בין ששת הימים ליום כיפור, ובין הסכסוך הישראלי-ערבי לסכסוך הישראלי-פלסטיני

במלאת 55 שנה לסיום מלחמת ששת הימים

א. הערכת היחס בין ששת הימים ליום כיפור

שתי דיעות רווחות לגבי מלחמת ששת הימים. ראשית, התפיסה המקובלת לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור גורסת שההצלחה הכבירה של המלחמה הקצרה ב-1967 הולידה שאננות ויוהרה שגרמו לכשלון ב-1973. שנית, מקובל לחשוב שההצלחה הצבאית הציתה מחשבות משיחיות שהתבטאו בהקמה מהירה של התנחלויות ובעליית כוחה של הציונות בדתית בפוליטיקה הישראלית. דיעות אלה, למרות שאינן שגויות לחלוטין, נעדרות ראייה מרובדת וחסרות כמה ניואנסים שיש לעמוד עליהם.

בקצרה אומר לגבי הדיעה השנייה שתנופת הבנייה בשטחים בכל הגזרות (סיני, הגולן, הבקעה, ויהודה ושומרון) החלה אחרי מלחמת יום כיפור ולא אחרי מלחמת ששת הימים. נראה שהטראומה של המלחמה היא גורם משמעותי יותר בתנועה ההתיישבותית מאשר מלחמת ששת הימים. כמו-כן, מקומה של הציונות הדתית בפוליטיקה הישראלית מורכב יותר משחושבים: מראשית ימיה, מיצבה את עצמה תנועת ההתיישבות כאופוזיציה לממשלה, הן דרך ההתנהלות הפרטנית בקרב המתנחלים והן ברטוריקה של דובריה, , כאילו הם קובעים עובדות בשטח בניגוד לרצון הממשלה. ועם זאת, היישובים עומדים הודות לתמיכה כלכלית ובטחונית של המדינה. חשוב מכך: טרם ראינו נסיון התנגדות אחד לפינוי שצלח. בסיני, ברצועת עזה, בצפון השומרון, וכן במאחזים המפורקים מעת לעת – בכל פעם שהמדינה ביקשה לפעול נגד הציונות הדתית, ידה היתה על העליונה. בהערת-אגב אפשר להעיר שגם בתחומים אחרים (כגון אופיה היהודי של המדינה, שבת, להט"ב, וכו') אין הציונות הדתית מצליחה להכתיב סדר-יום שמותווה לפי ערכיה. חשוב, אם כן, להכיר בכך שהמדינה אינה נכנעת לתכתיבי המתנחלים בשום מקום, אלא שנוח לה להציג זאת במקרים בהם פועלם של המתנחלים מתיישב עם המדיניות הכוללת. לסיבות  של המדיניות הזו אשוב בחצי השני של המאמר.

לגבי היחס בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור למדתי כמה נקודות חשובות מספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי". כתבתי כבר בעבר על ספר זה שהוא ללא ספק החיבור החשוב ביותר על האסטרטגיה הצבאית הישראלית. לא זו בלבד שהספר מתאר אסטרטגיה זו לכל מי שמבקש להבין אותה, אלא הוא מהווה צעד אסטרטגי בפני עצמו, משום שכל הקורא בספר מבין שלטל היה ברור שאויביה של ישראל ילמדו אותו היטב. על-כן הוא בורר את דבריו בקפידה, ומציע חזון אסטרטגי שמושתת לא רק על מעשי ישראל, אלא גם על ההנחה שחזון זה יהיה ידוע ומובן לאויביה. נדיר שספר מצליח לא רק לתאר ולנתח אלא בעצם לממש את אותו הדבר שהוא מנתח בעצם קיומו. לא פחות מרשימה היא ההדגמה שאסטרטגיה צבאית מושכלת איננה דבר שנועד למחשכים, וששקיפות יכולה (וצריכה) להיות אבן-יסוד אסטרטגית.

גם טל מדבר על השאננות ששרתה בארץ בעקבות הישגי ששת הימים (197-200), וגם הוא מדבר על אנשי "ארץ הישראל השלמה" שדרכם החדשה פילגה את העם לא רק בשאלות של בטחון, אלא גם ביחס "למהות המדינה, דמותה ותכליתה" (201). אבל אצל טל יש נקודות נוספות ונכבדות שמאתגרות את השיח המקובל סביב שתי המלחמות הללו. אני מבקש להדגיש שלוש נקודות חשובות שלמדתי ממנו:

1. את כשלי מלחמת יום כיפור צריך להבין דרך מלחמת ההתשה, ולא דרך מלחמת ששת הימים. נוח לזכרון הקולקטיבי לזכור את ששת הימים ואז את יום כיפור, כאילו לא היה כלום בין השתיים. אבל דימוי זה, שהוא חזק במיוחד עבור אלה שנולדו אחרי המלחמות הללו (כמוני), רחוק מן האמת. לפלא הטקטי של מלחמה קצרה ומהירה בעלת הישגים נדירים (מדינה שמשלשת את שטחה תוך פחות משבוע) היה מחיר כבד, והלחימה נמשכה למעשה תחת שם אחר במשך שנים. הנכונות לקבל את מלחמת ההתשה חרגה מהאסטרטגיה הישראלית, גרמה למדינה להשקיע מאמצים בכיוונים שגויים (דוגמת קו בר-לב, שטל התנגד לו), ובסופו של דבר הסבה נזק לישראל. טל קובע שהמצרים "צברו נסיון במלחמת ההתשה לצד הרוסים ולמלחמת יום הכיפורים הם נכנסו מיומנים וחדורי ביטחון בתחום הנ"מ" (205).

2. ישראל לא השכילה לנצל את ההישג המרכזי של ששת הימים. ההישג המרכזי הוא כמובן הגדלת השטח, המאפשר לנקוט באסטרטגיה אחרת בעת לחימה. טל מבדיל בין הגנה גמישה להגנה נוקשה במלחמה: בהגנה נוקשה הצבא חייב למנוע אובדן שטח, בעוד שבהגנה גמישה אפשר לספוג אובדן כזה כמהלך אסטרטגי של המלחמה שמושך את האויב פנימה על-מנת להחליש אותו (למשל, כדי להרחיק אותו מגיבוי אש שנמצא מאחורי הקווים):

משניתן היה לנהל קרבות הגנה גמישה מכוח העומק האסטרטגי שנרכש במלחמת ששת הימים, היה ביכולתו של צה"ל להרשות לעצמו לאבד שטח כאמצעי להשמדת כוחות אויב רבים תוך שחיקה מינימלית של כוחו – אולם הוא המשיך לדבוק בעקרון ההגנה הנוקשה. כשם שבמישור המדיני לא הפכה ישראל את השטחים שכבשה לפיקדון השמור בידיה לשם מיקוח במשא ומתן מדיני, שתכליתו להגיע להסדר ולהבנה בינה לבין העולם הערבי, כך גם במישור הצבאי צה"ל לא ניצל את העומק האסטרטגי שרכש כדי לאמץ את תפיסת ההגנה הגמישה, המייצגת באמנות המלחמה את השיטה האופטימלית החסכונית. (202-203)

אחד הגורמים שמחייבים הגנה נוקשה הוא נוכחותם של יישובים אזרחיים בעומק האסטרטגי, שמונע את היכולת לאבד שטחים בזמן המלחמה. טל אומר כאן דברים לגבי מלחמת יום כיפור אבל הם יהיו נכונים ביתר שאת עם תנופת הבנייה בשטחים שנכבשו ב-1967, ובמיוחד לאחר הסכם השלום עם מצרים: בסיני היתה אפשרות גם להקים יישובים אזרחיים וגם ליהנות מעומק אסטרטגי שמפריד בין יישובים אזרחיים ישראליים ובין הגבול עם מדינת האויב. מרגע שהיישובים פונו וחצי-האי הוחזר למצרים, היישובים שבשטחי 1967 כולם חותרים תחת ההגיון של העומק האסטרטגי. במילותיו של טל:

במלחמת ששת הימים הרחיקה ישראל את האויב מגבולה וחזרה ונצמדה אליו שנית – לטווח תצפיותיו ואש הארטילריה שלו. היתה זו, אפוא, דיכוטומיה: יש ואין עומק בעת ובעונה אחת! יש עומק לאומי קיומי ואין עומק להגנה על יישובים ולניהול קרבות הגנה אופטימליים, ניידים וגמישים, שתכליתם אחת – השמדת כוחות האויב. (203-204)

3. לא היה מחדל מודיעיני ביום כיפור. הנקודה השלישית נוגעת לתפקידו של טל לקראת מלחמת יום כיפור כסגן הרמטכ"ל ולויכוחיו עם אלי זעירא. טל טוען שמטרת המודיעין היא לספק תמונת מצב של תנועת כוחות וכוננות ועל בסיס זה לשקף לראשי הצבא והמדינה את האיום העומד בפני ישראל. ניחושים והערכות לגבי כוונות האויב הן שונות מהותית ממידע קשיח לגבי פעולות האויב. הוא מנגיד את המידע ביום כיפור עם המידע ב-1960, במה שכונה לימים "כוננות רותם". פיסקה קצרה מתארת גם את סיכום האירוע בעיני טל, וגם את תפיסתו האסטרטגית הכוללת:

כושר ההתרעה של המודיעין הישראלי, על-פי מושג ההתרעה הצרוף של תורת הביטחון, נבחן ב-1960 ונחל כישלון. ב-18 בפברואר 1960 החלו כוחות מצריים לנוע לתוך סיני, מבלי שהמודיעין הבחין במתרחש. רק לאחר ארבעה ימים התברר שכוחות מצריים נערכו בסיני. משנודע הדבר לא עסק מטכ"ל צה"ל בבדיקת "כוונות" אלא הניע מיד את הכוחות הסדירים, שנערכו בדרום מול פני האיום. תגובה זו ננקטה בהתאם לתורת הביטחון, שלפיה על צה"ל להיערך בכוחות מספיקים נוכח האיום ולהשתדל להנחית מכה מקדימה, אם האויב אינו נסוג. תורת הביטחון גרסה שעל האויב להכיר את עקרונותיה ולדעת, שישראל אינה מסוגלת להחזיק צבא מגויס לאורך זמן ללא הכרעה.  (206-207)

בדומה לכך טל טוען כי "ערב מלחמת ששת הימים עסק המודיעין בהערכת "כוונות" ונחל כישלון" (207). טל גורס, בניגוד לריבוא ויכוחים שיתנהלו עוד שנים רבות לאחר מכן, כי רק ב-1973 המודיעין תפקד כהלכה:

במלחמת יום הכיפורים נתן המודיעין – לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל – "התרעת איומים" צבאית מלאה, ובכך הוא מילא את ייעודו על-פי תורת הביטחון. אבל הממשלה והמטכ"ל המתינו לעוד ידיעות על "כוונות" ולא הסתפקו במידע המפורט והמוסמך ללא תקדים שהיה בידיהם על האיום הצבאי החמור שרבץ לפיתחה של ישראל. (208)

הבעיה, אם כך, היתה נעוצה לא במידע המודיעיני, כי אם בהיסוס לפעול על-פיו. דומני שבדברים הבאים טל מקפל בדבריו האשמה כלפי זעירא:

מושג ההתרעה השתבש בין יוני 1972 לאוקטובר 1973 ונתפס כמושג המורה על "כוננות" האויב ולא על "האפשרויות" שלו. בשיבוש זה של תורת הביטחון ובסטייה ממנו טמון בחלקו הגדול סוד המכה של מלחמת יום הכיפורים. (207)

החלטת הדרג המדיני להמנע מגיוס הכוחות בשלב מוקדם יותר נתונה מזה שנים לפירושים שונים, קונספירטיביים יותר או פחות, אבל נדיר למצוא שמתווכחים על הסוגיה הזו מתוך דגש על המידע המודיעיני האיכותי שהיה, ובכך שהיה די בו כדי לשנות את נתוני הפתיחה של המלחמה, כפי שטל עושה.

ב. המעבר מסכסוך ישראלי-ערבי לסכסוך ישראלי-פלסטיני והשלכותיו האסטרטגיות

בפרק החותם את הספר, טל טוען שיש צורך בתורת ביטחון חדשה לישראל משלוש סיבות: התפתחות טכנולוגית שתגביל את הכוחו האווירי בשדה הקרב העתידי; שינוי הסדר העולמי; וקיומו של נשק להשמדה המונית במזה"ת שייצור מאזן אימה חדש ומסוכן (218-219). עצם היכולת שלו לראות שהתורה שהוא שרטט אינה נצחית ראויה לשבח, אבל מאכזבת קמעה ההסתופפות של מחשבתו כאיש חילות השדה. הוא צודק באשר להתפתחויות טכנולוגיות, אבל שוגה כשהוא חושב שהתפתחות כזו תפגע בחשיבות של העליונות האווירית. חמורה מכך היא התעלמות מהשינוי המהותי שחל ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בתור לב הסכסוך. לאנתפאדה ואוסלו הוא מייחד עמוד ורבע (194-195), ומתאר את ההכרה בישות לאומית פלסטינית ובאש"ף כמייצגו במושגים של הפסד ישראלי באנתפאדה. החלטות אלה לגבי ספרו מראות את גדולתו כאסטרטג במערכת גיאו-פוליטית רחבה שמתנהלת בקרבות מסורתיים, ואת הקשיים להתאים תפיסה זו של גנרל למציאות של כיבוש מתמשך והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית גדולה.

את הנטייה לראות בסכסוך הישראלי-פלסטיני צד אחד בתוך סכסוך כולל של ישראל עם מדינות ערב יש לתלות בראש ובראשונה בועידת חרטום, שלצד שלושת הלאווים המפורסמים עמדה על הבעיה הפלסטינית. כריכת מצבם של הפלסטינים עם סירוב להכיר בישראל או שלום עם ישראל יצרה אצל ישראלים רבים את התחושה שהדאגה למצבם של הפלסטינים איננה אלא אמתלה להחליש ובסופו של דבר לנסות להחריב את ישראל. היוזמה הסעודית, שהועלתה לפני כעשרים שנה, כרכה את מצבם של הפלסטינים עם נרמול היחסים בין ישראל והעולם הערבי, מבלי לתת את הדעת על האופן בה הצמדה זו מהדהדת עבור ישראלים את ועידת חרטום. ראוי להזכיר כאן שאילו מדינות ערב באמת היו מוטרדות מזכויות הפלסטינים, הן יכלו לכפות על ישראל פתרון שתי מדינות קודם ל-1967: על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם, יכלו מצרים וירדן למסור את השטחים שכבשו ב-1948 לפלסטינים, ובכך לחייב את ישראל לקבל את הצעת החלוקה גם כן (במצב כזה, כדאי להזכיר, באר שבע לא הייתה בתחום ישראל). אך נראה שהסכמי רודוס נועדו למנוע הקמת מדינה פלסטינית לא רק מצד ישראל, אלא גם מצד שכנותיה, שחברו יחד עם ישראל ליצירת המפה החדשה שמתעלמת מהחלטת האו"ם.

מאז מלחמת יום כיפור לא היתה עוד מלחמה של מדינות ערב נגד ישראל, וחלק נכבד מכך תלוי בהסכם השלום עם מצרים. מלחמת 1982 כוונה נגד ארגונים פלסטינים בלבנון וקשורה באופן הדוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטילים מעיראק על ישראל היו מהלך שנועד לשבור את הקואליציה האמריקאית עם מדינות המזרח התיכון, ואפילו במקרה זה היה קשר סמלי לפלסטינים כשערפאת בחר לתמוך בסדאם חוסיין.

הסימנים מעידים שאין זו טקטיקה בלבד של מדינות ערב הבוחרות להציב את הסוגייה הפלסטינית בחזית, אלא ששינויים פוליטיים רחבים, בראש ובראשונה סיום המלחמה הקרה, אכן הביאו לכך שהסכסוך הישראלי-ערבי נדחק אחור. החששות שמהומות 2000 יהפכו למלחמה אזורית נתבדו, והסיכוי למלחמה אזורית עתידית הולך וקטן (גם אם לא נעלם, כמובן).

שתי משמעויות חשובות למעתק הזה:  ראשית, בסכסוך הישראלי-פלסטיני ישראל היא הצד החזק, וממילא היא גם לרוב הצד הבלתי-צודק (וזאת למרות העוולות הרבות של הצד הפלסטיני שאינני מתכחש אליהם). זהו מצב הפוך למעמדה של ישראל בסכסוך הישראלי-ערבי, כשהעולם הערבי כולו מתקומם על מדינה קטנה וצעירה ומבקש להשמידה. שנית, האסטרטגיה שטל מציע איננה רלוונטית כלל לסכסוך הישראלי-פלסטיני. באסטרטגיה של טל, ההתנחלויות עומדות בניגוד לאינטרסים הישראליים, כי מוטב לישראל לשמור על הגדה כעומק אסטרטגי מבלי צורך להגן על יישובים. פעילות הבנייה של ישראל, כמו גם הזרמת תקציבי החברה לשטחים מעידות שכל הממשלות מאז 1974, מבלי קשר לשיוכן הפוליטי, ראו חשיבות אסטרטגית בקיומן של ההתנחלויות. זוהי חשיבות שאיננה מתכוננת לקרבות שדה כמו אלה שטל מתאר, אלא מתכוונת לבסס את אחיזת ישראל בשטח: לא מתוך התכוננות למלחמה עתידית, אלא כאסטרטגיה סיפוחית העומדת בפני עצמה.

הבחירה למנוע מדינה פלסטינית עצמאית שתתקיים לצד ישראל, בחירה שמשוקעת גם בניסוחים של הסכמי אוסלו וגם בבחירות של כל מנהיגי ישראל מאז 1974 וכנראה שגם לפני כן, משפיעה עמוקות על האסטרטגיה הצה"לית. גם מספרו של טל, וגם מהאזנה קשובה לגנרלים שונים מזה שנים רבות, עולה שצה"ל מעולם לא התאים את האסטרטגיה שלו לבחירה הזו, בין היתר משום שבחירה זו מעולם לא נעשתה באופן מוצהר. במקרה של מדינת אויב שמבקשת לפלוש, יש צורך להבהיר במהירות ובכוח שנסיון כזה לא יצלח לה, ושמוטב לה להניח לישראל ולהתמקד בענייניה הפנימיים. מסר כזה איננו רלוונטי לאוכלוסייה כבושה, שישראל היא זו שמחליטה על מידת החיכוך שלה עם הצבא. מה שהגיוני לחלוטין, כפי שטל מתאר, מול מצרים או סוריה, איננו רלוונטי מול מנהיגות בעזה או ברמאללה. לכן, רעיונות כמו "צריבת תודעה" מבטאים כשל חמור ועיוורון כלפי מצבם של הפלסטינים. אין שום דרך שהפלסטינים יחליטו להניח לישראל, כשישראל אינה מניחה להם. אין שום דמיון או בסיס להשוואה בין היכולת של מצרים לזנוח סכסוך צבאי עם ישראל ליכולת של ארגון כלשהו בשטחים לעשות זאת. בדומה לכך, הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" מניחה שהדרג המדיני מרסן את צה"ל ומונע ממנו לנצח, מבלי להפנים שאין לצבא דרך לנצח אוכלוסייה אזרחית כפי שמביסים מדינה בקרב. המדינה נמנעת מהכרעה כדי לא לשלם את המחיר של סיפוח, או במקרה של עזה – את מחירו של כיבוש הרצועה מחדש. אי-ההכרעה היא חלק מהאסטרטגיה הבלתי-מנוסחת. אלימות המתנחלים בשטחים, ברשות ובפיקוח חיילי צה"ל, היא חלק מהאסטרטגיה, והיא משבשת את מושגי הלחימה מהפעלת כוח רב באופן ממוקד לשם מטרה ספציפית להתעללות גרידא. הכיבוש הממושך, פעולות השיטור, והערבוב עם האוכלוסייה האזרחית שוחקות את הצבא ומעוותות את החשיבה האסטרטגית. העובדה שנדרשת לכך אסטרטגיה חסויה שלעולם איננה נמסרת במוצהר, בניגוד לאסטרטגיה הבהירה שטל מציג בספרו, היא נדבך נוסף לכשלים המוסריים והחשיבתיים של מדיניות ישראל בשטחים.

אסטרטגיה חדשה חייבת להכיר בהבדל בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך הישראלי-ערבי, במקום לראות בפלסטינים נספח חסר-חשיבות לסכסוך (כפי שמשתקף בספרו של טל, כנראה בגלל יכולותיהם הצבאיות הנמוכות). הכרת כוחה של ישראל מול הפלסטינים מחייב אותה קודם כל לצמצם את מוקדי החיכוך: להפסיק כליל את הפריצות לבתים של חפים מפשע, להוציא את צה"ל ממוקדי הערים, ולרכז מאמצים בנקודות מעבר מרכזיות בתוך ישראל. לצד צמצום מוקדי החיכוך הצבאיים, יש לפעול במישור הפוליטי לשיפור רווחת חייהם של הפלסטינים כדי להקטין את המוטיבציה לטרור, על-ידי השקעה (בעזרת הקהילה הבינלאומית) בתשתיות, בשיקום חיים עירוניים, ובתרבות. יש לאפשר חופש תנועה בתוך הגדה, בין הגדה לרצועה, ומחוץ לשטחים לחוץ לארץ. לאחר תחילת המאמצים הללו, יש לעודד פעילויות של הידברות ודו-קיום (כגון משלחות של לימוד שפה במסגרות דו-לשוניות, פעולות ספורט משותפות וכיוצא בזה), לצד פעילויות של חיזוק הקשרים בין קהילות פלסטיניות בישראל ובשטחים. אסטרטגיה מדינית זו של צמצום האיבה בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה היהודית בישראל, תאפשר לצה"ל להסיר מעליו את  מארת השיטור שפוגעת בתפיסת הבטחון של ישראל, ותיתן מקום לניסוח מחדש של תפקידיו הבטחוניים, מבלי שיכללו מלחמה אינסופית שאין שום דרך לנצח בה, ועם תשומת-לב לשינויים אזוריים שצה"ל מוכרח להיערך אליהם.

טל, ישראל. בטחון לאומי: מעטים מול רבים. תל אביב: דביר, 1996.

[לקטעים מתוך הספר]

צרכי האמירה

עוד קצת מ"בטחון לאומי" של ישראל טל:

"קיימת שלשלת של מטרות מלחמה: מטרת המלחמה הכללית, מטרת המלחמה הצבאית, המטרות האסטרטגיות והמטרות הטקטיות… הניצחון, המפלה או התיקו במלחמה נבחנים על-פי אמת מידה אחת: האם הושגה מטרת המלחמה המדינית? השגת מטרת המלחמה הצבאית אינה תנאי מספיק לניצחון, ואפילו לא תנאי הכרחי" (עמ' 54).

זה בדיוק מה שאולמרט טען בעדותו בפני ועדת וינוגרד: מבחינת המטרות המדיניות, הוא השיג את מטרותיו, ומטרת המלחמה הצבאית היא משנית, ולא הכרחית.

הוא אמר זאת מפורשות בעדותו:

"אנחנו שבויים באיזושהי קונצפציה שאפיינה את כל מלחמות ישראל. מלחמה ישראלית ומנצחים – זה נכנסים בכל הכוח ותופשים שטח. אנחנו עשינו את זה כבר בלבנון ואנחנו יודעים מה היתה רמת הסיבוך בעניין… אני מיד רואה את האלמנט הזה שאני יודע שאנחנו נכנסים בכל הכוחות עם אלפי חיילים, עם קווים לוגיסטיים, עם כל מה שכרוך בזה, עם חיכוכים עם אוכלוסייה אזרחית, אבל אני עוד לא יודע איך יוצאים מזה. עכשיו השאלה היא אם זאת האופציה היחידה או האופציה הטובה ביותר. אני חושב שלא. אני חושב שלא. אני חושב שהאופציה הנכונה ביותר היא האופציה שבה אתה מפעיל את העוצמה הצבאית ואתה יודע למנף כל הזמן את העוצמה המדינית. (עמ' 30).

ושוב בעמ' 69: "הדפוס הקלאסי של מלחמה בישראל, זה שנלחמים, כובשים, אוחזים שטח. זו היתה תפישת העולם. אם לא תפשת שטח, לא הצלחת. המציאות השתנתה".

מדוע, אם כן, יש תפיסה בציבור שהמלחמה נכשלה? יש לכך כמה סיבות.

ראשית, השיקולים שטל מעלה בספרו או שאולמרט מעלה בוועדת וינוגרד אינם שיקולים שרוב הציבור נותן דעתו עליהם.

שנית, כדי לבסס תמיכה ציבורית רחבה במלחמה, אולמרט הציג את מטרת המלחמה כהחזרת השבויים. אף שהוא עצמו לא יצא למלחמה למטרה זו, וספק אם חשב שיעלה בידו להשיגה, הוא הציג כך את הדברים, ובכך יצר רמת ציפיות גבוהה ולא ריאלית, שמשלא באה על סיפוקה, הפילה אותו בפח. בעדותו בפני וועדת וינוגרד הוא אמר: "והשאלה אם אמרתי איקס, ואחרי כן עשיתי איקס מינוס או איקס פלוס זה לא דבר שעומד בסתירה, גם אם לכאורה זה נראה דבר לא מתיישב. כי יש את צרכי האמירה ויש את צרכי העשייה, וצריך לשפוט אותם כל אחד בהקשרו". ההסבר הזה מובן לפוליטיקאים, אך מבחינת הציבור הרחב יש מחיר בצידו.

ייתכן שעוד הסבר מצוי בספר של טל: "אף שישראל אינה יכולה להשיג הכרעה כוללת של הסכסוך בכוח ומטרת המלחמה שלה היא דפנסיבית, הרי שהמטרה הצבאית היא אופנסיבית ונועדה להנחיל מפלות צורבות לערבים ולשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל כל אימת שהם אוסרים עליה מלחמה" (עמ' 56).

מלחמת לבנון השנייה, אם כן, היא המלחמה הראשונה שבה ישראל מנהלת מלחמה דפנסיבית בטקטיקה הצבאית, כדי להגיע להישגים באסטרטגיה המדינית (להוציא את מלחמת המפרץ הראשונה, שגם בה ישראל הייתה דפנסיבית, אך בעצם מעולם לא הכריזה מלחמה, ולכאורה לא הייתה שותפה לה). כפי שאולמרט אמר בעדותו: "אני צריך גם לאותת לזירה הבין לאומית, להגיד להם: חבר'ה, בואו הנה, אם לא תזדרזו להשיג את התהליך המדיני, אני לא אפסיק, כדי להאיץ את התהליך המדיני" (עמ' 48). אמנם קשה להגדיר את המערכה הישראלית כדפנסיבית כשלוקחים בחשבון את התקיפות החריפות של חיל האוויר ואת ההרס שהומט על לבנון בידי כוחות צה"ל, אך לא ניתן להתכחש לעובדה שהמערכה נוהלה במטרה להמנע מתפיסת שטח. טקטיקה זו, יצרה מצב שבה הישג צבאי, או הכרעה צבאית, לא הייתה אפשרית. טל אמנם כותב שהכרעה צבאית איננה הכרחית לשם ההכרעה המדינית, ולבנון הייתה דוגמה לכך, אך בציבור נוצר הרושם המוטעה שההכרעה הצבאית לא הושגה כי צה"ל לא יכול היה להשיגה.

הממשל האמריקני לא היה מרוצה מפעילותו של מאיר כהנא בארצות הברית שנים רבות, אך כהנא נזהר שלא לעבור על החוק בפעילותו. לבסוף, מצאו אצלו עבירת מס, וזו הבריחה אותה לישראל. בדומה לכך, השלטונות האמריקאים לא הצליחו להעמיד לדין את אל קפונה אלא על עבירות מס. האם הציבור הישראלי, שרצה לראות את אולמרט פורש בשל תוצאות מלחמת לבנון השנייה יזכה לראות אותו פורש או משעה עצמו על עבירה של שוחד בחירות?

עדיין מוקדם לומר. ייתכן שרק האיפול על החקירה נותן לה את כוחה. אילו היו הפרטים נחשפים במלואם, ייתכן והציבור היה לאה מלהתעסק בדקויות המשפט, כפי שקרה עם שאר החקירות התלויות ועומדות. כדי לקדם מהלך משפטי כלשהו, פרטי האשמה ייאלצו להיחשף, והציבור עשוי למצוא שההאשמות אינן חמורות כפי שנרמז. ואז אולמרט יצליח לשקם את מעמדו ולבסס את כוחו, בתהליך הפוך של יצירת ציפיות מזה שאיים להפיל אותו בסוף מלחמת לבנון השנייה.

כי כוחה של המדינה צריך להתבסס לא רק על היהודים תושבי המדינה (?)

אני קורא בימים אלה את "בטחון לאומי" של ישראל טל. קצת באיחור, בסך הכל קבלתי את ההמלצה על הספר לפני אחת-עשרה שנים, ואולי רק עשר. ולא בכדי המליצו לי, כי הספר כתוב בלשון בהירה, ולפחות בשלביו הראשונים מנסח עובדות שייתכן שרבים יודעים באיזשהו אופן אינטואיטיבי אחרי שנים רבות בארץ, אבל כאן הן מקבלות גוף ונבנות כטענה חדה וברורה.

חלק מן הדברים אכן מתקבלים כך, כעובדות שחיכו שמישהו יעלה אותן על הכתב בצורה בהירה כל-כך. אני אומר חלק, כי מובן שיש טענות שיותר קשה לי לקבלן. כזו למשל נמצאת בעמוד 49: "למדינה, כמדינת היהודים, זיקה לעם ישראל בתפוצות וחלק ניכר של העם בתפוצות חש אליה קשר אמיץ. רקמת יחסים זו מזינה את העוצמה הלאומית הישראלית וברי כי כוחה של המדינה צריך להתבסס לא רק על היהודים תושבי המדינה אלא גם על היהודי בתפוצות, שהוא בעל-הברית הקבוע היחיד של ישראל".

שאלת הזיקה בין העם היהודי למדינת ישראל היא סבוכה ביותר, ותשובות אפשריות משתנות עם שינויין של נסיבות היסטוריות. כל עוד השאיפה המוצהרת של הציונות ולאחר מכן של מדינת ישראל הייתה להעלות את כל יהודי העולם, נכון היה לדבר על ברית מעין זו. נניח בצד את הפרדוקס המובנה במצב זה. העובדה היא שבתחילת המאה ה-21 רוב הציבור בישראל ובכלל איננו מצפה לעלייה של כלל היהודים, ועל כן יש מקום לתהות אם המודל שטל מציע, לפיו יהדות התפוצות היא בעל-הברית הקבוע של ישראל.

ודאי שיהודים בתפוצות ירגישו קשר רגשי לישראל. קשר זה יכול להתבטא בנימים נסתרים שאינם באים לידי ביטוי ממשי, דוגמת החסרת פעימה כאשר מישהו דן בה, ויכול להגיע לביטוי מעשי, כמו עניין פעיל ומעקב אחר חדשות מישראל, ואף תמיכה כלכלית, מקצועית או מוסרית וכן ביקורים בה.

אך כדי שישראל תהיה מדינה נורמלית, העומדת ומתקיימת בזכות עצמה, יש לשנות את הגישה לתפוצות. שינוי גישה זה אין פירושו הכחשת הרגש או ניתוק קשרים. פירושו הנמכת ציפיות, אם תרצו, מצד ישראל; ומצד היהודים עצמם, הדגשת זהותם הלאומית על-פי מקם מגוריהם (דבר שקורה ממילא במידה זו או אחרת).

העובדה שישראל מהווה גורם כל-כך חשוב במערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית מעידה בראש ובראשונה על כשלון של ההנהגה היהודית. כשלון של הבניית זהות פנימה ושידור מסרים מוטעים החוצה. אמנם יש גם נוצרים אוונגליסטיים שישראל חשובה להם ושמדיניות המועמד ביחס לישראל מהווה משקל בהכרעתם. אך כאשר המועמדים לנשיאות מדברים על ישראל, על כך שהם יגנו עליה בפני איראן, על הצורך בהחזרת השבויים ועוד, הם פונים לקהל הבוחרים היהודי.

בעיני זהו כשלון, כיוון שיהודי אמריקאי צריך קודם כל לבחור על-פי מה שטוב לארצות-הברית באופן כללי (כלכלה, בריאות, חינוך, בטחון), מתוך שותפות-גורל, ומתוך התייחסות של שייכות למקום בו הוא גר (וברוב המקרים למקום בו הוא נולד ובו הוא ימות). רק לאחר-מכן הייתי מוסיף שיקולים מגזריים, שגם בהם הייתי כולל קודם כל דברים שקשורים ליהדות ארצות הברית: חופש דת, מניעה של רדיפת האחר ומלחמה בגילויי גזענות, צמצום פערים, מדיניות הגירה. אם אחרי כל השיקולים הללו עדיין יש התלבטות בין המועמדים, אולי יש מקום לשקול את יחסם לישראל. עם זאת, אני משער שאחרי שכל השיקולים הללו יילקחו בחשבון לעומקם, אין הרבה אנשים שימשיכו להתלבט.

כך שהצבת ישראל בראש סדר-היום של הבוחר היהודי – בין אם הבוחר המדומיין של המועמד הפונה אליו, ובין אם של בוחר ממשי שמבטא שיקולים אלה – היא כשלון של הציבור היהודי. פירושו, הלכה למעשה, הוא זהות כפולה, שבה המרכיב היהודי גובר על המרכיב האמריקאי. נקל לראות שמגמה כזו היא חרב פיפיות, ויהודי ארצות הברית ייטיבו לשנות מגמה זו, פנימה וחוצה.

יהודי התפוצות יכולים להמשיך לתמוך בישראל, בלי קשר לעמדת הממשל במדינתם, כפי שיש ישראלים תומכי טיבט או ישראלים הנלחמים להכרה ברצח העם הארמני. התמיכה נעשית, ראשית, ישירות מול הגורם הנתמך, ושנית מול הפרלמנט המקומי בצורת שדולה. שדולה זו, מוטב שתפעל לטובת אינטרס באופן שלא יעמוד בניגוד לאינטרס המקומי. אפשר להתווכח על מהו האינטרס המקומי, אך אסור לזנוח אותו בפני אינטרס של מדינה זרה. במילים אחרות: כשם שישראלי יכול לחשוב שחשוב שישראל כמדינה יהודית תכיר ברצח העם הארמני, ושזהו אינטרס ישראלי החשוב מיחסיה של ישראל עם טורקיה, כך יכול אזרח אמריקני (אם יהודי ואם לאו) לחשוב שארצות הברית צריכה לתקוף את איראן, מסיבות מוסריות או מסיבות אסטרטגיות – אך מסיבות אסטרטגיות שלה, שאינן נדחות בפני האינטרס הישראלי. יש נאומים שבהם נשמע שזהו השיח בארצות-הברית, אך יש ומשתמע ההיפך הגמור, כאילו ארצות-הברית צריכה לעשות מה שטוב לישראל ויהי מה.

ובחזרה אל טל: אם בנסיבות הזמן מתפוגגת הברית בין ישראל ליהדות התפוצות, כאשר אלה יכולים לשמש כשדולה מסייעת, אך בראש ובראשונה שומרים על זהותם האזרחית במקומם, כיצד דבר זה ישפיע על ישראל? אמנם, ייתכן שלא יורגש הבדל ממשי, לאור ההבדל שהצגנו כאן, ומדובר רק בניסוח של עקרונות. אך גם אם יהיו לדבר השלכות מעשיות, וישראל תאבד את "בעל-הברית הקבוע היחיד" שלה, אין לחשוש מזה. מדינות רבות התקיימו ללא עזרה כזו מבחוץ, ללא בעל-ברית קבוע, עם בריתות משתנות, כשינוי הנסיבות. הצבת אחד מרגלי הבטחון הלאומי של ישראל על יסוד זהות כפולה של יהדות התפוצות, נאמנות מעורערת שלהם כלפי מקום מגוריהם, לא זו בלבד שתצדיק את ראייתם כגיס חמישי, אלא איננה מדיניות ראויה למדינה דמוקרטית.

עוד מאמרים שלי בנושא (באנגלית)