ודואליזם של גברים ונשים (כי אף שלא נולדה כך, במיתולוגיה של בובאר, האישה בסופו של דבר הופכת למשהו, ומשתמע שזהו דבר קבוע ומוגדר).

אבל הרבה לפני באטלר, זאוס בלע את מטיס אחרי ששכב איתה, והעביר אותה לבטנו. הוא הסתובב הרֶה עם כאב-ראש נוראי, עד שיִלדו את אתנה ממצחו. המיתולוגיה היוונית מטעינה את החידוש של הרמב"ן "בראש יתברא" במשמעות אחרת לגמרי (אם כי כבר בעת העתיקה היו שטענו שזאוס ברא אותה במחשבה, ממש כאילו היה אל אברהמי). המשמעות של המיתוס הזה בעיניי, כמו גם מיתוס הבריאה היהודי ואחרים, היה חרדה גברית פטריארכלית מהכוח היוצר שבאישה, וביטולו על-ידי הקדמת בריאה גברית לכוח הלידה הנשית (ובגירסה של בראשית גם הפיכת ההריון והלידה לעונש ולא ברכה). הציור המפורסם של קורבה על מקורו של העולם חותר פעמיים תחת האידיאולוגיה הפטריארכלית הזו: הוא משיב את כוח היוצר מן הרוח אל החומר, ובעשותו זאת מעביר את השרביט מן הזכר אל הנקבה. הפאליות של המכחול נותרת בעייה בלתי-פתירה. יש כמה כאלה, והן מונעות מהמבנה הפטריארכלי של החברה להיעלם בעתיד הנראה לעין.

ערכות אמפתיה שנועדו לאפשר לגברים לחוש את תחושת ההריון מקבלות את ההנחה של המיתוס הבראשיתי לגבי העונש. זהו מוצר צרכני לקהל-לקוחות שלא יודע למצוא דבר בטבע, אלא רק על מדפים, ולכן זקוק למוצרים מלאכותיים שיאפשרו לו להתמודד עם עובדות טבעיות פשוטות שקשורות להוויה שלו. השיווק של המוצר משתמש ברטוריקה של שוויון, אבל עומק הטינה הלא-מסותרת שמגולמת במוצר, משחזרת את יחסי-הכוחות הקבועים של הפטריארכיה.

אבל אם חשבתי שזהו מוצר מגוחך של שלהי המאה העשרים, עיוות נוסף מני-רבים של תרבות פסבדו-פמיניסטית, מגיע ספרו המאלף של דייויד ליטאו, היסטוריון מסן-פרנציסקו, הסוקר את דמותו של הגבר ההרֶה בספרות יוון העתיקה. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש, ועכשיו במחיר מיוחד, אבל הוא כבר היה לעולמים אשר לפנינו, בטרם הומצא התאגיד הבינלאומי.

מה שהניע את ליטאו הוא מוטיב הלידה ב"המשתה" של אפלטון. החוקרים סבורים שזוהי מטאפורה מקורית של המחבר, או לכל היותר של מורו ורבו סוקרטס, אבל ליטאו מעיר בצדק שעל-אף המקוריות הרבה המייחסים בצדק לאפלטון, יש להיזהר מלתאר אותו כגאון בודד הפועל בישימון אינטלקטואלי. ככל גאון אחר, הוא היה יציר תקופתו, ודבריו נועדו להיות מובנים על-ידי קהל של בני-זמנו (עמ' 2).

בסקירה של התפתחות המוטיב, ליטאו אכן בוחן את האגדה של הריונו של זאוס, גם הלידה של אתנה ממצחו שכבר הוזכרה, וגם דיוניסוס שנולד מירכו, כמובן. את הלידה של אתנה הוא קושר, באופן מבריק, לסצינה וולגרית ומשעשעת מתוך המחזה של אריסטופנס "אסיפת הנשים": בליפירוס נואש להתפנות בשירותים, ומחפש את בגדיו לצאת החוצה. משאינו מוצא אותם הוא לובש את בגדי אשתו ובחוץ מגלה שגם היא לבשה את בגדיו כדי ללכת לאסיפה. הוא פוצח במונולוג שהקורא הישראלי יזהה בו את מקורות ההשראה של חנוך לוין, ומתאר בפרוטרוט את התהפכות המעיים שלו וחרדות קיומיות על עתידו ומצבו הרפואי. ליטאו מנתח את המרכיבים של המונולוג, ומראה כיצד מונחים רבים בו דומים למונחים של הריון, ירידת המים והלידה, כך שתנועת מעיים כואבת במיוחד אצל גבר מוצגת כפרודיה על חבלי-הלידה (ובהקשר של המחזה, מעלה שאלה לגבי מיהו "המין החזק").

אבל לליטאו חשוב להראות ש"ההריון הסקטולוגי מייצג יותר מהזדמנות להומור זול" (181). הוא מפתח את הניתוח שלו וטווה רשת אינטרטקסטואלית מרשימה הקושרת את הסצינה הזו לליזיסטרטה (גם של אריסטופנס), למחזה האבוד של אוריפידס, "אוגה", ובכל אחד מהם מראה איך המוטיב מופיע ומקיים אלוזיות למיתוס של לידת אתנה ממצחו של זאוס, ומתקשר לסוגיות של מגדר, נטייה מינית, רעב ואכילה (וממילא – לרבייה והישרדות):

הצעתי שטענתה הכוזבת של פרקסוגרה שהיא עזרה לחברה ללדת העלתה שנית את דמותו ההרה של בלפירוס. כשבלפירוס מניח בטעות שאשתו הייתה מיילדת של אסיפת העם האתונאית, זה יוצר קישור נושאי שהופך אותו לדמוס הרֶה, שצפוי להצליח, הודות לרפורמות של פרקסגורה, להוליד את השגשוג של הדורות הבאים. אך נראה לי שהריונו של בלפירוס משוקע רעיונית בעלילה המטריארכלית של המחזה גם ברמה עמוקה ומבנית יותר… [163]

מכאן ליטאו עובר לדיון במיתוס של לידת אתנה עצמה ובייצוגים ספרותיים שונים שלה, כשהוא מדגים כיצד המיתוס הוא תשובה פטריארכלית לטענות בזכות כוח נשי והגמוניה נשית, ונועד לבסס את המעמד של נישואין ופטריארכליות כנגד מין חופשי ומטריארכליות.

ההומור, הדרמה, והמיתוס משיבים אותו אל השאלה הראשונית שלו, באשר למשתה האפלטוני והשימוש במוטיב הגבר ההרה בפילוסופיה היוונית. הוא מסכם את הדיון בניתוח של המוטיב בתאיטיטוס, אולי הדיאלוג החשוב ביותר של אפלטון על שאלות אפיסטמולוגיות, וכפי שליטאו עצמו מציין, נקודת מפנה חשובה בהתפתחות המחשבה של אפלטון (227). סוקרטס אומר לתיאיטיטוס שהוא איננו טוען לידע או לרעיונות משל עצמו, כי הוא איננו מסוגל להרות אותם. כל רצונו הוא לשמש כמיילדת (μαιεύομαι) כדי לעזור לרעיון של תאיטיטוס לראות אור יום. בהמשך הדיאלוג הוא אמנם ידבר על רעיון שהם הצליחו ללדת (ἐγεννήσαμεν) יחד, בפועל שמתייחס גם לתפקיד האב בלידה (באותו אופן שהמקרא מדבר על אבות שיולדים את בניהם). ליטאו מבחין במעתק שחל מדימוי ההריון ב"משתה" לדימוי חבלי הלידה שמופיע כאן. אבל עיקר הטענה שלו נוגע לשימוש בדימויים הללו כדי לבסס סמכות ובעלות אינטלקטואלית, אותה הוא מתאר במילה האנגלית שעמוסה בשכבות ורבדים של משמעות: authority.

העובדה שגם דרך העברית המקראית ניתן להבחין בתביעה הפטריארכלית לבעלות על הלידה משקפת את החרדה עתיקת-היומין מן הכוח היוצר הייחודי לנשים. הקשר שליטאו מצביע עליו בין דימוי הלידה לשאלות של אבהות אינטלקטואלית ומאבק חריף סביב בעלות על רעיונות, על ערכים, ומכאן – על סמכות שלטונית, על הכוח בצורתו הגולמית ביותר, מראה שתהליך היצירה של הפילוסופיה, המדע, והאמנות, הוא בבחינת פיצוי מוכחש לתהום קיומית על חוסר היכולת ללדת, או לחלופין – אם לנסות לראות איך תסכול זה מתייחס גם לנשים – על חוסר היכולת ליצור חיים ביחידות. היצירה ההכרחית ביותר היא גם זו שאיננה יכולה להיות עצמאית.

אסיים באנקדוטה שמלווה אותי כבר שנים רבות: במפגש עם הסופרת בתיה גור בבית-הקפה הירושלמי תמול שלשום, היא נשאלה אם גם היא מרגישה, כפי שסופרים רבים מדווחים, שאחרי שספר יוצא, זה כמו לידה. היא אפילו לא היססה כשהיא הגיבה בשלילה, ואמרה, בבוז גלוי ועם הנאה רבה, שזוהי מטאפורה של סופרים זכרים. שכשספר שלה יוצא לאור, היא איננה חוזרת לקרוא בו, היא איננה רוצה לשוב אליו, היא ממהרת לפרוייקט הבא. ושזוהי חוויה הפוכה לחלוטין מחוויית האמהות.

 
 

Butler, Judith. Gender Trouble. Feminism and the Subversion of Identity. London and New York: Routledge, 1990.

Leitao, David D. The Pregnant Male as Myth and Metaphor in Classical Greek Literature. Cambridge and New York: Cambridge University Press, 2012.

 
 
 
 
 

צורה ותוכן במוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית

במקום הערה עכשווית וחולפת על הבחירות, הרהור נוגה על המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות-הברית בוושינגטון. לצערי, אף כי אפשר שמוטב כך, מדובר בהרהור בלבד, ולא בסקירה, כי למרות שבשני הביקורים שלי הבחנתי בלא מעט בעיות, לא טרחתי לתעד ולרשום אותן בצורה מקיפה.

עבור אלה שלא הזדמן להם לבקר בוושינגטון, אספר ששדירת הלאום המרשימה בוושינגטון היא מלבן הנמתח לאורך כשלושה קילומטרים, בין הקפיטול במזרח לאנדרת לינקולן במערב. במרכזה ניצב האובליסק של אנדרטת וושינגטון, ופחות או יותר אנכית לו, מחוץ לשדירה, ניצב הבית הלבן, כמשקיף על הרחבה כולה. גודלה ורוחב ידיה מאפשר לאתר התיירותי הזה להימנע מתחושת צפיפות מעיקה, למרות ריבוי המבקרים, ומתאים בתור לב האומה האמריקאית ברוחב הידיים שלו, בהדרו, ובארכיטקטורה העוצמתית. משני צידי השדירה נמצאים כמה מן המוזיאונים הלאומיים החשובים ביותר, ולא רחוק ממנה נמצא גם מוזיאון השואה הלאומי. בעבר כבר הערתי על הבעייתיות והסמליות בקיומו של מוזיאון שואה שמשיק לשדירת הלאום בהיעדרו של מוזיאון שמזכיר את העבדות או את תולדות השחורים בארצות-הברית בכלל. כעת הולך ונבנה מוזיאון כזה סמוך לאנדרטת וושינגטון והוא עתיד להיפתח ב-2016.

המוזיאון הלאומי לתולדות ארצות הברית (National Museum of American History) נושא על כתפיו הדלות מספר אוספים שהתנקזו אליו מייעודו הקודם כמוזיאון לטכנולוגיה, וממוזיאון התעשייה והאומנויות שסגור לציבור מזה כעשור. אף שהוא עצמו משמש פתרון זמני למוזיאון אחר שנקלע לקשיי תקציב ותפקוד, הביקור בו מעיד שמצבו של מוזיאון זה איננו טוב בהרבה. העיצוב שלו חסר דמיון, השימוש בשטח הוא בזבזני, בנוסף לזה שהוא איננו נעים לעין, וביותר מדי מקרים התצוגה נתבלתה או נשחקה, מבלי שיטרחו לתקן אותה. ביותר מאולם תצוגה אחד הייתה תחושה שהתערוכה היא בהכנה וטרם הושלמה.

מעניינת, ושמא מטרידה, ההלימה בין הצורה והתוכן בכל הנוגע להזנחה. אינני זוכר את כל המקרים בהם נשבה רוח שלא הייתה רק קפיטליסטית אלא ניאו-ליברלית של ממש מתיאור האירועים ההיסטוריים. דוגמה אחת שבלטה יותר מאחרות, הייתה תיאור של רוזוולט וה"ניו דיל", שאמנם הודה בשפה רפה שהתוכנית הציעה עבודות רבות למובטלים, "אבל" – מיהרה הכתובית להוסיף שהייתה זו נקודת מפנה משמעותית במעורבות פדרלית של הכלכלה. ה"אבל" הדגיש שהמוזיאון מקבל כמובן מאליו ש-Big Government הוא איום שיש להימנע ממנו, ולכן זכויותיו של רוזוולט יוצאות בעוולותיו. אינני אומר שחייבים לקבל תיאור מחמיא של רוזוולט, אבל שני דברים בעייתיים כאן: ראשית, שאפילו ניקסון לא זוכה לטיפול שרוזוולט מקבל מהמוזיאון הזה, למרות שאם יש נשיא שלגיטימי לדבר עליו בצורה שלילית באופן קונצנזוסיאלי זהו ניקסון (ואוסיף שלא נתקלתי במילת ביקורת אחת על רייגן, שזו כבר הגזמה פראית); ושנית, שהצגה מורכבת או השואפת לנייטרליות איננה צריכה להביא טענה דמוקרטית מזה וטי-פארטית מזה. אפשר להציג את החיוב והשלילה שבעבודות היזומות, סוג העבודות וכו', או את החיוב והשלילה שבמעורבות פדרלית בשוק, למשל. אבל הצגת התעסוקה כדבר חיובי, ומעורבות פדרלית כדבר שלילי איננה ראייה מאוזנת, אלא היפוכה הגמור.

אבל אם התיאור המוטה של המדיניות של רוזוולט הפריע לי מעט, לא ידעתי איזו צרימה ממתינה לי, שביחד קשה לדמיין שהיא מקרה בלבד. אינני טוען שמדובר בבחירה מודעת בהכרח, אבל אני מופתע שהעמדת התצוגה עברה בשלום, בלי שיתנגדו לזה:

היטלר, מוסוליני, רוזוולט, בשורה אחת. אמנם, מפריד ביניהם מעבר. לפני היטלר מוצב גם פוסטר של הגנרל היפני הידקי טוג'ו, והקושי של המוזיאון להציב נראטיב פשוט של טובים ורעים מובן:

המקבילה של היטלר ומוסוליני במדינות הציר הוא הירוהיטו, אבל מקארתר טיהר אותו, כביכול, ומסיבות דיפלומטיות לא רוצים להציג אותו בשורה אחת איתם. להציב כנגד השלישייה של מדינות הציר את בעלות הברית גם הוא מעשה לא פשוט, כי אז סטלין יהיה בצד של הטובים. יכול היה המוזיאון להסתפק בהיטלר ומוסוליני מזה, וברוזוולט וצ'רצ'יל מזה. אם מישהו חשש שהשמטת סטלין תהיה זועקת מדי, אפשר היה להשאיר את הבחירה הפרסונלית כפי שהיא (ואולי ההצדקה היא הדגש על ההיסטוריה האמריקאית, ובלי רצון לחלוק את הישג הנצחון עם אחרים), אבל לכל הפחות היה סביר לעצב את הכרזה של רוזוולט בגוונים אחרים, ואף להעמיד אותה בזווית אחרת, כדי לשבור את הרצף. הבחירה העיצובית הזו, מציבה אותו כחלק מ"רביעייה" (לקרוא במלעיל), של רודנים ופושעי מלחמה: טוג'ו, היטלר, מוסוליני, ורוזוולט. בחירה ויזואלית מתמיהה מצד מוזיאון לאומי, ומרתיחה עבור סוציאל-דמוקרטיים.

התמונה האחרונה שאביא כאן משקפת גם את בעיות הצורה והתחזוקה של המוזיאון, וגם את בעיות התוכן.

הדיון על שותפות באזרחות וזכויות שוות מתחלק לשלושה שאינם שווים, אבל יש כאלה ששוות אפילו פחות. סביר להניח שגם לפני צלולית האישה הייתה לוחית מסתובבת, בין שני המוטות הריקים. האם היא נפלה, נשברה, או הושחתה? האם היא תשוב? מי שפינה את הלוחית אפילו לא טרח להוסיף שלט התנצלות או הסבר, כמקובל בהיעדר מוצג. בחירות מעין אלה כמו מחזקות את המסר החברתי-כלכלי של המוזיאון: מוסד ציבורי מתוחזק ברמה ירודה, ואילו היה עובר לידיים פרטיות, ודאי היה במצב כלכלי טוב יותר.

אבל באופן אירוני, ההזנחה הזאת של הדיון בזכויות נשים דווקא מיטיבה עמן. למרות שמדובר בדיון על שוויון זכויות לילידים, שחורים, ונשים – הדיון לא מוצג ככזה שחלף מן העולם. ההצדקה הפדגוגית, אני מניח, היא שהמוזיאון מבקש להמחיש בצורה חיה את הדיונים שהתקיימו בזמנו. אבל שום דבר בטקסט של הלוחיות המסתובבות לא הסגיר זאת. הטיעונים מנוסחים בלשון הווה, כאילו באמת עדיין יש שני צדדים למטבע, ודיעות לכאן ולכאן, שיש לשקול בכובד ראש. כך לא בונים תצוגה על עוולות עבר שמתבטאות באפלייה נמשכת בהווה.

אבל הדיון בעוולות עבר הוא משהו שהמוזיאון איננו מצטיין בו באופן כללי. התערוכה על מלחמות ("למען החירות", כפי שמוסבר באופן אורווליאני), מרחיבה במלחמות ההיסטוריות: נגד הבריטים, מלחמת האזרחים, מלחמות העולם, ואפילו מלחמות ויאטנם וקוריאה. בתמונות הזוועה המפורסמות של מלחמת ויאטנם, הלוחיות מסבירות שהמקומיים נפגעים על-ידי בעלי-הברית מדרום וייטנאם, ולא על-ידי האמריקאים עצמם, ממש בדומה לטענות ישראליות שונות (שהמפורסמת בהן מתייחסת לסברה ושתילה). בתמונות של הצלה הלוחיות דווקא מדגישות את הסיוע האמריקאי. סרטון ארוך מביא זכרון של אחות צבאית שסייעה להציל תינוקות יתומים, וחותמת את דבריה בכך ש"מאשימים אותנו שהרגנו תינוקות, אבל אנחנו הצלנו תינוקות". התעמולה המביכה שמסרבת להודות שהיו גם מקרים של פגיעה בחפים מפשע (כמה עשרות אלפים, לפי האומדנים הממעיטים), מובילה לתצוגה קצרה של נפילת חומת ברלין, ועוד תצוגה קצרה שמוקדשת למלחמה במזרח התיכון. למעלה מעשור שכוחות אמריקאיים נמצאים במזרח התיכון ובאפגניסטן, ועדיין אין יכולת לייצר נראטיב ברור של המטרה והתוחלת של השהות הזו, להוציא – כמובן – את התמונה האפקטיבית של המגדל הדרומי הבוער, בטרם קרסו מגדלי התאומים.

גם שוויון נשים הוא סוגיה מטרידה של המוזיאון. לתערוכה על נשיאים נלווית תערוכה על הנשים הראשונות. מילות הפתיחה של התערוכה מתארות שלמרות שלא מדובר בתפקיד מוגדר, נשים רבות בחרו נושאים חברתיים חשובים ויצקו תוכן חשוב לתקופתן בבית הלבן. למרות המילים המרשימות הללו, התצוגה מורכבת כמעט כולה משמלות נשף ומכלי שולחן שהנשים בחרו לסעודות רשמיות בבית הלבן. תמונות ופריטים מהפעילויות החברתיות החשובות שלהן נעדרות כליל, ויחד עלול להתקבל הרושם שמילות הפתיחה היו דברים בעלמא. התערוכה מנציחה את האמביוולנטיות הקבועה לגבי אשת הנשיא בארצות הברית, ומרחיקה את האפשרות שאישה תיבחר לתפקיד הרם זה: מחד, לנשים יש תפקיד ברור של חיצוניות, בין אם מדובר בבחירת הבגדים שלהן או בעיצוב הכלים של הבית הלבן. מאידך, למרות שהתפקיד ריק מתוכן פוליטי או אידיאולוגי משמעותי, אין לדמיין את הנשיאות ללא התכסית הזו, ולכן הנשיאות עצמה צריכה להמשיך להימסר לגברים הטרוסקסואליים נשואים.

ביציאה מהמוזיאון נותרתי עם תהייה בלתי-פתורה: האם מדובר במוזיאון גרוע במיוחד, שגם מבחינת התחזוקה שלו וגם מבחינת הערכים שלו איננו ראוי להיות המוזיאון הלאומי של תולדות ארצות-הברית, או שמא בבלי-דעת, התערובת של התעמולה הצבאית והניאו-ליברלית, הפטריארכליות וההזנחה מהווה את הסיכום הממצה ביותר של הציבוריות האמריקאית בעת הזאת, וכך, גם אם אין הוא טוב במיוחד בתור מוזיאון, הוא מהווה מוצג מבריק עם אמירה חריפה על ארצות-הברית של זמננו.

בין יציבות, גבריות, לאומיות, ומעמד חברתי

הקשר בין הנשיות של היהודי והנדודים ניכר לפחות על דרך ההיפוך: היהודי הגלותי שהוא גם נטול מולדת, גם נטול שורשים, וגם מנותק מהחומר, מהכוח, מהגבריות שלו. תפיסות נפוצות כאלה נשענות בראש ובראשונה על המשגה דיכוטומית ומהותנית של מיגדר: מהותנית, משום שהן מניחות שגבריות נקשרת עם כוח ופיזיות; דיכוטומית, משום שהן מניחות שהיעדר של האחד מוכרח להצביע על קיומו של האחר, ואפילו על מילוי של אחד בשני. במילים אחרות, גם אם רוצים להניח היעדר גבריות, אין זה אומר שמוכרחים לדבר על נשיות, ולכן מעניין להצביע על הקשר בין התפיסה המהותנית לתפיסה הדיכוטומית במגדר. מובן מאליו, כביכול, אבל לא תמיד נגלה לעין בצורה ברורה כל-כך.

בינתיים למדתי שגם שאלת הלאום והמגדר או "הציונות כמהפיכה ארוטית", כפי שדויד ביאלה מכנה זאת, איננה ייחודית ללאומיות יהודית בעת החדשה המוקדמת. כפי שתנועת ההשכלה הכללית התעכבה בהגיעה ליהדות, גם התנועות הלאומיות התעכבו, אם כי הלאומיות האירופית תורגמה מהר יותר ללאמויות יהודית לעומת ההשכלה, אולי משום שהלאומיות האירופית בעצמה כבר קשורה בהאצת תהליכים וטכנולוגיות שמגבירות מהירות (ראשית הטלגרף, וביתר שאת הרכבת). ספר של קולגה באוניברסיטת לורנס שם סיימתי ללמד לא מזמן סקר את הגבריות האמריקאית במאה ה-19, ובהרצאה שהיא נשאה לכבוד צאת הספר היא סיפקה רקע תרבותי והיסטורי שהחל באנגליה, באותו הקשר של התעוררות לאומית במאה ה-19. כפי שהערתי בקיץ (ועוד קודם לכן), דווקא מתוך מודעות לייחוד של הלאומיות היהודית, יש להכיר גם במקבילות ובנקודות דמיון למקרים אחרים, ולא להתבשם בשונות היהודית, האינהרנטית כביכול. משפחת העמים אחת היא, וכל עם שונה על-פי דרכו.

בכל מקרה, הקשר בין כוח ויציבות הוא אינטואיטיבי למדי, וגם הקשר בין כוח לזכריות או גבריות איננו קשה לפענוח. אפשר, עם זאת, שיסודו איננו בחוויות יומיום אנקדוטליות על העליונות הגברית בכוח פיזי, וגם לא במבנה הפיזיולוגי השונה של גברים ונשים, אלא שמושכל ראשון לפענוח הבדלים מהותניים בין גברים לנשים מצוי ברגע המפגש המיני. במילים אחרות, שההבניות המגדריות שלנו נסמכות על הבניות המיניות. כך הכוח היוצר של ההריון ותעצומות הנפש של הלידה נדחקות מפני כוח הגברא הדרוש למפגש הראשוני, בעוד שתכונות שמשוייכות לנשים מוצאן בתפקיד שלהן במפגש הזה. הסברים אחרים עודם תקפים, אך קיומו של הסבר קמאי ונסתר מסייע לפרש את עמידותם של סטריאוטיפים מסויימים.

אין זה מפתיע, אם כן, למצוא קשר בין נדודים לחולשה נשית, והדברים מתקשרים לא רק לשאלת היעדר היציבות של הפרקריאט שהזכרתי לא מזמן, אלא גם למאמצי החקיקה נגד סחר בבני-אדם, שהתמקד רבות בנשים, ובאנגלית אף משתמש במונח שהשדה הסמנטי שלו מתקשר עוד יותר לסוגיית הנדודים (trafficking). את ההיבט הנשי של סוגייה זו הזכרתי אגב אורחא ברשימה על אמה גולדמן. גם הדיון של ליאם קונל על רוחות-הרפאים במשאית מתקשר לסוגייה הזו, כאשר מהגרים בלתי-חוקיים מיוצגים כחסרי-גוף, חולניים, נטולי-ממשות בנדודיהם התלושים.

במאמר על הגבריות של ההובו האמריקאי הת'ר טאפלי קושרת את שאלת הגבריות שלו לקשר העמוק שהתרבות האמריקאית יוצרת בין גבריות לקפיטליזם, כפי שניסח זאת מייקל קימל בספרו "גבריות באמריקה". הנוודים מוציאים את מרצם וכספם על נוודות, במקום להשתמש בבית יציב כהתאוששות בין יום אחד למשנהו. יתר על כן, עצם הנוודות שלהם הופכת אותם לעובדים שקשה לסמוך עליהם ועל הזמינות שלהם, ומשתי הסיבות הללו יחד הם נתפסים כאנטי-יצרנים (ומובן שהקשר בין תוצרת של מלאכת-כפיים לקפיטליזם מתאימה לסוף המאה ה-19 אך לא לימינו). מאידך, דימוי נפוץ אחר קושר בין בניית-בית לפגיעה בגבריות: האייל החסון של הרווקות מסורס בכך שהוא קושר את עצמו לאישה אחת, ומסתכן בשעבוד חירותו וזמניו אליה, כפוף לרצונותיה ולהסכמתה. הדיעה הרווחת הזו תרמה לתיאור חברת הגברים המסרבים לקשור עצמם לבית ולאישה באופן של יתר-גבריות, ושני הפנים האלה יחד יוצרים מתח פנימי בהבנייה המגדרית של ההובו, כבכל חברה המבוססת על אחוות גברים: מחד, היעדר הנשים מוכיח את עצמאות הגברים שאינם נזקקים לאישה בקרבם, והופך את החברה למבוססת כוח ואגריסיביות-יתר; ומאידך, בחברה כזו תמיד מפעפע חשש (אם לא פראקסיס ממש) של הומוארוטיות שמאיימת על החוסן הגברי (שכמעט תמיד מובנה ומוגדר גם על-ידי הומופוביות).

פרט שהפתיע אותי במאמרה של טאפלי הוא שצמיחת התופעה של ההובו מקורה במשבר כלכלי שפקד כמה חברות של מסילות-ברזל, לאחר צמיחה מהירה של הענף. ייצוג ההובו על קרון של רכבת משא או לצד מסילת רכבת הוא ידוע, כמו בתמונה הזו המופיעה בערך של ויקיפדיה. מסתבר שהקשר שלהם למסילות ולרכבות לא נבע מאופי החיים שלהם בלבד. ייתכן אפילו והקשר הסיבתי הוא הפוך: אנשים שחיו חיי נוודות לאורך פסי-רכבת כחלק מהפרנסה שלהם, מצאו עצמם מובטלים וחיפשו פתרון לאורך אותו מסלול שסימל יציבות במשך כמה שנים מחייהם.

במפנה המאה הקודמת, התפתחה יותר מתרבות נוודית אחת בארצות-הברית ולהובו היה חשוב לבדל עצמו מן הטראמפ, שנתפס כנווד טפיל, המשתדל להימנע מעבודה ככל האפשר, ועל כן גם עצלן. להובו בעיני עצמו, ובמידה מסויימת גם בעיני הסביבה, היה כבוד שנכרך בנכונות לעבודת כפיים ובסירוב לקבל נדבות: הוא חי על עבודתו ולמעשה התפרנס ממנה, גם ללא חיים של יציבות. ההבחנה הזו מהווה בסיס לזלזול חריף אך יותר בגבריות של הנווד הטראמפ, שתומצתה בניסוח הפוך של שיר פופולרי: that’s why the lady is a tramp. להובואים היו ארגונים ובטאונים שפעלו כדי לבדל עצמם מהטראמפ, ונראה שהמאמץ המודע הזה נשא פרי גם בראייה של החברה הכללית, למרות ההסתייגויות מעצם הנוודות כדרך חיים.

טאפלי טוענת שהבידול הזה פעל גם ביחס לגזע, ויוצאת נגד חוקרים שרואים רב-תרבותיות בקרב ההובואים: ההובו היה לבן על-פי רוב, ומוסדותיו, ככל שהתקיימו, לא ששו לקבל שחורים לשורותיהם. הנוודות השחורה נקשרה לבריחה, עוד מימי העבדות ומלחמת האזרחים, ולאחר-מכן גם לפשיעה. אף שההובו פעל בשולי החברה ונתפס כמנוגד (או מתנגד) לערכי-יסוד שלה, הוא השתייך לקבוצה מובחנת ששיכפלה נהגים של בידול והדרה לפי סולם ערכים דומה, אם כי לא זהה, לזה של קבוצת הרוב. השכפול הזה מעיד אולי על נסיון השתייכות או העצמה על-ידי הדרה של אחר.

היכולת של תפיסות מהותניות מנוגדות להתקיים בתוך תופעה אחת נובעת מהכשל המושגי של תפיסות שכאלה: מכיוון שגבריות איננה מתבטאת בצורה אחת בלבד, מכיוון שיש יותר מסיבה אחת לנוודות, ומכיוון שהקשר בין נדודים לכוח יכול להיות ישיר או הופכי, התופעות האלה פושטות ולובשות צורה, לפי צרכים חברתיים, כלכליים, או רטוריים גרידא. הדברים נכונים גם לתפיסות המגדריות המהותניות של הלאום היהודי, והמצב הטבעי והלא-טבעי המיוחס ליחסו של העם אל ארצו. ככלות כל הטענות הנורמטיביות, נותרת מציאות מורכבת, רבת שכבות ופנים.

–

Biale, David. Eros and the Jews. From Biblical Israel to Contemporary America. Berkeley: University of California Press, 1997 (esp. 176-203).

Kimmel, Michael. Manhood in America. A Cultural History, 3^rd edition. Oxford and New York: Oxford University Press, 2012.

Rico, Monica. Nature's Noblemen. Transatlantic Masculinities and the Nineteenth-Century American West. New Haven: Yale University Press, 2013.

Tapley, Heather. “The Making of Hobo Masculinities.” Canadian Review of American Studies 44.1 (2014): 25-43.

–

–

הבניות מגדריות בספרי עיצות למתבגרים

המעבר מהיחידנות האמריקאית לכמה סוגיות של תפקידי מיגדר והבניות תרבותיות של מיניות עובר דרך מאמר שכבר רציתי לכתוב עליו כמה זמן, אבל אני מגיע אליו בזמן הולם ודרך מתאימה. יצירת המופת "וולדן" רחוקה מאוד מסוגת ספרי העיצות (ובוודאי שכך ביחס לספרי העיצות לנוער), אך פגמים מסויימים שלהם יש בה, כפי שהערתי ברשימה הקודמת.

לפני שאדון במאמר, אני מרגיש דחף שאינו בר-כיבוש להביך את עצמי ולספר על ספרי העיצות שאני עצמי קראתי.

"סחבק מדבר!" היה אהוב עליי מאוד, ובנוסף לקריאה שקדנית בו יומם ולילה, הקראתי חלקים נבחרים ממנו לחברים שלי, בין אם רצו ובין אם לאו. מעבר לנספח מילון הסלנג שבסופו (בלווית העתק מכתב מהאקדמיה ללשון העברית), זכור לי במיוחד פרק שכלל מתכון לעוגת שוקולד, שדיבר נכבדות על הגבריות שבאפייה, ושאין שום סתירה בין הווית הסחבק ושליטה ברזי המטבח. זהו רסיס זכרון מפתיע מתוך מה שבוודאי היה חיבור מאוד שוביניסטי באופן כללי. מעניין שלא עלה בדעתי לנסות את המתכון אי-פעם. שבתי וקראתי בו, ובעיני רוחי ראיתי את עצמי סחבק שמכין עוגות שוקולד ומדבר עברית מגניבה לעילא. לסחבק שדימיתי להיות הייתה בדיוק הבלורית שיש לדוגמן בעטיפה, והעובדה שלא היה זה אורן ציבלין עצמו, כפי שהסגירה התמונה בגב הספר, בישרה משהו עמום שבזמנו טרם עמדתי על טיבו. משהו על הפער שבין דימויים ומציאות, מגבלות כוחה של המילה הכתובה, ועוד.

ספר גיל ההתבגרות השני שלי, "בנים: להתבגר זה לא פינקניק" לא כלל עיצות ישירות, אלא אוסף עדויות אנונימיות. האנונימיות כביכול הבטיחה את האותנטיות שלהן, אבל בעיניי פגמה בהנאה מהספר. קודם כל, קינן בי חשד שלא הצלחתי לגרש שלא היו אלא עדויות כלל, אלא שרבוטים פרי הדמיון של המחברת, ששמה הופיע על השער, ותמונתה הופיעה בגב הספר, כמו תמונתו של ציבלין.

כל דבר שנשמע לי דמיוני מדי, שלא באמת קורה לבנים בגיל ההתבגרות, נחשד מיד כפרי דמיונה של פרידה דניאלי. בנוסף, חסרה לי המשכיות. כמה סיפורים נשמעו כאילו יכלו לקרות לאותו אדם, והרגשתי שאלמלא האנונימיות יכולתי לעקוב אחרי התפתחות העלילה וכך ליהנות מהקריאה יותר.

ספר שלא היה ברשותי, אך ששאלתי מחבר היה "בגוף ראשון", של אורן ציבלין והילה טימור. הגנבתי אותו הביתה כאילו הכנסתי פורנוגרפיה להיכל. ציבלין וטימור מתארים יחד, כל אחד מנקודת מבטו, את ההחלטה לקיים יחסים פעם ראשונה, את החששות, והחוויות של איבוד הבתולין. היו בו תיאורים בגובה העיניים על קשיים ואכזבות, על ציפיות, ועל הנאות. המין לא תואר כנשגב ולא כמלוכלך. הוא היה ארצי וטבעי, וזה היה לקח חשוב מאוד שלא שמעתי בשום מקום עד אז. לא שבתי לקרוא אותו מאז, אבל כנער בן 13 או 14 הרגשתי שזה הספר הכי חשוב והכי אמיץ שנכתב אי-פעם.

והגיל שלי כקורא הוא הנקודה הבאה ביחס לספרי העיצות למתבגרים: ייתכן שזה לא נכון לכולם, אבל לפחות בחוויה שלי מדובר בקריאה תיאורטית שאיננה תואמת את הגיל המתואר. את "סחבק מדבר" קניתי (דרך טופס הזמנה שגזרתי מ"מעריב לנוער") כתלמיד כיתה ה' או ו', בן 11 או 12 לכל היותר. את "להתבגר זה לא פיקניק" קיבלתי כמתנה בגיל 12. נראה לי סביר יותר שקראתי את "בגוף ראשון" בגיל 13 או 14, אבל קצת התרחקתי מהחבר שהשאיל לי אותו בחטיבה, מה שהופך גם את התארוך שלו לגיל 12 כאפשרי (אם כי מיד כשכתבתי את זה נזכרתי במשהו שקרה כשהיינו בחטיבה, אז יכול להיות שאני לא זוכר נכון. כתבתי עליו כאן). אבל גם אם אני יכול לקבוע טרמינוס אנטה קוום של גיל 14 עדיין מדובר בקריאה תיאורטית. עוגת השוקולד של ציבלין סימפטומטית בהקשר הזה. אני קורא ולא עושה, ודרך הקריאה עובר תהליך של אקולטורציה של מה שמצופה ממני לעשות כשאהיה בגיל ההתבגרות ממש. ומעניין שבאמת יש לי זכרון שאני מכין עוגת שוקולד למסיבה בכיתה בתיכון, וכמובן שלא חיפשתי את המתכון אצל ציבלין. גם זה אופייני. לא חזרתי בתיכון לקרוא את הספרים הללו, ולא גזרתי טפסי הזמנה מ"מעריב לנוער". בתיכון כבר קראתי ספרים ועיתונים בוגרים, וביססתי מהם את התובנות שלי. אבל אני מניח שמשהו מהידע שקניתי בשלב המוקדם של הנערות עיצב את היחס שלי לאירועים שונים. אני תוהה אם זה אופייני – אם זה מעיד על הסוגה ועל החברה, או עליי; אם רוב קהל הקוראים של "בגוף ראשון" היה צעיר מכדי שזה יהיה רלוונטי, ואם זו החשיבות של הספר, למרות שבמוצהר הוא מיועד לקהל מעט בוגר יותר.

*****

אנדריאה לאנו ממכללת קונטיקט כתבה על ספרי עיצות רוסיים למתבגרות. מבין מאות הכותרים שהתפרסמו בתקופה שהיא בחנה (1989 – 2010) היא בחרה תשעה ייצוגיים לפי שלוש תקופות ברוסיה: תקופת המעבר של גורבצ'וב וילצין (1989-1995), שלהי עידן ילצין (1996 – 2000), ו-2010, כעשור לאחר עלייתו של פוטין, ולכן תקופה שמסמנת הבשלה של הרפורמות שלו. כדברי רקע לחשיבות של ספרות לנערות בתקופה זו, מציינת לאנו את הפרדוקס של התקופה הקומוניסטית ביחס למגדר: בשם השוויון לא התייחסו לבנות בנפרד, ולא ייצגו אותן בתפקידים מסורתיים (ולכן בלתי-שוויוניים) אבל ברירת-המחדל הייתה לרוב בנים, וכך נוצר קאנון ספרותי שמופיעים בו הרבה יותר בנים מבנות. רק מחצית מהמהלך השוויוני הושלמה, והתוצאה הייתה שוב היעדר-שוויון והדרה.

הפרסום הראשון שלאנו בוחנת הוא הותיק מביניהם, שיצא בכמה מהדורות ועדכונים, "אנציקלופדיה לבנות" (энциклопедия для девочек). הציון של מדריכי בישול ונקיון נקשר להבניות התרבותיות של תפקידים מגדריים אבל גורם לי לתהות לגבי מה שציינתי קודם (ושביב של זכרון שאולי גם ב"סחבק" היה פרק שהוקדש לסידור החדר). אולי פשוט אין יותר מדי עיצות שאפשר לתת למתבגרים מעבר לדברים האלה, בין אם הם נערים או נערות? אולי סחבק מדבר אופייני לספר ישראלי, ובמקבילה של ספרי עיצות לנערים ברוסית אין פרק על משק בית, ואם כך הדבר – האם סחבק הוא צאצא של מנדלי מו"ס? ואולי אני מייחס חשיבות רבה מדי לפרק מחוייך ב"סחבק" שבכל זאת עסק בחפצון נשים וקידום תרבות מאצ'ואיסטית, ועוגת השוקולד איננה שוות-ערך לסדרה של מתכונים באנציקלופדיה דליא דבוצ'ק.

פרט מעניין אחר שלאנו מציינת לגבי האנציקלופדיה הוא שבמהדורה מ-1993 יש הצעה להצטרף לתוכנית התכתבויות שנוסדה בנברסקה בשנת 1973 (World Hello Day). הפתיחות למערב, ועידודן של נערות להכיר אנשים מחוץ לרוסיה הוא סימן קטן במהדורה מחודשת של האנציקלופדיה לתהליכי המערוב שבסערתן נערכה המהדורה. שינוי העטיפה במהדורת 1994 מדגיש את התהליכים הללו ביתר שאת:

הססגוניות והדגש על האופנה חוגג את תרבות הצעירים עתירת החיוכים בתמונה צבעונית שזונחת את הרשמיות הקלאסית-אינפורמטיבית של המהדורה הראשונה. הנוכחות של הכלב מדגישה את מה שנעדר ממנה. בעטיפות של "בנים להתבגר זה לא פיקניק" ו"בנות להתבגר זה לא פיקניק" היו ייצוגים של בני המין הנגדי על העטיפה, רמז למהות של ההתבגרות, ומה עשוי להיות כלול בהתבגרות מלבד טוזיג. הסרת הרשמיות תואץ, ובספרים שמתפרסמים בשלהי שנות התשעים לאנו מבחינה במעתק משימוש בפנייה הרשמית вы (וי) לפנייה החברית ты (טי), היוצר "אינטימיות מוגברת בין הקורא לטקסט" (414).

מהדורת 1994 כוללת גם מבחר שאלוני "בחן את עצמך", גם זו סוגה שזכורה לי "ממעריב לנוער", שלימדה אותי עד מהירה להימנע מדרכי קיצון ששום טוב לא יצמח מהן. השאלון שלאנו בחרה לתאר עוסק בחינוך טוב:

It begins, “Would you like us to conduct a simple experiment that will help you understand whether you’re a daughter of good moral upbringing?” The shift from “person” to “daughter” immediately places the reader in relation to her parents, asking her to honestly answer such questions as, “looking around the room, not with your own eyes but with your mother’s,” do you see things that are not in their proper place? Do you do work around the house without being asked? Do you think about your parents’ needs as well as your own?” (pp. 500–501). An interpretive key to the ten “yes/no” questions is provided at the end of the test: readers who score poorly are urged to “seriously think about what kind of person you are growing up to be.” Selflessness and obedience are encouraged in no uncertain terms, with no acknowledgement of generational conflicts that can arise between teenagers and their parents, or of adolescent rebellion as a natural stage in the movement toward independence. (411)

המהדורה הזו כוללת גם פרק על חינוך מיני שנלקח מספר אחר שתורגם מצרפתית. גם במהדורה המקורית של התרגום וגם בטקסט שנכלל באנציקלופדיה הטקסט השתמר כפי שהוא, כשהדמויות של סיפור המסגרת נקראות ניקול וז'אק. לאנו טוענת שיש בזה ליצור מרחק, ואולי אף גנאי, לסקס, כאילו הוא דבר שזרים, ובייחוד צרפתים, עוסקים בו, אבל לא נערות מבית רוסי טוב. זה הסבר מעניין, אבל יכול להיות שיש בזה גם הגנה לעורכי האנציקלופדיה כנגד הכללת המידע. שימור השמות כמו מבהיר שהדברים נמסרים "על-פי מקורות זרים". ניקול וז'אק מוכיחים שלעורכי האנציקלופדיה לא הייתה מעורבות בתכנים של פרק זה. בספר מ-1995 שנקרא "בינינו, הבנות" (между нами девочками) הפרק על יחסי מין מפרט על ריבוי הסכנות שבמין, כולל איור של האיידס בתור מלאך המוות:

תהליך המערוב מושלם במפנה האלף, כשספרי העיצות כוללים התייחסות לנושאים שהיו טאבו בספרים שיצאו עד אמצע שנות התשעים, כולל אמצעי מניעה והפלות, התמודדות עם אלכוהול וגירושים של הורים. לצד הפתיחות הגוברת, עולה הפן הצרכני-מסחרי של הספרים. עידוד בולט לקניית נעלי עקב, מוצרי קוסמטיקה (ובאופן כללי – מעבר מדגש על היגיינה לדגש על מראה), וזניחת עיצות על מטלות הבית. הפרט האחרון הזה הפתיע אותי לרגע, אבל אז הבנתי את הפרדוקס שלאנו הסבירה בתחילת המאמר: עיצות משק הבית היו שריד של מדינה פועלית, שבה עבודת-כפיים הייתה אידיאל. למרות שבתודעה שלי הבניות מגדריות דיכוטומיות מבחינות בין "עבודה" (כלומר, מאמץ, יזע, קריירה, וגבריות) ל"מטלות-בית" (שכביכול הן ענוגות יותר ולכן נשיות), המעבר לתרבות צרכנית מאפשר להבחין בין כל עבודת-כפיים שהיא, בין אם היא מטלת-בית או למטרת קריירה, לפעולת פנאי של צרכנות. החלום של החברה הצרכנית איננו (וזה היה אמור להיות מובן לי), עקרת-בית נוסח בטי דרייפר, אלא ויתור מוחלט על המטלות לטובת קניות. כריכת האנציקלופדיה העכשווית לבנות (1998) ויתרה על הכלב לטובת "אקססורי" – תיק יד, ובמהדורת 2000 (ממוזגת עם "בינינו, הבנות") כבר מופיע עלם, אם כי בינתיים הוא מורשה להופיע רק עם הגב למצלמה.

          

עשר שנים אחרי, הכריכה של "האנציקלופדיה הראשונה לבנות" (первая энциклопедия для девочек) מדגישה קוסמטיקה ואקססוריז, כולל קידום ישיר של מותג, לילדות צעירות יותר, והמתח המיני בדמות ילד עם בלונים וכובעון מופיע בשער, מחייך למצלמה.

לאנו מציעה דיון עשיר ומרובד שגם בוחן את מקורות ההשפעה על הסוגה הזו (עבר סובייטי מחד, כמיהה למערב מאידך), גם בוחן את שאלת הטעם הטוב בתרבות פופולרית דרך החיבור החשוב של בורדייה בנושא, Distinction, וגם התפקוד של הבנייה מגדרית כפעולה, בהשפעת ג'ודית באטלר. היא מזכירה את המעצר של חברות "פוסי ריוט" בהקשר זה, ודנה בייצוג הכפול של נשיות בתרבות הרוסית: מחד, גורמים מסחריים מעודדים נשיות מוחצנת ומינית, אבל החברה ככלל מטפחת אידיאליים שמרניים שרואים בתהליכים הללו השחתת מידות מערבית. מבחינה זו מעניין לציין שגם במהדורות החדשות יותר האנציקלופדיה עשירה בציטוטים של סופרים רוסיים קלאסיים, כחלק מהתפקיד האקולטורטיבי שהספר משמר לעצמו.

המקרה הזה מקפל את אחד המכשולים המרכזיים של הפמיניזם בכל-כך הרבה היבטים תרבותיים בני-זמננו: מחד מתקיים מאבק על נראות של נשים, שעד מהירה הופך לייצוג חזותי של נשים ש(כמעט בהכרח) מחפצן אותן. הימנעות מייצוג איננו פתרון מוצלח, משום שהוא נשען על מסורת של מציאות פטריארכלית שמתייחסת לגבריות כאל נורמה. שבירת נושאי טאבו ופתיחות לעולם הן מגמות חיוביות, אבל הן הולכות יד ביד עם תרבות צרכנית חסרת-תוכן מעמיק. על העומק שלה ואם יש צורך בכך אפשר להתווכח, אבל האורווליאניות נראית לי ברורה: השיח כביכול מעצים נערות, אך בעצם מחליש אותן. לאנו מסכמת זאת היטב:

רושם כללי שעולה מן המקורות הללו הוא שלמרות השינוי המהיר והרדיקלי שלהם בתוכן הטקסטואלי ובייצוג הויזואלי, הם בכל-זאת נוטים להציג את עולמן של הבנות, ובייחוד את עולמן של נערות מתבגרות, כמוגבל ומגביל באופן עמוק. אף כי מושא העניין הראשי שלהם עובר מהתחום הביתי לפנים ולחוץ של הבנות עצמן, נראה שההישג של הבנות דרך הסוכנות החדשה הזו אובד באשר הן משתעבדות למראה החיצוני שלהן. במילים אחרות, עולמן של נשים צעירות נראה מאוד שונה מהעולם הכללי: אמנם יש רגעים בהירים יותר עבור בנות צעירות במקורות מראשית שנות התשעים ומהדורת 2010 של "אנציקלופדיה ראשונה לבנות", הסימנים של מה שמצפה להן כאשר הן יתבגרו מעידים שהעולם לא יהיה שלהן בעתיד הנראה לעין, בייחוד כאשר התנהגות מוסרית ונחבאת אל הכלים שעודדה המדינה הטוטליטרית הוחלפה על-ידי תרבות ריקנית של "יופי שקונה הכסף" שמקדם שוק מבוסס-צריכה.

A general impression to emerge from these sources is that while they change quickly and radically in their textual content and visual presentation, they nevertheless tend to present girls’ world, and the spheres of interest of adolescent girls in particular, as deeply limited and limiting. Although their primary object of interest shifts from the domestic sphere to outsides and insides of girls themselves, what girls gain in this new agency is seemingly lost as they become slaves to their physical appearance. In other words, the world of young women looks very different from the world in general: although there are brighter moments for young girls in both the sources from the early 1990s and the 2010 First Encyclopedia for Girls, the signs of what awaits them as they mature to adulthood indicate that the world will not be theirs any time soon, especially when the moral, self-effacing behavior encouraged by the totalitarian state has been replaced by a culturally vacuous “beauty that money can buy” in the consumer-driven marketplace. (426)

 

*****

Lanoux, Andrea. “Laundry, Potatoes, and the Everlasting Soul: Russian Advice Literature for Girls after Communism.” Russian Review 73 (2014): 404-26.

בדיחה גסה

אישה במוזיאון הסיטה ראשה מצד אל צד. ראיתי כיצד בתנועות חטופות היא קודם מתכופפת אל התווית של היצירה, ורק אז מסיטה מבט אל היצירה עצמה. הסטקאטו של תנועותיה הפנה אליהן תשומת-לב, מהיר ובהול יותר מן האווירה הרגועה – או שמא יגעה – שמילאה את החלל. לשאר המבקרים כאבו הרגליים. ואולי שלה כאבו יותר, והיא מיהרה לסיים את התצוגה.

אני מתרעם על עצמי על הפנייה התכופה לתוויות. אם היצירה מדברת אליי, מדוע אני נדרש לפירוט בכלל? הייתי שמח להיות מסוגל לבחור בקפידה את היצירות שעבורן אני נזקק לקביים האלו, ויצירות אחרות ליהנות מהן ב [שאעיז להשתמש בביטוי הזה כלפי עצמי?] "קריאה יחפה". יש די סיבות להצדיק את הפנייה לתווית, כמובן. גם אישיות, בהיותי אקדמאי, גם כלליות, מבחינת תפקידו ושימושו של המוזיאון כלפי מבקריו, בין אם מדובר במבקרים המומחים ביותר (שאינני נמנה עליהם), או הבורים לחלוטין (שגם לקיצוניות זו אינני שייך). האישה ההיא, שנדרשה לתווית קודם שהתבוננה על היצירה, יכולה לשמש משל פוליטי, שאינו צריך ביאור ונמשלים – לעת עתה.

ובינתיים, יום אחר, מוזיאון אחר: בביאנלה של מוזיאון הויטני, אני ניצב מול ציור שאיננו אלא טקסט הצבוע על קנבס:

"ריצ'ארד מתפשט בדירתו ומבחין באישה צעירה המתפשטת גם היא מן העבר השני. הוא מושיט את הזין שלו עד אדן החלון וקורא, היי בובה, רוצה לבוא? היא חושבת לרגע ואומרת, בטח, אני אשמח. אבל איך אני אחזור?"

אינני מצפה לבדיחה במוזיאון, ולכן אינני מצליח לתפוס מה מצחיק. אבל הטקסט פועל לפי כל הכללים הצורניים של הבדיחה, והשורה האחרונה מוכרחה להיות פאנץ'-ליין. אולי, אני מנסה להסביר לעצמי, האמן צייר "בדיחה" (או ליתר דיוק "צייר" "בדיחה"), ואנחנו צריכים לחשוב על מה מצחיק בפאנץ'-ליין, ותוך כך לגלות לא רק את היעדר ההומור, אלא את הבעתה שבבדיחה. בין מחשבה למחשבה הבדיחה מתבהרת: זו בדיחה על זיקפה. אבל בינתיים אני כבר עמוס מחשבות וקולט עד כמה הבדיחה הגסה הטיפשית הזו עמוסה ברבדים, ושזו פעולתו של האמן: על-ידי הצגת הבדיחה במוזיאון, הוא מעמיד אנשים מול הטקסט דקה ארוכה, באווירה חמורת-סבר ואינטלקטואלית, שונה לחלוטין מההקשר שבו בדיחה כזו תסופר בדרך-כלל, וכך נחשפים הרבדים השונים של הטקסט. כעת אני מחפש את התווית. אני מגלה שליד הטקסט שקראתי מופיע ציור נוסף, הכולל אותו טקסט, אבל בגוונים שונים, ועם שרבוטים עליו ומסביבו. כלומר, בניגוד ליצירה שהתמקדתי בה, כאן יש "ציור" המסומן ככזה.

בניגוד להנחות מוקדמות שכפיתי על היצירה, המעשה הזה איננו של אמן, אלא אמנית בשם דונל וולפורד (Donelle Woolford). היצירה היא חלק מסדרה שנקראת Dick Jokes, שם שמתייחס לז'אנר של בדיחות כאלה, אבל גם לשם ריצ'ארד שמופיע בהן (בגרסה שוולפורד יצרה), ובכך מחווה לריצ'רד פרינס, שהיה הראשון לצייר בדיחות כאלה (מאוחר יותר גיליתי את העבודה He Ain’t Here Yet, שהעבודה של וולפורד מחקה אפילו מבחינה ויזואלית). מחווה נוספת שמקופלת בשם היא לריצ'ארד פריור, מהקומיקאים השחורים החלוצים בתחום הסטנד-אפ הבוטה והמיני. כחלק מהעבודה על הסדרה וולפורד יצרה מופע מחווה לפריור, תוך חיקוי שלו ופרודיה עליו.

חזרה אל הבדיחה: ברמת הפשט זוהי בדיחה על החרדה הגברית מתפקודיות ואובדן זיקפה. לפני המין, הגבר מבטיח לאישה עולם של תענוגות, המתבסס על גודל וחוזק. האישה מעוניינת במה שיש לגבר להציע, אבל יודעת שטיבן של הצעות כאלה להתפוגג ולהצטמק. רמת הפשט של הבדיחה פועלת עם סאבטקסט של התפארות וניפוץ, ומשחזרת דיאלוגים של חיזור הכוללים את המרכיבים הללו בתפקידים מגדריים מוגדרים מראש. ריסוק ההתפארות אפילו כשהגבר מסוגל לגבות את ההתפארות במעשים מחזקת את המימד הקומי.

אבל בקריאה אחרת, כזו שיכולה להתאפשר רק בסביבה חמורת-סבר של מוזיאון, כלומר קריאה שמחפשת מורכבויות במקום למהר לזהות את הפאנץ'-ליין ולהשיב בחיוך, החרדה איננה גברית, אלא נשית. השאלה "איך אני אחזור?" יכולה להתפרש לא ביחס לאובדן הזיקפה, אלא לאלימות הגברית המקופלת בהתפארות הכוח. במילים אחרות, בקריאה כזו של הבדיחה האישה שואלת "באיזה מצב אני אחזור?" או "האם אני אוכל לחזור אחרי מה שתעשה לי?". אלה הם שני כיוונים שונים של פרשנות: באחת, האישה עדיין מתייחסת לכוח ולגודל, אבל חוששת מהם. הבדיחה היא על חשבון נשים שלא ניתן לרצות אותן: או שהוא קטן מדי מכדי לספק אותן ("מילא, רך וקטן ולא נוקשה ולא מזדקף", כפי שדמות אחת אומרת אצל חנוך לוין); או שהוא גדול מדי, והן פוחדות ממנו. כיוון אחר, אפל הרבה יותר, הוא חשש של האישה ממפגש עם זר באופן כללי, קל וחומר עם גבר זר ששולף את האיבר שלו בתחילת הפגישה. בסאבטקסט הזה האישה אומרת "אתה מבטיח לי דבר אחד, אבל יכול להיות שאתה זומם בכלל דבר אחר". מבדיחה גסה פשוטה הטקסט הופך לאמירה עצובה על יחסי-הכוחות, האלימות והסכנות, המקופלות בתוך יחסי-המינים, ומאירה באור אחר גם את רמת הפשט של הצורך הנשי בדחייה מנומסת של הצעות, או בניפוץ משועשע של התפארות.

התכנים האלה אולי פעפעו בבדיחה המקורית עצמה, אבל הם חלק מודע מתהליך העבודה של וולפורד. את תחילת תהליך העבודה על הסדרה הזו היא מתארת (באתר שלה) כך:

Begins to wonder why no one has ever challenged Richard Prince in the same way Sherrie Levine challenged Walker Evans. She makes her first “dick joke” painting. Likes that “dick” can be interpreted as both “penis” and “Richard.” Struggles with whether the brush, the brushstroke, and all that phallic baggage should be acknowledged or ignored

זוהי בחירה מודעת של יוצרת צעירה "לאתגר" (ושמא: "לזמן לדו-קרב") יוצר מבוסס, ולמסגר זאת כהשפעה של יוצרת אחרת שעשתה אותו דבר לצלם מפורסם. בתוך כך היא גם מעירה על הפאליות של תהליך היצירה (בניגוד לחרדה הגברית, שרק אצל נשים טמון הכוח היוצר – לידה). ההתייחסות לכלי-העבודה כהבנייה אימננטית של תהליך היצירה ואופיו המגדרי היא הדהוד של דברים שנאמרו על-ידי סימון דה-בובואר ב"המין השני".

הדברים נכתבים זמן קצר לפני שבת-זוגי ואני מתחילים ללמד קורס משותף על גוף, מיגדר ומיניות בטקסטים יהודים ועבריים. אם אתפנה, אכתוב עוד מחשבות וקריאות שעולות במהלך הקורס.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

דבר שכלב לפעמים משאיר

כפי שציינתי כבר בעבר, תאי שירותים ציבוריים ממשיכים להוות דוגמה בולטת להפרדה מגדרית שאני תומך בה, ומהווים מקרה מבחן מעניין לשאלות של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, על הנחות היסוד שלה באשר למגדר ומרחב, וזאת כמובן כחלק מעניין רחב יותר שלי בהפרדה כמצב וכפתרון. בהקשר זה מעניין להרחיב עוד יותר את שאלת ההפרדה בתאים ציבוריים, שאינם מפרידים רק בין נשים לגברים, אלא גם בין הנקי והטמא, המהוגן והדוחה, ומאגדים בכפיפה אחת את הפרטי והציבורי באופן שכמעט בלתי-מתקבל על הדעת, ושבמובן המילולי ביותר הוא אילוץ הנובע מצרכים, שאלמלא קיומם, בני-אדם היו שמחים לוותר עליו כליל. הזכרתי לא מזמן את טענתה של מרתה נוסבאום שמה שדוחה אותנו באנושיות הם המאפיינים המשותפים לאדם ולבהמה, ושזכר הדמיון הזה מרתיע אותנו וזוכה לתגובה של דחייה. בנוסף לטענה זו, היחס של תרבות חילונית מתקדמת לתאי השירותים משמר את אחד השרידים האחרונים של תפיסות טומאה של חברות פרה-מודרניות. בספרה של מרי דגלאס "טוהר וסכנה" היא מקדישה פרק לטומאה חילונית, ואין דוגמה ברורה מזה לטומאה חילונית בחברה ה(פוסט)-מודרנית. בהערת אגב אציין ששנת הלימודים מתחילה מחר, ואני שוקל ללוות את השיעור שלי במדע הדתות בפוסטים על הנושאים שעולים בקורס. אינני בטוח שאני רוצה להתחייב לכך, אבל אם זה יקרה, תהיה שהות נוספת להתעמק בדגלאס בזמן הקרוב.

שתי הטענות הללו של דגלאס ונוסבאום מתאחדות בהמשגה פרוידיאנית לקראת הבנת התפקיד התרבותי של שירותים ציבוריים בחברה המודרנית. טומאה היא אחד המושגים הדו-ערכיים החזקים ביותר בתרבות האנושית, המקפלים בתוכם משיכה עזה ודחייה חריפה בו-זמנית. השימוש במונח "ספרים שמטמאים את הידיים" לתיאור ספרים קדושים על-ידי חז"ל הפך זה מכבר לסמל של דו-ערכיות זו. לצד הדמיון הבהמי המתבטא בעשיית הצרכים, העיסוק בהפרדה המגדרית קשור גם הוא לעיסוק בבהמיות ובמיניות שלנו. בתאי השירותים גברים ונשים עושים אותו דבר, ומאשררים בכך את הדמיון ביניהם, כשכל מעשה כזה מגחיך תיאוריות מהותניות על עדינותן האינהרנטית של הנשים, או על עליונות הרוח של הגברים על פני הנשים המהוות בשר בלבד (תיאוריות סותרות מעין אלה מצויות למכביר לאורך כל ההיסטוריה). אם היה לי פנאי, ודאי הייתי מחפש ציטוט הולם של חנוך לוין לכאן. בו-זמנית, המעשה המשותף גם מדגיש את ההבדל והמפריד המרכזי שממשיך להתקיים במאבק בין המינים: ההבדלים האנטומיים שאין להכחישם.

לפני כשנה וחצי פרסמה הוצאת אוניברסיטת ניו יורק קובץ מאמרים על שירותים ציבוריים. אחד הפרקים המרתקים בו דן בדיוק בשאלה זו של ההפרדה המגדרית. המחברת, מרי אן קייס בוחנת נסיונות שונים לערער על ההפרדה הזו שמקורה במאבק של שנות השישים למען שחרור האישה. עבור קייס, ההפרדה משמרת מצב של "נפרדים אך שווים", ובהתייחסות מפורשת זו לחוקי ג'ים קרואו מבהירה שכל עוד יש הפרדה מובנית בתוך החברה, לא יתאפשר פיתוח תודעה של שוויון מלא. בדומה ל"נפרדים אך שווים", טוענת קייס, גם בשירותים הציבוריים ההפרדה פועלת באופן מובהק לטובת אחד הצדדים המופרדים. וכפי ש"נפרדים אך שווים" נועד להיטיב עם הלבנים, כך הגברים מרוויחים מן ההסדר של השירותים, לטענתה. משתנות תופסות פחות מקום מתאי-שירותים פרטיים, ובכך לגברים יש יותר הזדמנויות, פחות המתנה, ועוד. היא מעלה שתי אפשרויות לפתור זאת: התקנים שונים המאפשרים לנשים להשתין בעמידה (היא גם מונה את חסרונות ההתקנים הללו), או להרגיל גברים להשתין בישיבה. היא מתארת קמפיין פמיניסטי שכזה בגרמניה (Hier wird sitzend gepinkelt), שנועד לעידוד היגייני, ולהפחתת עבודה של מנקות שירותים (שנדרשות לקרצף משתנות), שהן ברובן נשים.

קייס מזכירה את הקשת הרחבה של הזהויות המגדריות שסובלות מן הדיכוטומיה של שירותים מופרדים מגדרית, וכן מזכירה שירותים של מטוס כדוגמה ידועה של שירותים משותפים מגדרית שלא פוגמים בתחושת הפרטיות. היא מקדישה חלק נרחב מהפרק להפרכת הטענה שתאים נפרדים לנשים מהווים מרחב מוגן, בעוד ששירותים ציבוריים משותפים יהיו מסוכנים יותר ויהפכו למוקד של הטרדות מיניות. לבסוף, היא גם מדברת על הדרת הנשים מחוויות אינטימיות שמתרחשות בשירותים, תוך שימוש באנקדוטה על אדם שמציג את עצמו למועמד לנשיאות בשירותים. את הטענה הזו אפשר לסתור בתקווה שיהיו יותר מועמדות לנשיאות, אבל לעומקה של הבעייה, תטען קייס, היא שאדם יוכל להציג עצמו רק לבעלי כוח מאותו מין, לאו דווקא למועמד/ת המועדפ/ת עליו.

הקמפיין הפמיניסטי בגרמניה שקייס מתארת מתחבר לשאלה נוספת של הבניות תרבותיות דרך שירותים ציבוריים, והוא השאלה הכללית של כיתובים והוראות בשירותים הציבוריים. קייס מציינת את עצם הנורמטיביות של סימון הבדל, כמתן אשרה לכינויים מבודחים חלקית אבל שכוללים למעשה לא מעט הנחות שוביניסטיות, בשלטים שונים שמגדירים בצורה מחוייכת את תא "הגברים" ו"הנשים".

מאמר אחר שהתפרסם לאחרונה, סוקר מגוון שלטים וכתובות בשירותים ציבוריים באוסטרליה. המחברת, ג'ן שאפר, מונה גם את ההתניות התרבותיות המשתמרות בשלטים כאלה (למשל, התפיסה המיושנת לפיה נשים אינן לובשות מכנסיים, שנראית לנו נורמטיבית לחלוטין בכל פעם שאנחנו מחפשים את התא המתאים להיכנס אליו), ומספרת על מקום אחד שציין שילדים מעל גיל 7 אינם רשאים להיכנס עם הוריהם לתא של המין הנגדי. אפשר לדמיין את השרירותיות שיחוש הורה בודד לילד/ה בגיל 8 כשצריך לשלוח אותו/ה לבד לשירותים ללא ליווי, כי לקוחות ראו אותם כמיניים או סקרנים יתר על המידה. מי שמכיר את הווית בית-הכנסת מכיר את הדינמיקה העדינה הזו, שבו אנשים מבהירים שהילדה כבר איננה יכולה להתלוות אל האב בעזרת גברים. העיסוק בשאלות כאלה בבית-כנסת תמיד נראה לי חשוך, והנה הוא מתקיים בחברה חילונית מודרנית באוסטרליה, בהקשר בלתי-דתי לחלוטין.

שאפר איננה מתמקדת בשאלות מגדריות בלבד. היא מביאה שני שלטים שאוסרים על סוג מסויים של ישיבה, ומבקשים להורות על הדרך הנכונה.

הדרישה שאנשים ישתמשו במושב האסלה כפי שהוא תוכנן נראית לי סבירה, אבל בעיני שאפר זו דוגמה לסמכותנות כוחנית, המביעה מחיקה וזלזול בפרקטיקות של אחרים. בהקשר של ההערות של נוסבאום ודגלאס שפתחתי איתן, אני התעניינתי יותר בעצם העובדה שאנשים בוחרים שלא לשבת על מושב האסלה, כצעד נוסף של הפרדה (שכמובן מגובה בטענות מדעיות היגייניות): "בניגוד לאחרים שהיו כאן, אני אישאר נקי". או אפילו הקצנת ההפרדה בין הנקי לטמא: "מושב האסלה מלוכלך, מה שייצא ממני מלוכלך, אבל אני עצמי לא קשור לכל זה, אני אהיה נקי".

שאפר מסכמת:

כמו-כן, יש מקום למחקר שיבחן בפירוט רב יותר את הדרכים בהם שירותים משקפים את החלוקות המגדריות והמעמדיות בחברה שלנו. למשל, מחקר עתידי שישתמש באטלס החברתי של פריוולגיות (ומגבלות) יוכל לבחון את הנחות-היסוד המגדריות והמעמדיות של הרשויות המוניציפליות המספקות את המתקנים האלה, על-ידי ניתוח עדכני של הזמינות, המתקנים, המיקום, הנגישות ומצב התחזוקה של שירותים ציבוריים ברחוב ובמבנים ציבוריים… בתור חברה בקבוצה חברתית שההביטוס ה"שירותי" (toiletry) שלה מבקש להכחיש את הטבעיות של עשיית הצרכים, עליה ניתן לדבר רק בלשון נקייה, חקר שירותים ציבוריים פתח בפניי עולם פרטי שלרוב חולקים רק עם הקרובים האינטימיים ביותר. (512-513)

קייס מסכמת:

אך האם ההזדמנות להתייחד עם הדומים לך, כש"הדומים לך" מוגדרים על-ידי מינם, היא מחיר או יתרון של הפרדת המשתנות? אנשים רבים, וביניהם נשים רבות, ודאי ממשיכים לראות זאת כיתרון. אני, עליי להודות, אפילו לאחר בחינה זהירה של הטיעונים הנגדיים, עדיין נוטה לראות זאת כמחיר. בזה, הגם שזה מוזר, אני אולי רואה עין בעין עם פיליס שלפלי– שתינו סבורות שהשגת שוויון זכויות לנשים אולי דורשת את קץ ההפרדה בין המינים בשירותים הציבוריים (224 – 225).

—

Case, Mary Anne. “Why Not Abolish Laws of Urinary Segregation?” In Toilet: Public Restrooms and the Politics of Sharing (ed. Harvey Molotch and Laura Norén. New York: NYU Press, 2010), 211-25.

Schapper, Jan. “The Writing is on the Wall: the Text(ure) of Women's Toilets in Australia.” Gender, Place & Culture 19.4 (2012): 494-517.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

עוד משהו על יהדות וניידות

המאמר של פיליפ גץ על "תגלית" המופיע בגליון האחרון של סקירת ספרות יהודית (Jewish Review of Books) סוקר יחד כמה פרסומים על המפעל המעודד ביקור בישראל ליהודים צעירים שטרם עשו כן, במימונם של הנדבנים צ'רלס ברונפמן ומיכאל שטיינהרט. דומה שגץ לא רווה נחת מספרו של שאול קלנר, אולי משום שבניגוד אליי הוא השתתף באחד המסעות של תגלית. כל מושא של מחקר סוציולוגי מכיר את החוויה: התיאור של החוקר שונה בנקודות משמעותיות מן החוויה הסובייקטיבית ומעורר אנטגוניזם. הבדל נוסף בינינו הוא שגץ לא התייחס בכלל למקומו של הסכסוך במפעל תגלית (שדווקא היווה נקודה משמעותית בקריאה שלי, ראו ציטוט שהבאתי כאן). יהיה מעניין לבחון במבט משווה את השיח הלאומי-תועמלני בשני צירים שייכרכו יחד: הגירסה הציונית לסכסוך כפי שהיא מוצגת ב"תגלית" (למשל, כפי שזו מיוצגת אצל קלנר, אבל גם בביקורת של ג'יי-סטריט על הסירוב לשתף אותם), לצד השיח כלפי תיירים ועולי-רגל נוצרים (שנסקר במחקר של ג'קי פלדמן); הציר השני הוא השוואה בין השיח הציוני של "תגלית", לעומת הקמפיין להחזרת יורדים (דובי כתב עליו יפה). ודאי שהקמפיין הוא קצר-ימים וקצר-רואי בהתאם לסוגתו, לעומת מפעל "תגלית" שנמשך כבר כמה שנים והשלכותיו ארוכות-טווח. בכל מקרה, יש מקום לדיון נוסף.

גץ מפנה תשומת-לב לשתי סוגיות חשובות, שייתכן ואף קשורות זו בזו: אחת, תפקיד המיניות והחפצון המיני כחלק מחווית "תגלית", המעודד כמעט באופן רשמי על-ידי שילוב חיילי צה"ל המצטרפים למסע; לצד סטריאוטיפים זולים אך תקפים של מאצ'ואיזם גברי ישראלי ואגרסיביות צרכנית (ומופקרות מינית? – כך קלנר) של אמריקאיות, האווירה הפסבדו-רומנטית וארוטית תורמת להטמעת "תגלית" כמפעל שדכני שמטרתו הורדת היקף ההתבוללות.

גץ מעיד מחוויתו האישית, אך גם על בסיס הספרים הנסקרים, שישנו מתח בין המסר הגלוי של פוליטיקאים ישראלים הנואמים בפני משתתפי "תגלית" בזכות עלייה ושלילת הגלות, לבין המסר הסמוי המובנה בכל היבט של המפעל, שאיננו מעודד עלייה כלל, ומדגיש את הקשר בין הקהילה היהודית בגולה לישראל (ובכך מחייב למעשה קיומה של גולה), וכן מחוייבות לקהילה היהודית, המתבטאת – בין היתר – באנדוגמיה. הפער הזה הוא פער מבריק בין צורה לתוכן: ראש-הממשלה (שרון בטקסט המבטא את זכרונו של גץ, ובתמונה: נתניהו, ללמדנו שאין מדובר במקרה חד-פעמי) מדבר בעד עלייה, והמשתתף קולט את המסר הזה כמשמעות המפעל, "ומתפשר" בכך שהוא איננו עולה לארץ, אך מגביר את מחוייבותו – שזו הייתה המטרה מלכתחילה.

כשגץ מתאר את ההיפוך בין פרדיגמת החייל המאצ'ו והאמריקאית, לבין האמריקאי הרגיש והחיילת הקשוחה (שהקשר ביניהם אינו יכול להתממש), דומה שהוא בבלי-דעת מאמץ את הדימוי של היהודי הגלותי החלש והנשי, לעומת "היהודי החדש" המגולם בדמותו של הצבר, ובכך המסר הגלוי והסמוי בכל זאת מתאחדים בלי כוונת-מכוון למסורת ארוכה של שלילת הגלות.

אחד ההיבטים המעניינים שמצביעים על העדפתה של מגמת השדכנות על-פני מגמת העלייה, הוא התאמת קבוצות למיגזר מסויים: ראשית לחלוקה הדתית בתוך ארצות-הברית (שכמעט ואיננה קיימת ביהדות הישראלית), וגם על-ידי ארגון קבוצת להט"ב (אין עדות שצה"ל מאתר חיילים הומוסקסואליים כדי לשבץ אותם בקבוצה זו דווקא, ברוח הפיסקה הקודמת). מן הסתם, לו הקבוצות היו מעורבבות, היה קשה יותר למצוא שידוך הולם, בין המשתתף הניאו-אורתודוקסי והמשתתפת הרפורמית, או להיפך. אבל קיומה של קבוצה להט"בית איננה רק סימן לפתיחות והתקדמות. ייתכן מאוד והיא מצביעה על מה שעומד בבסיס המאבק בהתבוללות: אין זו הקמת משפחה יהודית שנועדה לשמור על טהרת הגזע, כפי שיש שיטעו לחשוב. מדובר בשימור הבסיס הקהילתי לכוח הפוליטי והכלכלי של יהדות ארה"ב הן כקהילה בפני עצמה, והן כעתודה פילנתרופית ושתדלנית לישראל. דברים דומים כתבתי כאן (ביקורת אפשרית תהיה שאני דוחה את מגוון האפשרויות העומדות בפני הומוסקסואלים להתרבות ולהקמת משפחה, אלא שנראה לי ששימור כוחה של הקהילה עולה גם במקרים כאלה על שימור הגזע).

הנקודות שעולות בביקורת המרתקת של גץ ביחס לניידות, זהות וקהילתיות מתקשרות יפה לביקורת נוספת המתפרסמת בגליון, על המוזיאון החדש בפילדלפיה להיסטוריה אמריקאית יהודית, פרי-עטה של אסתר שור. שור מיטיבה לשלב בין סקירה ספרותית להיסטורית, כפי שעשתה בספרה על אמה לזרוס, וגם בביקורת זו היבטים תרבותיים והיסטוריים מתחברים יחד לכדי מבט בוחן ביקורתי על המוזיאון החדש. העיצוב של המוזיאון נועד להעניק למבקר תחושה של ניידות, והקשר המשמעותי בין זהות יהודית ליכולת של היהודי להתנייד חוזר ועולה גם בביקורת הזו. שור מתייחסת בקצרה לניגוד שבין העיצוב הארכיטקטוני של המוזיאון לעיצוב של ליבסקינד במוזיאון היהודי בברלין, ואך חסרה לי גם התייחסות משווה בין מיקומו של המוזיאון החדש בפילדלפיה, בתוך השדירה הלאומית בפילדלפיה (סמוך להיכל העצמאות), לעומת מוזיאון השואה בוושינגטון הסמוך לשדירת הלאום. אמנם השוואה כזו דורשת גם הנגדה בין השטח הקטן יחסית בפילדלפיה והחוויה הקצרה של המבקר בה לעומת החוויה המקטינה של השטח העצום בוושינגטון, ובכל מקרה, יש עוד הרבה מה לומר על הבחירה והמיקום של השניים.

שור מתייחסת למיקום של המוזיאון שימשוך אליו מבקרים לא-יהודים רבים, שיגיעו לשדירת הלאום ויוסיפו אותו לביקור שלהם, ותוהה אם המוזיאון איננו חוטא בחגיגת-יתר של הקיום היהודי, תחת מבט ביקורתי ומורכב יותר:

לסיור בקומה זו יש נופך אקראי ובלתי-תובעני; המוזיאון איננו מציג חפצים אלא מספק אותם, תערובת של כל הקיטש היהודי שמילא את בית-ילדותי שלי עצמי בפרברים בשנות החמישים והשישים. למעשה, נראה שהמוזיאון הזה דווקא מסתכל בעין יפה על מה שעשינו עם החירות שניתנה לנו מאז 1945: הגירה לפרברים ולרצועת השמש [ראו כאן, א"ע], מימון המדינה היהודית; לחגוג את עצמנו וקיומנו דרך טקסים של מעגל החיים ומחנות קיץ; פעילויות למען אסירי-ציון; מאבקים למען זכויות אזרחיות ושחרור האישה; בניית בתי-כנסת מרשימים ומרכזים קהילתיים. בעזרת סרטי-וידאו משפחתיים במוקרנים בגאוניות על שולחן מטבח מפורמייקה וגריל של החצר האחורית, המבקרים מוזמנים להרגיש בנוח עם עצמם וחירותם, במקום לעמוד מול מראה שתשקף את עצמם ועוצמתם – מחדש, ובהזרה.

במסגרת מוצג אחר במוזיאון, עבודה של בן רובין המשתמשת בדפי תלמוד ובאור, שור יוצרת קשר בין פסל החירות (שהיה ההשראה המרכזית של העבודה) לנר התמיד היהודי. בפיסקה הזו, היא מכנה את התלמוד “המסורת המשפטית של היהדות”. עמדתי לערער על ההגדרה של התלמוד ככזה, אבל ההתלבטות הזו בדיוק עומדת בבסיס מאמר אחר המתפרסם בגליון, מאת משה הלברטל (“על סף הסליחה” – הקישור מוביל לטקסט המלא). היכולת של הערה קצרה במאמר אחר לעורר קשרים למאמר נוסף באותו גליון מעידה על עבודת עריכה מעולה, שבה מאמרים שונים מאירים זה את זה ומגלים פנים נוספות (כפי שגם הדיון בשני המאמרים לעיל מעיד).

למרות שמהביקורת מתקבל הרושם שהמוזיאון מדגיש את הקיום היהודי בארצות-הברית כתופעה תרבותית בעיקרה (הפיסקה המצוטטת לעיל הזכירה לי את סרט התעודה רח’ בירץ’ 51), הרי שההחלטה המוזכרת בסוף הביקורת, שלא למכור כרטיסים בשבת (אף כי המוזיאון פתוח), מצביעה על המתח שגם בארצות-הברית לא נפתר, שבה אותה תרבות מרכינה ראש בפני ההלכה של הדת שבבסיסה. האופציה של יהדות כתרבות איננה אופציה שלמה, המצליחה להתקיים בזכות עצמה, בנפרד מן הדת.

כפי ששתי הדוגמאות הללו מראות, גם בגליון הזה (על כך שיבחתי אותו בביקורת שלי על הגליון הראשון) תחומי העיסוק של כתב-העת נוגעים בתרבות יהודית במובן הרחב ביותר שלה, וכוללים ספרים, סרטים (ביקורת של אלי פישר ושי סקונדה על "הערת שוליים"), פוליטיקה (רות גביזון על "עם ככל העמים" ), דת ומוזיאון, כאמור. ראויים לציון מאמרה של רות ווייס על כתבים קומוניסטיים ביידיש, וביקורת של אלן מינץ על ספרו האחרון של חיים באר.

[לצערי, הרבה מהקישורים שסיפקתי מובילים לכתבות שנוסחן המלא מוגבל למנויים].

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

דברים שכותבים על בגדים

דווקא מאמר על שיח מיזוגני ביחס להוריקן קתרינה מאפשר תובנה על השיח השוביניסטי הפוליטי בישראל שלא ניסחתי לעצמי קודם לכן. הגליון האחרון של כתב העת לתרבות פופולרית כולל מאמר המנתח חולצות טי הומוריסטיות (אם כי זה עניין של טעם, כמובן) המגיבות לאסון קתרינה. אפתח בציטוט מדברי הסיכום של המאמר, כדי לתמצת את טענתו:

על-ידי עיסוק ביקורתי בתוצר תרבותי רגיל, בחנו את טבען של הסיסמאות הממוגדרות והמיניות על חולצות טי של הוריקאן קתרינה. אנו טוענים שהסיסמאות האלה מרמזות על קול גברי הטרוסקסואלי הדובר דרכן, ומניחות קורבן גברי והטרוסקסואלי של הסופה. הסיסמאות הללו משקפות ומגלות דמיונות גבריים והטרונורמטיביים של יוצרי התרבות שלנו; הדימויים והמסרים הדכאניים שהן נושאות הם גם הסמנים התרבותיים שפונים לגישות פרטיות ולאידיאולוגיות חברתיות גם יחד. סיסמאות חולצות הטי האלה מציעות לציבור ייצוגים הגמוניים של מיניות נשית בזמן שתוצרי תקשורת אחרים (לדוגמה, תוכנית הטלוויזיה סקס והעיר הגדולה) מתגאים בייצוגים מתקדמים יותר של נשים והמיניות שלהן. לכן, אנו גורסים כי יש להצביע על צורות של ביטוי תרבותי המשמשות כמצע-פרסומת לסקסיזם.

אני מסתייג מההנגדה של חולצות סקסיסטיות ו"סקס והעיר הגדולה" כאילו שבייצוג המסויים הזה של נשים פעילות-מינית המדברות על מין בצורה מסויימת בהקשרים מסויימים ובשימוש עודף בדימויי גוף מסויימים אין משום החפצה ושאר בעיות ההופכות גם סידרה כזו למושא ראוי לביקורת פמיניסטית. לכל היותר, יש מקום להרהר אחר ההבדלים שבין מסרים סקסיסטיים ישירים ובוטים, לבין מסרים סמויים שפועלים בניגוד למסרים גלויים שלכאורה מקדמים סדר-יום הפוך.

הטענה המגולמת בפיסקה מהצוטטת אכן אומרת נקודה חשובה: תפיסות תרבותיות נפוצות לא רק באמצעים של התרבות הפופולרית הותיקה (כמו מוסיקה, טלויזיה וקולנוע), ובוודאי לא מוגבלת לאמצעים של התרבות הגבוהה (אמנות פלסטית, ספרות, תיאטרון ומחול), אלא גם בהיבטים של תרבות פופולרית שכמעט איננו חושבים עליהם במובן של "תרבות". איננו חושבים עליהם במובן זה שמוסף הגלריה של "הארץ" או מגזין תרבות טלוויזיוני ידווחו על סרטים, ספרים, מופעים וכו', ואפילו על אירועי אופנה, אבל כמעט לא תהיה התייחסות לחולצות טי, או סטיקרים, והרבה דברים אחרים. ועדיין, זהו חלק משמעותי מהתרבות הפופולרית שמבנה שיח.

אבל חוזקו של המאמר איננו מתמצה בביקורת על המסרים הסקסיסטיים הגלויים של החולצות. הכותבות מתייחסות בכבוד למקום של הומור וכעס כאמצעים פסיכולוגיים המאפשרים לקרבנות האסון לייצב תחושת-שליטה וסדר בחיים שלהם כחלק מתהליך ההתמודדות שלהם. הצגת הפן הזה של התפקיד של החולצות מאפשר לכותבות להימנע מעמדה של בוז מוחלט לחולצות, ומדגיש שהדיון שלהן הוא רציני ומכבד, ומבקר פן מאוד מסויים בחולצות הללו, שמוטב שלא היה.

המאמר נפתח בציטוט מחולצה שכזו:

That Bitch Katrina

Blew Me

Stewed Me

Pretty Much Screwed Me!

No wonder they name hurricanes after women!

לפני שאמשיך, אולי כדאי להזכיר שבאנגלית לשמות העצם אין מין, ולכן ההתייחסות לסופה כנשית איננה נעוצה בהסבר לשוני. דבר שני שחשוב לזכור הוא שהשמות ניתנים מראש ולא בדיעבד, וששמות גבריים ונשיים ניתנים לסירוגין. הציטוט שלעיל משקף לכאורה לא יותר מבורות ביחס לתהליך הזה, ולמקריות שבה הסופה הקטלנית נשאה שם נשי ולא גברי, אבל במובן עמוק יותר היא חושפת שהמניע לבדיחות האלה איננו טמון בתגובות לאסון, וכמעט אפשר לומר שהתהליך הוא הפוך: דיעות סקסיסטיות ותסכול מיני מחפשות דרכי-ביטוי, וצירוף המקרים האומלל של הסופה עם השם הנשי והאסון שהיא הביאה הוא כמעט בגדר תירוץ נוסף לבטא את הדיעות והתסכולים האלה.

והתובנה הזו היא כל-כך פשוטה, ואולי בנאלית מדי למי שעוסקים בנושאי מיגדר באופן יומיומי, שאני כמעט מופתע שנזקקתי למאמר כזה כדי לנסח אותה. אבל בזה בדיוק העניין: כל עוד הבעייה של השיח השוביניסטי נושא מטרה פוליטית קונקרטית, קל לחשוב שהמטרה משתמשת באמצעי לא-ראוי, מבלי לראות שהשיח הזה הוא מטרה בפני עצמה. למשל, כאשר מבקרים את היכולת של ציפי לבני או של הילרי קלינטון לענות לטלפון האדום בשלוש בבוקר, אני אוטומטית מניח שהדבר העיקרי שמנחה אנשים שמעלים טענות כאלה זה הצורך לפגוע במועמדות הנשית לטובת מועמד אחר. במילים אחרות, שהדברים נאמרים בשביל לקדם את נתניהו, ברק או אובמה. ושכדי לקדם את המועמד שלהם, אנשים מוכנים לומר דברים חשוכים, נוראיים, מטומטמים. מאוד יכול להיות שהניתוח הזה הוא עדיין נכון, אבל הוא מחמיץ מסר שהוא לא פחות חשוב. הרי אלה שאמרו דברים כאלה על קלינטון ולבני לא התייחסו לכשירות הספציפית שלהן לתפקיד על-פני המועמד הנגדי, אלא לכשירות של כל אישה באשר היא אישה. ולכן, לא נכון לראות באמירה כזו כאמצעי נלוז למטרה פוליטית קצרת-טווח, אלא לראות בהטלת הספק הזו מטרה בפני עצמה: אין אישה שיכולה להיות נשיאת ארצות-הברית. אין אישה שיכולה להיות ראש-ממשלת ישראל. וכשרואים שזה המסר המקופל בתוך האמירה הזו, מבינים שלבני או קלינטון הן פתאום לא המטרה, אלא בעצמן אמצעי כדי להטמיע ולהעמיק בתודעה את התחושות העמומות האלה, שלא מרבות לקבל ניסוח ישיר, כמו זה שעל החולצות.

הדיון בחולצות חושף את זה כי אין סיבה ממשית להתעסק יותר מדי במיניות של כוח-טבע, ולכן המניע המיזוגני – שהוא-הוא המטרה של כל השיח הזה – הופך למאוד גלוי, גס ומחוספס, בשלל הדוגמאות שהכותבות מביאות במאמר. אבל למשל כשיוסי ורטר, שוביניסט ידוע, משווה את שרה נתניהו למפלצת-עוג מצויירת, אין לראות בזה רק את הנטייה התקשורתית הרגילה להסיר כפפות ומראית-עין של אתיקה בסיסית כשנתניהו ראש-הממשלה. תהיה זו טעות לראות בזה עוד כלי במסגרת "כל הכלים כשרים" במלחמת החורמה של התקשורת נגד נתניהו. כי בראש ובראשונה, זו הרשאה לעסוק במראה החיצוני של אשת ראש-הממשלה כחלק מדיון פוליטי תקשורתי. וכדי שלא יאשימו אותי בהתחסדות, אזכיר שיש הבדל בין מה שאומרים בשיחת-סלון מול המירקע, בלי יותר מדי בלמים וצנזורה, לבין סגנון עיתונאי, של מה שראוי לדפוס. פה ושם יש הערות גם על מראה חיצוני של גברים פוליטיקאים, זה נכון. הרבה פחות. הרסן על המקלדת איננו מהודק כשהוא נוגע לנשים, וזה עניין אידיאולוגי מובהק, וצריך לראות אותה כפי שהיא: זו אינה ביקורת על המראה של שרה נתניהו כאמצעי לבקר את נתניהו; זו איננה ביקורת על הנשיות של ציפי לבני כאמצעי לנגח אותה; במקרים יוצאי-הדופן שבו נדרשים להתייחס לנשים בפוליטיקה, משתמשים בזה בשביל להעביר מסרים עמוקים וקמאים על נשים. כאלה שלכאורה כבר לא ראוי לחשוב אותם, אבל הם מופיעים על חולצות טי גסות-רוח ובמדורים פוליטיים כאחד.

—

Macomber, Kris, Christine Mallinson and Elizabeth Seale. “'Katrina That Bitch!’ Hegemonic Representations of Women’s Sexuality on Hurricane Katrina Souvenir T-Shirts.” Journal of Popular Culture 44.3 (2011): 525-44.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

רב-תרבותיות והנראטיב הציוני

ההבחנה של מינוב, שציטטתי בפוסט הקודם, לפיה "שונה" הוא תמיד ביחס למשהו, חשובה מאוד גם לדיון ביקורתי על שיח תקין פוליטית, וגם לעניין ההפרדה שכבר הוזכר. "מגדר", הוא כמובן דוגמה מצויינת. בשלל אוניברסיטאות בארץ ובעולם קיימות תוכניות ללימודי "מיגדר ונשים", או רק "מיגדר" או רק "נשים". לגברים, לכאורה, אין מיגדר; על גברים לומדים בחוגים להיסטוריה, לפילוסופיה, לפוליטיקה וכולי. גברים הם בכל מקום, ואינם צריכים חוג שיתמקד בהם. זוהי כמובן הקצנה: הפריחה של לימודי המגדר העלתה שאלות רבות שרלוונטיות גם לזהות הגברית ואופני הבנייתה, כשאחד החלוצים שהגיב לכך היה חיבורו של ג'ורג' מוסה, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity. אמנם אפילו בחיבור מאוחר זה הדגש של מוסה הוא על לאומיות לא פחות מאשר על גבריות והיבטי מיגדר, ואם ניתן דעתנו על מחברות דוגמת וירג'יניה וולף וסימון דה-בובואר ועד כמה הן מקדימות כל התבוננות רפלקסיבית על גבריות או זכריות, נראה עד כמה שלת התפיסה של גבריות בתור נורמה או ברירת מחדל שאיננה ראויה לעיון בפני עצמה. המלכוד הוא ברור: אם בנוסף לעובדה שכל תולדות התרבות והמחשבה האנושית נשלטות על-ידי גברים (גם מבחינת מושאי המחקר וגם מבחינת החוקרים), גברים יבקשו חלקה שווה בתוכניות לימודי מיגדר, הרי שאפשר יהיה לראות גם בזה נסיון פטריארכלי דורסני, שמבקש להילחם בהשמעת קולות נשיים. אבל מבלי התייחסות לבעייה הזו, אנחנו גם מקבלים את המציאות שההיסטוריה, הפוליטיקה, הספרות והפילוסופיה הם גבריים, בעוד שהנשים נדחקות לקרן פינה בחוגים המיוחדים להן. את המלכוד הזה אין לפתור, אלא להיות מודעים אליו, בגישוש עדין אחר הדרך הנכונה להתייחס אל מיגדר כמרכיב-וכמַבנה-זהות.

התובנה לגבי הגדרת הנורמה ומסגור השונה (כחלק מתהליך יצירת הזהות), היא משהו שאירופה נאבקת בו הרבה יותר מישראל, וישראלים, בהכללה גסה, משתוממים על ההתמודדות האירופאית וכושלים בפענוחה, כאילו מדובר בשינאת זרים גרידא, וש"עכשיו הם מבינים". לפענוח נכון כדאי להנגיד אולי לא רק את ההתמודדות האירופאית מול הישראלית, אלא גם את ההתמודדות האמריקאית. אף כי הפטריוטיות האמריקאית איננה נופלת מאף לאומיות אירופאית ואחרת, ברטוריקה שלו הזהות האמריקאית מתבססת על לאומיות שהיא לכאורה נטולת-אתנוס, או אולי נכון יותר לאומיות פוסט-אתנית, המבוססת על אידיאולוגיה (כאן כתבתי על זה ביתר בהירות). האירופאים מבקשים לעתים לחקות את הנטייה הזו, אלא שכל מהותה של אירופה, שככלות הכל מאוד דומה זו לזו (הכל בהכללות גסות, כמובן), היא ההפרדה על בסיס הבדלים דקים מאוד. ללא אמונה לטנטית ב"צרפתיוּת" או "שוודיוּת", אין ממש הצדקה לכל ההבדלים וההסדרים ההופכים את אירופה למה שהיא. וכך המהגרים, מתבקשים להתאים עצמם לצרפתיות או הולנדיות או שוודיות, שטיבה איננו ממולל עד הסוף. האם הצרפתיות הזו היא לבנה? נוצרית? ליברלית? איזשהו תמהיל של הדברים הללו, מן הסתם, אלא שלא כולם נאמרים. מן הסתם, אף אחד לא יבקש מכם להודיע שישוע נולד מבתולה כדי לקבל אזרחות צרפתית, אך מהגר שיסרב לחגוג את חג המולד מוציא עצמו מן הכלל. האם צרפת מוכנה לנשיא שמודה בריש גלי שהוא איננו חוגג את חג המולד? ושוודיה? וארצות-הברית? אלה דברים קטנים שאינם עומדים במרכז סדר היום הפוליטי אך מחשבה עליהם מעידה עד כמה עמוקות אמונות תפלות שונות, המעצבות את סדר-היום האזרחי. מוטב לדון במפורש על גבולות הסבירות של הזרות המבקשת להיטמע, אך לרוב מעדיפים לדבר בנאומים כלליים על יכולת ההשתלבות במקום לפרוט אותה לדקדוקיה. חוק הבורקה הצרפתי הוא משל, אך הוא גם תוקף סמן גלוי וברור כל-כך, ואיננו מתמודד עם הרבדים העמוקים יותר, שהחוק איננו בהכרח הנתיב המומלץ להתמודדות עימם.

ישראלים ליברליים מבקשים לחקות את המודל האירופאי, ולהכליל בהגדרה שלהם לזהות הישראלית גם את אלו המודרים והמדירים עצמם ממנה. המכשולים הרבים יוצרים בעיות שהליברלים מבקשים להחליק בשיח שלהם, תחת התמודדות עימם. העלייה האתיופית היא אולי המכשול הפשוט ביותר, הגם שרבים מעדיפים לדמיין את שרוליק כבהיר-עור. אבל החרדים והפלסטינים האזרחים אינם מודרים כשונים סתם; אלה הן אוכלוסיות שבנראטיב שלהן טבועה התנגדות יסודית לקיום מדינת ישראל, ויש לי ספיקות לגבי התבונה שבהכללה התקינה פוליטית של מי שמבקש שלא להיטמע במודע. הפרדה כעניין טבעי ומלאכותי, כבחירה וכנתון.

האתגר הישראלי, שאין לצפות להתמודדות עימו בקרוב (אך אם לא בקרב הציבור הרחב, הייתי מייחל לדיון פנימי לפחות בקרב הציבור הפרוגרסיבי יותר בארץ) הוא להיישיר מבט אל סוגי השוני המגוונים הקיימים בישראל, וחיפוש עיקש אחר נראטיב שיכול להכיל את המציאות על מורכבויותיה. התהליך הזה כולל זניחה של רעיונות מיושנים שכבר אינם תואמים את המציאות הקיימת.

נוח לפנות ליהדות ארצות הברית לבקש תרומות וסיוע פוליטי לקידום סדר-יום ליברלי. אך מאבק להשארת הפליטים בישראל איננו מתיישב עם רעיון המדינה היהודית, המעניקה אזרחות על-בסיס שייכות אתנית / דתית. אם מבקשים להפוך את ישראל למדינת הגירה מן השורה, במודל האירופאי, יש להעריך מחדש את היחס לחוק השבות, את היחס בין ישראל ליהדות העולם, ואת הבסיס המוסרי לפנייה לגורמים יהודים-אמריקאים כאמצעי הפעלת-לחץ או מינוף פעילות.

אם מבקשים להתייחס לפלסטינים ישראליים כאזרחים מן השורה, שווים לכל דבר ועניין, יש לתהות כיצד עמדה כזו מתיישבת עם רעיון שתי המדינות, מה היחס של אותם ישראלים למדינה הפלסטינית, ומה החשש משותפות ישראלית-פלסטינית כאשר הפלסטינים הם רוב? אם ישנו חשש, הרי שאין מקום לדבר על אותה חמישית (כמעט רבע) מן האזרחים כשווים לכל דבר.

כתב העת "תרבות ציבורית" (Public Culture) הקדיש את גליונו האחרון לרב-תרבותיות, הגירה וגזע בצרפת (Racial France, כלשונו). ייצוגי הצרפתיות השחורה היו מגוונים ומרתקים, ולהקשר הפוליטיקה של הניידות אולי היה מעניין בעיקר הייצוג של צרפתיות שחורה שלא בצרפת. כתוצר קולוניאלי, אני נוטה לחשוב על צרפתי מחוץ לצרפת כעל אדם לבן, קולוניאליסט, היושב באפריקה, אסיה או צפון אמריקה. אבל הנה האופציה של הרחבת הזהות מעבר לקבוצת השייכות האתנית מתרחבת בעצמה, להגדרה שגולשת מעבר לטריטוריה, ומסבכת עוד יותר את שאלת הזהות. אבל חזרה לצרפת עצמה: מאמר של דומיניק מלאקֶה (Dominique Malaquais) כולל תמונה של כניסה לבית-דירות בפאריז, מאת כריסטופר מור, כחלק מפרוייקט "דמוקרטיה בפאריז":

—

תיבת האינטרקום לרגלי מגדל במאנט-לה-ז'ולי מספרת סיפור על קוסמופוליטיות שכמעט ואיננה מתוארת בתקשורת הצרפתית. אם השמות בתיבה יכולים לשמש אינדיקציה כלשהי, יותר יבשות ותרבויות מכונסות כאן מאשר בסלונים העולמיים ביותר של פאריס (236).

הצילום רחוק מלהיות אוטופיה. התוויות המלוכלכות, היעדר האחידות, מרמזים על טיפוח חלקי, אולי על מעמד סוציו-אקונומי חלש. המרחיקים לכת יראו באיקונוגרפיה כזו סמל לניכור מודרני, שבו השמות הנפרדים נפגשים רק בביורקרטיה התשתיתית, מבלי לספר לנו דבר על טיב המפגשים, אם קיימים בכלל, בין הדיירים. ועדיין, תיבת-דואר כזו רחוקה מלהיות מציאות ישראלית. אך הסיפור הנדרש כדי ליצור תיבה כזו חשוב לא-פחות, והסיפור על גלויות שנקבצו בארבע כנפות חזרה אל "הארץ שלנו" איננו הולם אותו. מי שרוצה סיפור כזה, צריך לחשוב על פתרון לשוק העבודה ולהגירה אל ישראל. מי שרוצה סיפור אחר, צריך לחשוב כיצד הוא מצדיק את הישיבה שלו במקום הזה, את הורשת הארץ מפני תושבים קודמים, ואת חלוקתה לפי הגיון כזה ולא אחר. אלה הן תשובות מורכבות, שאם נדונות בכלל, הן נדונות בנפרד. התשובה תהיה ראויה יותר אם הדיון יכלול את כולן.

—

Malaquais, Dominique. “Imag(IN)ing Racial France: Envoi.” Public Culture 23.1 (2011): 233-254

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שוני מניח בסיס התייחסות

אם אני אתאר במילים ממשיות את ההתרוממות שחשתי לקראת, תוך כדי ולאחר שהסתיים הסמינר שארגנתי אודות הפרדה, זה יישמע כסופרלטיבים זולים. בנוסף לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שממנו צמח העניין הפרטי שלי בנושא, הדיון כלל הפרדה בין נשים וגברים בחופים בישראל, הפרדה בין סרבני מצפון לחיילים בבסיסי צבא אמריקאיים במלחה"ע הראשונה, הפרדה בשואה, מזרח ומערב ברלין, הפרדה בין שחורים ללבנים במרטיניק שלאחר הקולוניאליזם הצרפתי, והפרדה בין נזירות לכלל החברה (שהיא חלקית הפרדה מגדרית) במנזרים בפורטוגל. את רשימת הדוברים וכותרות תוכלו למצוא כאן (מושב 2.14).

דיון משותף בכל הדוגמאות המאוד שונות הללו סיפק לי המון השראה לבחינת המושג כהפשטה תיאורטית וככוח חברתי. הנה תרגום דברי הפתיחה שנשאתי:

—

העניין שלי בהפרדה החל כעניין פוליטי. היה לי מוזר, לומר זאת בעדינות, שפחות משני עשורים לאחר נפילת חומת ברלין, הרעיון של חלוקת עירי, ירושלים, צבר הסכמה רווחת בתור הדרך הטובה ביותר לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההנגדה בין ברלין לירושלים היא מעשה של דמגוגיה שטחית. ככלות הכל, ברלינאים ממזרח וממערב אכן היו שייכים לאותו עם, וחלוקת העיר הייתה מעשה מלאכותי של כח ופוליטיקה שנבע מאידיאלוגיה שהתעוותה. חלוקת ירושלים, לעומת זאת, מוצעת כדי להפריד בין שתי קבוצות אתניות שעשו כל שבידן כדי לשכנע את העולם שהן אינן יכולות להסתדר, או לחיות בדו-קיום.

לכן, המסע שלי עצמי בחקר ההפרדה כרעיון וכמציאות, כלל מעתק מההתנגדות הנחרצת לכל מושג של הפרדה, ותפיסתה כרעיון מרושע – או לכל היותר, אווילי – לביקורת מרובדת יותר, והשלמה עם העובדה שגם אני מקבל את השימושיות של ההפרדה בהקשרים מסויימים. אני בהחלט חושב שכדאי להפריד רוצחים פסיכופתיים ועברייני מין סדיסטיים משאר החברה למען תחושה כללית של בטחון מוגבר בציבור; ייתכן שמומלץ להגביל את התנועה של אנשים מסויימים עם מחלות מדבקות, לפי מיטב שיפטם של רופאים ומומחים בתחום; אני כן תומך בהפרדה בין גברים לנשים בשירותים ציבוריים, על-מנת לספק תחושת פרטיות ובטחון.

כיצד אני מצדיק, אם-כן, תמיכה בהפרדה מגדרית בשירותים ציבוריים, ועדיין מתנגד להפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית, למשל, נוהג שהופך בהדרגה לרווח יותר בישראל? פשוט מאוד: בעוד שהדוגמה הראשונה נוגעת לאיברי-מין, גוף ופרטיות, האחרונה איננה נוגעת לאלה. אך השאלה ממשיכה: אם כך, היכן אני עומד בשאלת החופים הנפרדים? הנטייה הטבעית שלי היא להתנגד להם, אבל הקריטריונים מיטשטשים ומאתגרים את הערכים שלי, באופן שקורא לי לבחון את הדיעות הקדומות שלי עצמי.

הפרדה היא מושג מרתק, משום שהיא מקפלת בתוכה נקודת המפגש בין שתי מערכות של קטגוריות: ברמה אחת, היא כוללת את המפגש שבין מרחב לחברה. כמה מן המאמרים שקראנו להיום, התייחסו להפרדה פיזית, כזו שכללה ייצור פוליטי של מרחב, ששיקף – אך גם ביקש לעצב – הבניות חברתיות. במישור אחר, הפרדה היא נקודת המפגש שבין הטבעי למלאכותי: מיגדר, גזע ואתנוס הם מאפיינים מובנים: אנו נולדים עם הבדלים גנטיים וביולוגיים, ניכרים וברורים לעין. ערכים איכותניים ומוסריים שמיוחסים למאפיינים המובנים של הזהות שלנו הם שאלה נפרדת, כמובן, ועוד יותר מזה, פרקטיקות ההפרדה המיוסדות על ההבדלים הללו. במילים אחרות, העובדה שאנשים הם שונים, אין פירושה בהכרח שיש להפריד ביניהם, ועלינו לחשוב מתי איך ולשם מה מיוצרת ומובנית הפרדה שכזו. שוב, הבדלים בין אנשים יכולים לנבוע מסדר טבעי, נעדר בחירה: גברים ונשים, שחורים ולבנים, יהודים וערבים, יהודים ופולנים; אך ישנם גם הבדלים הנובעים מבחירה: חיילים וסרבני מצפון, דתיים וחילונים, מזרח ומערב גרמנים.

מרתה מינוב, מרצה בבית-הספק למשפטים של הרווארד, פותחת את ספרה, Making all the Difference, עם שתי דוגמאות של הפרדה, על-מנת להסביר את מה שהיא מכנה "דילמת השוני" (The Dilemma of Difference): ב-1974 קבע בית המשפט העליון בארה"ב שסטודנטים דוברי סינית במערכת החינוך הציבורית בסן פרנציסקו הופלו לרעה מהרוב דובר- האנגלית, משום שצרכיהם המיוחדים לרכישת השפה לא נענו, ועל-כן המערכת הותירה אותם מאחור. בעקבות כך, נקבעו שיעורים מיוחדים לתלמידים דוברי-סינית. באותה תקופה של שנות השבעים, הורים לילדים בעלי מוגבליות גופניות ושכליות ערכו מאבקים משפטיים למען שילוב ילדיהם בבתי-ספר וכיתות רגילים, כצעד לקראת אינטגרציה של ילדים בעלי מוגבליות בחברה הכללית. פתרונות הפוכים, אם-כן, הוצעו לבעיות של הפרדה ושוויון. במקרה הראשון הפרדה נתפסה ככלי מקדם שוויון, במקרה השני הפרדה נתפסה כפוגעת בעקרון השוויון האמריקאי.

מינוב מסכמת: שוני, ככלות הכל, הוא מושג משווה. הוא מניח בסיס התייחסות: שונה ממי? אני אינני שונה יותר משאת שונה ממני. אדם נמוך הוא שונה רק ביחס לאדם גבוה; תלמיד דובר-ספרדית הוא שונה רק ביחס לתלמיד דובר-אנגלית. אך על-פי רוב בסיס ההשוואה איננו מוכרז. נשים מושוות עם הנורמה הבלתי-מוכרזת של גברים, גזעי "מיעוטים" עם לבנים, נכים עם בריאים בגופם, ודתות וקבוצות אתניות של "מיעוטים" עם אלו של הרוב. אם נזהה את בסיסי ההשוואה הבלתי-מוכרזים שחיוניים למושג השוני, נוכל לבחון את היחסים בין אלו שיש להם הכח להדביק את תווית השוני ואלו שאין להם… תפיסות אודות שוני יכולות להצביע לבעיות רחבות יותר של מדיניות ציבורית ואחריות אנושית. המעבר ממיקוד תשומת-הלב מ"אדם שונה" להבנייה חברתית ומשפטית מאתגרת אופני הצדקה מבוססים זה-מכבר של המציאות והחוק. (עמ' 22 – 23).

ועם ציטוט רב-ההשראה הזה אני מבקש לסיים את דבריי ולהודות לכולכם שהתעניינתם בסמינר הזה, ומאחל לנו דיון פורה ביותר.

—

עד כאן דברי הפתיחה שלי. ואכן היה דיון פורה ביותר. ויש לי עוד דברים להגיד, אולי מחר.

—

Minow, Martha. Making All the Difference. Inclusion, Exclusion, and American Law. Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1990.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

ממתי החוברת ההיא של "לייף"?

—

מעט לפני שנסענו, נתקלתי בחנות הספרים בכרך הראשון של Bloom County. על התחושה המוזרה שבקריאת קומיקס פוליטי משנות השמונים הערתי כבר בפוסט אחר. כאן הצטרפה לתחושה הרגילה גם השמחה שבפגישה מחודשת, עם העצבות הנוסטלגית על החומר שהתיישן. מצד שני, עוד רגע אדגים מה הם הדברים ש"התיישנו"; סוגיות כאלה, אתם יודעים, שאנשים נאורים כמונו כבר לא מתמודדים איתם, כמו גזענות, שוביניזם, פחד מהאחר. אבל בתור פתיחה מוטב אולי להתחיל עם זוטה משועשעת יותר, שגם מעידה על הזמן שחלף: קומיקס לכבוד הלידה של המשך שושלת בית-המלוכה הבריטי, צ'ארלס ודיאנה מתלבטים על השם. בערך באותו זמן שקניתי את הספר, ויליאם הודיע על אירוסיו:

 

(מצד אחד, ברת'ד לא היה מדמיין שצ'ארלס ודיאנה יקראו לילד שלהם בשם כמו "הארי". מצד שני, הארי מעולם לא יועד להיות יורש-העצר).

—

בנוסף להיותו תלמיד בית-ספר, עובד גיבור הקומיקס, מיילו בלום, במערכת העיתון המקומי, שם הוא מציק בדר"כ לסנאטור בדפלו (אני לא יכול לחשוב על דרך לתרגם את השם הגאוני הזה לסנאטור):

 

 

 

הקריאה בקומיקס הזה שימשה עבורי מבוא לביקורת התקשורת ולציניות התקשורת (עם שיעורים משלימים מ"כן, אדוני ראש הממשלה"). כרגיל, ההומור משמש צינור מידע לדברים שקשה לאנשים להתעמת איתם או לחשוב עליהם באופן יומיומי.

—

וכעת, לביקורת החברתית. כשמיילו בלום איננו העיתונאי הציני, הוא אומר דברים רדיקליים, שמכוונים להרגיז את המרכז האמריקאי, שמרנים, דתיים, או סתם אוכלי-בשר באשר הם:

 

סטיב דאלאס בתפקיד המאצ'ו האולטימטיבי, לא מצליח לקנות את ליבה של בובי:

 

ההומור על מאבקי המינים ממשיך כשבובי מוצאת מישהו שהוא יותר לרוחה, קאטר, המרותק לכיסא גלגלים:

 

הכניסה של קאטר מאפשרת גם בדיחות אין-ספור על מעריצי "מסע בין-כוכבים" (שלא מיוצגות במבחר שלי כאן), וגם על אי-הנוחות שאנשים חשים בנוכחות כיסא-גלגלים (או "אחרים", באופן כללי). כאן, קאטר יושב בסלון עם אמה של בובי, בת-זוגו:

ועוד פיסה קטנה של חשש מהאחר, כשבינקלי מספר לאבא שלו על הילדה שהוא אוהב:

 

—

הגיבור החמוד מדי שהפך לחביב-הקהל הוא הפינגווין אופוס. לרוב הוא מופיע בהקשרים אישיים של העלילה (מאמציו של דאלאס לכבוש מחדש את בובי, אחד משחקני "מסע בין-כוכבים") או בסטריפים צמחוניים, אבל בחרתי להביא עוד דוגמה שאיננה מייצגת את הסטריפ דווקא, אבל שוב ממחישה את מרחק הזמן: שני סטריפים בגנות המלחמה באיי-פולקלנד, כדוגמה לאירוע שכבר נשכח כליל. באלבום The Final Cut, פינק פלויד מעמידים את פולקלנד ומלחמת לבנון בשורה אחת, את בגין ותאצ'ר בשורה אחת. פולקלנד כבר נשכחה, מלחמת לבנון כבר הפכה למלחמת לבנון השנייה, ויש כבר המדברים על השלישית. המחאה הנאיבית של הפינגווינים תקיפה גם היום: זו אכן דרך ירודה, אם לא אנכרוניסטית, ליישוב סכסוכים.

 

 

—

התלבטתי עם איזה סטריפ לסיים. שני קטעים על הליברלים כזן נרדף ונכחד עוקצים במיוחד. שוב, ארה"ב של שנות השמונים, לא ישראל 2011:

 

 

(ומצד שני, בישראל לא הייתה אף-פעם תנועת סטודנטים המונית).

—

אבל לבסוף החלטתי לחתום בקטע קצת אקזיסטנציאליסטי, קצת חנוך-לויני, על זכרון, נוסטלגיה ודמיון:

 

[נ.ב. – קיוויתי שלחיצה על הגדלה תוביל לגירסה מוגדלת, נוחה לקריאה. זה לא ממש הצליח. נאבקתי בזה שלוש פעמים, שלוש שיטות, וכל פעם אותה תוצאה. המעוניינים ייאלצו לחפש את הספר…]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

כשמר אני לא גזען פגש את גברת אני לא פמיניסטית

נמאסו עליי אנשים שאומרים "אני לא גזען" רגע לפני שהם אומרים משפט גזעני. התופעה הזו היא מסוג הדברים שמעידים על הצלחת-יתר של קמפיין. אני מניח שזה קשור לשואה, אבל לא רק, כי ארצות-הברית בשנות השישים עדיין לא גיבשה עמדה חד-משמעית ביחס לגזענות. בכל מקרה, "גזענות" הפכה מתווית דסקריפטיבית שמתארת עמדה מסויימת, אפילו עמדה לגיטימית (לפחות עד אמצע המאה העשרים) לתווית שיפוטית של הדבר המגונה ביותר. אמרת "גזען", כמו ניצחת בדיון. ומכאן גם: אמרו לך "גזען", אתה מחוייב לדחות את הדברים לפני שתמשיך. התופעה הזו מובילה לשיח שקרי ומגוחך ברוב המקרים, במקום שאדם יוכל לומר "כן, אני גזען" ולהמשיך להגן על עמדתו מאותם שיקולים שהוא מגן עליהם גם כשהוא אומר "אני לא גזען".

כמעט קראתי לפוסט "להחזיר את הלגיטימיות לגזענות". כותרת פרובוקטיבית, שאינני מסכים איתה באמת, כי אין שום דרך שבה אני יכול לראות את הגזענות כלגיטימית. אבל אני חושב שאם הטיעון שדובר עומד להשתמש בו הוא טיעון גזעני, עדיף שלא ידחה את התווית בתחילת דבריו ("אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען, אבל…"). עוד בעייה ששינוי מעמדה של המילה מתווית תיאורית לשיפוטית הוא שבדרך גם המשמעות שלה השתנתה מייחוס תכונות ואיכויות לפי גזע, למשמעות כללית של אפלייה או דיעה קדומה. כך אנו מוצאים אנשים מדברים על גזענות נגד חרדים, נגד הומואים, או נגד תושבי הפריפריה. וזה צד אחר של אותו מטבע, כי ברגע שאנשים חושבים שלגזענות יש מובן כללי של "דיעה קדומה", אז כמעט מתבקש שאנשים יקפצו ויאמרו "אני האחרון שאפשר לקרוא לו גזען", ואולי הם בכלל מתכוונים שהם לא מוכנים שיבטלו את העמדה שלהם כדיעה קדומה נטולת-בסיס אמפירי.

אני לא רואה סיכוי לשינוי בעניין הזה, אבל זו המחשה חדה מאוד לבעיות השיח של הפוליטיקלי קורקט. באורווליאניות מבהילה החלו לחשוב שאם אסור יהיה להגיד מילים מסויימות, אז גם לא יחשבו אותן. נותרנו עם אותם גזענים, עם אותן דיעות קדומות, שבעצם לא יודעים איך לקרוא לעמדה שלהם.

כדי לנסות ולהחזיר אותה למילה תיאורית, יש לזכור ולהזכיר שגזענות איננה בהכרח אפלייה. אפלייה על בסיס גזע היא מסקנה מעשית מן הגזענות, אבל היא איננה הכרחית. אפשר לחשוב, למשל, שהשחורים פחות מוכשרים אינטלקטואלית, ועדיין לא להתנגד להשכלה האקדמית שלהם. "זה יועיל להם פחות, זה קצת פוגע באיכות המוסד שלנו, אבל זה לא אסון גדול". אפשר לחשוב שכל היהודים הם רמאים תאבי-בצע מבלי לשלוח אותם לתאי-הגזים, ואפשר לחשוב שהערבים רוצים לזרוק את היהודים לים, ועדיין לתת להם שוויון-זכויות מלא. האירוניה בהצעה הזו היא שהרבה מן השיח הגזעני שנשמע כיום הוא מפי אנשים שדווקא רוצים להאמין בשוויון התיאורטי של כל בני-האדם, אך עם הגבלות מעשיות על קבוצות מסויימות. היפוך מעניין: גזענות כעמדה אידיאולוגית או (פסאודו-)אמפירית איננה תובעת דרך פעולה או יישום מעשי כלשהו, היא אך גורסת שאונטולוגית ומהותנית היררכיית הגזעים היא כזו או אחרת. בישראל 2010 אנו מוצאים אנשים שדוחים את האידיאולוגיה מכל וכל, ועדיין מבקשים את היישום המעשי, ברוח "נפרדים אך שווים". ההיסטוריה מלמדת שהכזב שביסוד "נפרדים אך שווים" נחשף בסופו של דבר: אם הייתה הפרדה, כנראה שלא היה שוויון.

כדאי בהקשר זה להכניס לדיון את "מסך הבערות" של רולס (יש לי ספק לגבי התאמת המילה "בערות" לתרגום המילה ignorance בהקשרה כאן, אך זוהי המקבילה העברית של המושג בויקיפדיה, ולא עלה בידי לחשוב על תרגום ראוי יותר): האם אנשים מוכנים באופן עקרוני שמעשים של קבוצת קיצון מסויימת תשליך על קבוצת-השתייכות רחבה יותר? האם אנשים מוכנים להימדד על-פי השיוך האתני שלהם ולא על-פי תכונותיהם האישיות? הבעייה היא כמובן שאנשים אינם נוטים להיות כנים בשאלה זו. המקרה הקלאסי הוא אותו מאמר של גאולה כהן שקראתי פעם, ואני מזכיר שוב ושוב כי הוא משעשע אותי יותר מדי [בקצרה: גדעון לוי שאל את אהוד ברק מה היה עושה לו היה פלסטיני, ברק השיב מה שהשיב ועורר סערת-רגע בציבוריות הישראלית; כהן פרסמה מאמר ב"מעריב" שבו טענה שלו הייתה פלסטינית הייתה מבינה שארץ-ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי, ולכן הייתה מהגרת מכאן]. כהן אפילו מוכנה לוותר על "מסך הבערות", וטוענת כי אפילו אם הייתה יודעת שגורלה הוא להיות פלסטינית, עדיין הייתה תומכת בעמדות "התחייה".

אבל ההיסטוריה היהודית עשירה מעט יותר מן המאמר של גאולה כהן, ולכן גם נוכח אנשים שיטענו שגם ב"מסך הבערות" הם היו מקבלים את האפלייה הזו, אנו יכולים להוכיח להם שאין זה נכון. היהודים נלחמו באפלייה. נתן שרנסקי מגדיר עצמו פעיל זכויות-אדם, כי פעם באמת חשבו שהוא כזה, נלחם על זכותם של בני-אדם לנוע בחופשיות ולהתגורר במקום שיחפוצו. אך מאז שהגיע לישראל מסתבר שהוא נלחם על זכותו שלו בלבד לנוע בחופשיות, ולא על חופש-התנועה באשר הוא.

תושבי משגב יכולים להבין לליבם של אותם חברי מועדוני גולף ובוגרי אוניברסיטאות פרטיות שלא רצו לכלול יהודים. "זו לא גזענות", חלילה, אבל יש קונטקסט חברתי מסויים, אנשים שמתאימים למירקם-חיים ואנשים שאינם מתאימים. ואני אומר לכם שהיהודים לא התאימו למירקם-החיים של האוניברסיטאות הנוצריות, ולא התאימו למירקם-החיים של מועדוני החברים שבחדרים אפופי-סיגרים ומקטרות סיפרו בדיחות אנטישמיות! הם ממש לא התאימו, ובכל זאת התעקשו.

היחיד שקונסיסטנטי והיה עובר את מבחן מסך הבערות בהקשר זה הוא הרב כהנא, שהעיר פעם שהוא תמיד תומך באותם מועדונים שאינם מקבלים יהודים. ולכן ראוי שכל תושב יישוב קהילתי שנוסע לחו"ל ונכנס ללובי של מלון יוקרה או למסעדת-יוקרה בלונדון, פאריז או ניו-יורק, צריך לשאול את עצמו אם לפני מאה שנה היו מתירים לו לישון כאן, ואם לא, ואם הוא חושב שבדיקה גזעית-חברתית הקודמת לבחינת תכונות אישיות (או אפילו למבחן הכיס הפשוט), ראוי שישקול אם הוא יכול לשבת שם בין אנשים שנכפה עליהם לקבל אותו. אני יודע שעבורי, לימודים במוסד שבעברו לא קיבל יהודים, שחורים ונשים (בין היתר), הוא בחירה שיש בה גם משום הבעת עמדה לגבי אפלייה כזו בישראל.

זהו, זה המקום שאנו נמצאים בו לגבי הגזענות. את רצף הציוצים שלי על מכתב הרבניות אולי עוד אהפוך לפוסט סאטירי, אם יהיה לי זמן.

עכשיו לשאלה השנייה שמקופלת בכותרת שהענקתי בסוף לפוסט: איך תופעת "אני לא גזען, אבל…" חדרה גם ביחס לפמיניזם. ברור לי שמדובר בשני תהליכים שונים לגמרי, אבל השימוש הרווח של שני הביטויים הללו מעיד שלפעמים, באוכלוסיות מסויימות, בהקשרים מסויימים, פמיניזם הוא פסול כמו… גזענות? הייתכן? נזכיר שעמדה אחת היא אנטי-שוויון ולכן הפכה למאוסה, והשנייה היא חתירה לשוויון, ולמרות זאת הפכה למאוסה. כשמישהו אומר "אני לא גזען, אבל…" אתם יכולים להיות בטוחים שעד סוף המשפט כבר ייאמר משהו מכליל או גזעני. כשמישהי אומרת "אני לא פמיניסטית, אבל…" הסיפא בדר"כ יכולה להתיישב עם פמיניזם, עד שאתה מוצא את עצמך שואל: "אבל למה שלא תהיי פמיניסטית, לעזאזל? מה כל-כך רע בזה?"

אני לא מייחס את התופעה התמוהה הזו ליחסי-ציבור רעים של הפמיניזם, אלא לדומיננטיות פטריארכאלית שהופכת את עצם הקריאה לשוויון למקור-בושה. והדמיון הזה שהתחלתי לחשוב עליו גרם לי להבין עד כמה המאבק לשוויון מגדרי הוא רחוק מסיום, מהישג. אנשים לפחות מתביישים בגזענות, חושבים שאסור להם להיות גזענים גם כשעמוק בפנים הם יודעים שהם כאלה. זה הישג כל-כך מרשים, שאני חושב שצריך להיאבק בו, כדאי שאפשר יהיה לדבר על גזענות. אבל נשים? מי שרוצה זכות על הגוף שלה, או דירוג-שכר שווה, או שיתייחסו אליה לא כגוף בלבד צריכה להתחיל את הטיעון שלה מ"אני לא פמיניסטית…" כאילו שהפמיניסטיות צריכות להתבייש.

אולי, אולי, אולי אני עוד אזכה בחיי לשמוע מישהו אומר, "אני לא שוביניסט, אבל…" עד אז אני אתבייש. בישראלים שיושבים במבואות של מלונות-פאר או באוניברסיטאות יוקרה בתפוצות, אבל מצדיקים את הפרדת הקהילות; בנשים שרוצות פריוולגיות לעצמן אבל לא מוכנות לשלם את המחיר שבתווית האידיאולוגית "פמיניסטית"; ביהודים שמזדעזעים מאנטישמיות אבל שונאים ערבים; באמריקאים שיש להם משנה מאוד סדורה לגבי זכויות פלסטינים או עובדים זרים בישראל, אבל לא מעניינות אותם זכויות של עובדים זרים או תביעות לעצמאות על אדמתם.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

עוד יום בו העולם עומד מלכת

בכמה פוסטים דנתי בעיבוד של ספר לסרט (ארץ יצורי הפרא, אליס), ואפילו נגעתי במקבילות בין סרטים (למשל התשובה שאלן משיב לברגמן) אבל לא חשבתי על מקרים של עיבוד סרט, ומן הסתם ישנם רבים כאלה (בעיבוד של אליס, למשל, ברטון איננו מתייחס רק לספרים של קרול, אלא גם למסורות שקדמו לו, כפי שעשה גם בסרט אחר, צ'ארלי בממלכת השוקולד).

אחד הדברים שמרתקים אותי ביותר בעניין הזה, הוא הצורך של המעבדים להחוות קידה למקור. יש בהומאז'ים כאלה את המתח המתמיד הנמצא גם בטקסטים עתיקים בין המחדשים לדורות קודמים: מחד, יראת-כבוד עצומה לדור קודם שפרץ דרך או סלל אותה, ומאידך, הכרה במגבלות או בחסרונות של היצירה הקודמת. יוצר חדש, צעיר יותר, מרגיש שהוא יכול לעשות את הדברים טוב יותר. הרצון לעשות זאת "טוב יותר" מקפל בתוכו גם את ההערכה העמוקה ליצירה הקודמת, שראויה ל"טוב יותר" או לקהל רחב יותר, למשל; אך כמובן, גם תחושת ביקורת, שאולי לא נעים להודות בה, לגבי המוצר המוגמר הקודם. בד בבד, הביקורת הזו היא גם בבחינת "רצח-אב", עם תחושת הסיפוק העצמי של התלמיד שהתעלה על רבו. אם אני אומר דברים עמומים מדי, הרי שזה משום שלמרות הדמיון שאני חש בין עולם הרגש שמניע פרוייקט של עיבוד קולנועי, לבין עולם הרגש שמניע פרשנות מקראית (למשל), עדיין מדובר בהבדלים גדולים מאוד, ובצד הדמיון שאני חש, קשה לי לדבר עליהם כעל שווים. מחוייבות, למשל, היא מושג שראוי לבחינה מעמיקה יותר. התנא או האמורא המפרשים פסוק כלשהו, גם אם הם זונחים לחלוטין את פשטו, מרגישים מחוייבות לטקסט (הגם שמעשיהם מסגירים שאין זו מחוייבות מוחלטת), וגם פירושם הופך, בסופו של דבר, למחייב. עיבוד של במאי, בניגוד לזה, עשוי להיעשות מתוך תחושה עמוקה של מחוייבות (ליוצר קודם או לקהל), אך כבר ברמת ההצהרה המחוייבות הזו היא פחות משפטית מאשר המחוייבות של התנא למקרא. העיבוד החדש איננו authoritative (וחף מיומרות כאלה), על אף שהוא authored. המושגים האלה אינם מובחנים דיים בעת העתיקה.

במהלך הביקור בארץ ישבתי במלון ובהיתי במסך הטלוויזיה. סרט שלא הכרתי הוקרן, סרט מדע-בדיוני עם קיאנו ריווס כחייזר. הפסדתי את תחילת הסרט, כך שלא ידעתי את שמו, אך כמה דברים משכו את תשומת לבי, כגון אזכור שם האוניברסיטה שלי, ומוטיב תיבת נח, שיש לי בו עניין מיוחד. בדיעבד, חיפוש מהיר באינטרנט העלה שמדובר בסרט "היום בו העולם עמד מלכת", עיבוד מ-2008 לסרט מ-1951.

ההבדלים בין הסרטים יכולים לשמש בסיס למאמר מלומד יותר מרשימה קצרה זו, אם כי אני מתפתה לשאול אם הם שתולים למען הדיון הזה, או שהם באמת משקפים שינוי טעם פסיכולוגי ותרבותי. כך, למשל, בסרט המקורי החללית נוחתת בוושינגטון, ואילו בסרט החדש הכדור המרכזי נוחת בסנטרל פארק. בירה פוליטית לעומת בירה תרבותית-כלכלית – אולי, אך מגוון אפשרויות לרמיזות ניינאילווניות (9/11) באופן חד-משמעי. ואכן ממרחק העשור הדיבורים על שינוי פניה של הוליווד לנצח, על עשרות סרטים שנעצרו או נגנזו כיוון שהם תיארו אסון אפוקליפטי שלא יאה לשדר כרגע, נראים כתמימות פוסט-טראומתית. אני לא זוכר כמה זמן נמשך העידון הזה (אם הוא שרד אפילו שנה אחת שלמה זה יהיה מרשים), אבל ברור שמרגע שהטאבו נשבר, לא רק שמותר להקרין אסונות כאלה, אלא שהאסון צריך דווקא להידמות ויזואלית לפיגוע בתאומים, כיוון שאלה הם סמלים המפעילים רגשות מסויימים בקרב הצופה. בחירת הדימויים החזותיים שיפעילו את מוחו של הצופה היא לעולם – ואת זאת יש לזכור בייחוד כאשר ניגשים לניתוח סרט הוליוודי – היא לעולם בחירה אמנותית-אסתטית וכלכלית-שיווקית גם-יחד, והאחד איננו פוסל את השני בהכרח (אמנם לרוב האחרון מתגבר על הראשון, אבל אפשרות ההלימה ביניהם נותרת בעינה).

הבדלי מגדר חשובים: במקום העוזר לנשיא, דמות הממשל הבכירה היא שרת ההגנה, המגולמת על-ידי קאתי בייטס. אישה בתפקיד מלחמתי, אך הנשיא הוא עדיין גבר. נאום שרת ההגנה על מפגשים ראשונים בין תרבויות שבהן התרבות החלשה יותר נמחקת ראוי לעיון נוסף גם מן ההיבט הפוסט-קולוניאלי, ומהווה אחד מן השיאים הרטוריים וההגותיים של הסרט. האישה שמסייעת לחייזר איננה מזכירה אלמנה המקווה לשפר את מעמדה הכלכלי על-ידי נישואין שבמקרה נפגשה עם החייזר ויצרה איתו קשר (וזהו סיפורה במשפט בסרט המקורי). כאן היא מדענית ואשת-קריירה בזכות עצמה, אם חד-הורית (אף כי איננה אם ביולוגית, בניגוד לסרט המקורי, אולי כדאי לאפשר גם פלורליזם גזעי בתוך הסרט). הקשר עם החייזר, וזה הבדל משמעותי יותר, נוצר מתוך בחירה מודעת שלה לבטוח בו, וללמוד עוד עליו. כלומר, היא גם מדענית, וגם האישה שיכולה לנהל פוליטיקה אחרת (אף כי הסרט נמנע ממהותנות כזו על-ידי ליהוק בייטס לתפקיד שרת החוץ).

ההבדל המהותי ביותר, כמובן, הוא סיבת הגעת החייזר לכדור-הארץ: בסרט המקורי, שנעשה ב-1951 כאמור, המניע הוא חשש ממלחמה גרעינית בין-כוכבית. החייזר מזהיר את בני-האדם שאם ימשיכו בניסוייהם הגרעיניים וישיגו טכנולוגיה שתאפשר להם להפנות את הנשק את הזה כלפי כוכבים אחרים, לפלנטות האחרות לא יהיה מנוס מלהשמיד את כדור-הארץ כדי להגן על עצמן. הדאגה בסרט מ-2008 היא אקולוגית: כדור-הארץ על-סף השמדה (בשל מעשי בני-האדם), ועל-כן יש לאסוף את כל צורות החיים שנוצרו בו (למעט בני-האדם), במעין תיבת-נח כפי שבייטס מפרשת לנו, להשמיד את האדם ולשמור את הכדור. זו פנטזיה נאה, בדומה לפנטזיה של החייזר השני, בדמות הסב הסיני, שלמרות פגמיהם של בני-האדם, למד להכיר את פגיעותם ורגישותם, ומבקש להיספות איתם. פגיעות זו עשוייה להוות גם מקור הצלה לאנושות כולה, אם המדענית תצליח לשקף זאת ולגעת בלבו של החייזר (אינני נמנע מספויילר, כמובן, כיוון שאינני מאמין בספויילרים. הסוף של הסרט איננו חד-משמעי בנקודה זו).

פתחתי במחשבות על מחוייבות ועל מחוות. הסרט מלא בהן. עם נחיתת החייזר בסנטרל פארק, הוא לוחש למגן שלו "קלאטו בראדה ניקטו", אותן מילות-קסם שהחייזר לימד את האישה בסרט הקודם. אחד הדברים שמסמנים את הגיית המשפט כמחווה לסרט הקודם הוא דווקא העובדה שהמשפט הזה איננו משחק תפקיד עלילתי חשוב, בניגוד לסרט הקודם. הוא נאמר, כמעט כדי לצאת ידי חובה, שהמשפט מהסרט הקודם נאמר. אפשר לחשוב על סיבות רבות שהסרט החדש לא משתמש במשפט הזה ככלי עלילתי. לתחושתי, הנסיון להמציא שפה זרה, שנשמעת כמו שילוב של ג'יבריש ולטינית משקפת תמימות של מדע בדיוני שתאמה את שנות החמישים, ואיננו תואם את הטעם של הקהל כיום, שמוכן לשקול גם אפשרות שחייזרים מדברים בשפה שיש בה עיצורים או תנועות שבני-אדם אינם יכולים להגות כלל. בדומה לזה, החייזר מסביר כיצד הוא מדבר אנגלית בסרט הראשון, אך איש איננו מסביר כיצד יש לו צורת אדם. הסרט החדש מתעכב על הסבר זה ארוכות. גם השם של הרובוט נמסר לצופה בסרט החדש, אלא שהפעם "גורק" איננו צליל זר שהחייזר מסגיר לאלמנה, אלא שם שהצבא האמריקאי נותן לו, והוא ראשי-תיבות שמסבירים את אופיו. גם כאן ניכרת הנטייה להיצמד לפרטים מסויימים מהסרט המקורי ולמסור אותם לקהל (בין אם זה קהל שמכיר את הסרט הקודם, בין אם לאו), אך מבלי לחלוק כמה מהנחות היסוד הסמויות של הסרט הקודם.

על ההבדלים בין האפקטים אין צורך להכביר. גם לעין שאינה מורגלת בסרטי פעלולים, ושאיננה מתעניינת בדרכי הפקתם, ההבדל בין האמצעים הדלים של 1951 והחזות המרהיבה והאיומה של 2008 ברור כל צרכו. ההבדל המפתיע אולי מכל הוא הנסיבות שבהן "העולם עומד מלכת" דווקא לאור הבחירה לשמר את שם הסרט. בסרט המקורי, מדובר בשיבוש מכוון של החייזר קלאטו לכל סדרי עולם כדי לזכות בתשומת-לב ובאוזן קשבת. בעיבוד, הרגע הזה איננו משמש צורך עלילתי או הגותי, ונראה כתוצאה של התנגשות בין המחשבה הקרה להשמיד את האנושות לרחמיו הנכמרים של קלאטו. הבלבול הזה (שעומד גם בלב הסוף העמום של הסרט) משמש לדוגמה המובהקת ביותר של תחושת המחוייבות לעלילת הסרט המקורי, שמו ומטרותיו, למרות הסטייה הניכרת והדרך החדשה שנכבשה בעיבוד.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

—

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

—

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

—

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

—

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

—

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הפלות בצל אפרטהייד

בגליון האחרון של כתב-העת להיסטוריית נשים (Journal of Women’s History) מתפרסם מאמר של חוקרת קנדית בשם סוזן קלאוסן על חוקי הפלות בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, העומדת על הקשר שבין חוקי ההפלה ללאומנות ולגזענות של התקופה. הקשר בין היסודות השמרניים האלה (שאל הלאום והגזע יש להוסיף גם את הדת, כמובן) חוזר ומתגלה בקשרים היסטוריים שונים, והדבר המפתיע ביותר הוא האופן שבו אותם שמרנים עצמם מודעים לקשרים הללו. זכור לי, למשל (ואולי כבר הבאתי דוגמה זו במקום אחר), שקראתי על דיון מוקדם בארה"ב בדבר זכות הבחירה לנשים, ואחד המתנגדים אמר בריש גלי שמי שמעניק היום זכות בחירה לנשים יצטרך להעניק מחר זכות בחירה לשחורים. לא פעם נשמעת ביקורת על קבוצות אוונגארד או הוגים רדיקליים הקושרים בין סוגי דיכוי שלכאורה שונים במהותם. המפתיע איננו הרדיקל שרואה קשר בין הדברים (ובוודאי שלא הרדיקל בעל זכויות היתר השייך לקבוצת הרוב, שרואה את כל השונים ממנו כמדוכאים), אלא השמרן הרואה את הקשר – אותו אדם, למשל, שמבקש לשלול מנשים זכות הצבעה כדי שיוכל להמשיך להיות אדון לשחורים.

בתערוכה של דייויד גולדבלט שהייתי בה, אחת התמונות האחרונות שראיתי הייתה של בן לבנים ואומנתו השחורה:

גולדבלט העיר בקולו (במדריך הנלווה לתערוכה) על האינטימיות הרבה שיש בתמונה, והתפייט שבשל פער הגילים הקטן בין הילד למטפלת, ניתן היה לדמיין שכאשר הילד הגיע לבגרות מינית אותה אינטימיות הייתה מובילה למשיכה מינית, שלא יכלה להתממש בשל חוקים שאסרו על יחסי-מין בין הגזעים. את הביקורת האחרונה הזו של גולדבלט לא אהבתי, והתפלאתי על התעתוע שבדבר. נתחיל עם הספק בדבר הבריאות של יחסים מין בין שניים שגדלו בהקשר אינטימי כמעט משפחתי כמו הורה וילד. די בספק זה כדי להפר את הרומנטיזציה של היחסים כפי שגולדבלט שירטט אותם. כאילו לא די במורכבות זו לבדה, הרי שגם כאן יש שני מעמדות מובחנים בחוק. בתוך מערך חוקי האפרטהייד הנורא לכשעצמו, איסור קיום יחסי המין בין הגזעים נראה כדבר הנכון ביותר, אך לא משום המטרה שלשמה חוקק ודאי (טוהר הגזע), אלא משום יחסי מרות. אני מתאר לעצמי שחורה שמתעברת על-ידי גבר לבן שמסרב להכיר באבהותו; אני חושב על לבנה שמקיימת יחסי-מין עם שחור ובדיעבד מאשימה אותו באונס. האם ניתן לצפות למשפט הוגן באיזה מן המקרים הללו (כשכל שאר חוקי האפרטהייד מתקיימים)? התמונה ממחישה לי בדיוק את ההיפך מהמסקנה שהצלם גזר ממנה: הרי יחסי מין בין השניים המצולמים לא היו אינטימיות יפה שהבשילו להתעלסות, אלא מלכתחילה היו מטושטשים ומזוהמים ביחסי-הכוח בין השניים, שכל נסיון לברר אם היה אונס, אם הייתה ציפייה להמשך קשר, אם היה ניצול, לא היה אפשרי כלל וכלל. בדומה לזה אני חושב פתאום בצורה אחרת גם על אותם חוקים בגרמניה הנאצית. חוק שאוסר על שני בוגרים עצמאיים לקיים יחסי-מין הוא נורא בעיניי. אך המכלול שבו החוק הזה נחקק מאיר אותו פתאום באור אחר, והתובנה הזו מפתיעה אותי מאוד.

חזרה אל מאמרה של קלאוסן, הדן בחוקי הפלה בדרא"פ. אציין בקצרה את אי-הנוחות שלי מהדיון המקובל בהפלות שנחלק בין המחייבים את זכותה של האישה על גופה לזכותו של העובר לחיים. אין לי פתרון פשוט, אך אני חושב שגם שיקולי האב צריכים להילקח בחשבון, ושזכותו של הילד איננה לחיים בלבד, ושילד שנולד אל אם או אב שלא רוצים אותו הוא מצב בעייתי מאוד, שספק אם הוא נעלה יותר מוסרית מההתנגדות ל"רצח" העובר. הטיעון הזה הוא בעייתי, כמובן, כי לא הייתי רוצה שבתי-חולים יהרגו תינוקות שננטשו אצלם, או שעובדות סוציאליות יוכלו להרוג ילדים שלא אוהבים אותם. ועדיין, אני מצהיר, על קצה המזלג, שהשארת הדיון בין זכות האם לזכות העובר היא הגבלה בעייתית מאוד מבחינה שיחנית-תרבותית, אתית-ערכית, משפטית ופוליטית.

הדיון על הפלות בדרא"פ היה קשור לגזע בשני אופנים מרכזיים: מחד, הליברליזציה של המין נתפסה כצעד אחד בליברליזציה ערכית כוללת וממילא מסוכנת. הקשר הזה, כאמור, איננו מופרך, במיוחד אם מביאים בחשבון (כפי שקלאוסן מדגישה) שהדיון הזה עולה בדרום-אפריקה בעקבות שינויים חוקיים במקומות רבים בעולם (ובראש ובראשונה בריטניה וארצות-הברית), שינויים שבחלקם מבשרים את ובחלקם מגיבים אל המהפיכה המינית של שנות השישים. מאידך, הדיון הציבורי והמשפטי בדרום-אפריקה מתייחס לליברליזציה הזו כאל בעייה של הלבנים (ובעיקר כאיום על הנשים הלבנות), בעוד שאת השחורים הוא מַבְנה כמופקרים מינית, בדרכים ידועות של סקסואליזציה של "האחר" (כתבתי על זה קצת כאן). שני קטעי פסקאות ישמשו לתימצות ההיבטים הללו (תרגום שלי):

הלאומנים האפריקנרים האמינו כי התנועה הגוברת לטובת רפורמה של הפלות נדפה מ"אולטרה-ליברליזם" ומהרצון לחברה "מתירנית" יותר, ביטויים נפוצים שסימנו שחיתות מוסרית. חלקם היו משוכנעים ש"ליברלים" דוברי-אנגלית (כינוי לחשודים בקידום אויבת-העבר, בריטניה, ו/או באופן פרדוקסלי, לקומוניזם) קידמו מיניות מסוכנת, כולל הפקרות מינית והומוסקסואליות, מתוך כוונת-מכוון להחלשת האפריקניות (47).

ממצוקת הנשים השחורות התעלמו בגסות. נציב אחד טען כי "קבוצות האוכלוסייה של הבנטו והצבעונים מקבלים כמובן מאליו שעליהם לשאת באחריות לתוצאות התנהגותם המינית", ובכך רמז שנשים שחורות תאמו באופן טבעי לעולם של הפקרות מינית ולכן אינן צריכות את אותה "הגנה" פטרנליסטית של נשים צעירות לבנות (52).

סיכום מאמרה של קלאוסן מעלה נקודות אלה ואחרות, כולל מבט מורכב על מעמד הנשים הלבנות כבעלות זכויות-יתר מזה וקרבנות של פטריארכאליות ורטוריקה של ערכי המשפחה מזה, ואפילו על פן דמוגרפי בשלילת ההפלות מצד הלאומנים האפריקנרים. מתוך הדיון עולה גם היחס שבין חוק לחברה, והפער האינהרנטי המתקיים ביניהם: חרף נסיונות הויסות וההפחתה של ההפלות, הפלות רבות המשיכו להתבצע באופן לא-חוקי או בדרכים לעקוף אותו. החוק הוא לעולם תוצר של מציאות פוליטית וערכית מסויימת, אך גם נסיון לעצב אותה, וכשמטרותיו מתנגשות עם רצונות נשואי החוק, החוק ממשיך לעצב מציאות, אך לאו דווקא את זו שביקש ליצור. הליברליזציה המשמעותית בחוקי ההפלה הגיעה רק עם נפילת האפרטהייד ב-1996.

—

Susanne M. Klausen. "'Reclaiming the White Daughter’s Purity': Afrikaner Nationalism, Racialized Sexuality, and the 1975 Abortion and Sterilization Act in Apartheid South Africa." Journal of Women's History 22,3 (2010): 39-63.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על ספק של שאנלי

לא אנקוט באותה גישה מיושנת שבה עובר-אורח מקרי פתאום מבחין במצלמה ומתחיל לדבר אליה / אל הקהל בבית. אני יודע שלדברים הללו יהיו קוראים, אך חשוב לי להדגיש שהפעם, יותר מבדרך-כלל, מדובר ברשימה שהיא פנימית לחלוטין, לשימושי בלבד.

צפיתי ב"ספק" עם מריל סטריפ ופיליפ סימור הופמן.

מי מהם פושט ולובש צורה חליפות לאורך הקריירה הקולנועית? סטריפ, כמובן. ההשוואה כמעט אינה הוגנת. אך אני מחזיק טובה גם להופמן, המרושע בן-טובים ב"ניחוח אישה" (+תפקיד כמעט זהה ב"כשרון של מר ריפלי"), העוזר המסור והנעבעך ב"לובבסקי", וכעת איש-הדת המגניב.

ואם כבר הזכרתי את שינוי הצורה, והסרט עוסק במוסד דתי נוצרי, אפשר לתהות, אם גם בשעשוע-מה, מדוע נתנו לסטריפ לשחק את הנזירה הראשית ומנהלת בית-הספר, ולא את הכומר. הרי היא שיחקה רבי בצורה מושלמת ב"מלאכים באמריקה". גם כאן התשובה פשוטה: בניגוד לכומר, הנשיות דרושה לרבי, ודאי אצל קושנר, אבל גם בכלל (בויארין, איילברג-שוורץ).

הצבת הכומר החשוד בהתעללות כקרבן היא בעייתית בהקשר הפוליטי של ימינו. כפי שכתבתי על "ולס עם באשיר", סרט איננו רק הסיפור הפרטי שהאמן רוצה לספר, הוא גם נמדד לפי המציאות כולה. במובן הזה, "האחיות מגדלנה" קרוב יותר למציאות מ"ספק".

מצד שני, הוא מצליח לחמוק מהמוקש הזה בכך שהספק נשאר עד הסוף, אצל הצופים כמו-גם אצל הנזירות. בכך הכומר לא הופך לקרבן אולטימטיבי אלא לקורבן אפשרי, כמו קרבנות אפשריים אחרים.

בניתוח פוליטי, הסרט משקף שתי אפשרויות לשיתוף פעולה: שיתוף-פעולה נשי, כנגד הגמוניה גברית אלימה (גם אם מוסווית); או שיתוף-פעולה של חסידי השינוי והפתיחות כנגד השמרנים והסגפנים. המטוטלת הנעה בין שתי אפשרויות אלה מגולמת בדמותה של איימי אדמס (ששיחקה עם מריל סטריפ גם ב"ג'ולי וג'וליה", אף כי שם הן לא חלקו סצינות). שני הגיבורים מנסים לגייס אותה לצידם, כשלכל אחד מהם יש מניעים פוליטיים, ואולי גם מניעים אפלים, לצד מניעים ראויים שהצופה הנבון יכול להזדהות עמם.

סצינת העימות שבה מתייחדים הופמן וסטריפ מאפשרת לצופה להבין את הבעייתיות בגישה של הופמן ובאופיו, גם אם לא נעשתה שום פגיעה מינית: היחס החם שהוא מרעיף על התלמיד השחור איננו לטובת התלמיד בכלל, לטענתה. הופמן מרוויח ממנו רווח מיידי של דימוי עצמי, הערכה, חיזוק לאגו ועוד. אך התלמיד זקוק לא לרחמים ואפילו לא לחיבה, טוענת סטריפ, אלא ליד נוקשה שתדרוש ממנו יותר, כדי להכין אותו טוב יותר לעולם הקשה שבחוץ. במילים שנבחרו עבור דמותה בקפידה (דיאלוג כה מושלם לא יכול היה להתרחש בעידנא דריתחא שכזה, וזהו רק אחד מן היסודות הממחישים שלפנינו מחזה מוסרט), היא מגלמת את ביטוי "הרע בשירות הטוב", כפי שזה משתקף במאבק בין ליברלים לשמרנים.

מן המחשבות האלה אפשר להפליג בנקל לדיון על שיטות חינוך ראויות יותר ופחות, ועל היתרונות והחסרונות הגלומים בשיטות שונות. באופן מפתיע, אף כי הסרט מעורר רתיעה טבעית מהדמות של סטריפ, בסופו של דבר הסכנות הגלומות במחנכים דוגמת הופמן נראות גדולות יותר מהסכנות המגולמות על-ידה. זה מוזר, דווקא משום שהורגלתי בביקורת על חינוך שמרני, אך בו-בזמן אני יודע היטב על הבעייתיות של המודל החברמני בהוראה.

—

[לחצו כאן לכל הרשימות על דת וקולנוע]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מבחר ציטוטים

התגית מבחר ציטוטים תוביל (גם) לעוד פוסטים כאלה:

—

ענייני נשים

כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים"…

לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.

– מיה ולנשטיין, "על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש", פורסם ב"העוקץ", 28 ביולי, 2010.

—

פתרון המדינה היהודית

מי שתומך במדינה פלסטינית מפורזת, בעצם מתנגד לפתרון שתי-מדינות אמיתי. הוא כלוא בסתירה פנימית. אולי כדאי שנתחיל לכנות הצעות פשרה כאלה "פתרון המדינה היהודית", כשהיהודים מקבלים מדינה משלהם, ואז מחליטים כמה מתוכה לתת לפלסטינים.

– ג'רי הבר, "מה הפלסטינים באמת רוצים?" הציוני המגנסאי, 29 ביולי, 2010. (תרגום שלי).

—

רמון בוגד

סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה.

– יוסי גורביץ, "התחמן", החברים של ג'ורג', 30 ביולי, 2010.

—

לבוש ושוויון

…הרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין. ..
הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.
לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.
במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות.

– אורית קמיר, "הצעת החוק הישראלי לאיסור רעלות- רחבה מדי וצרה מדי", כבוד אדם וחוה, 16 ביולי, 2010 (לצערי, לא קראתי את הדברים הללו כשהערתי את ההערה שלי עצמי על כובע הצמר. הוספתי לשם קישור בדיעבד).

—

הכי טוב צ'ק

ואכן, היבט ההענקה של פעולת-חליפין עשוי להיות נפרד מאיזשהו חפץ חומרי, כפי שהנשאל רוברט מסביר: "אני חושב שהחלק של המתנה, כמו מחוות משמעותיות שאתה נוקט כלפי הזוג, הם המהלכים בשיחה, מחיית-דמעה כשמישהו אומר משהו מרגש בזמן הנאומים, ההעמדה לתמונה". אף כי המערכת הקפיטליסטית עורכת התאמה להיבטים אלו של המתנה, ובייחוד במיצרוּך (commodifying) של מוצר או שירות שיימכר בהקשר של חתונה, הם אינן ניתנות בנסיבות רגילות לרכישה או מכירה בחברה האירו-צפון-אמריקאית. הבעייה השנייה, אם-כן, במתנת המזומנים היא שהיא מקושרת קשר הדוק מדי לשוק, למצרכים ולחליפים, ויש מעט מדי דרכים להפריד אותה מהקשר האינהרנטי הזה…

ומכאן הבעייה האחרונה שבמתנת המזומנים: היא מוכתמת בתכונות הכלכליות, הניתנות לחלוקה, המחללות, הבלתי-אמצעיות המשחיתות והממצרכות שלכאורה קשורות לכסף עצמו. אף כי רוב האנשים באירו-צפון-אמריקה כמעט אף פעם אינם מודים שלכסף יש כמה או אפילו אחת מן התכונות הללו, קיומן של סתירות בתיאורים תרבותיים איננו מערער על תוקפן של אמונות אלו…

הקידוד של הצגת המתנות נעשה מורכב עוד יותר ברגע הנתינה: בחנויות שונות למוצרי מסיבות וחתונות באיזור ויניפג, זוגות יכולים להשיג כלי-קיבול בצורת באר-משאלות, כלוב ציפורים, סלים, כנסיות, מחוכים, סככות או מרכבות סוסים כדי לאסוף בהם כרטיסים של הצגת המתנות. חפצים אלו אינם באים במקום עטיפת המתנה, כפי שהם עשויים להיראות; במקום זאת, מיכלי התצוגה מרחיבים את הערך הרפלקסיבי, על-ידי העברת העול של הסוואת המתנה מהמעניק למקבל. הקידוד המשותף הזה מתרחב לאופן שבו הזוגות מחווים הכרה בקבלת המתנה. כפי שרוברט מסביר, הם אינם מודים לנותני המתנה ישירות: "יש מידה של צניעות כשמגיעים לזה… לא מדברים על זה ישירות שנתת להם מזומנים. הם מודים לך על ההשתתפות."

– Pauline Greenhill and Leah Allen, "The Most Ambiguous Gift: Cash and the Presentation Wedding Tradition in Manitoba," Parallax 16.1 (2010): 7-18.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

חרדים בחו"ל (3)

בעקבות הפוסט על ההפרדה בין נשים לגברים, נזכרתי שלא כתבתי את הפוסט על חרדים בחו"ל שרציתי לכתוב עם חזרתי בברלין. מי שלא מכיר, מוזמן לקרוא גם את הפוסט הראשון והשני בסדרה.

ומעשה שהיה כך היה: בטיסה מניו-יורק ללונדון (שם החלפתי מטוס לברלין) זיהה אותי חרדי מבוגר כדובר עברית. וברגע שהוא זיהה, הוא אמר לי שיש לו תפילין, ושהוא ישמח לתת לי להניח בסוף הטיסה, לפני שנרד מהמטוס. הגבתי בנימוס: "לא, תודה". בסוף הטיסה הוא אכן ניגש אליי, והציע לי להניח תפילין, סירבתי שוב, ואז הוא תפס בראש, ונישק אותי במצח. ייתכן והוא מאמין בכוחה של ברכתו, או שחשוב לו להדגים אהבת ישראל. אני מתאר לעצמי שאם הייתי מנשק את אשתו על המצח באותו אופן, הוא היה פחות נינוח, ובסטנדרטים הללו אני שופט אותו. אתה לא רוצה שזרים ינשקו את אשתך ברחוב? אל תנשק אותי.

עכשיו הוא שאל אותי מדוע אינני מוכן להניח תפילין, וידעתי שאני רוצה להכאיב לו. בקול שקט ורגוע, בטון עובדתי מאוד, אמרתי לו שאני כופר בקיומו של בורא עולם. אם הייתי צועק עליו, הייתי מאפשר לו להתחפר בעמדתו המיתממת: הוא ניסה להאיר פנים לתינוק שנשבה, אבל שטופי-המוח החילונים לא מוכנים להקשיב. אבל הניסוח הזה, שהבהיר לו באופן חד-משמעי שאני מכיר את השפה שלו, את הטרמינולוגיה שלו, ושאינני מאותם עצלנים שיש להם חיבה למסורת, אך לא נוח להם לשמור שבת, שבר לו את הלב. ראיתי בעיניים שלו, בגמגום שהגיע אחרי זה. לתשובה כזו הוא לא ציפה. מפגש עם אפיקורוס מדעת בדרכו לארץ הקודש לא היה מה שהוא תכנן. כשהתעשת, אמר לי: ובכל זאת, זה שנפגשנו כאן, זה לא מקרה. מישהו הביא אותנו ביחד. ושוב, עניתי: ואני חושב שלא. מקרה גמור. אין השגחה פרטית שזימנה אותנו לכאן. בשלב הזה הוא לחץ לי את היד, ואמר לי "תהיה בריא".

אני מספר את זה בעיקר בבחינת "דע מה להשיב". להערכתי, למחזירים בתשובה אין לב מספיק חזק כדי לעמוד בפני קהל חילונים שיעמוד מולם ויאמר להם "אני כופר בבורא עולם". לא רוצים לשמוע את תפיסתי האמונית? אל תפנו אליי ברחוב עם התפיסה שלכם. הצעתם לי להניח תפילין? תהיו מוכנים לשמוע גם את דעתי.

אבל יש עוד סיבה שאני מספר את הסיפור הזה: חודש וחצי לאחר מכן, במטוס מלונדון לניו-יורק, ישבתי קרוב למעבר. מן העבר השני ישב חרדי מבוגר, ולידו אישה אמריקאית. היא לא הייתה לבושה בחושפנות מוגזמת, אך גם לא בצניעות מכוונת. החרדי כנראה שכח את אזהרתו הידועה של יוסי בן יוחנן, כיוון שהוא שוחח שיחה מנומסת עם שכנתו לספסל. לא שיחה ערה מדי, לא אוציא את דיבתו רעה ואטען שהוא היה נלהב מדי, אבל הוא בהחלט יכול היה להחליף איתה כמה משפטים, לשאול אותה לאן היא נוסעת, לספר לאן הוא נוסע וכיוצא בהם. ואני ידעתי: אם זו הייתה טיסה אל-על, ולא בריטיש, לא כל שכן אם הוא היה חבר בקבוצת חרדים במטוס אל-על, הוא כבר היה מבקש שיחליפו לו מקום, ואם לא היו מחליפים הייתה קמה זעקה, על ההתנכלות של דיילות אל-על לחרדים, וחוסר-רגישות כלפי אנשים שדתם אוסרת עליהם לשבת ליד נשים וכו' וכו'. אבל האופציה להתנהג כמו בני-אדם מתורבתים, אופציה שהחרדי שפגש אותי באותה טיסה בכיוון ההפוך לא בחר, קיימת. והיא קיימת בעיקר ככל שאופציות אחרות נחלשות.

וכדי שלא יבואו אליי בתלונות כאילו אני משמיץ רק חרדים, אני אספר שבברלין עצמה ראיתי איש עם כיפה סרוגה, שפם ומשקפיים, במתכונת אורי אורבך, יושב בבית-קפה בסגנון וינאי, על גדת נהר שפרה. בית-קפה נעים מאוד, שישבתי בו כמה פעמים, ועיינתי בתפריט שלו. לא מקום כשר. ואני יודע שהבחור א-לה אורבך הזה מצקצק בלשונו כל פעם שפותחים מסעדה לא כשרה נוספת בירושלים, ובודק בציציותיהן של תעודות הכשרות של מסעדות בארץ: יש תעודה? עד מתי? יש גם תעודה לפסח? אבל כתוב כאן רק לאוכלי קטניות…? אבל בחו"ל, הרבנות והרב ביישוב שלו, והמשפחה והחברים וכולם יכולים לקפוץ לו: הוא לא יטריח את עצמו עוד תחנה אחת לקפה הכשר המעפן ליד תחנת אורניינבורגשטראסה, כשיש לו קפה מעולה על גדת השפרה.

וכמובן, אין לי שום דרך לדעת אם אותו אדם ספציפי מקפיד על תעודות הכשרות בארץ. אך הנאבקים על כך בארץ, נאבקים בשמו של הציבור, בשמם של אנשים שמחוייבים על-פי מצוות אלוהיות שאין לשנות אותן ואין לסטות מהן. וכל דוגמה שמוכיחה שאנשים פרטיים עושים דין לעצמם באשר לחוקים אלה, מצדיקה את הדרישה מצד הציבור החילוני, שזכאי לכל הפחות לאותו דין. כי מה בסך-הכל רציתי מהחרדי שטס איתי בטיסת הלוך? שיתייחס אליי באותו נימוס ובאותה אדיבות שומרת מרחק השמורים עמו לכל גוי שטס עמו. וזה מה שאנחנו מבקשים מכל החרדים, גם בטיסות אל-על וגם בחוצות ירושלים: תתייחסו אלינו כמו לגויים, שיכולים לאכול מה שהם רוצים, ולנסוע מתי שהם רוצים, ולצעוד במצעדי גאווה כשהם רוצים, ולטוס להנאתם מבלי לחשוש שיחזרו אחריהם עם רצועות-עור. זה הכל – תדמיינו שאנחנו גויים.

מנהלות

לבקשת הקהל:

א. הנה ריכוז של כל מה שכתבתי, נכון להיום, על ההפגנות בשייח' ג'ראח:

– על שניות ההפגנה בשייח ג'ראח ובכלל

– הגבלות על הלבוש במרחב הציבורי

– הם לא פינלנדים (וגם הפינלנדים לא)

– פמיניזציה בשייח' ג'ראח

– המרחק שבין הספרייה לבית-הכנסת

ב. הנה קישור לפלייר על הספר שזכיתי להיות בין עורכיו, ושיצא לאחרונה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מבחר ציטוטים

השוביניזם הלשוני

שלושת הניסויים מראים כי שפות עם מגדר דקדוקי מקדמות עמדות סקסיסטיות. הסיבה הסבירה לממצא שכזה היא שחשיבה בשפה עם מגדר דקדוקי אנשים חייבים להבחין תמידית בין הזכרי לנקבי, דבר שעשוי להפוך אותם למודעים יותר להבדלים שבין גברים לנשים, ומכאן לגרום להם לבטא יותר עמדות סקסיסטיות…

יחד, שלושת הניסויים מציעים שההשלכות של מגדר דקדוקי הן חזקות יותר אצל נשים מאצל גברים. כפי שנדון, תופעה זו עשויה להיות תוצאה של אפקט הצדקת המערכת, בה חברים של קבוצה המופלית לרעה מצדיקים את הדיכוי של עצמם (641).

Wasserman, Benjamin D. & Allyson J. Weseley. " ¿Qué? Quoi? Do Languages with Grammatical Gender Promote Sexist Attitudes?" Sex Roles 61 (2009): 634–643.

–

החתרנות של חידון התנ"ך

חידון התנ"ך העולמי נראה כסמל המושלם לאנאכרוניזם. איזה ערך יש לידיעה "מי אמר למי" כאשר ניתן לאתר את התשובה בקלות באמצעות חיפוש במאגר ספרות הקודש? ואפילו לדעת אלו הסבורים שידיעת תנ"ך היא חשובה – מדוע על נערים ונערות לשנן בעל-פה את התנ"ך, במקום להשקיע את זמנם בהבנת הטקסט או בקריאה מעמיקה שלו? …

מקלוהן מציג את האובדן שבמעבר מהתרבות האוראלית במונחים כמעט נוירו-פסיכולוגיים. עבורו, עולם השמיעה הוא עולם פתוח וקסום (ו"אפריקאי", בתיאורו הקולוניאליסטי-משהו). לעומתו, עולם הראייה והקריאה הוא עולם מוגבל, שבו אנו לומדים להתבונן בדברים שורה-אחר-שורה ולפעול על פי סדר קבוע מראש שאיננו שולטים בו…

אבל, אני מרשה לעצמי לנחש שלא זה המצב. אביה של כלת הפרס הנוכחית, אור אשואל, היה סגן חתן חידון התנ"ך בשנת השמונים, כך שאני מרשה לעצמי לדמיין את שניהם יושבים ומשננים יחד פרק זה או אחר… ואולי, אם לשם דוחף חידון התנ"ך, מדובר באירוע יותר חתרני ופחות אנאכרוניסטי ושמרני מכפי שאנחנו נוטים לחשוב.

– איילת עוז, "מרשל מקלוהן וחידון התנ"ך העולמי לנוער", ללא אליבי.

–

האלימות שבקולנוע

באופן פרדוקסאלי, אם כן, התמונה הלא-חתוכה (הטייק הארוך) תדגיש את העובדה שהרצף חסר הקטיעות לכאורה הוא למעשה תוצאה של קטיעות נסתרות. דרך ראייתו של ז'ורז' חתכה את המטריד [והשמיטה אותו], באותו אופן שמאוחר יותר, כעורך של תוכנית טלוויזיה על אמנות, הוא יוציא את מה שעשוי להטריד את הקהל הבורגני שלו (הוא אומר: "זה נהיה קצת תיאורטי", כשהוא צופה שוב בקלטת של הדיון באולפן על רמבו). הנמענים של תהליך החיתוך הנסתר הזה (הצופים של התכונית של ז'ורז') שותפים להכחשה המשתמעת ממנו כמו גם הצופים של הסרט שאנו רואים (אנחנו). אך בעזרת משחק עם ז'אנר הבלש, הנקה מוליך את ז'ורז' והצופה למפגש עם האלימות המודחקת של החיתוך (58).

Silverman, Max. "The Violence of the Cut: Michael Haneke’s Caché and Cultural Memory." French Cultural Studies 21,1 (2010): 57-65.

–

לצחוק על הסכסוך

כמה אנשים התחילו שוב לזרוק אבנים, ואבן-חצץ עפה אל תוך הקבוצה, נוחתת ישר על הראש של אחד מהם. אנשים פורצים בצחוק, גם רענן, והוא זורק, "זה איזור מסוכן," הערה שמעוררת קולות צחוקים רמים יותר.

גם אני צוחק, אפילו שהאנטנות שלי רועדות. האם אני אמור להתרשם מהאופן בו המדריך והקבוצה מאלתרים מיסגור משותף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתייחסים אליו כאל נורמלי ובלתי-מאיים, משהו שיכול לעורר לא רק צער או זעם אלא גם הומור? האם אני אמור להתרשם מהאירוניה של תיירים יהודים-אמריקאיים שמשתמשים בזריקת אבנים, מכל הדברים בעולם, כדרך להתעלם באופן משועשע מדיון באינתיפאדה שמתרחש מתצפית אל עבר הגדה המערבית? בכל אופן, אני מודע לכך שהדיווח שלי על עיצוב דרכי הבנה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יצטרך להתייחס לקשיים כאלה.

כשהצחוק שוכך, רענן ממקד מחדש את תשומת הלב של הקבוצה… הוא מפנה את המבט שלנו חזרה מבית-לחם לגילה, מאחורינו: "כל הבתים שאתם רואים מאחוריכם הם בתים של ישראלים. הערך שלהם ממש ירד, ואי-אפשר – קשה מאוד למכור כאן דירה כיום. למה? וכל החלונות שאתם רואים – תסתכלו על החלונות של הבתים. אתם תראו חלונות כחלחלים. אתם מצליחים לראות חלונות כחלחלים? אלה חלונות חסינים בפני ירי."

אנשים מתחילים למלמל, ואישה אחת שואלת: "אז למה אנחנו עומדים ממש כאן?"

"מה זה?" שואל רענן, שלא שמע אותה.

"למה אנחנו עומדים כאן?!"

"כי עכשיו יש, המממ, שקט (peacetime)", הוא אומר באדישות.

שוב פורץ הצחוק, ואנשים מתחילים להתבדח זה עם זה, כשבדיוק נשמע טרטור מנוע האוטובוס. אישה אחרת צועקת בפחד מעושה: "האוטובוס עוזב! (54)"

Kelner, Shaul. Tours that Bind. Diaspora, Pilgrimage, and Israeli Birthright Tourism. New York: NYU Press, 2010.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שלישיית ציטוטים

עוד פוסט בסדרת הציטוטים לסופשבוע. התרגומים שלי.

האישה כבעייה תרופתית

האופי המגדרי של התרופתיות הזו מוביל לפתלוגיזציה הזוחלת בערמומיות אל תוך חייהן של נשים. לדוגמה, במחקר שבחן פרסומות לתרופות SSRI נגד דכאון בשנים 1985 – 2000, מצל ואנגל (Metzl & Angel) דיווחו שהייתה תנודה ניכרת לעבר הצבת התגובות הנורמטיביות של נשים לאירועים הקשורים בנישואין, אמהות, וסת או גיל המעבר כמחלות פסיכיאטריות הדורשות טיפול ב-SSRI, כאשר חוויות רגשיות כגון "מוצפות בעצב", או "ללא תחושת שמחה אף-פעם" מוגדרות כדכאון. מעבר זה עומד בניגוד להצבת הדכאון הגברי במונחים ביו-רפואיים, כ"מחלה עם שורשיים ביו-כימיים", שעשויה להצביע על כך שתגובות טבעיות לתהפוכות החיים לא עוברות תהליך של פתלוגיזציה אצל גברים. פרסומות לתרופות נגד דכאון מחזקות גם תסריט של הטרו-נורמטיביות, כאשר האישה שלפני הטיפול מתוארת כחסרת-יכולת למצוא גבר או לא מאושרת עם בעלה, בעוד האישה המטופלת מתוארת כיוצאת לדייטים, או מצהירה "קיבלתי את הנישואים שלי בחזרה". בו-בזמן, תרופות SSRI קודמו כתרופה "פמיניסטית", ההופכת נשים עם דכאון קל, לא-נהנתניות, ורגישות לדחייה, לאישויות מוצלחות מבחינה מקצועית ורומנטית. ייצוגים אלה פועלים להרחיב את גבולות ה"דכאון" להכללת אי-נחת מיחסים הטרוסקסולאיים או היעדר הצלחה בעבודה, עם פתרון בדמות תרופה כימית (עמ' 14).

Ussher, Jane M. " Are We Medicalizing Women’s Misery? A Critical Review of Women’s Higher Rates of Reported Depression." Feminism & Psychology 20,1 (2009): 9-35.

עורכי-דין טלוויזיוניים

פעמים רבות מבקרים ייצוגים של עורכי-דין בסדרות אמריקאיות משפטיות על שאינם ייצוגים "מדוייקים" של התהליך המשפטי, או על פיתוח המיתוס שהמטרה הראשית של בית-המשפט היא לגלות או להגדיר את "האמת". אך ההנאה מהגוף בתרבות הפופולארית והתמקדות הטלוויזיה בויזואליות ואוראליות יוצרות יצירה אינטלקטואלית חשובה בפני עצמה. יחד, ייצוגים אלה מַבנים "מיתולוגיה חדשה" על תפקודם של עורכי-דין, כיוון שהם מזכירים לנו את המטריאליות של החוק. הם מציגים סדרה של טיפוסים מיתיים המבוססים על הרעיון של עורכי-דין כמופיעים-מבצעים (performers). זוהי הופעה מקצועית הדורשת התמחות רבה, התלויה באופן שווה בגופניות של עורכי-הדין (הנוכחות שלהם, האופן בו הם נעים ומשתמשים במרחב סביבם, הבגדים שהם לובשים) וברטוריקה של עורכי-הדין (האופן בו הם מושכים את תשומת-הלב של הקהל שלהם) (עמ' 409).

Bainbridge, Jason. "The Bodies of Law: Performing Truth and the Mythology of Lawyering in American Law Shows." European Journal of Cultural Studies 12,4 (2009): 395-413.

צחוק חד-סטרי

צחוק חד-צדדי נתפס כאן כביטוי של אינטרקציה חברתית חזקה דיה כדי "לארגן שיח", "לפסק אמירה", או "להבנות דיבור". הוא משמש אחד מן "הטכניקות הרטוריות" הנתונות לכל דובר… צחוק הוא "משאב אינטרקציה" שיכול להשיג השגים רבים כגון קידום מטרות וטענות הדובר… בתפאורה של אולם הרצאות, הגיבור הוא המרצה; האדם האחראי על שכנוע הקהל ובסופו של דבר לסיים בהצלחה את הפרזנטציה. מתח הוא מרכיב צפוי בהתחשב באופי הרשמי והמקצועי של העניין, מבלי להתעלם מהבלחים של אי-רשמיות שנועדו להפיג מתח, למשל על-ידי בדיחות. הדובר נמצא לבד. הוא או היא יצליחו במשימה המוטלת לפניהם או לא. הרבה מוטל על הכף, מעל הכל ה"פנים החיוביות" של הדובר (כלומר, היוקרה המקצועית)…

מן הנתונים עולה כי צחוק חד-צדדי משמש גם כ"מגן" וגם כ"נשק" של פני הדובר. בעזרתו, דוברים יכולים לגונן ולהעשיר את הפנים שלהם בדרכים מגוונות, כגון בניית פרופיל עבור עצמם, מניפולציה של הקהל, וניהול מתח מבלי קשר למקורו. אך מעל הכל, צחוק חד-צדדי הוא אסטרטגיית תקשורת בעלת אופי רטורי בעיקר, וככזו ראויה לעיון נוסף (עמ' 563 – 564, 578).

Politi, Panagiota. "One-Sided Laughter in Academic Presentations: A Small-Scale Investigation." Discourse Studies 11,5 (2009): 561–584.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

נתקלתי בציטוט

"הבעייה הרצינית יותר היא, שהמילה מהווה סמן לשותפות זיכרון בין גברים בלבד, עובדה מביכה למדי למי שמבקש להיחשב כ"מתקדם" (מלה שלהם, לא שלי) בימינו אלה. האחים בויארין מנסים להתמודד עם בעיה זו בעזרת הטענה, כי ברית המילה אמנם מסמנת באופן מוחשי את השותפות בין גברים, אך, הם מוסיפים בסוגריים, בהשלכה (!) גם הנשים היהודיות נעשות באמצעותה שותפות בקהילת הזיכרון. בהמשך המשפט, עדיין בסוגריים, מבקשים המחברים להדגיש, כי אין בכוונתם לסגור את הדלת בפני האפשרות של ביקורת פנימית על האופי המפלה של השותפות בקהילת הזיכרון שמכוננת ברית המילה עבור גברים ועבור נשים."

[אחרי המילה נשים מופיעה הערת שוליים וזו לשונה: "במקור האנגלי… אין כל התייחסות לנשים בנקודה זו. באופן כללי, האחים בויארין מתעלמים לאורך כל המאמר ממעמדן הבעייתי של הנשים ביהדות. כך, למשל, המשפחה זוכה אצלם להערכה בלתי מסויגת, ללא כל התייחסות לביקורות הפמיניסטיות הרבות על מוסד זה…."]

– יואב פלד. "גלות דה-לוקס: על הרהביליטציה של הגלות אצל בויארין ורז-קרקוצקין". תיאוריה וביקורת 5 (1994): 135.

האם יכול להיות שזו הסיבה להערה התמוהה של בויארין (לפחות בהקשרה, אך גם בניסוחה) בספרו על פאולוס לפיה אין להבין את דבריו כ"אישור לא-ביקורתי של כל היבטי חברת נטורי קרתא, בייחוד נהגי המגדר שלהם"? אם כן, הרי שלא מצאתי התייחסות לפלד אצל בויארין. מצד שני, הבחנתו היפה של פלד להבדל בין הגירסה המקורית באנגלית לגירסה המתורגמת, מעידה שכבר בהכנת הפרסום לתיאוריה וביקורת בויארין כבר מודע (ואולי מגיב) לבעייתיות הנעוצה בהתלהבות שלו לחבור אידיאולוגית (ודוק: אידיאולוגית, ולא פוליטית) לנטורי קרתא.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—