צמיתות מסוג משוכלל

"קורא שקורא שיר שיש בו דימויים היסטוריים ואין לו מושג בהיסטוריה, יש בעייה איתו… במשך כמה מאות שנים בתרבות המערב נבנה מין סוג של משכיל. שזה אדם שקורא ספרים, והוא גם יודע קצת היסטוריה. זה ברור כאילו מאליו. הציביליזציה החדשה של אחרי מלחמת העולם השנייה (כולל המלחמה עצמה, אבל – המלחמה ואחריה), הם השמידו את הקורא הזה. היום רוב הקוראים האלה הם בני שמונים ושלוש.

האנושות הולכת, לדעתי, לקראת עבדות חדשה. זאת אומרת, ימי ביניים: צמיתים. לקראת מצב של צמיתות מסוג משוכלל ביותר שאנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך הוא ייראה.

אחד התנאים לצמיתות זו בורות. זה חשוב שהצמית יהיה אנאלפבית באיזשהו מובן. לא חשוב, הוא יכול לדעת את האותיות, זה לא חשוב. זה לא מעלה ולא מוריד. הציביליזציה של צמיתות, של פאודלים וצמיתים, צריכה לדאוג לזה שהצמית יהיה אנאלפבית. כי הוא צריך לדעת שלא יהיו לו חיים מחוץ לעבודה. שכל מה שמחוץ לעבודה יהיה לו, זו שינה. ורבייה." – מאיר ויזלטיר, מתוך הסדרה "גיבורי תרבות"

עוד מימיו כבעל טור שבועי בעיתון התרשמתי מהצד השווה בכתיבת השירה של ויזלטיר וחשיבתו הפוליטית. יש לו רגישות גבוהה לשפה ולתהליכים חברתיים גם יחד – אוזניים וגם עיניים. זה לא דבר מובן אצל משורר. וגם בקרב משוררים שאוזניהם כרויות לשפה ועיניהם מיטיבות לבחון את הדרמה של החיים אין הדבר מיתרגם תמיד להתבוננות ישירה אל תוך עין הסערה של ההתרחשויות הפוליטיות. יוצרים רבים מדי, גם כשכתיבתם טובה, התפתו להצעות שטוחות של מפלגות, לראייה דיכוטומית או חד-מימדית של המציאות הפוליטית.

ויזלטיר לא התחמק ממחויבות האמירה הפוליטית (אף שבכנות גם הביע את הביקורת העצמית על המשורר שתר אחר ההשראה במירוץ האירועים). הטקסט שלעיל איננו מלוטש, כמובן. הוא דיבור רציף במסגרת ראיון (ודווקא בשל כך מרשימה היכולת שלו בהמשך לסגור את המעגל בנקודת ההתחלה של הביקורת על הקורא, גם הוא עניין שהעסיק את ויזלטיר לאורך כל הקריירה שלו, החל מ"קח"). האוקסידנטליזם בדבריו, המופיע כמו מן המוכן, חושף גם את חולשותיו כהוגה. ובכל זאת, מדובר בניתוח של משורר המתבונן אל עין הסערה, מצטרף למסורת ארוכה שראשיתה בנביאי המקרא.

איננו יודעים בדיוק איך הצמיתות תיראה, אך מאפיינים גסים שלה מתחילים להתבהר. התגבשות והתרחבות הפרקריאט כמעמד וכאורח-חיים: היעדר יציבות וקביעות בעבודה, שמקטין את יכולת העמידה על המקח (למשל, על-ידי שביתות) ומראש מצמצם ציפיות: שמח בכך שיש לך עבודה, ואל תתלונן על היעדר הפרשות לפנסיה. צמצום הבעלות הפרטית, והרחבת ההשכרה כאמצעי שימוש נפוץ.

אפיונה של העבודה כמרכז החיים עליו מצביע ויזלטיר הוא נקודה מרתקת: היא מאירה את הוורקוהוליות שהתרבות האמריקאית משווקת לתרבות הגלובלית בעשורים האחרונים באור אחר לחלוטין ממצג השווא האידיאולוגי שלה. במקום לראות בה הישגיות ושאפתנות של מצליחנים, זאת תנועה של גלגלי שיניים אגרסיביות הטוחנים את עצמם ומכרסמים בכוח העבודה שלהם עצמם. מה שהוצג כמתכון להצלחה הפך לדרך חיים ממכרת, וכאשר הוא איננו יכול עוד להבטיח הצלחה הוא הופך בהדרגה להכרח מינימלי לקיום.

התרבות משקפת את המגמות החברתיות האלה: מזה כמה שנים שאני חוכך בשינוי הנושאים של הסדרות הפופולריות. סדרות הטלוויזיה של שנות השמונים התרכזו במשפחתיות: "קשרי משפחה", "על טעם ועל ריח", "קוסבי" (וכן בצד הדרמטי: שלושים ומשהו או אפילו שושלת). הדרמה, המבדר, המעניין, נמצא בתוך הבית, באינטרקציה בין הורים וילדים, בין זוגות. שנות התשעים מסמנות את עליית העניין בחיי הרווקות, בהשהיית המורטוריום (סיינפלד, חברים). אף שהמשפחה נדחקה מעט לשוליים, לב ההתרחשות עדיין פועם במרחב הביתי, לכל היותר בבית-הקפה השכונתי. בעשור הבא המהלך מתרחק עוד יותר מהבית. סדרות כמו "המשרד" או "רוק 30" משווקות ומטמיעות את הרעיון שההתרחשות הדרמטית של החיים נמצאת במקום העבודה: מערכות יחסים, בין אם רומנטיות או חברויות משמעותיות, נרקמות במקום העבודה; בני המשפחה מגיעים למקום העבודה; המסיבות, החגים הדתיים, וכל דבר מעניין אחר מתרחש במקום העבודה, סביבו, או בזכותו. גם סדרות הדרמה משקפות מהלך דומה, בין אם זו סידרה כמו "מד מן", או סדרות כמו "עמוק באדמה" ו"בטיפול" שעוסקות באנשים שהעבודה שלהם פולשת אל המרחב הביתי. [מובן מאליו שאני מודע לכך שזו תיזה מכלילה, שבכל תקופה יש סדרות אחרות וכו', אבל אני מציע התבוננות על המגמה של הסדרות המצליחות יותר בכל תקופה].

המגמות האלה, אף שהן משווקות ומקודמות על-ידי רשתות שידור גדולות, אינן תולדה של מדיניות מכוונת. אינני מדמיין טייקונים שנאספים ומחליטים על קידום מקום העבודה כזירה מעניינת ומורידים הנחייה כזו. הצעות לתוכניות צומחות באווירה מסויימת. יש כאן תהליך דיאלקטי שרובו סמוי מן העין. זו תנועה חברתית שניתן להבחין בעיקר בתוצאותיה ובהשלכות על החיים האנושיים.

עם צמיחת הטלוויזיה הציע מרשל מקלוהן את הביקורת פורצת-הדרך שלו, שהסתכמה כידוע בסיסמה הקליטה "המדיום הוא המסר". מקלוהן מחלק בין אמצעי-מדיה קרים ואמצעי-מדיה חמים. החמים מתאפיינים בכך שהם תובעים יותר תשומת-לב מהצופה. בתחילה, התקשיתי לרדת לסוף דעתו: הרי ספר הוא הרבה יותר תובעני מטלוויזיה – גם בקשב, גם במאמץ האינטלקטואלי, וגם בצורך לדמיין, בעוד שהטלוויזיה מאכילה את הצופה בכפית. אבל הטלוויזיה תובעת יותר תשומת-לב מהצופה כי היא פועלת על יותר חושים, וכי היא תלויית-זמן. קל יותר להניח ספר ולדעת שאפשר לחזור אליו לאותו עמוד, מאשר תוכנית טלוויזיה שרצה ללא הפסקה (בשנות החמישים, כשמקלוהן מתחיל את עבודתו).

אם כך, לכאורה אפשר היה לצפות שהטכנולוגיות החדשות יהיו קרות יותר מהטלוויזיה המסורתית. אפשר לעצור אותן בקלות רבה יותר, ולשוב לאותה נקודה בתוכנית בלי להחמיץ דבר. סיפורים על אנשים שלא רצו לקבוע חתונות בשעת שידור של תוכנית כלשהי, או על ישיבת ממשלה שהופסקה לכבוד פרק של דאלאס הם נחלת העבר. אבל החירות שמאפשרת שחרור מהלפיתה של הטלוויזיה הובילה לתופעה הפוכה. צפיית הרצף בסדרות הפכה לכל-כך פופולרית שסדרות כבר מופקות מתוך הנחה שצופים יצפו בהן ברצף. הטכנולוגיה החדשה מתגלה כחמה יותר מן הטלוויזיה ותובעת אפילו תשומת-לב רבה יותר של הצופים.

בד בבד, ההשכרה של סדרות או פרקים נהיית נפוצה יותר לעומת השידור הציבורי או רשתות הכבלים שהציעו חבילה חודשית או שנתית. התכנים ואמצעי ההפצה מקיימים הלימה מרשימה ביניהם: הסדרות מתארות את מקום העבודה בתור מרכז החיים של האדם, והצפייה בהן תלויה בהכנסה קבועה, שתאפשר לשכור בידור לשעות הפנאי באופן ארעי.

בעבודה ובשעת הפנאי איש הפרקריאט משרת את התאגידים, בלי רצון. זוהי ראשיתה של הצמיתות, וגם אם זו תמונת מצב עגומה, היא עדיין אינה מגלה דבר על הסכנות האמיתיות שעוד צופנת הדרך, דרך שאין ממנה חזרה ואין נתיבי יציאה פשוטים ממנה.

"והשורה האחרונה היא: אנו נכחדים"

גם ספרו האחרון של מאיר ויזלטיר, "מרודים וסונטות" (תל אביב: הקבוץ המאוחד, 2009), הוא עירוני מאוד. כמו ב"מכתבים", העטיפה מציגה תמונת רחוב ממבט עילי, וכמו ב"מכתבים" שם המחבר איננו נכתב באותו גופן ידוע, המיוחד לו. אף גופן השירים עצמם מעיד על הזמן שעובר, בעוד אני מתגעגע לגופן שבו נכתבו ספרים מוקדמים כמו "קח" ואפילו "מוצא אל הים".

הוא מתוודה שחמישים שנה הוא חי באותה עיר, אף כי חי לפרקים גם במקומות אחרים. אך מיד הוא מתלבט: האמנם זו אותה עיר? את התשובה הוא מספק בעצמו, בשירים אחרים: שיר המתאר את המכבסות האוטומטיות המתרבות בדרום תל אביב, ומיטיב לתאר עיר ש"עמליה מתגנבים אליה". כדאי לזכור זאת. הוא נוטה חסד לתל אביב של שנות השלושים והארבעים, גם אם היא מדומיינת, היא היוותה אולי חלופה ראויה לאירופה הקורסת, והקורא מבין שכך אולי היה בשנות השלושים והארבעים, וגם אם לא היה – לא עוד. לא עכשיו, ולא אחר-כך.

פגעי הזמן עולים גם בנוכחות של תרבות סביבתו. העיר איננה עוד אורות, אוטובוסים וטיח מתקלף. היא מסרונים וטלפונים ניידים וקניונים, וכלפי רובם ויזלטיר נושא בוז גדול, כדרכו, כמעט אפשר לומר בוז נבזה. אבל מתוך הברבור הסלולרי מציץ פתאום רבי זושא במרום, ולא במקרה. כי הכעס של ויזלטיר צופן בתוכו לא-פעם אזהרה נבואית. באשר היא נבואית, היא מתביישת להתגלות: הוא איננו רוצה להיות נביא (האם יש תנאי מקדים ראוי יותר מדחיית התפקיד עצמה?). במאמצים רבים הוא מבליע את אותו כעס נבואי, אם-כן, ומפזר את האזהרות כידיד או כקרוב משפחה. את נכדתו הוא מזהיר מפני המדינה שתציג עצמה כאמא, ואת כלל הקוראים הוא מזהיר כילדים, מפני הצעות שאין להן כיסוי. אם בתחילת דרכו יכול היה לומר לקורא "קח שירים ואל תקרא", נשמע שכיום כבר אין לו אשליות שמישהו ייקח. על-כן הוא איננו פונה בלשון יחיד, אלא בגוף שלישי רבים: "כל האנשים שלא קוראים שירה" ("וזה בערך כל האנשים", קובעת השורה הפותחת).

פוליטיקה לא חסרה, כמובן: הוא מתנצח עם נסים קלדרון על מעשיה של טלי פחימה, ומבכר לשלום שיגיע עם "פרצוף מגושם", "משולל כל ערך אסתטי"; לועג לאם החייל הקוראת ברכט, וליפעת אלקובי (אנינת-טעם כמו ניסים קלדרון, לדידו). סונטה על הזוועה מזכירה את מיטבו כמו הסונטה נגד המדובבים את הדם השפוך, אך בו-זמנית ממשיך לבקר את מצב המשורר הפוליטי, הנאחז בשולי האירועים להשראה. אין כנות גדולה מזו למשורר, ורק ויזלטיר יכול להציג בכריכה אחת, מהודקת ומדוייקת, גם את השיר הפוליטי וגם את השיר הפוליטי המבקר את השיר הפוליטי.

אפילו שיר על האבק נדמה כפוליטי, באשר הוא נופל "על התהליכים", ומיד אני חושב על "תהליך השלום" שבינתיים כבר הפך ל"תהליכי השלום". אולי גם "המצב" יהפוך ביום מן הימים ל"מצבים". אם איננו שיר פוליטי הרי שהוא עוד שיר על מצבה של העיר, כמו שיר אחר, מוקדם יותר, שם הוזכר "צבע האבק". צבע האבק אינו מוזכר בשיר הזה, אך העיסוק בצבע קיים, כמו תמיד: החמון "מאפיל כראוי" בספרד, והנקניק הגרמני "לא יכזיב את שוחריו". בשתי שורות קצרות, ארציות כל-כך, על מעדניות אירופאיות, ויזלטיר מצליח להטעין כל-כך הרבה: החמון "מאפיל" – גם כיוון שהוא "מאפיל על מתחריו", גם בשל גונו, וגם בשל מרתפים אפלים וקרירים בהם הוא מתיישן, או בבארים אפלים בהם הוא תלוי מעל דוכן המשקאות. השימוש במילה "מאפיל" יוצרת מיד את הקשר בנסתר של "שוחרי הנקניק הגרמני", מסמנת לנו לקרוא בשורש ש.ח.ר. יותר ממה שיש בה, ולהבין שאלו המבקשים את הנקניק הגרמני, יחפשו את נקניק הדם השחור. התובנה העמומה הזו נעשית כמעט מפורשת כאשר המשך השיר קורא "אתם ואנחנו מוכרחים להתבהם על הדם" – והקשר בין האלימות המעודנת של אכילת הבשר לאלימות נטולת-הסובלימציות של הטרור והכיבוש נעשה ברור, עשרים-ושבע שורות שמגלמות בקצרה את "טוטם וטאבו" של פרויד ו"אלימות וקודש" של ז'יראר. "וזה מצריך כבר שפך דם חדש / כדי שברק האודם לא ייבש" מסכם השיר הבא. גם הצבע הוא פוליטי אצל ויזלטיר (אף כי הסגול, שחוזר בכמה שירים, מצביע גם על אפשרות אחרת, כמו זכרון ילדות של אכילת חרובים).

אבל מעל לכל אלה, הקסם שמושך אותי חזרה אליו שוב ושוב, הוא שמתחת לכעס ולבוז מסתתרת גם מידה של נחמה, הבנה למצב האנושי, ואולי אפילו חמלה. הרגעים הללו שמתגלים רק לפרקים (כשם שאינם מרכיבים את כל ארחות העיר, אך רגעי גילויָם הנדיר מצדיק את השאר), אוחזים את הספר כולו. במקום אחד, הוא מתבונן בפליאה על הים שעודנו במקומו. זוהי פליאה שגם מהדהדת את "מוצא אל הים" וגם את האמירה המפורסמת של שמיר, אבל ויזלטיר לא עולה על השבילים הללו, ובמקום זאת מעיד שהוא כבר לא באותו מקום שהיה (וגם עירו, כפי שאמר בשיר אחר). השורה המצוטטת בראש הרשימה הזו, היא למעשה שתי שורות, והיא קריאת אבדן משותפת של זיקנה, של מוות, אך גם ייאוש תרבותי (הנסוך על השורות הפותחות של הקובץ, ושל לא מעט ממנו). אצטט שיר אחד במלואו, כי קצרותו מהווה את אישיותו:

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נוֹשֵׂא אֶת הָאֶבֶן בַּבֶּטֶן

בְּזָוִית קְצָת שׁוֹנָה

וְקוֹרֵא לַזָּוִית אִישִׁיּוּת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה