על כן ייאמר כנמרוד

[יש עוד שתי רשימות מהארץ שצריכות להתפרסם, אבקש סליחה על העיכוב והאנכרוניזם הקל]

התערוכה באגף החדש במוזיאון תל אביב לאמנות מציעה סקירה של תולדות האמנות הישראלית, כאשר לפחות חלקה, אם הבנתי נכון, מיועד להיות תערוכת קבע. בחירה דומה נעשתה במוזיאון ישראל עם פתיחתו המחודשת, בבניית תערוכה שמשלבת מבט תימטי וכרונולוגי על אמנות ישראלית. בשני המוזיאונים זוהי בחירה מעניינת וחכמה גם יחד, המשכילה לעמוד על טיבו ותפקידו של המוזיאון כלפי מבקריו הקבועים ותיירים מזדמנים גם יחד.

נסיון לחקות תערוכת קבע כמו זו שיש באחד המוזיאונים הגדולים בכרכי העולם היה נדון לכשלון. אמנם גם למוזיאון תל אביב וגם למוזיאון ישראל אין סיבה להתבייש באוספיהם, אך לא לשם כך יכתתו אנשים רגליהם עד קצה מזרח. לצד המשך מאמצים לקיום תערוכות צנועות יותר מאמנות העולם (והשאלת התערוכה של רישומי פיקאסו מברצלונה הייתה דוגמה נאה לכך) למען כל מבקריהם, ראוי שהמוזיאונים הישראלים יציבו במרכזם את היצירה המקומית והישגיה.

אך זוהי גם בחירה מעניינת בשל ההיבט הפוליטי של תפקיד האמנות הישראלית: אין כמו האמנות לביטוי הזרמים הפוסט-לאומיים ביצירה הישראלית, כמו גם לביטוי מחאה פוליטית נוקבת. בעוד שבמוסיקה הישראלית כמעט אין בנמצא שירי מחאה, ובתחום הספרות השורה הראשונה של הסופרים עודנה מורכבת מבשר מבשרה של מפא"י, סוציולוגית ואידיאולוגית גם יחד, דווקא האמנות הישראלית מייצרת, מתעדת, משמרת ומקדמת את אלה המציגים מראות הקשים לעיכול [ציור אחד במוזיאון תל אביב, ששמו כמו גם שם יוצרתו פרחו מזכרוני למרבה הצער, מהווה דוגמה מאוד מילולית לאמירה הזו, בתארו חיילים מבקרים במוזיאון ומתבוננים באמן האוכל את צואתו].

אני מניח שאין זה מקרי, וניתוח עומק שאין בידי לבצע יוכל להצביע על שלל גורמים, בין היתר המבנה הכלכלי של כל אחד מתחומי היצירה הללו, והאופן שבו אמנים מתוגמלים או נקנסים על הבעת עמדות חריגות, לצד המוסדות הפוליטיים שמעורבים בקידומה של יצירות ויוצרים למרכז הבמה.

צעד יפה ומרגש שנלווה לתערוכה החדשה במוזיאון ישראל הייתה ייחוד מקום נפרד ל"נמרוד", שעומד בפתח התערוכה, על התפר שבין תערוכת הקבע הישראלית לתערוכה אנתרופולוגית מאוצרות העולם הקדום. נמרוד עומד בנקודת המפגש שבין השתיים, גבו לעבר שממנו כביכול צמח, וצדודיתו לעתיד הישראלי שהוא צופה אליו. מחווה זו מתקשרת יפה לתערוכה מרתקת שמוצגת כעת בבית האמנים ("בצלאל הישן"), ואני ממליץ לכל מי שיכול לבקר בה.

"הנמרודים החדשים" (אוצר: גדעון עפרת) מספקת מבט מקיף על עומק השפעת פסלו של דנציגר, ובו-זמנית על עולם הדימויים והסמלים של האמנות הישראלית. כמה מן העבודות כוללות ציטוט מפורש של "נמרוד", לעתים אף בשם העבודה, ואילו באחרות נותר מרווח מסויים של פרשנות, ומקום לתהות אם האמן היה מודע לקשר לנמרוד ביצירה זו, ואם הצופה היה עומד על יחס זה אלמלא הקישור שיצר עפרת.

מספר יצירות מבקשות לסרס או להחליש את נמרוד, וכמו ביצירה המקורית גם באלה ה"קמות" עליה, ישנו קשר חזק בין לאום למיניות או לזכריות. המתקפה – או האתגור, אם לבחור במילה רכה יותר – מתבצעת בדרכים שונות: אורה ראובן מציגה דיוקן עירום נשי המתבונן בפסלו של דנציגר ב"נמרוד ואת", ויונתן אופק מציג אותו כגוץ מכריס ובתחתונים, מבוגר לאין-ערוך מנמרוד של דנציגר, ולשון משתרבבת בתיעוב או תאווה, בגרוטסקה שמרתיעה את הצופה. נועה יפה ויעל גזית מציגות את נמרוד (עשוי חול ים) שוקע בחול. היצירה נקראת "נימי", מקטינה את המקור במעשה ובשיום גם יחד. אפשרות קריאה אחרת תטען שנימי איננו שוקע או קורס אל החול, אלא עולה ממנו, כמו הצבר שעלה מן הים, ועוד מעט יהפוך למיתוס כנעני מושלם. באפשרות כזו, ההקטנה היא של המיתוס שדנציגר יצר, כביכול יש מאין, אמנם עם התייחסות לאמנות מצרית קדומה, אך לא כזו שהיו לה שורשים וקשרים מוחשיים עם קהילת דוברי העברית שצמחה כאן, כמעט "מן הים".

בשתי עבודות נמרוד מאותגר על-ידי הגלותיות, מסמל באחת את חוסנו הארצישראלי, כנגד היהודי החלש, אך גם את האפשרות (המודחקת) שהצבר העוצמתי בעצם איננו יכול ליהודי שממנו הוא בא. המשמעות הפוליטית של הקשר הזה מודגשת בצורה החזקה ביותר בעבודתו של שי אזולאי, "ברית לנמרוד". כמו בעבודות אחרות, הפסל מצוטט כאן במפורש, וסביבו שבעה גברים חרדים, ומשיפולי הדומו של הפסל כתמי דם, המעידים שהמעשה כבר בוצע. הברית היא סירוסו של נמרוד, המתקפה על הויריליות שלו, אך היא גם המפגש הבלתי-אפשרי בין הכנעני השורשי והיהדות הגלותית, מסמלת את המאבק בין העסקנות החרדית לתרבות החומרית הישראלית (ואף הרוחנית, אם לדייק) – שכאמור, המאבק כבר הוכרע בה. הכנעני שמבקש זיקה למקום ניגף בפני היהודים התובעים זיקה למורשת, מסרסים את זקיפותו הלאומית, כמו גם את קיומו העצמאי.

העבודה השנייה שיוצרת קשר בין נמרוד לגלות מורכבת מכמה חלקים ופועלת בכמה רבדים, תוך שהיא נעה בעיקר בין המישור האמנותי, הארס-פואטי, והמישור הלאומי-פוליטי. כשראיתי את הדיוקן העצמי שבועז ארד יצר שלו עם קקדו צהוב-ציצית על כתפו, ראיתי בזה דוגמה נוספת לסגנון של יונתן אופק. הכנעני/מצרי הצעיר והגברי, הופך לישראלי מבוגר יותר, שפוף משהו, עם בדל-חיוך ממזרי ואולי ציני. יחד עם זיפי-הזקן שארד צייר על פסל הפוליאסטר, היה נראה לי שזו יצירה עם קורטוב של הומור, מעין "לפני/אחרי", כאילו האמן אומר: "כך דימינו את עצמנו, וכך אנו למעשה".

אלא שבקומה העליונה נוספה ליצירה הזו מימד נוסף: ארד מציג סרט וידאו שבו הוא עוקב אחרי אמו מכינה גפילטע פיש. מדי פעם הצילום נקטע לסשן נפרד, שבו ארד פוסע, או לעתים פשוט עומד מול המצלמה, קקדו לכתפו, ומציג "ליפ-סינק" מושלם לפס-הקול של אמו שמלווה את הכנת הגפילטע פיש לא רק בהוראות המתכון, אלא גם בדברי הסבר ובזכרונות. פה ושם ארד שואל אותה שאלות על זהות עדתית, על חיבתה לאוכל מזרחי ועוד. למי שיבקר בתערוכה, מומלץ לצפות בסרטון במלואו. מבלי לבטל את רושמה הראשוני של הפסל של ארד (הומור, לפני/אחרי וכו'), הסרטון מוסיף נדבכים נוספים. ראשית, ארד תוהה על תפקידה התרבותי של שלשלת מסירה. הוא מצלם את אמו מכינה את הגפילטע פיש, אבל מסוגל לחקות את האינטונציה שלה בצורה מושלמת, ובכך מציב מראה גם לגבי המשמעות של מחווה לדנציגר, שנוכחת כל הזמן כקקדו שעל כתפו. הצופה רואה כיצד הוא מזיז את שפתיו בהתאמה מושלמת לדברי אמו, אבל גם רואה שהוא איננו אמא שלו. זהו חיקוי. וארד אומר בכך לצופה: כמה שאשתדל, לא אוכל להיות אמא שלי. או דנציגר.

ובנוסף למימד הארס-פואטי, ישנו מימד פוליטי, כאמור. דרך השאלות והסיפורים, ארד גם תוהה על היעדר ההשתייכות לעדה, תופעה הקיימת במשפחות אשכנזיות רבות. המעשה המודע של דחיית העבר והשלת העור הגלותי, יצרו נראטיב שונה לחלוטין מההדחקה הכפויה של מורשת העבר שמפא"י ביקשה לכפות על עולי המזרח. ודאי, היו גם אשכנזים שחוו זאת ככפייה, ודיברו בבית יידיש בלחש. אך לא זה הסיפור שארד מספר. לקראת סוף הסרטון, ארד מזכיר את אחיותיו, שכבר לא יודעות להכין גפילטע פיש, ושלא תמשכנה את המסורת. מתוך מודעות לתפקידה של שלשלת המסירה כמעצב זהות (מודעות המתבטאת במעשי החיקוי והמחווה, כאמור), הוא בעצם מסמן שהוא נותר ללא בסיס כזה. הוא איננו יכול להיות נמרוד, הוא איננו הצבר שנולד מן הים, ונשלל ממנו גם העבר הגלותי של הוריו. בכך, הסרט מאיר גם את היצירה הראשונה של ארד בתערוכה, הפסל הממזרי הנקרא "ללא כותרת", באור אחר. תלוש, ללא שם ועבר, שייך לתרבותו המקומית ולא לשום דבר אחר, כפי שמעיד הארמז לנמרוד, אך ללא שורשים עמוקים בה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בשמיים – זוג עיניים

חדש: העיניים של אלוהים בעופרת יצוקה, או: איך תדעו שעבדו עליכם?

אינני יודע אם מישהו חומד לצון או שמא באמת יש עניין הולך וגובר בסיפור הדמות בשמיים שנגלתה לכאורה במהלך מבצע עופרת יצוקה. בתקשורת אינני מוצא שום דיווח על הסיפור, ולכן אני יכול רק לשער שבכנסי התעוררות המתקיימים לקראת יום כיפור יש מי שמפיצים את השטות הזו.

את עיקר הטענות כנגד הסיפור הזה, כתבתי כבר בפוסט הקודם. אני רוצה להוסיף עוד משהו:

וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. וַיֹּאמַר  הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר יְהוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.  {פ}
(שמות ל"ג, 16 – 23)

נאמר עתה בפשטות: מי שטוען שיהוה גילה את פניו בשמיים במהלך "עופרת יצוקה", בעצם אומר שהחיילים שראו את הדמות הזו הגיעו למעלה גבוהה יותר מזו של משה רבנו, ושהתורה משקרת כשהיא אומרת שאי-אפשר לראות את פני אלהים ולהישאר בחיים.

מעבר להסבר הפילוסופי כנגד הטענה הזו שטענתי במפורט בפוסט הקודם, ההסבר הפשוט הזה צריך להספיק למאמינים הפתאים שמחפשים את הסרטון באינטרנט כדי להבין שמי שאמר להם את זה יצא נגד התורה (במושגים שלהם עצמם) באופן בוטה, ולהסיק את המסקנות. עבורי אין זו הפתעה כלל שרבנים ומחזירים בתשובה מפיצים שטויות שסותרות את המסר של התורה עצמה. אני בסך-הכל חוזר על הדברים לאלה שהעובדה הזו עשויה להפתיע אותם.

כדי שקוראים שאינם זקוקים להסברים הללו גם יפיקו משהו מהפוסט הזה, אני מצרף רשימה של מילות החיפוש הקשורות שהובילו אנשים לבלוג שלי. שווה לחשוב לרגע על האנשים שכתבו את המילים האלה בגוגל:

 

אופרת יצוקה עיניים בשמיים

אלוהים בעופרת יצוקה

אלוהים מסתכל מהשמים מלחמת עופרת יצוקה

אלוהים סרט התגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

אלוהים-עופרת יצוקה

אלוהים צופה במלחמת עופרת יצוקה

אלוהים צופה בנו בעופרת יצוקה

אלוהים צופה בשמיים סרטון

אלוהים צופה עופרת יצוקה

אלוקים במלחמה

בזמן עופרת יצוקה ראו פרצוף בשמיים

במבצע עופרת יצוקה ראו עיניים בשמיים

בשמים במבצע

בשמיים יד אלוהים

דמויות בשמים ממבצע עופרת יצוקה

דמות אולהים בעזה

דמות אישה בשמיים בעופרת יצוקה

דמות אלוקים בשמים במלחמה

דמות בשמיים

דמות בשמיים,חדשות

דמות פנים בשמים

דמות פנים בשמיים

דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה הסרטון

דמות פנים בשמיים בעופרת יצוקה

דמות של אלוהים במלחמת עופרת יצוקה

דמות של אלוקים עופרת יצוקה

דמותו של אלוקים יוטיוב

ה' בעופרת יצוקה סרטון

ה' מתגלה בשמיים במבצע

החייל שראה את רחל

החייל שראה אתה העיניים בעופרת יצוקה

המלחמה בעזה סרטון עיניים מהשמיים

הסרטון בעזה החיילים ראו עיניים בשמיים

הסרטון עיניים בשמיים עופרת יצוקה

הסרטון של העיניים בעופרת יצוקה

העיניים שהיו בשמיים במהלך מבצע עופרת יצוקה

העיניים של אלוהים במלחמה

העיניים של אלוהים+עופרת יצוקה

העיניים של אלוהים בעופרת יצוקה

העיניים של אלוקים

העיניים של ה סרטון

העיניים של עופרת יצוקה

העיניים שראו חיילים בעופרת יצוקה

העינים של אלוהים יו טיוב

הפנים של אלוהים בעזה

הפנים של אלוהים עופרת יצוקה

הפנים של משה בשמיים

הפרצוף שראו בשמים בעופרת יצוקה

הקב"ה בשמי עזה יוטיבכ

התגלות אלוהית עופרת יצוקה

התגלות אלוקים בעופרת יצוקה

התגלות בשמיים

התגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

התגלות העניים של אלוהים בעזה

התגלות העיניים של אלוהים בעזה

התגלות עיני רחל במלחמת עופרת יצוקה

התגלות עיניים בשמיים – עופרת יצוקה

התגלות של רחל אימנו במלחמת עזה

העיניים של משה בעופרת יצוקה

זוג עיניים בשמיים

זוג עיניים של אלוהים בשמיים

חייל צילם את עייני השם

יד שהופיעה בשמיים בעופרת יצוקה

יוט יוב משה רבנו

יוטיוב בשמים זוג עינים מלחמה בעזה

יוטיוב העין בשמים במלחמה בעזה

יוטיוב העין שומרת מלמעלה מלחמה בעזה

יוטיוב הפנים של אלוהים במלחמה

יוטיוב עיני רחל

יוטיובעניים בשמים

מבט האלוהים במצבע עופרת יצוקה סירטונים

מבצע אופרת יצוקה מלך מהשמיים

מבצע עופרת יצוקה העניים של אלוהים

מבצע עופרת יצוקה חייל צילם את אלוהים

מבצע עופרת יצוקה התגלות של רחל אימנו בשמיים

מבצע עופרת יצוקה עיניים

מבצע עופרת יצוקה-סרטונים

מי אמר שאין אלוהים בשמיים חיילים

מי אמר שאלוהים לא צופה בנו

מלחמה בעזה זוג עיניים בשמים

מלחמה בעזה עופרת יצוקה דמות אלוקים

מלחמת הניסים עופרת יצוקה

מלחמת לבנון השנייה הסיפור עם רחל אמנו

מלחמת עופרת יצוקה אלוהים

מלחמת עופרת יצוקה התגלות של רחל אימנו

מלחמת עופרת יצוקה רחל אמנו

מלחמת עופרת יצוקה תמונת רחל אמנו

מלמעלה עיניים עופרת יצוקה

מצבים נדירים שקרו ה לחילים בעזה

מראה עיני אלוקים בעופרת יצוקה

מראה עיניים אלוקים במלחמת עזה הראשונה

מראה עיניים במלחמת עזה

משה במצרים עופרת יצוקה

משה בשמים

משה רבינו במלחמת עופרת יצוקה

ניסי ישראל בעופרת יצוקה

ניסים במבצע עופרת יצוקה

ניסים במלחמה

ניסים במלחמת עופרת יצוקה

ניסים עופרת יצוקה רחל אימנו

ניסים של המלחמה+עיניים

נס עופרת יצוקה

נס עופרת יצוקה רחל

נס שרואים עיניים בעופרת יצוקה

סיפור ההתגלות מלחמת יום כיפור

סיפור על רחל אימנו בעופרת יצוקה

סיפור רחל עופרת יצוקה

סירטונים עופרת יצוקה דמות בשמיים

סרט הניסים שקראו במלחמת עזה

סרטון אלוהים בשמיים עופרת יצוקה

סרטון אלוהים עיניים

סרטון אלוהים עיניים בעזה

סרטון דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

סרטון העיניים של אלוהים

סרטון מלך ששמר על החיילים בעזה בעופרת יצוקה

סרטון עופרת יצוקה עיניים

סרטון עופרת יצוקה עיניים בשמיים

סרטון עיניים בעזה

סרטון עיניים בשמים עופרת יצוקה

סרטון עיניים גדולות במלחמת עופרת יצוקה

סרטון עיניים של אלוהים

סרטון של אלוהים בשמים

סרטוני עופרת יצוקה אלוהים בשמיים

סרטונים דמות אלוהים בשמיים עופרת יצוקה

סרטונים ממבצע עופרת יצוקה

סרטונים עופרת יצוקה דמות בשמיים

עופרת יצוקה אלוהים

עופרת יצוקה אלוהים בשמיים

עופרת יצוקה אלוקים

עופרת יצוקה-אלוקים בעזה

עופרת יצוקה -אמא רחל

עופרת יצוקה-דמות בשמיים

עופרת יצוקה דמותו של אלוהים

עופרת יצוקה דת

עופרת יצוקה הגנה על החיילים

עופרת יצוקה העיינים של אלוקים

עופרת יצוקה התגלות

עופרת יצוקה- התגלות אלוהית

עופרת יצוקה זוג עיניים בשמיים

עופרת יצוקה – יש אלוהים בשמים

עופרת יצוקה נס בשמיים

עופרת יצוקה סירטונים

עופרת יצוקה סרטונים עיניים בשמים

עופרת יצוקה עדויות החיילים ניסים

עופרת יצוקה עין ה'

עופרת יצוקה עינים

עופרת יצוקה עיניים

עופרת יצוקה עיניים של השם

עופרת יצוקה עיניים בשמיים

עופרת יצוקה עיינים בשמיים

"עופרת יצוקה" פני אלוהים סרט

עופרת יצוקה פנים

עופרת יצוקה פנים של ה'

עופרת יצוקה רחל אמנו

עופרת יצוקה תנ"ך

עופרת יצוקת עניים

עייני האלוהים במלחמה

עיינים בשמיים בעופרת יצוקה

עיינימ של אולהימ

עין אלוהים בעופרת יצוקה

עין בשמיים

עין האלהים עופרת יצוקה

עין האלוהים סרטון

עיני אלוהים בעזה

עיני אלוהים מגדלי התאומים

עיני אלוהים משהו מדהים

עיני אלוהים מתגלות

עיני אלוהים תמונות

עיני אלוקים עופרת יצוקה

עיני ה מלחמת עופרת יצוקה

עיני השם בעזה

עיני רחל בשמיים

עיני של רחל במלחמה

עיניי אלוהים

עיניי אלוהים בעופרת יצוקה

עיניי אלוהים מתגלות בשמיים

עיניי אלוקים

עיניים אלוהים עופרת יצוקה

עיניים במבצע עופרת יצוקה

עיניים בעופרת יצוקה

עיניים בעזה

עיניים בשמים במלחמת לבנון

עיניים בשמיים במלחמה

עיניים בשמיים-מבצע עופרת יצוקה

עיניים בשמים

עיניים בשמים במלחמה בעזה

עיניים בשמים עופרת יצוקה

עיניים בשמיים חייל

עיניים מהשמיים עופרת יצוקה

עיניים מלחמה בעזה

עיניים מתגלות בעופרת יצוקה

עיניים מתגלות בשמיים במבצע עופרת יצוקה

עיניים עופרת יצוקה

עיניים עופרת יצוקה דמות

עיניים שנראו בשמים במלחמת עופרת יצוקה

עיניים שנראו בשמיים במצבע עופרת יצוקה

עיניים של אלוהים

עיניים של אלוהים במלחמה

עיניים של רחל אימנו במלחמה – וידאו

עניי אלוהים מבצע עופרת יצוקה

עניים בשמים

עניים עופרת יצוקה

עניים של אלוהים

עפרת יצוקה העיינים של אלוהים

פני אלוהים סירטון

פני האלוהים בשמיים עפרת יצוקה

פני "עופרת יצוקה" אלוהים סרט

פנים בשמים

פנים בשמיים

פניים בשמיים בעופרת יצוקה

פנים עופרת יצוקה

פנים של אלוהים עופרת יצוקה

פרצוף בשמיים מלחמת עופרת יצוקה

פרצוף מהשמיים

פרצוף עופרת יצוקה

פרשת רחל אימנו בעופרת יצוקה

קטע דמות פנים בשמים במבצע עופרת יצוקה

קלטת של עופרת יצוקה עם העיניים

רחל אמנו במבצע עופרת יצוקה

רחל אימנו מתגלה בעזה

רחל אמנו עופרת יצוקה

תיעוד של דמות בשמיים

תמונות העיניים של אלוהים עופרת יצוקה

תמונות של אלוהים במבצע עופרת יצוקה

תמונת החילים בשמים

תמונת עיניים בעופרת יצוקה

תמונת עיניים שנראתה בשמיים במלחמת עופרת יצוקה

xry ניסים בעופרת יצוקה

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

 

 

 

 

 

 

משפט וחברה: בין ערכים לעקרונות

א.

בתור מי שתמיד ראה עצמו כאיש של ספרות, הבחירה לעסוק בחוק ומשפט בדוקטורט שלי לא הייתה מובנת מאליה. מעלתי איננה בפילוסופיה, אך במעט שלמדתי תמיד נמשכתי לשני תחומי עניין ראשיים של הפילוסופיה: האסתטיקה והאתיקה. חשבתי שהאסתטיקה תהיה השלטת בשלב הזה של לימודיי: שאלות בנוגע לאופן שבו דברים מיוצגים, מועברים, מסומלים; העיבוד של רעיונות מופשטים אל תוך מערכת מילולית אסתטית, שבה הסגנון איננו קישוט בלבד, אלא גם כלי המשרת את הרעיון. אמנם, את הפן הזה אני לוקח איתי גם בלימודי החוק. האופן שבו החוק מתנסח ולא פחות חשוב מזה האופן בו הוא איננו מתנסח, מעסיקים אותי רבות.

עם זאת, פניתי גם לשאלות רחבות יותר הקשורות לחוק ומשפט, הן מן הצד הרעיוני שלו והן מן הצד המעשי והחברתי. בהחלטה הזו הייתה מקופלת הכרה כפולה: ראשית, ההכרה בדבר עליונות החוק בתרבות ובדת היהודית. אינני בטוח שאעסוק תמיד בחוק, אך היה לי ברור שאת הצעד המחקרי המשמעותי הראשון שלי אני מוכרח לעשות בתחום זה, אם אני רוצה להבין את המסגרת שבה היהדות פועלת. אפוקליפטיקה, מיסטיקה, מדרש, אגדה – אלה כולם מרכיבים הכרחיים של היהדות, ואין להבינה בלעדיהם. אבל הסיבה שהוגים רחוקים כל-כך בתפיסת עולמם כגון הרמב"ם והאר"י (למשל) נחשבים שניהם יהודים, היא בגלל השמעותם לחוק. ללא קיום מצוות, מצד מי מהם, הייתה בזה משום פריצת המסגרת. כל עוד אין ערעור על המצוות, הדיעות יכולות להיות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

ההכרה השנייה היא בעליונותו של החוק בחברה בה אני חי. אינני מדבר רק על החברה הישראלית או החברה האמריקאית, שתיהן חברות שמדובר בהן כחברות שעברו תהליך מואץ של משפטיזציה (ומי השפיע על מי תהיה שאלה יפה של ביצה ותרנגולת, שלא כמו ברוב תהליכי התרבות המכונים "אמריקניזציה"). כל חברה מושתתת על חוק כלשהו. מציאות פוליטית – ואין זה משנה אם זו דמוקרטיה, דיקטטורה, מונרכיה או אנרכיה – מניחה קיומם של כללים מסויימים שמסדירים את אופן ההתנהלות בין פרטים. בלעדי הכללים האלה, המשחק הפוליטי היה חסר ערך, כיוון שלא הייתה דרך לצבור כוח. זהו תהליך דיאלקטי, כמובן, כיוון שהמציאות הפוליטית מניחה קיומם של כללים, אך הכללים אינם מספקים את המסגרת בלבד, הם גם תוצר של מאבקי הכוח. ולא רק מציאות פוליטית. גם מציאות אישית, בין-אישית, רגשית – הכל מניחים קיומם של "מותר" ו"אסור" וגם של "צודק" ו"בלתי-צודק".

כך שלימוד החוק העברי הקדום איננו רק מפתח לעמוד על טיבה של "יהדות". לימוד שורשי החוק, מקורות החוק, תולדות החוק הוא לימוד מקורות החברה, מקורות יחסי אנוש ומאבקי כוח. זהו לימוד פרטיקולרי, לאומי-תרבותי אך בה בעת חקר של יסוד אוניברסאלי בתרבות האנושית.

ב.

בחוברת האחרונה של כתב העת של אוקספורד ללימודי משפט, מצאתי מאמר מאוד מעניין של פרופסור אנגלי בשם אנדרו וויליאמס שעסק במערכת המשפט של האיחוד האירופי (הפרטים כרגיל בסוף). הטענה שלו, בקצרה, היא שבית המשפט של האיחוד האירופי איננו מבטא תפיסת עולם מגובשת, וככזה ההחלטות שלו אינן נשענות על ערכים, ולכן הוא גם איננו יכול להביא צדק. יתר על כן, מהטענה שלו עולה שכל פסיקה של בית המשפט חותרת תחת עצמו, כיוון שהיא משמשת עוד מקרה לחוסר-העקביות הערכית שלו, שתרוקן אותו מתוכן. לפני שאמשיך, אעיר בקצרה שהפתרון שהוא מציע לבעייה היא גיבוש מערכת ערכים (חוקה?) שלאורה יוכל לפעול בית המשפט של האיחוד. את הפתרון הזה אין בית המשפט יכול לייצר בעצמו, ויש צורך בהתערבות של מחוקקים שינחו את בית המשפט בכיוון הנכון.

המאמר מתריס ומעורר מחשבה, ואני נותרתי עם כמה תהיות ושאלות בלתי-פתורות. השאלה המטרידה ביותר היא האם המציאות שוויליאמס מתאר נכונה רק לגבי בית המשפט של האיחוד האירופי בשל הנסיבות הפוליטיות הייחודיות בהן הוא נוצר, או שמא הביקורת שלו תקפה לגבי כל בית-משפט (בפוטנציה או בפועל), ובנוסף – האם היא תקיפה לגבי בית המשפט הישראלי.

בעקבות הוגים אחרים (ובראש ובראשונה יורגן הברמס), וויליאמס מציע הבחנה בין ערכים, עקרונות וסגולות (עמ' 559). ההבדל בין ערכים לעקרונות הוא מהותי לעומת החפיפה הסמנטית המקובלת ביניהם (אני בטוח שאני משתמש בהן כמילים נרדפות): "ערכים" קשורים למטרות, כלומר דברים בעלי-ערך שיש לשאוף אליהם, בעוד "עקרונות" מציינים את מערכת המחויבויות (הפוליטית-ממסדית, בראש ובראשונה). משתמע מכאן ציר לינארי עם תנועה קדימה – מערכת עקרונות היא מה שאדם בא ממנו, מערכת ערכים היא מה שאדם שואף אליו. הסגולות (virtues) לפי וויליאמס (ובעקבות אלסדייר מקינטייר), הן המערכת המתווכת בין הערכים לעקרונות.

הכל טוב ויפה, אלא שוויליאמס טוען שבית המשפט של האיחוד האירופי "תקוע" בעקרונות שהותוו עבורו. עקרונות אלה, לפי הבנתי, הם סך של מאבקים בין קבוצות שונות, וכן נסיון לא להרגיז אף מדינה באיחוד, ולכן נייטרלים ככל האפשר מחד, אך גם בעלי ערכים סותרים מאידך. השפיטה על-פי ה"עקרונות" היא אמצעי של בית המשפט המאפשר לו להמשיך את שלטונו, אך באופן פרדוקסלי היא גם חותרת תחתיו, כאמור, בהיותה נטולת ערכים, וככל שהחשש לקבוע "ערכים" ממשיך לייצר קיפאון ותלות גוברת ב"עקרונות".

כדי להדגים את הטענה שלו שבית המשפט איננו שופט על-פי ערכים, הוא מביא מקרה לדוגמה של קאדי מוסלמי שזכויות הפרט שלו נפגעה במסגרת המלחמה בטרור. הקושי בטענה של וויליאמס, לטעמי, הוא שאין הוא מביא בחשבון (או לכל הפחות הוא לא התמודד בהרחבה) עם האפשרות שערכים יכולים להתנגש אחד בשני. כאשר יש התנגשות ערכים שכזו, בית המשפט יידרש להכריע בין ערכים שונים. הכרעה זו תהיה במסגרת ה"עקרונות" שיש בידיו (החוקים?), אך גם על-פי תפיסת עולם ערכית, שגם אם היא מחזיקה בשני ערכים כבעלי-חשיבות רבה, ברגע הכרעה ספציפי היא עשויה לבחור ערך זה על-פני אחר (ובהינתן נסיבות שונות, אפילו כגון אווירה ציבורית שונה, היא עשויה לבחור דווקא את הערך שקודם נדחה על-פני הערך שקודם נבחר). האם יש בהחלטות סותרות שכאלה להצביע על חוסר-עקביות, שלא לדבר על חוסר-ערכים? ייתכן. אך בהיעדר דיון עומק באפשרות של ערכים מתנגשים והכלים הערכיים להכריע בין ערכים מתנגשים, עדיין לא שוכנעתי.

הקושי השני, כאמור, היה עם הדיון בבית-המשפט של האיחוד האירופי כמקרה מיוחד. אין לי היכרות עומק לא עם בית-משפט זה, ואף לא עם בתי המשפט בישראל ובארצות הברית. ועדיין, מהמעט שידוע לי עליהם, ידוע לי שכל אחד מהם מתקיים בתוך מאבקי כוח אדירים, המבטאים לא רק מאבק לשליטה, אלא גם מאבק על רוח וערכים. המאבקים הללו מתקיימים בתוך מסגרת ידועה של כללי-משחק, קרי עם "עקרונות". האם לא ניתן היה לתאר גם החלטות של בית-המשפט הישראלי כהחלטות שנעשו מתוך מערכת "עקרונות" המבססת את שלטונו, אך בד בבד איננה עקבית במערכת ערכים שתצדיק את המשך קיומו?

המחשבה שאת התיאור שוויליאמס מספק לבית-המשפט של האיחוד ובעיותיו ניתן להחיל גם על בתי-משפט אחרים (ואולי על כל מערכת משפטית), מעלה שאלה מתודולוגית חשובה: הביקורת של וויליאמס היא מרתקת, חשובה וראויה לדיון. עם זאת, ייתכן והיא מייצגת חשיבה של מערכת משפט "טהורה" שמתקיימת על קו ערכי "קונסיסטנטי", שאיננה קיימת במציאות. מערכת המשפט לעולם תמשיך להיות חלק ממציאות פוליטית נתונה, וככזאת היא לעולם תישאר תחת הרושם, ההישגים והכישלונות של צדדים שונים, המנסים להתוות את ה"עקרונות" מונחי ה"ערכים" השונים (ולכן גם הסותרים) שלהם. השאיפה לאחידות תמשיך לפעם בקרב העוסקים במשפט, והתוצאות המורכבות ימשיכו לשקף את חוסר-ההכרעה התמידי שהחברה נתונה בו.

דומני שיש לתובנה הזו השלכות גם כאשר חושבים על הסתירות הקיימות בתוך החוק המקראי והחוק העברי הקדום בכללו.

Williams, Andrew T. "Taking Values Seriously: Towards a Philosophy of EU Law." Oxford Journal of Legal Studies 29,3 (2009): 549-577.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הרהורים מביקור בישראל

חלקם בנאליים, ועם התרים אחר מקוריות הסליחה. חשבתי שאני אכתוב על המפגש הראשון שהיה השבוע על "כוונה וזדון". עכשיו זה נראה לי לא מתאים פתאום. יש משהו מפתיע, אבל חריף מאוד, עד כמה אישית יכולה להיות חוויה של לימוד משותף. כל אחד מביא מעצמו, מהקריאה האישית שלו, ובמהלך השיחה נוצר משהו משותף, מפגש מחודש עם טקסט ישן. אז עכשיו לכתוב על זה כסיכום שיעור, או דיווח של מסקנות? אי אפשר.

המיידיות של המפגש המחודש

למרות שלא הייתי שנתיים בארץ, תוך שניות אני מרגיש פמיליאריות לנופים. אני יודע לאן אני רוצה ללכת במקום ראשון, והולך לארוחת בוקר בקפה "מזרחי" בשוק מחנה יהודה. בדרך לשם, מקומות חדשים שנפתחו או ותיקים שנסגרו משמשים עדות שבכל זאת אין לי חוויה רציפה עם המקום. אני מרגיש שייך ולא שייך. אני שומע עברית בשולחן לידי, וזה מוזר. אני רגיל שבשולחן שלי מדברים עברית (אני ובת-זוגי), ובשולחן ליד שפה אחרת (לרוב אנגלית). פתאום אני שומע עברית ליד, ומשהו בי נדרך, כאילו שמעתי עברית בניו יורק או פרינסטון.

השתלטות הדת על ירושלים

רבות כבר נכתב על בריחת החילונים מירושלים. אני תמיד לוקח את מספר המקומות הלא-כשרים כאינדיקציה חשובה לנושא. מסעדות לא-כשרות אינן רק סמל, של דריסת-רגל חילונית, הן גם מדד ממשי. אף-אחד לא מחזיק מסעדה לא-כשרה אם אין לו ציבור שמעוניין בה, ושיהווה מקור פרנסה.

קפה רחביה הפך לקפה יהושע, והוא איננו כשר. לא שמגישים שם שרימפס וחזיר, אבל יש מנות בשריות וחלביות. בעמק רפאים נפתח סניף של איוו, גם הוא לא כשר, ושלט גדול מכריז שהארוחה העסקית תקפה גם בשישי ושבת. מצד שני, ארומה, שעד לפני כמה שנים מכרו לחם בפסח בעמק רפאים שינו את מיקום הסניף, ושלט גדול מכריז שהם כשרים.

עמק רפאים ורחביה הם חשובים כי בשניהם יש אוכלוסייה בולטת של כיפות סרוגות. הם לא יציתו פחי אשפה כמו במאה שערים, אך הם בהחלט עשויים להפעיל לחץ שקט (ואפילו הפגנות מסויימות לעתים, למשל בקניון כפר סבא לפני כמה שנים) כדי לסגור מקומות בשבת. העובדה שקולנוע סמדר ממשיך כל השנים לפעול בשכונה, שנפתח סניף של איוו שם, ושברחביה נפתח (אם אינני טועה לראשונה מזה כמה עשורים) קפה לא כשר, מעידה שהתהליך איננו חד-כיווני.

בהחלט הייתי שמח לצטט כאן משהו מתוך "מסורת ומשבר" של יעקב כ"ץ, אבל אין לי זמן למצוא אותו. אבל מעניין שלשני הצדדים יש יסוד להרגיש שהם תחת מתקפה. זו הערה של משקיף מן הצד, לגבי תהליכים חברתיים. מבחינה חוקית ודאי שעמדתי נותרת בעינה: מבחינת החוק כל הכבישים צריכים להיות פתוחים, בכל מקום מותר לפתוח מסעדה לא כשרה, או בית-עסק בשבת, והתהליכים הטבעיים יעשו את שלהם לגבי אילו כבישים יהיו סואנים יותר, ובאילו יהיה שקט.

בבא – אוכל ישראלי

אגב, הפתיחה של מקומות לא כשרים במעוזי ציונות דתית (ואנגלו-סכסית) הולכת כמעט תמיד יד ביד עם פתיחה של מסעדות "מזרחיות" – חומוס, פלאפל, שווארמה. בנחלת שבעה, יעד מועדף לתיירים אמריקאים וכן לתושבי העיר מ"הכיפות הסרוגות", פעל דוכן שווארמה שנים לפני שנפתחה שם המסעדה הלא-כשרה הראשונה. כמה בלוקים אחרי "קפה יהושע" ברחביה נפתחה גם סטקייה, ובעמק רפאים נפתחה לפני כמה שנים "מרבד הקסמים" (לא רחוק מהמקום שבו "איוו" פתח את הסניף שלו) ובביקור הזה גיליתי גם את "בבא". אולי צריך להציע ל"כיפות הסרוגות" להפגין נגד פתיחת סטקיות, כדי לשמר את המקום ברוח האליטה שלהם, דבר שיאט גם הליכי פתיחת מקומות לא כשרים. יהיה להם מאוד בעייתי להצדיק מהלך כזה, אבל אי-אפשר להכחיש את הקשר בין הדברים (סוציולוגי, ולאו דווקא סיבתי, ובכל מקרה כרונולוגי).

בכל מקרה, ישבתי אתמול במסעדת בבא בעמק רפאים. השלט בחוץ מכריז שזו מסעדה של "מטבח ישראלי," בלי "מזרחי" ובלי להתנצל. הניכוס של החומוס, הפלאפל, הסלט הקצוץ ושאר מאכלים פלסטינים למטבח הישראלי הוא נושא שדורש עיון מעמיק יותר משאני אוכל להציע כאן. אני לא חושב שזה שגוי להגדיר מסעדה כזו כמטבח ישראלי, אלא שצריך להכיר בזה שזהו גם מטבח ישראלי. "גם" במובן שיש מאכלים שונים לחלוטין באופיים שגם הם ישראלים, ו"גם" במובן שהמאכלים הללו אינם ישראלים בלבד.

יש שני סוגים של מסעדות שיש בהם חומוס: המסעדה שיש בה רק חומוס – עם גרגרים, פטריות או פול, עם בשר טחון, ביצה או אפילו כדורי פלאפל, אבל המנות העיקריות הן אך ורק צלחות חומוס. למשל החומוס "בין עזה וברלין" (שם שנון במיוחד, למי שמודע שזה כביכול רק מיקומו הגיאוגרפי, ושאלה שמות הרחובות). הסוג השני הוא "המסעדה המזרחית" שאפשר להזמין בה מנת חומוס, אך יהיה בה לרוב גם שקשוקה, אורז עם שעועית, מרק עדשים ("פינתי", "חומוס תלפיות", "רחמו").

"בבא" בעמק רפאים יוצאת דופן, כי היא אינה נופלת לאף אחד מן הסוגים הללו. יש בה יותר ממנות חומוס, אך אין בה שקשוקה או אורז עם שעועית. אנחנו הזמנו חומוס עם פטריות, ולצידו סלט ירקות (שמגיע בקערה עמוקה שבתחתיתה פיתה קלויה, שספגה את כל נוזלי הסלט), וגם מנה של אורז עם בשר כבש טחון, שמגיע עם עגבנייה צלויה. הכל היה מעולה, והמנה של האורז – גיוון של מנה שאני מכין בבית עם בשר טחון וצנוברים – הייתה מיוחדת מאוד. ההברקה של חצי עגבנייה צלויה בתוך קערת אורז משתלבת נהדר עם האורז והבשר, מבלי להשתלט כפי שרוטב עגבניות או רסק היו עושים (כבר הרבה זמן שאני רוצה ולא רוצה לכתוב ביקורת על ביקורות המסעדות הגרועות והמתפייטות של "עכבר העיר". לכן חשוב לי להבהיר שאני אינני מבקר מסעדות, ושגם אם כתבתי רשמים ממסעדה, זה עדיין הבלוג שלי, ולא טור של מבקר מסעדות).

והתנצלות

אני יודע. יש הרבה דברים שקורים – הראיון של עוזי ארד, האור הירוק שביידן נתן או לא נתן, המאבקים הפנימיים בצה"ל. אני מתקשה לעקוב אחרי הכל גם כי אני בחופשה, וגם בגלל הערפל שכל הדיבורים האלה יוצרים, בלי שום מעשה שיצביע על הקו שעובר בין הרטוריקה למדיניות. אם וכאשר הדברים האלה יהיו לי ברורים יותר, אני אכתוב עליהם.

מחר – אם יהיה לי זמן – על המרחק בין לונדון לירושלים.

עדכון: קפה יהושע, על אף שאיננו כשר, סגור בשבת, לטענתו על-פי צו בית משפט בעקבות תלונות תושבים (תושבים אחרים שפגשתי היו סקפטיים, ואמרו שזה כנראה רצון של המקום לשמור על יחסי שכנות טובים עם כמה דיירים קרובים). חצי צעד קדימה, שניים אחורה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

אדם לעמל יולד

המגזין "טיים" ערך פרוייקט עתידני על דמותה המשתנה של העבודה בארצות הברית. הפרוייקט סקר עשרה תחומים שבהם צפוי להיעשות שינוי בשוק העבודה: עלייה ביזמות היי-טק, יותר אנשים שיעבדו מהבית (או מרחוק, על כל פנים), ויותר אנשים שיעבדו בפרילאנס הם אולי הדברים הצפויים יותר מפרוייקט שכזה, אך הצד השני שלו, כמובן, הוא צמצום בהטבות (בראש ובראשונה הבטחון הבריאותי והפנסיוני שהעבודה המסורתית סיפקה). הקשר בין העבודה לרשת הבטחון עם בגידת הגוף איננו רק פרי מאבקי פועלים במאה ה-20, וניתן לראות את שורשיו בהקשר כולל יותר של הערבות ההדדית של הקהילה השבטית הקרובה. אני התקשיתי עם היחס של הכתבה ב"טיים" – אולי בהתאמה לתפיסה האמריקאית – אל מרכיבי שכר אלו כאל perks, הטבות היוקרה שמעבר לחובה הבסיסית של המעביד.

חלק מהשינויים העתידיים לא היו "צפויים", אלא בגדר משאלת-לב פחות מציאותית. כך, למשל, הכתבה שהבטיחה להסביר כיצד יותר ויותר נשים תעבורנה לניהול, בעצם הסבירה מדוע ראוי שזה יקרה, אך לא סיפקה שום אינדיקציה שאמנם צפוי שינוי בתחום זה.

המרכיב שנעדר מהחזון הירוק-מדי, פמיניסטי-מדי, אפילו הייתי אומר כיפי-מדי, הוא עבודת הכפיים. בכתבה בפרוייקט שכותרתה Yes, We'll Still Make Stuff, המיקוד הוא על תעשייה, ובעיקר מכונאות ורכב. אך מה לגבי בנאים, חקלאים, עובדי הזבל, שאלתי את עצמי – כל אלה שמספקים את צורכי החיים הבסיסיים ביותר?

ארצות-הברית, כמו ישראל וכמו מדינות מערביות אחרות, מעלה את אחוז כוח העבודה הזר שכלל האוכלוסייה נסמך עליה לצרכים אלה. אנשים שקופים אלה, ששקופים גם עבור פרוייקט עיתונאי נרחב על שוק העבודה, הם כורח לחברה, שיותר ויותר מאנשיה אינם מעוניינים לעצמם או לילדיהם בעתיד כזה.

ישראל, שראשיתה החלוצית וההרואית נטועה בקרב אנשים שהחליטו לעשות את ההפך הגמור, היא מקרה מעניין במיוחד בהקשר זה. כך כתב מוקי צור על המעבר מדור החלוצים לדור המדינה:

——

אחרי מלחמת-העצמאות בתש"ח חל שינוי גדול בדור העולים ארצה. התברר כי הוא עומד לקבל על עצמו שלטון על ארץ. הוא נפרד מאורח-החיים המהפכני. הוויות בראשית, שהיו קשורות באורח-חיים נזירי (מרצון או מאונס), הובילו אותו עד לנצחון הפוליטי. הוא מצא את עצמו מייצג חברה המתפתחת במהירות, העוברת למצב של שפע יחסי. הוא הפך להיות שליט על אמצעים כלכליים רבי-עוצמה.

הורים עמדו נבוכים בפני בניהם. עליהם היה להסביר מה קרה. הם היו צריכים להחליט אם לקרוא לבניהם ללכת בדרך שהם עברו בתקופת נעוריהם או להציע להם נסיגה ונתח מנתחי ההווה המתעשר. הם שאלו עצמם האם הנאמנות לעקרונות העבר לא תהפוך את בניהם לזרים במציאות העתיד.

היו הורים שנאחזו באורח-החיים של תקופת נעוריהם וסירבו לקבל על עצמם את אותות הזמן החדש: בלבושם, באורח-חייהם, בערכים שהם גילמו – הם תבעו להישאר בעולם שהיה. אחרים ניסו להוריש לבניהם תחושה לפיה ניתן ורצוי להסתגל לזמן החדש. בדאגתם לבניהם הם חינכו אותם להיות משוחררים מכל המעצורים הרוחניים והמוסריים שהפכום לאנשים מתלבטים. הם הורישו לבניהם את כל המאוויים שהודחקו אצלם משך שנים: את הרעב להרמת רמת-החיים, את התביעה להתקדמות בקריירה. לעיתים הם חינכו זעיר-בורגנים למופת (המשוחררים אפילו מן הפיתוי להשתנות). אולם ההצלחה הייתה מרירה מאוד, שכן אחרי הכל היו ההורים קשורים לערכים שהנחו אותם בתקופת נעוריהם. הם הרגישו עצמם זרים בעולם החדש שהלך וקם לנגד עיניהם כתוצאה מפעולתם.

– מוקי צור. ללא כתונת פסים. תל אביב: עם עובד, 1976, עמ' 130 – 131.

——

עבודה, ולא רק עבודת-כפיים, היא מאבק מתמשך בין האדם לבין עצמו ובין האדם לסביבתו. עצם הגדרת משימה כלשהי כ"עבודה" הופכת אותה לפחות רצויה. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה, אני יודע שאני אמור לכתוב משהו על לשון מגילות קומראן. אך אילו חיכתה לי משימה להגשה על אופייה המשתנה של העבודה בארצות הברית, אולי הייתם קוראים עכשיו פוסט על לשון מגילות קומראן.

המיתוסים הקדומים ביותר מתארים את העבודה כסוג של עונש, משהו בלתי-צודק שנכפה על האדם. כך בסיפור הגירוש מגן-עדן (בראשית ג), או בסיפור הבריאה הבבלי, אנומה אליש, בו מתואר שבני-האדם נבראו כדי לחסוך עבודה לאלים:

——

כִּשְׁמֹעַ מַרְדֻךְּ אֶת דְּבַר הַאֵלים,

נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לִבְרוֹא נִפְלָאוֹת;

הִגִּיד אִמְרֵי פִּיהוּ לְאֶאַה,

הוֹדִיעַ הָעֵצָה אֲשֶׁר הָגָה בְּלִבּוֹ:

"דָּם אֶבְלֹל, עֲצָמוֹת אָצוּר,

אֶעֱשֶׂה יְצוּר, 'אָדָם' יְהִי שְׁמוֹ,

אֶבְרָא יְצוּר אָדָם,

לוּ יוּשַׁת עָלָיו עֲמַל הָאֵלִים, וְהֵמָּה לוּ יָנוּחוּ;

– אנומה אליש, לוח שישי, שורות 1 – 8. מתוך: ש. שפרה ויעקב קליין (תרגום ועריכה). בימים הרחוקים ההם. אנתולוגיה משירת המזרח הקדום. תל אביב: עם עובד (בשיתוף המפעל לתרגום ספרי מופת), 1996, עמ' 39.

——

זהו בדיוק פירושו של "אדם לעמל יולד" (איוב ה). גם בתוך שוק העבודה המשתנה של ארצות הברית, אינני חושב שאנשים היו חופשיים לחלוטין לבחור את מה שיביא להם אושר, ולהציב אותו לפני העבודה שלהם, כפי שטוענת אחת הכתבות (כשדור איקס ישלוט בעניינים). גם מאה-ארבעים שנה אחרי הקפיטל של מרקס, האתגר החברתי הטמון בעבודה עודנו ניצב בפני האנושות: למצוא את האיזון הנכון בין העבודה הדרושה למילוי הצרכים, המימוש העצמי, המנוחה והפנאי.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על נאמנות ועל זכויות

שתי ידיעות בעיתון נוגעות לשאלת הנאמנות למדינה, שהיא בעצם נגזרת של זכות קיומה של מדינת ישראל – זכות שיש ויכוח עליה, ולכן היא נושא לדיון, למרבה הצער. הראשונה היא החלטתה האומללה של ועדת השרים לקדם חוק שיאסור לציין את יום העצמאות כיום אבל (או "יום צער", לפי לשון הידיעה, אף כי אינני מבין את הביטוי). כמו החלטות מטופשות רבות אחרות, היא מטופשת גם במישור העקרוני וגם במישור המעשי.

במישור העקרוני, נראה לי שגם ביום העצמאות (ואפשר אף לומר במיוחד ביום העצמאות) יש לשמור על זכות ההפגנה. בכל זאת, מדינה שמבקשת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון שמה עצמה ללעג אם ביום חגה היא איננה מאפשרת הפגנות.

בנוסף, הנסיון למנוע מהפלסטינים הישראלים לציין את אסונם איננו מתיישב עם הנראטיב הציוני עצמו. הרי אין ויכוח על כך שיום העצמאות הוא יום שמציין את נצחונו של הציבור היהודי על הציבור הערבי בפלשתינה-א"י. אחרת, לא הייתה כל משמעות להצהרה שבן-גוריון קרא עם עזיבתו של החייל הבריטי האחרון. נראה לי שאין ויכוח בציבור היהודי שמדובר בנצחון של ישראל, ושהנצחון הזה הוא טוב. החגיגות הן מצד המנצח, כמובן – האם זה סביר שהמנצח יבקש מהמפסיד שלא להצטער על הפסדו?

ההצעה גם מעלה שאלה של גזענות: במשך שנים מציינים חרדים לא-ציונים את יום העצמאות כיום אבל. הייתה ביקורת על כך ברמה התקשורתית, אך מעולם לא נחקק חוק בעניין. האם מה שמותר לחרדים אסור לערבים? ואולי החוק פשוט מעיד על משפטיזציה, כלומר על מעבר של הביקורת הציבורית מהספירה התקשורתית לתחיקתית בשנים האחרונות, ויחול גם על חרדים (לפחות על-פי לשונו).

שאלה זו נוגעת גם למישור המעשי של ההצעה: נראה שדווקא התעלמות המדינה, לצד הזמן שעשה את שלו, הביאו את האוכלוסייה החרדית בכללה קרוב יותר לציבור הכללי, והפכו את הקבוצה שמציינת את הדבר בהפגנתיות למיעוט שולי. האם מי שתומך בחוק הזה סבור שיש בכוחו לגרום לפלסטינים בישראל לאהוב את המדינה יותר? שתי תשובות אפשריות יש לדבר הזה: אחת – והיא בהחלט מתאימה לאופן-הפעולה של "ישראל ביתנו", ממנה יצאה היוזמה לחוק – היא ההבנה שחוק כזה דווקא ייצור ניכור רב יותר למדינה, שהרי מזה המפלגה שואבת את כוחה; השנייה, והיא עשויה להיות מחשבה של דורשי-טוב תמימים שיתמכו בחוק הזה, היא שעצם קיום ההפגנות יכול לסחוף פלח רחב יותר בציבור הפלסטיני לאי-הכרה במדינה, ועל-ידי האיסור ניתן להאט את התהליך. נראה לי שברור שגם אם האפשרות הזו נכונה (וזה נתון לויכוח), היא נופלת בפני הערך הדמוקרטי של עצם הרשות לקיום ההפגנות. לבסוף, ידוע שחוק חייב אכיפה על-מנת שיהיה בעל-משמעות. די לדמיין את השוטרים שיבלו את יום העצמאות בסיורי מעצרים בין מאה שערים לאום-אל-פאחם, בין בני-ברק לסכנין, כדי להבין את האיוולת שבהצעתו של ח"כ אלכס מילר.

הידיעה השנייה שהעלתה את השאלה היא ביחס לנזיפה שננזף אייל רוזנברג, דוקטורנט בטכניון, משום שלא עמד בזמן שירת "התקווה" . הויכוח שהתגלגל בטוקבקים בלבל בין עצם זכותו של הסטודנט למחות, לבין הטעם שבדבר ("טעם" – תרתי משמע).

באשר לעצם הזכות – ודאי שהזכות שמורה. אם רוזנברג היה נעצר, או אפילו מודח מהמוסד, היה בזה חציית קו בלתי-דמוקרטית ראויה לגינוי. אך כל מי שמציב עצמו בעינה של מחאה ציבורית, צריך להיות מוכן שהצד שכנגד ימחה גם כנגדו. ומי שבוחר לעמוד בשוליים, ולמחות כנגד הקונצנזוס, אין לו לצפות אלא להיות מוקע על-ידי הקונצנזוס. לכן, תגובות שמגנות את הדיקן על עצם הנזיפה, אינן מבינות את המשחק הדמוקרטי.

באשר למעשה עצמו – רוזנברג הוא מסוג פעילי השמאל שאם לא היו צומחים מעצמם, השב"כ היה צריך להמציא אותם. אי-עמידה בטקס חלוקת תארים לא תקל על פלסטיני אחד בעזה או על שוויון זכויות לפלסטינים בישראל, אך בהחלט מסייעת להרחיק את הציבור הישראלי מנושאים אלה בכך שהיא קושרת בין מאבק צודק לבין ערעור על זכות הקיום של מדינת ישראל. מהותית, המעשה איננו רחוק ממה שקרה בבחירות עם ליברמן, שבהציבו את הדיון על הנאמנות למדינה במסגרת גזענית, דחק את השמאל הישראלי לאמירות הזויות כנגד נאמנות, שעד אז נעדרו מהשיח שלו (ובכך פגע בלגיטימיות של טענות השמאל כלפי המרכז הישראלי).

ישראלים, ובעיקר אנשי שמאל ישראלים, טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית, ומדמיינים שכזו נעדרת מרוב העולם המערבי, פשוט משום שהם לא מגיעים לידי מגע עם מדינות לאום מערביות בסיטואציות כאלה. הם לא מתעמקים במילות ההמנון השוודי או הדני, ולכן משוכנעים שהמילים "נפש יהודי" היא הדבר הכי נורא בתולדות המנוני הלאום. המציאות הנוכחית, כמובן, רחוקה מהפנטזיה של מדינה ליברלית חסרת-לאום או לאומנות. אין בזה כדי להצדיק במשהו את הלאומנות הישראלית, אך זה מסייע להבין אותה בהקשר אוניברסלי רחב. אני מסכים עם הדיקן: אני אינני נהנה מטקסיות ומקלישאות ריקות המלאות פאר עצמי, ולכן מדיר רגליי מטקסים. בשלוש השנים שאני חי בארצות-הברית, עוד לא נכחתי בטקס אחד שהניפו בו את הדגל האמריקאי או שרו את ההמנון. אך אם הייתי נוכח בו, הייתי עומד, מתוך כבוד לכללי הטקס, ולא משום שאני חותם על כל מילה שנאמרה בו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על יהודים שאינם יהודים

                                          

אגב הדיון בפוסט הקודם על ניואנסי הגזענות או אי-גזענות של ליברמן, העיר הקורא "מקס הזועם" על הגדרת היהדות בקרב ציבור העולים מחבר-המדינות, ועל ההבחנה הנהוגה ברוסית בין "עברי" – שהוא בן הלאום היהודי, לבין "יהודי" – הדת היהודית.

 

בחוברת שיצאה זה עתה של כתב העת Israel Affairs, מתפרסם מאמר שמתייחס בדיוק לנקודה זו מאת פרופ' ברוך זיסר וד"ר אשר כהן, שניהם מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. המאמר, שנקרא Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel מתמקד בשינויים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) במרשמי האוכלוסין שלה בהגדרת האוכלוסייה הלא-יהודית בישראל, ובייחוד ביחס לאוכלוסייה זו מקרב העולים מחבר המדינות, הנאמדת כיום בכ- 300,000 איש.

 

השינויים הם תולדה של צורך טכני מחד, ושל הצרכים הפוליטיים של הדמוגרפיה הישראלית מאידך. את שורש הבעייה הם מוצאים בפער שבין ההגדרה ההלכתית ליהודי להגדרת "מיהו יהודי" לצורכי חוק השבות. הדיון לא פוסח כמובן על המקרים המפורסמים של האח דניאל (אוסוואלד רופאייזן) ושל בנימין שליט. פער זה איפשר קליטתם של רבבות עולים שלא ניתן היה לרשום אותם כיהודים בתעודת הזהות, אך שכן היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות.

 

הבעייה מתעוררת כאשר למ"ס מבקשת לשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל: קבוצה גדלה זו של אנשים שאינם רשומים כיהודים, הינה יהודית בכל הקשור לתחרות הדמוגרפית (הנוראה). היא יהודית גם מבחינת השתייכותה החברתית והזדהותה עם הצד היהודי בסכסוך הלאומי בין היהודים לפלסטינים, כולל שירות בצה"ל, השתתפות במערכת הבחירות הישראלית (עם תמיכה מובהקת במפלגות לאומיות יהודיות, ובראש ובראשונה ישראל ביתנו).

 

המאמר מתאר את התפתלויותיה של למ"ס בנסיון לשקף כיצד אוכלוסייה לא-יהודית זו, עודנה עומדת בניגוד לאוכלוסייה הערבית. אגב, לא נעדר מהדיון קורטוב של הומור למצב האבסורדי שנוצר בהגדרת הזהות היהודית, כפי שמשתקף גם מהתיוג המופיע בשם המאמר "יהודים שאינם יהודים". הפתיחה של המאמר קורצת בחיוך לעבר הטרנד האקדמי לדון ב"אחר" (“The Other”), כאשר כאן מדובר בהגדרה הטכנית של "אחרים" (כלומר, כל מה שלא נכנס לקטגוריות הקודמות), ולא במושג "האחר" הכל-כך חביב באקדמיה בעת האחרונה (ובאמת, מתי נתפנה לדון בטרנדים אקדמיים? אולי כשיהיה טרנדי לדבר עליהם….). והנה דקות אירונית שהמאמר מבחין בה, שנראה לי שיקשה עליי לתרגם לעברית עם כל החן שלו:

 

For the very most part, they identify with the Jewish majority. At very least, they recognize themselves as pro-Jewish Israelis who are neither Arab nor Druze. This is strikingly visible in their political beliefs as well…The political parties that get solid support from the ex-Soviet non-Jewish Jews are also overwhelmingly Zionist-nationalist in character. Israel Beiteinu, by far the most important among these parties, proposes ‘transferring’ some Israeli Arabs to Palestine in return for including West Bank settlers in Israel. Notably, there is no Russian support for a policy that would make Israel over into ‘a state of all its citizens’, i.e. deny its legitimacy as a Jewish State. In many cases, the non-Jewish Jews ‘out-Israeli’ the Halachically Jewish Israelis in their conservative, activist, Judeo-centred politics.

 

Asher Cohen and Bernand Susser. “Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel.” Israel Affairs 15,1 (2009): 63.

 

במסקנותיהם, מציינים המחברים שעולים אלה עוברים תהליך של "גיור חברתי", הטמעות מתוך בחירה בחברה יהודית ואימוץ טקסיה וסמליה, עד כדי טשטוש מוחלט בין החילוני היהודי על-פי הלכה לבינם. עם זאת, ההגדרה ההלכתית משחקת תפקיד בשל הכוח שיש לרבנות כיום. עולה לא-יהודי שעבר תהליך של "גיור חברתי" המנהל אורח חיים יהודי-ישראלי יהיה מודע בוודאי לכך שהוא איננו יכול להתחתן עם יהודייה בישראל, ולכפיית הבידול עליו בידי הממסד ודאי שתהיינה השלכות.

 

המסקנה האחרונה, לעומת זאת, מאכזבת. ליתר דיוק, היא מאכזבת כאמירה עקרונית, אך סביר להניח שהיא מדוייקת ביחס למאמץ הממשלתי המכוון: הכותבים טוענים שאוכלוסייה זו תהווה, בסופו של דבר, חלק מן המאמץ לשמירת המאזן הדמוגרפי של 80 / 20 בין יהודים לערבים בישראל, מאזן אותו הם מגדירים כבעל חשיבות מכרעת עבור המפעל הציוני.

 

הערות (תזכורות) לסיום:

 

1. מדינת ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי, והיא ממשיכה להיות כזאת. מעולם לא הייתה כוונה להקים מדינת הלכה, וכל הדיבורים על "מדינה יהודית דמוקרטית" כאילו מדובר בתרתי דסתרי אינה אלא אחיזת עיניים וציניות פוליטית.

 

2. העם היהודי התקיים כמה אלפי שנים ללא בחינות גיור מוסדיות של הרבנות. ה"גיור החברתי" אותו מתארים זיסר וכהן הוא תהליך טבעי בצמיחתו של עם, והפקעת הגיור מידי הרבנות (או לכל הפחות הפקעת המונופול מידי הרבנות האורתודוקסית) הוא כורח מאז הקמת המדינה. פחדנותם של הפוליטיקאים לעשות זאת ממשיכה להעיב על אופייה של מדינת ישראל.

 

3. במאבק דמוגרפי אין מנצחים. שלטון שמעודד את האוכלוסייה שלו להתרבות ריבוי מוגזם, שמייבא אנשים ללא שום תודעה לאומית כדי לקחת חלק במאבק לאומי לא-להם, איננו שלטון שראוי להתקיים. אם קצב הריבוי הפלסטיני עשוי לאיים על הרוב היהודי בישראל, כפי שזיסר וכהן מציינים, אזי יש לקבל את המצב הזה ולהתמודד עימו. לנסות להנדס רוב יהודי באופן מלאכותי איננו נראה לי מאמץ שמצדיק קיומה של מדינה.

 

4. מיעוט של עשרים אחוז איננו מיעוט בטל בשישים. לא בהשאלה ולא במשמעות המתימטית של הביטוי. מיעוט של עשרים אחוז הוא פלח משמעותי באוכלוסייה, שגם אם אין לאל ידו להשיג את הכוח הפוליטי לשלוט במדינה, עדיין הייצוג שלו צריך להיות משמעותי יותר מכפי שרוב היהודים היושבים בציון מדמים להם. פעם נוספת נזכיר את מעמד האיטלקית בשוויץ, ואת האחוז היחסי של האיטלקים בשוויץ: פחות משבעה אחוזים.

 

5. המאמרים האחרים בחוברת נראים מעניינים לא פחות: על המאבק להקמת תיאטרון רפרטואר יידי בראשית שנות החמישים; על כשלונן של מפלגות מרכז בישראל; על תפקידה של המכללה האקדמית בשומרון כגורם מעודד התיישבות ביו"ש; ועל האופציה של מאזן אימה גרעיני בין ישראל לאיראן.