על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

מחנות בדרך לשלום

קראתי השבוע את האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה, Once Upon a Country. מעבר לעלילת חייו עצמה, הספר מספק הצצה פנימית אל יחסי ישראל-פלסטינים בכל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות. נוסייבה מתאר את הדברים מנקודת מבטו, ומספק פרטים רבים שלא היו ידועים, או שלא נשארו בזכרון הציבורי למרות שנתפרסמו בזמן התרחשותם. כך הוא מתאר שעוד לפני מלחמת המפרץ הוא ופייסל חוסייני קיימו מגעים עם ממשלת שמיר בנוגע להסכם שלום, דרך משה עמירב (אז במועצת עיריית ירושלים) ועם השר דאז אהוד אולמרט.

היחס שלו לערפאת אמביוולנטי: הוא לא נמנע מלמנות את חסרונותיו וטעויותיו העיקריות, אך את המעשים הקשים ביותר של ערפאת הוא מייחס לחוסר-תשומת לב. כך למשל, הוא מתאר דו"ח על השחיתות שהוא יחד עם נציגים נוספים נתבקשו להגיש ליושב-ראש. הוא אומר בפה מלא שערפאת לא עשה דבר עם הדו"ח, אך מייחס זאת לנטייה שלו שלא להתמודד עם פרטים. הביטול הזה של ערפאת, עומד בסתירה לנקודות אחרות בהם הוא מתאר אותו ומקשה על האמינות של הספר. כך גם במקרים אחרים, למשל, כאשר הוא מבליע אמירה על כך שערפאת נהג לתת פקודות בטלפון בקשר להכנה למאבק בישראל, רק מתוך מחשבה שהישראלים מצותתים לו, וכדי לדרבן אותם להתקדם בתהליך השלום.

אבל התמונה העיקרית העולה מתוך הספר, וזו לא אמורה להיות הפתעה, היא שבתוך הציבור הפלסטיני ישנה קבוצה שבאופן עיקבי מעוניינת בהכרה עם ישראל, וחיים בשתי מדינות זו לצד זו בשלום. דבר זה מחזק את תחושתי בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיק לחקור בנושא, כי המאבק העיקרי צריך להתקיים בין אלו המעוניינים לחיות בשלום, לבין אלו שאינם מעוניינים בכך.

הבעייה היא שלמרות שבכל אחד מן העמים המעורבים בסכסוך ישנם גורמים המאמינים בשלום, כל אחד מהצדדים אינו מצליח להתגבר על תחושת מחוייבות-על לעניין הלאומי הגובר על הרצון בשלום. כאשר סרי נוסייבה בוחר לתאר את ערפאת בצבעים חיוביים, למרות ה"כשלונות" שלו, שחיבלו בסיכוי לשלום-אמת, הוא בעצם בוחר לצדד בנראטיב פלסטיני על חשבון תהליך השלום.

גם בצד הישראלי יש יותר מדי מקרים בהם מחנה השלום נותן לצד הלאומי לגבור על רצונו בשלום ובצדק אנושי. הבעייה של הצד הישראלי היא סכיזופרניה: יש פעמים בהם הוא מזדהה עם זהותו הלאומית הישראלית על חשבון השלום, ויש שהוא חושב שהדרך הנכונה לבטא שלום היא מתוך הזדהות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.

הבלבול בין מאבק לשלום ולצדק לבין מאבק לאומי לשחרור איננו נחלת השמאל הישראלי בלבד. גם פעילי שלום המגיעים מחו"ל נופלים באותו פח בדיוק. במקום לבנות תשתית לשלום, הם מעדיפים לתמוך בנראטיב לאומי זה או אחר (לרוב הפלסטיני, מן הסתם). כך הם מעמיקים את השינאה, את הבורות, את האלימות, תחת בנייה איטית ועיקשת של שלום.

בישראל /  פלסטין ישנה קבוצת מיעוט שמעוניינת בהמשך הסכסוך. זו קבוצה שחוצה הגדרות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות. ייתכן שישנה עוד קבוצת כוח קטנה שמעוניינת בשלום. לפעמים אני בספק באשר לזה. מה שאני שמוכנע הוא לגבי הרוב הדומם. הרוב הדומם שכל רצונו הוא לחיות את החיים הקטנים שלו בשקט. בלי מוות, בלי פוליטיקה. על הרוב הדומם הזה, מעצם טיבו, קל מאוד להתשלט, כפי שקבוצת הכוח שמעוניינת בהמשך הסכסוך עושה כבר עשרות שנים. זו הסיבה העיקרית שאינני יודע אם יש קבוצת כוח נגדה שמעוניינת בשלום, או שאלה המעוניינים בשלום אינם מהווים באמת משקל-נגד פוליטי.

בפרינסטון יש שני "תאים" שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האחד הוא המרכז לחיים יהודיים, והשני הוא הועד למען פלסטין. הבעייה היא שכל אחד מהם עסוק יותר בעניין הלאומי מאשר בשלום. אני לא מוצא את עצמי לא בזה ולא בזה.

אין לי עניין במאבק לאומי למען שחרור פלסטין, כמו שאין לי עניין בלאומיות צרפתית, אמריקאית, או הודית. היהדות היא מרכיב בזהות שלי, אבל לא מרכיב שאני מוכן להקיז דם בעבורו. ברור לי שכדי להגיע לשלום ולצדק יהיה צורך בפגיעה כלשהי בזהותה היהודית של ישראל. אינני יודע אם זה ייעשה דרך מדינה דו-לאומית, מדינה קנטונלית או שתי מדינות. זה גם לא משנה. כל אלה הם מודלים בלבד, שעם רצון טוב יכול להצליח, ובלעדיו – נדון לכשלון.

אני מוכן לשתף פעולה ולתמוך בכל מי שחיים שקטים חשובים לו יותר מאשר זהות לאומית. עם כל מי שיודע שניתן לשלב ידיים כדי להפוך את חבל-הארץ הזה למקום שכדאי לחיות בו. עם כל מי שיודע שאיומים אקולוגיים הם קטלניים יותר מאיומים דמוגרפיים, ומוכן להפסיק לשחק בדמוגרפיה בשם הפוליטיקה והלאום. עם כל מי שמעדיף דמוקרטיה חילונית, על-פני תיאוקרטיות וקלפטוקרטיות (כפי שנוסייבה מגדיר בספרו את שלטון השחיתות הקיים באיזור).

עוד יבוא שלום עלינו

אחת התוצאות האומללות של הסכם אוסלו, היא דחיקת רגליהם של מנהיגים פלסטיניים מקומיים על-ידי שלטון השחיתות של ערפאת. המשחקים העלובים של שלטונות ישראל, שפחדו מסרי נוסייבה, מחנאן עשראווי, מפייסל חוסייני, הביאו מנהיגים שלא ניתן להידבר איתם.

כיום המצב הוא נוח ביותר עבור אלו החרדים מהשלום: בראש הרשות הפלסטינית נמצאים אנשים שאינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, ובמקום הצורך לקיים דיון על איך ייראה השלום, או על הצורך בהפסקת הטרור, ישנו דיון על משבצת התחלתית יותר, האם יש זכות קיום למדינת ישראל. מהנקודה הזו, קשה מאוד להתקדם לעבר משא ומתן. השיח הכפול לגבי אבו-מאזן מקיים אותה מטרה: "רק איתו נהיה מוכנים לדבר / הוא לא מייצג אף אחד".

מאבק השמאל לסיום הכיבוש הוחלף במאבק הלאומי הפלסטיני. אלו כביכול ניואנסים, אך הם בעלי מהות. ארגונים בינלאומיים שרגילים לעמוד בשטחים כנגד צה"ל, עומדים נבוכים נוכח האלימות הפוליטית הפנימית בעזה. הם כל-כך רגילים לתמוך באלימות כנגד צה"ל (בהיותה סימן של שחרור), שהם מתקשים לצאת בגלוי כנגד אלימות. אילו היו מציבים ערכים כמו שלום או שוויון בראש מאבקם, במקום מאבק לאומי, היו יכולים להתנגד במפורש כנגד המתחולל כעת.

דרוש ארגון שלא יסייע לפלסטינים לעמוד כנגד דחפורים של צה"ל, אלא שילמד אותם אנגלית, מתמטיקה. יתעקש על הכנסת אוכל לרצועה. יתעקש על ערכים אוניברסליים תחת מאבק לאומי. אלמלא הייתי מוטרד כל-כך מפעולתה של ישראל בעשורים האחרונים לסיכול כוחות השלום אצל הפלסטינים, הייתי מציע שגם ארגוני שמאל ישראלים יעסקו בזה.

שמחתי להתקל ברשת במאמריו של סרי נוסייבה, ובאתר שהוא מפנה לארגון שאשתו עומדת בראשו. כל-כך מעט אנו שומעים על יוזמות מעין אלו, וכמה אנו זקוקים להם.