השערת האבולוציה של הדתות והשלכותיה על חקר היהדות

פתיחה: על בעיית מיון הדתות

אחרי השאלה של הגדרת הדת, השאלה השנייה במורכבותה בתחום לימודי הדת הוא מיונן של דתות לקבוצות שונות. הצורך לעסוק בכך משקף את האתגר המונח תמיד לפתחם של מדעי הרוח, לעמוד בסטנדרטים התיאוריים של עובדות כפי שאלה נוסחו במדעי הטבע. מבלי היכולת לעשות זאת, יש חשש (מצד אנשי מדעי הרוח עצמם) והאשמה (מצד אנשי המדעים האחרים) שמדעי הרוח אינם באמת מדע. אבל תחום העניין של מדעי הרוח איננו עוסק בעובדות קשיחות שנוהגות כמו אלה של מדעי הטבע, ורוב האנשים שבוחרים במדעי הרוח כעיסוק מרכזי מתעניינים בפרשנות והבנייה יותר מאשר בעובדות. כל עוד מודעים לאופי השונה של הידע בתחומים הללו, ולשיטות המחקר המשתנות בהתאם, אין בכך בעייה. יש עדיין אפשרות לעמוד בעיקשות על ההבחנה בין עובדות ונתונים לפרשנות, הבחנה שעומדת בבסיסו של כל מחקר.

החלוקה לקבוצות של דתות מתבססת בדרך-כלל על עקרונות של זמן, מרחב, ורעיונות – לפעמים בנסיון לשלב את המרכיבים הללו. להלן כמה דוגמאות נפוצות של תרשימים המתארים את התפתחות הדתות: עץ הדתות של סיימון דייויס, טבלת השוואה שנמכרת ככרזה של חברת DayDream שמתמחה בעזרים חינוכיים, והשוואת הדתות שמופיעה בספר הלימוד של אספוזיטו ואחרים.

SED tree

העץ של דייויס הוא השאפתני ביותר, ומצליח לתפוס זרמים ומגמות רבים ביעילות. ציר הזמן משמאל מבנה את העץ כהיסטורי בעיקרו, אבל הצבעים השונים משקפים חלוקה גיאוגרפית. הפתיחה בחום הופיעה בגירסה הראשונה כאנימיזם, ואינני בטוח מה המשמעות של ההשמטה הזו בגירסה השנייה שהוא פרסם, אבל נראה לי שהוא החליט לסגת מהנוסח הקלאסי של חוקרי דתות כגון פרייזר, טיילור ודורקהיים לעבר טענה פילולוגית שהיא כביכול פחות ספקולטיבית. אבל בשתי הגרסאות מובלעת הטענה שיש מקור אחד משותף לדתות בכלל האנושות, טענה שאני נוהג לכנות בשם "אוניברסליזם" ואילו תיאולוגים נוצרים מסויימים מכנים בשם "עולם אחד" (one world).

DayDream

הכרזה של DayDream, היא הפשטנית מבין השלוש. היא ממוסגרת כדיכוטומיה גיאוגרפית בין דתות המזרח והמערב. בארצות הברית נדמה שרק בשיעורי דתות האסלאם ממשיך להכלל בתרבות המערב, כשבכל שאר תחומי השיח ישנה הסכמה שהאסלאם הוא "מזרחי" בניגוד ל"מערביות" האירופאית. בקרב תלמידים מסין, לעומת זאת, גיליתי שדעה רווחת היא שהאסלאם הוא חלק מתרבות המערב. החלוקות האוריינטליסטיות הן רבות, ולמרות שהקו משורטט כל פעם במקום אחר, הנטייה האוריינטליסטית שזיהה סעיד, משכפלת עצמה: יהודי גרמניה בזו לאוסטיודן של מזרח אירופה אך ציוני אודסה זלזלו בציוני פולין (למרות שוורשה ממוקמת מערבה מאודסה, כשם שקזבלנקה נמצאת מערבה מוינה או מפאריס); ישראלים חשים עליונות על ערבים, בין אם אלה ישראלים אשכנזים או מזרחים; ויהודי ארה"ב חשים פטרוניות ללבנטיניות הישראלית, בזמן שלבנים מאירופה וארה"ב ממשיכים לחשוד במזרחיות של כל יהודי שהם פוגשים. במאמר חלוצי על השוואות בין ספרות חז"ל לספרות סינית, ג'אנג לונגשׂי מדבר על שתי מערכות של ניגודים כאלה, בין מערכת פנים-יהודית (המנגידה בין יהדות והלניזם) למערכת חיצונית (המנגידה בין המזרח הרחוק ותרבות המערב).

הדיכוטומיה האוריינטליסטית איננה הבעייה היחידה בכרזה: אינני יודע אם זה מתוך רצון לטשטש את התחומים בין מזרח ומערב, או שמא מתוך נטייה כרונולוגית, אבל האסלאם וסיקיזם ממוקמים באופן שהם הכי מרוחקים זה מזה, אף שסיקיזם היא מסורת סינקרטיסטית שמשלבת יסודות מהינדואיזם ואסלאם וראוי היה למקם אותן אחת ליד השנייה. הנצרות מופיעה חמישית בכרזה, דבר שמצניע את חשיבותה, אבל החלוקה הנושאית לקטגוריות חושף דעות קדומות נוצריות: הדתות צריכות להתאים לסטנדרט נוצרי שנקבע מראש, ולכן יש ציפייה שלדת יהיה מייסד ואל אחד. באופן מפתיע, שלא לומר משעשע, הנצרות מוצגת בתור הדת עם הכי הרבה חגים. הנצרות מוצגת כאחות ליהדות, באשר הן חולקות אל משותף (לאחרים יש אלים עם שמות "מוזרים", אבל רק לנצרות וליהדות יש אל שנקרא אל, מה שמשדר לתלמיד שזהו האל האמיתי). הכרזה גם טוענת שלנצרות אין שפת-קודש, כי קהל היעד של הכרזה יניח שהשפה של הנצרות היא אנגלית, ואם הכרזה הייתה מזכירה את השפה של כתבי הקודש (בין אם יוונית או לטינית), הדבר היה גורם בלבול רב. אני לא מכחיש שמעמד שפות-הקודש בנצרות התערער, ובוודאי שבארה"ב, אבל הבחירה להציג זאת כך, כמו גם התפיסה העצמית של נוצרים בארה"ב כתוצאה מכך איננו נעדר-משמעות.

למרות שהכרזה היא השטחה לצרכים פדגוגיים במערכת חינוך אמריקאית, החלוקה בין דתות אברהמיות לדהארמיות נפוצה מאוד בשיח של דת משווה מכיוונים שונים, בין אם בקרב אנשי ניו-אייג' שנוטים להנגיד בין דת המקור שלהם (נצרות / יהדות) לתפיסות בודהיסטיות או הינדואיסטיות, או בקרב אלו המבקשים למצוא נקודות דמיון בין המסורות הללו. לפני כעשור רג'יב מלהוטרה עורר דיון ציבורי ער בחלוקה הזו כשניסה להציג את העליונות של תפיסת-העולם הדהארמית על-פני הדתות המערביות. בלתי-נמנע שהתייחסות כוללת כזו תהיה לא רק מהותנית אלא גם סלקטיבית, תוך מתן דגש מוגזם לנקודות דמיון כלליות למדי בתיאור מושג האל המונותאיסטי של אברהם.

הביקורת של מלהוטרה על כך שמושגי האוניברסליזם הם מערביים ועשויים לחטוא בכפיית דיעות ומושגים על תרבויות רחוקות בשם רצון למצוא קווי דמיון היא בוודאי נכונה, ומשתקפת אפילו בכרזה של DayDream. אלא שהנסיון הנגדי שלו להראות שדווקא התרבות ההודית עליונה על זו של המערב איננה מועילה לדיון. דוגמה טובה יותר לשורשים האוריינטליסטיים של חקר הדתות נמצאת בספר החשוב של טומוקו מסוזוואה, שבו היא דנה בכוונות הטובות של חוקרי דתות שביקשו להצביע על נקודות הדמיון הללו, מבלי לשים לב שהם ממשיכים לשכפל עולם מושגים רציונאליסטי-מערבי בתוך המחקר שלהם. אבל למרות הבעייתיות שבגישה האוניברסלית, אני מרגיש שיש סכנה גדולה יותר בתפיסה המהותנית של פערי מנטליות שאינם ניתנים לגישור בין תרבויות במזרח ובמערב. מהותנות כזו בדרך כלל נוצרת על-ידי הבנייה שהיא בעצמה פיקטיבית, ובהקשר זה הדוגמה המאלפת ביותר היא המקרה של דאיסטסו סוזוקי. הרצאותיו על זן הפכו לפופולריות כחלק מתנועת נערי הפרחים של שנות השישים, תוך שהוא התעקש על פער כזה בדיוק שמונע מהקהל המערבי שלו לרדת לעומקו של הבודהיזם אל-נכונה. רוברט שארף הראה, שמושגיו של סוזוקי עצמו לגבי הייחודיות של הזן בודהיזם היפני עוצבו בזמן שהותו אצל פאול קארוס (Carus), דמות מכוננת בתנועת "העידן החדש" והשיח הבין-דתי של ראשית המאה ה-20. תורת הזן שסוזוקי הפיץ הייתה יותר קרובה למושגי "העולם האחד" התיאוסופיים של קארוס מאשר למנזרים היפניים.

WRT-chart

התרשים האחרון לקוח מספר לימוד דתות בהוצאת אוקספורד שערכו ג'ון אספוזיטו, דארל פאשינג, וטוד לואיס. התרשים לא מדגיש זמן או מרחב, אבל ההתקדמות ממיתוסים לדתות משקפת תפיסה של התפתחות הדרגתית היסטורית: גם אם תאריכים לא נמסרים, זוהי התפתחות שאיננה שונה מאוד מהתרשים של דייויס. הנוכחות המשותפת של הטבע ופוליתאיזם מתפצלת לכמה מיתוסים שונים, שמולידים דתות שונות באזורים שונים. אף שהטבלה לא מדגישה זאת במילים כמו הכרזה של DayDream, הצבעים מבחינים בין דתות אברהמיות לדתות המזרח: כאן דתות המזרח כוללות את המסורות הסיניות, ולא רק את המסורת הדהארמית. באופן מפתיע, הנצרות מובחנת כמסורת מונותאיסטית משל עצמה, בנפרד מהמסורת הנבואית של היהדות והאסלאם. גם אם הבחנה בין המונותאיזם של היהדות והאסלאם לבין המונותאיזם המשולש של הנצרות הוא נכון, יש פה סכנה של הצגת הנצרות כתוצר ייחודי שאיננו תלוי ביהדות להתפתחותו. בין אם זו בחירה שנעשתה במכוון או שזו שגיאה בבלי-דעת, ראוי להמנע ממנה.

מיון אבולוציוני: דתות ילידיות – דתות עתיקות – דתות עולם

דרך ג'ונתן ז' סמית, התחלתי לחשוב על חלוקת-על של ארבע קבוצות מרכזיות של דתות: ילידיות, עתיקות, דתות עולם, ודתות חדשות. זוהי חלוקה שמקבלת את הדגם האבולוציוני שגם משתקף בעץ של דייויס, אלא שבניגוד לדייויס אינני רואה סיבה למצוא שורש משותף לכל הדתות. סביר לא-פחות, ומתוך התפיסה האוניברסליסטית שלי אולי אף יותר, שאותו תהליך חזר על עצמו במקומות שונים בעולם מסיבות פסיכולוגיות וחברתיות המשותפות לכל חברה אנושית. הדגם הלינארי הוא מסגרת נוחה לחשיבה על מגמות בדתות העולם, וכן להעלאת השערות למקורן של תופעות מסוימות, למשמעויות נחבאות בטקסים, ולקווי דמיון בין דתות שונות. עם זאת, אני בהחלט משתדל להזהר מלהניח שכל הדתות מתפתחות בלינאריות אחידה – המהלך שאני אשרטט כאן הוא תמונה גדולה בקווים כלליים, ולא הסיפור בשלמותו.

לפי התיאור הכללי הזה, דתות מתחילות בתרבויות ללא כתב, כמערכת של טקסים, סמלים ואמונות אנימיסטיות. האנימיזם הוא ההתייחסות לתופעות טבע ולחפצים כמונפשים, כאילו יש להם חיים משל עצמם: עץ קדוש, נהר קדוש, או הר קדוש, שהתרבות המקומית מתייחסת אליו כאל ישות בעלת רצונות. האנימיזם עדיין מהווה יסוד חשוב בדתות ילידיות, קטגוריה של התנהגויות דתיות המופיעות בכל היבשות המיושבות בעולם. למרות המרחק בין התרבויות האלה, והיעדר התקשורת ביניהן, יש קווי דמיון רבים בין ההתנהגויות הדתיות שלהם, שהובילו לאפיון המשותף שלהן: לצד תפיסות אנימיסטיות, יש הרבה מופעים של טוטמיזם ועוד יותר מזה של שמאניזם, כמאפיינים בסיסיים של דתות ילידיות. בנוסף, יש ביניהן גם נקודות דמיון שנובעות ממה שנעדר מהן לעומת דתות אחרות: כתבי-קודש ומוסדות ותפקידי כהונה. ההנגדה בין דתות ילידיות לדתות עולם מבטאת גם את ההבדל בשאיפות שלהן. סמית מתאר שאחת ההגדרות לדתות עולם, אף שאין זו הדרך היחידה להגדיר אותן, היא העובדה שיש להן מסר שאמור להתאים לכל העולם. כלומר, דת עולמית היא דת שבאיזשהו מקום יש לה שאיפה להשתלט על כל העולם, או טענה שאם כל העולם היה נוהג לפיה, הוא היה שב אל סדרו המקורי. בדתות ילידיות הרבה פעמים אין מודעות לקיומו של עולם מעבר למרחב המחייה השבטי, וממילא אין טענות לגבי היחס בין עולם הרוחות והעולם ככללו. הדת מתפקדת במרחב המוגבל של התרבות שלה, ולכן היא דת "ילידית" במובן הגיאוגרפי הכי טכני של המושג "ילידיות".

dot

בראשית המחקר הייתה נטייה לדבר על דתות ילידיות במושגים של פרימיטיביות, וככל שתיאוריות של פוסט-קולוניאליזם התפתחו, ההתנשאות נסוגה, והמונח "פרימיטיביות" הוחלף ב"ילידיות". יש בעיות שונות עם השינוי הטרמינולוגי, בראש ובראשונה הסכנה שזהו שימוש יופמיסטי שאיננו משנה לעומק את עולם המושגים או דרכי החשיבה. מייקל שטאוסברג הציע להחליף את המושגים בהבחנה בין "קהילות דתיות" (של דתות עולם המקיימות קהילות רבות ברחבי העולם) לבין "דתות קהילה" של דתות שמתקיימות רק בקהילה אחת (Religious communities vs. Community religions). יש גם טענות, כפי שהעלה למשל ביורן טפיורד, שעצם ההיזקקות למונח שמאגד כל-כך הרבה תרבויות שונות ורחוקות זו מזו היא בפני עצמה התייחסות מבטלת, שיוצרת הייררכיה בין תרבויות טקסטואליות שנלמדות כדיסציפלינות נפרדות ועצמאיות, לבין תרבויות לא-טקסטואליות שמאוגדות יחד לתחום-ידע אחד. במילים אחרות, יש כאן איזושהי דיעה קדומה שמעניקה עדיפות לתרבות הכתובה, ואולי מעידה על המקום המיוחד של הפילולוגיה במדעי הרוח (ובהקשר הזה אני מקווה מתישהו להגיע לכתוב על ספרו של ג'יימס טרנר על מקומה של הפילולוגיה בתולדות האקדמיה).

התפיסה האנימיסטית הזו עוברת תהליך ראשון של הפשטה דרך הפוליתאיזם; במקום לדבר על ההר הקדוש או היער הקדוש, מדברים על האל ששוכן על ההר או האל שמגן על היער. פתיחת התאוגניה של הסיודוס מהווה דוגמה מופתית לכך: מבחר תופעות מקבלות תיאור של אלוהות, ולא רק תופעות טבע כמו הים או השמש, אלא גם השינה והזמן. האהבה ויצר המין הופכים לאלוהות, המלחמה היא אלוהות, וגם המוות – אלוהות הופכת למערכת סמלים יעילה ומורכבת לתיאור כל חוויה אנושית כמעט.

סמית יוצר את הקטגוריה של "דתות עתיקות" כדי להבחין בינן לבין דתות ילידיות, והיא מאפשרת לתאר את ההתפתחות בצורה לינארית פשוטה. גם דתות ילידיות וגם דתות עולם הן עתיקות מתחילתן. הייחוד של הקטגוריה "דתות עתיקות" הוא בזה שהיא כוללת רק דתות שחלפו מן העולם. דתות ילידיות כוללות גם כאלה שנעלמו, אבל אין זו מהות הקטגוריה: היא כוללת יחד דתות מקומיות אנימיסטיות בלתי-טקסטואליות בין אם הן ממשיכות להתקיים ובין אם לאו. דתות עולם הן ברובן מן העת העתיקה, אבל ממשיכות להתקיים כיום, ורק הקטגוריה של דתות עתיקות היא של דתות שנכחדו. אם זו הקטגוריה, רוב הדוגמאות הן מהעולם שהקיף את ממלכת ישראל הקדומה וששימש רקע לצמיחת היהדות: המזרח התיכון ואגן הים התיכון, שכללו את דתות יוון ורומי, מצרים, ועמי המזרח הקדום (שומר, אשור, בבל, חת, אוגרית, ועממי כנען). אפשר להרחיב את הקטגוריה של "דתות עתיקות" לקטגוריה רחבה יותר של "דתות טרום-מודרניות" כך שיכללו את התרבויות של מרכז אמריקה שהוכחדו ושדתותיהן דומות יותר לדתות העתיקות מלדתות הילידיות: האצטקים והמאיה. הדתות העתיקות שונות מן הדתות הילידיות במאפיינים המרכזיים הבאים: המעבר מאנימיזם לפוליתאיזם; ביסוס של מרכזי פולחן ותפקידי כהונה; יצירת כתבים דתיים (גם אם אין הם מגיעים למעמד קאנוני של כתבי-קודש באופן שקורה בדתות העולם).

ההכרה במרכזיות של ישראל הקדומה בצומת של הדתות העתיקות האלה ובהשפעות שהיא ספגה מסביבותיה מאפשרת להמשיך את השרטוט הלינארי: האנימיזם התגלגל לפוליתאיזם; דתות פוליתאיסטיות בדרך כלל התפתחו לכדי פנתאון עם הייררכיה של אלים; והתפיסה של אל עליון בתוך הפנתאון, התגלגלה למונותאיזם. כתחנת ביניים בין הפנתאון והמונותאיזם, חוקרים מבחינים בין מונותאיזם והנותאיזם, שהוא הפולחן של אלוהות אחת מבלי להכחיש את קיומם של אלים אחרים.

zeus

ההבדלים הבסיסיים בין המונותאיזם לפוליתאיזם ידועים: מלבד ההבדל המספרי, המונותאיזם משקף מעבר פטריארכלי לאלוהות זכרית בלבד, בניגוד לאלוהות הרב-מגדרית של הפוליתאיזם (כאמור, השרטוט הזה הוא סכמטי בלבד, וידוע לי שהמגדר של האל בדתות האברהמיות לא נגמר בהתייחסות הזכרית אליו בכתבי-הקודש). הנחות מוקדמות של מחקר שהיה מושפע מן הנצרות או היהדות גרמו לנטייה לראות בשרטוט הלינארי הזה התקדמות: המעבר למונותאיזם כביכול מצביע על יכולות לחשוב במושגים מופשטים יותר, והשיח על אל שאין לו דמות או גוף הופך בהדרגה למקובל יותר. האלים הפגאניים מתוארים אלימים וחסרי-צדק: הם שולחים מכות כנגד בני האדם בלי סיבה, מקנאים, גונבים זה מזה, משקרים, ואונסים. המעבר למונותאיזם כולל שינוי תפיסה של האל כמייצג של המוסר. מאידך, פוליתאיזם היה סובלני הרבה יותר כלפי דתות אחרות, ואיפשר לאנשים לעבור מפולחן אחד לאחר ללא קושי. קנאות דתית היא התפתחות מונותאיסטית בעיקרה.

הקנאות הדתית קשורה גם לשאלת המילוליות של האמונה: עם עליית החילוניות בעולם המודרני, וכן ההבנה של הכשלים בתפיסת העולם החומרי כפי שזו מופיעה בכתובים דתיים שונים, נוצר מתח בין המדע ובין הדת. אף כי תגובות דתיות לממצאים המדעיים היו מגוונות, התגובה שנקשרת לדת יותר מכל היא זו שמתעקשת על אמיתות הכתובים גם במחיר של הכחשת המדע. מתוך ההתעקשות על המילוליות של הכתובים, התבססה ההנחה שכך האמינו גם בעת העתיקה. אך למעשה, יש סימנים רבים שמרמזים שאנשים בעת העתיקה לא הרגישו מחוייבים לאמונות הדתיות שלהם, ופסחו בנקל בין אמונה ממשית לשיח סמלי. אנשים שכתבו שפרעוני מצרים הם אלים, ודאי ראו סימנים רבים מאוד לאנושיותם. אנשים שאמרו שהאלים יושבים על האולימפוס יכלו לוודא שאין שום אלים שם. טענות מעין אלו לא הובילו אנשים לפקפק באמיתות הדת, וסביר להניח שאנשים הצליחו לחשוב באופן מקביל על הדת כשיח מטאפורי שאין להבינו בצורה מילולית, ובו בזמן לקבל אותה כמסגרת מחייבת המבנה את חייהם. בניגוד לדיעה רווחת באשר לתמימותם או פשטותם של העמים הקדמונים, נראה שדווקא ההנחה המודרנית המחייבת פירוש מילולי של הכתובים היא נאיבית יותר מן האמונות הקדומות.

יאן אשמן בחן את ההבדלים בין מונותאיזם ופוליתאיזם, ומציע כמה הבדלים חשובים ביניהם, תוך כדי שהוא מערער על הגבול החד בין הקטגוריות. נקודת המוצא שלו היא חלוקה לשלושה תחומים של תיאולוגיה כפי שמתאר אותם וארו, סופר רומי בן המאה הראשונה לפנה"ס: המימד הקוסמי, המימד הפוליטי, והמימד המיתי. לשלושת התחומים של וארו, הוא מוסיף את המימד ההיסטורי. דרך המימד הפוליטי, למשל, אשמן מראה שלמרות ריבוי האלים, בחברה, רוב האנשים היו משתתפים בעיקר בפולחן לאל אחד – אל שאחריותו נגעה למשלח ידם, או אל מקומי שהיה האל המגן של עירם. ראשי פנתאון היו מושא פולחן בעיר בירה של אימפריה כלשהי, ולפעמים הפכו למושג רחוק ומופשט, שאין צורך לעבוד אותו. רשימת האלים הארוכה בתאוגניה של הסיודוס כוללת אלים שלא ידוע על שום מקדש שלהם, ושלא נקשרו בהם סיפורים נוספים מלבד האזכור הקצר שם. אנשים בחברות פוליתאיסטיות לא חשו צורך לעבוד מספר גדול של אלים. המימד ההיסטורי שאשמן מוסיף קשור באופן הדוק למעבר אל המונותאיזם: אשמן אומר שדתות פוליתאיסטיות היו אנתרופומורפיות, בעוד שדתות מונותאיסטיות הן אנתרופוצנטריות. כמובן שהוא יודע שיש היבטים מואנשים רבים בתפיסת האל המונותאיסטית, ובאופן כללי אפשר להסכים עם סטיוארט גאתרי שתיאר את ההאנשה של האל בתור יסוד מרכזי בכל דת. ועדיין, החלוקה הזו מציעה קו שבר מרכזי: עובדי האלילים דמיינו את האלים שלהם כמכילים את כל הפגמים שלהם, וממילא לא יכלו לדמיין שהאלים האלה יתעניינו בהם. הם תיארו את האלים כאכזריים, משום שהחיים עצמם התאכזרו אליהם. המעבר הרעיוני לקראת אלוהות שמתערבת בהיסטוריה ומתגלה דרכה קשורה קשר הדוק לרעיון של מרכזיות האדם כנזר הבריאה. האל פועל בהיסטוריה כי הוא מביע עניין בגורל האנושות, ולכן יש לו גם דרישות מוסריות מהאדם. היכולת לדמיין אל מוסרי שאיננו כבול בתאוות החומריות של האנושות, אפשרה גם לדמיין את ההוויה האנושית כמאבק פנימי בין הרוחני והחומרי מתוך דרישה מתמדת להתעלות מעל הצרכים הגופניים לעבר קיום שמונחה על-ידי ערכים.

השלכות לחקר היהדות

ההבנה שלי את התפתחות היהדות קשורה ישירות לסכימה הכללית של התפתחות הדת כפי שתיארתי כאן. אני מניח שניתן לבקר אותי שהיות שהיהדות היא נקודת המוצא של העניין שלי בדתות, התפיסה הכללית שלי של התפתחות הדת משפיעה על הדגם שאני מדמיין להתפתחות הדת באופן כללי. העובדה שאני מוצא אחרים מתארים שרטוט אבולוציוני דומה מפיגה מעט את החשש הזה, אך לא לחלוטין.

היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה צומחת בארבעה שלבים שעבורם יש לנו תיעוד טקסטואלי: ראשית, ישנה הדת של ישראל הקדומה, המכונה לעתים יהויזם. זו הדת המשתקפת מן התנ"ך, אך היא איננה יהדות עדיין. השלב השני שבו מתפתחת זהות יהודית שאף נקראת בשם זה היא בתקופת בית שני. היא ממוקדת בפולחן הקרבנות במקדש, ונעדרת הרבה מהטקסים הביתיים או הקהילתיים שיאפיינו את היהדות בהמשך, ולכן היא שלב נפרד ממה שיבוא אחריה. חורבן הבית מביא לעליית היהדות הרבנית, שהיא השלב המזוהה ביותר עם היהדות לאורך ההיסטוריה; לבסוף, משבר המודרנה מוביל למפץ שבו היהדות מתפצלת לכמה זרמים שחלוקים על התוכן והפרקסיס של זהות יהודית, ופותחים אפשרויות להבניית היהדות כזהות אתנית ופולקלור בביטויים שונים הכוללים את הציונות (ובתוכה הישראליות), יהדות חילונית / יהדות כתרבות, וזרמים דתיים עם מחוייבות מוחלשת למצוות כגון הרפורמים, קונסרבטיביים ורקונסטרוקטיביסטיים. ממילא, הפיצול הזה גם משפיע על עמדותיה של היהדות הרבנית ובהדרגה משנה את פניה.

alufבשלב המתועד המוקדם ביותר, זה של הדת התנ"כית, אפשר לזהות יסודות של דת ילידית: הקשרים של האל להרים מסויימים (חורב, סיני, וציון) העלו את הסברה של פולחן אנימיסטי שהתקשר להרים מקודשים כלשהם; אבן השתייה שהיוותה את הבסיס למקדש בירושלים, וככל הנראה לבניין ירושלים עצמה, היא גם שריד עתיק של סלע קדוש שתפקידו ביצירת התרבות והפולחן נשכח לחלוטין, מלבד ציון העובדה שהכל התחיל ממנו; דמותו הראשונה של האל צויירה בדמות שור או עגל, ורק מאוחר יותר התפתחה הדיעה שמדובר באל אנתרופומורפי, ולאחר מכן באל שאין לו שום מראה. הפולחן לבעל חיים שמייצג את השבט על-ידי הקרבת אותו בעל-חיים היא מאפיין של חברות טוטמיות מסויימות, וכמו במקרים שונים של טאבו בחברות טוטם, מרכז הפולחן הוא המקום היחיד, או האירוע היחיד, שבו אפשר להפר איסורי-טאבו מסויימים שבכל הקשר אחר אסורים על בני השבט באיסור חמור.

גם יסודות של דתות עתיקות משוקעים בספרות המקראית: התפיסה הנפוצה במקרא איננה מונותאיזם, אלא הנותאיזם. הציווי נגד פולחן אלהים אחרים איננו הכחשת קיומם, אלא להיפך: דווקא משום שהם קיימים יש איסור לעבוד אותם. תהלים פ"ב מתאר את אלהים עומד בפנתאון הכנעני שבראשו עומד אל עליון, ומוכיח את האלים האחרים על העוולות שהם מאפשרים. המעבר מן האלילות הכושלת מבחינה מוסרית לקראת אמונת הייחוד באל שיש לו תביעות מוסריות לצד ציפיות מוסריות ממנו כלפי האנושות ניכר כאן בבירור. מזמור ח' בתהלים מביע את הפליאה על הרעיון שאלים יתייחסו אל בני-האדם: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" אך למרות שהדיעה המקובלת בעת העתיקה היא שאין לאלים עניין בגורל האנושות, בעל המזמור משבח את האל על הכבוד שהוא נותן לבני האדם: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים." ממש אפשר לחוש פה בתחילת השינוי מן התפיסה האנתרופומורפית לתפיסה האנתרופוצנטרית, שנטועה במיתוס הבריאה, ומובילה אחר-כך כתוצאה בלתי-נמנעת לאל המצווה: הבריאה מחייבת את ההתגלות. הרעיון המהפכני של אל שנתון לציווי מוסר, רעיון שמופיע בחברה הפגאנית של אפלטון, מוליד את הרעיון של אל שמצווה ציווים מוסריים, ודרך המסגרת המוסרית הזו, מעניקה משמעות חדשה לקיום. עובדות הקיום עצמן, לעומת זאת, המשיכו להתנגש עם העקרון המארגן הזה – ביהדות, ומחוצה לה.

——————

לקורס המבוא שלי ללימודי דתות, לחצו כאן.


Assmann, Jan. “Monotheism and Polytheism.” In Ancient Religions, edited by Sarah Iles Johnston, 17-31. Cambridge, Mass.: Belknap of Harvard University Press, 2007.

Esposito, John L., Darrell J. Fasching, and Todd T. Lewis. World Religions Today, 6th ed. New York: Oxford University Press, [2002] 2018.

Guthrie, Stewart. Faces in the Clouds: A New Theory of Religion. New York: Oxford University Press, 1993.

Malhotra, Rajiv. Being Different: An Indian Challenge to Western Universalism. New Delhi: HarperCollins, 2013.

Masuzawa, Tomoko. The Invention of World Religions, or, How European Universalism Was Preserved in the Language of Pluralism. Chicago: Chicago University Press, 2005.

Said, Edward. Orientalism. New York: Pantheon, 1978.

Sharf, Robert H. “The Zen of Japanese Nationalism.” History of Religions 33.1 (1993): 1-43.

Smith, Jonathan Z. “A Matter of Class: Taxonomies of Religion.” Harvard Theological Review 89.4 (1996): 387-403.

Stausberg, Michael. “The Demise, Dissolution and Elimination of Religions.” Numen 68.2-3 (2021): 103-31.

Suzuki, D. T. Zen and Japanese Culture. New York: Pantheon, [1938] 1959.

Tafjord, Bjørn Ola. “Indigenous Religion(s) as an Analytical Category.” Method and Theory in the Study of Religion 25.3 (2013): 221-43.

Turner, James . Philology: The Forgotten Origins of the Modern Humanities. Princeton: Princeton University Press, 2014.

Zhang, Longxi. “Cultural Differences and Cultural Constructs: Reflections on Jewish and Chinese Literalism.” Poetics Today 19.2 (1998): 305-28.

מבוא ללימודי דתות: תוכן העניינים

הקדמה מתודולוגית: כיצד ללמד מבוא ללימודי דת

מבוא ללימודי דתות: סדר השיעורים

חלק א’: מרכיבי הדת

חלק ב’: ביקורת הדת

סיכום

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה