איך נכון להתמודד עם חוק רע?

את ההסבר המעניין ביותר על מה שעומד מאחורי החוק לאיסור ציון אבל ביום העצמאות שהגיש ח"כ אלכס מילר, מצאתי אצל אבנר ענבר, בבלוג מלכוד 67.

הפוסט עצמו התמקד בביקורת על התפיסה השגויה של המושג "פוליטי" בשיח הציבורי והתקשורתי בארץ. אך בתגובות כתב ענבר:

צריך להיזהר שלא ליפול למלכודות שפוליטיקאים טומנים לנו. הרי החוק הזה לעולם לא יעבור את בג”צ. ואז חבר הכנסת אלכס מילר, שבוודאי מבין שהוא הגיש חוק מטומטם, יוכל להצטייר כפטריוט עשוי ללא חת מול הסמולנות של בג”צ. השערורייה הציבורית רק עושה לו טוב בקרב האספסוף המשולהב שבחר בו. אולי עדיף שנתעלם מהחוק הזה, ולהבא יהיה לדרעקים כמוהו פחות אינטרס להציע חוקים מהסוג הזה.

זהו הסבר מעט שונה מההסבר שאני הצעתי: אני טענתי שמטרת החוק היא לדחוק את הפלסטינים הישראלים מחוץ לשיח הישראלי, ובכך לחזק את הזהות הפלסטינית שלהם, ובעיקר כזהות פלסטינית המבוססת על אנטי-ישראליות. שני ההסברים לא סותרים זה את זה. להיפך – מה שנתחוור לי מקריאת דבריו של ענבר הוא שבין אם החוק מתקבל ובין אם הוא נדחה, הוא משרת את המטרה הכפולה, זו שאני תיארתי וזו שמתוארת לעיל, הקשורות זו בזו. שלהוב הציבור היהודי כנגד הציבור הפלסטיני היא בפני עצמה כלי להדרת הפלסטינים מתחושת שייכות, כשם שעידוד הגורמים הקיצוניים בתוך החברה הפלסטינית בעצמה מהווה כלי להסתת הציבור היהודי באופן כזה שיגביר את התמיכה ב"ישראל ביתנו". את שתי המטרות הללו (שהן בעצם אחת) החוק הזה מקדם, אם כחוק שייאכף, ואם בדיון הציבורי עליו בלבד.

הדילמה הפוליטית שעולה מתוך הניתוח הזה, איננה פשוטה. ודאי שאני מסכים שעצם הדיון הציבורי מסב תשומת-לב מזיקה לעניין עצמו. מצד שני, אם הציבור כולו היה שותק וסומך על הבג"צ שידחה את החוק, לא בטוח שבג"צ יכול היה להושיע. אולי ספציפית לגבי החוק הזה בג"צ היה מתערב, ואולי היה מעלה כמה סייגים בפני המחוקק, שעם תיקונם החוק היה מתקבל. אבל חשוב מהמקרה הספציפי הוא התהליך. החוק של מילר הוא כמובן רק אחד מסידרה של חוקים שעתידים להיות מונחים על שולחן הכנסת. על אחד נוסף כבר התבשרנו, ואין לדעת מה עוד ממשמש ובא. אף כי הדיון מסב תשומת-לב ומעניק אצטלה מכובדת לחוק פסול, הרי שהשתיקה גם היא יכולה להתפרש באופן שגוי (על-ידי הציבור הפלסטיני, הציבור היהודי והקהילה הבינלאומית), ובסופה של הכנסת אנחנו עשויים לעמוד בפני מדינת ישראל שפניה שונים מאוד.

האתגר שעומד בפני השמאל הישראלי, והדברים אינם קלים כפי שהם נשמעים, הוא להתנגד לרוח הגזענית העולה, מבלי שהדבר ידחק את המתנגדים לעמדה אנטי-ישראלית או פרו-פלסטינית. המסר צריך להיות שחוקים מעין אלו הם פסולים לא משום שהם פוגעים בערבים, אלא משום שהם פוגעים במדינה כמכלול. ברמה גבוהה יותר, ובמובן עמוק יותר, החוקים האלה הם פסולים מעיקרם, על בסיס מערכת ערכים. אך זהו דיון שלא כל הציבור מעוניין ליטול בו חלק, ויש הטועים לראות בדיונים על מוסר וערכים דיונים המנותקים מהחיים ומן המעשה. לכן, המסר הראשוני שצריך לעבור הוא המסר האינטרסנטי, הפגיעה במדינה שחוקים מעין אלה יביאו. חבילת מסרים מורכבת שכזו איננו דבר פשוט להעביר בשיח התקשורתי המקוצר והשטחי הקיים, אך המסר חייב לעבור.

וזה, כפי שאמר ענבר, שאלה פוליטית לכל דבר.

—-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—-

על נאמנות ועל זכויות

שתי ידיעות בעיתון נוגעות לשאלת הנאמנות למדינה, שהיא בעצם נגזרת של זכות קיומה של מדינת ישראל – זכות שיש ויכוח עליה, ולכן היא נושא לדיון, למרבה הצער. הראשונה היא החלטתה האומללה של ועדת השרים לקדם חוק שיאסור לציין את יום העצמאות כיום אבל (או "יום צער", לפי לשון הידיעה, אף כי אינני מבין את הביטוי). כמו החלטות מטופשות רבות אחרות, היא מטופשת גם במישור העקרוני וגם במישור המעשי.

במישור העקרוני, נראה לי שגם ביום העצמאות (ואפשר אף לומר במיוחד ביום העצמאות) יש לשמור על זכות ההפגנה. בכל זאת, מדינה שמבקשת להיות הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון שמה עצמה ללעג אם ביום חגה היא איננה מאפשרת הפגנות.

בנוסף, הנסיון למנוע מהפלסטינים הישראלים לציין את אסונם איננו מתיישב עם הנראטיב הציוני עצמו. הרי אין ויכוח על כך שיום העצמאות הוא יום שמציין את נצחונו של הציבור היהודי על הציבור הערבי בפלשתינה-א"י. אחרת, לא הייתה כל משמעות להצהרה שבן-גוריון קרא עם עזיבתו של החייל הבריטי האחרון. נראה לי שאין ויכוח בציבור היהודי שמדובר בנצחון של ישראל, ושהנצחון הזה הוא טוב. החגיגות הן מצד המנצח, כמובן – האם זה סביר שהמנצח יבקש מהמפסיד שלא להצטער על הפסדו?

ההצעה גם מעלה שאלה של גזענות: במשך שנים מציינים חרדים לא-ציונים את יום העצמאות כיום אבל. הייתה ביקורת על כך ברמה התקשורתית, אך מעולם לא נחקק חוק בעניין. האם מה שמותר לחרדים אסור לערבים? ואולי החוק פשוט מעיד על משפטיזציה, כלומר על מעבר של הביקורת הציבורית מהספירה התקשורתית לתחיקתית בשנים האחרונות, ויחול גם על חרדים (לפחות על-פי לשונו).

שאלה זו נוגעת גם למישור המעשי של ההצעה: נראה שדווקא התעלמות המדינה, לצד הזמן שעשה את שלו, הביאו את האוכלוסייה החרדית בכללה קרוב יותר לציבור הכללי, והפכו את הקבוצה שמציינת את הדבר בהפגנתיות למיעוט שולי. האם מי שתומך בחוק הזה סבור שיש בכוחו לגרום לפלסטינים בישראל לאהוב את המדינה יותר? שתי תשובות אפשריות יש לדבר הזה: אחת – והיא בהחלט מתאימה לאופן-הפעולה של "ישראל ביתנו", ממנה יצאה היוזמה לחוק – היא ההבנה שחוק כזה דווקא ייצור ניכור רב יותר למדינה, שהרי מזה המפלגה שואבת את כוחה; השנייה, והיא עשויה להיות מחשבה של דורשי-טוב תמימים שיתמכו בחוק הזה, היא שעצם קיום ההפגנות יכול לסחוף פלח רחב יותר בציבור הפלסטיני לאי-הכרה במדינה, ועל-ידי האיסור ניתן להאט את התהליך. נראה לי שברור שגם אם האפשרות הזו נכונה (וזה נתון לויכוח), היא נופלת בפני הערך הדמוקרטי של עצם הרשות לקיום ההפגנות. לבסוף, ידוע שחוק חייב אכיפה על-מנת שיהיה בעל-משמעות. די לדמיין את השוטרים שיבלו את יום העצמאות בסיורי מעצרים בין מאה שערים לאום-אל-פאחם, בין בני-ברק לסכנין, כדי להבין את האיוולת שבהצעתו של ח"כ אלכס מילר.

הידיעה השנייה שהעלתה את השאלה היא ביחס לנזיפה שננזף אייל רוזנברג, דוקטורנט בטכניון, משום שלא עמד בזמן שירת "התקווה" . הויכוח שהתגלגל בטוקבקים בלבל בין עצם זכותו של הסטודנט למחות, לבין הטעם שבדבר ("טעם" – תרתי משמע).

באשר לעצם הזכות – ודאי שהזכות שמורה. אם רוזנברג היה נעצר, או אפילו מודח מהמוסד, היה בזה חציית קו בלתי-דמוקרטית ראויה לגינוי. אך כל מי שמציב עצמו בעינה של מחאה ציבורית, צריך להיות מוכן שהצד שכנגד ימחה גם כנגדו. ומי שבוחר לעמוד בשוליים, ולמחות כנגד הקונצנזוס, אין לו לצפות אלא להיות מוקע על-ידי הקונצנזוס. לכן, תגובות שמגנות את הדיקן על עצם הנזיפה, אינן מבינות את המשחק הדמוקרטי.

באשר למעשה עצמו – רוזנברג הוא מסוג פעילי השמאל שאם לא היו צומחים מעצמם, השב"כ היה צריך להמציא אותם. אי-עמידה בטקס חלוקת תארים לא תקל על פלסטיני אחד בעזה או על שוויון זכויות לפלסטינים בישראל, אך בהחלט מסייעת להרחיק את הציבור הישראלי מנושאים אלה בכך שהיא קושרת בין מאבק צודק לבין ערעור על זכות הקיום של מדינת ישראל. מהותית, המעשה איננו רחוק ממה שקרה בבחירות עם ליברמן, שבהציבו את הדיון על הנאמנות למדינה במסגרת גזענית, דחק את השמאל הישראלי לאמירות הזויות כנגד נאמנות, שעד אז נעדרו מהשיח שלו (ובכך פגע בלגיטימיות של טענות השמאל כלפי המרכז הישראלי).

ישראלים, ובעיקר אנשי שמאל ישראלים, טועים לחשוב שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית, ומדמיינים שכזו נעדרת מרוב העולם המערבי, פשוט משום שהם לא מגיעים לידי מגע עם מדינות לאום מערביות בסיטואציות כאלה. הם לא מתעמקים במילות ההמנון השוודי או הדני, ולכן משוכנעים שהמילים "נפש יהודי" היא הדבר הכי נורא בתולדות המנוני הלאום. המציאות הנוכחית, כמובן, רחוקה מהפנטזיה של מדינה ליברלית חסרת-לאום או לאומנות. אין בזה כדי להצדיק במשהו את הלאומנות הישראלית, אך זה מסייע להבין אותה בהקשר אוניברסלי רחב. אני מסכים עם הדיקן: אני אינני נהנה מטקסיות ומקלישאות ריקות המלאות פאר עצמי, ולכן מדיר רגליי מטקסים. בשלוש השנים שאני חי בארצות-הברית, עוד לא נכחתי בטקס אחד שהניפו בו את הדגל האמריקאי או שרו את ההמנון. אך אם הייתי נוכח בו, הייתי עומד, מתוך כבוד לכללי הטקס, ולא משום שאני חותם על כל מילה שנאמרה בו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—