בין שמרנות, ימניות, דתיות, ופמיניזם

סוגיית ההצטלביות, שנגעתי בה ברשימה הקודמת, עומדת גם ברקע ספרה החדש של ליהי בן-שטרית, Righteous Transgressions. בן-שטרית בוחנת פעילות פוליטית של נשים יהודיות ופלסטיניות בצד הימני של המפה. המתח לכאורה בין פעילות נשית לימין ידועה, והסיבות לה מגוונות. בראש ובראשונה, הימין הנוטה לשמרנות מגלה חשדנות כלפי פמיניזם, המבקש לערער על הסדר הקיים. בהקשר הישראלי עולה גם הזיקה בין מגדר, לאום, ולוחמנות: ההגמוניה איננה רק פטריארכלית כי אם מיליטריסטית, ונשים מקבלות את המסר שהן אינן מבינות בעניינים צבאיים, ואל להן להתערב בשאלות אלה. הצד השני של אותו מטבע הוא ההתייחסות השוביניסטית לפעילות נשית שמאלנית כדבר מובן מאליו: השמאל מצטייר כרחמן ותמים, נעדר הבנה צבאית וחסר-אלימות, הכל תוך התכחשות לעובדות, הן מבחינת הנוכחות של גברים (כולל מאצ'ואים, מיליטריסטיים, ואלימים) בפעילות השמאל, והן מבחינת יכולתן של נשים להיות אלימות נטולות-רחמים. הדיכוטומיה הזו איננה מופעלת רק כלפי חוץ, מימין לשמאל, אלא גם פנימה, ומשפיעה על התפיסות של פעילות פוליטיות בצד הימני של המפה:

עבור פעילות דתיות מתנחלות בולטות רבות, סדר-יום ושיח פמיניסטי אינם קשורים רק לדגם חילוני מערבי מאוס, אלא גם מעורבים מיסודם בפוליטיקה יונית-שמאלנית הפתוחה לפשרות טריטוריאליות מול השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שושי [גרינפלד], דוברת צעירה ויוצאת-דופן של המתנחלים, שעבדה בעיתון "בשבע" ובלובי של המתנחלים בקרב הליכוד, מסבירה ש"באופן כללי, רוב הנשים הפמיניסטיות, אפילו בארגונים דתיים כמו "קולך", הן שמאלניות או שבסופו-של-דבר תהיינה שמאלניות."

[…]

בהכריזה על עצמה כפמיניסטית, שושי לא רק הציבה את עצמה בנקודת-עימות עם חלק מהקהילה שלה. היה עליה להתמודד הם ההשלכות של המחוייבות שלה לשוויון מלא עבור גישת המתנחלים לשאיפות העצמאות הפלסטיניות. אך שושי שוללת את הזיקה שפמיניסטיות שמאלניות יוצרות בין השתיים. "אז נכון שיש פמיניסטיות שמאלניות מעוותות, אז מה?" היא כותבת, "האם בגלל זה הפמיניזם פסול? האם כאשר רבנים מעוותים את התורה, אנחנו פוסלים את התורה כולה? או מבינים שהאידיאה והתורה הם קודש קודשים ואילו אותם רבנים מעוותים את הקודש? אותן נשים פמיניסטיות הן סלפניות ומעוותות, וזה לא הופך את הפמיניזם לכזה." המקרה של שושי משמעותי בנדירותו ובתגובות שהוא ייצר מקרב קהילת הפעילים המתנחלים. התנגדות נחרצת לאופני-שיח פמיניסטיים, כולל כאלה שאינם קוראים תיגר על רעיון האחיזה היהודית בכל ארץ ישראל השלמה, היא העמדה הרווחת אצל ההנהגה המתנחלית-דתית. [44]

 

 Ben shitrit

 

שבירת המוסכמות של פעילות ימניות אם כן יש בו די כדי להיות מעניין גם בהתבוננות פנים-ישראלית בלבד, אך בן-שטרית מציגה פן מפתיע נוסף, בהתבוננות משווה על פעילות יהודיות ופלסטיניות. בעוד שפעילות של ארגוני שמאל נוטה לשיתופי פעולה עם פלסטינים (ככל האפשר, ולא בלי בעיות של שחזורי דפוסים קולוניאליסטיים), פעילות הימין הישראלי והפלסטיני מיניה וביה מקבלות כמובן מאליו את הפער העצום ביניהן. המחקר של בן-שטרית מערער על ההנחה הזו. כמצופה, הקונצנזוס הדתי-שמרני מתייחס בחשדנות לפמיניזם גם בקרב הפלסטינים. אך בדיוק כשם שבן-שטרית מוצאת קולות יוצאי-דופן באוכלוסייה היהודית, כך היא מוצאת כאלה גם בקרב האוכלוסיה הערבית:

בדומה למקרה של המתנחלים, שם נשים שחצו את הקווים ותומכות בשוויון מגדרי מלא ומכריזות על עצמן כדתיות פמיניסטיות אינן חופפות להנהגה הניצית של נשים דתיות מתנחלות ונשארו על-פי-רוב דוברות שוליות או חיצוניות, כך גם במקרה של התנועה האיסלאמית. מוסלמיות אדוקות שלקחו על עצמן משימה של פרשנות פמיניסטית מובהקת של הקוראן והסונה המוצאת בכתבי-הקודש ובמסורות ההלכתיות תמיכה לשוויון מגדרי מלא נותרו מחוץ למעגלי התנועה, ולעתים אף מצאו עצמן בויכוח עם התנועה. ד"ר נאיפה סריסי, למשל, שעומדת בראש עמותת “נשים ואופקים” (נוסדה 2002), מדריכה סדנאות ברחבי ישראל שנועדו ללמד נשים מוסלמיות על המסר של שוויון מגדרי שמצוי באיסלאם, ולהציג קריאות פמיניסטיות חלופיות של הקוראן ומסורת החדית'. היא מספרת על תקרית שהייתה לה מול סנד, ארגון הנשים הגדול ביותר של הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית: "היו לנו שני סמינרים בכפר בצפון, אבל סנד הודיעו למארגנת שהם יפסיקו את ההדרכות שלהם בכפר אם ירשו ל"נשים ואופקים" לקיים שם אירועים. המארגנת שהזמינה אותנו אמרה לי שהיא הייתה רוצה שניתן 12 הרצאות, אבל היא לא רצתה לאבד את הסמינרים של סנד." [57]

בחברה הפלסטינית מהעבר השני של הקו הירוק המצב מורכב יותר, ואני מניח שגם זה צפוי. כל מאבק שמצריך גיוס כללי פונה מיד לנשים ומציע להן ברית שאין לה דבר עם שוויון, אלא בצורך מספרי של הגדלת הפיונים. כך במערב האירופאי של שתי מלחמות העולם, כך בישראל של 1948 וכך גם בקרב הפלסטינים החיים תחת הכיבוש. במקרה זה, אין מדובר רק במאמצים לגיוס כללי, כי אם גם היבט מעשי של מחסור בגברים בשל כליאה מאסיבית (אגב, תופעה דומה של השפעת הכליאה הרחבה על תפקידים מגדריים נצפתה גם בקרב השחורים בארה"ב). כך שייח' אחמד יאסין מצהיר, עוד טרם הקמת חמאס, שפיתוחה הדתי של החברה יושלם רק עם השתתפותן של הנשים. בן-שטרית מדגישה את הדמיון בין אופני הפעולה של המתנחלים, ש"ס, התנועה האיסלאמית בישראל, והחמאס בעזה ובגדה – כולם מגייסים נשים לפעילות שלהם, אבל מעסיקים אותן בעיקר באינדוקטרינציה דתית, בהאדרת התפקיד המשפחתי המוטל עליהן, ובהדרתן ממוקדי הכוח של הארגונים שלהם (118-119). אבל יוצאות-מן-הכלל המורדות בנורמות מופיעות בכל קבוצה כזו, והרצון ההגמוני לגייס נשים מוביל גם לאתגור ההגמוניה בדמותן של נשים התובעות שותפות מלאה (ומוצאות עצמן בחוץ). בהקשר הזה, בן-שטרית מזכירה שתי נשים שעברו בחינות הסמכה כדיינות בבתי-הדין השרעיים, וממילא היו חברות בארגוני נשים פמיניסטיים ולא בחמאס, ולכן קיבלו את מינויין לא מהחמאס, אלא מהרשות הפלסטינית החילונית (78).

בסיכום הספר, בן-שטרית משרטטת את המורכבות התיאולוגית-אידיאולוגית שניצבת מול פמיניסטיות דתיות. לאורך רוב הספר מצטיירת הדרישה לשוויון כשאלה פוליטית של כוח: שלילת הפריוולגיות המגדריות של הגברים כדי לפנות מקום לשיתוף נרחב יותר של נשים. אבל עוד לפני השאלה הפוליטית עומדת השאלה האידיאולוגית: מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? את השאלה הזו קל לבסס במסגרת-חשיבה חילונית, כי האישה, בדיוק כמו הגבר, היא אינדיבידואל שתובע ריבונות על חייו ואחריות על מעשיו. אבל אידיאולוגיה דתית שוללת מלכתחילה את הרעיון של היחיד הריבוני, וכך נשמט לכאורה יסוד הדרישה לשוויון. אם הריבוניות היא פיקציה, וכל אדם משועבד לסמכות גבוהה יותר, יש בזה כדי להצדיק גם את הכפפת האישה לרצון הגבר. הבחירה המפתיעה בשאלה הזו במוצאי הספר, מעשירה את הדיון שלו, ומוסיפה שיכבה נוספת של מורכבות, בהצבת המתח בין הרטוריקה והתיאוריה האידיאלוגיות, המשותפות לשמרן הדתי בהקשרים שונים, לבין הפרטיקה הדכאנית של ההגמוניה, גם בצמתי הצטלביות בהם מדובר בהגמוניה חלקית המתקיימת בו-זמנית כמיעוט שנמצא במאבק עם הגמוניה אחרת (המתנחלים, ש"ס, ישראלים פלסטינים, ופלסטינים מהשטחים).

 

Ben-Shitrit, Lihi. Righteous Transgressions: Women's Activism on the Israeli and Palestinian Religious Right. Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2015.

 

 

 

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?

חברה שעוברת דירה ביקשה להיפטר מהספה שלה, ואנחנו שמחנו להחליף את הספה המרופטת בסלון באחת חדשה יותר. אך כשהגענו להוציא את הספה, היא לא עברה בדלת. בכל זווית שניסינו להוציא אותה, היא שוב ושוב נתקעה באותה פינה. לבסוף, נמצא הפתרון: את הרגליים של הספה פירקנו עם מברג בתוך החדר, וכך הוצאנו את הספה, ואת הרגליים אפשר היה להבריג חזרה אצלנו בבית.

עמירה הס הרצתה הערב בפרינסטון, במסגרת ההרצאה השנתית לזכרו של אדוארד סעיד. נזכרתי שבפעם הקודמת ששמעתי אותה, היא אמרה משהו ששינה לגמרי את החשיבה שלי לגבי החיפוש אחר הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה הולך ללוות אותי, ולכן זה מדווח בפוסט ההוא, אבל לא בכבוד הראוי לו.

בהקשר לדיון שמתקיים בבלוג בימים האחרונים, נראה לי שזה שוב רלוונטי: אנחנו נוהגים לדבר על פתרון הסכסוך, ובאופן כמעט בלתי-רצוני זה מכניס לתוך הדיון מצב חשיבה כאילו יכול להיות "פתרון סופי". יש מצבים בחיים שזה אכן המצב, כמו עם הספה. הייתה בעייה, ונמצא לה פתרון שלאחריה כבר לא הייתה בעייה. הס אמרה אז (וחזרה על כך בשלב השאלות גם הערב) שבתור מישהי שהכשרתה בהיסטוריה, ברור שסכסוך כזה הוא תהליכי מטבעו. אין "פתרון" שלאחריו לא תהיה בעייה. המציאות של שני עמים שחולקים את אותו חבל-ארץ, ושכל עם היה מעדיף שחבל-הארץ היה כולו שלו בלעדית, היא מציאות שתהיה נוכחת עוד זמן רב, הרבה מעבר לטווח הראייה של מי מאיתנו.

ההכרה בכך היא פסימית בחלקה, וקצת נשמעת כמו טענת הימין-מרכז שצריך "לנהל את הסכסוך", לא לפתור אותו. השאלה בעיניי היא מה פירוש לנהל. האם אנחנו מסכינים לחיות על החרב, מסרבים להאמין שדו-קיום בין יהודים לערבים הוא אפשרי? או שמא מנסים עוד דרך לפשרה, עוד נסיון להקל על הסובלים מן הסכסוך, בידיעה שגם הנסיון הזה לא יביא לתחנה האחרונה של הסיפור הזה?

דודו חתם את אחת התגובות האחרונות שלו בחשש מ"מלחמת אזרחים בריאה". כשאני חושב על מודל המדינה הדו-לאומית, אני חושב על חוקה שתעגן את הזכויות של כל אחת מקבוצות הלאום במדינה. אני לא פעם אמרתי לעצמי שאחרי כל המהלכים לקראת רגיעה, אחרי כינון חוקה כזו, אחרי מתן אזרחות שווה לכולם, עשויים להיות גורמים שיבצעו מחטף חוקתי או מהפיכה צבאית, נניח להצרת צעדיהם של יהודים, או לחקיקת חוקי שריעה. כן,השבתי לעצמי, ואם זה יקרה – תהיה התקוממות יהודית, ו"מלחמת אזרחים בריאה", ואחריה אולי אפילו תקופה של כיבוש יהודי, אבל אחר-כך שוב תצטרך להימצא הדרך לחיות ביחד. בדיוק כשם שגם חלוקת הארץ עשויה להביא להתדרדרות נוספת, שאחריה יחפשו פתרון אחר.

הס סיפרה שב-1993 שמעון פרס קיים שיחה במדריד עם מנהיגים יהודיים, במאמץ לשכנע אותם לתמוך בהסכם אוסלו שקרם עור וגידים. כדי להשיג את תמיכתם, הוא שירטט את היעד הסופי, כפי שהוא חזה אותו: מדינה פלסטינית ברצועת עזה בלבד, פלסטינים תושבי הגדה יקבלו אזרחות ירדנית וישתתפו בבחירות שם. לא יהיה פינוי התנחלויות בגדה. לצרכים מוניציפליים אולי תוקם מין מועצת יש"ע משותפת כזאת לפלסטינים וישראלים בגדה, שתנהל את העניינים בגדה, אך מבלי לפגוע בריבונות הישראלית, או באזרחות הירדנית של הפלסטינים שם. לדברי הס, פרטי השיחה פורסמו ב"הארץ" בזמן אמת, אך כמעט לא זכו להתייחסות בתוך המולת אוסלו. ודאי שזה לא מה שאנשים דמיינו שיתפתח מאוסלו, אך באופן אירוני ואולי לא כל-כך מקרי, השתלטות החמאס על עזה מקרבת את החזון הזה של פרס למציאות.

לסגור את המנהרות, לפתוח את הכבישים

                    

מתי הייתי בפנימיית הכפר הירוק? מי זוכר?

 

שאלות של זכרון מעסיקות אותי בימים אלה, ואני חושש שאשכח כמה מהן לפני שאספיק להעלות אותן על הכתב.

 

למנהל הפנימייה הייתה שם מדיניות מעניינת: השער תמיד היה פתוח, ובכל שעה שהיא חניכים יכלו לצאת ולבוא. היה אסור להם, כמובן, לעזוב ללא אישור. אך לשומר בשער הייתה הוראה שלא למנוע מהם לצאת, אם הוא רואה אותם עושים זאת.

 

לכאורה, זו סתירה פנימית: אם אסור לעזוב, מדוע אין מי שאוכף זאת? ובניסוח מדוייק יותר, אם אסור לעזוב, כיצד ייתכן שאפשר לעזוב, ועוד בקלות מדאיגה שכזו?

 

מנהל הפנימייה הסביר שתלמיד שנמצא במצוקה וצריך לברוח, יעשה זאת. אם הוא יידע שהשער הראשי סגור בפניו, הוא יקיף את כל הכפר עד שימצא פירצה בגדר וייצא. ממערב לכפר נמצא כביש איילון. מצפון לו כביש 5. האם יותר טוב שתלמיד במצוקה יברח לכבישים הללו? מוטב שייצא מהשער הראשי, שלידו תחנת אוטובוס מסודרת.

 

למדיניות הזו נלוותה כמובן עשייה ללא הרף למנוע מתלמידים לברוח. לא מדובר היה בפעולות מניעה כוחניות או איומים. כוונתי לליווי של המדריכים, לתשומת לב אישית, למערך ייעוץ שלם שמשתדל לזהות נורות אדומות לפני שתלמיד בורח, שמשתדל לאתר תלמיד שבורח מהר ככל האפשר, ושנמצא איתו בשיחה כדי לסייע בפתרון מצוקותיו ולהחזיר אותו לכפר ללא כוח.

 

נזכרתי בסיפור הזה לאחר סיום המבצע בעזה. כה חוששים הישראלים ממה שעלולים העזתים להכניס לרצועה לו המעברים היו פתוחים, עד שסגרו אותה מכל עבר. עזה לא מתוחמת על-ידי כבישים מהירים כמו כביש איילון, ותושביה אינם קופצים מעל הגדר. אך הם חופרים מנהרות, ובמנהרות הם מעבירים את כל הדברים שישראל לכאורה חוששת שהיו נכנסים לעזה אילו המעברים היו פתוחים.

 

כעת חמאס מתגאה במנהרות שלו, ומציג אותן לראווה כהוכחה לכך שהוא ניצח במבצע הזה. בקלות ישראל יכלה לשדוד ממנו את הנצחון הזה, ועוד יותר בקלות יכלה ישראל לפתור את בעיית המנהרות, בפתרון שהיה מדגים את השכל הישר שהיה לאותו מנהל פנימייה: לפתוח את השער הראשי! לתת לסחורות לעבור דרך מעבר ארז, מעבר כיסופים, ולהציע למצרים לנהוג באותו אופן במעבר רפיח.

 

בתקופת המבצע התראיין השר שלום שמחון לגאולה אבן בערוץ הראשון, וכשהיא שאלה אותו על סגירת המנהרות, הוא הסביר לה שאין זה פשוט כל-כך, כיוון שהמנהרות משמשות גם להעברת סחורות וצורכי קיום הכרחיים. וכי תושבי עזה ניחנו בחיבה מיוחדת למעברים תת-קרקעיים, שרק כך הם מוכנים לקבל את צורכי הקיום שלהם? האם מאז ומעולם מעברי סחורה נעשו בעזה מתחת לאדמה? אם תהיה אל עזה וממנה תחבורה זורמת, כל הצורך במנהרות ייעלם באחת.

 

"אבל אז הם יעבירו שם נשק!" יקפצו המתנגדים. ודאי. אך הם מעבירים נשק בכל מקרה. וזה גם לא ממש עוזר להם. הנשק שהם יכולים להשיג הוא חסר משמעות כנגד העליונות הצבאית הישראלית. וגם אם הם היו מעבירים כמות כפולה ומכופלת של רקטות דרך מעברים פתוחים, עדיין היה הדבר חסר משמעות מבחינה טקטית ואסטרטגית גם יחד.

 

לישראל יש שתי ברירות, שהיא מסרבת לבחור ביניהן: אם עזה היא איזור שלטוני נפרד ועצמאי, שאיננו קשור לישראל, אין מקום שישראל תטיל עליו מצור אווירי, ימי ויבשתי. אם היא בשליטת ישראל, יש לקבל את השליטה על כל המשתמע מכך, כולל נציגות ישראלית היושבת ברצועה ומנהלת אותה.

 

המבצע מסתיים וגורמים רבים מתחרים על מתן סיוע לעזה. כל גורם שם הוא בעל אינטרס והתורמים הגדולים ביותר יחזקו מן הסתם את הנטייה האנטי-ישראלית החזקה כל-כך ממילא בעזה (ובצדק). גם לאחר מבצע כה משולל הצדקה, יכלה ישראל לשנות מדיניות, באופן שיפתח את עזה – לשמיים, לים ולישראל. המצור הנמשך עליה גם לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, משמעותו היחידה היא שהאיבה בין עזה לישראל רק תגדל, בחסות המשקמים של עזה.

 

סביר להניח שזו בדיוק המטרה של הקברניטים הישראלים. על כך יש להצר.

           

על עזה ועל אוכלוסייה אזרחית

מכל סיפורי החסידים שבספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", הכי אני אוהב את הסיפורים על רבי ישראל, המגיד מקוזניץ (הנה עוד אחד):

 

 המגיד מקוזניץ היה אומר אל הבורא:

 "רבון העולמים, אני מבקש ממך שתגאל את ישראל. ואם אינך רוצה, גאל את הגויים".

אף אנו מבקשים, אך שלא כמגיד, אין לנו אל לפנות אליו. אנו פונים אל ממשלת ישראל, שריה ויועציה: "ממשלת ישראל, עשי למען מדינת ישראל ועם ישראל. ואם אינך רוצה, עשי למען הפלסטינים".

הבאתי אל תוך הדיון מקצת דבריו של מיכאל וולצר באשר למלחמות צודקות ולא-צודקות. הקושי הגדול בהשלכת דבריו אל מציאות ימינו נעוץ כמובן באיסור שהוא מטיל על פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה. שני קשיים, לכאורה, נמצאים בזה. ראשית, טענת "הוא התחיל" המנוסחת לעתים כ"גם הם פוגעים באוכלוסייה אזרחית". שנית, העובדה שחמאס (וכן חיזבאללה בתורו) יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, ומשתמש באזרחים כמגינים חיים לאנשיו. 

הטענה הראשונה אין בה שום הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. יש בה משום הצדקה לעצם הפגיעה בחמאס וליציאה למלחמה, כיוון שתוקפנות כנגד אזרחים היא מעשה פשע המצדיק פתיחת מלחמה. יש בה כדי להחליש את צדקת המאבק של חמאס גם במישור המוסרי-אידיאולוגי, וגם במישור הטקטי-פוליטי. אבל אין בה שום הצדקה בעצמה כדי לירות על אזרחים.

הטענה השנייה, לעומת זאת, אכן מספקת, בעיניי, הצדקה לפגיעה באזרחים (למקרה שמישהו ינסה להתלהם: אינני מדבר עכשיו על מקרים ספציפיים, ואינני בא להתווכח אם צה"ל משקר לגבי ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית או לא. אם חיילי צה"ל משקרים זה לא בסדר, והם פוגעים במוסריות של צה"ל. הטענה המובאת כאן היא טענה עקרונית באשר לנסיבות בהן יש הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית). אם האוייב משתמש באוכלוסייה אזרחית כמחסה לפעילות שלו, ואין דרך להילחם בו אלא על-ידי פגיעה באותם ריכוזי אוכלוסייה, הרי שיש לפגוע בריכוזי האוכלוסייה כדי לנצח במלחמה (וזאת מתוך הנחה שעצם היציאה למלחמה היא מוצדקת, ולכן נצחון בה הוא הכרחי). יש להבהיר לאוייב שכך יקרה, בתקווה שמנהיגי האוייב יחוסו על אזרחיהם ויחדלו מכך, ויש להזהיר את האזרחים עצמם, כדי לאפשר להם לנוס. ואילו אם הירי נמשך מתוך האוכלוסייה האזרחית, ועדיין יש שם אזרחים, הנחת העבודה צריכה להיות שאזרחים אלו של האוייב מזדהים עם כוחות הלחימה ומסייעים לו, ולכן הם כלי-מלחמה לכל דבר ועניין. יש שיטענו שחמאס מאיים על האנשים ומכריח אותם לשמש מגן אנושי, או מכריח אותם לתת מחסה למרגמות. ייתכן שכך הדבר, אך זהו בדיוק מה שהופך אותם לחיילים. נזכיר שגם חיילי צה"ל, רובם ככולם, הם חיילים מכורח זרועו של השלטון. אלמנט הבחירה מצומצם אצלם כמו אצל אנשי עזה מול החמאס. גלעד שליט לא התנדב לצבא, ובוודאי שלא התנדב להיחטף.

אנחנו מרבים לדבר על החמאס כארגון מחבלים, כיוון שהוא פוגע באזרחים. עם יד על הלב, האם הציבור הישראלי היה מפסיק לקרוא לחמאס ארגון מחבלים ומתחיל לקרוא להם "לוחמי חופש" לו היו מגבילים את פעולתם לחיילים בלבד? ודאי שלא. ההתייחסות לגלעד שליט היא ההוכחה הטובה ביותר לכך, בייחוד אם זוכרים שבמסגרת מבצע החטיפה נהרגו שני חיילים עמו, חנן ברק ופבל סלוצקר. הציבור הישראלי איננו מוכן לקבל לא פגיעה באזרחים ולא פגיעה בחיילים.

הנה האבסורד ביחס ללחימה בחמאס שדווקא השמאל הוביל אותנו אליו: ההתנתקות מעזה לא לוותה בשום ניתוק שלטוני של עזה מישראל. עזה עדיין תלויה לחלוטין בישראל לכל צורכי קיומה, וכל החלטה הקשורה בתנועה ממנה ואליה, טעונה אישור של ישראל. אפילו על הגבול בין עזה למצרים ישראל מבקשת את זכות הווטו. כך שעזה איננה עצמאית. היא תחת כיבוש ישראלי. אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: כיבוש ללא כובשים. החיילים נמצאים מסביב לרצועה ולא בתוכה, וכך הציבור הישראלי מאמין לשקר שהכיבוש הסתיים. ולחמאס אין שום לגיטימציה להיאבק נגד הכיבוש: לפגוע באזרחים אסור, לפגוע בחיילים הופך אותם למפלצות אדם בעיני הלב היהודי הרחום, וגם לצאת לפיפי אסור. הכל אסור.

ואז מתחיל מבצע, והשמאל מתחיל לצעוק נגד הפגיעה באזרחים. נו, אז איך אתם רוצים שצה"ל יילחם בחמאס מבלי לפגוע באזרחים? שיפגע במחנות שלהם? שייערך בשדה הקרב? הרי ישראל עצמה היא שדרשה שהרשות הפלסטינית לא תקים צבא. ובמקום זה יש רק מחנות אימון לשוטרים, כפי שישראל ביקשה. אז השמאל כועס על ישראל שהיא מפציצה מחנות שוטרים. אבל איפה חמאס יכול לאמן חיילים שלו אם לא במחנות שוטרים אזרחיים? הרי כל דבר אחר אסור היה לו מלכתחילה. על כן, ברור שכדי שישראל תוכל להילחם מול פלסטין בצורה הוגנת, היא צריכה להפסיק עם הדרישה למדינה מפורזת. בכלל, כל הרעיון הזה של הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית שקמה לפי התנאים שלנו הוא מטופש מיסודו, ואף מדינה עצמאית לא הייתה מסכימה לו; אבל ישראל לא רוצה מדינה פלסטינית עצמאית, היא רוצה מדינה פלסטינית משועבדת. וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו "הסכמי שלום" החריפו את המצב בין ישראל והפלסטינים.

הערת ביניים: למה אני כועס רק על השמאל? העירו לי שהערות פלגניות כמו שלי פוגעות בשמאל ומחזקות את הימין. אבל על מי רוצים שאכעס? על אריק שרון? ההוא מ-101, מקיבייה, מאלון מורה, מסבסטיה, מסברה ושתילה? אליו אני אלך בטרוניות? מאריק שרון אין לי שום ציפיות, ולכן איך ששמעתי אותו אומר שהוא הולך לפנות התנחלויות הייתי נגד. אחר-כך גם ראיתי שצדקתי. אבל מיוסי ביילין וזהבה גלאון אני חושב שמותר לצפות אחרת. לפי רוממות השלום בגרונם, אפשר היה לצפות שידאגו לזכויות הפלסטינים. והעובדה שמרצ תמכה בהתנתקות, תמשיך ותעמוד לגנותה. היא יכלה לבקש הצבעה מפוצלת על סעיפים מסויימים, היא יכלה להתנגד לכל התוכנית בצורתה. אבל היא הייתה גיבורה גדולה ונתנה לשרון "רשת בטחון" מול המורדים בליכוד, וכל הציבור שלה הריע לה. אז עכשיו יש לנו חמאס בעזה, שמסתובב בתוך אזרחים, ואפילו להילחם בהם כמו שצריך אי-אפשר.

אילו ישראל הייתה מעוניינת באמת במלחמה נגד החמאס ובחיסולו, היה עליה לאפשר לאזרחים התמימים לברוח, ואז להילחם בחמאס בכל הכוח, ואז לאפשר להם לחזור. איך? דרך הכביש הבטוח בין עזה לגדה, המקשר בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית. אה, עוד לא סללו כביש כזה? מעניין. לא, זה מעניין, כי כבר 15 שנה לפחות שפתרון של מדינה פלסטינית מצומצמת בגבולות 1967 נמצא על השולחן בתור המוצא הריאלי, אז מעניין שעוד לא הצליחו לפעול בכיוון הזה. בחודשים שטרם הפעולה, הסבירו שיש פלסטינים שרוצים לעבור או לחזור לגדה, ולא מרשים להם, כי זה עשוי לערער את השלטון של אבו-מאזן בגדה. זה הסבר מלומד שאנשי שמאל מקבלים אותו. ואילו היו אומרים להם שמונעים תנועה של אוטובוסים מהצפון לתל אביב כי זה עשוי לערער את השלטון של אולמרט הם גם היו מקבלים את זה? זכויות אדם אינן מותנות ביתרון פוליטי זה או אחר. מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא הדבר שהיה הכי הכרחי במלחמה הזו, והוא לא התקיים, כי ישראל מעוניינת ליצור נתק, כדי להחליש את המאבק הפלסטיני עוד יותר, ופרשנים שונים מקבלים את הטיעון שזה נעשה כדי להחליש את חמאס.

לישראל יש את האמצעים ליצור מציאות אחרת בעזה, ובראש ובראשונה לחדול משלילת הזכויות הטבעיות. אלו ששוגים לחשוב שישראל יכולה להתנתק מעזה ולהסיר כל עול אחריות ומחוייבות מעליה של מה שנעשה שם בארבעים השנים האחרונות, חייבים לדרוש שלשלטון שם, יהא אשר יהא, תהא שליטה מלאה על דרכי האוויר, הים והיבשה. ישראל יכולה להחליט שאין לה מעבר גבול עם עזה, אבל אל לה להתערב במעבר הגבול עם מצרים. הטענה שגבולות פתוחים שכאלה יאפשרו לחמאס להכניס לשם נשק מגוחכת. כל מדינה מכניסה נשק דרך נמליה. שנית, יש להעלים עין מכל בנייה של מחנות צבאיים שם (דווקא אם לפלסטינים הייתה זכות להקים מחנות צבאיים, הביקורת על כך שהם מתחבאים בין אזרחים הייתה מוצדקת יותר).

אבל יש גם דרך אחרת, נכונה יותר, והיא שקודם שהכיבוש יסתיים, ישראל תיקח על עצמה לתקן מעוולותיו. הצעד הראשון, שיכול היה להיעשות תוך חצי שנה (אך אין לי אשליות), צריך להיות כמובן סלילת כביש מהיר בין עזה לגדה. מן הראוי שכל סולליו יהיו פלסטינים, אולי אפילו עזתים, ושמשכורתם המלאה תשולם מקרן משותפת שיתרמו לה ישראל, מדינות הליגה הערבית, האיחוד האירופי, ארצות הברית וגם משלם המיסים הפלסטיני (להבהיר שהתרומה הישראלית לקרן לא תילקח מכספי המיסים הפלסטינים). דבר זה לכשעצמו יהיה בו כדי להעניק דחיפה לכלכלה העזתית ברמות שלא תשוערנה.

לצד הכביש, ישראל צריכה ליזום, בשיתוף עם הקרן, שיקום של תשתיות בתוך עזה. ודאי שתשתיות רבות נפגעו במבצע, אך רבות היו חסרות עוד קודם לכן וללא כל קשר אליו. יש לדאוג למערכת חשמל, גז, מים טלפוניה ופס רחב מאורגנת שתעמוד בסטנדרטיים מינימליים. גם פעולות אלו יכולות להיעשות תוך הכשרה והעסקה של פועלים עזתים.

בנוסף לתשתיות, יש לדאוג להקמת כמה מפעלים בכל אחת משלוש הערים ברצועה, ומוטב ראשית להקים מפעלים שיספקו צרכים של העזתים מאשר מפעלים שנועדו לייצוא. כך יווצר הון שחוזר פנימה לרצועה.

לבסוף, יש להזרים אספקה מתמדת של מוצרי יסוד, כדי לספק את צורכם של הפלסטינים, ולאפשר להם להתחיל להשקיע בדברים שמעבר למוצרים הבסיסיים. בהמשך, שיקום והקמה של מרכזי קניות, תרבות והשכלה.

לא שמשהו מכל הדברים האלה יקרה. נוח לישראל שעזה תתבוסס בעונייה, ונוח לעולם שלא לחשוב על עזה, ולחשוב שכל עוד לא טובחים בהם אז מצבם שפיר. אבל נניח שכך היה קורה – האם אני מצפה שאחרי כל זה הפלסטינים יהפכו לציונים? לא. אני אינני מבקש לעשות זאת בגלל טובה שתצמח לישראל מכך. אבל אני רואה בכך את המחוייבות הטבעית הישראלית לאחר שנות הכיבוש ולאחר שגשוגה של ישראל בשל כוח העבודה הפלסטיני. אני חושב שפראקטית שיפור רמת החיים של הפלסטינים תסייע בסופו של דבר גם להקלת הסכסוך, אך אינני מצפה שהוא יפתור את הסכסוך, וגם אם היו מוכיחים לי בוודאות שלאחר יישום תוכנית כזו שוב היו נורות ראקטות על באר-שבע או אפילו על תל אביב, עדיין הייתי תומך בתוכנית הכלכלית עצמה. אלא שאז, עמדתה המוסרית של ישראל ביחס לתגובתה לירי הראקטות הייתה שונה בתכלית.

מקצת חידושי הלכות מלחמה

מצינו כי מבצע המתחיל בקיץ נקרא "גשמי קיץ" ומבצע החל בחנוכה נקרא "עופרת יצוקה". ויש להצר על השמות הללו, שדוק של הומור נסוך עליהם וקורטוב של שביעות רצון עצמית מן החידוד שזור בהם. שכן היוצא למלחמה מן הראוי שיעשה זאת במלוא כובד הראש הנדרש. וגם אם רוח קרב דרושה לנצחון, וגם אם המלחמה הכרחית היא (ויש המטילים ספק בדבר, אך ניטה חסד ללוחמינו ונניח שהיוצא למלחמה עצמו משוכנע שעל כורחו הוא יוצא ובתום לב) – עודנו יוצא למלחמה בידיעה שיש חפים מפשע שיקפחו חייהם, אם בזדון אם בשוגג, אם מחוסר ברירה ואם מברירה, ויש מרעיו שלא ישובו, אם מזדון האוייב או משגגת חבריו, ועל כן, אין הוא יוצא למלחמה ולבו עולץ. ואם הוא עולץ, מזכירין לו ומהסין אותו, שלא עת שמחה היא ולא עת שירה היא, והמשכיל בעת ההיא יידום.

ואל ייצא היוצא למלחמה כאמן, ואל ישורר בכינויים לקרב או בדיווחיו, שאין הוא אמן ומלחמתו אינה יצירה, ואין הוא אומן ומלחמתו איננה משלח יד. אלא ייצא כשליח-ציבור העושה מלאכתו מתוך כורח, ולא כצדיקים היודעים שמלאכתם נעשית בידי אחרים, ולא כצדיקים היודעים שלא עליהם המלאכה לגמור, אלא כשליחי מצווה שאינם ניזוקין, ושעליהם לגמור המלאכה.

ואל יראה עצמו כחולייה בשרשרת, "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו", ואל יראה באויביו מזרע ישמעאל ועמלק ופלשתים ואדום, ואל יצפה לפורקן, לתשועות ונפלאות ונחמות בימים ההם בזמן הזה, אלא יראה אך את הזמן הזה, ואת המלחמה הזו, כנסיבות שהזדמנו ונצטרפו כך שכעת הוא יוצא למלחמה.

וישכיל בשובו להתבונן אל הנסיבות, שאם לא כן, נמצא רואה עצמו חולייה בשרשרת ונידון לחבר לולאה נוספת, ולהוריש לבנו לולאה נוספת בשרשרת. וכן מצינו בתוספתא:

 

כיוצא בו אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות אילו של מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו אלו של מצרים הנני עשה חדשה עתה תצמח זו מלחמת גוג ומגוג (של גוג) משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה הזאב פגע בו ארי וניצל מידו שכח מעשה הזאב והיה מספר במעשה הארי אחר כך פגע בו נחש וניצל מידו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה הנחש אף כך ישראל צרות האחרונות משכחות את הראשונות.

לחשוב שאולמרט טעה במלחמה – זו אופטימיות

רגע לפני וועדת וינוגרד, שתעיב על הכל – ולשווא, אני רוצה להביא את הפירוש שלי למה שהתרחש בקיץ שעבר. התיאור שלי את מסך הערפל, בפוסטים שנשאו כותרת זו, היו נסיונות להדגים כיצד גם "גילויים" על המלחמה אינם אמינים, ולכן אינם יכולים לשמש אותי בנסיון להבין את מה שאירע.

מעל הכל, מוליכה אותי ההבנה שלא יכול להיות אולמרט שהוא כל-כך טיפש כמו שעושים ממנו. אנשים טועים, אנשים לא מוכנים להקשיב, אנשים לא חושבים עד הסוף. אבל ניהול המלחמה, אם נקבל אותה כפשוטה, שבר כל שיא. זה הפירוש הרגיל. לפי תפיסה זו, כל נהג מונית, כל בסטיונר בשוק, ובוודאי שכל פרשן צבאי, ראה את מה שאולמרט ועמיר פרץ לא ראו. לפי הפרשנות הרגילה, שכל מהלכי המלחמה הם סידרה של מחדלים, כל המדינה היא חכמה, רק שיש בה קבוצה קטנה של מטומטמים שלא יודעים לנהל מלחמה. איתרע מזלנו ובקיץ שעבר כל המטומטמים היו בעמדות מפתח: אולמרט, פרץ, חלוץ.

אה, יש עוד קבוצה של מטומטמים, אצל הערבים, אבל הציבור היהודי התרגל שהערבים מטומטמים ולכן לא דן בזה. הרי אילולא חטיפת גלעד שליט וחטיפת גולדווסר ורגב בלבנון, ממשלת אולמרט הייתה אמורה להיות עכשיו בשיא מהלך היסטורי של תוכנית ההתכנסות, פינוי מרבית ההתנחלויות בשטחים. חמאס לא יודע את זה? נסראללה לא חשב שפעולת חטיפה עלולה להקשות על ההתכנסות? הרי היה עדיף גם לחמאס וגם לחיזבאללה לתת לאולמרט שקט תעשייתי, לפנות כמה שיותר התנחלויות, ואז לחזור לטרור. אם – אם הם היו מעוניינים בהתכנסות. אני לא יודע להסביר למה שחמאס וחיזבאללה יתנגדו למהלך ההתכנסות, אני לא מזרחן. אבל מהפעולות שלהם אני למד שהם העדיפו ליצור מצב שדעת הקהל בישראל תתנגד ל"ויתורים" נוספים.

עכשיו, לגבי אולמרט: המבצע נפתח תחת הכותרת "להחזיר את הבנים הביתה". מדליפות של עדותו בוועדת וינוגרד נודע לנו שהוא ביקש מהרמטכ"ל להכין תוכנית לתקיפה בלבנון לפני החטיפה. הוא גם הורה לרמטכ"ל להכין תוכנית במקרה של חטיפה, אבל הדגיש שיש לחשוב על פעולה שאפשר לבצע גם ללא אירוע חטיפה. את זה אולמרט אמר לוינוגרד, כדי להוכיח שהפעולה בלבנון לא הייתה שליפה. אז אנחנו יודעים שהמבצע תוכנן, ושלמרות שהוא תוכנן, אולמרט העדיף לחכות להתגרות של חיזבאללה ולא לפתוח בעצמו. אני מניח שהתגרות כזו הייתה נוחה לו, כדי להסתיר את המניעים האמיתיים שלו למבצע.

המניעים הללו יכולים להיבחן, רק על-ידי מבחן התוצאה. מילים לא יעזרו, כי כפי שראינו אלה משמשות כמסך עשן, המסתיר את הכוונות הממשיות. על המעשים, לעומת זאת, קשה לכסות. אם-כן, השאלה היא מה הייתה הנקודה שבה אולמרט הסכים להפסיק את הלחימה.תלונות על פגיעה באזרחים, פגיעה בתשתיות חיוניות, כפר-כנא ב', ביקור של קונדוליסה רייס שמנסה ללחוץ להפסקת אש – כל אלו לא הובילו להפסקת אש. החלטה 1701 של מועצת הבטחון של האו"ם לתגבר את יוניפי"ל ב-15,000 חיילים –  כן.

החלטה 1701 הפכה את המציאות בלבנון בעקבות החלטת או"ם קודמת, 1559. 1559 הייתה למעשה תגובה מאוחרת של האו"ם לנסיגה החד-צדדית של צה"ל ב-2000, ודרשה מצבא לבנון להתפרס לאורך הגבול עם ישראל. בד בבד, נשלחו פחות ופחות כוחות תיגבור ליוניפי"ל, שהחל מצמצם את נוכחותו שם עוד קודם לכן. קו זה המשיך עם החלטת האו"ם 1655.

למה אולמרט רצה יותר כוחות יוניפי"ל? האם זה טוב לישראל? אני לא יודע. אבל לפחות אני מתחיל להבין משהו על איך המלחמה הזו התנהלה ולמה. נצחון מאסיבי לא היה דוחף להתערבות בינלאומית כזו. רק עוד פעולה, ועוד פעולה, והמשך ערעור היציבות במזרח התיכון מבלי הכרעה, הייתה יכולה לדחוף מדינות אירופאיות להכניס את החיילים שלהם לבוץ הזה, ובלבד שהמצב כפי שהוא ייפסק.

ולמה זה אופטימי לחשוב שאולמרט טועה? ראשית, כי כך הציבור משכנע את עצמו שהוא מבין מה קורה. שנית, כך גם קל להאמין שלציבור יש יכולת לשנות. הציבור חושב שהוא בחר בראש ממשלה טמבל, שלא יודע לנהל מלחמה, ועכשיו שהוא יודע את זה הוא ידאג להחליף אותו. בזחיחות דעת, הציבור מאותת לאולמרט (עם קרוב לאפס אחוז פופולריות): "אצלנו לא תעבוד יותר". אם הציבור היה קצת פחות אופטימי, הוא היה יותר חשדן. הוא היה אומר: "רגע, לא יכול להיות שאני כל-כך הרבה יותר חכם מראש-הממשלה. כנראה שיש פה ספין או מטרה נסתרת שלא הבנתי".

וועדת וינוגרד הולכת לפרסם דו"ח ביניים בעוד שבוע, שבו היא לא תסיק מסקנות אישיות נגד אולמרט. הציבור, שלא מוכן שימשכו אותו באף, יבטל בהינף-יד את מסקנות וינוגרד בתור ספין או מצג-שווא או "וועדה מטעם", ויחליט שאולמרט כן טעה. את הספין האמיתי, שאולמרט לא טעה, אלא רצה לנהל מלחמה לא מוצלחת כדי לגרור את אירופה ללבנון, כמעט אף אחד לא יסכים לקבל.

לגירסה אנגלית של רשימה זו, לחצו כאן.