המבולקה של הפוליטיקה הישראלית בימים אלה מולידה שלל ניתוחים של המצב ויכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח פוליטי. אף שאינני מתיימר להבין את כל ההתרחשויות אל-נכונה, אנסה לשרטט את קו המחשבה שלי תוך דגש על הצד המתודולוגי של המסקנות שלי.
מוסכם על כולם שפוליטיקאי איננו מגלה את מטרותיו האמיתיות. האמת הנושנה הזו מניחה שנבון מצד פוליטיקאי להסתיר את כוונותיו על-מנת לתמרן ביתר קלות מגזרים שונים למקום אליו הוא רוצה להגיע. אני חולק על ההנחה הזו, וחושב שפוליטיקאי טוב יכול היה לאסוף אנשים סביבו גם כאשר הוא חושף את כוונותיו, אבל מן הצד האנליטי ודאי שיש לקבל את ההנחה שפוליטיקאי יצפין את מטרותיו. רוב הפרשנים כיום מניחים שנתניהו איננו חושף את כוונותיו האמיתיות, ורק התמימים ביותר מניחים שאמירותיו בעד הרפורמה וכוונותיו שוות הן. הויכוח הוא לגבי המטרות האמיתיות, הנסתרות, ודיון בהן אינו יכול לצאת מגדר השערה. כאן אמרתי כבר בעבר שאני מתלבט בין שתי אפשרויות מרכזיות: על-פי-רוב, אני נוטה לדיעה שנתניהו לא התכוון להעביר את הרפורמה כפי שהיא מוצגת לציבור, ולמעט תיקוני חקיקה מעטים שאולי הוא מוכן להם, הוא מקווה שהרפורמה תיכשל, ושהמחלוקת החריפה בציבור תוביל לקואליציה רחבה יותר, שלא הייתה מתאפשרת מיד לאחר הבחירות. עם זאת, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות שנתניהו עבר תהליך של פוטיניזציה, שהוא כבר איננו רציונאלי, ושהדברים שאפיינו את שלטונו במשך שנים, ושאפשרו לנתח אותו, כבר אינם קבילים.
מלבד שתי אפשרויות אלה יש עוד דיעות רבות שנשמעות השכם והערב שאני דוחה אותן: אינני מקבל שהוא נתון לסחיטות של מפלגות אחרות (בתור הסיבה הראשית למעשיו); אינני מקבל שהוא עסוק אך ורק בתוצאות משפטו; ואינני מקבל את הטלת האשמה על בני-משפחתו. היכולת של נתניהו לקבל החלטות לא פופולריות ולשכנע אנשים שהוא עצמו אינו רוצה בהחלטה הזו, אך הוא נכנע ללחץ של אחרים היא אחד הכלים המובהקים להצלחתו ושימור כוחו לאורך השנים. הוא נוהג כרצונו ומצליח להסיר מעצמו אחריות להחלטות שלו, כאילו רק חולשתו כפתה עליו להיות בשלטון כל-כך הרבה שנים. הדיעה הזו היא סתירה מניה וביה והאופן שהיא משרתת את נתניהו כה ברור, שאין אלא לפסול אותה.
ההכרה בפער בין מילים ומעשים של שליט מעלה בעייה אפיסטמולוגית: כיצד לזהות את הרצון האמיתי של המנהיג? איך אפשר לדעת אם נתניהו רוצה ברפורמה ומתקשה להעביר אותה, או שהוא איננו מעוניין ברפורמה, ומשתמש בה לצורך אחר? בקדנציה הראשונה של נתניהו נכחתי במפגש פעילים עם יוסי שריד, ושאלתי אותו בדיוק את השאלה הזו: האם נתניהו רוצה בשלום ומתקשה לקדם אותו בגלל שותפיו הקואליציוניים, או שהוא איננו רוצה, ושותפיו הם אך תירוץ? היום אני יודע מה הייתי משיב לעצמי, אבל שריד ביטל את השאלה: מה זה משנה אם רוצה ואינו יכול או יכול ואיננו רוצה? העובדה היא שהוא איננו עושה. התשובה הזו מצמצמת את שאיפות הניתוח הפוליטי למה שניתן לדעת בוודאות, אבל אין זה נכון שאין הבדל בין האפשרויות הללו: אם מנהיג רוצה ולא מצליח, אפשר לתת לו להמשיך לנסות, אך אם יש יסוד סביר שהוא איננו רוצה, הסיכוי שמנהיג אחר יצליח גדול יותר.
יש מקרים בהם המנהיג טוען שהוא טעה, כשהטעות היא בלתי-סבירה. הבלוג הזה החל סביב הביקורת על אולמרט במלחמת לבנון השנייה, שהיה מקרה מובהק של טענה כזו: כל הסימנים הראו שאולמרט ידע מה הוא עושה כשהוא נכנס ללבנון ולא חותר להכרעה מהירה, ולמרות זאת, קל היה לתקשורת להאשים את חוסר הכשרתו הצבאית בניהול מלחמה כושלת. מעטים עצרו לחשוב עד כמה זה מוזר שכל סמל-ראשון במילואים הבין יותר טוב מאולמרט כיצד לנהל מלחמה. אני עדיין סבור שגרירת הרגליים במלחמה הייתה חלק מהאסטרטגיה של אולמרט (והעובדה שאינני חושב שהוא עשה טעויות שם, אין פירושה שאני מצדיק את מעשיו, ובעיקר את הקטל המיותר).
אבל המקרה הנוכחי הוא קשה יותר: נתניהו איננו אומר שהוא טועה, אלא מצהיר שהוא רוצה לעשות משהו, מתעקש שהוא יעשה אותו בעתיד, ופשוט עדיין לא הצליח להשלים אותו. יש לומר מיד שבמקרה כזה של פער בין מילים למעשים קשה הרבה יותר לקבוע את רצונו האמיתי של הפוליטיקאי: נניח שהרפורמה תיעצר, אפילו באופן חלקי – ודאי לא תהיה זו הוכחה חותכת שצדקתי כשטענתי שנתניהו מעולם לא רצה ברפורמה; אך גם אלו שיהיו משוכנעים שרצה בה ורק המחאה מנעה זאת ממנו לא יוכלו להוכיח זאת בוודאות. במקרים בהם מנהיג משקר לגבי רצון שיקרה משהו, והדבר איננו קורה, תמיד יש מקום לספק.
מדוע בכל זאת אני ממשיך לפקפק בכנות כוונותיו של נתניהו לחוקק את הרפורמה? בניגוד לרבים, אני סבור שהוא יכול היה להעביר את הרפורמה לפי שלושה תרחישים שונים בתכלית: שיטה אחת, שיש החוששים שהוא עדיין מתעתד לנקוט בה, היא שיטת הסלאמי. אלמלא בליץ החקיקה וריבוי ההצהרות מיום הקמתה של הממשלה, ספק אם השינויים היו גוררים כל-כך הרבה תשומת-לב. חקיקה יבשה והדרגתית שכוללת את מרכיבי הרפורמה עשויה הייתה לעבור הרבה יותר בשקט.
כנגד תרחיש זה אנשים טוענים שהרפורמה יעילה רק כחבילה, ואילו הממשלה הייתה מנסה ליזום את החוקים באופן הדרגתי כל אחד מהחוקים היה עולה לדיון בבג"צ, ובמוקדם או במאוחר הקואליציה הייתה נקלעת לקשיים שונים. החשש שמה שלא נעשה ב-100 הימים הראשונים כבר לא ייעשה בכלל הוא כביכול הוביל את הממשלה לקדם את הרפורמה כמכלול. אך אם זהו הרציונאל, מוזר שממשלה יציבה עם רוב מובטח בכל זאת נסוגה. בתרחיש השני, הקואליציה יכולה לקדם את החקיקה במהירות, למרות ההתנגדות החריפה, מתוך ציפייה שהמחאה תדעך. מחאות דועכות – זו דרכן. מיליון איש יצאו לרחובות למחות על יוקר המחייה ב-2011. נושאים שונים עלו כולל דיור, מוצרי בסיס, מעונות יום ועוד. שום פתרון לא הוצע להם. להיפך, המצב נעשה גרוע יותר. אנשים השלימו איתו, כאותה בדיחה נושנה על יודוקוליס ליפשיץ. נתניהו לא היה צריך הפגנת ימין בירושלים שיובאה באוטובוסים מהגדה המערבית. הוא לא היה צריך שתי הצהרות לאומה. הוא יכול היה פשוט לדאוג שכל הח"כים יגיעו למליאה, יצביעו על החוקים שהוכנו לקריאה שנייה ושלישית, להמתין לעוד סבב או שניים של הפגנות, ולבסוף המפגינים היו מתייאשים.
כנגד התרחיש השני, אנשים טוענים שהקואליציה לא הייתה יכולה להעביר את החקיקה, כי המחאה הציבורית החריפה גבתה מחירים שהתחילו לפורר את העמדה האחידה של הקואליציה. למשל, הודעת מילואימניקים שיפסיקו להתייצב למילואים אם תושלם החקיקה הפכה לסכנה אמיתית הפוגעת ביכולת-עמידותה של ישראל ולכן הצריכה התייחסות של שר הבטחון. אני מפקפק בכך בנחרצות: הודעות המילואימניקים, טייסים או אחרים, ניתנו כחרם לשעה, מתוך ציפייה שיפעלו את פעולתן. אך אילו החרם הזה לא יפעל את פעולתו, הוא גם לא יתממש. רוצה לומר, בכל עימות בטחוני בזמן הקרוב, אנשי המילואים ייתייצבו למרות הכל. אין לי ספק שמספר האנשים שאכן יעמדו במילתם (במקרה של עימות בטחוני) לא היה עולה על אחוז אחד מכלל אנשי המילואים, כלומר לא מסה שהיתה משפיעה באופן מהותי על תפקוד צה"ל. עיתונאים שנהנים לזרוע תבהלה ובכך מדמים לעצמם שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה דיברו בעקבות נאום גלנט על מצב בטחוני חמור, שדומה לסתיו 1973. הפחדות מעין אלה לקוחות מתוך ספר התרגולות של נתניהו עצמו: לפחות שתי מערכות-בחירות הוא ניהל על בסיס ההבטחה שהשנה היא 1938 ושהוא היחיד שיכול להציל את ישראל משואה גרעינית, ובסופו של דבר לא נקט בשום פעולה נגד הגרעין האיראני, והאיום הקיומי מעולם לא התגשם. אותו דבר תקף לגבי האיומים שמנגד: ישראל איננה עומדת בפני איום שדומה ל-1973, ואילו היה איום כזה כרגע, אותם אנשי מילואים היו ממהרים להתגייס. הם לא היו משאירים את הגבולות ללא הגנה בגלל המחלוקת החוקתית.
מי שחושב על הדברים בצורה ריאלית, ויודע שהטייסים ושאר המילואימניקים לא היו מממשים את איומיהם, מבין שני דברים נוספים: מסקנה זו העולה מן השכל הישר ידועה להדיוט שכמותי כפי שהיא ידועה גם לגלנט וגם לנתניהו. גלנט לא באמת חושש מסרבנות רחבת-היקף כזו שתוביל לערעור מצבה הבטחוני של ישראל, וממילא חשש כזה לא יכול להוביל אותו להתנגד לחקיקה. נתניהו לא באמת מאמין שגלנט נותן יד לסרבנות הזאת. שנית, לא רק שהקברניטים יודעים שבאיום הזה אין ממש, בכוחם להוכיח שאין בו ממש ולאיין אותו. החזבאללה שלח מפגע בצפון: לא היה מפתיע אם ישראל הייתה בוחרת בפעולת תקיפה רחבה בדחייה, בטענה שיש להשיב את ההרתעה. באותה מידה, השר במשרד הבטחון סמוטריץ יכול היה לבחור בשלל פרובוקציות כדי להבעיר את השטח בגדה. התגרות שהייתה מובילה לאלימות ומכריחה גיוס מילואים הייתה מתקבלת כגזירת גורל מבלי שכמעט היו שמים לב לאחריות הממשלה, כפי שקרה בעבר וכפי שמהלכים כאלה נוהגים להתנהל בתקשורת הישראלית. הדיון על המחלוקות המשפטיות היה נדחק הצידה, ועד שעשן הקרבות היה מתפוגג קשה היה להחזיר את המוטיבציה למאבק. הכלים ליצירת סבב אלימות נמצאים בידי הממשלה כל העת, והיא בוחרת שלא להשתמש בהם, באופן מפתיע, ובלתי-אופייני. נציגי הממשלה משתמשים בפרובוקציות רבות שנועדו להתסיס את השטח, אך לא משתמשים בפרובוקציות שהיו יכולות לערער על לגיטימיות המפגינים להיאבק. רבים מבין מתנגדי הרפורמה הורגלו לחשוב שהמבצעים שישראל עורכת בעזה ובלבנון הם הגנתיים בלבד ולכן לא ישימו לבם למדיניות הזה, אבל קוראים רדיקליים יותר שמודעים לאחריותה של ישראל לסבבי האלימות בשני העשורים האחרונים (מבלי להסיר אחריות מן הצד הערבי) צריכים לתת דעתם על הקלות שבה נתניהו וגלנט יכלו להעמיד את מחרימי המילואים במבחן כדי לחשוף שאין בהם ממש.
תרחיש שלישי שבו הקואליציה יכלה להעביר את החוקים הוא דרמטי יותר וריאלי פחות, אבל ראוי להזכיר אותו: נתניהו יכול היה להודיע שהוא מוציא עצמו לנבצרות. בנאום נרגש היה מוסר כי הוא קשוב למפגינים, הוא מבין שיש בעיה של מראית-עין וניגוד עניינים כשהוא מואשם בפלילים, ואף כי הוא ממשיך לטעון לחפותו, הוא איננו יכול לאפשר למצבו האישי להמשיך ולעכב שינוי מדיניות כה חשוב. על-כן הוא מכריז שנבצר ממנו למלא את תפקיד ראש-הממשלה, והוא משאיר את המשך החקיקה לראשי הקואליציה. הסדרת יחסי הרשויות למען הדמוקרטיה חשובה יותר מכל אינטרס אישי של אדם זה או אחר. מהלך דרמטי ואלטרואיסטי מעין זה היה מטעין את הדיון בתדמית של מאבק אידיאולוגי חשוב ומאפשר עוד יותר לזרז את הליכי החקיקה כשאחד הטיעונים המרכזיים של המתנגדים מתאייד.
אך כל מה שראינו היה הפוך מן ההגיון של מי שמבקשים להעביר את החוק: אין נסיון לענות על חששות המוחים; אין שום מאמץ לנצל את הסכסוך הישראלי-ערבי כדי לספק בסיס לאחדות והשתקת העיסוק בחקיקה; אין שימוש ברוב הקואליציוני כדי להתעלם מן ההפגנות. ולמרות כל זאת, יש פרובוקציות השכם והערב השופכות דלק על בעירת המחאה: חוק החמץ, למשל, יכול היה להיות חריף יותר בניסוח שלו, כך שיפגע בעקרונות של פרטיות ומידתיות, וידרוש תביעה של בג"צ. במקום זאת, העבירו חוק שמאפשר לאנשים לכעוס על כפייה דתית, כשלמעשה החוק לא מאפשר כפייה, ולכן לא יוביל לפסילה של בג"צ. הסיכום של נתניהו עם בן-גביר על הקמת משמר לאומי היה מיותר פעמיים: הקמת המשמר כבר סוכמה בממשלה הקודמת, כשעומר בר-לב היה השר לבטחון פנים; והיא אף נדונה כחלק מההסכמים הקואליציוניים של הממשלה הנוכחית. הסיכום החדש בין נתניהו לבן-גביר אינו אלא אשרור של מה שכבר סוכם פעמיים. בן-גביר יכול היה לדבר על כך עם נתניהו בחשאי, ולדחוק בו להאיץ את מה שכבר סיכמו. ההודעה על הסיכום, כאילו שמשהו חדש ניתן לו, היא בגדר פרובוקציה לציבור ונסיון להפחיד אותו. אני מנחש שזו לא המטרה מצד בן-גביר (ולכן החשש של הקמת המיליציה הוא ממשי), אבל אני סבור שנתניהו מעריך אל-נכונה את ההתנגדות לצעד כזה, ולכן חשוב לו לתת לו פומבי, בניגוד להגיון של צעד כזה, במיוחד כשאין צורך להודיע על כך, היות שכבר הוסכם על כך מזמן. גם פיטורי גלנט נראים לי מעין פרובוקציה מתוזמרת כזאת, וכאן אפילו לא הוסתרה עובדת התיאום בין השניים: גלנט לכאורה איים לצאת נגד החקיקה בחמישי, נפגש עם נתניהו וחזר בו, שינה את דעתו עד מוצאי-שבת ולכאורה פוטר יממה לאחר מכן ("לכאורה" – משום שטרם התברר אם גלנט קיבל מכתב פיטורים, ואם יקבל אותו כלל). שום דבר לא השתנה שיצדיק את שינוי עמדתו של גלנט פעמיים בתוך מספר ימים: המחאה הייתה בהיקף דומה, מכתבי המילואימניקים היו ידועים בחמישי, והשכל הישר שאומר שהם לא באמת היו עומדים במריים היה נכון גם במוצאי-שבת.
הערה לגבי תיאומים: במקרה הספציפי של גלנט ונתניהו אנחנו יודעים שהם נפגשו בחמישי, ואפילו נמסר לנו שהם דיברו על הרפורמה, האם גלנט יתמוך בה, וכולי. התגלגלות האירועים מעוררת אצלי את הרושם שהם מתואמים. אבל חשוב לומר ששאלת התיאום הקונקרטי היא נפרדת מסוגיית תואם האינטרסים שיכול להתקיים גם ללא תיאום ישיר. למשל, אני גורס שליברמן ממשיך לשרת אינטרסים של נתניהו, גם כשהוא מדבר בחריפות נגדו. אין שום סימנים שהם מדברים ביניהם בימים אלה, אבל אחת היא לי אם הם נפגשים בסמטאות אפלות, מעבירים מסרים סמויים דרך שליחים נסתרים כדי לתאם עמדות, או פשוט מתואמים טקטית מבלי לדבר. נתניהו וליברמן לא צריכים לשוחח כדי לדעת ששניהם בזים למערכת המשפט, שניהם מזלזלים בחרדים אך יודעים איך להשתמש בהם כשותפים מועילים, ושניהם שונאים שמאלנים וערבים שנאת-מוות. הם בילו שנים רבות בהסתודדויות כדי לדעת איזה עולם ערכים משותף הם חולקים, ואיך הראש של כל אחד מהם פועל. נתניהו לא צריך לחשוף בפני ליברמן שהוא איננו מתכוון לקדם את הרפורמה, כי ליברמן הבין יותר טוב ממני ויותר מהר ממני כיצד נתניהו יכול היה לקדם את החקיקה מהר יותר, ואיזה צעדים הוא עושה שמשהים אותה. סביר להניח שהוא גם יודע מה התוכנית הארוכה יותר, באופן שאני אינני יכול לראות. באותו אופן, נתניהו יכול לצפות מהלכים של ליברמן, ומרגיש רגוע יותר כשליברמן נמצא בחדר בזמן שיחת התייעצות של האופוזיציה עם לפיד, גנץ, ומיכאלי. נתניהו יודע שליברמן יגן על האינטרסים שלו ויסכל כל מהלך שיש בו שמאלנות ממשית (כאילו שלפיד וגנץ מסוגלים למשהו כזה), גם בלי שהוא יורה לו איך להתנהל. לכן, שאלת התיאומים היא פחות חשובה. אין צורך לחשוב במושגים של קונספירציות מסרטי מתח כדי לזהות שותפות אינטרסים.
אותה שיטה נכונה לגבי ניתוח של אי-תיאומים: אם ההערכה שלי נכונה, ונתניהו אינו מעוניין מלכתחילה בקידום הרפורמה (לפחות במתכונתה המלאה), ואך משתמש בה לצרכים פוליטיים אחרים, אין סיבה להניח שלוין ורוטמן שותפים למהלך. לא מן הנמנע שהם מבינים, או לכל הפחות חושדים, שנתניהו איננו מחוייב ליישום מטרותיהם. הם מצטרפים לבלוף שלו מתוך תקווה שיצליחו לקדם את סדר-היום שלהם אף שהוא איננו מתכוון ליישמה. השמועות על איומיו של לוין עשויות ללמד על כך: לוין אולי לא הופתע שנתניהו נכון לעצור את החקיקה, ולכן איים לערער את הקואליציה של נתניהו. אך משהובהר לו שאם יתפטר הדבר רק יחיש יצירה של קואליציה אחרת, שבה יקטנו הסיכויים עוד יותר, חזר בו מאיומיו. דברים דומים אמרתי גם לגבי ממשלת בנט: אני מעריך שמיכאלי והורוביץ הבינו שבנט מקים ממשלה בתור נאמן של נתניהו, לא כמישהו שבאמת מתנגד לו. אך לא הייתה להם ברירה אלא להצטרף לקואליציה כזו, מתוך תקווה שיוכלו להיבנות ממנה לחלופה אמיתית בהמשך.
כאמור, כל הניתוח הזה אינו יוצא מגדר השערה. אני עצמי אינני משוכנע במאה אחוז שזה הפירוש הנכון. אם תעבור החקיקה לא אדע אם טעיתי, או שהבלוף הלך רחוק מדי עד שהתממש. אם החקיקה לא תעבור, לא אדע אם צדקתי, או שנתניהו באמת עבר תהליך של פטיניזציה וניסה להפוך לשליט סמכותני בלי מצרים, והובס. אני משאיר את האפשרות שהוא בלתי-רציונאלי פתוחה להמשך, אבל בינתיים ממשיך לראות באירועים התנהלות הגיונית מצד שחקן מחושב ואכזר, שמוכן לגרום נזק כבד לחברה הישראלית לקידום מטרותיו – כפי שאני חושב עליו מאז 1996.
[נ.ב. – לאחר שהשלמתי את הכתיבה ובטרם הספקתי לפרסם נודע כי הליכוד נסוג מכוונתו לקדם את חוק המתנות לפני היציאה לפגרה. אם יש חוק שהייתי מוכן לנחש שנתניהו אמנם ירצה לחוקק במסגרת חבילת הרפורמה, גם אם כל השאר מופסק, הרי זה החוק הזה. עצירת החוק הזה מחלישה את הטענות שלי, בהיותה סימן שנתניהו באמת איננו שולט במהלכים ומתקשה להעביר חקיקה כרצונו. בניתוח פוליטי אין ברירה אלא להעביר את העובדות לתחום הפרשנות, תחום בו הכל פחות ודאי. העובדות מצטברות באופן שתומך בדיעה מסויימת או מחליש אותה, ועם התפתחות האירועים אפשר שניתוח המהלכים ישתנה.]
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 