אז מי חושב שעתידה של ישראל מוטל בספק, ומדוע

הדיעה שהריבונות היהודית בפלשתינה-א"י היא ברת-חלוף מיוחסת על-פי רוב לאנשי השמאל, אלה המזהירים אפוקליפטית שיש להציל את ישראל מידי עצמה, ושמנהיגים קצרי-ראות ו/או ערלי לב ואוזן מובילים אותה לאבדון. אזהרות כאלה, המקפלות בתוכן תקווה נאיבית כידוע, אינן נחלת השמאל הקיצוני בלבד. גם השמאל הלאומי לוקה ברוח זו, כפי שמתבטאת גם בכמיהה הנוסטלגית שלהם לעבר (הבטוח?) יותר. ספרות אפוקליפטית, אגב, מתאפיינת בפנייה אל העבר כביסוס לאזהרות העתיד.

על-כן, הסתקרנתי כשראיתי את הספר "ישראל: עתיד מוטל בספק" (רסלינג, 2011). רכשתי אותו מיד לטובת ידיד ומורה שביטא סנטימנט דומה בשיחה איתו, וטרם התפניתי למסור את המתנה, קראתי אותו בעצמי. הספר, ואולי אין זה מפתיע יתר על המידה, דווקא נחלץ להגנתה של ישראל. בתיאור האיומים המוחשיים מולם היא ניצבת מבית ומחוץ, המחברים מצדיקים, למעשה, את התנהלותה, ומבקרים את הביקורת האירופאית החריפה והמוגזמת, לדידם, על ישראל.

מפתיע, ואף מרענן, לראות ספר עם נטייה כזו בהוצאת רסלינג. ואף כי הוא איננו נטול-פגמים, שיימנו מיד, יש בו כדי להציב אתגר ממשי לחשיבה משמאל על הסכסוך. המגמה הפרו-ישראלית הברורה מונעת ראייה מפוכחת יותר על חלקה של ישראל ועל שלילת-זכויות שהיא באחריותה הבלעדית, ובצורתה הקולקטיבית איננה יכולה להיות מוצדקת מבחינה בטחונית. בעייה נוספת בספר נובעת מכך שהוא תרגום של ספר שנועד מלכתחילה לקורא שאיננו מכיר מקרוב את המציאות הישראלית. אף כי מקובל כיום להציע תרגום מלא ומדוייק ולאפשר לקורא לחוות את הפער התרבותי בתרגום, הקריאה המחישה את היתרונות של גישות ישנות יותר לתרגום, שהתקינו את המהדורה לקהל היעד. כך, למשל, החלוקה המפלגתית והמגזרית הנסקרת בדיון בשסעים הפנימיים של ישראל [עמ' 216 – 217] היא כמעט מיותרת לקורא הישראלי. אין בה פן מחקרי של ניתוח חדש, אלא שרטוט גס וידוע המיועד באופן מובהק למי שאיננו מכיר את הרכב החברה ומבנה המערך הפוליטי.

המחברים, על-פי המסופר עליהם בגב הספר, אינם חוקרים מומחים בתחום זה, ואף-על-פי-כן ביצעו עבודה יסודית באיסוף נתונים שיועיל ויעניין גם את הקורא הישראלי. עם זאת, חלק מן הנתונים הללו אינם יוצאים מגדר דמגוגיות רגילות ומוכרות, שאין בהן כדי לתרום להבנת הסכסוך או לפתרונו. כך, למשל, עמ' 127 – 132 כוללים סקירה מאלפת על החלטות שהתקבלו באו"ם, וחלקן היחסי הנוגע לישראל ביחס לכלל החלטות האו"ם. הנתונים מצביעים ללא ספק על בעייה והטייה של האו"ם, אך זוהי ביקורת שעיקרה נוגעת לחוסר התפקודיות של האו"ם. הקורא הישראלי יכול ליהנות מאישוש מספרי לתחושתו שה"או"ם שמום" הוא אנטישמי ורודף את ישראל, אך אין בכך כדי להצדיק אפילו עוול אחד שישראל מקיימת ממש יום-יום כנגד מיליוני פלסטינים. יתר על כן, סקירה כזו של מספר ההחלטות ואחוזיהן אין בה די כאשר ברור שהיא משרתת את המגמה הפרו-ישראלית של הספר, ומתעלמת מגורמים אחרים ההופכים את מעמדה הייחודי של ישראל למורכב יותר. כך, למשל, היחסים המיוחדים שבין ישראל לארה"ב, והמעמד המיוחד של ישראל באיחוד האירופי (בהתחשב בעובדה שישראל איננה באירופה). דברים אלה אינם דומים להצהרות של האו"ם, אלא מעשים ממשיים, שאין בהם כדי לשלול את העובדות המובאות בספר, אך יש בהם כדי להאיר מציאות מורכבות יותר ולהעלות שאלות שאינן מקבלות תשובה.

דוגמה אחרת מופיעה בדיון על עלות הקיום הבטחוני, שמוזכרת כגורם להתרוששות [214 – 216]. אף כי מובאת דיאגרמה הממחישה שחלקו של תקציב הבטחון ביחס לתמ"ג הוא עצום, המחברים אינם מביעים ביקורת על המבנה הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, שמציב את צה"ל בפרט ומערכת הבטחון בכלל במרכז ההוויה הציבורית. האיומים הממשיים הם אמנם הגורם המרכזי לחשיבות צה"ל, אבל אין זה אומר שאפשר לפטור בלא-כלום את ישראל על היעדר פיתוח בריא של חיים אזרחיים. פיתוח כזה הוא הכרחי לא רק מן הצד הערכי-דמוקרטי, אלא אפילו מן הצד הבטחוני. דברים כגון אלו אפשר למצוא, גם אם במבט פחות ביקורתי משהייתי רוצה, בספרו של ישראל טל, "בטחון לאומי", שהננו עדיין החיבור המרשים ביותר שנכתב על אסטרטגיה ישראלית. המחאה החברתית שהחלה בקיץ שעבר מגרדת במעט את הפרה הקדושה של תקציב הבטחון, ויש לקוות שצדדים נוספים של מרכזיות צה"ל בקיום הישראלי ייחלשו כחלק ממגמה להציב את צרכי כלל הציבור במרכז (כולל הדוגמה המוכרת של גלי צה"ל, כמובן).

בסופו של דבר, אין המחברים מציבים פתרון או אפילו ניתוח מושכל של המצב. לעתים הסגנון גולש לדמגוגיה נרגשת של ממש, בעוד חלק מהבעיות אינן בעיות מהותיות, ואילו אחרות אינן מטופלות כראוי. עם זאת, הספר חשוב, כפי שאמרתי, בהציבו מראה מהופכת לסכנות המרכזיות שהשמאל מתרכז בהן, ושאינן תלויות בכיבוש: חולשתה הכלכלית של ישראל, סביבה עויינת אידיאולוגית, התפתחות והפצת אמצעי-השמדה המונית. איום הטרור איננו גדול, לדעתי, כפי שהמחברים מבקשים להציב אותו. הטרור הבינלאומי אמנם דורש התארגנות בינלאומית של כוחות שמירת החוק, אך יש לראות בו את מה שהוא: פגיעה ספוראדית באזרחים, ולא איום קיומי אידיאולוגי. ככזה, ארגוני הטרור אינם מציבים איום גדול יותר מאשר זה שמציבים רשתות של סחר בבני-אדם או קרטלי הסמים. כפי שאלה אינם מופיעים ברשימת האיומים של המחברים, אף כי אזרחים ישראלי נפגעים מהם, ואף מקפחים את חייהם, כך אין לראות ברשימה המפורטת של תאי הטרור כאילו כולם מציבים איום ממשי על ישראל.

כנגד האיומים הממשיים, לעומת זאת, השמאל הישראלי צריך לספק תשובה. כזו שאיננה ממעיטה בערכםם ולועגת למי שחושש מן העוינות הסובבת אותו, אלא מסוגלת לייצר מענה רהוט וערכי שמבלי לוותר על המחוייבות לזכויות-אדם, ניצב גם לצד הבטחון הלאומי. כל עוד השיח הציבורי מניח סתירה כוזבת בין זכויות לבטחון, השמאל ימשיך לבוסס במדמנת הכשל של עצמו, כמי שבחר לוותר על הבטחון.

רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ. ישראל – עתיד מוטל בספק. הקדמה מאת אלי בר-נביא. תרגום והערות: אבנר להב. תל אביב: רסלינג, 2011.

Richard Laub et Olivier Boruchowitch. Israël: Un avenir compromis. Préfacé par Élie Barnavi. Paris: Berg, 2009.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בעקבות שני מאמרים על 11\9

שני הגליונות האחרונים של ה-New York Review of Books כללו מאמר נרחב על הפיגוע בתאומים והשלכותיו, לרגל עשור לאותה התקפת הטרור. שני הכותבים, דייויד קול ומארק דאנר, התמקדו בשאלות של זכויות-אדם, החוקה האמריקאית והמשפט הבינלאומי. שני הכותבים מתייחסים כמובן מאליו שיש להעמיד לדין את האחראים למדיניות העינויים בזמן ממשל בוש, ומדבריהם משתמעת ביקורת על ואכזבה מהנשיא אובמה, שלא נקט בשיטה זו. אצל קול ישנו מימד משפטי נוסף, המבקר את הססנותו של בית-המשפט העליון.

מאמרים מעין אלה עומדים לזכותה של ארצות-הברית, שגם לאחר פיגוע כה מזוויע עדיין נשמע בקול רם וברור, מעל במה יוקרתית ומכובדת דברים נכוחים כאלה, התובעים לשמור על הערכים העומדים ביסודה. ולגנותה של ארצות-הברית, כמובן, עומדת העובדה שמאמרים אלה עדיין הינם בבחינת דעת-מיעוט של עילית אינטלקטואלית, בעוד המדיניות עצמה נותרה ללא פגע. ג'ורג' בוש לא ייזכר כפושע מלחמה, ובחלוף הזמן, נשיאותו תבטיח את היותו קונצנזוסיאלי, ממש כשם שכהונתו האחרונה של אריאל שרון טיהרה את דימויו הציבורי לאחר מלחמת לבנון.

למרות שכותרת המשנה של מאמרו של דייויד קול הייתה, "מה עדיין איננו יודעים," נושא הידע והידיעה מופיע בצורה ישירה הרבה יותר במאמרו של דאנר. בנוסף לאזכור האמירה המפורסמת של ששר ההגנה דאז ראמספלד, דאנר עוקב אחר סיפור אחד של עצור שמוחזק שלא בדין, ומפרט לא רק את מסכת העינויים שהוא עבר, אלא גם את השתלשלות ההתייחסות התקשורתית עליו. הסיפור הקפקאי הנורא הזה משמש דוגמה מוחשית לכשל הטקטי שבעינויים, בנוסף לכשל המוסרי העומד כנגדם ממילא:

Soufan has argued strenuously, first as an unnamed source for journalists and now in newspaper articles and congressional testimony and a book in his own name, that all the valuable information that was gained from Abu Zubaydah—including the identity of so-called “dirty bomber” Jose Padilla and the code name of Khalid Sheikh Mohammed—was gained in those initial discussions. Traditional interrogation, he and his colleagues contend, was working. Torture was not needed.

Others in the government, particularly in the CIA, did not believe it; they were convinced, as a Justice Department report has it, that “he was not telling all he knew.” How did they come to this conclusion? It is a fascinating question. Unlike the fantasy parable of the Ticking Bomb, in which officials know everything—that the nuclear bomb has been planted, that it will be detonated soon, that the man in custody who denies knowing its location actually knows it, that only torture will make him speak—in the real world it is the vast unknowns we fear, the deserts of ignorance, unbounded by any certain facts.

[עלי] סופאן שב וטען, ראשית כמקור אנונימי לכתבים, ועתה תחת שמו במאמרים עיתונאיים, עדות בקונגרס וספר, שכל המידע השימושי (אולי: רב-הערך –א"ע) שהושג מאבו-זביידה – כולל זהותו של "המחבל המלוכלך" לכאורה, חוזה פדייה ושם הקוד של חאליד שייח מוחמד – הושג באותן שיחות ראשוניות. שיטות חקירה מסורתיות, הוא ועמיתיו טענו, היו יעילות. לא היה צורך בעינויים.

אחרים בממשל, במיוחד בסי.איי.איי., לא חשבו כך; הם היו משוכנעים, כפי שדו"ח של משרד המשפטים ציין, ש"הוא לא סיפר לנו את כל מה שהוא ידע." כיצד הם הגיעו למסקנה הזו? זו שאלה מרתקת. בניגוד למשל הדמיוני של הפצצה המתקתקת, שבו הפקידים יודעים הכל – שהוטמנה פצצה גרעינית, שהיא תתפוצץ בקרוב, שהעציר שמכחיש כי מיקומה ידוע לו בעצם יודע, ושרק עינויים יגרמו לו לדבר – בעולם האמיתי אנו חוששים מהנעלמים הגדולים, מדבריות הבורוּת שאינם כבולים לעובדות נתונות.

קול אופטימי יותר מדאנר. הוא טוען שהתהליך כולו, למרות שהצביע על חולשות של הדמוקרטיה האמריקאית., העיד גם על חוסנה, ועל תקפותה של החוקה כמסגרת מייצבת ושומרת-חוק. עם זאת, הוא מחשב שארצות-הברית מוציאה בין 16 ל-27 מיליון דולר בשנה על כל טרוריסט פוטנציאלי, בסכום כולל של 80 מיליארד דולר לשנה.

זהו סכום כמעט דמיוני. לחיי אדם, כידוע, אין מחיר. האם היה שווה לארצות-הברית להוציא 80 מיליארד דולר כדי למנוע את קריסת התאומים, על אובדן חיי-האדם הנורא שבהם? בדיעבד ודאי שנענה בחיוב. איש לא יטען (ובצדק), שאם הברירה הייתה מוצגת כך הוא היה מעדיף לשמור על 80 המיליארד. אך האם ראוי לארצות הברית להוציא סכום כזה כל שנה, בידיעה שהוא יילך ויתפח, במאמץ שווה אחרי מחבלים עתידיים, שיכולותיהם וכוונותיהם לוטות בערפל? דומני שחברה בריאה, עם כל המחוייבות של משטרה לבטחונה, מחוייבת גם לא להיכנע למירוץ חימוש אינסופי מול כמה בודדים שחוסר-אחריותם אינו מגביל את משאביהם.

עשור אחרי הפיגוע בתאומים, אנחנו יכולים להעריך אל-נכונה את השלכותיו. אלה שנפגעו אישית, לעולם לא ישתקמו סופית. הם יישאו את אובדנם בכל אשר יפנו. אך הוליווד וניו-יורק, בניגוד להתנבאויות הרגשניות של ההלם הראשוני, לא השתנו. הוליווד חזרה לצלם, להפיץ ולהקרין מראות-אימה, גם אם סרט או שניים נגנזו מיד לאחר המתקפה. ניו-יורק עודנה צפופה ומפוייחת, עם עשירים לאין-קץ ועניים חסרי-כל ברחובותיה. עם המסעדות היוקרתיות ביותר והמזללות המצחינות ביותר, המוזיאונים, ההצגות, שדירות הקניות, ובעיות דיור, תחבורה ותברואה. אותה ניו-יורק.

אי-אפשר להביס טרוריסטים, כי תמיד יהיה עוד משוגע, עוד נפש רצחנית, שתהיה מוכנה ליטול חיים של אחרים. אבל החדשות הטובות הן שהטרוריסטים לא יכולים לנצח. גם כשמפילים את מגדלי התאומים ליסוד, אמריקה היא עדיין אמריקה, והטרור לא השיג שום מטרה פוליטית. העדות המוחשית הזו נכונה גם למקרה הישראלי. אנחנו נמשיך להתאבל על קרבנות חפים מפשע משני הצדדים, אבל לצד זה יש להתנגד נחרצות לעינויים, להריסת בתים, להחזקת אנשים ללא משפט, ולהוצאה בלתי-מבוקרת של משאבים כנגד המחבל הבודד או הקסאם האחד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שוב על היחס בין טרור לפשיעה, ועוד הערה בסוף על מדינה מפורזת

בפוסט על התגובות לרצח באיתמר, העליתי שוב את האפשרות להתייחס לפעולות טרור כקטגורייה פלילית. מובן שכבר יש התייחסות פלילית לטרור במובן זה שפעולות טרור הן עבירה על החוק ושמבצעיהן נשפטים על-פי הדין הפלילי. ועם זאת, להצעה הזו יש השלכות הן ביחס הרטורי-תקשורתי-ציבורי לפעולות עצמן, הן במישור האתי-ערכי של היחס לטרור, ואולי אף במישור המשפטי-פוליטי.

ראשית, אציין שצורמת לי לעתים ההבחנה בין פשעים קטלניים "על רקע לאומני" לבין פשעים קטלניים בעלי רקע אחר, המכונה לרוב "פלילי" סתם. הצרימה ניכרת במיוחד כאשר טיבו של האירוע טרם הוברר, והקריין מדווח כי " לא ברור אם הרקע למעשה לאומני או פלילי". כמעט אפשר לשמוע דריכות רבתי: אם הרקע הוא לאומני, הרי שזה חמור מאוד שמחבל חדר ללב תל אביב, הרצליה או בת-ים, ודקר אדם חף מפשע. הציבור נמתח כקפיץ כדי לגנות את הטרור, את הפלסטינים, את ההסתה, את השמאלנים, להאשים את משרד הבטחון שאיננו מזדרז בהקמת הגדר, את השב"כ, את מי לא. ואם אלו נערים שפעלו על דעתם עצמם? ניד ראש, צער מעושה, לא יותר מזה. אי-אפשר להפיק לקח פוליטי על הפלסטינים, והעניין דועך.

לכן, אני חש שיש חשיבות להצביע על הדמיון בין הדברים, להזכיר שיסוד פושע בנפש האדם מחפש מוצא, עניין ופעילות. גדל האדם בחברה בה יש סכסוך לאומני אלים, או מהפיכה אידיאולוגית כלשהו, רשאי הוא לרתום את יצריו הרצחניים לאידיאולוגיה הזו. גדל בסתם חברה קפיטליסטית מתירנית, ייאלץ לקנות לו סכין או נשק ולרצוח בלי אידיאולוגיה. התבוננות כזו מחריפה את הביקורת על כל אותם רוצחים שאינם מחבלים, ומוציאה את העוקץ הגזעני מההתבוננות הלאומנית על מחבלים, כאילו יש בהם יסוד רצחני גדול יותר מאצלנו. ולא היא: אותו יסוד רצחני פועל בשתי החברות, ואילו בשנייה הוא מקבל ביטוי בולט יותר בהקשר הפוליטי. גם מבין הישראלים, כמובן, יש כאלה שהיסוד הזה מקבל אצלם לגיטימציה לאומית והם הופכים לגיבורים לאומיים, אף כי עיקר פעולתם היה פגיעה בחפים מפשע. האחדת ההתבוננות מחלישה את הדה-הומניזציה הכללית של האוייב, כיוון שבמקרה כזה הפיגוע באיתמר, למשל, איננו נתפס כמעשה שבאמת נעשה בשם הלאומיות הפלסטינית, או כמעשה ששירת את כלל העם הפלסטיני, אלא ממוסגר כמעשה רצח שמבצעיו ביקשו לתת לו הקשר כזה, ואילו אנו כוללים אותו באותה קטגוריה של הטבח במשפחת אושרנקו או רצח אריק קארפ, למשל. וכך יאה. המניעים האידיאולוגיים של המבצעים אינם צריכים לעניין אותנו במקרים כאלה, אלא רק כוונותיהם הרצחניות. אם האידיאולוגיה ראויה או צודקת, היא תישמע ותפלס לה דרך במעשי צדק ובדברים, ואין לה צורך במעשים כגון אלה. על אחת כמה וכמה כשאין אידיאולוגיה.

הבעייה השנייה שההפרדה הזו יוצרת היא מיסגור פשעי טרור כאירוע צבאי. במלחמה אנו משהים קודים תרבותיים ומשפטיים מסויימים (לא את כולם, לכן "מסויימים"). בניגוד לטרור ולפשיעה, לא הכוונה המיידית של החייל חשובה, אלא דווקא "הכוונה המורכבת", אותה אידיאולוגיה בשמה הוא פעל. במילים אחרות, גם בין חיילי גרמניה הנאצית, וגם בין חיילי צבא ארצות-הברית נמצאו יחידים שבשעת-כושר מסויימת כיוונו את נשקם וירו על מנת להרוג. הכוונה המיידית היא ליטול חיים, אותה כוונה שביום-יום היא החמורה מכל. אבל החייל האמריקאי שפעל כך, עשה זאת במסגרת גוף רחב יותר, בהקשר רחב יותר, כאשר הכוונה המורכבת, או האידיאולוגיה שבשמה הוא לחם, היא מאבק למען החירות, השוויון והצדק, ואילו החייל הגרמני עשה זאת למען מישטר חשוך ואידיאולוגיה דכאנית. כך אנחנו מעריכים את מעשיהם בבחינה ערכית, ועל כן כמעט ואין מקיימים משפטים לאנשים שהרגו בני-אדם אחרים בשעת קרב. מיסגור הטרור במסגרת לאומנית מציב אותו באיזור דמדומים בעייתי הנתון בין דיני המלחמה לבין דיני הפשיעה. כך, כאשר אנשים מדברים על שחרור מחבלים למען חייל חטוף, הם בעצם משווים את כל המחבלים לחיילים, מבלי להבחין בין אלו המוגדרים מחבלים שפעלו כנגד מטרה צבאית לבין אלו שפעלו כנגד אזרחים (ואלו שפעלו באופן לא-אלים, ומוחזקים בכלא רק משום שמחו כנגד הכיבוש, תוך הפרת צו אלוף כזה או אחר).

העמדה הזו, המשווה את כל סוגי הפעילות וההתנגדות לפעילות חיילית של צבא אוייב היא בעייתית מאוד מבחינה מוסרית, אם כי בעייתית לא פחות היא הבחנה מוסדרת מבחינה משפטית. הבחנה כזו איננה יכולה להיעשות מבלי שישתמע שישראל מתירה פגיעה בחייליה אך לא באזרחיה, כאשר ברור שאף ממשלה איננה יכולה לומר במפורש שהיא מתירה פגיעה בחייליה (גם אם זהו המצב דה-פאקטו בשעת הקרב). אך כל עוד המדינה לא נקטה בהפרדה כזה, קשה לטעון כנגדה על שאיננה מבחינה בין סוגיהמחבלים הללו בזמן משאים-ומתנים מעין אלה. הבעייה נכונה ביתר שאת כאשר המדינה מבקשת לשחרר אסירים במסגרת הסכם שלום.

הסכם מדיני עם הרשות הפלסטינית מבסס אותה כישות מדינית ואת אלו שפעלו למענה כחיילים שלא הוכרו ככאלה משום שלא הייתה מדינה ולא הייתה לה צבא. לכן, הגיוני לבקש את שחרורם של אותם פעילים שעשו מעשים שבזמן הכיבוש היו אסורים, ואילו לאחריו הפכו מותרים. הדבר דומה לגבי אסירים פוליטיים בכל מציאות של משטר משתנה, למשל שחרור אסירים פוליטיים בתום משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה או עם סיום משטרים רודניים אחרים. אלא ששוב מתבקשת הבחנה בין אלו שהפרו חוק שהיה בלתי-מוסרי, לבין אלו שהפרו חוק שאמנם היה בתוקף ונאכף על-ידי השלטון החשוך, אך תוקפו ומוסריותו של החוק תקפים גם במשטר החדש. בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדאי להדגיש שהדבר נכון, דומני, לא רק עבור המשטר הישראלי, המבקש לבסס את צידקת כליאתם של אי-אלו פושעים, אלא גם עבור הצד הפלסטיני, שמוטב לו להתעקש על שחרורם של לוחמי חופש, ולקבל את המשך כליאתם של אנשי דמים שפגעו בחפים מפשע. במילים מפורשות יותר: שחרור גורף של אסירים פלסטינים, ללא קשר למעשיהם ולקרבנותיהם (או להיעדר קרבנות ממעשיהם), משרת דווקא את אלו המבקש לראות באסירים מיקשה אחת של מחבלים רצחניים.

מבין הדברים עולה גם הבנה שקריאה למדינה פלסטינית מפורזת ללא צבא יוצרת קושי לקיום סכסוך בעתיד, כפי שראינו כבר בעופרת יצוקה: צה"ל לא יכול היה להתקיף בסיסים צבאיים, משום שאין ברשות הפלסטינית בסיסים צבאיים, ואז גורמים שונים מבקרים את ישראל שתקפה מבנים אזרחיים כולל המשטרה הפלסטינית. ראשית, מי שתומך באמת ובתמים בקיומה של מדינה עצמאית לצידו, צריך לקבל על עצמו שבעצם ריבונותה של המדינה משוקעת העובדה שהמדינה תחליט באופן עצמאי אם רצוי לה צבא אם לאו; שנית, כל מי שמבין שפתרון שתי המדינות לא יוביל לסיום הסכסוך, צריך לקוות שלמדינה הפלסטינית השכנה יהיו אזורים צבאיים שיהיו מובחנים מאזורים אזרחיים, שאחרת הברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל בכל עימות עתידי תהיה פגיעה באזורים אזרחיים.

לקריאה נוספת:

על היסוד הרצחני שבכל חברה

מתוך: "מלחמות צודקות ולא צודקות"

עוד מחשבות על כוונה: בין משפט לפילוסופיה

המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

פשעי מלחמה – בין הפרטי לממסדי

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לקראת דיון מושכל בתקיפת המשט ההומניטארי

קצר, כי אני טס לברלין עוד כמה שעות:

התוצאה הראשונה של אלימות היא בכך שהיא מייצרת עוד אלימות אצל קרבנותיה (במעגלים הולכים ומתרחבים של קרבנוּת והתקרבנות), וכך אנשים משני הצדדים שוראים עצמם נפגעים מהאלימות הזו, צועקים אחד על השני באלימות הולכת וגוברת, והדבר איננו מסייע לדיון מושכל, בלשון המעטה. וללא דיון מושכל, אין שום סיכוי לשינוי מוכוון לטובה (אני מדבר על טווח מאוד ארוך מן הסתם).

לצערי, רוב הדיונים שקראתי ושמעתי בנושא, דיברו ברמת המוסר הראשונה והשנייה של קולברג. כלומר, לא היום שום ערכים נעלים ודיון מהותי לגבי מה ישראל עושה בעזה ומדוע. הדיון המרכזי היה איך זה ייראה, והאם זה יפעל / פעל לטובתנו. עמדה מוסרית צריכה להיות נפרדת ממה שפועל לטובת צד אחד בכל מקרה נתון.

אנשי שמאל צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגיה הבאה: בתוך המערך המדינתי-צבאי של העולם (כולל המשפט הבינלאומי וכו' וכו'), מה מותר ומה אסור למדינה לעשות במים הטריטוריאליים שלה, ואילו צעדים מותר ואסור לה לנקוט כדי להגן על המים האלה. זאת סוגייה שהיא נפרדת מהמקרה הספציפי של המשט הזה, כיוון שהמצור עצמו הוא לא-מוסרי ושגוי (ושימו לב להיפוך המעניין בין עמדתי לעמדת רוב מי שתשמעו בשמאל הלאומי: הם תומכים במצור אבל מתנגדים לאופן שבו נעצר המשט הזה).

אנשי ימין צריכים ליישב בינם לבין עצמם את הסוגייה הבאה: אף כי מקובל עליהם שכל מה שצה"ל עושה בשם בטחון המדינה הוא לגיטימי, כיצד הם יכולים לתמוך בפעולה שנועדה לבסס שליטה של ישראל על איזור שהם עצמם טוענים שכבר איננו בשליטה ישראלית?

על היסוד הרצחני שבכל חברה

לא מעט פונים לצידוק המוסרי בהמשך הסכסוך, בגלל בעייה מולדת כביכול של הערבים. הטענה מניחה שיש ליהודים יתרון מוסרי מובנה באישיותם, בעוד שאצל הצד השני יש פגם מובנה. "עם אלה לעשות שלום? אלה חיות אדם, אלה". למרבה מזלם של הטוענים טענות ממין זה, אכן יש פיגועים ומעשי אלימות ונבלה אחרים שנעשו על-ידי ערבים שיכולים לספק הוכחות רבות לטענה הזו. דבר נוסף שמתבקש כדי לטעון טענות מסוג זה, שאופיים הגזעני ברור ואינו דורש הוכחה, הוא לבחון את כל המעשים כקבוצה אחת, נטולי הקשר, ולהשליך מהם על כלל האוכלוסייה.

בד בבד, גילויי אלימות של יהודים צריכים להיבחן במבודד, כל מקרה לגופו, כדי שלא להכפיש ציבור שלם חלילה, וכדי שלא יימצא כאן דפוס. יגאל עמיר הוא עשב שוטה, עמי פופר היה מעורער בנפשו בשל תקיפה מינית שחווה בילדותו, אליאור חן איננו רב, וממילא אין ללמוד ממנו על כלל הציבור החרדי. ודאי שלא על היהודים כעם. לא שאני לא מסכים להסברים האלה. באמת אין ללמוד מאליאור חן על כל החברה החרדית, ובאמת ייתכן שעמי פופר היה מעורער בנפשו. אך אני מצביע כאן על האיפה ואיפה באופן שבו אנשים מסבירים לעצמם ראציונאלית טרור יהודי לעומת טרור ערבי.

במקום אחר כבר כתבתי שאני מתנגד להטענת הגדרות במשמעות א-פריורית על-פי המבוקש. כך, אינני מקבל הגדרות של "ישראלי אמיתי לא משתמט" או "יהודים הם רחמנים בני רחמנים". הראו לי ישראלים, אני אבחן אותם, ואם יימצא בהם כמות ניכרת של משתמטים, אכריז שהטענה שגויה. כיוצא בזה לגבי ההוויה האנושית. על מעשים רבים מדי אנשים ממהרים לומר "זה לא אנושי". אני מניח שגם אני חוטא בזה. זהו ביטוי שגור, שמשקף הערכה עצמית חיובית. אך למעשה, רוב המעשים שנאמרים עליהם שאינם אנושיים נעשו על-ידי בני אדם. לכן, עם כל הקושי שבדבר, עליי להכריע שגם מעשים אלה הם חלק ממהות האנושות, גם אם הייתי רוצה שתהיה אחרת. את השואה חוללו בני-אדם. מעשי אלימות המדווחים תדיר בתקשורת וכן אלה שאינם מדווחים נעשים בידי אדם. מעשי רצח, אונס, טבח, ביזה, נקמה, התעללות ואלימות, אם כן, הם מעשים אנושיים.

אין בגרמנים רוע מיוחד או נבדל ואין כזה אצל הערבים. בניגוד לדברי הנשיא בוש, ארצות-הברית איננה משקפת תרבות אחרת מתרבות מזרחית או ערבית או מוסלמית בעניין זה. גם ההיסטוריה והאקטואליה העכשווית שלה משובצות במעשי אלימות נוראיים, חלקם בין הנוראים שבתולדות האנושות. כשם שבוש שגה בהערכת יתרונה המוסרי של ארצות-הברית, כך הוא גם שגה בהערכת יתרונה המוסרי של ישראל, וכך שגו גם המוחאים לו כפיים. ישראל איננה חסינה מפני תופעות אלה.

בכל חברה יש פלח כזה של האוכלוסייה. אנשים שרוצחים, אונסים, פוגעים, מתעללים. בנסיבות היסטוריות או חברתיות מסויימות אנשים אלה עולים לגדולה. כישורים סאדיסטיים מוערכים במקומות שונים. כך יכלו אנשים לעלות בסולם הדרגות בגרמניה הנאצית, כך ערפאת ויחיא עייש זכו לתהילת עולם בקרב עמם, כך צ'ה גווארה הפך למותג שמתנוסס על דגלים וחולצות. אם מקובל לכרוך פושעים נאציים עם מחבלים פלסטינים, פחות מקובל לכרוך איתם את צ'ה גווארה. בל נשגה: אנשים צמאי-דם מופיעים בחברות שונות עם מטרות שונות. לעתים המטרה ראויה והם נלחמים עליה בחירוף נפש, אך המאפיין צמא-הדם שבהם הוא אותו מאפיין ששירת מטרות שאינן ראויות. גווארה הוא דוגמה בולטת לכך, כיוון שלמרות שהפך לסמל המהפיכה בקובה,  הוא עצמו לא נשאר בקובה, אלא המשיך לחפש את העימות האלים הבא, עד שמצא את מותו.

בכך ישראל והמהפיכה הציונית אינן שונות מכל חברה אחרת. גם אצלנו אנשים המוכשרים באלימות ובהרג, אנשים שדם מזרים את האדרנלין בגופם הפכו לגיבורים, זכו להיות בעלי נכסים וקרקעות ואף ראשי ממשלה. אחרים נשארו חסויים באלמוניותם אך עם קריירה מזהירה, דוגמת איש השב"כ ג'ורג' שאנס את מוסטאפה דיראני, שאני מניח שהוריו לא קראו לו בשם זה, שנגזר ממילה יוונית שמשמעה עובד-אדמה. אחרים מכרו את כשרונם בבצע-כסף, למען יטבחו תושבי מדינות עולם שלישי באחיהם. ורובם ככולם קיבלו דרגות ועיטורים לרוב.

כיוון שבכל חברה נמצאים אנשים אלה, פירוש הדבר שאופן פעילותם יהיה תלוי באפשרויות שהנסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות של החברה שלהם מציעות להם. אם הם נולדים לחברה שנמצאת בסכסוך לאומי, הם יהפכו לאנשי צבא או מחתרת; אילו יוולדו לתוך חברה דתית, הם יעשו את מעשיהם בשם הדת; אם יוולדו לחברה שמתחים בה מתבשלים לכדי נקודת רתיחה, הם יובילו מהפיכה שדם המהפכנים תמיד מוכרח להיות שמן על גלגליה; אם איתרע מזלם להיוולד למדינה שאין בה מציאות מעין זו, הם יצטרכו להמציא אותה, דוגמת שינאת זרים, או לפעול בירי אקראי, כפי שקורה מדי כמה זמן בארצות-הברית. אך היסוד הזה איננו שמור לחברה מסויימת.

להכרה בכך יש השלכות מיידיות על אופי הסכסוך הישראלי-הפלסטיני והגישה לפתרונו. ראשית, להכיר בכך שהפלסטינים אינם יותר רצחניים מישראלים. נכון הדבר שהיסוד הזה, המצוי בכל חברה, עשוי להתגבר בנסיבות קשות, ובוודאי שמתגבר כנגד אלימות. כיוון שהאופן שבו אלימות פועלת על המוח או הנפש היא שהיא מולידה רק אלימות. וכך אבות או בעלים מכים הם על-פי רוב צאצאים של הורים או בעלים מכים; עברייני מין הם פעמים רבות נפגעי תקיפה מינית וכן הלאה. זו גם התחלה של תשובה לאנשים שתוהים כיצד עם שעבר את השואה יכול לעשות כך וכך וכך. כך שבמקום להציב אנשים עם יסוד אלים להתעלל באוכלוסייה חפה-מפשע, כפי שקורה על-פי רוב במחסומים, מוטב היה להמעיט את היסוד הזה, ואת החיכוך הזה בכלל. זה בנוגע לכלל האוכלוסייה ולענישה הקולקטיבית המתמשכת המתרחשת בשטחים.

באשר למחבלים ממש: ראשית, עליי להבהיר שהעובדה שאלימות פלסטינית היא בין היתר תולדה של אלימות ישראלית, אין בה כדי להצדיק ולו במעט את האלימות לכשעצמה. כל האנשים הרצחניים, כל מי שנהנה מדם ומסוגל לרצוח אזרחים, מגונים בעיניי. העובדה שלכל אדם כזה אפשר לעשות ניתוח פסיכולוגי שיסביר למה אצלו ספציפית זה קרה, איננה מורידה כהוא זה מתועבת מעשיו. ובאשר למחבלים הפלסטינים: האתגר הישראלי הוא להתמודד איתם, כפי שמתמודדים עם כל יסוד רצחני בחברה, ולא כאיום לאומי.

ההתמודדות הצבאית הכללית עם בעיית הטרור רעה לכולם. עבור הישראלים, היא מקבעת את התחושה ש"הם חיות אדם", תוך התכחשות ליסוד הרצחני ויסוד האלימות הקיימים בחברה הישראלית עצמה. עבור האוכלוסייה הפלסטינית, היא הופכת את הטרוריסטים לגיבורי תרבות, שכן אלה הם האנשים שמעזים להתנגד לכיבוש. עבור הטרוריסטים היא מקלה את העבודה בגיוס כוחות חדשים, בהגדרת "הצלחה" של פעולה וכן הלאה.

תחת התמודדות צבאית, אני מציע התמודדות משטרתית-פלילית. כפי שמשטרות בכל העולם מתמודדות עם רוצחים סדרתיים, כפי שמשטרת ישראל מתמודדת עם פושעים שרוצחים אנשים שלא על רקע לאומני. אין סיבה שלא להתייחס לטרור כאל בעייה פלילית, ולהשאיר לצבא רק את ההגנה הצבאית על המדינה שהיא הגנה על הגבולות ותשתיות הקיום.

כבר הזכרתי בפוסט אחר, שישנם ערים בארצות הברית שהפשיעה בן כה גדולה, שמספר הנרצחים בהן לשנה עולה על מספר ההרוגים מפעולות טרור בישראל. המחשבה שאפשר לכלוא אוכלוסייה שלמה כיוון שיש בה יסודות רצחניים היא מחשבת עיוועים שלא הייתה מתקבלת בשום חברה אזרחית דמוקרטית. זהו השיבוש הגדול ביותר שנוצר במושגים שלנו כתוצאה מהתייחסות לבעיית הטרור הפלסטיני כבעייה צבאית ולא כבעייה פלילית-אזרחית. אך דווקא כיוון שהטרור מופנה כנגד אזרחים מטעם אזרחים, ראוי להתייחס אליו במישור האזרחי.

מה בנוגע לשב"כ? ובכן, יש לשקול בכובד ראש אם ראוי לקיים בחברה דמוקרטית ארגון צללים. אבל אם כן, הייתי מתנה זאת בכך שהארגון יעסוק בכל האספקטים של הפשיעה האזרחית. ולמען האמירה הברורה: ביום שבו השב"כ יפעיל את אנשיו, משאביו ושיטותיו כדי להילחם בסוחרי נשים, אני אהיה מוכן לקבל את הפעלתו גם כנגד מחבלים. בצורתו הנוכחית, אין לו זכות קיום.

כפי שציינתי בפוסט בנוגע לזכות התנועה החופשית של הפלסטינים (קישור לעיל), אינני תמים לגבי ההשלכות של מעבר מטיפול צבאי לטיפול משטרתי-אזרחי. כמו בכל טיפול משטרתי, לא תהיה הצלחה של מאה אחוזים. אנחנו מסכינים עם עובדת חיים קשה זו בכל הנוגע לפשיעה האזרחית, והגיע הזמן לנרמל את היחס שלנו גם ביחס לפשעי הפלסטינים, שכאמור, אינם מבוצעים על-ידי כל הפלסטינים.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

לשאול את השאלה הנכונה

אחד הדברים הידועים לגבי מחקר, או לימוד בכלל, היא שהשאלה הנכונה חשובה יותר מכל תשובה, באשר זו אפשרית. את הביטוי האמנותי המדוייק ביותר לתפיסה הזו, העלה יוסל בירשטיין בספרו "כתם של שקט" (ואם איני טועה, אותו סיפור פורסם אחר-כך גם בקובץ האחרון שלו שפורסם).

הבעייה היא שבהרצאות רבות שאני טורח לשבת בהם, אנשים שואלים דווקא את השאלות הלא-נכונות. לא אתן בהם סימנים, ראשית בגלל שאיני בטוח שאני אוהב את הז'אנר, ושנית בגלל שאיני בטוח שכוחי יפה לכך.

למרות זאת אי-אפשר בלי טיפוס אחד, שחזר בשתי ההרצאות הפומביות האחרונות שהייתי בהן, של עמירה הס ושל סילבן ציפל, והוא השואל "אבל מה איתם?"

מובן שבהרצאה על ישראל לגיטימי לשאול על מדיניות פלסטינית ועל מגמות אצל הפלסטינים. גם השאלה שהטרידה אותי (לגבי אופיו של העימות הנוכחי ואם הוא המשכו של אוקטובר 2000) היא בעצם שאלה כזו. אך יש אנשים שהשאלה שלהם בעצם אינה שאלה, וכל רצונם לומר שגם הפלסטינים לא-בסדר. אילו היו חושבים עוד רגע היו מבינים שאין ספק בכך, אבל אין בעוול אחד כדי להצדיק אחר.

לכל שואל כזה יש בדרך-כלל את הפיגוע המסויים שנגע לליבו. אם זה הפיגוע בבית-ליד, בדיזנגוף, בסבארו, באוניברסיטה, בדולפינריום או בחיפה. אתמול השואל הביא את הפיגוע במרכז הרב. אני זוכר את הפיגוע של קו 18. מדיניות, עם זאת, לא מבססים על סמך אירוע זה או אחר שמשום מה היה בעל משקל רגשי עבור אדם זה או אחר. ציפל התחיל להשיב, ובאיזשהו שלב השואל שיסע את דבריו ואמר: "אז אתה לא מוכן לגנות את הפיגוע במרכז הרב?" מובן שציפל לא הביע שום תמיכה בפיגוע, אבל זה לא הפריע לשואל. אנשים כאלה מייאשים אותי. כאילו שאם ציפל יגנה את הפיגוע יהיה בזה כדי לבטל את כל דבריו קודם לכן על הצורך בסיום הכיבוש. כאילו שהבעייה היא שלאנשים לא אכפת שנהרגים יהודים. ודאי שיש אנשים שלא אכפת להם שיהודים נהרגים, אבל הבעייה איננה באנשים שלא אכפת להם שנהרגים יהודים. הבעייה היא שלאנשים באופן כללי לא אכפת שאנשים נהרגים. כשמישהו מתעקש להחזיר את הדיון לפיגועים נגד ישראל, הוא בעצם נוקט אותה עמדה. פלסטינים נהרגים? לא חשוב. אבל קצת לידם יש אדם שקנה ירקות ופירות לביתו והוא יהודי.

שאלה אחרת שהביעה חוסר הבנה מוחלט והייתה מצערת, הייתה של מישהי שהתנגדה לגדר ההפרדה, ובשל כך הסכימה עם ציפל שארצות הברית צריכה להפעיל לחץ על ישראל. אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הדבר הראשון שיהיה כלול בפתרון שתי-מדינות הוא גבול בין שתי המדינות הללו. הדיון על הגובה הפיזי של הגבול הוא כמו הדיון על גובה המחיצה בבתי-כנסת. האישה הזו בעצם לא שאלה שאלה, אלא פשוט רצתה להביע את התנגדותה לגדר ושציפל יחרה-יחזיק אחריה (וכך עשה). משהו בשאלה שלה גרם לי לחשוב שהיא מבלבלת בין המחסומים לגדר, ואני לא אתפלא שהרבה מבלבלים ביניהם. אני מתנגד לגדר, אבל אני חושב שהחנק העיקרי של הכלכלה הפלסטינית נעשה דרך המחסומים, אלא שאלו פחות איקוניים מעמודי בטון של 8 ו-12 מטר. יתר על כן, ההתנגדות שלי לגדר משוקעת בתוך ההתנגדות שלי לפתרון שתי המדינות. אפילו אם הפתרון יהיה שתי מדינות, אני חושב שאלה צריכות להיות שתי מדינות עם גבולות פתוחים, כמו באיחוד האירופי וכמו קנדה וארצות-הברית, עד לא מזמן.

כששמעתי את השואל הראשון, התייאשתי. כששמעתי את השואלת על הגדר, נבהלתי. נבהלתי כי ראיתי כיצד שוב בעלי רצון טוב יניעו להסדר שנשמע להם נחמד, כמו פתרון שתי מדינות ונסיגה מוחלטת מהגדה, ויתעוררו ביום למחרת ויבינו את הטעות הגדולה שלהם. כמו שאנשים מתחרטים על ההתנתקות, וכמו שאנשים מתחרטים על אוסלו (ו"התפכחו" מאוסלו בעקבות אוקטובר 2000).

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד לגדר. אפשר להתנגד לחד-צדדיות שבה (כי ישראל כביכול מכתיבה את הגבול), אפשר להתנגד לתוואי שלה או לעובדה שלמרות שהגבול הישראלי-פלסטיני מוקם, עדיין לא פונתה שום התנחלות, ואף להיפך. אבל אלה התנגדויות ספציפיות, ולא משתמע מהן התנגדות עקרונית לגדר. ועדיין, יש התנגדות עקרונית לגדר לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות. מדוע? כי זה לא מצטלם טוב? כי זה מזכיר את חומת ברלין? מה מדמים לעצמם אותם אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות? גדר נמוכה עם שלט קטן שכתוב בו שהמעבר אסור? אני מלא שאלות וללא תשובות כלל, כי כאמור, אינני מבין. אלא אם כן מדובר באנשים שלא חשבו על פתרון הסכסוך כמכלול לעומק, וגם זה לא חדש.