צמיתות מסוג משוכלל

"קורא שקורא שיר שיש בו דימויים היסטוריים ואין לו מושג בהיסטוריה, יש בעייה איתו… במשך כמה מאות שנים בתרבות המערב נבנה מין סוג של משכיל. שזה אדם שקורא ספרים, והוא גם יודע קצת היסטוריה. זה ברור כאילו מאליו. הציביליזציה החדשה של אחרי מלחמת העולם השנייה (כולל המלחמה עצמה, אבל – המלחמה ואחריה), הם השמידו את הקורא הזה. היום רוב הקוראים האלה הם בני שמונים ושלוש.

האנושות הולכת, לדעתי, לקראת עבדות חדשה. זאת אומרת, ימי ביניים: צמיתים. לקראת מצב של צמיתות מסוג משוכלל ביותר שאנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך הוא ייראה.

אחד התנאים לצמיתות זו בורות. זה חשוב שהצמית יהיה אנאלפבית באיזשהו מובן. לא חשוב, הוא יכול לדעת את האותיות, זה לא חשוב. זה לא מעלה ולא מוריד. הציביליזציה של צמיתות, של פאודלים וצמיתים, צריכה לדאוג לזה שהצמית יהיה אנאלפבית. כי הוא צריך לדעת שלא יהיו לו חיים מחוץ לעבודה. שכל מה שמחוץ לעבודה יהיה לו, זו שינה. ורבייה." – מאיר ויזלטיר, מתוך הסדרה "גיבורי תרבות"

עוד מימיו כבעל טור שבועי בעיתון התרשמתי מהצד השווה בכתיבת השירה של ויזלטיר וחשיבתו הפוליטית. יש לו רגישות גבוהה לשפה ולתהליכים חברתיים גם יחד – אוזניים וגם עיניים. זה לא דבר מובן אצל משורר. וגם בקרב משוררים שאוזניהם כרויות לשפה ועיניהם מיטיבות לבחון את הדרמה של החיים אין הדבר מיתרגם תמיד להתבוננות ישירה אל תוך עין הסערה של ההתרחשויות הפוליטיות. יוצרים רבים מדי, גם כשכתיבתם טובה, התפתו להצעות שטוחות של מפלגות, לראייה דיכוטומית או חד-מימדית של המציאות הפוליטית.

ויזלטיר לא התחמק ממחויבות האמירה הפוליטית (אף שבכנות גם הביע את הביקורת העצמית על המשורר שתר אחר ההשראה במירוץ האירועים). הטקסט שלעיל איננו מלוטש, כמובן. הוא דיבור רציף במסגרת ראיון (ודווקא בשל כך מרשימה היכולת שלו בהמשך לסגור את המעגל בנקודת ההתחלה של הביקורת על הקורא, גם הוא עניין שהעסיק את ויזלטיר לאורך כל הקריירה שלו, החל מ"קח"). האוקסידנטליזם בדבריו, המופיע כמו מן המוכן, חושף גם את חולשותיו כהוגה. ובכל זאת, מדובר בניתוח של משורר המתבונן אל עין הסערה, מצטרף למסורת ארוכה שראשיתה בנביאי המקרא.

איננו יודעים בדיוק איך הצמיתות תיראה, אך מאפיינים גסים שלה מתחילים להתבהר. התגבשות והתרחבות הפרקריאט כמעמד וכאורח-חיים: היעדר יציבות וקביעות בעבודה, שמקטין את יכולת העמידה על המקח (למשל, על-ידי שביתות) ומראש מצמצם ציפיות: שמח בכך שיש לך עבודה, ואל תתלונן על היעדר הפרשות לפנסיה. צמצום הבעלות הפרטית, והרחבת ההשכרה כאמצעי שימוש נפוץ.

אפיונה של העבודה כמרכז החיים עליו מצביע ויזלטיר הוא נקודה מרתקת: היא מאירה את הוורקוהוליות שהתרבות האמריקאית משווקת לתרבות הגלובלית בעשורים האחרונים באור אחר לחלוטין ממצג השווא האידיאולוגי שלה. במקום לראות בה הישגיות ושאפתנות של מצליחנים, זאת תנועה של גלגלי שיניים אגרסיביות הטוחנים את עצמם ומכרסמים בכוח העבודה שלהם עצמם. מה שהוצג כמתכון להצלחה הפך לדרך חיים ממכרת, וכאשר הוא איננו יכול עוד להבטיח הצלחה הוא הופך בהדרגה להכרח מינימלי לקיום.

התרבות משקפת את המגמות החברתיות האלה: מזה כמה שנים שאני חוכך בשינוי הנושאים של הסדרות הפופולריות. סדרות הטלוויזיה של שנות השמונים התרכזו במשפחתיות: "קשרי משפחה", "על טעם ועל ריח", "קוסבי" (וכן בצד הדרמטי: שלושים ומשהו או אפילו שושלת). הדרמה, המבדר, המעניין, נמצא בתוך הבית, באינטרקציה בין הורים וילדים, בין זוגות. שנות התשעים מסמנות את עליית העניין בחיי הרווקות, בהשהיית המורטוריום (סיינפלד, חברים). אף שהמשפחה נדחקה מעט לשוליים, לב ההתרחשות עדיין פועם במרחב הביתי, לכל היותר בבית-הקפה השכונתי. בעשור הבא המהלך מתרחק עוד יותר מהבית. סדרות כמו "המשרד" או "רוק 30" משווקות ומטמיעות את הרעיון שההתרחשות הדרמטית של החיים נמצאת במקום העבודה: מערכות יחסים, בין אם רומנטיות או חברויות משמעותיות, נרקמות במקום העבודה; בני המשפחה מגיעים למקום העבודה; המסיבות, החגים הדתיים, וכל דבר מעניין אחר מתרחש במקום העבודה, סביבו, או בזכותו. גם סדרות הדרמה משקפות מהלך דומה, בין אם זו סידרה כמו "מד מן", או סדרות כמו "עמוק באדמה" ו"בטיפול" שעוסקות באנשים שהעבודה שלהם פולשת אל המרחב הביתי. [מובן מאליו שאני מודע לכך שזו תיזה מכלילה, שבכל תקופה יש סדרות אחרות וכו', אבל אני מציע התבוננות על המגמה של הסדרות המצליחות יותר בכל תקופה].

המגמות האלה, אף שהן משווקות ומקודמות על-ידי רשתות שידור גדולות, אינן תולדה של מדיניות מכוונת. אינני מדמיין טייקונים שנאספים ומחליטים על קידום מקום העבודה כזירה מעניינת ומורידים הנחייה כזו. הצעות לתוכניות צומחות באווירה מסויימת. יש כאן תהליך דיאלקטי שרובו סמוי מן העין. זו תנועה חברתית שניתן להבחין בעיקר בתוצאותיה ובהשלכות על החיים האנושיים.

עם צמיחת הטלוויזיה הציע מרשל מקלוהן את הביקורת פורצת-הדרך שלו, שהסתכמה כידוע בסיסמה הקליטה "המדיום הוא המסר". מקלוהן מחלק בין אמצעי-מדיה קרים ואמצעי-מדיה חמים. החמים מתאפיינים בכך שהם תובעים יותר תשומת-לב מהצופה. בתחילה, התקשיתי לרדת לסוף דעתו: הרי ספר הוא הרבה יותר תובעני מטלוויזיה – גם בקשב, גם במאמץ האינטלקטואלי, וגם בצורך לדמיין, בעוד שהטלוויזיה מאכילה את הצופה בכפית. אבל הטלוויזיה תובעת יותר תשומת-לב מהצופה כי היא פועלת על יותר חושים, וכי היא תלויית-זמן. קל יותר להניח ספר ולדעת שאפשר לחזור אליו לאותו עמוד, מאשר תוכנית טלוויזיה שרצה ללא הפסקה (בשנות החמישים, כשמקלוהן מתחיל את עבודתו).

אם כך, לכאורה אפשר היה לצפות שהטכנולוגיות החדשות יהיו קרות יותר מהטלוויזיה המסורתית. אפשר לעצור אותן בקלות רבה יותר, ולשוב לאותה נקודה בתוכנית בלי להחמיץ דבר. סיפורים על אנשים שלא רצו לקבוע חתונות בשעת שידור של תוכנית כלשהי, או על ישיבת ממשלה שהופסקה לכבוד פרק של דאלאס הם נחלת העבר. אבל החירות שמאפשרת שחרור מהלפיתה של הטלוויזיה הובילה לתופעה הפוכה. צפיית הרצף בסדרות הפכה לכל-כך פופולרית שסדרות כבר מופקות מתוך הנחה שצופים יצפו בהן ברצף. הטכנולוגיה החדשה מתגלה כחמה יותר מן הטלוויזיה ותובעת אפילו תשומת-לב רבה יותר של הצופים.

בד בבד, ההשכרה של סדרות או פרקים נהיית נפוצה יותר לעומת השידור הציבורי או רשתות הכבלים שהציעו חבילה חודשית או שנתית. התכנים ואמצעי ההפצה מקיימים הלימה מרשימה ביניהם: הסדרות מתארות את מקום העבודה בתור מרכז החיים של האדם, והצפייה בהן תלויה בהכנסה קבועה, שתאפשר לשכור בידור לשעות הפנאי באופן ארעי.

בעבודה ובשעת הפנאי איש הפרקריאט משרת את התאגידים, בלי רצון. זוהי ראשיתה של הצמיתות, וגם אם זו תמונת מצב עגומה, היא עדיין אינה מגלה דבר על הסכנות האמיתיות שעוד צופנת הדרך, דרך שאין ממנה חזרה ואין נתיבי יציאה פשוטים ממנה.

כשל תודעה היסטורית – פעם שנייה

[הפעם הקודמת מתוארת כאן.]

אני רואה פריחה בשימוש בביטוי "המאה ה-21" לציון העשור ומחצה שחלף (בקושי). למשל, "ספרות המאה ה-21", או "טכנולוגיית המאה ה-21". ראיתי תלמידים משתמשים בביטוי בעבודות, וחשבתי שזו דרכם להישמע מליציים יותר, רציניים יותר (ואולי סתם נסיון למרוח מילים ותווים, במקום לומר "עכשווי", למשל). אחר-כך ראיתי גם מוסדות משתמשים בו, בכותרות לכנסים או למישרות.

העובדה שהוא נהיה ביטוי כה רווח עשויה ללמד כמה דברים, אבל בראש ובראשונה מעידה על מחסור בהיסטוריונים, או לכל הפחות על כך שלא מתייעצים בהם. אני משער שכמוני, אף שלא פעם חשבתי על עצמי כהיסטוריון בעל-כורחי (The reluctant historian), היסטוריונים אחרים היו מצביעים על הבעייתיות שבשימוש בביטוי הזה, בעת הזאת. אני מפרסם את המחשבה ב-2015, אבל הפיסקה הבאה דורשת שאספר שחשבתי על כך כבר ב-2014.

כדי להבהיר לעצמי כמה נואל הביטוי הזה, דמיינתי מישהו שמדבר על המאה העשרים בתחילת 1914. בלי לדעת על מלחמת העולם הראשונה אפילו, שלא לדבר על השנייה. על המהפיכה הקומוניסטית, על פצצת האטום, המלחמה הקרה, קריסת הגוש המזרחי, מדינת ישראל. בלי לדעת על טלוויזיה, שידור חי, שידורי לווין, האדם על הירח, וודסטוק, מהפיכת הסטודנטים, טיסות סדירות לעשרות יעדים בעולם, ואינטרנט, שאפילו הוא החל במאה העשרים. רוב הדברים האלה אינם ידועים לו גם ב-1915, אבל זה שאפילו על מלחמת העולם הראשונה הוא עוד לא שמע ממחישה את זה עוד יותר. בלי לדעת את כל הדברים האלה, האפשרות שלו לומר משהו בעל ערך על המאה העשרים הוא פשוט אפסי. הסף המינימלי שאפשר לבקש ממישהו הוא להמתין למחצית המאה כדי להתיימר להבין אותה, וגם אז התובנה היא מאוד מוגבלת כפי שהתבוננות ב-1950 מוכיחה. המחצית הראשונה של המאה העשרים היא מייאשת. המחצית השנייה היא תגובה למחצית הראשונה, ומערב אירופה מדמיינת חיים של שלום לראשונה בתולדותיה (גם כשהיא שולחת כוחות סיוע למפרץ).

תודעה היסטורית, אם כן, איננה רק צבירה אנציקלופדית של פרטי מידע על אודות העבר, אלא גם היכולת לחשוב על העתיד בפרספקטיבה רחבה ובענווה הדרושה. ייתכן שהתפוצה של הביטוי בשלב כה מוקדם שלה מסגיר חרדה לגבי העתיד, כאילו אנשים מבקשים להאמין שהם פענחו את המאה ה-21 ומכירים את המאפיינים שלה, מדחיקים את אימת הלא-נודע ומדחיקים את עובדת מותם עצמם, שלא יזכו לראות את המאה ה-21 עד תומה. חמדנותם של בני-האדם אינה יודעת גבול, שוב מסתבר. אלה שזכו לראות במפנה האלף כבר מצרים על כך שלא יזכו לראות את מפנה המאה של ניניהם.

אחד הנעלמים הגדולים שמונעים מאיתנו לדעת משהו על המאה ה-21 בשלב זה הוא עד כמה הטכנולוגיה שצמחה בסוף המאה העשרים והתפתחה ונפוצה במאה ה-21 מאיצה תהליכים. האצה היא מאפיין ידוע של התפתחות המדיה. הטלוויזיה העבירה אירועים בשידור חי, אם יכלה לצפות אותם מראש ולהציב שם ניידת שידור. הסמארטפון מאפשר לכל אדם לדווח על אירועים בשידור חי. אבל האצה מטבעה איננה לינארית בצורה אינסופית. אף כי מכוניות בעשורים האחרונים של המאה העשרים היו מהירות יותר ממכוניות בעשורים הראשונים של אותה מאה, הן לא המשיכו להגדיל את המהירות שלהן עוד ועוד. שיא כלשהו נקבע ונהפך לנורמטיבי. המרדף אחר חדשות והתפתחות אירועים איננו בהכרח מיטיב עם קידמה. לעתים נדמה שזוהי תנועה היסטרית של צעד קדימה, שניים אחורה, ועוד אחד הצידה. אנשים יכולים לקבל בזמן אמת חדשות מכל העולם, אבל העדריות נוהה (ו/או מנותבת) אחר הזוועות הגדולות ביותר, לא בהכרח על החשוב והמועיל ביותר.

אמירה ידועה לגבי הטלוויזיה היא שהיא שינתה את פני המלחמה. שוייטנאם הייתה אחרת בגלל הטלוויזיה, ושהמלחמה הסתיימה בגלל הטלוויזיה. אבל התפתחות התקשורת הויזואלית-מיידית סיפקה הרבה הוכחות שאין זה כך. התקשורת איננה מסיימת מלחמות, ואולי אף מסייעת להן להמשיך.

תיעוד האירועים מאיץ את התפתחותם, את הקצב בו עוברים מידיעה לידיעה. אבל ייתכן שכל התזוזה הזו מחפה על קיפאון. אפשרות אחרת היא שהמאה ה-21 לא תמשיך את ההתפתחות של המאה ה-20, גם אם היא תוסיף אי-אלו גאדג'טים, אלא תהווה כניסה לתקופת מעבר חדשה, מעין ימי-ביניים פוסט-מודרניים. עליית הפרקריאט היא סמן מדאיג לכיוון זה. האפשרויות המנוגדות לנתח את מה שכבר ידוע לנו על המאה ה-21 מזכירות עד כמה היא בעצם סמויה עבורנו, אלה שחזו בלידתה וחיים בתוכה.

שחיקת הבעלות: מבוא לפוסט-קפיטליזם?

[הערה מקדימה: הדברים נכתבים בלי שום אופטימיות. אין באופק סיבות לחשוב שמה שיבוא אחרי הקפיטליזם יהיה טוב מן הקפיטליזם. יתר על כן, עד מהירה יובן שמדובר בענף שהסתעף מן הקפיטליזם, ולא מהפיכה שמחליפה אותו]

אם אמנם יש ירידה בקניית דירות (או ליתר דיוק: בחלקם היחסי של בעלי הדירות באוכלוסייה) הרי שזה מתוך הקושי לקנות דירה, כלומר, לגייס את הסכום ההתחלתי הדרוש לכך, ולא משום ירידת קרנה של הבעלות כמושג או שאיפה. הקושי הכלכלי הזה הוא חלק ממגמה כלכלית-חברתית נרחבת של ערעור היציבות של מעמד הביניים, שמסתכמים בשני תחומים עיקריים: היעדר בטחון תעסוקתי והיעדר קביעות מגורים. המגמות האלה תוארו במדעי החברה כרעיעות (precarity) והסימנים מעידים שהרעיעות תתרחב ותתבסס (הידד לפרדוקס! – עצם קיומו כמעט מבטיח את צדקת התחזיות) עד כדי הגדרתו של מעמד כלכלי-חברתי חדש: הפרקריאט (אם אינני טועה נוסח לראשונה על-ידי גאי סטנדינג בספרו משנת 2011).

מהגרי עבודה הם הקבוצה המובהקת של מעמד הרעועים. מה שמתנסח לעתים על ידי קסנופובים ישראלים לגנותם הוא חלק מהותי מהמעמד שלהם: אין להם שייכות לפה, ברגע שתהיה צרה הם יעזבו למקום אחר. ההאשמה אולי נכונה, חלקית, אבל היא שגויה בהטלת הדופי שהיא מייחסת. אם הם יעזבו בשעת הדחק לא תהיה זו הוכחה לטפילות אינהרנטית שלהם, אלא עדות לעובדה שהם לא היכו שורש שיכול לגרום להם להישאר. בלי בית, בלי קריירה, בלי מעגל השתייכות של קבוצת-זהים, אפשרות הנטישה היא אחד היתרונות הבודדים של המצב הזה.

כזכור, ישנם שני מעמדות שאינם נטועים במקום אחד, וההבדל ביניהם הוא שמיים וארץ, אם כי ישנו קשר פוליטי ואולי אפילו סיבתי ביניהם. בעלי ההון מוצאים מקלטי מס ומחזיקים בבתים שונים ואזרחויות שונות שייטיבו עימם באופן מירבי. אין מטיחים כנגדם שבשעת הדחק הם עתידים לנטוש, אלא מזהירים מפני דחיקת השעה הזו. לעומתם ניצבים הרעועים, שאין בנדודיהם לא נוחות ולא מותרות, ודאי שלא צבירת כוח. מפאת חולשתם הם גם מהווים את המטרה לביקורת על המצב הזה ולא מושא הקינאה הנסתר.

אך מהגרי עבודה, פליטים ושאר זרים אינם היחידים המשתייכים לפרקריאט. התרחבותו קשורה לשתי המגמות שציינתי לעיל, ולא יהיה נכון לראות בו כמעמד שנמצא מתחת למעמד הפועלים. נראה לי ששימוש נכון יותר במושג ידרוש הרחבת ההגדרה שלו כך שהוא לא יכלול הייררכיית מעמדות מרקסיסטית קלאסית, אלא הגדרת-מטרייה לכל מי שחסרים את שני הבטחונות שהזכרתי לעיל ומוחלשים כך חברתית, גם אם ההכנסות שלהם מגדירות אותם כמעמד ביניים. במילים אחרות, יכול אדם להשתייך במעמד הביניים על-פי מקצועו, כוח השתכרותו וכיוצא בזה, ועדיין יכולת העמידה שלו חלשה יותר מלפני חצי-מאה, והמשגת הפרקריאט מסייעת להבין במה הוא נחלש, לא רק מבחינת מה שחסר לו, אלא גם מבחינת למי הוא דומה בשל כך, והשלכות המצב הזה על כוח המיקוח הפוליטי והכלכלי שלו.

ביחס לשני סוגי הנוודים שהזכרתי, ראוי לציין, גם אם זה מובן מאליו, ששחיקת הבטחון התעסוקתי מועילה למעסיקים לא רק בשל היכולת לשלם פחות, אלא גם בשל צמצום ההטבות הניתנות לבעלי ותק, מבלי להידרש לביטולן הרשמי. זווית מעניינת בסוגייה זו הוצגה ברשימה קלילה על מסורת השירונים של חברת יבמ. אחרי הלעג לנוהג, למילות ההערצה, ואפילו לסגנון תעמולה פשיסטי בחברה אמריקאית קפיטליסטית (אפרופו הדמיון שהזכרתי לא מזמן), מודה המחבר שניתן לראות בזה גאוות יחידה של אנשים שבאמת הרגישו שייכות ומשפחתיות במקום העבודה שלהם. הוא מסכם במשפט צורב:

The idea of singing songs in praise of an employer today seems patently crazy—but also, sadly, is the idea of working somewhere for 30 years and retiring with full benefits.

למגמות הללו מצטרפת מגמה שלישית שנראית פעוטה בחשיבותה בהשוואה לשאלות הרות-גורל של בטחון תעסוקתי ומגורי-קבע. שחיקת הבעלות היא כמעט תפנית מפתיעה בקרב תרבות המכורה לצריכה ולבעלות, והאופנים בהן היא צפויה להיטיב עם תאגידים ניכרים לעין. המקרה של ספרי הקינדל מוכר: למעשה, אמזון לא מוכרת ללקוחותיה את הספרים, אלא מחכירה אותם, ושומרת את הזכות למחוק את הספרים שנרכשו בכל מקרה של הפרת תנאי השימוש. הנוחות של קינדל גם היא מוכרת: הסרבול של ריבוי כרכים, בעיית האחסון (והמעבר שלהם, לאנשי הפרקריאט), בלאי הנייר ודהיית הדיו כולם נפתרו במטה קסמים, ולצד זה נוספו יתרונות רבים של חיפוש מהיר בתוך הספר, שינוי הגופן לצרכי ראייה, סימניות שאינן נוטות ליפול מתוך הכרך, וכן הלאה. בתקופת המעבר שאנו נמצאים בה, אמזון צריכה להציע את ספרי הקינדל עם מראית עין של קביעות, בדומה לספר שנשאר אצל הלקוח גם לאחר שסיים לקרוא אותו. אך לא קשה לדמיין שכשנתח גדול יותר מהאוכלוסייה יתרגל לכך שאין לו ספרים בבית, אלא רק בקינדל, הצורך לשמור את הספרים ייראה יותר ויותר מוזר. אמזון, או חברה מתחרה, תציע מחירים זולים יותר למי שמוכן לשכור את הספר במקום לקנות אותו, ואולי יהיו תעריפים שונים לפי תקופת ההשכרה: שנה, סמסטר (לספרי לימוד), חודש או שבוע למהירי-קריאה. רומאן קלאסי בכריכה דקה של פינגווין שאפשר לקנות כיום בחמישה דולר בחנות יד-שנייה, יעלה שני דולר להשכרה, והתלמיד שקורא אותו גם בתיכון, ואחר-כך בקורס באוניברסיטה ואח"כ ירצה לחזור אליו בבגרותו, יצטרך לשלם עליו כל פעם מחדש – מנהג שנשמע מוזר לאנשים כמוני שעדיין שבים לספרים שהם קנו בתיכון לקריאה חוזרת, או משאילים אותם בהמלצה חמה לידיד.

[חוויה דומה חוויתי עם מוזיקה, אבל ההבדל ברור: את Wish You Were Here קניתי לראשונה כתקליט ויניל. כדי שאוכל לשמוע אותו בנסיעות או בווקמן, קניתי עוד גירסה בקלטת. באיזשהו שלב, סיכת הפטיפון נשברה, והשלמתי עם הצורך לקנות תקליטורים. אולי העובדה ששילמתי על אותה יצירה שלוש פעמים מקשה עליי לקבל את טיעון זכויות היוצרים: הרי אינני משלם עבור זכויות היוצרים של האמנים בכל פעם, אלא עבור היצרנים של האפראט, האופן הטכני שבו אוכל לשמוע את המוזיקה. בינתיים יכולתי להפוך את התקליטור לקובץ דיגיטלי שאני שומע במחשב, אבל אני משער שמתישהו גם זה יתפתח, ושאני עוד אזכה לשלם פעם רביעית בחיי על אותו אלבום.]

מה שצפוי לקרות עם ספרים, מתרחש כבר עכשיו עם צפייה. נכון, סרטים מראשיתם היו חד-פעמיים בתשלומם, והשכרת וידאו הייתה נפוצה יותר מרכישת סרטים. מעמד הביניים רצה ספרים בבית, אבל ספריית וידאו הייתה פחות חשובה. קולנוע נתפס כפחות תרבותי, ולכן כמשהו חולף, שאין צורך להשקיע בעותק קבוע שלו. ועדיין, אולי משום שזו אותה אמזון שמחכירה ספרים, נראה לי מפתיע שמציעים לצפות בפרק של סדרת טלוויזיה בשניים או שלושה דולרים. צפייה בסדרה כולה תהפוך להוצאה משמעותית (אם כי הם מציעים מחירים מיוחדים לסדרה, כמובן), וצפייה חוזרת עשויה להבטיח הוצאה גבוהה יותר מהשקעה ברכישת עותק של הסדרה. ומנגד, יש את הנוחות של הצפייה המקוונת, את היעדר אותו סרבול של החזקת העותק בבית, ושניים או שלושה דולרים נשמעים מחיר פעוט ביותר כשחושבים על הצפייה הבודדת. אינני מציין זאת כשיקול לטובת הצפייה, כי מובן שאין זו עיסקה כדאית, אלא כי נראה לי שהסכום הנמוך כביכול של צפייה בפרק (לעומת רכישת הסדרה, או אפילו בהשוואה לכרטיס קולנוע, למשל) הוא חלק מהשיווקיות של הרגלי צפייה כאלה.

כשאמזון מרגילה את הקהל לשלם לפי תוכנית, לא מן הנמנע שנטפליקס או רשתות כבלים יעברו למודלים כאלה בהדרגתיות. הנקודה הזו איננה קשורה בפני עצמה לשחיקת הבעלות (אם כי זו משחקת כאן תפקיד ברור), אלא לצורך הקפיטליסטי לחלק את המוצר למקטעים שונים על מנת להגדיל את המכירות ולהעלות את המחירים באופן סמוי. הקיטוע של הייצור ושל הרכישה הפך לדבר מקובל בפריטי טכנולוגיה שונים, ואין זה מופרך שהרגלים ישתנו גם ביחס לצפייה (לצד הגדלת התפוצה של תכנים חינמיים על בסיס פרסומות, כמובן, אבל גם זה חלק מאותו תהליך קיטוע).

זיפקאר השיקה קמפיין פרסומי חדש ביו-טיוב (סביר להניח שקוראיי בישראל לא רואים אותו): מדובר בחברות במועדון שמאפשר להשכיר רכב במחירים זולים מאוד (החל משמונה דולר לשעה). זיפקאר מעודדת אנשים לוותר על העלויות הכרוכות בהחזקת רכב, ולהסתפק ברכב בשעת הצורך, בהזמנה מראש. לא במקרה, אני מניח, הפרסומת מכוונת לצעירים, שהם לכל הפחות עוברי-אורח בפרקריאט, אם לא חניכים המוכשרים לקראת חיים במעמד הזה. כמו במקרי התרבות שהזכרתי: יש הגיון צרכני בשימוש ברכב משותף השייך לחברת אחזקה, ויש בו אפילו הגיון אקולוגי. אבל העידוד להיעדר-בעלות (שמוצג בטון של גאווה בפרסומת) מהווה תפנית מפתיעה בשיח הצרכני והקפיטליסטי של התרבות האמריקאית. דומה שהמגמות הצרכניות האלה לא נובעות רק מיצירת דפוסים על-ידי חברות פרטיות, אלא שמדובר בזיהוי נכון של מגמה שקשורה לתהליך עמוק ורחב הרבה יותר, ושלצד היתרונות הגלומים בו (כפי שהזכרתי בהקשר של הרכב), עתיד לגבות הוצאות גבוהות יותר בחיי היומיום, ובכך להצטרף לשאר הגורמים שמבשרים את צמיחת הפרקריאט כהחלשה גוברת של המעמדות הנמוכים ושחיקה של מעמד הביניים לטובת הגדלת עושרם היחסי של העשירונים העליונים.

Standing, Guy. The Precariat: The New Dangerous Class. London and New York: Bloomsbury, 2011.

על מנהיגות טלוויזיונית

לקראת ובמשך הביקור של הנשיא אובמה דובר רבות על רצונו לפנות לעם ישירות, "מעל ראשי המנהיגים", אך חידוש היחסים עם טורקיה שהוכרז מיד עם תום הביקור העיד שהדברים שאמר ישירות לעם והדברים עליהם שוחח עם ראש-הממשלה לא היו זהים. קיים פער עמוק בין מלל התכסית שמנהיג מציג לציבור לבין המהלכים הפוליטיים המתבצעים בחדרי-חדרים, ואף שלא פעם הפער הזה גלוי, כפי שאירע עם תום הביקור, מעדיף הציבור לצפות ולדמות שהפוליטיקאים מדברים אליו ישירות וגלויות. בצד זה ממשיכה להתקיים דעה מוסכמת ש"כל הפוליטיקאים שקרנים". המתח בין השתיים מתפרש, בין היתר, בכזב הבסיסי שכל אחת מהדעות נשענת עליו.

המתח הזה גם אחראי להבדלים הקיצוניים בין ייצוגים שונים של מנהיגים פוליטיים על המסך. ראש וראשון להם הוא ג'ים האקר, השר שהפך לראש-ממשלת בריטניה בסדרה "כן, אדוני השר". האקר נע בין הרצון שלו לשנות מדיניות ולקדם חידושים שייטיבו עם הציבור לבין החשש מצעדים בלתי-פופולריים שיגרמו לבוחריו לפנות נגדו. לא-פעם הוא איננו מודע לכוחות שפועלים ברקע כדי לסכל את תוכניותיו, בראשות המזכיר שלו, עובד המדינה סר האמפרי. כל פרק מסתיים כשהאמפרי אומר "כן, אדוני השר" (ואח"כ "ראש הממשלה"), אבל ההסכמה הזו מעידה כמעט תמיד שהוא הצליח לתמרן את אדונו לבחור בדיוק את מה שרצה. במספר פרקים יש מעין תיקו, שבו גם האקר מצליח לקבל לפחות חלק ממה שרצה, למעט הפרק האחרון בסדרה (המקורית, טרם ראיתי את הסדרה החדשה שהחלה השנה) שבו האמפרי מועד בלשונו בתוכנית רדיו, והאקר מצליח להשתמש בטעות שלו כדי להכפיף את האמפרי לרצונו.

העובדה שרק בסוף הסדרה מצליח האקר ללמוד את העולם הפוליטי על בוריו כדי לנצח את האמפרי משקפת את התפיסה הפסימיסטית שביסוד הסדרה: אין זה משנה מה הבוחרים רוצים, גם כשהפוליטיקאים רוצים לערוך שינויים, מבנה השלטון הבריטי מקדם שמרנות, והתחלופה הרבה של הפוליטיקאים אינה מתירה להם זמן ללמוד את כללי המשחק. הדמות של האמפרי מגלמת את שני היסודות של השמרנות: מצד אחד, השמרנות שלו היא אידיאולוגית במובן ערכי אמיתי. הוא מאמין שההייררכיה החברתית משקפת ערכים נעלים ומייצרת תרבות הראויה לשימור, ושההמון מהווה סכנה לערכים ולתרבות. מצד שני, האידיאולוגיה הזו היא גם כלי בידי בעלי-הכוח לשמור על מוקדי הכוח שלהם. ההלימה בין הערכים האותנטיים לפעולת שימור בסיס-הכוח הופכת את האמפרי לפוליטיקאי הטלוויזיוני הטוב ביותר, למרות שלכאורה הוא איננו פוליטיקאי כלל.

בניגוד להאקר טוב-הלב אם כי חסר עמוד-השדרה, עומדת דמותו של פרנסיס ארקהארט בסדרה בית-הקלפים. הסדרה נפתחת בהיותו מצליף המפלגה, וכשהוא איננו מרוצה מהתפקיד שהועיד לו ראש-הממשלה הנבחר, הוא זומם מזימה משוכללת להפיל את ראש-הממשלה ולהחליפו. הסדרה הראשונה בטרילוגיה מסתיימת בזה שהוא רוצח עתונאית עמה ניהל רומאן ושסייעה לעלייתו, כשהיא מתחילה לגלות את קצה הקרחון של הדם שנמצא על ידיו בדרך לפסגה. ארקהארט נוסע במכונית השרד לארמון בקינגהם לקבל את כתב המינוי, ומדחיק את השאלות על הרצח של מתי בשלילה חוזרת ונשנית, מקפיאת-דם. הציניות של האמפרי התחלפה כאן פעמיים: לא רק שמרן חביב, אם מאובק משהו, אלא תאוות-כוח עירומה, חפה מכל ערך ונעדרת כל רסן מוסרי. בהמשך הטרילוגיה, מעלליו של ארקהארט יתפתחו למאבק על כוח מול המלך, בן-דמותו של הנסיך צ'ארלס, שם לכאורה מבצבץ הקפיטליזם הערכי של ארקהארט, אך יש להבחין בינה לבין השמרנות האידיאולוגית של האמפרי. תפיסה המשבחת את עליונתו המוסרית של המעמד השליט לא תמצא מקום אצל ארקהארט, הרואה את כולם מושחתים כמוהו, ואם לא – שוטים שנועדו להכשל. הוא איננו בטוח היכן עומד המלך החדש, אבל כשהוא מצליח להדיח אותו הוא מקבל את תשובתו. בחלק האחרון, עברו הצבאי חוזר לרדוף אותו, מציג בפני הצופים נקיפות-מצפון שמאירות את הדמות שלו בפן נוסף, ומעורב בשחיתות פוליטית לטובת כיסו האישי.

בין האקר לארקהרט עומד הנשיא בארטלט, מן הסדרה האמריקאית "הבית הלבן". בארטלט איננו תמים כמו האקר, אבל איננו מושחת כמו ארקהרט. בניגוד לשתי הסדרות הבריטיות שמציגות עמדות אפשריות, כל אחת מהן מוקצנת במובן כלשהו, ביחס לדמות הפוליטיקאי, בארטלט הוא נשיא כפי שראוי היה שיהיה, כזה שאין בנמצא. הסדרה איננה אומרת זאת, וזה פגמה. היא מציגה אותו כפי שנשיא יכול להיות, ואולי יש צופים שמתפתים לחשוב שכך הוא באמת. נקודות הדמיון בין הנשיא סנטוס שיורש את מקומו (הנשיא ההיספני הראשון של ארצות-הברית), לבין בראכ אובמה אינן מקריות, אך כשצופים בסדרה יש לזכור שהיא הסתיימה בטרם אובמה התמודד. במילים אחרות, לא הסדרה חיקתה את המציאות. אולי אפשרה אותה. בארטלט הוא חתן פרס נובל לכלכלה, קתולי אדוק (השני מזה קנדי, כביכול) ודמוקרט. הוא נשיא חריף ונחוש, שמביא בחשבון את השיקולים הפוליטיים להמשך תפקודו, אבל נאמן לערכיו ולמחוייבתו לבוחריו ולשינוי המציאות לטובה בתקופת הכהונה שלו. בין היתר, הוא פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היוצרים ידעו שנשיא מושלם כזה איננו בנמצא, ולכן נתנו לו פגם: בארטלט סובל מטרשת נפוצה, והוא הסתיר את המידע הזה מן הציבור בזמן הבחירות ובזמן הכהונה, בעזרת אשתו הרופאה. פיתול העלילה הזה איפשר לטפל בנשיא שמשקר, ובאופן שבו נשיא צריך לומר אמת כשהיא מתגלה, כתגובה לפרשת לוינסקי של קלינטון. אבל הפגם הוא כזה שאיננו מטיל דופי בבארטלט. הוא עודנו איש משפחה נאמן, הוא בוודאי איננו גנב או רוצח כמו ארקהארט. הסתרת מצבו הרפואי הייתה משגה ואולי אפילו עבירה, אבל היא נעשתה רק כדי לתת לאמריקה את הנשיא הכי טוב שאי-פעם היה או יהיה לה. בצד הביקורת על האידיאליזציה של הנשיא בסדרה, יש לשבח אותה על ההתמודדות הטובה ביותר עד כה עם הצורך לאזן בין גלריית דמויות קטנה יחסית, שתאפשר לצופים לעקוב אחרי כולן, לצד ייצוג ההמולה והפמליה הרחבה של הנשיא. הקונסטלציות הקאמריות של "כן, אדוני ראש הממשלה" או "בית הקלפים" הן כמעט מגוחכות לפעמים, כשהצופים מתבקשים להאמין שכל ענייני המדינה מוכרעים בפגישות של לא יותר משלושה אנשים. מכשול דומה קיים גם בסדרות "בורגן" ו"מדינת צללים מדינה סודית" (Secret State).

ב"מדינה סודית" (אינני יודע אם הסדרה שודרה בארץ, ואם כן, איזה שם ניתן לה ואשמח לתקן לפי השם שבו שודרה תודה לאורן על המידע) ראש-ממשלת אנגליה דוקינס מגלה קונספירציה שבה חברה כימית אמריקאית קשרה קשר להתנקש בקודמו, ומכסה על אסון במפעל שלה באנגליה. היחסים המורכבים בין תאגידים בינלאומיים לבין מנהיגי המדינות המארחות אותם הם בהחלט נושא ראוי לדיון ומחשבה, כולל בייצוג תרבותי וטלוויזיוני, אבל גם כאן הסדרה בוחרת להציג ראש-ממשלה שאיננו בנמצא. פעם אחר פעם מאיימים גורמים רבי-כוח על דוקינס (נציג התאגיד, מנכ"ל בנק בריטי גדול), ובכל פעם דוקינס מגלה בציבור את האיום (מבלי לחשוף את זהות המאיים), ומדבר אל הציבור ישירות, בטוח שציבור הבוחרים יגבה אותו בקולותיהם לפעול בעד האינטרסים שלהם ונגד בעלי-ההון הציניקנים. אין בנמצא מנהיג כזה, אך אולי המציאות העצובה יותר שיש להכיר בה, היא שאין בנמצא ציבור כזה. הציבור אולי מייחל למנהיג שידבר אליו ישירות וגלויות, אך גם מטיל במנהיגים דופי, מפקפק באמינותם, וממהר לצרוך סיפורים על פגמי המנהיגים כבני-אדם, מבלי לתמוך באופן עקבי במנהיג שמבטיח להגן על האינטרסים של הציבור.

מערכת היחסים הזו גם מקשה על המשולש דרכו המנהיג מתווך אל הציבור, עם התקשורת בתור הכלי השלישי. כל אחת מהסדרות האלה מקדישה תשומת-לב לתקשורת, כאשר חלקה של התקשורת גדל כרונולוגית: ב"כן, אדוני השר" היא הפחותה ביותר, ואולי יש בזה עדות כלשהי על כך שתרבות הספין שאנו מצויים בה מותירה אותנו בתדירות גבוהה מדי בשיח-על (מטא), על מה הפוליטיקאים רוצים שנחשוב, במקום על הפוליטיקה עצמה. יש בזה משהו מעייף, לא רק תרבותית אלא בעיקר פוליטית, כאשר השיח על הדימויים תופס מקום שווה, אם לא חשוב יותר, מאשר השיח על התכנים עצמם (והפוסט הזה הוא, כמו תמיד, חלק מהבעייה, לא מהפתרון). גם בייצוג המשולש הזה "בורגן" הייתה הכושלת ביותר, ואני אומר את זה בצער, כי היה פוטנציאל עצום בסדרה שעוררה עניין בינלאומי למרות שהיא איננה דוברת-אנגלית, וחשפה את הצופה לתרבות שלטונית שכמעט אף-פעם לא נמצאת בחדשות (בתקשורת הישראלית או האמריקאית, אותן אני צורך). העובדה שתפקיד ראש-הממשלה ניתן לאשה גם הוא היה חידוש מרענן. כמעט תמיד, כשיש צורך להעביר מסר, או לסובב איזשהו ספין, ראשת-הממשלה ניבורג הולכת לאותה תוכנית אקטואליה, נשאלת שאלה אחת על-ידי אותה מגישת חדשות, שממהרת לסיים את הראיון כשראשת-הממשלה סיימה להעביר את המסר. אפשר היה לפתור זאת על-ידי כניסה לראיון באמצעו, או מעבר לתמונה הבאה מבלי שהראיון הסתיים, אך ב"בורגן" כמעט תמיד הראו את המראיינת פותחת וחותמת את הראיון עם ראשת-הממשלה בזמן בלתי-ריאלי לראיון שכזה.

ראשת-הממשלה ניבורג היא ערכית, אך לא כמו דוקינס. היכולת שלה לתמרן בין הערכים שלה למציאות הפוליטית מזכירה את בארטלט, אך חוסר-הנסיון שלה והטעויות שלה מזכירים את האקר יותר מאת בארטלט, ומעניין לראות ייצוג דרמטי למנהיג נוסח האקר הקומי. לגלריה הזו של מנהיגים יש להוסיף את פרנסיס אנדרווד, העיבוד האמריקאי של פרנסיס ארקהארט בגילום מצויין של קווין ספייסי. הופתעתי לגלות שהעיבוד האמריקאי מוצלח יותר מן המקור הבריטי (לפחות נכון לעונה הראשונה): הדמות של אנדרווד מוצגת כמורכבת עם חולשות ורגשות לצד השאפתנות (הרצחנית) שלו כבר מההתחלה, ועיצוב אשתו מעניין הרבה יותר מהדמות השטוחה של אשתו של ארקהארט שמניעיה נותרו כמעט תמיד סתומים. אולי אלה סימנים לתקופה אחרת, לצופה מתוחכם יותר, או שמא לצופה שבע יותר. אבל זהו גם ייצוג הכרחי מכיוון שיש מנהיגים שאחראים על הוראות-דמים, ותמיד יהיו להם צדדים אנושיים, אפילו כאלה שעשויים להתחבב, וכל עוד דמות המנהיג השאפתן-ציניקן מוצגת כרשע טהור, קשה יהיה למצוא לה מקבילה ריאליסטית.

נקודה זו מביאה אותי לשאלה שאין לי תשובה עליה, אבל היא החשובה ביותר בדיון הזה, והיא שאלת התפקיד הפוליטי של הייצוג התרבותי. עניינם של היוצרים איננו העניין שלי. יש לקוות שהם רוצים לבטא את עצמם, להעביר מסרים ורעיונות, אבל גם אם כל רצונם הוא ליצור שעשוע מבדר שיגרוף עבורם רווח נאה אין זה משנה. הסדרה נוצרת ממניעים מסויימים והיא מתחילה להניע השלכות פוליטיות שצריך לחשוב עליהן. כבר תהיתי אם הייצוג האידיאליסטי של בארטלט מעודד תביעה להעלאת הרמה בפוליטיקה האמריקאית, כך שהציבור רוצה שיהיה לו נשיא דמוי בארטלט, או שמא היא משמשת חומר-הרדמה, המאפשר לציבור להאמין שכבר עתה הוא מונהג על-ידי נשיא דמוי בארטלט. כיוצא בזה אפשר לחשוב גם על הייצוגים השליליים: האם דמות רצחנית כמו ארקהארט מעודדת סלידה מן הפוליטיקה, או שמא הצופים עשויים למצוא מרגוע בכך שלפחות לא נראה שראש-הממשלה שלהם רצח עיתונאים במו ידיו.

ראש-הממשלה הישראלי הראשון שנראה על המסך היה, אם אינני טועה, יצחק רבין ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן שכלל צילומים של רבין ופרס (שצולמו – שוב, אם אינני טועה – במיוחד לכבוד הסרט) אך מבלי שהם ישחקו בסרט, והקטעים מוקרנים ללא שנשמע קולם. הסדרה "ילדי ראש הממשלה" עוסקת, כפי ששמה מעיד, בדרמה של משפחתו של נושא המשרה, ואיננה מתמקדת בשרטוט דמותו הפוליטית של ראש-הממשלה. אבל גם כך הבחירה ברמי הויברגר לא הייתה מוצלחת. הויברגר יכול להיות שחקן דרמטי מוצלח, אבל דווקא לסדרה שזה עיסוקה הוא מביא אתו גם את המטען של החמישייה הקאמרית וגם את השתתפותו בתשדירי בחירות, ובכך מוסיף עוד יותר לתחושת הפרודיה על ראש-ממשלה, שקיימת ממילא גם בטקסט ובעיצוב הדמות ואיננה הולמת סדרת דרמה. במילים אחרות, העם כמה לראש-ממשלה שלא נראה כמו בדיחה על חשבונו של נתניהו, במציאות ובטלוויזיה. "הבית הלבן" ייצגה ראש-ממשלה ישראלי בפרקים שעסקו בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל הייצוג הזה מעיד יותר מכל על האופן המוזר שבו האמריקאים תופסים את ישראל. יוצרים יהודים ונוצרים כאחד אינם מסוגלים להניח לעובדה שזו מדינה יהודית, ולכן הדבר החשוב ביותר הוא להראות את ראש הממשלה מקדש את היין ומברך על הלחם, משל הייתה זו סצינת קבלת השבת ב"כנר על הגג". לפחות שם בחרו בשחקן ישראלי שיודע עברית (הערתי על הבחירה ההיא כאן). ב"בית הלבן" בחרו בשחקן גרמני, ארמין מילר-שטאל, לקדש את היין ולהקים מדינה פלסטינית. אם "הבית הלבן" הטרימה את עלייתו של אובמה בייצוג מועמד צעיר היספני רהוט, "פולישוק" הישראלית הייתה קדימונים שנועדו להכשיר את הקרקע לעלייתה של "ארץ חדשה" שהתרסקה בבחירות האחרונות. פוליטיקאי נחוש, נאמן לערכיו, נבון ומתפשר טרם נראה על המרקע הישראלי, אבל הציבור לא רוצה פוליטיקאים שיאמרו לו שכל הפוליטיקאים הם שקרנים. זה חומר לסאטירה, אך מהפוליטיקאים עדיין יש ציפייה להבטחה כנה לשינוי.

התחנה הנוכחית היא אולי המפתיעה ביותר, כשדמות טלוויזיונית, אם כי בלתי-בדיונית, מגיעה היישר אל שולחן הממשלה. יאיר לפיד מתעקש שלא לשחק את הדמות שלוהק אליה. יש מי שיזכור את הערב הראשון בו הגיש את המהדורה המרכזית בערב שבת. הוא פתח ואמר: "שלום, אני יאיר לפיד ויש לי עניבה," רוצה לומר שכפו עליו את הרשמיות בשם חשיבות המהדורה אבל הוא נותר אותה ג'ני מהשכונה. כך גם עתה. אנשים שמתייחסים ברצינות לפוליטיקה, ובייחוד לסוגיות של כלכלה וחברה, מוטרדים, ובצדק, מן ההתייחסות הפומבית הקלילה של לפיד לתפקיד החדש. רועי רוטמן גינה את הטון ואת המילים שלפיד בורר כשהוא מתאר את האופן שהוא ניגש למשרתו החדשה. קרן נויבך ביקרה את השימוש בהודעות פומביות בדף פייסבוק או באתר מפלגה, במקום בהודעות רשמיות מלשכת שר האוצר. הדמיון שלפיד מוצא בינו לבין משה רבנו לא הרגיז אותי. כדי להתרגז יש לחשוב שמשה היה דמות היסטורית, שידוע לנו עליו משהו ממשי, ושהוא באמת היה שונה מכל אדם שאי-פעם חי או יחיה. החלק הראשון מוטל בספק גדול, אבל אפילו אם היה משה האיש, ספק אם ניתן ללמוד מן המקרא על אופיו האמיתי, על חולשותיו ופגמיו, כמו גם על יתרונותיו. ההשוואה לדמות מיתולוגית איננה מגונה. היא מגוחכת. אם לפיד היה משווה את עצמו לזאוס, אלדין או כיפה אדומה, אנשים לא היו מתרגזים על היוהרה שלו, אלא על הגיחוך שלו. או לבארטלט, דרך אגב. התגובה הנרגזת מעידה שמפלגתו של לפיד ממשיכה להעמיק את המחוייבות למקורות כעובדות היסטוריות.

אך אלה שיתרגזו על היוהרה שלו, או יסלדו מהעממיות המעושה שלו, אינם קהל-מצביעי לפיד. לפיד מחוייב להמשיך בקול בלתי-רשמי משום שזה מה שבוחריו רצו. הם רצו פוליטיקה חדשה, אך זוהי סיסמה ריקה מתוכן, שאין לה שום משמעות במשרד האוצר, או במשרד החינוך, או במשרד הבריאות. הדבר היחיד שבו הפוליטיקה החדשה יכולה להתבטא היא בזה ששר האוצר נבחר לפי לייקים בפייסבוק ומספר על מה שהוא קורא לפני שהוא נרדם, ועד כמה כל הנושא של כלכלה משעמם אותו. החפיפניקיות הזו תשרת אותו היטב כשהוא יודיע על קיצוצים. בוחריו יאמינו שהוא באמת לא רצה, ובאמת לא יודע איך למנוע את זה. הוא נרדם בנסיון למצוא פתרון.

אבל זוהי רק חזות. זה עדיין יאיר לפיד מהטלוויזיה עם העניבה. בפועל מדובר באידיאולוג שמרן שמאמין שהמעמד שהוא משתייך אליו ראוי לשלוט. גירסה ישראלית של האמפרי, אם תרצו, אבל עם פחות ציטוטים בלטינית ויותר ציטוטים של מארק טווין. לכן, אין גם לצפות שהוא ישחרר את אחיו העבדים, כפי שמשה עשה.

אינני יודע אם יגאל סרנה טועה, או שהוא גם משחק את המשחק, מחזק את האמינות של לפיד בציירו אותו כאחד האדם, איש חביב שאפשר לדבר איתו במסיבות אצל עפרה שטראוס בגינה. בכל מקרה, זה משחק שקשה לשבור: המבקרים את יאיר לפיד נתפסים כטרחנים וחשדנים, ומעמיקים את האהדה בקרב הקהל שלו, שבסך-הכל רוצה מנהיג חייכן שמדבר אליהם ישירות בפייסבוק ודורש מהם כמה שפחות מחשבה.

ברומאן הראשון של קורט וונגוט, Player Piano (למיטב ידיעתי טרם תורגם לעברית) מחליטים להעביר את ההצבעה הדמוקרטית לידי מחשב, שמשקלל את כלל רצונות הבוחרים ובוחר באדם הפופולרי ביותר, ובכך מדלגים על הטירחה שבקיום בחירות. המחשב גם מקבל את כל ההכרעות המדיניות. המחשב בוחר בשחקן הוליוודי יפה-תואר. כשוונגוט פרסם את הרומאן רונלד רייגן עוד שיחק בסרטים, והעלילה נראתה כבדיון סאטירי משובח:

פתאום הוא הבין שממש כפי שהדת והשלטון הופרדו לישויות מובחנות לפני מאות שנים, עתה, הודות למחשבים, הפוליטיקה והשלטון חיו זו לצד זה, אך בלי שום נקודות ממשק ביניהם כמעט. הוא בהה בנשיא ג'ונתן לין ודמיין בבעתה איזו מין מדינה הייתה זו כשכל אידיוט ארור, ממש כמו היום, יכול להיהפך לנשיא, אך כשהנשיא באמת היה צריך לנהל את המדינה!

ייצוגי פוליטיקאים בסדרות טלוויזיוניות משתקפים כמו מבעד למסננת כפולה. אלה ייצוגים אמנותיים של אנשים שרוב פועלם ידוע לנו דרך ייצוג ופרשנות בעצמה, בתיווכה של התקשורת. השטחת הפוליטיקאי לשאיפות קצרות-טווח נטולות-ערכים משותפת לייצוגים הבדיוניים ולפרשנות הפוליטית בתוכניות האקטואליה. בתפקידו החדש, לפיד מכניס את הפוליטיקה לאולם מראות, שבו הייצוג התקשורתי שלו משתקף מבעד לדמות התקשורתית שהוא בנה לאורך שנים, וששניהם יחד מציגים איש פשוט ואולי אפילו תמים, שלא מבין כלום בפוליטיקה. העובדות, עד כה, מצביעות אחרת.

 

לקריאה נוספת:

  • Wodak, Ruth. “The Glocalization of Politics in Television: Fiction or Reality?” European Journal of Cultural Studies 13.1 (2010): 43-62.
  • Phalen, Patricia F., Jennie Kim and Julia Osellame. “Imagined Presidencies: The Representation of Political Power in Television Fiction.” Journal of Popular Culture 45.3 (2012): 532-50.
  • Richardson, Kay and John Corner. “Assessing Television’s ‘Political Dramas’.” Sociology Compass 6.12 (2012): 923-36.

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה