על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?

חברה שעוברת דירה ביקשה להיפטר מהספה שלה, ואנחנו שמחנו להחליף את הספה המרופטת בסלון באחת חדשה יותר. אך כשהגענו להוציא את הספה, היא לא עברה בדלת. בכל זווית שניסינו להוציא אותה, היא שוב ושוב נתקעה באותה פינה. לבסוף, נמצא הפתרון: את הרגליים של הספה פירקנו עם מברג בתוך החדר, וכך הוצאנו את הספה, ואת הרגליים אפשר היה להבריג חזרה אצלנו בבית.

עמירה הס הרצתה הערב בפרינסטון, במסגרת ההרצאה השנתית לזכרו של אדוארד סעיד. נזכרתי שבפעם הקודמת ששמעתי אותה, היא אמרה משהו ששינה לגמרי את החשיבה שלי לגבי החיפוש אחר הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה הולך ללוות אותי, ולכן זה מדווח בפוסט ההוא, אבל לא בכבוד הראוי לו.

בהקשר לדיון שמתקיים בבלוג בימים האחרונים, נראה לי שזה שוב רלוונטי: אנחנו נוהגים לדבר על פתרון הסכסוך, ובאופן כמעט בלתי-רצוני זה מכניס לתוך הדיון מצב חשיבה כאילו יכול להיות "פתרון סופי". יש מצבים בחיים שזה אכן המצב, כמו עם הספה. הייתה בעייה, ונמצא לה פתרון שלאחריה כבר לא הייתה בעייה. הס אמרה אז (וחזרה על כך בשלב השאלות גם הערב) שבתור מישהי שהכשרתה בהיסטוריה, ברור שסכסוך כזה הוא תהליכי מטבעו. אין "פתרון" שלאחריו לא תהיה בעייה. המציאות של שני עמים שחולקים את אותו חבל-ארץ, ושכל עם היה מעדיף שחבל-הארץ היה כולו שלו בלעדית, היא מציאות שתהיה נוכחת עוד זמן רב, הרבה מעבר לטווח הראייה של מי מאיתנו.

ההכרה בכך היא פסימית בחלקה, וקצת נשמעת כמו טענת הימין-מרכז שצריך "לנהל את הסכסוך", לא לפתור אותו. השאלה בעיניי היא מה פירוש לנהל. האם אנחנו מסכינים לחיות על החרב, מסרבים להאמין שדו-קיום בין יהודים לערבים הוא אפשרי? או שמא מנסים עוד דרך לפשרה, עוד נסיון להקל על הסובלים מן הסכסוך, בידיעה שגם הנסיון הזה לא יביא לתחנה האחרונה של הסיפור הזה?

דודו חתם את אחת התגובות האחרונות שלו בחשש מ"מלחמת אזרחים בריאה". כשאני חושב על מודל המדינה הדו-לאומית, אני חושב על חוקה שתעגן את הזכויות של כל אחת מקבוצות הלאום במדינה. אני לא פעם אמרתי לעצמי שאחרי כל המהלכים לקראת רגיעה, אחרי כינון חוקה כזו, אחרי מתן אזרחות שווה לכולם, עשויים להיות גורמים שיבצעו מחטף חוקתי או מהפיכה צבאית, נניח להצרת צעדיהם של יהודים, או לחקיקת חוקי שריעה. כן,השבתי לעצמי, ואם זה יקרה – תהיה התקוממות יהודית, ו"מלחמת אזרחים בריאה", ואחריה אולי אפילו תקופה של כיבוש יהודי, אבל אחר-כך שוב תצטרך להימצא הדרך לחיות ביחד. בדיוק כשם שגם חלוקת הארץ עשויה להביא להתדרדרות נוספת, שאחריה יחפשו פתרון אחר.

הס סיפרה שב-1993 שמעון פרס קיים שיחה במדריד עם מנהיגים יהודיים, במאמץ לשכנע אותם לתמוך בהסכם אוסלו שקרם עור וגידים. כדי להשיג את תמיכתם, הוא שירטט את היעד הסופי, כפי שהוא חזה אותו: מדינה פלסטינית ברצועת עזה בלבד, פלסטינים תושבי הגדה יקבלו אזרחות ירדנית וישתתפו בבחירות שם. לא יהיה פינוי התנחלויות בגדה. לצרכים מוניציפליים אולי תוקם מין מועצת יש"ע משותפת כזאת לפלסטינים וישראלים בגדה, שתנהל את העניינים בגדה, אך מבלי לפגוע בריבונות הישראלית, או באזרחות הירדנית של הפלסטינים שם. לדברי הס, פרטי השיחה פורסמו ב"הארץ" בזמן אמת, אך כמעט לא זכו להתייחסות בתוך המולת אוסלו. ודאי שזה לא מה שאנשים דמיינו שיתפתח מאוסלו, אך באופן אירוני ואולי לא כל-כך מקרי, השתלטות החמאס על עזה מקרבת את החזון הזה של פרס למציאות.

מלחמת לבנון השנייה: ההיבט הפלסטיני (2)

מאמרו של רונן שובל, "נכשלנו", שפורסם ביום חמישי ב"הארץ" ודאי הרגיז רבים. עולה ממנו שמחאת המילואימניקים נגד אהוד אולמרט בעקבות מלחמת לבנון השנייה הייתה, למעשה, אחיזת עיניים. המחאה התרכזה בתפקודו של אולמרט במהלך המלחמה, אך למעשה הייתה לה אג'נדה פוליטית ימנית, שהייתה הכוח המניע מאחורי המחאה, ועליה שובל מוכן להתוודות כעת.

וידוי שכזה עשוי להרגיז גם אנשי ימין שיטילו ספק בתבונה של החשיפה הזו, וכמובן שאנשי שמאל שתמכו במחאת המילואימניקים ספציפית נגד אולמרט, ועלולים לחוש ששובל הוליך אותם שולל. אני מרשה לעצמי לשער שגם בין חבריו של שובל לפעילות ישנם אנשי שמאל שמחאתם הייתה באופן אותנטי כנגד אולמרט בלבד, ולאו דווקא כנגד תוכנית ההתכנסות, למשל, שאינם מרוצים ששובל שם אותם תחת כותרת אחת, כאילו ההגיון היחיד הנובע מתוך המחאה ומתוך ועדת וינוגרד היא תמיכה בתוכנית אלון – לכל הפחות.

כמה הערות:

– ראשית, הרעיון שהתוצאה היחידה של טעות היא הליכה הביתה היא קטסטרופלית לכל ארגון, ודאי שלמדינה. אם מכירים בכך שכל אדם מועד לטעות, הכרחי להסכים שכל אדם יטעה בזמן שהוא מתרגל לתפקיד חדש. עריפת ראשים כתגובה לטעות, פירושה הנצחת הארגון כארגון של חסרי נסיון. טעות איננה חטא. טעות צריכה להבחן על-פי מידת תום-הלב שהיה בה; על פי הכוונות הטובות או הזדון שהיו משוקעות בה; על-פי הסבירות שלה; על-פי התוצאות שלה; ועל-פי הצעדים שננקטו למנוע הישנותה או לתקן לאחר שנעשתה.

תפיסה זו מנחה את ההתנגדות העקרונית שלי לקריאות לעריפת ראשים. ההתנגדות שלי למחאת המילואימניקים נבעה מההתנגדות שלי לניתוח כאילו אולמרט טעה במלחמה, וכבר הרחבתי על זה מספיק. יהיה נכון יותר לומר שהמילואימניקים טעו במלחמה, ולא אולמרט. מי שיצא למלחמה בציפייה שהחזרת רגב וגולדווסר היא יעד ריאלי – הוא זה שטעה. מי שחשב שסיכון חיי-אדם רבים מספור כדי להציל שניים שספק גדול אם הם בחיים – הוא זה שטעה. אלה היו הלכי הציבור בתקופת המלחמה שלובו בידי התקשורת. אולמרט ניצל זאת כדי לקבל גיבוי למלחמה, אך ברור שהוא עצמו לא ראה בכך יעד ריאלי. על הספין התקשורתי הזה הוא שילם ביוקר, וראוי לו לתהות (ופוליטיקאים רבים אחריו) אם הספין היה כדאי, ואם לא היה עדיף לצאת למלחמה עם קצת פחות תמיכה, אך גם עם פחות ציפיות, שלא יצרו תחושה שהמלחמה נכשלה בסיומה.

– שובל אומר "נכשלנו" בגלל שהקונספציה של טכנולוגיה במקום טריטוריה כשלה. אולמרט, אגב, אמר מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד שהוא מתנגד לתפיסה של כיבוש שטח. האמנם זו תפיסה מופרכת? התקפות חיזבאללה על ישראל לא פחתו בזמן שהייתה שליטה בשטח (רצועת הבטחון).

כך שהשאלה היא מה הייתה המשמעות של תפיסת שטח בלבנון. תפיסת שטח לאורך זמן מבלי לספח אותו רשמית, לא יכולה להיות אופציה למדיניות רשמית. כך שישראל לא הייתה יכולה לכבוש מחדש את רצועת הבטחון ולהחזיק בה. אם מדובר בתפיסה זמנית של שטח לצורך המלחמה, שישראל הייתה נסוגה ממנו לאחר סיום המלחמה, ייתכן שיש בזה טעם. אך ההשלכה שעושה שובל ממלחמת לבנון לגדה המערבית מעידה שהוא איננו מדבר על תפיסה זמנית של שטח במהלך קרב, אלא על תפיסת שטח לאורך זמן.

– בהמשך לבעייה המבנית של תוכנית אלון המתעלמת מיצירת שלושה מעמדות של פלסטינים בין הירדן לים (בנוסף לפזורה הפלסטינית שמחוץ לשטח ישראל), הצעתו של שובל מתעלמת גם היא מגורל התושבים. אם אמנם דרושות לישראל שתי רצועות ממזרח וממערב הגדה, היא איננה יכולה לשלוט בהם ללא להסדיר את מעמדן. שטח שישראל חושבת שדרוש לה לצורך הגנתה צריך להיות מסופח באופן רשמי, ותושביו צריכים לקבל אזרחות ישראלית, על כל המשתמע מכך. אחרת, פירוש הדבר הוא להנציח את ישראל כמדינת עראי, שאין לה לא גבולות, ולא הגדרה לאזרחיה, חסרת אופי, מטרה והצדקה.

לבסוף, יש להעיר על כך שהתפיסה של צרכי המדינה נובעת תמיד רק מתוך מה שניתן לעשות ולהשיג, והדבר הזה מבהיר את החמקמקות של הצורך, ועד כמה הוא אכן צורך. בימים אלה, כאשר מציינים שלושים שנה להסכם קמפ-דייויד, כדאי להיזכר ולהנגיד את טענותיו של שובל בדבר הצורך בגדה כדי לגונן על גוש-דן בתפיסת הגבולות שרווחה בזמן שישראל שלטה בסיני. הן מתנגדי הנסיגה והן תומכיה הביאו את המרחב העצום של סיני כסוגייה בטחונית. הרעיון שעמד מאחורי פירוז סיני היה שגם אם תרצה מצרים לפתוח במתקפה על ישראל, יהיה לישראל די זמן להיערך, בגלל הזמן הרב הדרוש להעביר כוחות בתוך סיני. אי אפשר להשוות בין רוחב סיני לרוחב הגדה, ואם הטיעון של סיני הוא ממשי, ראוי שאנשים כשובל יראו בגדה או בתוכנית השדרות של אלון פתרון לא מספק, ושהגנה על גוש דן דורשת גם כיבוש מירדן. אלא שכיבוש ירדן או חלק ממנה איננו ריאלי, ולכן ההכרחי מיוצג בגדה. אילו הבריטים לא היו מחלקים את א"י-פלשתינה, ומעניקים להאשמים עצמאות, ודאי שהיו נמצאים מומחי בטחון שהיו מסבירים את חשיבותו של כל עבר הירדן המזרחי.

במילים אחרות, מדיניות פירושה – בין היתר – להסתדר עם מה שיש. כיוון שעבר הירדן המזרחי אינו נמצא בידיה של ישראל, גם אין בנמצא מי שידון ביתרונותיו הבטחוניים. לכן, קודם שנדבר על יתרונות הגדה המערבית ההכרחיים לבטחונה של ישראל, ראוי לשאול האמנם היא בידינו. האמנם הגדה היא חלק מ"מה שיש" שאיתו צריך להסתדר? אם כן, צריך לדבר גם על תושביה ועל ההשלכות שבכך. אבל אין לקבל כהנחת עבודה שהגדה היא חלק מ"מה שיש". במצב כזה, תוכנית אלון איננה דבר כה מובן מאליו כפי ששובל הציג אותה.

קוראים קבועים עשויים להתפלא שאני מעיר הערות שמשתמע מהן תמיכה בפתרון שתי המדינות. התמיכה שלי בפתרון המדינה הדו-לאומית היא תמיכה הומניטארית מעיקרה. אני דוחה את התפיסה שנמצאת בבסיס מאמרו של שובל, המסתכל על הגדה בראייה פונקציונאלית כשטח ותו לא. בנוסף, ההתנגדות שלי לרעיון שתי המדינות היא מסוייגת (כפי שהבהרתי לא מזמן), ובוודאי שאיננה נשענת על שיקולי בטחון, שאינם אלא אחיזת עיניים נוספת, כמחאתו הקודמת של שובל.