לך תתחיל למצוא שוב את הקשר

אולי כדאי שאפתח בוידוי קטן: מזה כשנה אני כותב סיפור על איש שמנסה להקים מוזיאון. לא חשוב כרגע איך זה התחיל וכולי, ואולי כמו הרבה קטעי פרוזה אחרים שכתבתי, הוא ייגנז בסופו של דבר. אני כותב להנאה. לא לשם פרסום, ובטח שלא לשם פרנסה. אבל רק למקרה שמשהו יצמח מזה מתישהו, אני רוצה לציין כאן שזה קדם להרבה דברים אחרים. כי אני מניח שכשאכתוב בבלוג על… מוזיאונים, למשל, זה יהיה על מוזיאונים שעוררו אצלי מחשבות שגם קשורות לכתיבה שלי. מן הסתם גם עצם החוויה של ביקור במוזיאון השתנתה בעקבות הכתיבה, והפכה לרפלקטיבית לא רק לגבי תוכן המוזיאון, אלא מטא-רפלקציה – על עצם ההליכה למוזיאון, על קיומו של המוזיאון ועוד.

"מוזיאון הקשרים המנותקים" (Museum of Broken Relationships; Muzej prekinutih veza) בזאגרב מעלה שאלות כאלה. אין בו אף מוצג אמנותי, וכמעט אף מוצג שהוכן מראש עבור המוזיאון. באשר הוא מתעד היסטוריה, זאת היסטוריה שמיוצרת ומסופרת על-ידי מושאיה. המוזיאון החל כתערוכה, שנדדה ממקום למקום, והזמינה אנשים לתרום פריטים שמייצגים עבורם מערכת-יחסים שנגמרה. התוצאה מורכבת: האוסף כולל קלישאות (שלולא נכללו היו בולטות בהיעדרן ועל-כן הן הכרחיות), הפתעות ואכזבות וכמה פריטים שכוחם בשקט שלהם. לכל פריט מוצמד טקסט שנכתב על-ידי תורם הפריט, והביקור במוזיאון מעורר שלל תחושות: עצב – בראש ובראשונה, אבל גם תסכול, קושי מהאינטימיות הכפויה (שחוזרת כמו בומרנג אל המבקר – מי בדיוק הכריח אותך לבוא למוזיאון, או לקרוא את הטקסטים?) וספקנות, שעוד אשוב אליה.

האם זה שונה מביקור בכל מוזיאון אחר? גם יצירות אמנות, אחרי הכל, נובעות ממקום אינטימי, וישנן תערוכות אינטימיות מאוד, או כואבות מאוד, גם כשמדובר בייצוג אסתטי של החוויה האישית. הארכיאולוג שאוסף סנדל או מעיל ומביא אותו לבית-נכות נוגע בפריט מאוד אינטימי שפעם אדם התהלך בו וחי בו לא פחות מאשר המוצגים במוזיאון הזה, אבל איננו חושבים על האדם, שהפך לרוח רפאים לפני כמה אלפי שנים. כאן, במוזיאון הקשרים המנותקים המעיל או הנעל הם אינטימיים כי הבעלים הביאו את הפריט בעצמם, והוסיפו טקסט, שטוען את הפריט הזה בעומס רגשי רב, שאפשר היה לצרף גם למעיל או סנדל ממערה קדמונית, לו רק היה מי שידובב אותם.

כמו בפרוייקטים אחרים שמתרכזים בוידוי (אנחנו מיד נזכרנו בגלויות הסוד של פרנק וורן), אמינות המספר מוטלת בספק הן מצד התוכן (האם הדברים קרו כפי שסופרו), והן מצד המטרה (האמנם הקשר נגמר כשהטקסט צורב כל-כך). באשר לראשונה, אני שב לשאלת סוג המוזיאון. האם אלה שתורמים התחייבו לספר אמת? זה איננו מוזיאון היסטורי, וגם אם מוצג מתיימר להיות אותנטי הוא יכול להיות בעצם אמנות, כלומר ייצוג של איך קשר נגמר, ולא עובדה אוטוביוגרפית. האפשרות שתורם פריט יצר ייצוג ולא סיפר סיפור, מחדדת את השאלה לגבי ההבדל בין המוזיאון הזה למוזיאון אחר. מי שיוצר את התערוכה, בעצם החליט שהסיפורים הללו יהפכו למוצגים, למייצגים, ולכן גם למעשה אמנותי. כל מי שתרם פריט, החליט להפוך יסוד בחייו, בין אם ביוגרפי או אחר, למוצג במוזיאון, ובכך להנציח משהו בו, גם אם הדברים מופיעים ללא שם. הקביעה הנושנה של אבידן, ששיר הוא כזה לא בגלל אופן כתיבתו או הכוונה בכתיבתו, אלא בגלל ההצהרה שהוא שיר ("ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר"), מתאימה גם כאן: ועכשיו תקבעו מחדש מזמוזיאון.

בכמה מקרים האסתטיקה של הסיפור נמצאת כמעט בניגוד לאמינות שלו, ומחריפה עוד יותר את השאלה סביב מהות המוזיאון ומטרתו: אם הסיפור "אסתטי" מדי, "סיפורי" מדי, "סימטרי" מדי, מיד עולה החשד: החיים הרי אינם מהוקצעים, וסימטריה כזו מתרחשת רק בספרים או בסרטים. ומאידך, לו היו הסיפורים "משעממים" יותר, משוייפים פחות, האם החוויה של הביקור במוזיאון הייתה נפגמת, ולכן עליי להודות לאנשים שמשפרים את סיפורם בטרם יכניסו אותו למוזיאון? ולבסוף, כמו לסבך את הכל, אם כך בוחרים המספרים לזכור את סיפורם ולספר אותו, וכך הוא מונצח במוזיאון ובזה הופך לחלק מהביוגרפיה שלהם, גם אם הם הוסיפו פרט דרמטי או ייצרו מבלי-דעת זכרון של שקיעה או גשם שאירעו בתזמון מושלם, האם אין זו כעת הביוגרפיה שלהם, ככל שהיא ניתנת לתיעוד?

לפני שאצרף תמונות להערות שלי, אומר משהו על התצלומים: אינני צלם מומחה, והמצלמה שבידי היא מצלמת-כיס פשוטה. בנוסף לתאורה ולהשתקפויות במוזיאון, התמונות יצאו מטושטשות בחלקן, או סתם לא מוצלחות. המטרה כאן היא לתעד ולהמחיש. על-מנת שתוכלו לקרוא, השלטים מובאים יחד עם המוצגים, באותו גודל, ולעתים גדולים יותר, אם כי ברור שבגודל טבעי הם קטנים יותר.

אחד האתגרים שהמוזיאון מתמודד איתם בהצלחה חלקית הוא עצם ההגדרה של "קשר", ובעיקר המלכוד הרומנטי שמוזיאון עם הגדרה מוצהרת כזו מזמנת: מובן מאליו שהמשיכה הגדולה תהיה ללבבות שבורים, לסערות-נפש ופרשיות בלתי-פתורות שמורכבות מתערובת של גוף ורגש. האיזון הנכון בין קשר רגשי, שכלי וגופני איננו מעשה פשוט ומובן מאליו גם בתוך קשרים שמחזיקים מעמד, לא כל שכן בקשרים שנפרמו, והנתק צובע אותם בגוונים עזים של כאב ותשוקה. אחד מדרכי ההתמודדות של המוזיאון הוא בהצבת האירוטיקה כמעט בפתחו. ביריות, ויברטור, אביזרי-מין ופנטזיות מיניות מוצגות בפתח התערוכה, ומעלות מיד את הקשיים שכבר דיברתי עליהם: עד כמה אנשים חיים ככה ועד כמה אנשים רוצים לספר לעצמם שהם חיים ככה. כמה מהטקסטים הם קשים, מחפצנים את הדובר ואת בן/בת-הזוג האבודים, באופן שלא רק מעיק מצד האינטימיות הכפויה (כאמור, כולל הביקורת על עצם השימוש שלי בביטוי), אלא גם מעורר-רחמים. אחרים מתריסים כנגד נסיון החפצון הזה, או מתלבטים עדיין ביחסם אליו. כך למשל, אישה בוסנית שתרמה ביריות, מספרת שהם נקנו עבורה, אך היא מעולם לא לבשה אותם, ושאולי בשל כך הקשר הסתיים. האם פירוש הדבר שהיא מתחרטת שהיא לא לבשה, או שהיא מגנה קשר שהיה תלוי בגורם כזה? הניסוח הקצר שלה מותיר את השאלה פתוחה.

אישה שוייצית תרמה חוטיני מסוכריות שהיא קיבלה במתנה, ומספרת שהיא לא עשתה בהם שימוש, ושבן-זוגה היה "זול כמתנותיו". היא חותמת בתיאור ניתוק הקשר: הוא בגד בה עם קולגה, וזרק אותה באי-מייל. בניגוד לקודמת, ברור שהיא איננה מתחרטת על שלא לבשה את החוטיני, אבל הד של גינוי אולי נשמע מבין דבריה, על שלא ראתה במתנות תמרורי אזהרה.

Candy

הסיום הזה ממחיש עוד דברים שחוזרים ועולים בתערוכה: כמה וכמה קשרים מסתיימים בדרך אלקטרונית, אבל בניגוד לקשר הנ"ל, שנמסר לנו שנמשך ארבע שנים, חלקם קצרים יותר, ואפילו היו וירטואליים ברובם. כך, למשל, מתועדת שיחת סקייפ שלמה, של זוג שמקיים את הקשר בסקייפ כשנה, כשבסוף השיחה, הנפרסת על פני כמה וכמה עמודים, הגבר מודיע ש"יש לו מישהי", והבחורה אומרת "כן, האמת שגם לי". המבקר במוזיאון תוהה עד כמה הקשר הזה היה "קשר" מלכתחילה, והאם אין בתרומה הזו למוזיאון משהו גחמתי, שעשוי להיראות בלתי-רלוונטי גם לתורמת, מרגע שתהיה בקשר עמוק ומבוסס. מאידך, אחת הדרכים הבולטות הנוספות שבהם המוזיאון מתמודד עם אתגר ההגדרה היא על-ידי הרחבתה.

הדבר השני שהסיום של תורמת החוטיני מדגים הוא צליל של נצחון, סיפור הגירסה שלה והשמצת בן-הזוג לעיני כל. מכיוון שזהותם אלמונית אין בכך בעייה משפטית או אתית, ועדיין, מתלווה לכמה מוצגים מידה של מרירות, ותהייה לגבי הטוב שצומח מסוג כזה של מילה אחרונה. דוגמה עוד יותר בולטת ניכרת במוצג שלא היה, אבל במקום זה הוצבה תמונה של המוצג, והטקסט נותר על כנו: בסופו פונה התורמת אל ה"לשעבר", ב-נ.ב., לועגת לו שאין סיכוי שהוא אי-פעם יבקר במוזיאון, אבל אם הוא יעשה זאת, היא מקווה שהוא יצחק כשהוא יראה את המוצג. הצופה שומע שלמרות שהיא משערת במוצהר שהוא לא יראה את התערוכה, משהו בה מקווה שבכל זאת יראה, ומוסיף עוד נדבך של ספק באמינותה: אולי היא לא מקווה שהוא יצחק, אלא שהוא ירגיש נבוך, מושפל. אין זו החוויה היחידה במוזיאון, אבל די בפעמיים-שלוש שבהן המבקר "התרבותי" חש שהוא נקלע לויכוח לא-לו, כדי ליצור הזרה מחוויה שגרתית של ביקור במוזיאון. חוויה מעניינת בלי-ספק בתור ביקור במוזיאון, אך בו זמנית לא לגמרי נעימה. בראשי התנגנה, שוב, שורה של פול סיימון: She comes back to tell me she’s gone.

Frisbee

הבחירה להחליף מוצגים מושאלים בתמונות שלהם גם היא רלוונטית לסוג המוזיאון ותפקידו. אני נזכר שכשמוזיאון ישראל הציג תערוכה מקיפה על דאדא וסוריאליזם, היא כללה גם העתק של המזרקה של דושאן. דברי ההסבר הרחיבו על משמעות ההעתק אצל דושאן, ושבעצם אין חשיבות ל"מקוריות" של המוצג. חשבתי בזמנו שזה נשמע… כמו שזה נשמע. כלומר, שברור לכל שאילו היה משיג המוזיאון את המזרקה המקורית הוא היה מציג אותה בגאווה, וכיוון שלא עלה בידו, אז ניתן הסבר ארכני להצדקה של ההעתק.

המשמעות של הפריזבי היא ערכו הסנטימנטלי. התערוכה משמרת את המשמעות הזו, כי גם ללא הפריזבי, המבקר עדיין רואה תמונה של הפריזבי, קורא את הזכרון, ובעצם זוכה לחוויה כמעט שלמה, שאיננה נפגמת מכך שהפריזבי עצמו איננו. יתר על כן – לו הייתה התורמת בוחרת לתרום תמונה של פריזבי במקום פריזבי ממשי, כך בדיוק היה נראה המוצג. לו היה בוחר המוזיאון להחליף את הפריזבי המקורי בפריזבי אחר, לא היו המבקרים חשים בכך, כי ההסבר הסנטימנטלי היה מעתיק את הרגש אל החפץ החלופי. מדוע, אם כן, יש חשיבות בכך שהמוזיאון מודיע לנו שהחפץ עצמו איננו, ומה זה מלמד על האופן שבו נתפס תפקיד המוזיאון בעיני מנהליו?

ו-אפרופו צילום במקום חפץ, עוד תרומה מהאיזור של המיניות כוללת את התמונה הבאה, שבה הדוברת סימנה בעט את המקום שבו היא ראתה לראשונה פין באור יום:

Lake Photograph

הגילוי הזה מטשטש שוב את הקו הדק שבין מיניות לרומנטיקה. המוצג שהיא בחרה והסיפור שהיא בחרה הוא גופני בלבד, ותמונת הטבע מעצימה את התחושה הראשונית שבסיפור הקצר הזה. "ולא יתבוששו" בראשיתי? ואולי בהמיות שהיא כולה גוף ללא "מותר האדם"? אם כך או כך, היא מקפלת גם את אחת הסיבות שאנשים שבים לעסוק בקשרים שנותקו: קשרים קודמים מכילים בתוכם את זכרון הראשוניות וההתלהבות של הגילוי, שאיננה יכולה להשתכפל תמידית בקשר שמחזיק מעמד ועודנו קיים. לכן, לא פלא שכמה וכמה מהפריטים שנתרמו מתארים את ההתחלה של הקשר. שתי התמונות הבאות כוללות צעד של תחילת קשר שכלל בתוכו מפה, כי הקשר נמתח בין כמה מקומות:

Map

Italy

שתי המפות מבטיחות ביקור, ומבקשות לתת משהו מוחשי, קונקרטי, שהקשר עצמו איננו יכול להבטיח. התורם/ת הראשון/ה מספר/ת שההבטחה מומשה והביקור התקיים, מבלי לספר דבר על נסיבות הניתוק, אולי כי זה מובן מאליו בקשר ממרחק, אולי כשיקוף של מה שהזכרתי: ההתעסקות בראשוניות, ולא בסיום. התורמת השנייה אפילו לא מספרת אם ההבטחה לטיול ברחבי איטליה מומשה, ובין השורות והביטוי "רצה להראות", המבקר יכול רק לנחש שכנראה הרצון לא הגיע לכדי מימוש.

sleepover

ללא הטקסט שלידו, הפריט הזה של ערכה ללינת-ארעי מיד היה מתפרש אצלי כעוד פריט קלאסי של תחילת קשר: "נישן ביחד? לא נישן ביחד? ליתר בטחון אתחב דיאודורנט ותחתונים לתיק". הטקסט מספר את ההיפך הגמור: ערכה ללינת-ארעי בקשר רצוף מהמורות ופרידות, שלמרות כל המאמצים התישו אותו לבסוף, עד שנגמר – אחרי שבע-עשרה שנה.

כמו בתרבות הישראלית, האמנות והתרבות איננה נפרדת מהפוליטיקה, ומלחמות הבלקן נוכחות פה במוזיאון בכמה אופנים שונים. אחד המוצגים מכמירי-הלב ביותר הוא מכתב אהבה שכתב פליט בן 13 לבת-גילו בזמן ששיירת מכוניות שברחו מסרייבו הייתה תקועה בשל מצור על העיר. השיירה התקדמה לפני שהמכתב נמסר, והוא נשאר אצל מחברו, עד שהוא תרם אותו למוזיאון, מזכרת מקשר בן שלושה ימים.

Loveletter

שלושה סרטי וידאו מוצגים במוזיאון, ובאחד מהם מספרת אישה מבוגרת על אהבה שצמחה ולא מומשה בזמן מלחמת העולם השנייה. עשורים לאחר מכן, היא עדיין נושאת את זכרו של החייל שהתאהבה בו. העדות שלה מצולמת כמו עדויות רבות ממלחמת העולם השנייה, אך הן התוכן והן ההקשר שבו היא מוצגת, טוענים אותה במטען רגשי אחר לחלוטין.

סוגים אחרים של קשרים שנגמרו ומוצגים במוזיאון כוללים בת שנפרדת מאביה שנפטר ממחלה בטרם-עת; אם שברחה מבעל מכה עם שני ילדיה לארץ אחרת, ותרמה שתי פיגורינות שמזכירות לה את ילדיה; אישה שמלינה על הקשר שלה עם הדת, משום שהוטבלה לנצרות בינקותה, ולקח לה 15 שנה, כפי שהיא אומרת, לסיים את הקשר הזה:

religion

או התמונה הבאה, המהווה את ציור השמן היחיד הנמצא במוזיאון. היא נתרמה על-ידי קאסום צאנה, שהיה ראש הפורום של בני הרומה (צוענים) בקרואטיה, ומסמנת את סיומו של "קשר רגשי" בינו לבין איבו סאנאדר, שהיה ראש-הממשלה של קרואטיה (והציור הוא דיוקן של האחרון שתוכנן כמתנה עבורו).

KasumCana

מובן שתרומה כזו איננה רק תולדה של אכזבה או כאב של סיום קשר, כפי שהיה במקרים הרומנטיים. זהו צעד מחאה פוליטי, אולי אפילו תעלול תקשורתי שתועד בזמן התרומה. ולמרות זאת, אוצרי המוזיאון בחרו להציג את הציור, אולי אפילו להשתתף בתעלול, לא רק משום הפרסום שזה נותן להם, אני מניח, אלא גם כי על-ידי כך הם מרחיבים עוד יותר את הגדרת הקשר המנותק. רוב הפריטים מייצגים קשרים רומנטיים, ומיעוט הפריטים המפתיעים, דוגמת הציור הזה, מעורר תיאבון לעוד פריטים שיאתגרו את ההגדרה, ויעשירו את המוזיאון מעבר לרפרטואר הידוע של פזמוני הרוק (I need you, I don’t need you, and all of that jiving around). יש מקום להרחיב ולפתוח את ההגדרה עוד יותר לסוגי קשרים שונים, וסוגי ניתוקים שונים. בלי ועם קשר, אספר שהשבוע ייחד יובב כץ את תוכנית הרדיו הלילית שלו "שנינו ביחד וכל אחד לחוד”, לחינוך המשותף והלינה המשותפת, וכלל שיחות מרתקות עם יוצאי קיבוץ. כל עוד התוכנית נמצאת באתר רשות השידור (12.6.12), מומלץ לחפש אותה.

מכתב אהבה שהודבק לזכוכית ואז נותץ:

GlassLetter

צעד אותנטי? בחירה אמנותית עבור המוזיאון? יש הבדל? השפה של התורמת מדגישה את המודעות שלה להיבט המוזיאלי של המעשה שלה: "שימור של זן נכחד".

אמונות תפלות ומערכות יחסים:

Shoes

לא לתת נעליים כמתנה, כדי שמקבל המתנה לא יילך ממך. חודשים אחרי הענקת המתנה, הזוג נפרד.

Novenas

תפילות לשלומו של ארוס שנפצע בתאונת דרכים. כל זמן שהתפילות נאמרו, הוא נשאר בחיים, אבל סבל. הארוסה שחררה אותו והמשיכה בחייה. אמינות המספר מעלה בעייה כפולה: גם אם אנחנו בוחרים להטיל ספק בטענה שהיה קשר בין התפילות למשך חייו של הארוס הפצוע, האם באמת היא הפסיקה להתפלל קודם שנפטר? האם היא מאמינה לעצמה, או מספרת למוזיאון בתקווה להיפטר מתחושות-אשם שממשיכות לרדוף אותה?

הנעליים, אגב, מוצגות בכניסה למוזיאון, כחלק מסדרה:

סדרה נוספת כוללת שעונים:

***

CarteNationale

הדבר היחיד שנותר מאהבה גדולה הוא אזרחות (תעודת זהות צרפתית). אם היה נאמר לנו שהקשר נמשך חצי-שנה, אפילו שנתיים, ולא שמונה-עשרה שנה, היינו מטילים ספק אם זו הייתה אהבה גדולה. אבל אחרי שמונה-עשרה שנה, האמנם זה כל מה שנשאר? שוב, האם התורם/ת מאמין/ה לעצמו/ה, או שמא זו דרמטיזציה מוגזמת, הנובעת ממניעים פסיכולוגיים כלשהם?

סיפור שממחיש את הדמיון לפרוייקט גלויות הסוד של וורן, הכולל אלמנט וידויי הנשלח על-פני המים, מצורף לארבעה תקליטורים (שלא נקלטו יפה במצלמה שלי):

קשר בין בן/בת 62 לבן 34. הטקסט האנגלי איננו מסגיר אם מדובר בקשר חד-מיני או דו-מיני, רק את פער הגילים. איש לא יידע על האפיזודה הזו בחיי התורם/ת, ולמרות זאת, המזכרת היחידה שנותרה מוצגת בפומבי, לעין כל.

לפני הביקור במוזיאון סעדנו במסעדת טרילוגיה, אחת המוצלחות שניסיתי בזאגרב עד כה.

***

– היה מוטב בלי הוידוי בפתיחה, הלא כן?

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

נביא הזעם שוב מסתובב ברחובות ובקרבי, עמוס צדקנות-יתר ורחמים עצמיים מגוחכים. מי שומע, מי מקשיב, הוא ממלמל וגם משיב. ולמי איכפת. הוא איננו משיב. קראו את דברי העורך היוצא קלר על מלכודת הצייצן. דברים דומים כתבתי גם אני (האומה הדיגיטלית; מותו של הנמען; וגם באנגלית). קראו גם על שירת התפוח, או על רמיסת הפרטיות של טיילר קלמנטי. וכיצד ינון מסכם את לימודיו. הדברים אינם נטולי-הקשר. הם נטועי-הקשר. פול סיימון בתפקיד נביא בעצמו מתאר היטב את המהפיכה שאנו שותפים לה יום-יום:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more.
People talking without speaking,
People hearing without listening,
People writing songs that voices never share
And no one dare
Disturb the sound of silence

מדברים ללא אמירה, הרי הם סימני ה"לייק", ה"שייר" והשציוצים למיניהם. השמיעה נטולת-הקשב היא בפועל המשמעות של לעקוב אחרי חמישים או מאה בלוגים, ללא הזדמנות לקרוא אותם; לעקוב אחרי אלף או חמשת-אלפים משתמשים בטוויטר, ולהיחשף לציוצים חשובים רק דרך יד המקרה. ותוך כדי שאני כותב זאת, אני מצייץ ומשצייץ, משתף לינק בפייסבוק, עושה לייק לאחר, או מפרסם סטטוס, והופך עצמי לחלק מסאון-המלל הזה שאין בו שיטה להפריד בין החשוב ללא-חשוב. לבסוף, המילים האלה אכן אינן יכולות לשאת את עול המשמעות והמסר שהן, והשורות שבהן הן מופיעות אינן נהירות יותר מציוצי הציפורים, צפצופים שמודיעים "אני קיים", ולא יותר מזה.

הפרדה בין עיקר לטפל, והייררכיה של חשיבות בתוך העיקר עצמו, הייתה אבן-יסוד של התרבות הטרום-אינטרנטית: עיתון היה חשוב יותר ממגזין אופנה, עמודיו הראשונים היו חשובים יותר מעמודיו האחרונים; ספר היה מעמיק יותר (ולכן נצחי יותר, חשוב יותר) מעיתון וכן הלאה. הציוץ לעומת זאת יכול להיות בדיחה תפלה, חיפוש עבודה, ברכה ליום-הולדת, קריאה לפעילות משמעותית, דיווח על אובדן חיים ועוד. הם כולם באותו מסר. בדיוק ההיפך ממה שאליזבת פוסט או חנה בבלי לימדו את קוראיהן.

התובנה הזו הייתה מקופלת כבר ברשימה "מותו של הנמען": אין דרך לאבד את הנמען מבלי שהמוען מאבד משהו ממה שהיבנה את הזהות שלו עצמו. העובדה שמישהו יקר לו מקשיב לו. מישהו שהוא מעריך ומכבד, מישהו שהשתקפותו שלו בעיניו מעודדת באותו זמן שהיא תובעת, מאמינה אבל גם מצפה.

אבל הכותב לא איבד רק את הנמען שלו, עולם הדימויים שלו הולך ודל. בעולם שבו אמצעי התקשורת פחותים, החיים עצמם הופכים להיות אמצעי תקשורת. לחם מסמל בית או אהבה, שדה מסמל לחם. אני נזהר, כתמיד, מהתמסרות לרומנטיזציה של הפרה-תעשייתי. אני נזהר, כתמיד, מחזונות אפוקליפטיים של החיים המודרניים והפוסט-מודרניים. אנשים עדיין יוצאים מהבית, מריחים לחם, ואפילו מריחים שדות. אנשים עדיין זקוקים לאהבה, ושום אמצעי טכנולוגי לא יכבה אותה, הוא ישנה את הדרכים לחפש וגם למצוא אותה. ועדיין, נראה שלא נתתי את הדעת על עולם-הדימויים שבהכרח ישתנה בעקבות שינוי האמצעים הללו.

"כשצלצלת רעד קולך", כתב זך, וכבר ביטא משהו שמאה שנים קודם לכן לא היה נהיר לאף קורא שירה: כיצד תשומת-הלב יכולה להינתן לקול בלבד, ושינויי הקול מבטאים את שינוי המסר מבלי שאפשר לצרף אליהם גם תיאור של הבעת-פנים, צורת עמידה וכן הלאה. בתרבות שבה הרבה מן התקשורת הרומנטית מתפתחת בצורה אינטרנטית, יש לתת את הדעת על ההבדל הזה: אין פה קול ולא מראה, ועם זאת, ישנו גם הבדל מהותי מן המכתב. כתב היד האישי איננו והאריכות של המכתב, גם הקצר ביותר, גורמת לתמצית המסרונים או 140 תווי הציוץ להחוויר.

רעד הקול כבר איננו סמל לקשר, אפייה איננה סמל לקשר (אם אינני טועה, גם אצל עמיחי וגם אצל דיקינסון), וקשה לדמיין שירים שבהם מספר הריבועים האדומים בראש סרגל הפייס שלהם או מספר השציוצים הופך להתעסקות לירית. ואני שוב אומר – הקושי שלי לדמיין זאת הוא בראש ובראשונה מכשלה שלי, מגבלה שלי שאני מבקש להיות מודע לה, רגע לפני שאני נכנס לכיתה של בני 18 שנולדו כאשר האינטרנט כבר החל להיות בשימוש פרטי ומסחרי. גם "כשצלצלת רעד קולך" היה נשמע מגוחך לו נכתב שנתיים אחרי המצאת הטלפון, ושפתו הפנימית לא הייתה נוגעת בלבות הקוראים, שלרובם לא היה טלפון בבית. הריבועים האדומים והספרות המונות בהם את מספר ההתייחסויות האנושיות יכולים בהחלט להפוך לסמל נושא-משמעות המשותף לקהילה רחבה של קוראים.

אבל בה-בעת, יש לי חשש ממשי מאובדן הקהילה הזו בדיוק. זמן החיים וטווח-ההשפעה של יצירה דומה כמתקצר. ההשפעה מוחלפת ברייטינג, והרייטינג מתורגם לרווח, לא למשמעות או לאבן-בנייה של חיים משותפים, של קהילתיות.

אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, כי מפתה מאוד להגיד דברים אפוקליפטיים על אנשים שיושבים בבית ולא נפגשים פנים אל פנים. אני תמיד סולד מאמירות כאלה. אנשים תמיד ירצו להיפגש פנים אל פנים, ועוד לא נתקלתי בתופעת אינטרנט שלא הולידה איתה גם פגישות פנים אל פנים. אז למה בכל-זאת אני מרגיש שיש הבדל בין "כשאומרים לחם מרגישים בית" לבין "הכי מצחיק זה להזמין כרובית באינטרנט"?

אולי מטאפורה טובה שאני יכול להביא מהחיים שלי (הגם שהיא לא תדבר לכולם) נמצאת בהבדל שבין ספרייה עם גישה פתוחה, לספרייה שמזמינים מהמחסן. בפרינסטון, הספרייה היא פתוחה. המשמעות היא שהקוראים יכולים לטייל בין המדפים לחפש מה שהם רוצים, ולמצוא במקרה גם ספרים שהם לא חיפשו בכלל שנמצאים שם ליד. בספרייה שמזמינים בה את הספרים, אתה מקבל את מה שהזמנת, ולפעמים אין לך שום דרך לדעת על אוצרות אחרים המונחים שם ממש ליד.

כשצריך לצאת מהבית בכל מקרה, לצורך עבודה, לצורך מפגשים חברתיים,לצורך ריטואליים חברתיים ועוד, נפגשים גם באנשים שאחרת לא היית פוגש בכלל – לטוב ולרע. הטוב והרע הזה הוא מלאכותי במידה מסויימת, כי האנשים הלא-טובים שנתקלים בהם בדרך הם גם חלק מהעולם הפרטי שלנו, ולכן אולי הדרכים להימנע מהם היא רעה חולה יותר, בכך שהיא יוצרת עולם וירטואלי שאיננו באמת בר-השגה. כלומר, הזמנת הכרובית און-ליין גורמת לכך שאני לא פוגש בשוק מישהו ששכחתי ממנו לגמרי, ושלא הייתי מחדש את הקשר אלמלא הפגישה המקרית בשוק. היא גם מוודאת שאני לא איתקל במישהו שלא בא לי. מצד שני, אני כבר כמה פעמים ציינתי בכרת-תודה חמה שאלמלא האינטרנט ודרכי התקשורת הללו, לא הייתי מתוודע לאנשים שהרחיבו את מושגי-החשיבה שלי ושהקשר בינינו הוא משמעותי מאוד. ללא התקשורת הזו, אנשים בעלי מגמת-חשיבה דומה היו עלולים לחשוב שהם יחידים ובודדים בדיעותיהם.

ו"המצד שני" הזה מוביל לחתימה ראויה, המכירה בכך שהמדיה החדשה צופנת בחובה סכנות וסיכויים, ושיש להתאמץ בצורה מודעת לקחת ממנה את המיטב ולאלף אותה להפיץ יותר טוב ופחות רע. אילוף כזה נדון לכשלון, בוודאי, אבל הנסיון הוא מה שחשוב, ברוח דברי ר' טרפון.

*****

– המממ… אחד הפוסטים הפחות-תקשורתיים שלך.

– ברור. בעידן היפר-תקשורתי שהתקשורת הופכת לבליל שלא נאמר בו כלום וממילא איש אינו מקשיב, המאבק הראוי הוא לכתוב בצורה בלתי-תקשורתית, שכופה על מי שרוצה ליטול חלק בשיח מאמץ של קשב, ומדיר את המרפרפים המתייחסים לפוסט שלי כעוד צפצוף.

– אז אם הקשבתי עד עכשיו, אני יכול לבקש הסברים?

– תנסה.

– מה הקשר לפוסט של ינון?

– הוא נגע בחוויה שגם לי יש – שבה הבניינים והאנשים העובדים בהם נקשרים בצורה ישירה לגופי הידע שיש לי בראש. אני לא חושב על כך ש'ס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' אלא ש'כך וכך אמר לי שס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' ומי לא מסכים איתו ומדוע.

– פרינסטון או העברית?

– גם וגם. זה בדיוק העניין, וגם מטאפורת הספריות כיוונה לזה. החיים כחוויה כולית, שבה הידע המופשט והאוניברסלי שיש לי לובש צורה פרטיקולרית והופך לחלק מהביוגרפיה שלי.

– ומה הקשר לפוסט שירת התפוח?

– שכמו שמאגריט יכול לייצר מקטרת אבל לא יכול לייצר תפוח יש מאין, כך גם המצע של המדיה החדשה יכול לשמש אפיק ליצירת קשר בין אנשים, אבל לא יכול לייצר את התפוח.

– אז בכל זאת אתה נלכד בפח הרומנטיזציה של הפרה-תעשייתיות.

– אני משתדל שלא, אבל כנראה שזה בלתי-נמנע בשיח כזה.

– והעניין הזה של טבעיות ברשת וקשרים מזוייפים או חלקיים מעסיק אותך גם בעקבות הסיפור של הבלוגרית הסורית שלא הייתה, נכון?

– כן, וזה קשור גם לשאלה של כיסוי חדשות מזווית אישית בעידן הזה, על היתרונות והחסרונות שלו. כמו שכתבתי פעם בתגובה לדברים של נועם שיזף.

– ואתה חושב שתסכים לראיון הבהרות כזה בפוסטים נוספים?

– לא נראה לי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

למבקריי החריפים ביותר

בשבועיים האחרונים נאלצתי שוב לבקש פעמיים מאנשים שלא יגיבו אליי יותר. אין לי הנאה מיוחדת מבקשה פומבית כזו, ותמיד אני חושש שמתבוננים מהצד רואים בה חוסר-יכולת שלי להתמודד עם ביקורת. לכן, בכל פעם שאני מגיע לנקודה כזו, אני מתחיל לפשפש חזרה במעשיי, בודק כיצד התמודדתי עם ביקורת בעבר.

הערה על הסיבות: כשאני יוצא בבקשה כזו, היא כמעט תמיד תבוא אחרי כמה נסיונות הידברות עם המבקר, והבהרה כי משהו בסגנון, בסיטואציה, או בשיטה איננו נוח לי. כשאני נוכח שההערות הללו לא עזרו, והחיצים מכוונים אליי אישית מבלי כוונה (או יכולת) ליצור דיאלוג מפרה, אני משתדל לקטוע את הדיון. ככלות הכל, יש מספר עצום של בלוגים שכותבים דברים שאינם מקובלים עליי. אינני מבקר בהם השכם והערב כדי להפיץ את משנתי. לפעמים, יש מקום לנהל דיון על הבדלי גישות, אך לפעמים צריך גם להכיר בכך שהנחות היסוד הן כה שונות, שאין מקום לדיאלוג. דוגמה נאה נמצאה לאחרונה בדבריו של אריה דרעי בכנס הרצליה לפני כמה חודשים,שם הוא טען שהבסיס לדיאלוג חילוני-דתי הוא בהסכמה שיש בורא-עולם. נו, מי שזה הבסיס המינימלי לדיאלוג בעיניו, מובן שאינני יכול לנהל איתו דיאלוג. כשאני רואה שזכויות-אדם אינן קו מנחה, קוהרנטיות איננה קו מנחה ועוד כמה דברים, אני נמנע מדיאלוג, גם אם זה בלוג שמאוד מעצבן אותי.

בראש ובראשונה, אני מצפה מאנשים לנהוג באותה מידה של הגינות כלפיי. אם מישהו חושב שהנחות היסוד שלי הן שגויות מהיסוד, שעד אני לא אכיר בבורא-עולם אני לא אבין כלום, כנראה שהבלוג שלי הוא לא הפלטפורמה שהוא מחפש לדיון פורה. אחר-כך, אני מצפה מאנשים לנהוג בי מידה של כבוד ולקבל את העובדה שהדברים שנכתבו כאן מבוססים על חשיבה מעמיקה ולימוד רב. כל אחד רשאי לא להסכים איתי, לחשוב שאני טועה, או שהדיעות שלי מרגיזות. אך אם כל הבסיס של מחשבתי רעוע, כנראה שאין מקום לדיאלוג, ואם משהו בבסיס נכון, אך אני טועה בדרך, אפשר להוריד את הטון, ולהתדיין כמו בני-אדם שמכבדים זה את זה אך חולקים על הדרך, או על המסקנות.

באופן אירוני, הביקורות הקשות ביותר לעיכול עבורי הן דווקא אותן ביקורות מכבדות. יש כמה אנשים שהגיבו לי לא-פעם מתוך פולמוס, אך גם מתוך כבוד רב. הן הטיעונים שהם העלו, והן הטון שבו הם בחרו להתווכח איתי, הוכיחו לי באחת שמדובר באנשים חכמים מאוד, ולמדתי לייחס משקל רב למחשבתם. כשהם מבקרים אותי, זה כואב יותר מעובר-אורח או ממישהו שמגיב כדי להטיח בי עלבונות. אינני יכול לבטל את הביקורת במחי-יד, או להתייחס אליהם כאל צועקי סיסמאות נטולי עומק מחשבתי. למדתי מהם המון, אך כל פעם זה היה כרוך בהבנה לא פשוטה שדברים שכתבתי היו פגומים, לא שלמים, לפעמים שגויים, ושהטעויות שלי מתועדות בחלל הרשת. מבין הקבועים, אמנה את תום, יערת הדבש, דודו, יאיר ו' ויאיר ר' (אין קשר משפחתי), נדב ודובי. בנוסף יש עוד שניים-שלושה שרק כתבו לי באי-מייל, ולא פרסמו את הביקורת בפומבי, ולכן גם לא אנקוב בשמותיהם. מהם שכותבים בלוגים בעצמם ומהם שמסתפקים בתגובות לאחרים.

המבוכה הזו שחשתי לעתים מתבטלת נוכח הרווח העצום שזכיתי לו מהדיונים האלה: חידדתי את הטיעונים שלי, תיקנתי את הדרוש תיקון, ולמדתי שיש נימוקים כבדי-משקל שעליי לכבד ולהביא בחשבון כשאני מתבונן על עמדות מנוגדות לשלי. בניגוד למה שהייתי כשהתחלתי לכתוב, אני לא כותב מתוך עמדה כאילו כל הטועים והמטעים תומכים בפתרון חלוקה, ואילו ילדי-הפרחים בעלי הכוונות הטובות חותרים למדינה דו-לאומית. אני שמח שאני לא חושב בדיכוטומיות כאלה, ומברך על ההזדמנות לדיאלוג מרתק שנוצרה כאן ובבלוגים האחרים. היו כמה פעמים שהטונים עלו, יחד עם הדם שעלה לראש. מן הסתם קשה לאדם כשמישהו שהוא מאוד מעריך חולק עליו, במיוחד כשהוא מרגיש שהוא כל-כך צודק. אני מניח שעוד יהיו מקרים כאלה, ומקווה שנעמוד בזה גם בעתיד. מעל לכל, אני מעריך את הזמן וההשקעה של אנשים בקריאת ההרהורים שלי ובדיון עליהם. בזה אני כולל גם את אלו הקוראים בשתיקה.

אני לא נהנה מביקורת. כמו ילד, הייתי רוצה להיות צודק תמיד, ושכולם יראו שאני צודק. אך לאחר שאני מתגבר על הפן הילדי הזה, לאחר שאני משיב את האגו למקומו, אני מכיר בחולשותיי ומגבלותיי האנושיות, ומברך על שזכיתי במבקרים חריפים כל-כך בכל מובני המילה: חריפי-שכל וחריפי-לשון, ושאינם נרתעים מביקורת ישירה וצורבת, כשהם מוצאים לנכון.

ואני מקווה שדיאלוג מעין זה יימשך, כי כל עוד אני כותב, העמדות שלי יהיו זקוקות לשיוף, לתיקון, לביקורת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מותו של הנמען

אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים בפרינסטון, הוא העובדה שגם באירועים הכי יומיומיים, אני מוקף באנשים מאוד מעמיקים, בעלי ידע נרחב בתחומים שונים, שנהנים לעסוק ברעיונות ותולדותיהם. בשבוע שעבר, כשחזרתי מקניות בסופר, פגשתי ברחוב את אנתוני גרפטון. כיוון שהיינו בתכתובת אי-מייל כשהוא הרשה לי לתרגם מאמר שלו עבור אתר "במחשבה שנייה", הצגתי את עצמי, ואז הלכנו את כברת-הדרך הנותרת יחד. השיחה התגלגלה לשינוי פני המדיה של הידע, נושא ששמעתי אותו מרצה עליו פעם (כתבתי על זה כאן). הרבה נקודות עלו, וכל זאת בשיחה מקרית, בדרך מקניות בסופר.

אני לא חושב שאני אחדש שום דבר אם אציין שוב שהתרבות האנושית עוברת מהפך הדרגתי מתקשורת טקסטואלית לתקשורת ויזואלית (המימד הורבלי נותר, כמובן, אך הוא מועבר באמצעים ויזואליים ו/או אודיו-ויזואליים יותר מאשר טקסטואליים).

התקשורת הבין-אישית ברשתות החברתיות עודנה טקסטואלית בעיקרה (תגובות, הודעות, בלוגים וכו'), אך חלה שחיקה בחשיבותה של המילה הכתובה לעומת עצם החליפין. חלק מן המהלך הזה, נובע מאמצעים שאינם נוחים לטקסט, או שמפחיתים מערכו. הטוויטר מגביל כל הודעה ל-140תווים, ובכך יוצר מסגרת חדשה לחשיבה, בה אנו חושבים על המסרים שלנו בצורה כמותית (ועם מגבלה רצינית לכמות זו), במקום על התוכן שיש בהם. עוד קודם להיות הטוויטר היה ה-ס.מ.ס. ותוכנות השיחה המיידית השונות, שיחד דחפו לפיתוח אורתוגרפיה חדשה, מחוייכת ומשועשעת, אך בעיקר תכליתית ושטחית. שיחדש של ממש עם אוצר מילים קטן ככל האפשר, הנכתבות במינימום אותיות אפשריות.

האמצעים השונים המתפתחים להעברת מסרים קצרים, לצד התפתחותן של הרשתות החברתיות יוצרות יחד מציאות שבה קשרים הם נגישים למספר גדול הרבה יותר ממה שהיה נדרש בקשר במדיה הישנה, לצד יצירת משאב זמן כדי לקיים ולתחזק אותם (שהרי כל קשר כזה דורש פחות זמן).

זהו מותו הסופי של החייל ממאה אחרת הכותב עוד דף לאהובתו לאור הנר הדועך. זהו סופם של "הוא "כותב מכתב – היא עונה שלושה". אמנם – עדיין כך זה הולך תמיד. במקום יחס של מכתב לשלושה, יימדדו הסמ"סים וה"לייק" בפייסבוק.

המכתב דרש מילוי בתוכן, והתוכן דרש עושר לשוני, שליטה במילים נרדפות, יכולת לבנות פיסקה, עם פתיחה, אנקדוטה, וברכות לסיום. מכתבים על גבי מכתבים נאספו לקבצים שונים, של נופלים, של אמנים, הוגים ואישי-ציבור, ואיפשרו עוד חרך-הצצה לנפש. לפני כשנתיים, לכבוד יום הזכרון והעצמאות, ערך שי חזקני כתבה על מכתבי חיילים שנקראו ותועדו על-ידי הצנזורה הצבאית. מה שהיכה בי בכתבה, הייתה הלשון העשירה של אנשים, שלפחות מחלקם ניכר היה שהם אנשים פשוטים, לא סופרים גדולים, אך עם שפה עשירה הרבה יותר מזו של היום. כמובן, שאני מתכוון לשפה ורבאלית וטקסטואלית, כי החיילים של היום מתקשרים בדרכים שונות שלא היו קיימות בכלל בתריסר הראשון של המדינה.

בשלהי המאה הקודמת התפרסמה ידיעה בעיתון על בחור צעיר שנפטר או נהרג בנסיבות כואבות, ומשפחתו הקימה לו מציבה מפוארת בצורת טלפון נייד, "כיוון שזה מה שהוא אהב לעשות". לדבר בפלאפון. חשבתי אז שהמציבה הזו מסמלת תחילתו של עידן חדש. אך למעשה, אני מבין כיום שהיא ציינה תקופת מעבר בלבד, שבה מישהו שמדבר הרבה בטלפון הנייד הוא חריג שבולט בסביבתו, והנטייה הזו שלו הופכת לתכונה המאפיינת אותו. נראה לי שכבר כיום החריג איננו זה שמדבר בטלפון הנייד בתדירות גבוהה, אלא דווקא זה שאין לו נייד, וספק אם שוב יחשבו להקים מציבה כזו למישהו, כפי שלפני שנות התשעים לא הקימו מציבות לאנשים שדיברו בטלפון חוגה או שכתבו מכתבים.

שינוי אופן התקשורת הזה משפיע וישפיע מן הסתם על דברים עמוקים הרבה יותר בתקשורת האנושית. דוגמה מאלפת (מתחום אחר לחלוטין) על האופן שבו הזמן הדרוש לפעולה בסיסית מסויימת משפיע על התרבות כולה, אפשר למצוא בפוסט זכור לטוב של יאיר, על דרכי חימום – לפני ואחרי הנפט ("איש העץ והפחמים"). לאבחנה הנאה הזו אני מוסיף את דבריו של מרגוליס על כלכלת תשומת-לב. בעצם, היחס בין תשומת-לב וכלכלה מופיע לראשונה אצל אריק ברן, בספרו הנהדר "משחקיהם של בני-אדם", בו הוא מתאר איך אנחנו מתייחסים לתשומת-הלב של מכרים, ידידים, חברים וקרובי-משפחה באופן של סחר-חליפין. ההבדל, כמובן, הוא שאצל ברן המטבע של הכלכלה הוא תשומת-לב בלבד, שבו אם לא פגשתי מישהו הרבה זמן (באופן שחורג מההרגל שלנו), אנחנו בגירעון של תשומת-לב, ונפצה עליו בפגישה חמימה יותר בפעם הבאה שניפגש, עד שנחזור לדרגת החמימות הרגילה שלנו. בעידן האינטרנט, לעומת-זאת, כלכלת תשומת-הלב איננה רק סחר-חליפין פסיכולוגי של תשומת-לב, אלא כלכלה של ממש, בה תשומת-הלב מכומתת על פי ערכה ושוויה (זמן תשומת-הלב, המוצא, כמות הצופים ועוד), והופכת למצרך (Commodity) שאפשר לסחור בו תמורת כסף ממש. אל הדברים של יאיר, מרגוליס וברן, אני מוסיף את הדברים היפים שקראתי אצל פרופ' טוד ראקוף מהרווארד, על האופן שבו האינטרנט משנה את היחס שלנו לזמן (טעימה בתרגום שלי מופיעה כאן).

הזמן והכישורים שהוקדש למכתב, הגבילו את מספר האנשים שיכלו להיות נמענים של מכתב כזה. הנמען נברר בקפידה, כאדם מיוחד שראוי להיות נמען של מאמץ שכזה, שעשוי להשיב ולהגיב כיאות לדברים שבמכתב. סחר החליפין של ברן, שמתבטא כיום ב"לייק" בפייסבוק, כוכב ב"קפה" וכל תגובה בבלוג, ובייחוד לאור העובדה שהוא איננו רק סחר החליפין בשוק תשומת הלב, אלא גם מטבע עובר לסוחר בשוק הפרסום והשיווק הממשי, מוריד את סף הברירה הזה. אני מתפתה, ואני מניח שניתן לחוש בכך, לבכות את אובדן הייחוד שבהיות נמען, שבהיות נבחר. אך למען האמת, וכך גם עלה באותה שיחה בדרך מהקניות בסופר, אין דרך לחזות כיצד תתפתח התרבות הזו, ומה הערך והמטען שנוצר על-ידי התקשורת הויזואלית. אנו מבחינים שהיא מייתרת חלקים מהתקשורת הטקסטואלית. אני מודה שלא לחלוטין. אך העובדה שהיא פועלת פעולה כזו, מעלה ספיקות רציניים לגבי הצורך בהספד. אם יש כזו היענות נרחבת למדיה החדשים, הרי שהם עונים על צרכים ממשיים, שמוצאים להם נתיבים ותלמים שקודם נחרשו במכתבים.

ובינתיים, רומאן מכתבים שטרם השלמתי, הולך ונעשה אנכרוניסטי מיום ליום. שיר שכתבתי ב-1995, ספק אם יכול היה להיכתב כיום:

נָתַתִּי לָךְ

שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי

בִּשְׁמוֹנָה דַּפִּים פְּרוּדִים

מְקֻפָּלִים לִשְׁנַיִם

כְּדֵי שֶׁאַף אֶחָד לֹא

יִרְאֶה אֶת הַמִּלִּים.

הֶחֱזַרְתְּ לִי

אוֹתָם מְקֻפָּלִים

לְאַרְבָּעָה

אֲנִי לֹא בִּקַּשְׁתִּי

מִמֵּךְ לְקַפֵּל בּוֹ

קִפּוּל נוֹסָף.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד

נמצאת איתנו אורחת מאוד חשובה בבלוג היום – עפרה, בת-זוגי. מצד אחד, הרבה מהדברים שעולים בבלוג הזה הם פרי שיחה ובירור משותף של רעיונות שעולים בבית, ולכן בפורמט הזה יש משהו שקרי, כי הוא כביכול משדר שרק הפעם הרעיונות נובעים ממנה, בעוד שלמעשה זה נכון פעמים רבות. עם זאת, היות שעפרה התמקדה בספרות ילדים בתואר השני שלה, ובין היתר התרכזה במיוחד במוריס סנדק, המחבר של "ארץ יצורי הפרא", חשבתי שיהיה זה מוגזם לכתוב על עיבוד הספר לקולנוע כדיון פרטי שלי.

אז קודם כל, שלום וברוכה הבאה לבלוג. אני מבין שאת חווה כפילות מסויימת לגבי הפרסום של המחשבות האישיות שלי ודיונים בינינו באופן פומבי, ומעריך את זה שהסכמת להצטרף הפעם. האם יש בזה סימן לבאות?

המממ… אני חושבת שלך יש הרבה יותר כוח לשאת את הפומביות של המחשבות שלך. אתה גם יודע לנסח אותן בזהירות ואני ממש לא זהירה בדיבור בפומבי. בקיצור – לא, אני לא פותחת בלוג משלי (שזו בעצם הייתה השאלה, לא?)

אני רוצה לפתוח באמירה ששמעתי בשיעור האחרון של הקורס הראשון שלי בפרינסטון, מפי פרופ' ג'פרי סטאוט. סטאוט הזהיר מפני ביקורות שמתמקדות בכך שהסרט לא מעביר את מה שהספר מעביר, והדגיש שתמיד יש לזכור שהסרט הוא יצירה עצמאית של הבמאי, וגם אם הבמאי שואל מוטיבים (או אפילו עלילה שלמה על כל הדמויות וכולי), עדיין מדובר ביצירה עצמאית שאיננה מחוייבת לתווך את הספר לצופים, אלא אך ורק לעצמה (כיצירה קולנועית). נראה לי שהאמירה הזו רלוונטית באופן מיוחד כפתיחה לדיון על עיבוד של פיקצ'ר-בוק לקולנוע.

בהחלט. ואפילו עוד יותר כשזה נוגע בעיבוד של פיקצ'ר-בוק כל כך איקוני כמו "ארץ יצורי הפרא" שכבר מזמן פרץ את הגבולות של ספר מוצלח לילדים והפך לאיקונה תרבותית. הטענה הזו שהבאת הביתה מהקורס של סטאוט הייתה עבורי ממש נקודה ארכימדית באופן שבו אני מסתכלת על עיבודים קולנועיים לספרים. בין אם אתה אדם שמתחבר לספרים יותר מלקולנוע או להפך, תמיד ישנה ציפייה שהסרט יהיה נאמן לספר. עולה לי לראש סיפור על ילד שלקחו אותו להצגה על בסיס "חנה'לה ושמלת השבת". הוא הביא איתו את הסיפור לתיאטרון ובאמצע ההצגה נעמד על הכיסא וצעק ש"זה לא טוב". אני מרגישה שבכולנו יש את הילד הזה שלוקח איתו לקולנוע את הספר ורוצה, כמעט הייתי אומרת מחכה לרגע שבו הוא יוכל לעמוד על הכיסא ולצעוק ש"זה לא טוב". והדוגמא הזו של "חנהל'ה" היא כמובן מאוד מאוד רלוונטית למקרה של "יצורי הפרא" כי אלה סיפורים מאוד קומפקטיים.

-הערת ביניים: אני מקווה שהמעריצים המושבעים של סנדק לא נעלבים שאני שמה את יצירת המופת שלו יחד עם הספר ההיפר דידקטי של יצחק שויגר-דמיאל באותה קטגוריה. האמת היא שככה סתם לא הייתי חושבת להשוות בין שני הסיפורים אבל עכשיו שההשוואה נוצרה אני חושבת שזו השוואה בכלל לא רעה מבחינת האיקוניות של הספר. השתתפתי פעם בקבלת שבת קהילתית והעליתי עם כמה מהילדים את "חנה'לה" וכשבהכנות להצגה שמתי בד שחור על הקיר והתחלתי להדביק עליו כוכבי זהב, אחרי שני כוכבים מישהו קפץ ושאל " אתם עושים את חנה'לה?!? איזה יופי!". סתם, להראות את האיקוניות. טוב ממש הגזמתי עם ההערה – הנה, אני חוזרת לסנדק…

כשמדובר ברומן של מאתיים או שלוש-מאות עמודים יש המון חומר לעבוד איתו, זו כמעט מקבילה הגיונית לסרט או הצגה של שעתיים, ואפילו אז הציפייה לדיוק או נאמנות לטקסט היא משוללת כל הגיון. במקרה של "ארץ יצורי הפרא" שהוא פיקצ'ר-בוק מינימליסטי במיוחד (אם אני זוכרת נכון, בטקסט המקורי יש פחות מארבע מאות מלים) הציפייה הזו נעשית עוד יותר חסרת הגיון. העניין הוא שזה בדיוק מה שהופך את הספר לכל כך חזק ומשמעותי – העובדה שהוא עוסק בנושאים שקרובים ללבם של כל כך הרבה אנשים אבל עושה את זה באופן שמשאיר כל כך הרבה מקום לקורא. בין היתר המקום הזה נוצר ברווח והמתח שבין המלים לתמונות ולעובדה שהתמונות לא פעם גוברות על הטקסט בפראיות פורצת גבולות. מצד אחד, בקולנוע זה מה שקורה מלכתחילה – כלומר, מראש אנחנו יודעים שהתמונות ישתלטו על המלים – אבל מצד שני המתח הזה הולך לאיבוד. אפשר להניח שמה שמשך את היוצרים של הסרט אל הספר הזה הוא הקסם שעולה ממנו כמו שהוא. כלומר, בעצם השאיפה לעבד יצירה ממדיום אחד לשני יש משהו אבסורדי מלכתחילה, כמעט מעורר רחמים. סנדק בחר לעשות פיקצ'ר-בוק ולא סרט או רומן או אופרה (ובמקרה שלו זה משמעותי כי הוא חסיד אופרות אדוק ביותר) כי זה הז'אנר שהכי התאים למה שהוא רצה להגיד. לצערי, זה לא נכון לגבי יוצרים רבים שבוחרים בז'אנר הזה מהסיבות הלא נכונות. אני חושבת למשל – בלי להזכיר שמות – שיוצרים רבים רואים בקהל הילדים טרף קל ובפורמט משהו פשוט לייצור (משהו בסגנון: "מה הבעיה? אני אבחר נושא חינוכי, אכתוב כמה חרוזים מטופשים, אוסיף כמה ציורים ו-וואולה!"). אפשר להגיד הרבה דברים על סנדק ועל הבחירות האמנותיות שלו אבל הבחירה שלו בז'אנר הזה נעשתה ממקום של חיבה אמיתית לפורמט. הוא אפילו טוען שהוא לא ממש מדמיין ילדים כשהוא כותב. וזה מחזיר אותי לסרט. אבל אולי אני אתן לך לשאול עוד שאלה לפני שאני אמשיך?

כשצפיתי בסרט, לא יכולתי שלא לחשוב על מקבילות מהתחום שלי – הנקודות שהסרט בוחר להרחיב בהן הן הפערים של הטקסט המינימליסטי (כמו שהזכרת): בן כמה מקס? האם הוא בגיל שזה הולם / לגיטימי שהוא ילבש חליפת זאב? איפה אבא שלו? למה הוא כעס באותו יום. מצד אחד, ההרחבה של הסרט פוגמת בספר (ואני שוב מתנצל שאני נופל במלכודת הזו), כי הספר יכול להתרחש בכל מקום (כמעט – למקס יש גרם מדרגות בבית שמבהיר שהוא חי בסיטואציה מסויימת – הוא לא ילד במדבריות הסהרה, למשל, ועדיין – הוא לא בהכרח אמריקאי). מה שחשוב יותר – הכעס שלו יכול לנבוע מכל סיבה – או משום סיבה. הסרט מצמצם זאת על-כרחו, מקס הוא בהכרח אמריקאי, והכעס שלו תלוי בנסיבות מאוד ייחודיות. נגיד שאני מוכן לקבל את השינוי המצמצם הזה כחלק מהעיבוד למדיום אחר. אבל השאלה היא אם מעבר לצמצום מותר לי לדבר על הבחירות הפרשניות שלא היו מקובלות עליי. למשל, בעיניי העובדה שמקס נוסע אל ארץ יצורי הפרא מחוץ לבית שלו היא חריגה מוגזמת מהסיפור. כל הכח של הסיפור הוא העובדה שהוא נוסע "דרך לילה ויום … על פני שנה ויותר" מבלי לצאת מהחדר שלו. בסרט שהוא ממילא פנטסטי, האם לא היה מוטב לשמר את היסוד הזה? (או שזו – שוב – שאלה לא לגיטימית?)

בשנה הראשונה שלנו בפרינסטון ישבתי בקורס של מרצה לספרות ילדים (אולריך קנופפלמאכר) והוא הראה קטע מהאופרה שעשו מ"יצורי הפרא" בשנות השבעים. בקטע הזה מקס מתפרע ואמא שלו נכנסת לחדר לצעוק עליו עם מטפחת קשורה מעל לראש בסגנון עקרות בית אמריקאיות בשנות החמישים ועם שואב אבק "הובר" ביד. זו הייתה קונקרטיזציה גסה ובלתי נסבלת של העלילה, כמעט היית אומרת גרוטסקית (וכשלתוך כל זה נוסף מקס ששר בסופרנו ואמא ששרה במצו-אלט אתה יכול רק לתאר לעצמך שהסטודנטים פשוט פרצו בצחוק). מה שקורה בסרט הוא לטעמי קונקרטיזציה יותר מלגיטימית. אני חושבת שאם היוצרים היו בוחרים לדבוק בצמיחה של היער מתוך החדר של מקס הם היו גולשים לכיוון בדיוני מדי שבספר מייצר את כל הקסם ובסרט פשוט היה סוחב את היצירה כולה למחוזות אחרים לגמרי. אני דווקא חושבת שזו בחירה אמיצה לשדר לצופים כבר בהתחלה שזה לא הולך להיות עיבוד אחד לאחד ויחד עם זה הדמיון והפראות לא הולכים לאיבוד. אחרי הכל, ילד בן שש (או שתים עשרה שזה יותר הכיוון בסרט) לא באמת יכול לנהוג ספינת מפרש דרך ים סוער ולהרבה שכונות בארצות המערב (באמריקה ומחוצה לה!) אין ממש יציאה ישירה לים הסוער… אני דווקא הרגשתי שבזה שמקס יוצא מהבית יש משהו חזק. אחד החלקים החלשים בספר של סנדק, שזכו ללא מעט ביקורות עם הפרסום, היה העונש הנוראי של ללכת לחדר בלי ארוחת ערב. אני מניחה שבילדותו של סנדק זה היה עונש מקובל (כמו גם הקריאה "דו ביסט איינה ווילדע חייע!") אבל סביר להניח שיצחק קדמן ומיכל דליות (ואולי אפילו חיים עומר?) לא היו מאשרים אותו כיום… הרי יש כאן עיצוב של אמא קשוחה באופן דיספרופורציונאלי! דווקא ההשמטה הזו מצאה חן בעיני והדרך להתמודד איתה הייתה להוציא את מקס מהבית. אין פלא שדמות האם שעולה מהסרט היא דמות הרבה יותר מורכבת וקשובה. היא אמנם מתעצבנת אבל יש בה הרבה יותר חמלה. מה גם שבריחה מהבית היא משהו הרבה יותר אוניברסלי מהעונש האמריקאי כל כך של: "Go to your room". האמת היא שעכשיו שאני חושבת על זה, בריחה מהבית זה נושא שסנדק דווקא עוסק בו בצורה מקסימה בספר שלו שלא תורגם לעברית ושנקרא Very Far Away ואני לא אתפלא לגלות שהיוצרים של הסרט הציצו בעוד ספרים של סנדק כדי לשאוב רעיונות…

הנקודה שאיתה פתחת של אופני הרחבת הטקסט וההשוואה להרחבות של טקסטים מקראיים היא ממש נהדרת. פיקצ'ר-בוק טוב מזכיר מהרבה בחינות את צורת הסיפור המקראית שהדבר הראשון שניכר בה לעין הוא המינימליזם ולכן גם עיבוד של פיקצ'ר-בוק ראוי שייבחן בכלים דומים לאלה שמשמשים לבחון אדפטציות מקראיות. מי שעולה לראש מיד זו חוקרת בשם מיקה בל שעוסקת בין היתר בציורים של סיפורים מקראיים וממש מדגישה שוב ושוב את העצמאות של האימאג' לעומת הטקסט ואת הקריאה הייחודית שעולה מכאלה אדפטציות, קריאה שהיא מכנה “counter-reading”.

אני חייבת להגיד עוד משהו בעניין האמריקאיות של העיבוד. מהרבה בחינות סנדק הוא הכי לא אמריקאי אבל באותו הזמן גם הכי אמריקאי. מצד אחד, כשהאיורים שלו התחילו להתפרסם המבקרים העירו בעדינות שהילדים באיורים שלו הם יותר 'אירופאיים' מאמריקאיים. מה שהם בעצם רצו להגיד, כמובן, זה שהם קצת יותר מדי נראים כמו יהודים מהשטעטל (ואני לא אכנס לכל הנושא הזה של ייצוג היהדות – וספציפית היהדות שאבדה בשואה – ביצירה של סנדק בתקווה שיום אחד אני בכל זאת אפרסם את המחקר הגנוז שלי שעוסק בדיוק בזה…). מצד שני הספרים שלו ובראשם "ארץ יצורי הפרא" הפכו מזמן לנכסי צאן ברזל של התרבות האמריקאית והביטוי “wild thing” שמקורו כאמור בביטוי היידישאי "ווילדע חייע" מזמן הפך לביטוי אמריקאי ממעלה ראשונה (שנכלל גם בשיר פופולארי עם אותה כותרת). במלים אחרות, במיקום של הסיפור בהוויה אמריקאית אין משום חריגה בוטה מהרוח הסנדקית כל עוד היא לא מושגת דרך אמא עם מטפחת עם קשר קדמי והובר ביד…

אז בעניין הזה נישאר חלוקים (וטוב שקוראי הבלוג לא יכולים לשמוע את הטונים שעולים בבית על סוגיות חשובות מעין אלה): עבורי, ההכלה של האירוע בבית לא זו בלבד שהיא מאדירה את המימד הפנטסטי של הסיפור (שקיים בכל מקרה, כמו שגם את אמרת), אלא היא גם מהווה מסר חשוב – מקס לא צריך לצאת מהבית כדי להפוך ל"יצור פרא", לכל ילד יש את הלגיטימציה להפוך ל"יצור פרא" (עם סיבה או בלי – לפי גירסת הספר), והוא עדיין יודע שכשהוא "יחזור", ארוחת הערב (שמסמלת את האהבה והדאגה ההורית) תחכה לו. בסרט – התהליך הזה קיים, אבל קורה באופן שמרחיק את המקרה של מקס מהמקרה של כל ילד (שיכול להקביל את הפנטזיה של מקס לפנטזיות שלו עצמו היו בחדר שלו). מצד שני, הסרט דן במסר הזה בדרכים אחרות, למשל כשג'ודי אומרת למקס שאסור לו לכעוס עליהם בחזרה, ובזה ממללת את התחושות של מקס עצמו כלפי אמא שלו / ההורים שלו. הנקודה הזו מעלה אצלי שתי שאלות: אחת, האם זה סרט ילדים בכלל (והאם זה חשוב)? שתיים, האם החזרה של מקס מהמסע לארץ יצורי הפרא איננה בעייתית (ושוב – אני מקביל זאת לספר): בספר, הוא חוזר כי מתעוררים אצלו געגועים "הביתה" (מסומלים על-ידי ריחות הארוחה, ונאמרים במפורש כשהוא נותר בודד אחרי שיצורי הפרא הולכים לישון, או במילים אחרות: כשהוא נרגע מההתפרצות שלו). בסרט, החזרה שלו קשורה פחות לגעגועים ויותר לתחושת כשלון ואכזבה – הוא ייצג את עצמו לא נכון מול יצורי הפרא, ואינו יכול להתמודד עם המורכבויות שעולות מתפקיד המלוכה שהוא נטל לעצמו. ואולי שתי השאלות קשורות זו בזו.

אני אתחיל מהשאלה הנצחית של האם יצירה מסויימת מיועדת לילדים או לא. כפי שכבר ציינתי, בראיונות רבים סנדק חזר והדגיש שהוא לא מדמיין קורא ילד כשהוא כותב ולכן גם מאוד לא אוהב את ההגדרה "סופר ילדים". למעשה, הוא היה די מתוסכל שהמעמד שלו התקבע כסופר לילדים בלבד ועשה כמה וכמה נסיונות לפרוץ את תקרת הזכוכית הזו (הבולט בהם הוא גירסה שלו לרומן "פייר" של מלוויל שבה הוא שילב איורים אירוטיים והומו-אירוטיים יחסית בוטים). לי יש יחס מאוד מורכב לסוגייה הזו. מצד אחד אני חושבת שחשוב להתייחס אל ילד כאל אדם חושב שרוצה, כמו המבוגר, שהיצירה האמנותית תאתגר אותו מבחינה פואטית ולא תחנך אותו באופן מביך. עד עכשיו נמנעתי מלהשמיץ שמות ספציפיים אבל בהקשר הזה אני חייבת לציין את שולה מודן כאחת הדוגמאות הגרועות ביותר לדידקטיות חסרת בושה ותוחלת עם ספרים כמו "המכשפה של ליאור" או "סבא של ליאור מת". הרי אם במקום "החטא ועונשו" דוסטויבסקי היה קורא לרומן שלו "האיש שרצח את בעלת הבית שלו בלי סיבה" או לחלופין, אם גרוסמן היה קורא לספר האחרון שלו "הבן של אורה הולך לצבא" במקום לקרוא לו "אישה בורחת מבשורה" – זה היה נחשב עלבון לאינטליגנציה של הקורא! אז למה זה בסדר לנסח לקורא הילד את כל מהות הסיפור (הירוד ממילא) במשפט אחד? קצת נסחפתי פה אבל זה נראה לי קריטי בהקשר לשאלה שלך. הצד השני הוא שאני חושבת שצריך להיזהר מלצאת בהצהרות שאין כזה דבר יצירה לילדים כי גם בהן יש חוסר כבוד משווע לקיום הילדי. לפני הכל ישנו העניין הקוגניטיבי של יכולת קשב שבמצב הנורמטיבי הולכת וגדלה עם הגיל. אבל במובן הרגשי אסור למבוגר להניח שילד יכול או צריך לחשוב בדיוק כמו מבוגר. אריך קסטנר פעם אמר שהדבר המטופש ביותר שמבוגר יכול להגיד לילד שבוכה על בובה שהלכה לאיבוד הוא "אל תבכה, זו רק בובה" כי זה משפט שמגלם בתוכו חוסר הבנה בסיסי למה שמרכיב את היומיום הילדי. הורה לא צריך לשבת שבעה יחד עם הילד על בובה שאבדה אבל הוא כן צריך לזכור שהבובה האבודה עשוייה לתפקד כמקבילה למשכנתא שנדחתה או לפרוייקט שכשל. וזה מוביל אותי לדבר השלישי שזה הקשיים הרבים והעצב הרב שילדים חווים בניגוד לתפיסה הרווחת כאילו ילד הוא יצור חסר דאגות ומאושר. זה נכון שהרבה מצרות וזוועות העולם נוחתות עלינו באמת רק בגיל ההתבגרות המאוחר (בין היתר כי מגוננים עלינו עם הרבה שקרים אפלטוניים שהם הכרחיים לפעמים). יחד עם זאת, דווקא הקיום הילדי שמשמעו קטנות קיומית מזמן לא מעט סיטואציות קשות לעיכול שאסור בשום פנים לזלזל בעומק שלהן והרגשתי שאת זה הסרט מעביר באומץ תוך נגיעה ברורה בהקבלה לדיכאון של מבוגרים. אולי כאן טמונה התשובה. מצד אחד, זה סרט שבהחלט מתאים לילדים (אם כי לא צעירים מדי). יצורי הפרא אפילו מיוצגים כעוד פחות מפחידים מבספר והרבה יותר אנושיים. מצד שני, הנגיעה הזו במקבילות שבין העולם הילדי לעולם המבוגרים (שמגיעה אל שיאה בסצנת הסיום שבה אמא של מקס נרדמת בישיבה עם עיניים נפוחות מבכי ומקס מסתכל עליה בחיוך הורי) הופכת את הסרט לרלוונטי לא פחות עבור מבוגרים.

לגבי הסיום והטריגר שמניע את מקס לרצות לחזור הביתה: יש משהו כל כך מקסים ומחמם את הלב בריח שפתאום מגיע אל האף של מקס ומזכיר לו שהוא לא באמת הולך לישון בלי ארוחת ערב ולכאורה יוצרי הסרט היו יכולים לדבוק בתחבולה הזו בלי קשיים מיוחדים (ואולי אפילו היו משיגים דרכה הדגשה של בדיוניות ההרפתקאה כולה). יחד עם זאת, אני חושבת שהכישלון המסוים שמקס חווה בארץ יצורי הפרא של הסרט מבטא באופן אחר את אותו הדבר: את העובדה שהוא אחרי הכל לא מלך של יצורים אחרים – כלומר הורה שאמור להיות מסוגל, כמו שג'ודי אומרת למקס, להכיל את הכאב של היצורים האחרים – אלא יצור פרא בעצמו – כלומר, ילד.

וכאן את מביאה אותי לשאלה חשובה שאולי תהיה האחרונה, כדי לא להתיש את הקוראים (למרות שזה אף-פעם לא שיקול בבלוג הזה): מה המהות של יצור פרא? לפי הספר, יצור פרא הוא כל ילד (או ילדה) שמתפרע. לא חשובה הסיבה, לא חשוב כמה זמן זה נמשך, בכל אחד מאיתנו צפונה יכולת ללבוש חליפת-זאב ולהפוך ל"יצורי פרא" ומה שחשוב זה שבניגוד ליצורים עצמם, אנחנו חוזרים אח"כ הביתה, והפראיות הזו מהווה רק חלק מהחיים שלנו, לא את הכל. במילים אחרות, יצורי הפרא הם ביטוי "שטוח" לפן של החוויה האנושית. הסרט, לעומת זאת, מרחיב הרבה יותר על יצורי הפרא והיחסים ביניהם. בזה, הוא משחרר אותם מן הדמויות השטוחות שהם היו בספר, אבל אני חושב שבזה הוא גם מגדיר מחדש מה זה להיות "יצור פרא". כי בסרט יצורי הפרא אינם צד אחד בתוך הילד, אלא הם מורכבים – כמו הילד עצמו. בעיקר תפסה אותי העובדה שיש בהם קינאה, עצבות ובדידות – מרכיבים שאפילו בלטו יותר מדברים אחרים שלהם. בספר, יש איזושהי שמחת-חיים בפראיות שלהם (הגם שמקס מגיע אליהם בכעס), ובסרט הרגשתי שהפראיות שלהם מתבטאת בבדידות קיומית שכמעט נגרמת על-ידי הקדמוניות שלהם. במילים אחרות, בשל העובדה שהם חברה קדם-תרבותית (שמבוטאת לא רק במראה שלהם, אלא גם בארגון החברתי, בארכיטקטורה ובטבע סביבם – הכל דברים שמזכירים ציביליזציה פרה-היסטורית בהקבלה לתרבות האנושית), הם מתקשים להתמודד עם עול-יומם (בעיקר העול הרגשי).

מעל הכל, יצורי הפרא הם ילדים מגודלים וזה מה שניסיתי להגיד בתשובה הקודמת שלי. סנדק אמנם טען שההשראה העיקרית ליצורים הייתה הדודים והדודות מצד אמו שהיו מבקרים אצלם בבית בברוקלין, צובטים אותו ואומרים כמה הוא חמוד ושהם יאכלו אותו (ומכיוון שאמא שלו הייתה בשלנית איטית הוא תמיד חשש שזה באמת יקרה בסוף…). יש אפילו התייחסות לזה בסרט – גם דרך העובדה שהיצורים הם גם יצורות (דבר שהולך קצת לאיבוד בתרגום לעברית אבל למעשה סנדק עצמו קרא לאחד היצורים "ציפי") וגם כי לאחד היצורים (ודווקא לאחד עם האף הארוך…) קוראים איירה שזה שם יהודי אמריקאי קלאסי. מצד שני, זה מאוד ברור שגם בספר הם מתפקדים כמראות של מקס (שכזכור שולח אותם לישון בלי ארוחת ערב אחרי ההשתוללות). הם מין "ילדים על הקצה". בספר הם בעיקר מוצבים בקצה המשתולל והסרט באמת מרחיב את זה לקצה המתקשה, הבודד והעצוב שכמו שכבר אמרתי, הם קצוות ממשיים בחייו של כל ילד.

זה באמת חשוב שהעלית את עניין הבדידות כי הוא באמת מאוד מרכזי בספר ואני חושבת שבצד רגש הקנאה (שגם בו, כפי שציינת, הסרט נוגע באומץ) הוא הרגש המודחק ביותר, ממש בגדר טאבו, אצל מבוגרים וילדים כאחד. מגיל מאוד צעיר מלמדים אותנו שלהיות לבד זה רע ובדידות זה משהו שאסור לדבר עליו. אחד הפחדים הכי גדולים של הורים זה שהילד שלהם יהיה בודד וזו חרדה שעוברת אל הילד גם אם הם לא רוצים. מעט מאוד יצירות לילדים נוגעות בצדדים החיוביים שבלהיות לבד (וזה לא מפתיע שגם על הנושא הזה יש לסנדק ספר מקסים שגם כן לא תורגם – “One was Johnny” – שהוא חלק מסדרת הספרים המיניאטוריים שלו שמכונים “The Nutshell Library”. בהקשר זה אפשר לציין גם את "לבד על המרבד" שיעל דר בזמנו היללה אותו על האומץ לגעת ביופי שבלבד). יש אמנם לא מעט יצירות שנוגעות בצדדים השליליים של הבדידות אבל על פי רוב זה מהכיוון של "בהתחלה לא היו לו חברים ואז כולם הבינו שהוא נחמד ורצו להיות חברים שלו" (לתשומת ליבה של שולה מודן – מה דעתך על "לליאור לא היו חברים ועכשיו כבר יש לו" ככותרת לרב המכר הבא?). הסרט הזה לעומת זאת נוגע בצדדים הבלתי ניתנים לפיתרון של הבדידות, ברגעים שבהם ילד (וכל אדם למעשה) מרגיש לא מובן ואפילו בבדידות מבחירה כסוג של מגננה מפני הקשיים שבהתמודדויות חברתיות.

הקושי להתמודד עם עול היומיום הרגשי הוא משהו מאוד מרכזי בקיום הילדי. לא שכמבוגרים אנחנו מגלים את הסוד של איך להתמודד עם קשיים רגשיים (אני למשל מתעבת את הטענה ש"ילדים לא מבינים מה זה מוות" כאילו שאיזשהו מבוגר הצליח באמת להבין מה זה מוות או ש"ילדים מפחדים לישון לבד" כאילו שיש כל כך הרבה מבוגרים שנהנים לישון לבד). הדבר שאנחנו כן לומדים הוא שאין לנו ברירה אלא להכיל את הקשיים וזה משהו שכילד קשה יותר לעשות. במובן הזה יכול להיות שיצורי הפרא הם כל כך פראיים כי אין לידם מבוגר שיחלוק איתם בעול הרגשי של היום יום וייקח מהם מעט מהנטל – חסך שמגולם, כפי שציינו כבר כמה פעמים, בדרישה הכל כך מהדהדת של ג'ודי כלפי מקס בסרט.

אבל החזרה על משהו בפעם השלישית מעידה שבאמת השתוללנו מספיק ואחרי הכל יש ארוחת ערב שכבר מחכה לנו…

—-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

קשה להשגה

"לשחק אותה קשה להשגה" זו עיצה ידועה בהתחלות של קשר. יש והיא מועילה, ויש שהמשחק מוצלח מדי, עד שהצד השני נואש. זה נכון, אגב, לא רק ביחסים רומנטיים.

עלה בדעתי שהעיצה הזו מתבססת על שתי הנחות: הראשונה היא הקשר או היחס הישיר שאנחנו נוטים לחוות בין הטוב לבין הנדיר. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו מעתיקים את היחס הזה לבני-אדם, מניחים שהטוב הוא הנדיר. כך שאם מישהו הוא קשה להשגה, הוא כנראה טוב מאוד, איכותי, כמו תבלין שרק דוכן אחד בשוק מוכר.

לכאורה, ההנחה הראשונה היא חיובית: אדם ישחק עצמו כ"קשה להשגה," ובזה הצד השני יראה אותו כמו תבלין נדיר, וירצה אותו יותר. אך הצד השני הוא שאנחנו מצפים מהטוב להיות קשה להשגה. אדם שהוא "נגיש", הוא כנראה פחות טוב. וכך הבנתי שההנחה השנייה שבתשתית העיצה הישנה הזו היא שלא מגיע לך. הטוב יהיה קשה להשגה, כי בעצם לא יכול להיות שמישהו שהוא כה מוצלח, או מישהי שהיא בדיוק כמו שאני רוצה, תהיה מעוניינת גם. הווי אומר, הוא קשה להשגה, כי אני לא ראויה; או: היא קשה להשגה, כי אין סיבה שמישהי כמוה תהיה מעוניינת במישהו כמוני.

לשנה חדשה, שתביא עימה מפגשים חדשים או מחודשים, אני מאחל לעצמי לזכור שאין אנשים מושלמים, כלומר כאלה שאין להם מה ללמוד ממני, או שלי אין מה ללמוד מהם; להאמין שאני ראוי, ולהשתדל שלא להיות קשה להשגה בעצמי.

ועכשיו צריך ללכת לגלגל עלי-גפן. שנה טובה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על מתנות ומחוייבויות

נתקלתי אתמול במאמר שדן בספר שאינני מכיר, אך הכותרת משכה אותי: "מתנה, מחוייבות והיכרות". המאמר מודע לחובה שהוא חב למרסל מוס, ואני עדיין נושא עמי שאלות פתוחות מאותו שיעור בו נתבקשנו לקרוא עליו (הערתי על כך בקצרה בבלוג האנגלי שלי, בזמנו).

הבעייה המרכזית היא כזו: מוס מתאר את המתנה כהתפתחות היסטורית-כלכלית. המתנה גוררת עימה מחוייבות, שכן אם אני רועה צאן ובקר ואני נותן לשכן שלי, שהוא חקלאי, לכבוד החתונה של הבת שלו 20 חריצי גבינה (אותם יכולתי להחליף בסחר רגיל תמורת ירקות), ולא מקבל מהשכן שלי ירקות בשווי 20 חריצי גבינה, אני בבעייה, אליבא דמוס.

מצד אחד, התיאוריה הזו קוסמת באשר היא יכולה להוות מפתח לפענוח המטען הרגשי שכרוך במתנה כיום, כאשר אנו חיים בחברת-שפע. המתנה שינתה את מהותה, אך הרגלים שטבועים באנושות ממשיכים לפעול את פעולתם, בעיקר בכל הנוגע לנתינה וקבלה [אגב "קבלה", במונח של מוס – "accept", יש מימד של הסכמה שאיננו מופגן בעברית, שאיננה מרבה להבחין בין accept הרצוני ל-receive שמסמן תנועה או מהלך פיזי, לאו-דווקא תלוי רצון).

מצד שני, אני חושב שהתיאור הממשי של ההיסמכות הכלכלית-מסחרית על המתנה לצורכי-חיים, מקשה על ניסוח ניואנסים ביחס למטען שהמתנה נושאת עימה כיום. ציטוט כמה שורות מתוך המאמר יסייע כאן:

… במילים אחרות, כל [מעשה] נדיבות משמעו היכרות, אך היכרות שהיא מעבר להכרת-תודה מנומסת, ושמושתתת על שוויון-ערך. מאחורי המעשה שמוצג כנטול-אנוכיות מסתתר למעשה הגיון מסחרי וביטוי של אינטרסים אישיים.
… כפי שהסביר מרסל מוס, "לתת, פירושו להפגין עליונות, להיות יותר, גבוה יותר, אדון; לקבל מבלי לגמול חזרה, או מבלי להחזיר יותר, פירושו להשתעבד, להיהפך ללקוח ולמשרת, להיהפך קטן, ליפול מטה.

הציטוט הראשון, על אף שהוא של דלר עצמו, הוא ממש תמצית המחשבה של מוס. הניסוח הכלכלי, כמעט מרקסיסטי, מותיר מעט מאוד מרווח לטעמי, למתנות שאינן מבטאות צורכי-גוף מיידים. אנחנו נותנים מתנות כדי להביע אהבה (ואולי מביעים אהבה כדי להיאהב?), כדי להתחנף, כדי לשמח אדם יקר. האם תמיד האינטרס האישי נוכח שם? אני מוכן לקבל תשובה חיובית, אבל "ההגיון המסחרי" מרדד את הטענה, לתחושתי.

הציטוט השני, שבו דלר מצטט את מוס, מראה איפה הפרדיגמה הכלכלית של מוס הופכת לבעייתית עוד יותר עבורי. אם השכן שלי לקח את עשרים חריצי הגבינה ולא מצא הזדמנות להעניק לי ירקות בשווי עשרים חריצי גבינה, הרי שהוא בעל-חוב, ועל-כן הופך ללקוח או משרת וכו' (אנחנו מניחים, לצורך העניין, חברה שבה אין באמת אפשרות לנהוג כך, כיוון שאם יוודע שהשכן לא החזיר לי מתנה, אף אחד לא ייתן לו מתנות, והוא לא יוכל להתקיים. לכן, כשהוא לא מחזיר לי ירקות, אין זו קמצנות, אלא קושי ממשי ביבול).

עד כאן הפרדיגמה של מוס בחברה שכלכלתה מתבססת על סחר-חליפין בראש ובראשונה בצורה של מתנות. אבל מה קורה בחברת-שפע? ראשית, אם אני אביא למישהו מתנה של צורכי-חיים, יהיה בזה כמעט עלבון. על-פי המוסכמות החברתיות, אני לא יכול לקנות חלב, או אפילו זיכוי לחלב לשנה, ולהביא זאת כמתנת נישואין. אני יכול להביא גבינה או יין כמתנה, בשני תנאים: אם הוזמנתי לארוחה, ואני מוסיף לה משהו, ו/או אם היין / הגבינה ידועים כיקרים מאוד. במילים אחרות, היות שבחברת-השפע מוצרי הבסיס נגישים לכל, הם אינם ראויים להיחשב למתנה, ודווקא מה שאין בו צורך, הופך להיות מתנה ראויה. בקבוק שמן קנולה, טבלת מרגרינה או חבילת מלח בישול עולים כמה שקלים, ואינם יכול להיות מתנה, אף כי כל אחד זקוק להם. לא – דווקא משום שכל אחד זקוק להם. אבל גבינת ברי מיובאת, לצד בקבוק יין מתאים (כלומר, משהו שאפשר להסתדר גם בלעדיו), הם מתנה ראויה. בנוסף אליהם, יש לנו חנויות מיוחדות למתנות, מוצרי פנאי ולוקסוס שכולם עונים על הגדרת היסוד הזו: דברים שהנמען לא היה קונה בעצמו.

במציאות זו, האם הכלל שמוס ניסח עדיין תקף? כלומר, האם לקבל מבלי להחזיר (או מבלי להחזיר יותר) פירושו להשתעבד? לכל הפחות, אני יכול לדמיין על תרחישים סותרים. האישה שנותנת לבעלה מתנה ביום הנישואין על אף שהוא שכח אותו – האם היא משעבדת אותו (ברגשות אשם, ב"צבירת נקודות" לקראת הריב הבא וכיו"ב), או שמא היא משתעבדת לו, בזה שהיא מנציחה את העובדה שהיא חושבת עליו (כלומר, ואפילו באופן מילולי: הוא חשוב לה), והוא לא חושב עליה (היא לא חשובה בעיניו)?

ואולי בכלל העובדה שאני מוציא על מישהו 100 או 200 ש"ח (שמהווים אחוז קטן מהמשכורת) איננה יכולה להשתוות בכלל ל-20 חריצי הגבינה שבן-דמותי הכין במו-ידיו, ושהיוו ערובה לכך שיהיה לו מה לאכול בחורף הממשמש ובא, עד כי הפרדיגמה איננה רלוונטית בכלל?

ובכן, הסיבה שאני לא פוטר את מוס באופן חד-משמעי, היא שהמושגים שהוא מדבר בהם אינם זרים לי לחלוטין. העובדה שמתנה יוצרת תחושת מחוייבות, ושלעולם היא איננה אלטרואיסטית טהורה, אלא מגולמים בה רצונות, אם איננו רוצים לומר אינטרסים, של הנותן, היא הבחנה נכונה וחשובה. ואולי דווקא בשל העובדה שבעמודים הראשונים של הספר מוס כל-כך הרשים אותי, היה לי קשה שאח"כ הוא הצטמצם לפרדיגמה שלטעמי כלאה את הדיון במסגרת מצומצמת ופורמליסטית מדי.

Delers, Olivier. "Don, obligation et reconnaissance dans les Lettres d’une Péruvienne de Graffigny." ConTextes 5 (Mai 2009).

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה