להערכת יצירתו של יהונתן גפן

—

[הרשימה הזו נכתבה בתקופת נדודים, כשאין לי גישה לספרייה שלי, ואני כותב מתוך זכרון. אני מתנצל מראש על מיעוט הציטוטים ועל שגיאות, אם ישנן.]

זכורני, בשנות עלומיי כתלמיד תיכון, התרגשות שעברה בינינו, החבורה של תנועת-הנוער, כשנודע שגידי גוב צפוי לארח בתוכנית הטלוויזיה שלו איחוד של הכבש השישה-עשר. אל שנות התיכון נלווה גילוי מחדש של יצירות לפעוטות וילדים כאוצר בלום של חוכמה שלא ידענו להעריך בילדותנו: פו הדב, הנסיך הקטן, אליס בארץ הפלאות, ואפילו "סומכי" של עמוס עוז, כולם זכו להערכה מחדש. זוהי אחת משתי המגמות של גיל הנעורים: מצד אחד, רצון עקר להיאחז בילדות כל-כמה שמותר חברתית; ומאידך, להיטות לטקסי חניכה של מבוגרים (כמו שתייה לשוכרה, פורקן מיני, ונהיגה) שלעיתים עצם הסימון שלהם כמעשה של מבוגרים חשוב יותר מן המעשה עצמו. הכבש השישה-עשר הוא בעצמו סוג של יצירה כזו: הסיפור על האיש הירוק שפוגש איש כחול הוא סיפור חמקמק שעשוי להיות לא יותר מאגדת אי-גיון עם שורת מחץ מפתיעה, או שמא אלגוריה מתוחכמת על הוויה ירוקה (טבע? כסף? מריחואנה?) שנתקלת בהוויה כחולה (מיניות?). השיר על מריבת ההורים, שלא נכלל בגרסת התקליט, ועוד ועוד שירים שמדברים בקול מרובה פנים, שמתאימים ברמה אחת לילדים וברמה אחרת למבוגרים. ואם אין בהם משמעות נסתרת, תמיד אפשר לשוב ולחפש אותה, כמו ב"הילדה הכי יפה בגן." הלחנים המתוחכמים של האלבום הטעינו את השירים באנרגיית רוק שהוסיפה מימד נוסף לאמביוולנטיות הגילאית של היצירה. בתוכנית האיחוד של "לילה גוב", השיר "אני אוהב" הוביל ליציאה לפרסומות, וגידי גוב שר את המילה "פרסומות" בסוף השיר. אני זוכר שכעסתי עליו מאוד אז: הכנסת המימד המסחרי ליצירה המופלאה נראתה כחילול-הקודש, ולמחרת בבית-הספר כולם הסכימו שהאיחוד היה מאוד מרגש, וששילוב "פרסומות" בשיר היה פסול.

שנים עברו. יצחק קלפטר שהלחין את השיר, נפטר בדצמבר 2022. יהונתן גפן נפטר כמה חודשים לאחר-מכן, באפריל 2023. אני עדיין סולד מתרבות המסחור והצריכה המתבטאת בפרסומות, אבל כבר אינני מייחס קדושה ליצירות קאנוניות, ומסוגל לראות יסודות של מסחור גם בהפצת היצירה המקורית באופן שמפחית את הזילות שייחסתי אז לשרבוב היציאה לפרסומות לשיר. טשטוש התחומים שכה הפריע לי אז, נראה לי אופייני ליצירתו ופרסומו של יהונתן גפן באופן כללי.

גפן היה בשר מבשרה של האליטה הישראלית ואין לנתק את הצלחתו מהקשרים שהוא נולד אליהם. הוא לא היה נטול-כשרון, אבל גם לא עילוי שהיה מתבלט כמשורר אלמלא הקשרים הללו. לקח לי זמן להבין זאת: בשיעור ספרות בתיכון למדנו את שירו "קוקאין", ומכיוון שנכלל בתוכנית הלימודים, הנחתי שהוא יוצר קאנוני ושעליי להכיר אותו היטב. בחנות ספרי יד-שנייה של קיבוץ בית-אלפא רכשתי את "מקום לדאגה" בארבעה שקלים. באחת מחנויות הספרים בהדר קניתי את "בעיקר שירי אהבה", בעטיפה המקורית. בכל אחד מהם זיהיתי את השירים שהולחנו והפכו לקלאסיקות, כמה שורות עלומות שהיה בהן משהו יפה, והמון משחקי מילים נטולי פואטיקה. לפעמים, לא הצלחתי להחליט אם אלה שירים או בדיחות. היו רעיונות או משחקי לשון שגירו את המחשבה, כאילו מסתתר כאן עוד משהו שצריך לחשוב עליו, אבל ככל שהפכתי בזה עוד, לא מצאתי משהו. למשל, הספר "מקום לדאגה" מחולק לשני מדורים: "מקום" ו"דאגה". סקרתי את השירים בכל חלק שוב ושוב, ניסיתי להבין מה היחס שהוא מביע בין מקום ודאגה, מה הוא אומר על מקום, על מרחב, מה הוא אומר על דאגות, ומה המשמעות הנסתרת של השיר המפורסם שמחבר בין שני חלקי הספר. ובסוף נאלצתי להשלים שזו התחכמות קלילה, ושלשווא אני מחפש יותר מזה. ועדיין לא יכולתי לחשוב שהוא פשוט נעדר את הרגש הנשגב או עומק המחשבה של משוררים אחרים שהערצתי. הציפיות שהעמסתי עליו בגלל התרבות או הסביבה מנעו ממני להעריך אותו אל נכונה. קראתי עוד ספרים, וניסיתי לראות אם יש הבדל בין ספרי "על הקרשים" של טקסטים שנועדו להיות בידוריים לספרי השירה, ולא תמיד מצאתי כזה. על הקו הדק בין ההומור והשירה אולי אתפנה לכתוב בפעם אחרת, אבל עדיין אינני מעז.

הציפייה הזו, שיהיה בו יותר ממה שסיפק, לא הייתה רק מנת חלקי. המורים שנטעו בי את התחושה הזו, אני חושד כיום במבט של מבוגר, היו תחת אותו לחש קסמים: ספר השירה הראשון למבוגרים שגפן הוציא, "כמה מילים", יצא עם הסכמה של אלתרמן. נדיר להוציא ספר שירה עם דברי הסכמה של משורר אחר, והצורך במנהג הדתי-חרדי של הוצאת ספר עם פתקית מאדמו"ר שסומך את ידיו עליו, גם היא משקפת את האמביוולנטיות שטבועה בכל פועלו של גפן: הנער הנצחי, הבועט במוסכמות, הילד הרע, שבו זמנית מבקש הכרה ממסדית ואישור מאחד מגדולי המשוררים, באופן שמזכיר תרבות שכל-כך זרה לו. בדומה לכך, כותרת הספר מצטנעת ומדגישה מינימליזם, אבל העטיפה האחורית חוגגת את הספר בקול תרועה, כאילו זה אירוע בספרות העברית שדורש התייחסות של אלתרמן.

מי שקישר בין גפן לבין אלתרמן היה דודו של גפן, משה דיין. אלתרמן העריץ את דיין והתבטל בפני נציגה המובהק של "יהדות השרירים" של דור הפלמ"ח. מעניין להשוות את הערכתו המאוחרת של גפן לקשר שלו עם אלתרמן (כפי שתיאר ב"אשה יקרה"), ותגובתו של אסי דיין, בן-הדוד, לנסיון שלו עצמו לקבל את הכרת אביו לכתיבתו (כפי שדיין תיאר ב"החיים כשמועה"). אסי דיין ייחל לתשבוחות מאביו וזכה בזלזול על כתיבתו, אבל את האחיין שלו היה קל יותר למשה דיין לקדם, והוא זכה לתמיכה של אלתרמן (שאסי היה בקלות זוכה בה, אילו אביו חפץ בכך). אך אליה וקוץ בה: גפן הבין גם בצעירותו, ועוד יותר מכך בבגרותו, שתמיכתו של אלתרמן מעולם לא נבעה מהתרשמות כנה מיצירתו או מהאיכות של כתיבתו, אלא מהערצת אלתרמן את דודו, שקלקלה את טעמו הספרותי (כפי שיוסף וייס כתב פעם לחנה סנש). בעוד שאסי דיין נשא את העלבון של אי-התמיכה מצד אביו כל חייו, גפן נהנה מהתמיכה הזו, אבל נשאר חסר-בטחון לגבי המשמעות והערך של תמיכתו של אלתרמן.

התמיכה של אלתרמן בכתיבה של גפן היא מפתיעה משום שאלתרמן ודאי הבחין שגפן לא טרח להתמקצע או להשתייף במלאכת השירה, בהתנסות בכתיבה שקולה, בלשון מליצית יותר או בדימויים מפתיעים. "כמה מלים" מופיע פחות מעשור אחרי הפולמוס המתוקשר של זך עם אלתרמן, ושלוש שנים בלבד אחרי "חגיגת קיץ" של אלתרמן, שאפשר לזהות בו תגובה לזך וביקורת עליו. זך דיבר נגד סגנון הכתיבה של אלתרמן, אבל משחק עם חריזה ומשקלים ביד אמן הבקיא במלאכה, בעוד שגפן פשוט מתעלם מהמסורת השירית שקדמה לו, וקשה לדמיין את השיחות בינו לבין אלתרמן קודם הוצאת הספר.

הדילטנטיות בכתיבה של גפן אופיינית למשפחת דיין שבה גובה השאיפות האמנותיות עומד במתח עם נכונות להתמקצעות, בזמן שכשרון טבעי לצד קשרים בשלטון ובתעשייה מייתרים את הצורך להשתפר. משה דיין התהדר באוטוביוגרפיה עבת-כרס שהוא לא באמת טרח לכתוב. כשודד-עתיקות הוא התיימר להבין בארכיאולוגיה מבלי ללמוד את המקצוע ומבלי לערוך חפירות באופן מדעי (וכל זאת כשרמטכ"ל אחר אכן היה ארכיאולוג חשוב, ויכול היה לשמש לו סימן למבוכה המקופלת ביומרות שלו). בסרטים של אסי דיין תמיד יש רעיונות טובים ושורות טובות עם התרשלות ביחס למשחק, בימוי, ועלילה. הרומאנים של יעל דיין, כמו השאיפה שלה להיות פרנסואז סגאן הישראלית, נשכחו ולא בכדי. אביב גפן אף הרחיק לכת וגיבה את הנטייה הזו לדילטנטיות באידיאולוגיה, כפי שאפשר לראות במפגשיו הטלוויזיוניים עם דליה רביקוביץ ואריה ורדי. נראה שהוא מייחס את ההבדלים בינו לבין ענקי הרוח הללו לפער דורי, בחוסר-מודעות גם לעובדה שיש דילטנטיות בדורות מבוגרים ממנו, שהוא אמור להכיר מקרוב, וגם לכך שיש צעירים ממנו שטורחים להתמקצע, ושראוי שיכיר כאלה בתור אמן. בעניין המוזיקלי הרי ישנה גם הדוגמה של יהונתן גפן כמבצע של שיריו: ב"מכתבים למערכת", "שיחות סלון" ועוד, הוא הופיע עם מוזיקה, לפעמים מדבר במקצב, כמעט שר, אבל עם מודעות ברורה למגבלות של הקול שלו. היכולת להיות משורר ורוקיסט בו-זמנית, ועדיין לא להיות זמר, היא משהו כמעט ייחודי ליהונתן גפן בבידור הישראלי.

מקבילה נוספת בין יהונתן גפן ובנו נמצאת ביחס האמביוולנטי לממסד הישראלי, ובייחוד לאליטה הצבאית שלו. יהונתן גפן כל-כך קשור לאליטה הזו, גם מבחינה ביוגרפית וגם מבחינת החוב שהוא חב לה, שהוא איננו יכול לבעוט בה לחלוטין. כיצד קיבל משרה חלומית של כתב מעריב בלונדון כדי לכתוב משם טור אישי ולא באמת לדווח על חדשות מלונדון אינני יודע, אבל אני מניח שזה קשור לקשרים שונים שהיו לו. אביב גפן התבטא בכל כיוון אפשרי לגבי סרבנות, מהלל את הבחירה שלו לא להתגייס, מתרץ אותה ומתנצל עליה, מצדיק אותה כמשהו אידיאולוגי או מתנצל עליה כעניין רפואי. בעיצומו של גל האלימות המכונה "האנתפאדה השנייה" הסכים להופיע בכנס של "יש גבול" וברגע האחרון ביטל את השתתפותו, כי אבא שלו ביקש ממנו, בעקבות טלפון של חבר מהצבא, כך דווח בזמנו. כל הפרטים בסיפור הזה מרהיבים: שיהונתן גפן שתמך בסרבנות לכאורה של בנו, וקרא לסרבנות ב-1982 (כפי שדווח סביב פטירתו), התנגד לתמיכה של הבן שלו בסרבנות; שההתנגדות הזו באה בעקבות קשרים עם הצבא; ושאביב גפן שהיה אדם בוגר עם קריירה עצמאית, הקשיב לאבא שלו בעניין הזה. כיוצא בזה הסיפור של אביב גפן ורבין: חודשים ספורים לפני הרצח, גפן הוציא את השיר "שומקום" והקים מהומה זוטה סביב השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה", אך מהר מאוד אחר-כך הסכים להופיע בעצרת של אותו ראש-ממשלה שהיה לו חשוב להתמרד נגדו, ובעקבות הרצח להופיע באינספור מופעים ממלכתיים. לא הרבה התייחסו בזמן אמת לשינוי החד (שאירע לפני הרצח) בין שתי העמדות האלה, באופן שאם איננו מעיד על אפורטוניזם, הרי שלכל הפחות יש בו אמביוולנטיות רבה.

כשבכל פינה בארץ נשמעה הצרחה "אנחנו דור מזויין" לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון בין הנוסטלגיה המקופלת באמירה הזו עם "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שהולחנה פעמיים: פעם ללהקת גייסות השריון בידי מתי כספי, ופעם ל"צליל מכוון" בלחן המוכר יותר של שם-טוב לוי. שני דורות שונים, ואותה תחושה: שפעם הארץ הייתה טובה יותר, שיש עבר שנלקח ממני, משהו שמגיע ושלא זכיתי לו. זהו סנטימנט שגם מבטא חוסר-מודעות לפריווילגיות החברתית שאיננה דורית, וגם נעדר ניואנסים הן לגבי העבר (שבוודאי לא היה אידיאלי כפי שהוא מדומיין), והן לגבי ההווה. הטלת האשמה על הדוריות היא תבוסתנית בעיקרה, אבל בעייתית בעיקר אצל אביב גפן כי אמורה להיות לו מודעות למורשת המשפחתית ולכך שהכמיהה הזו לעבר איננה חדשה.

הביקורת שלי על יהונתן גפן, הן מבחינת האיכות האסתטית והן מצד העמדות הפוליטיות שלו, אין בה משום ביטול חשיבותו בתרבות הישראלית. אני אמנם מרגיש שלפעמים מייחסים לו יותר עומק ממה שיש לו להציע, אבל לא מתכחש לתרומה הנכבדה שלו לתרבות הפופולרית, הן כפזמונאי והן כמשורר לילדים. כש"נומה עמק" הועלה בבית-ליסין ב-1992 הוא נתפס בעיני בתור אחת היצירות המשובחות והאמיצות של הספרות הישראלית. יחד עם "רומן רוסי" של מאיר שלו הרגשתי שיש פה מתקפה משולבת (ומתואמת?) של בני נהלל על המיתוסים המכוננים של הציונות. בזמנו הרגשתי ש"נומה עמק" בוטה יותר, עצוב יותר, מ"רומן רוסי," אבל מאז קראתי מחזות אחרים של גפן במבט ביקורתי יותר, ואולי הייתי מרגיש אחרת לגביו כיום. שלו ייגע שנית בנהלל, עם רמזים לשבט הדייני, ב"שתיים דובים."

יש יוצרים שמבקשים לפנות למבוגרים ומצליחים רק ביצירות לצעירים. לעתים הם יראו בזה עלבון, כמו אורי אורלב. הם אינם יכולים לזהות שאיזשהו מאפיין בכתיבה שלהם הוא חסרון או מגבלה בכתיבה למבוגרים, שהופך דווקא ליתרון בכתיבה לצעירים. עמוס עוז הוא בעיניי דוגמה מצויינת לכך, למרות שבניגוד לאורלב הוא הצליח הרבה יותר כסופר למבוגרים. ואף-על-פי-כן, בפרוזה שלו אני מזהה לא פעם רצון להיות מישהו אחר (עגנון, יזהר, קניוק, שלא לדבר על שאיפות בינלאומיות), ורק ב"סומכי" הקול שלו נראה לי טבעי, קולח ואמין, וחבל לי שלא כתב עוד ספרי-נעורים. לזכותו של גפן ייאמר שהוא מעולם לא זלזל בכתיבתו לילדים. תחילת דרכו היא בכתיבה פרטית מאוד, לשובב את רוחה של אחותו ענת, ושתי היצירות "שירים שענת אוהבת במיוחד" ו"סיפורים שענת אוהבת במיוחד" היו מיוחדות לזמנן ועדיין עומדות במבחן הזמן. "ספר שלם על חתול אחד" הוא פנינה זוהרת לכל חובבי החתולים, ועל גדולתו של "הכבש הששה-עשר" ומקומו הראוי בלב התרבות העברית אין צורך להכביר במילים.

לא בלב קל אני מעלה על הכתב את המחשבות שלי על יהונתן גפן. הביקורת שלי היא סיפור של אכזבה. אכזבה שנולדה מתוך ציפיות שייצרו לי לגביו, והציפיות הללו בחלקן אינן תלויות בו, ובחלקן דווקא קשורות באופן הדוק לצעדים ובחירות שלו ולאישיות הציבורית שלו. ב"חומר טוב" הוא מספר על יחסים מורכבים שלו עם חבורת "לול" ולא חוסך את שבט ביקורתו. אני בוחר לאהוב בעיניים פקוחות את הדברים הטובים שתרם לתרבות בה גדלתי, מבלי להעלים עין מפגמים שאני מזהה אצלו. היכולת לוותר על החיפוש אחר גיבורים מושלמים או יוצרים נטולי-כשלים היא חלק מהסיפור של ההתבגרות שלי, חלק מהסלחנות שיש בי כיום על כך שגידי גוב שר "פרסומות" במנגינה של "אני אוהב".

*****

^{– ולמה על מותו של ויזלטיר עברת בשתיקה?}

^{– לא יכולתי לבטא את מה שהרגשתי.}

^{– אבל למה?}

^{– הוא גדול מדי. כשהייתי צעיר, השירים שלו דרשו ממני להתבגר. וכיום, אני נאחז בהם כדי להרגיש נעורים.}

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

מי גודע כל נסיון לשלום

קובי ניב כותב בעקבות צפייה בסדרת התעודה "הגורם האנושי" שהציונות הדתית היא המכשול העיקרי לשלום בין ישראל והפלסטינים:

"העובדות הן, והן מוכחות שוב ושוב בכל רגע, שאם לא נעצור בעד "הציונות הדתית" – היא תמשיך ותגדע ותקטע כל ניסיון לשלום, לחיים משותפים ולחיים בכלל בארץ הזאת. וזו, סכנה קיומית."

דומני שאין אלה עובדות, אלא פירושן, ואנסה להציע פירוש משלי, הנסמך גם הוא על עובדות. הסדרה "הגורם האנושי" היא יצירה משובחת מאת דרור מורה ונועם שיזף. מורה כבר הביא קולאז' של מתוודים בעבר, בסרטו "שומרי הסף" ונועם שיזף הוא מטובי העתונאים בזמננו (בהקשר של ימים אלה, אני ממליץ בחום על מאמר שלו החוזה את דרכו של בנט לראשות הממשלה. אני לא חולק את הערכתו לגבי פינוי התנחלויות, אבל הפרופיל של בנט שהוא משרטט מאיר עיניים). טוב להיזכר ב"שומרי הסף" גם בזמן צפייה ב"הגורם האנושי". מורה ושיזף מאפשרים למרואייניהם להציג את גרסתם, כמעט ללא התערבות, גם כשהם חושפים עצמם כעד לא מהימן. באחד מרגעי השיא של הסדרה מורה לוחץ מעט על דניס רוס, מנסה לגרום לו לראות את האופן שבו הוא איננו נייטרלי כיהודי-אמריקאי המתווך בין ישראלים לפלסטינים, ואי-הנוחות של רוס באותו רגע מקפלת בתוכה מורכבות מרובת-שכבות על מקומם של יהודים במסדרונות הכוח בארצות-הברית, על עמדתו של הממשל האמריקאי במזרח-התיכון באופן כללי, ועל העמדת-הפנים הקשורה בשיחות השלום הללו.

המפתח לאבחון אי-מהימנותם של העדים, לדעתי, נמצא כשהם מספרים על שיחות השלום עם סוריה, על אותו פתק שרבין הפקיד אצל דניס רוס שבו התחייב לסגת מהגולן למען שלום. את האמת אינני יכול לדעת, כמובן, אבל הסיפור הזה איננו אמין בשום צורה. כאדם שאיננו עוקב באופן מקצועי אחר הסכסוך ושינויים גיאו-פוליטיים במזרח-התיכון, דבר אחד ברור לי באופן פשוט מאוד, דרך התבוננות על תולדות הסכסוך עם מצרים. שליט ערבי יכול לכפות על ישראל הסכם שלום, גם כשהיא איננה מוכנה לו. כמו סאדאת בשעתו, חאפז אל-אסד יכול היה, לו באמת רצה בשלום, להודיע בראיון לרשת שידור אמריקאית או אירופאית, שהוא רוצה בשלום ומוכן אפילו לבוא לירושלים לשם כך. הוא היה זוכה להזמנה בכנסת, אומר שהוא מעוניין בשלום, ואחרי מו"מ כזה או אחר, היה מקבל את כל רמת הגולן לידיו. הדרישות המוגזמות שהעלה בימי שלטונו של אהוד ברק, לכאורה, היו יכולות להיות לא יותר מהמו"מ הסופי על טאבה, שבסופו ישראל ויתרה גם על הפיסה הקטנטנה הזו שעוד הותירה לה בסיני.

אסד בוודאי ידע זאת. העם היושב בציון השתוקק לשלום עם שכנותיו (עניין שונה הוא הפלסטינים, כפי שארחיב להלן), ולא היה מסרב למנהיג ערבי שמגיע לירושלים. אסד גם ידע מה ארה"ב משלמת למצרים בכספי סיוע תמורת השלום עם ישראל, ויכול היה לבקש ליהנות מסיוע כזה לעצמו. רבין, פרס, נתניהו, ברק, וגם דניס רוס – כולם יודעים את מה שאני יודע, את מה שהשכל הישר יבהיר לכל ישראלי: אם שליט ערבי רוצה בהסכם שלום, כל שעליו לעשות הוא להצהיר זאת באנגלית, בירושלים, וישראל תתן את שנדרש. אינני אומר בתמימות שממשלת ישראל כל-כך חפצה בשלום שהיא תשלם כל מחיר. אני אומר שהלחץ הציבורי יהיה כזה שאף ממשלה לא תוכל לסרב לו.

ואם אני מבין זאת, וברור שאסד, ורבין, וברק ודניס רוס הבינו זאת, אז ברור גם שרבין לא היה צריך להפקיד אצל דניס רוס התחייבות סודית שמבטאת את המובן מאליו. איזו התחייבות רבין נתן, אם בכלל, אינני יודע. אבל אפשרות הנסיגה מהגולן איננה דורשת סודיות כזו, ובוודאי שלא הייתה מפתיעה או מכעיסה את פרס. וכשדניס רוס מספר את הסיפור הזה בפעם המי-יודע-כמה, אז ברור שהוא איננו עד מהימן, ושיש סיבה שזהו הסיפור שהוא התרגל לספר למצלמות ולדפוס, במקום סיפור אחר. כמו-כן, ברור שאסד לא רצה בשלום. אני יכול לשער שהובילו אותו שיקולים של מדיניות פנים וביצור כוחו, אבל אני יודע מעט מאוד על סוריה או על מפלגת הבעת' מכדי לומר משהו מלומד או מעניין על כך.

אך אם בהקשר הסורי היכולת של מנהיג ערבי לכפות על ישראל הסכם שלום ונסיגה נראית לי ברורה מאוד, המצב הוא שונה לחלוטין בערוץ הפלסטיני. לפלסטינים אין מדינה. מנהיג פלסטיני שיגיע לכנסת איננו שקול לשליט של מדינה. הקרבן שישראל נדרשת להקריב בשביל שלום כזה, לא רק מבחינת השטח, אלא בסוגיות רבות אחרות הוא גדול הרבה יותר. שלום בר-קיימא עם מדינה פלסטינית שמתקיימת בשכנות לישראל, בזמן שבישראל גופה כמעט רבע מהאוכלוסייה הוא פלסטיני – זהו תרחיש עתיר סיכונים שיאיים על המרקם החברתי בתוככי ישראל, שיכול לפרק ממשלה, שנושא בחובו סיכונים כלכליים שונים כמו גם איומים סמליים נכבדים (חלוקת ירושלים) ופחדים קמאים (זכות השיבה). היעדר לכידותה של החברה הפלסטינית, שמעודדת גם ממדיניות הפרד ומשול ישראלית, משמעו שיש יסוד לחשוש שהסכם שלום כזה לא יכובד על-ידי כלל הגורמים, כפי שאכן קרה בימי אוסלו.

קובי ניב משרטט תמונה פשטנית ומטעה כשהוא מייחס את שלל הבעיות הללו לציונות הדתית בלבד: הוא שוכח את הקיבוצים באזור ים המלח היושבים בשטחי 1967, את פשרת סבסטיה שתווכה על-ידי חיים גורי (לא בדיוק איש הציונות הדתית) בניצוחו של שמעון פרס (כנ"ל), את עשרות אלפי החילונים המתגוררים מעבר לקו הירוק, וכו' וכו'. נדמה שניב תקוע בדימוי קריקטורי ששורבט בימי "ניקוי ראש" כאילו המתנחלים מהלכים אימים על הממשלה ו/או מוליכים אותה שולל, ואלמלא פעילותם ודבקותם הייתה ממשלת ישראל יכולה מזמן להגיע לפשרה עם הפלסטינים. אבל גם בסדרה "הגורם האנושי" למדים הצופים שוב שגם רבין, גם פרס, וגם ברק המשיכו לבנות בגדה המערבית תוך שהם מנהלים שיחות עם גורמים פלסטיניים. לא מאחזים שהם אינם יכולים לפקח עליהם (כאילו מישהו יכול להזיז קרוואן בגדה בלי שהצבא יודע על כך), לא פעילות סתרים של קיצוניים – אלא בנייה ממוסדת מטעם הממשלה בשטח כבוש שהיא מסרבת להסדיר את מעמדו. זוהי מדיניותה העקבית של ממשלת ישראל מימי רבין בכהונתו הראשונה ועד ימינו. הבדלי ימין ושמאל הם קוסמטיים בלבד בכל הקשור לכיבוש בגדה המערבית. כמעט אפשר לומר שאילו לא היתה הציונות הדתית, כבר היתה צריכה הממשלה להמציא אותה, כדי שיהיה על מי לטפול את סירובה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, או לכל הפחות לנהוג בהם בהגינות.

המתנחלים הדתיים פועלים מתוך אידיאולוגיה, ברובם (שוב אני מפנה למאמר שהזכרתי לעיל מאת שיזף), אבל יש קבוצות אידיאולוגיות רבות בישראל, ולא כל אחת מהן זוכה שרצונותיה יהפכו למדיניות רשמית של הממשלה. יתר על כן, פעם אחר פעם אנו נוכחים לדעת שהציונות הדתית איננה מצליחה לכפות את רצונותיה על מדיניות הממשלה. ימית, גוש קטיף, ועמונה, כמו גם קיומו של מצעד גאווה בירושלים, הכללת נשים במועצות הדתיות, ושיתוף נשים בשלטון – כולם דברים שהציונות הדתית התנגדה להם, ולמדה לחיות איתם; במידות שונות של חירוק שיניים או לפעמים בשינוי השיח עצמו, אבל בלי להט אמוני נטול-פשרות. ראש הממשלה הנוכחי, בן הציונות הדתית (כפי שקובי ניב מכנה את יגאל עמיר, כדי לצבוע את המחנה כולו בדמותו), היה מסוגל לעבוד בלי כל קושי נראה לעין עם אנשים שאפשרו את ההתנתקות מרצועת עזה, למשל. הציונות הדתית, כמו כל תנועה דתית, מגלה גמישות ופתיחות לשינויים לפי רוח התקופה ולפי הדרישות הפוליטיות המוצבות לשם שימור או הגדלת כוחה. הדבר נכון לא רק לגבי אנשים שהם מתונים או פרגמטיים בהווייתם–בין אם זה יוסף בורג, זבולון המר, או נפתלי בנט–אלא גם לגבי אלו שהרטוריקה שלהם חריפה או אפילו מאוסה דוגמת בן-גביר וסמוטריץ. בסופו של יום, הם מוכנים לפשרות ולבריתות כחלק מעבודת-יומם הפוליטית.

במקום לחפש שעירים לעזאזל שאפשר להזר ולשנוא בקלות כדי לטפול עליהם את אשמת הסכסוך, מוטב לקובי ניב לתבוע אחריות ממנהיגיו שהכזיבו, מאנשים שנשאו באחריות לא רטורית אלא ממשית, ושמעולם לא נתנו את הדין על פשעיהם. אני מדבר על אנשים כמו אהוד ברק, שכראש-ממשלה נושא באחריות למשטרה שפתחה באש על אזרחים והרגה 13 מהם, ובני גנץ, שכעת נחשב לחלק מהצד השמאלי של ממשלת הכלאיים הזו, אך כרמטכ"ל פיקד על צה"ל בזמן צוק איתן, מבצע שבו נהרגו כ-800 אזרחים בלתי-מעורבים, ע"פ הערכת הממעיט של ישראל. מדוע אנשים בציונות הדתית רוצים להרחיב את ההתנחלויות ואינם תומכים בפשרה מדינית עם הפלסטינים זו שאלה שדי קל לענות עליה. מדוע רבין המשיך לבנות התנחלויות, מדוע ברק אישר לשרון לעלות להר-הבית באחת הנקודות הרגישות ביותר של יחסי ישראל עם הרשות, מדוע בני גנץ לא הפגין זהירות גדולה יותר בשמירה על חיי חפים מפשע – אלה שאלות קשות יותר, שמוטב לניב לנסות לברר אותן, במקום לטוות מעשיות על מחנה שלום רחב, טהור כוונות, שמסוכל בידי מפלצת דמונית בשם "הציונות הדתית". העובדות, בניגוד לדבריו, אינן תומכות בתיזה שלו. לא הייתי מפליג לומר שזו סכנה קיומית, אך בוודאי שאבחון שגוי של הבעייה לא יסייע בפתרונה.

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

כתב-העת "יהדות אירופה" הקדיש בגליונו האחרון מקום לדיון בשאלת החינוך היהודי. עם כל כמה שאנשים חושבים, לעתים אפילו נהנים לחשוב, שיש סתירה מובנית או מתח מתמשך בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בהגדרת המדינה (וכיוצא בזה במטרותיה החינוכיות) שאלות אלה עולות בחריפות לא-פחותה בתפוצות. הפוטנציאל שגלום בזהות היהודית בגולה הוא ברור: האפשרות להגדיר את הפן הזה בזהות כדתית בלבד חזקה יותר, ולכן יהדותו של אדם יכולה – כביכול – להיות נדבך נוסף באישיותו וזהותו כשם שהנצרות היא נדבך נוסף באישיותו וזהותו של שכנו. ושניהם יחד חולקים אזרחות ותושבות במדינה דמוקרטית ללא סתירה. האיום הגדול ביותר על האפשרות הזו הוא, באופן מתבקש ואירוני גם יחד, קיומה של מדינת ישראל. ישראל, בראש ובראשונה בהגדרתה כמדינה יהודית, אך גם בהיותה תוצאה של תנועה לאומית חילונית מוגדרת, מזכירה שהזהות היהודית בגולה איננה חופפת במדוייק את מקבילתה הנוצרית, ומקפלת בתוכה גם מימד לאומי, כזה שמעלה סימן שאלה אודות שותפות-הגורל ושוויון הלאומים ליהודי עצמו ולשכנו הלא-יהודי. זהו המתח העמוק הקיים בחינוך יהודי ובזהות יהודית בתפוצות בזיקתה לישראל, והוא נמצא שם עמוק יותר מבעיות ספציפיות יותר שמציבה ישראל, דוגמת מעמדה בעולם והביקורת הפוליטית עליה.

שני מאמרים בגליון הזה מדגימים במיוחד את המתח הזה: יונתן גרינפלד, סגן-המנהל של בי"ס יצחק רבין בדיסלדורף, מדווח על תולדות בית-הספר ומצבו כיום; ואווה פרושי, המנהלת את תוכנית "לקראת" בקהילות יהודיות בשווייץ, המספרת על התוכנית ועל הסוגיות המרכזיות שבני-נוער יהודיים בשוויץ טרודים בהן ביחס לזהותם היהודית.

פרושי מונה שלושה אירועים בראשית העשור הקודם שהניעו את התאחדות הקהילות היהודיות בשוויץ לפתח תוכנית עבור בני-נוער יהודיים: פרשת החשבונות הרדומים של יהודים שנספו בשואה; מהומות 2000; והדיון סביב התרת שחיטה יהודית בשוויץ. כל אחד מהדברים הללו מציג אתגר ופן אחר של זהות יהודית בחו"ל: פרשת הבנקים העלתה סטריאוטיפים ישנים (ודוחים במיוחד, בהקשר זה) של יהודים כחמדנים המספסרים בשואה; חוקי השחיטה מציבים את הצעיר היהודי בגולה בקונפליקט בין ערכים מודרניים של סביבתו הקרובה (וקרוב לודאי – שלו עצמו) לבין מחוייבות עמומה, לאו-דווקא מודעת או אפילו מבוצעת, למורשת היהודית; ומהומות 2000 מעוררות ביקורת על מדיניות ישראל, שהצעיר היהודי בגולה איננו אחראי לה ואיננו בהכרח מזדהה איתה.

כשקראתי את רשימת המניעים הללו, חשבתי בתחילה שזוהי הדגמה נאה למתח מובנה בין יהדות לישראליות: מדוע, שאלתי את עצמי, צעיר שמחוייב לזהות היהודית שלו צריך לחוש מחוייבות דומה להגן על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים הכבושים? אלא שבמחשבה שנייה אני חושב שיש יותר מן המשותף בין הדברים הללו. אם מדובר בצעיר יהודי שאיננו מקפיד על דיני כשרות, הצבתו כאדם שמתבקש להגן על חוקי השחיטה איננה שונה מהותית מאדם שמתבקש להגן על מדיניותה של ישראל. ייתכן שהצעיר היהודי הממוצע בגולה נמנע מאכילת חזיר (אינני בטוח לגבי זה, אבל ייתכן). האם הוא גם מקפיד על הפרדה בין בשר לחלב? ואם כן, האם הוא מקפיד שלא לאכול מזונות שבושלו בכלים בהם הוכן חזיר או שאינם מפרידים בין בשר לחלב? וחשוב ביותר לסוגיה דנן, האם הוא מקפיד לאכול בשר שנשחט בשחיטה כשרה בלבד?

פרושי איננה עונה על שאלות אלה, אך היא מדגישה שלקהילות החרדיות בשוויץ יש מערכת פנימית של חינוך יהודי מתמשך, ולכן תוכנית "לקראת" באה לענות על צרכי קהילות יהודיות שאינן מדקדקות בשמירת מצוות. אם יהודי איננו מקפיד על אכילת בשר כשר, מדוע הוא צריך להיות בעמדה שבה הוא מגן על זכותם של יהודים לשחיטה כשרה? בניסוח כזה, נראה שההגנה על ישראל היא אולי פאילו רלוונטית יותר והגיונית יותר מאשר קיום הפולמוס על הזכות לשחיטה כשרה, כאשר אנשים שאינם נזקקים לה מגנים עליה (בהערת אגב אעיר שהדיון על כיבוד חופש דת גם בידי מי שאיננו נזקק לו אמנם תקף, אך הוא תקף במידה שווה לשוייצרים לא-יהודים שדואגים לזכויות-אדם).

מן הדברים האלה מבצבץ חשש שלי שהשיח החינוכי שקוע בפרדיגמות שאבד עליהן הכלח ואינן רלוונטיות ליום-יום של צעיר יהודי-חילוני בגולה. החשש הזה מקביל לפער דומה שהבחנתי בו ביחס לשיח הציוני בישראל (למשל כאן, כאן וכאן). אם הפער הזה יכול להתקיים בתוך ישראל ביחס לציונות מטרותיה וכולי, אין סיבה שהוא לא יתקיים גם בחו"ל ביחס לרלוונטיות של היהדות. יתר על כן, ההקבלה הזו גורמת לי לחשוב שהחשש שלי מוטעה ביסודו. פער כזה בין המציאות לתודעה איננו מאיים על אנשים, אלא למרות קיומו המוחשי הם בוחרים – מרצונם החופשי – להחיות פעם אחר פעם מיתוסים שעבר זמנם ולהמציא לעצמם מחוייבויות וכבלים שאין באמת הצדקה לקיומם.

אבל כל אלה הן בבחינת זוטות שטורדות אותי ואינן מעסיקות את רוב האנשים. הדבר המעניין ביותר במאמר הוא סידרת שאלות שמעסיקות את הנוער היהודי-שוויצרי שלוקטו מחיבורים שבני-נוער מועמדים לתוכנית "לקראת" התבקשו לכתוב. פרושי מדגישה שמדגם השאלות מייצג שאלות שנשאלו על-ידי נערים חילוניים ודתיים כאחד. חלוקת הקטגוריות נעשתה במאמר, התרגום הוא שלי.

זהות יהודית

מה גורם לי להרגיש יהודי? האם די "להרגיש" זאת? האם עליי להשתייך לקבוצה ספציפית (בני עקיבא, הגושרים, השומר וכו') כדי "להשתייך באמת"? כיצד אני שונה ובכל זאת דומה לסביבתי הלא-יהודית?

דיונים (עם בני-נוער לא-יהודים) לרוב מייצרים שאלות נוספות שבשום אופן אין לחלוק עם השותף לשיחה. אדם מוצא עצמו הופך לביקורתי יותר כלפי ישראל והיהדות.

למה צריך להישאר יהודים? מה הופך את הדת שלנו לדת "הנכונה"?

יהדות

למה צריך לקיים חוקים שנכתבו לפני 3000 שנה? דברים השתנו מאז.

האם הדת שלנו גזענית במובנים מסויימים?

מדוע נשים לא מנחות את התפילה?

חשוב לי לקבל ידע בסיסי על הדת. כי אני צריך לדעת דברים כאלה. מפריע לי מאוד שאני לא יודע את התשובות לשאלות בנוגע ליהדות.

האם יש אלהים? האם הוא כל-יכול? האם יש רצון חופשי?

ישראל

האם מותר לי לבקר את ישראל באופן פומבי כפי שמותר לי בחוגים יהודיים?

האם מותר לי גם להפגין (lobby) למען זכויות של פלסטינים?

כיצד יהודים משפיעים על הפוליטיקה העולמית?

איזה דמות צריכה להיות לשלום בישראל? האם יש צורך בציונות או האם זו אידיאולוגיה שעבר זמנה?

מדוע התקשורת השוויצרית נוטה להיות אנטי-ישראלית?

שואה

למה היטלר והנאצים עודדו כזו שינאה עצומה כלפי היהודים, שהובילה להשמדתם של כשישה מיליון יהודים?

מדוע היהודים לא ברחו כשהמצב נהיה מסוכן?

האם לשואה עדיין יש השפעה על חיינו כיום?

אנטישמיות

כיצד אני יכול לשכנע אנטישמים שהגישה שלהם מוטעית? כיצד צמחה האנטישמיות ומדוע?

יהודים-נוצרים-מוסלמים

כיצד התפתחה יריבות בין שלוש הדתות המונותאיסטיות?

יהודים בשוויץ

האם לקהילה היהודים יש חובה לעודד (to campaign) סובלנות? האם היה עליה להתנגד ליוזמת הצריחים (minaret initiative)? האם מוסלמים בשוויץ הם ידידינו?

מדוע שוויץ לא קלטה יותר יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה?

מדוע נאסרה שחיטה דתית בשוויץ?

כללי

בנוסף, חשוב לי להסביר את הדת שלנו לאחרים, ולהשיב על כל השאלות שלהם. זו דרך להילחם בדיעות קדומות. אני סבור ש"לקראת" תסייע לי להשיג מטרה זו.

עד כאן השאלות והמאמר הראשון. המאמר השני, כאמור, דן בבית-הספר "יצחק רבין" בדיסלדורף. הכותרת, "יצחק רבין שולה" (Yitzhak-Rabin-Schule), מקפלת בתוכה את הסיפור כולו. גרינפלד, שהוא סגן-מנהל ביה"ס כאמור, מתאר את התעוררות הצורך במוסד, כחלק מהחייאה של קהילה יהודית בעיר גרמנית עם צרכים זהותיים-תרבותיים ממשיים, שאינם חופפים (בדומה למקרה השוייצרי שתואר לעיל) את תוכנית הלימודים האורתודקוסית. הבחירה בהנצחת רבין בבי"ס גרמני בגולה היא מדהימה כי היא מקפלת בתוכה את השאלות שהתחלתי איתן, ובמידה מסויימת גם את השאלות שעלו בחיבורי "לקראת" (אם כי – לפי הרושם שלי – במידה מופחתת, ויש לזה חשיבות): רבין מסמל קשר לישראל שאיננו הקשר הדתי ואיננו הקשר הציוני העמום, אלא נקיטת עמדה בגורלה ובמצבה הפוליטי הממשי כיום. אבל הבחירה ברבין גם מסמנת את השאיפה לזהות יהודית חילונית ליברלית, השואפת להשתלב בסביבתה וממילא להפחית את קיומם של ההבדלים (ואבהיר: אינני טוען שזו הייתה מטרתו של רבין, אלא רק מדבר על המטען הסמלי שיש בבחירת השם). אם זו המטרה, אולי מוטב לא להקים בית-ספר נפרד, אלא לאפשר לילדים לחוות את סביבתם הקרובה בצורה בלתי-אמצעית. כך שבחירת השם מקפלת בתוכה מתח בלתי-פתיר, שאיפה כמעט פרדוקסלית: רצון להיבדלות עם אתוס אוניברסלי.

אני יודע: אנו חיים בעידן רב-תרבותי, שבו אין צורך כביכול בדיכוטומיות של היטמעות ואובדן זהות, או זהות מובחנת ואי-שייכות לחברה הכללית. אני סקפטי. לא אחזור כאן על דברים שאמרתי בעניין זה, הם כאן בבלוג למי שרוצה לקרוא: "שוני מניח בסיס התייחסות"; "גזענות ותקשורת: על המורליזציה של הנורמה" ועל שאלת ההיטמעות של יהודי ארה"ב: "אמריקה מרוזנברג לגינזברג, בליווי מלאכים".

גרינפלד מוסיף כמה פרטי-מידע מעניינים ביחס לבית-הספר: המוסד הוא קטן מאוד, עם 150 תלמידים. מתוכם, כרבע מהתלמידים אינם יהודים על-פי ההלכה (האב יהודי), ועוד כעשרה אחוזים אינם יהודים בכלל. רבים מהתלמידים משתייכים למהגרים מברה"מ לשעבר, וגרינפלד מייחס לכך את העובדה שבסיס הזהות היהודי שלהם הוא אתני ולא דתי. כלל התלמידים משתתפים בתוכנית הלימודים המלאה, כולל שיעורי עברית, טקסי חגים ועוד. עם זאת, טקסי בר-מצווה ומחנה הקיץ שבית-הספר קשור אליהם כחלק מהשתייכותו לקהילה יהודית רחבה יותר מוגבלים רק לאלה שהם יהודים על-פי ההלכה. לפחות לגבי טקס בר-המצווה הכלל כביכול ברור: מצד אחד, למה שגוי יחגוג בר-מצווה? אבל מצד שני, למה שגוי ילמד עברית וישתתף בטקס הדלקת נרות שבוע אחרי שבוע? אבל בעייתית עוד יותר השאלה לגבי מחנה הקיץ: מדוע השתתפות יומיומית בבית-הספר מותרת לגויים, ואילו הנאה ממחנה הקיץ אסורה? זוהי אפלייה שבית-הספר מתמודד איתה (היא איננה באחריותו), וגרינפלד מודע לה: הוא מביע חשש שגישה זו תוביל לניכור מהקהילה בקרב אנשים שבאופן אירוני גדלו והתחנכו בה על-אף שאינם יהודים, או אינם יהודים כשרים.

וכמובן: כשאלה הסוגיות שמתמודדים איתן בתי-ספר וקהילות יהודיות בחו"ל (בנוסף לסוגיות ייחודיות להן, כמו הוראת עברית, שגרינפלד מרחיב בה), גם אנשי חינוך ישראלים צריכים לדון בהן: מהו האתוס שאליו פונים לבני-נוער, תלמידים וחניכים? כיצד הוא משתלב עם המציאות החברתית בישראל, על שלל בעיותיה והרכביה? כיצד נותנים מקום בתוך הנראטיב הזה לאחרים בכלל, ובפרט לאלה שאינם יהודים: לפלסטינים בני-הארץ ולמהגרים ובני-מהגרים מארצות אחרות?

—

Pruschy, Eva. “Likrat — Leadership and Dialogue: Project for Jewish Teens — Forging Jewish Identity in Switzerland and Germany.” European Judaism 45.1 (2012): 116–124

Grünfeld, Jonathan. “Yitzhak-Rabin-Schule:The Re-establishment of a Jewish School in Düsseldorf.” European Judaism 45.1 (2012): 103-115

——

סדרת פוסטים על הגירה, זהות, נדודים, ואחרוּת

מקבץ על תרבות, זהות ולאומיות באירופה

מחסומי שפה ותרבות בהתבוננות פנימה והחוצה

על זהות יהודית חילונית בחוץ-לארץ

על זרות ואמפתיה

על שני סוגים של מהגרי עבודה

רוחות-רפאים במשאית מטען

על הגירה: בין חוקים, מספרים וערכים

הגירה כתהליך מתמשך

בין הגירה לנדודים: על היסוד הנפשי ביחס למקום

——

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

זכר רבין רלוונטי מתמיד

כרגיל בשנים האחרונות, חלומות על רבין מופיעים כבר באוקטובר (כך כתבתי על זה לפני כמה שנים). יש לזה כל מיני סיבות, אני מניח. גם אחרי שאני מקלף את דמות יפה-הבלורית לוחם השלום שהשתקף מבעד לדמעות של נער הנרות, יש בי הערכה עצומה לאיש. בהרבה מובנים, דווקא דמות הקדוש שעוצבה מיד לאחר הרצח הזיקה לו, כי בכל זאת מדובר היה בלוחם, מאצ'ו, פוליטיקאי, וכל נסיון לצייר אותו כנטול פגמים (או בעל פגמים חינניים בלבד, כגון "ביישן"), סופו שיתגלה כשקרי. ההערכה אליו לא צריכה להיות כאל נער-פרחים שבמקרה התגלגל לצבא ולפוליטיקה, אלא במושגים הללו, בהתאם למה שהיה.

בחלום מלפני כמה שבועות, רציתי לספר לו שמאוד שמחתי לקרוא את שתי הכתבות האחרונות עליו ושאולי עכשיו יראו אותו באור נכון. שכחתי בינתיים אם לא הספקתי או שסיפרתי והוא הגיב בביטול. שתי הכתבות שהתייחסתי אליהן בחלום היו הכתבה של אמיר אורן על צבי צור ("חוטי ברזל, ברגים וקצת אטום", הארץ, 16 בספטמבר, 2011), ושל ניבה לניר על שיחות עם רבין ("מחרדה לא בונים מדינה", הארץ, 7 באוקטובר, 2011). אלה כתבות מדהימות בעומק שלהן ובחשיבות שלהן להבנת דמותו של רבין, להבנת הפוליטיקה הישראלית, ולהיסטוריה של הגרעין הישראלי.

כאמור, תהיה זו שגיאה לראות ברבין פציפיסט. מעולם לא הייתה לא אמירה פומבית חד-משמעית בגנות האטום שאנשי "חוג אורנים" יכולים להיתלות בה. אמנם, ניתוח של פוליטיקאי איננו יכול להישען על המילים שלו בלבד, אבל הקרדיט שניתן לו חייב לכלול גם את האומץ לומר דברים מפורשים שאפשר ללכת לאורם. אני בספק שאומץ היה המימד החסר בגישה של רבין לאטום.

המשנה האסטרטגית שנפרשת בספרון על המלחמה בלבנון היא מעוררת השראה ורלוונטית להיום. לאיראן, אך גם להתנהלות של ישראל מול החמאס. כשלון דרך רבין הוא כשלון הרבה יותר עמוק מקריסת הסכמי אוסלו, שספק אם רבין היה מבכה אותה (בזמן שלטון ברק, כזכור). למעשה, הרבה מן הדברים שהוא משרטט בספר הזה לא שימשו בסיס למדיניות אסטרטגית בכהונה השנייה שלו. ייתכן ומדובר במגבלות פוליטיות שהיו עליו, ייתכן והזמנים השתנו ואני אינני מעריך זאת אל-נכונה, וכמו תמיד ברור לנו שיש פער בין המשנה שמנהיג שוטח בספר כשהוא איננו אוחז בהגה השלטון לבין תקופת שלטונו. המחבר של "מקום תחת השמש" לא היה אמור להסכים לעיסקת שליט.

בנוסף לשתי הכתבות הללו, אני ממליץ לקרוא את הציטוטים שערכתי מתוך אותו ספרון, וכן ראיון שאבי שליים ערך עם רבין ב-1982.

להתפכח מאשליית ההתנתקות

הכותרת של מאמרו של אורי אבנרי ב"הארץ", הייתה "טיפשות קטלנית". אך כותרת אחרת הובילה מהעמוד הראשי של אתר "הארץ" אל הכתבה: "להתנתק מעזה – סופית". זו גם הייתה הכותרת של שלמה אבינרי בקיץ שעבר. קריאה דומה נשמעה חודש קודם לכן מפי אלוף בן שקרא "להשלים את ההתנתקות". כותרת כאלה ישובו ויעלו כל עוד לא תזכינה להכרה האיוולת והעוולה שבבסיס רעיון ההתנתקות. עם זאת, האשלייה איננה נובעת מתוכנית ההתנתקות בלבד: מן הכותרות הללו עולה ניחוח המזכיר את הסנטימנט בבסיס משאלת-הלב של רבין לגבי הרצועה. הייתם מאמינים שרבין ואורי אבנרי ירצו אותו דבר? לאלה שאינם נסמכים על דיכוטומיות פשוטות, ומעמיקים ללמוד את הלאומיות הישראלית לתולדותיה, אין מדובר בהפתעה גדולה מדי.

התנתקות מעזה מתעלמת ממחוייבותה ואחריותה של ישראל כלפי עזה ומצבה בארבעים השנה שקדמו להתנתקות. קריאה להתנתקות מתעלמת מהקירבה של עזה לישראל, ומקירבת הזהות של תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, וחשוב מכך – לאזרחיה הפלסטינים של ישראל. קריאה להתנתקות מעזה מתעלמת מן העובדה שהצפיפות שלה נובעת, בין היתר, מריכוז הפליטים הגבוה, שעוד חולמים לשוב לאשדוד ואשקלון. לצפות להתנתקות מעזה וגם להתנגד לזכות השיבה פירושו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או יותר נכון: זה הפשע המושלם.

הישראלים כמהים לפתרון שיציב את הערבים "שם". מעבר לחומה, מאחורי הגדר, בידי האיחוד האירופי, בידי המצרים, בידי הירדנים. רק לא אצלם. הישראלים רוצים שהפלסטינים יהיו פינלנדים. מי שרוצה שהאוייב יהיה פינלנדי, היה צריך להתיישב בפינלנד. הציונות הביאה את העם היהודי לכאן. הוא התיישב בקרב הפלסטינים. אין סיבה שחיילי או"ם או האיחוד האירופי יקיזו דם על הסכסוך הזה יותר מחיילים ישראלים. אלה רעיונות מיקור-חוץ שפושים בקרב חברה שמוסר העבודה שלה פשט את הרגל לטובת עובדים זרים שהיא איננה מוכנה לקבל אל קירבה. שוב ושוב אני אחזור על האמירה שהיחס לזרים הוא אחד וקשור זה בזה: אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מבלי להתייחס למדיניות הגירה כוללת ויחס כולל לתושבים ואזרחים שאינם יהודים; אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי להתייחס לבעיית הפליטים, שהיא בראש ובראשונה בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, ולא פליטי דארפור. אין דרך להיאבק על זכויותיהם של פליטי דארפור לפני שהציבור הישראלי התמודד עם רוח הרפאים המרחפת מעל המים העכורים של ראשיתו, הנכבה. ואין גם דרך לפתור את בעיית העובדים הזרים, מבלי שיימצא הסדר הולם לזכויות עובדים כוללות – לידיעת שלי יחימוביץ. הבעיות סבוכות וקשורות זו בזו.

ישראל עשתה כל שביכולתה להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, להפריד על-מנת למשול, לפורר ולעמת: "ערביי ישראל" לעומת "פלסטינים"; "הגדה" מול "הרצועה" "דרום הגדה" ו"צפון הגדה", "רמאללה" ו"ג'נין". אבל, מעשה שטן, האוכלוסיות האלה, למרות כל ההבדלים האלה, ממשיכות להיות בקשר. הפירוד הביא הישגים טקטיים חשובים בניהול הסכסוך: מחמוד עבאס נושא ונותן עם אולמרט ונתניהו על הגדה בלבד, כשקודמו בתפקיד נע בקביעות בין עזה לרמאללה. אבל הקשרים שנותרו בין האוכלוסיות מבשרים את העתיד, שאיננו ורוד כלל. גם אם עזה תימסר לידי מצרים או לגורם שלישי אחר, גם אם הגדה תקבל "עצמאות" כדי להרגיע את פחד "השמאל הלאומי" (במובן רחב יותר משל התנועה הרשומה) מפני השד הדמוגרפי, עדיין יהיו פלסטינים בישראל. והם עדיין לא יהיו פינלנדים. והסכסוך עדיין ילחש, ויפרוץ מעת לעת, בישראל גופה.

צר לי, אך אינני מבין איך אבנרי מדבר על ילדותיות, ואיננו רואה שהרצון "להתנתק סופית מעזה" הוא לוז הילדותיות הישראלית; איך אחד מבכירי המחשבה המדינית בישראל דוגמת אבינרי יכול לכתוב ש"היא [ישראל] איננה שולטת ברצועה", כאילו השלטון המוניציפלי הוא הסמן היחיד; ואיך פרשן מיטיב-ראות כמו בן חושב שישראל יכולה להתנער "משארית אחריותה לעזה".

מי שרוצה שלום צריך לקבל על עצמו אחריות, לא להתנער ממנה; לחתור לשיתוף-פעולה ולדו-קיום, לא להתנתקות והפרדה; להשלים עם קיום העם הפלסטיני על גוניו ומגזריו, וש"בפלסטין קם העם הפלסטיני" – אך, כמו העם היהודי, לא בגבולות המתפתלים והמצחיקים של גדר ההפרדה, אלא בשטח רחב הרבה יותר, חופשי הרבה יותר, ממזרח לים ולירדן.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

השלמה עם מלחמת התשה היא משגה אסטרטגי

חיפשתי דבר אחד ומצאתי אחר, שלא ידעתי על קיומו. ספרון (73 עמודים כולו) מאת יצחק רבין על המלחמה בלבנון, ובו אוסף רשימות ומאמרים שנתפרסמו תוך כדי המלחמה בתקשורת. חלק מן הדברים רלוונטיים גם לימינו, אחרים פחות. הציטוטים אינם נוגעים כולם לאותה מלחמה, באשר רבין עובר לנושאים רחבים יותר שלמלחמה הייתה השלכות עליהם, ובראש ובראשונה הסכסוך מול הפלסטינים. ככלל, הקריאה עוררה אצלי מחשבה גם על החזית הלבנונית דהיום, גם על משמעויותיה של המלחמה ב-2006, שטרם הובררה די הצורך, וגם על "כיפת ברזל" הנדונה בימים אלו בתקשורת. חלק ניכר מן הציטוטים הוא לצורך תיעוד ראיית הדברים אז, ולאו דווקא בשל השלכה אופרטיבית למצב כיום:

הציטוטים הבאים הם מתוך הפרק הראשון שנכתב באוגוסט 1981:

"בסוריה חוששים מאוד, ומבחינה צבאית החשש גם מוצדק, שאם ישראל תחליט לפעול נגדם – אין בכוחם לעמוד בצורה נאותה בלי אבטחת אגפם המערבי. האינטרס האסטרטגי הסורי, כפי שהוא מוגדר על-ידם, מכתיב להם, אפוא, תפיסת מאחז צבאי רציני בבקעת הלבנון." (8)

" המדיניות הסורית המוצהרת היא מניעת חלוקת לבנון. מדיניות זו מבטאת אינטרס סורי בסיסי, שלהערכתי לא ישתנה גם אם יתחלף המשטר בדמשק. בישראל נשמעה דעה כאילו ניתן לעשות 'עסקה' עם הסורים: לוותר להם בלבנון כדי שיוותרו לנו על חלק מרמת הגולן. כל המעלה על דעתו אפשרות זו – משלה עצמו.

הסורים נאבקים על מעמדם בעולם הערבי, על-כן עמדתם בנושאים הנוגעים גם לישראל היא מן הקיצוניות. הם, למעשה, נושאי הדגל של הפתרון האש"פיסטי יותר מכל מדינה הגובלת עם ישראל, למעט לוב, יותר מכל מדינה אחרת בעולם הערבי. איני רואה שום סיכוי לשינוי בעמדה הסורית הזו." (9)

"תהא זו אשלייה להניח, שעל-ידי פעולה צבאית ניתן לחסל את ארגוני הטרור בלבנון ולשלול מהם את רצון הפעולה נגד ישראל. תיאורטית ניתן הדבר אם נכבוש את לבנון כולה, כולל ביירות, ונחזיק בה במשך שנים. איני ממליץ על דרך זאת… נראה לי, על-כן, שעלינו להציב לעצמנו יעדים מוגבלים יותר.

ראשית – עלינו למנוע חדירה של מחבלים מלבנון לשטח ישראל. זה נעשה עד-כה בצורה יעילה, על-ידי מערכת הגנתית אקטיבית פעילה, שמשולבות בה התקפות סלקטיביות…

שנית – היום, כאשר הפסקת האש תקפה, צריכה ישראל להודיע לכל העולם שהיא לא תשלים עם מלחמת התשה בצפון. השלמה עם מלחמת התשה – ולו רק מוגבלת – בגבול הצפון היא משגה אסטרטגי מדיני ישראלי ממדרגה ראשונה..

אין לנו עניין בפעולות איבה יזומות על-ידינו בלבנון… המדיניות הישראלית צריכה להיות ברורה: לא עוד מלחמת התשה, אי-השלמה עם עצם קיומה. עלינו להבהיר זאת לציבור בישראל, לעולם הערבי, לעולם המערבי ובעיקר לממשל ולדעת הקהל האמריקאית.

אם המחבלים יפרו את הפסקת האש, ויפתחו מחדש בהטרדת יישובים על-ידי ירי ארטילרי או קטיושות – הרי לאחר שלושה-ארבעה מקרים כאלה לא יהיה מנוס לישראל, אלא להיכנס ללבנון בעצמה צבאית, להרחיק את המחבלים… ולהחזיק במקומות הללו תוך הצהרה שישראל לא באה לכבוש שטחים על-מנת לספחם." (11 – 12)

"אני תומך בשיפור המקלוּט… אבל אי-אפשר להכניס חיים אזרחיים של עשרות-אלפי תושבים אל מתחת לאדמה. התשובה אינה במקלוּט. התשובה צריכה להימצא על-ידי פתרון בסיסי שלא יאפשר ירי על יישובים לפי רצון מחבלים." (12)

"הנזק שנגרם למדינת ישראל בעקבות ההפצצות המסיביות – חמור. ממשלת ארצות-הברית עשתה מעשה ללא תקדים (ויצרה בכך תקדים) שמנעה מאיתנו קבלת מטוסים…

יש תחושת הזדהות ערכית של העם האמריקאי עם ישראל, על אורח החיים הדמוקרטי, על כיבוד זכויות האזרח, על כיבוד חיי אדם. בלי הזהות הזאת, שהיא בעיני התשתית למערכת היחסים בין העמים, לא היינו מגיעים להישגים ביחסים שבין שתי המדינות. טועה מי שחושב שהבסיס ליחסים המיוחדים בין ארצות-הברית לישראל הוא אינטרסנטי בלבד. אילו כך היה – מה היה משקלה של ישראל מול משקל הנפט הערבי?

הנזק הוא, אפוא, גם בהרס התשתית האידיאולוגית המשותפת שעליה נבנו יחסינו עם ארצות-הברית. הציבור האמריקאי רגיש לנושאים אנושיים ובשנות כהונתי בוושינגטון, ראיתי הפגנות של מאות-אלפי אמריקאים נגד מדיניות הממשלה שלהם בווייטנאם… העם האמריקאי קם נגד ממשלתו הוא בנושא כזה, האם לא יקום נגד ממשלת ישראל? נגד מדינת ישראל שתנקוט מדיניות כזו?" (14 – 15).

מכאן ואילך הציטוטים נלקחים מפרקים שנכתבו לאחר פרוץ המלחמה.

"כשמדובר במלחמה במחבלים צריך לזכור, כי מאז 1948 לא עמדנו לפני בעיה צבאית של כוח לוחם כזה; זה לא צבא, אלא בעיקרו גרילה, ההופכת אוכלוסיה בלתי-לוחמת, על כל התשתית שלה, למחסה ומסתור בלחימה – כלומר, טשטוש של חזית ועורף. בבעיה דומה נתקלנו בעצם רק בשלבים שונים של מלחמת-העצמאות, כאשר נאלצנו לתקוף כפרים ערביים, למשל לאורך הכביש לירושלים או במקומות אחרית, חיפה, טבריה, צפת וכדומה, משום שבאוכלוסייה היה הפוטנציאל שתקף את הדרך וחסם אותה. לא יכולת להפריד בין לוחמים ובלתי-לוחמים בהשגת יעדיך. הפעם חזרנו לאותו המצב שהתנסינו בו במלחמות אחרות." (22 – 23)

"אין ספק שמצבורי הנשק במחסנים שנתגלו הם גדולים ועצומים. אבל כדאי לזכור באיזה סוג נשק מדובר. מדובר בעיקר בנשק קל וקצת מעבר לו. אין מדובר בארטילריה בקנה-מידה גדול, אין מדובר בטנקים, ובוודאי שלא בחיל-אוויר. מדובר בנשק קל… האם אש"ף יכול לסכן את קיומה של ישראל? לא. אש"ף יכול להיות גורם מטריד מבחינה ביטחונית; הוא יכול להיות גורם הפוגע בשלום ובתהליך השלום; אבל העצמה הצבאית שלו, שהיתה מרוכזת בדרום לבנון, לא סיכנה את קיומה של ישראל" (23 – 24)

"בסיכומו של דבר אנחנו רוצים לראות שתי מדינות, מדינת-ישראל ומדינה ירדנית-פלשתינאית, שיהיו בה חלקים נכבדים מהגדה ומהרצועה וחלק ניכר עוד יותר של התושבים הפלשתינאים, ושהמדינה הזאת תוכל לפתור את בעייתם." (28)

"אל מול 'קונצפציית הסדר החדש במזרח-התיכון' התייצבה תנועת העבודה על כל מפלגותיה. השקפת העולם שלנו היא שייעודו של צה"ל כשמו כן הוא – צבא הגנה לישראל (אגב, אין זה מקרה שראש הממשלה מר מנחם בגין נמנע מלהשתמש בשמו הרשמי והמלא של צבא הגנה לישראל, ומעדיף לכנותו צבא ישראל), המשתמע מכך שאין להפעיל את צה"ל בפעולה צבאית יזומה ומתקיפה אלא למטרות הבטחוניות הישירות של ישראל. כמו כן, אין לראות בצה"ל את השוטר המשליט סדר מדיני כזה או אחר במזרח-התיכון. בוודאי שאין לראות בצה"ל את השוטר מטעם ארצות-הברית באזורנו.

בעקבות עמדה זו גם התנגדנו בתוקף למזכר ההבנה האסטרטגי בין ארצות-הברית לישראל שהושעה בינתיים על-ידי ממשל רייגן….

יצדק מי שיטען שבתקופת כהונתו של דוד בן-גוריון כראש ממשלת ישראל, חרגה תנועת העבודה מעמדתה העקרונית בעת מבצע 'קדש' – אולם היה זה בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על הכלל" (33)

"מעולם לא קיבלתי את ההפרדה בין הדרג הצבאי למדיני באשר לאחריות המשותפת להישגיו או מחדליו של צה"ל, כפי שעשתה זאת 'ועדת אגרנט' לאחר מלחמת יום-הכיפורים." (37)

"תכנית אלון הפכה, בעיקרה, למדיניות מפלגת העבודה רק ב-1977, אם כי שלושת ראשי-ממשלות של המערך – לוי אשכול, גולדה מאיר ואנוכי – התבטאנו אישית בזכותה. גם תכנית ההתנחלויות של ממשלות המערך נעשתה לפי תכנית-אלון.

כל עוד תכנית-ריגן היא עמדת ארצות-הברית כשותפה בלבד לתהליך השלום ובתנאי שתביא להצטרפות ירדן למשא-ומתן, אפשר לחיות עמה. זאת תוך הדגשת ההתנגדות לחלקים השליליים בה. מבחנה של יזמת ריגן יהיה, אם תצליח להביא את ירדן לצד מצרים, ארצות-הברית וישראל, למשא-ומתן על כינון אוטונומיה ולאחר מכן – פתרון קבע." (65 – 66).

את הפיסקה שלפני האחרונה בספר חותמת השורה המצמררת הבאה:

"הטלת הרימון על הפגנת 'שלום עכשיו' מהווה שיא האלימות הפיסית בחיינו הציבוריים מאז קמה המדינה." (73)

—

יצחק רבין. המלחמה בלבנון. ספריית מן המוקד. תל אביב: עם עובד, 1983.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

כשישאלו אותי איפה הייתי

כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.

אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.

הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.

המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.

חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.

פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.

נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.

אסוסיאציה על הדרך הארוכה שעברנו בכל מיני מובנים עד הלום (גמר חתימה טובה)

אוּלַי בִּגְלַל הַחַגִים

שֶׁבּוֹשְׁשׁוּ הַשָּׁנָה עַד אוֹקְטוֹבֶּר

דִּמִיתִי שֶׁרָבִּין הִקְדִּים לְהַגִּיעַ הַשָּׁנָה.

רָבִּין, רָבִּין – אָמַרְתִּי לוֹ –

מָחָר אֲפִלּוּ לֹא צוֹם גְּדַלְיָה.

נִזְכַּרְתִּי בַּלֵּיצָן הַהוּא מִיְּמֵי בַּחֲרוּתִי,

כֵּיצַד הָיִינוּ שָׁבִים אֵלָיו שׁוּב וָשׁוּב לְשַׁטּוֹת בָּנוּ.

אֲפִלּוּ לִשְׁאֹל אוֹתוֹ מַה הַשָּׁעָה הָיָה כְּמוֹ

לָשׁוּב אֵלָיו, כִּי לְכֹל שְׁאֵלָה הוּא

הֵשִׁיב בְּסִפּוּר אַרְכָנִי שֶׁכֹּל פְּרָט בּוֹ הָיָה בָּדוּי.

            

הַבֹּקֶר כָּתַבְתִּי מִכְתָּב

בְּעֵט פַּיְלוֹט שָׁחֹר עַל בְּלוֹק נְיָר צָהֹב.

כַּמָּה זְמַן לֹא כָּתַבְתִּי בְּעֵט שָׁחֹר עַל דַּף צָהֹב

– לֹא לָךְ, לֹא לְאַף אֶחָד אַחֵר –

בְּיָמִים אֵלּוּ בָּהֶם כֹּל הַתִּקְשֹׁרֶת שֶׁלִּי אֶלֶקְטְרוֹנִית

וְכָל הַיּוֹם אֲנִי עַל הַמַּחְשֵׁב.

 

רָבִּין, רָבִּין

מִי זוֹכֵר שֶׁחָתַמְתָּ עַל הֶסְכֵּמִים בְּעֵט פַּיְלוֹט

וּמִי לָעַג לְךָ שֶׁאַתָּה חוֹתֵם בְּעֵט זוֹל

מִבְּלִי לְהָבִין שֶׁמּוּטָב רֹאשׁ-מֶמְשָׁלָה שֶׁחוֹתֵם בְּעֵט זוֹל,

מֵרֹאשׁ שֶׁאוֹסֵף עֵטֵי יֻקְרָה לְמַכְבִּיר,

וְאֵינוֹ חוֹתֵם עַל דָּבָר.

 

לצביונה של מדינה יהודית

הסערה שקמה בעקבות החלטת השופטת תמר בר-אשר-רבן ביחס לחוק החמץ ופירושו, העלתה כמה שאלות מהותיות לגבי צביונה היהודי של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה כמדינת העם היהודי, והגדרה זו ראוי שתישמר למדינה. הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הגדרה לאומית ולא הגדרה דתית, קרי: ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ולא מדינת הדת היהודית. והא ראייה: מדינת ישראל לא אימצה את ההלכה אל ספר חוקיה. ודאי יש אנשים שהיו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת הדת היהודית, כשם שיש אנשים שחושבים שבשם הדת היהודית ראוי למדינה שלא להתקיים. זו זכותם הדמוקרטית לפעול לידי כך – מאמץ עקר, אך זכותם לחשוב כך ולבטא זאת בפומבי נשמרת. אך אין בכל זה כדי לשנות את עובדת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום.

כיצד נקבע מהו אופיו של לאום כלשהו, וכן – כיצד נקבע אופייה של דת? יש המדמים להם את הראוי, ומבקשים לכפות אותו על המציאות: "ישראלי לא משתמט", הם אומרים; או: "ישראלי לא משתמט מן האמת".

לאחר טבח גולדשטיין, נאם ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת, והכריז כי "זו לא דרכה של היהדות". האמנם? ומנין לו? אין טעם ביהדות מדומיינת או בלאומיות מדומיינת שאין לה אחיזה במציאות. אם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר עשו את מעשיהם בשם הדת, ייתכן שזו דרכה של היהדות, או לכל הפחות, שזו אחת מצורות הביטוי של היהדות, כיוון שברור שהיהדות היא שם-גג הכולל בתוכו כמה גוונים שונים.

אין פירוש הדבר שכל פרט יכול לקבוע ולהגדיר מחדש את היהדות, או את הישראליות. אם אני אחליט לראות בלימודיי בפרינסטון או בישיבתי בארצות הברית חלק מן הזהות הישראלית שלי, אי אפשר יהיה לומר ש"ישראלי אמיתי לא משתמט מלימודים בפרינסטון" או "ישראלי אמיתי גר בארצות הברית". לעומת זאת, אם אני אנסח זאת במילים, ומספר ניכר של אנשים יילך בעקבותיי, אפשר יהיה לטעון שיש זרם כזה בישראליות / ביהדות.

האם אני אומר שזהות דתית או לאומית נקבעת לפי רייטינג? ודאי שלא. אך נוכחותם של רעיונות מסויימים נקבעת על-פי מידת השפעתם. השפעה זו נמדדת גם מספרית, אך לאו דווקא באחוזים. לפי מיטב שיפוטי, הקבוצה שאינה מגנה את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר ושרואה את מעשיהם כמוצדקים על-פי הדת היא גדולה דיה כדי שאי-אפשר יהיה לטעון שזו לא דרכה של היהדות. גם זו דרכה של היהדות.

הלאום היהודי צמח מתוך הדת היהודית, ועד העת החדשה לא הייתה שום הפרדה ביניהם. ההפרדה קיימת כיוון שאנשים שהפסיקו לקיים את מצוות הדת היהודית כליל עדיין ראו בעצמם יהודים או שאחרים ראו בהם יהודים, והכינוי לאנשים אלה היה "יהודים", למרות שהם לא קיימו עוד את הדת.

מתוך התפתחות היסטורית זו, מובן שהתרבות של הלאום היהודי קשורה בעבותות לדת היהודית. ועדיין אין זהות ביניהם. ההבדל המכריע ביניהם, כמובן, הוא מידת הכפייה וחופש הבחירה. ליהודי הלאומי חשובים מנהגים מסויימים, בעוד היהודי הדתי מקיים את המנהגים, אך העיקר בעיניו הן המצוות. טקס בר-המצווה, למשל, הוא משהו שיהודים רבים מייחסים לו חשיבות, אף כי אין הלכה לחגוג נקודה זו. בכלל, אין הלכה בקשר לבר-מצווה, כי כל פירוש מעמד זה, שמרגע זה ההלכה חלה עליו. אצל יהודים חילונים אנו מוצאים שחוגגים בר-מצווה, ולפעמים גם ללא שום פן דתי, גם ללא עלייה לתורה או ביקור בבית-כנסת, עושים טיול לחו"ל או משהו אחר. כלומר, המצוות נשמטו לחלוטין, ונותר טקס חניכה תרבותי. אנשים שאינם צמים או מבקרים בבית-כנסת ביום כיפור נמנעים מלנסוע ברכבם, וברור להם שזהו פן יהודי, ולא ישראלי, באישיות שלהם.

כיצד פסח נופל בקטגוריות אלו? האם מאחריותה של המדינה לשמור על צביונה היהודי על-ידי חוק החמץ, כפי שכותב היום ב"הארץ" יאיר שלג? כדי להכריע בשאלה זו אני חוזר ושואל כיצד מכריעים צביון. שלג קובע שצביונה היהודי של מדינת ישראל מצריך את חוק החמץ. אך אם זהו צביון לאומי – של מנהגים – ולא צביון דתי – של מצוות – כיצד ייקבע אם זהו מנהג שיש לשמור עליו? בכלל, כיצד נקבע אילו מן המצוות הפכו למנהגים ואילו לא?

שלג מציע את הכלל הבא: "אי אכילת חמץ בפסח, הימנעות מאכילת בשר חזיר בכל ימות השנה ואי עיסוק במסחר בשבת אינם רק ערכים דתיים. בשל מרכזיותם בהיסטוריה היהודית הם נעשו זה כבר אבני יסוד של התרבות הלאומית היהודית. זו הסיבה שגם חילונים גמורים מקפידים עליהם".

אינני בטוח שהוא צודק באבחנה לגבי שורש הסיבות שחילונים מקפידים על מצוות כאלה. כמו-כן יש לשאול אם חילונים המקפידים עליהם הם "חילונים גמורים". אני רואה בעצמי "חילוני גמור" ולא מקפיד עליהם. אך לגופו של עניין: התרבות הלאומית היהודית נבחנת, גם אליבא דשלג, בהקפדה של חילונים עליהם, או במילים אחרות – בהפיכתם ממצווה דתית למנהג תרבותי לאומי.

ודאי ששלג צודק שהיחס לחמץ היה כך שנים רבות. אך בעשור האחרון חל שינוי בדבר זה, ודווקא הפולמוס על חוק החמץ מהווה עדות לכך. בעלי מסעדות מוכרים חמץ בירושלים, הנחשבת מסורתית יותר מתל אביב, לא משום אהבת הקנסות ולא כדי להתריס, אלא בשל הרווח הכלכלי. במילים אחרות: הציבור שמעוניין לקנות חמץ בפסח הולך וגדל. סביר להניח שרוב הציבור הזה, שמצביע ברגליים, ערך "סדר" אם כהלכתו ואם שלא כהלכתו, והדבר חשוב לו. נוכל לקבוע אם-כן, שליל-הסדר הוא מנהג תרבותי לאומי. שמירת כשרות, ובייחוד שמירת כשרות של פסח – כבר לא. אפשר לחוקק חוקים, אפשר לקבוע שזהו צביונה היהודי של מדינת ישראל, אפשר לרקוע ברגליים. אך אם הציבור זנח את המנהג, הרי שברבות הימים (ולא אנחש אם זה יהיה בעוד חמש, חמישים או מאה שנה) כבר לא ייראה הדבר כאבן יסוד בתרבות היהודית, כפי שדברים אחרים נחשבו לאבן יסוד בתרבות היהודית והיום כבר אינם.