מבחר ציטוטים

התגית מבחר ציטוטים תוביל (גם) לעוד פוסטים כאלה:

ענייני נשים

כשנתבקשו המארגנים להסביר את פשר הבקשה להגיע בבגדים מכוסים, הטילו אלה פצצה: הבקשה הגיעה מהנשים הפלסטיניות. כאן נתקלו תומכות ותומכי המאבק בדילמה – אם אנחנו באמת תומכות בזכויות נשים, אזי בראש ובראשונה חשוב לאפשר לנשים הפלסטיניות להרגיש בנוח כדי שהן תגענה להפגנות (ההפגנה צריכה להצטייר כבעלת חזות "מכובדת" כדי שהן תגענה). מאידך, טוענות הפעילות כי שוב אנו דוחות את המאבק המגדרי מול מאבקים "חשובים יותר", מדיניים-ביטחוניים, ושהנשים "תתגברנה". מה שנקרא, יש "עניינים פוליטיים" ויש "ענייני נשים"…

לכן הרעיון הנפלא של אחת הפעילות לערוך מפגשים בין פעילות יהודיות לפלסטיניות, ולשמוע את אשר על ליבן, בקשותיהן ודיעותיהן ממקור ראשון נשמע כרעיון הכי טוב שעל השולחן. זאת כדי להימנע מהקרע הקיים בין פמיניזם מערבי לפמיניזם מזרחי ולנסות ליצור שיתוף פעולה ופתרונות חדשים בצורה יצירתית.

– מיה ולנשטיין, "על גופיות ותחתונים במאבק נגד הכיבוש", פורסם ב"העוקץ", 28 ביולי, 2010.

פתרון המדינה היהודית

מי שתומך במדינה פלסטינית מפורזת, בעצם מתנגד לפתרון שתי-מדינות אמיתי. הוא כלוא בסתירה פנימית. אולי כדאי שנתחיל לכנות הצעות פשרה כאלה "פתרון המדינה היהודית", כשהיהודים מקבלים מדינה משלהם, ואז מחליטים כמה מתוכה לתת לפלסטינים.

– ג'רי הבר, "מה הפלסטינים באמת רוצים?" הציוני המגנסאי, 29 ביולי, 2010. (תרגום שלי).

רמון בוגד

סימה קדמון, גרופית נלהבת של רמון, אפילו ניסתה לטעון הבוקר שכאשר הודיע נתניהו בתחילת השבוע שיש אנשי שמאל שמחבלים בשיחות עם הפלסטינים, הוא עשוי היה לחשוף "מידע מודיעיני אסור" ובכך ביצע עבירה פלילית.

זה קשקוש מוחלט. נתניהו לא חשף שום מידע פרטני, ואם אכן עקב השב"כ אחרי רמון בפגישתו עם עריקאת, והוא המקור למידע – הרי שהוא עשה את עבודתו נאמנה. מעקב אחרי פגישות בין בכירים של ספק-מדינה עוינת ובין בכירים חסרי תפקיד רשמי בישראל בהחלט נמצאים בתחום סמכותו.

ההאשמות כלפי רמון כל כך חמורות, שאין מנוס מפתיחת חקירה פלילית בנושא. רמון ניסה להקריב את האינטרסים של ישראל על מזבח האינטרסים של מפלגתו. הוא הלך בדרכו של ריצ'רד ניקסון, שנציגיו הבטיחו לנציגי צפון ויאטנם ויתורים מסיביים – אם רק ימשכו את השיחות שניהלו בפאריס עם נציגי הממשל הדמוקרטי עד אחרי הבחירות של 1968. אם הדברים נכונים, רמון אמר לעריאקת, בעצם, "חכו עד שנגיע לשלטון".

זה מעשה שקרוב מאד לבגידה.

– יוסי גורביץ, "התחמן", החברים של ג'ורג', 30 ביולי, 2010.

לבוש ושוויון

…הרי נשים רבות מתחתנות, יולדות ילדים, מכפיפות את עצמן לדיאטות חמורות, עוברות ניתוחים פלסטיים ולובשות בגדים לא נוחים ויקרים בשל צווים תרבותיים שהם לא בהכרח פחות פטריארכאליים ודכאניים. כל אלה אינם אסורים בצרפת. אז למה לאסור דווקא פרקטיקה תרבותית המזוהה עם התרבות הפטריארכאלית המוסלמית? זהו ויכוח ערכי עקרוני אמיתי ויסודי, המתנהל בחברות ליברליות רב-תרבותיות רבות, ופתרון טוב – עדיין אין. ..
הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות.
לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.
במקום לשלוף מהמותן הצעות חקיקה מבישות, מן הראוי לקיים דיון ציבורי ערכי-עקרוני על ערכי היסוד של החברה הישראלית, ולהילחם על כך שגם השוויון יוכר כערך יסוד כזה, לצד כבוד האדם והחירות.

– אורית קמיר, "הצעת החוק הישראלי לאיסור רעלות- רחבה מדי וצרה מדי", כבוד אדם וחוה, 16 ביולי, 2010 (לצערי, לא קראתי את הדברים הללו כשהערתי את ההערה שלי עצמי על כובע הצמר. הוספתי לשם קישור בדיעבד).

הכי טוב צ'ק

ואכן, היבט ההענקה של פעולת-חליפין עשוי להיות נפרד מאיזשהו חפץ חומרי, כפי שהנשאל רוברט מסביר: "אני חושב שהחלק של המתנה, כמו מחוות משמעותיות שאתה נוקט כלפי הזוג, הם המהלכים בשיחה, מחיית-דמעה כשמישהו אומר משהו מרגש בזמן הנאומים, ההעמדה לתמונה". אף כי המערכת הקפיטליסטית עורכת התאמה להיבטים אלו של המתנה, ובייחוד במיצרוּך (commodifying) של מוצר או שירות שיימכר בהקשר של חתונה, הם אינן ניתנות בנסיבות רגילות לרכישה או מכירה בחברה האירו-צפון-אמריקאית. הבעייה השנייה, אם-כן, במתנת המזומנים היא שהיא מקושרת קשר הדוק מדי לשוק, למצרכים ולחליפים, ויש מעט מדי דרכים להפריד אותה מהקשר האינהרנטי הזה…

ומכאן הבעייה האחרונה שבמתנת המזומנים: היא מוכתמת בתכונות הכלכליות, הניתנות לחלוקה, המחללות, הבלתי-אמצעיות המשחיתות והממצרכות שלכאורה קשורות לכסף עצמו. אף כי רוב האנשים באירו-צפון-אמריקה כמעט אף פעם אינם מודים שלכסף יש כמה או אפילו אחת מן התכונות הללו, קיומן של סתירות בתיאורים תרבותיים איננו מערער על תוקפן של אמונות אלו…

הקידוד של הצגת המתנות נעשה מורכב עוד יותר ברגע הנתינה: בחנויות שונות למוצרי מסיבות וחתונות באיזור ויניפג, זוגות יכולים להשיג כלי-קיבול בצורת באר-משאלות, כלוב ציפורים, סלים, כנסיות, מחוכים, סככות או מרכבות סוסים כדי לאסוף בהם כרטיסים של הצגת המתנות. חפצים אלו אינם באים במקום עטיפת המתנה, כפי שהם עשויים להיראות; במקום זאת, מיכלי התצוגה מרחיבים את הערך הרפלקסיבי, על-ידי העברת העול של הסוואת המתנה מהמעניק למקבל. הקידוד המשותף הזה מתרחב לאופן שבו הזוגות מחווים הכרה בקבלת המתנה. כפי שרוברט מסביר, הם אינם מודים לנותני המתנה ישירות: "יש מידה של צניעות כשמגיעים לזה… לא מדברים על זה ישירות שנתת להם מזומנים. הם מודים לך על ההשתתפות."

– Pauline Greenhill and Leah Allen, "The Most Ambiguous Gift: Cash and the Presentation Wedding Tradition in Manitoba," Parallax 16.1 (2010): 7-18.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

למה “הארץ” סוגר את המאמרים של לאור לתגובות

 

יוסי גורביץ כתב בטוויטר: "הארץ ממשיך לפרסם מאמרים של לאור, מונע אפשרות של תגובה – כנראה יודעים שם למה" (26 ביוני, 2010. תודה לנעמה כרמי על ההפנייה). כבר הסברתי פעם שהיות ומיעטתי לקרוא את לאור ב”הארץ” לפני שניתן פרסום לתקיפותיו, אינני יכול להחרים את פרסומיו כעת (יש לי גם ספיקות לגבי השימוש בנשק הזה, אך זהו נושא נפרד). מסיבה זו לא הייתי מודע לנוהל החדש של “הארץ”. ההתנהלות של “הארץ” בפרשה היא לא מפתיעה, היות והיא ההתנהלות הסטנדרטית כמעט של כל מקורב לתוקף: התכחשות והצדקה, האשמת הקרבנות והשתקה. אך למרות שהיא איננה מפתיעה, היא יוצרת דיסוננס חריף בין הדימוי ש”הארץ” נהנה לעטות על עצמו במשך שנים, לבין מה שהוא בפועל. בשתי מילים: “כמו כולם”.

השאלה שמטרידה אותי, וצריכה להטריד את אותם עורכים אלקטרוניים המגוננים על לאור מפני “רוע-ליבם” של הטוקבקיסטים (לאור מסתמא יחשוב שכולם טוקבקיסטיות  – פמיניסטיות אומללות שכמותן), היא מדוע מתקפה על לאור, ונדמיין לרגע שהיא איננה מוצדקת (אף כי לא זה המצב), חמורה יותר ממתקפות אחרות אליהן נתונים בעלי-טור אחרים של עיתונם?

 

הנה מדגם של דברים שנכתבו על גדעון לוי בשבוע האחרון:

“איש רב מדון בתחפושת של שוחר שלום” (אבריאל)

“אין איש שאפשר לבוז לו יותר מאשר לגדעון לוי” (גודמן)

“הוא לא מאגף השמאל , הוא מאגף השנאה” (גודמן)

“הבעייה עם מר לוי – הוא נשאר כאן,לאן יילך? מי ייתן לו במה\טור בעיתון `מכובד` שכזה? מי ייקח צדקן\מטיף\מרעיל שכזה אל חיקו? מי יושיב אותו מול מצלמות ה-tv כפרובוקטור להשכיר בעשרה גרוש???  אולי הטאליבאן…אבל יש לי -מן הסתם-תחושה שדווקא אליהם,אלה המתאימים לו ולהיפך,דווקא אליהם הוא לא יילך. וגם,כרגיל,`הארץ` לא יפרסם תגובתי זו…מזכיר את `על-המשמר`,בעיקר ליוצאי קיבוצי השומר הצעיר,כמוני.” (חפטליהו)

 

ועל עמירה הס:

“עמירה אנני מביןמדוע את בכלל כותבת בעיתון ישראלי. לפי אופי הכתבות שלך מאוד מתאים לך איזה שהוא עיתון באחת ממדינות ערב.” (יעקב)

“ולכן כל ההיתממות המאוסה של עמירה הס כאילו "חיפשו" שוטרי משמר הגבול קורבן ערבי להורגו בתואנת שווא היא צבועה ומגעילה !!” (אחיתופל)

“את תמיד צודקת כמו בחיים הפרטיים שלך” (מוני פוני)

“מדהים עד כמה הס שונאת יהודים” (גודמן)

 

ולא התחלתי לאסוף דברים שנכתביו על אנשים שאינם כתבים של “הארץ”. למה על אחרים מותר להגיד ועל לאור לא? ונניח שיש חשש לאמירות דיבה (כאילו שבטוקבקים אחרים אין), האם אי-אפשר לסנן תגובות ספציפיות במקום לחסום את התגובות כליל? הנטייה שלי היא לחשוב שכשיש רק ביקורת אחת שלא מוכנים לשמוע, והרבה ביקורות אחרות שנותנים להן במה, יש בזה כדי להעיד על אשמה, על ידיעה כלשהי לגבי הדבר שאין מוכנים לשמוע לו. אחרת, לא הייתה סיבה להבדיל. אך המודחק, כידוע, טבעו להגביר את קולו ולמצוא לו ערוצים חדשים ומתוחכמים לומר בהם את דברו.

עדכון [1 באוגוסט, 2010]: בידיעה על פגישת חיים רמון עם סאיב עריקאת חלק ניכר מהתגובות התייחסו לעבירת המין של רמון, על אף שזו איננה קשורה לידיעה. מבחר: "מעשה מגונה למדינת ישראל!"; "קואליציה בין חתרן זקן לעבריין מין"; "מי שדוחף לשון ממשיך לדחוף את האף"; "בגד באשתו בגד בחברתו בוגד במדינה" ועוד. כך שהטענות כאילו "הארץ" מתנגד לטענות "אד הומינם" או סולד מהערות הקושרות בין עבירות מין לעמדות פוליטיות קורסת.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה