ציטוטים שונים

היות שפוסטי הציטוטים הפכו למנהג לא מחייב של סופי-שבוע, החל מהשבוע ניתן למצוא את כולם דרך הקטגוריה "מבחר ציטוטים". התרגומים, כרגיל, הם שלי.

גם גימטריה צריך לדעת לעשות.

ז”א שלפי דעתו של הרב בשנה יש 365 ימים. זה אולי נכון אם אתה אפיפיור, והשנה שאתה מדבר עליה היא שנה גרגוריאנית לא מעוברת אבל כשאתה הרב הראשי ואתה נואם ביום כיפור, אתה אמור לנאום בתשרי ולא בספטמבר, ולהתייחס לשנה עברית ולא לשנה לועזית,ובשנה עברית אין אף פעם 365 ימים בשנה. יש 353,354,355,383, 384 או 385 ימים.

יואב, "מי שכח מה זה להיות יהודי?", מתוך הבלוג "חיוך רציני".

על הערות שוליים

אני מוכרח לסיים עם נקודה של איש זקן ונרגן: הספר הזה מכיל הערות נרחבות (בהיקף של כ-65 עמודים), אותן הדפיס באי-נוחות המו"ל בסוף הספר, ולא כהערות שוליים. לא יכולה להיות שום הצדקה טכנית או כלכלית לכך בימינו. אם, בדפדוף קדימה ואחורה רק כשה נראה הכרחי, החמצתי טענות שמן הראוי היה להביא בחשבון, אני מתנצל בפני המחברת. יתר על כן, החלטתי שמכאן ואילך אסרב לכתוב ביקורת על כל ספר שהודפס כך, ואני מקווה שעמיתים אחרים שלי ינהגו כמוני.

[פיסקה בסיום ביקורת של ברנרד ג'קסון]

– Bernard S. Jackson, JThS 60,2 (2009): 657. [Review of: Steinmetz, Devora Punishment and Freedom: The Rabbinic Construction of Criminal Law. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2008.]

להגנת ה"כאילו"

המאמר הזה בחן את שימושי השיח של ציטוט-עצמי המכיל את סמן הציטוט "להיות+כאילו" בסביבה של רכילות בין מתבגרים…

ביתר דיוק, בחנו את הדרכים בהם ציטוט-עצמי זה מאפשר לדוברים להעביר הערכות נועזות כאפיונים בלבד ולהנגיש אותם לבדיקה במספר אופנים  שונים. הדגמנו כיצד (1) דוברים עשויים להזמין נמענים להשתתף בהערכה; (2) פניות נספחות של הנמען יוצרות קרש קפיצה שמקדם דיבור הערכתי נוסף; ו-(3) ניתן לסגת מהערכות בביטחה. ניתוח ה"ספיגה" של הנמענים מאשר את פונקציית הבדיקה: דוברים אינם מוחזקים כאחראים ל"הצהרות-הדיעה" שלהם, אלא כגירסה בעלת מעמד זמני בלבד…

מאפיינים אלה יחד הופכים את תת-המערכת של ציטוטים-עצמיים למשאב יעיל ובטוח במיוחד של יחסי-גומלין, המאפשר לדוברים להציב הצהרות נועזות לבחינה באינטראקציה עם קבוצת השווים שלהם.

Joyce Lamerichs and Hedwig F.M. Te Molder. "'And then I'm really like . . .': 'Preliminary' Self-Quotations in Adolescent Talk." Discourse Studies 11,4 (2009): 415-416.

מה גורם לעוקץ הניגרי להצליח?

החידה שהונאות האי-מייל האלה מציבות, איפוא, נוגעת לתנאים החברתיים וההיסטוריים שמאפשרים לטענות האלה למצוא קהל שיתייחס אליהן באמינות, או לפחות יהיה מוכן להסתכן ביחס כזה. ברמה אחת, כמובן, ישנו הסבר הנעוץ בתאוות-הבצע של אלו הנופלים בפח…

אני מבקש לבחון בפרוטרוט את האופן שבו כלים אידיאולוגיים שנוצרו על-ידי התוקפן, כלומר הצורות הנפוצות של הייצוג האירופאי את אפריקה, הפכו לבסיס הרטורי של ההונאות הללו…

התובנה החשובה של אדורנו היא שאלה שקונים את תחזיות האסטרולוגים אינם פתאים בלבד; למעשה, הם מעורבים בתבנית רצונית של הונאה עצמית, שהתנאים החברתיים של הקפיטליזם המאוחר הכינו אותם אליה ללא הפסק. הבטחות-הכזב המוצהרות של מפרסמים, הזיוף המוגזם של תעשיות הקולנוע והמוסיקה, ומעל הכל, הרטוריקה חסרת-הפרופורציות של מדינות טוטליטריות נשענות ומקדמות הונאה-עצמית שכזו…

במקום לדון באי-מיילים הללו במונחים של פשע, אני רוצה להציע שקודם כל, נכיר בכך שהם חושפים משהו על כלכלות-הידע הפוסט-קולוניאליסטיות, על הצורות העמומות של מודעות עולמית כפי שאלו מתוּוָכות על-ידי אמצעי-תקשורת המונים של זמננו.

Andrew Smith. "Nigerian Scam E-Mails and the Charms of Capital." Cultural Studies 23,1 (2009): 29-31.

המלכוד של חזבאללה

אין שום ספק שתפקידו העתידי של חזבאללה ככוח מזויין ייקבע על-ידי איראן. כל עוד טהראן רואה ערך בחזבאללה ככוח הרתעה נגד ישראל וארצות-הברית, מפלגת האל תמשיך להיות ישות מזויינת, ללא קשר להתפתחויות אזוריות. אבל מלכוד 22 של חיזבאללה נעוץ בזה שהוא מכיר שמלחמה מתמשכת נגד ישראל איננה יעד בעל מוטיבציה לקהילה השיעית. השיעים בלבנון רוצים לבנות את בתיהם מחדש ולהגן על כוחם במערכת הפוליטית. הם הרבה יותר מעוניינים במבט פוליטי פנימה מאשר במבט צבאי החוצה. היעד המוצהר תדיר אצלם הוא מקום ליד השולחן במסגרת מערכת פוליטית פתוחה, במקום לעמוד בדלת האחורית בתחינה. האוריינטציה הלא-אלימה של רוב השיעים בלבנון תמשיך להשפיע על המיליטנטיות של חזבאללה כנגד ישראל בשנים הבאות. אם חזבאללה מתכוון ברצינות לחתור ליעדים איסלמיים בתוך לבנון, הוא יהיה מוכרח לשים לב להעדפות של בוחריו ולאמץ גישה שלווה וגמישה יותר כלפי ישראל. העובדה שלחיזבאללה יש תפקיד מרכזי בשיקוליה האזוריים של איראן ובמדיניות החוץ הרחבה שלה בכלל, פועלת באופן אירוני כנגד מימוש החלום המקומי שלו.

Bilal Y. Saab. " Rethinking Hezbollah's Disarmament." Middle East Policy 15,3 (2008): 104-105.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

העד שוועדת וינוגרד לא שמעה

נרי הסב את תשומת לבי לעדותו של גיא בכור בוועדת וינוגרד. אחד הדברים שצדו את עיני בקריאת העדות, היו הדברים הבאים:

באחד הנאומים האחרונים שלו וגם בראיון, נדמה לי בראיון הוא אמר את זה נסראללה: אם הייתי יודע שבשביל השניים האלה, היו עושים את כל זה – לא הייתי חוטף אותם. פה אני מאמין לו. אני לא מאמין ל-90 אחוז ממה שהוא אמר, אבל פה אני כן מאמין.

אם אנו מקבלים את ההנחה שפוליטיקאים משקרים תדיר על-מנת להסתיר את כוונותיהם ומטרותיהם האמיתיות (והסתרה זו עצמה נועדה לסייע להם לפעול למען מטרות אלו), זו אכן שאלה גדולה מתי עלינו להאמין להם בכל זאת. אולי יום אחד אני אנסה לנסח את הכללים שלי ולחבר את המדריך השלם. בכל מקרה, כלל אחד שכבר חזרתי עליו פעמים רבות, הוא בחינה מדוקדקת של התאמת המילים למעשים.

לטענת נסראללה, הוא ביצע את החטיפה רק בגלל ששגה בהערכת תגובתה של ישראל. אילו היה מעריך נכון את תגובתה של ישראל – לא היה מבצע את החטיפה. טענה זו אינה מתיישבת בעיניי עם מעשיו של נסראללה. בעקבות החטיפה, ישראל החלה להפציץ את לבנון. בעקבות ההפצצות, נסראללה החל לירות קטיושות לעבר ישראל, תוך שהוא מתמקד בירי לעבר קריית שמונה ואזורי ספר אחרים – מה ש"מותר" בגבולות המשחק המקובל בין חיזבאללה לישראל. ישראל המשיכה עם ההפגזות, ונסראללה איים שהוא יירה דרומה יותר. לאחר שישראל לא הפסיקה עם הפגזותיה, נסראללה הורה לירות טילים לעבר חיפה וטבריה, והמשיך לירות טילים לאזורים אלה כל זמן שהמלחמה נמשכה. למרות שהוא איים שהוא יירה טילים גם לקווים הרבה יותר דרומיים, הוא לא חצה את הקו של חדרה. כאן יש להזהר בפרשנות, כיוון שאין לי דרך לדעת בוודאות האם הוא נמנע משיגור טילים למרכז כצעד טקטי, או כיוון שלא הייתה לו היכולת. מתוך מה שקראתי, אני נוטה לחשוב שמדובר באופציה הראשונה, אך אין לי הוכחות חותכות לכך.

האם המעשים הללו מתיישבים עם הטענה שאילו היה מעריך נכונה את תגובת ישראל לא היה מבצע את החטיפה? לדעתי, התשובה שלילית. הרי בכל יום מימי המלחמה יכול היה להפסיק את האש, ולצאת בהצהרה שהוא מוכן לשאת ולתת עם ישראל על שחרור החטופים. ישראל הייתה ממשיכה להפגיז כמה ימים, אך במהירה הייתה מאבדת את הלגיטימציה הבינלאומית. רק המשך הירי על חיפה סיפק לישראל את "חלון ההזדמנויות הבינלאומי" שכה הרבו לדבר עליו.

הצבעה על הפער בין "הודאה בטעות" לבין מעשים שאינם נראים כטעות, מעלה גם את השאלה מדוע שנסראללה ישקר בעניין זה, במיוחד כשהוא מודה ששגה, ומציג את עצמו כפחות חכם משהוא נהנה להציג את עצמו בדרך-כלל. העובדה שהוא בוחר להציג את השגיאה שלו דווקא ביחס לתגובה הישראלית מצביעה גם על המטרה של הטענה. מעמדו של חיזבאללה נפגע בדעת-הקהל הלבנונית בשל ההרס שהחטיפה המיטה על המדינה. נסראללה מוכן לשלם פגיעה תדמיתית ביכולות האנליטיות שלו, ובלבד שלא יתחזק הרושם שהוא היה מעוניין בהרס הזה. אם בוחנים את התנהגותו לאחר החטיפה, ולא רק את השיקולים שלפניה, ניכר שהטענה הזו היא שקרית. הפער בין המילים למעשים, בצירוף הרווח הפוליטי הברור שעולה מהמילים, מאפשר לנו להבין את שקריות הטענה.

בראיון מאוחר יותר, שנערך בשבוע שעבר, נסראללה סיפר שסוריה העבירה מסרים לישראל לפיהם, אם ישראל תפלוש ללבנון מהצד המזרחי (לאורך הגבול המשותף של לבנון עם סוריה), סוריה תתערב במלחמה. גם בעניין זה אין לי דרך לדעת אם סוריה אכן העבירה מסרים כאלה אם לאו. גם ללא ידיעה כזו, כבר טענתי במקום אחר שלאולמרט לא היה עניין בפלישה קרקעית רחבה. אולמרט אמר והסביר את דברים מפורשות בעדותו בוועדת וינוגרד (ואני בוחר להאמין לו בדיוק בגלל שההסברים שלו עולים בקנה אחד עם מעשיו).

אבל בין אם נסראללה אומר אמת בעניין זה ובין אם לאו, המסר שלו לעם הלבנוני משתלב יפה עם המסר שלו מהראיון הקודם.

לספר לעם הלבנוני שפלישה קרקעית נרחבת של ישראל נמנעה בזכות הסורים, פירושה לצייר את סוריה כמגינת העם הלבנוני. מבלי לומר את הדברים האלה במפורש, שלא ייראו כתעמולה זולה, נסראללה מבקש להשתחרר מהטענה כנגדו שהוא המיט על לבנון אסון בהיותו פיון של סוריה ואיראן בתוך לבנון. אל"ף, אומר נסראללה, לא שיערתי שהמעשים שלי יביאו לתגובה חריפה כל-כך. אם הייתי יודע שהעם הלבנוני יסבול בעקבות המעשים שלי, הייתי נמנע מהם. בי"ת, מי שהציל אותנו זו סוריה.

שיח כזה עשוי להאיר מטרה נסתרת נוספת שהייתה למלחמה: את המטרות של אולמרט ניתחתי בפוסטים קודמים, וטענתי שעיקרן היו להגביר את המעורבות הבינלאומית בלבנון, להפוך על פיה את החלטה 1559 שהייתה תגובה מאוחרת של מועצת הבטחון של האו"ם לנסיגה הישראלית במאי 2000. לא נראה לי שנסראללה היה מעוניין בצעד כזה, אך הוא בחר להמשיך אותה מלחמה, ונראה שהמטרות שלו מתבהרות כעת: החזרת המעורבות הסורית בלבנון, החזרת הלגיטימיות של סוריה להיות גורם משפיע בתוך לבנון. זו מסקנה לא כל-כך מפתיעה, אני מודה, אך לא שמעתי מישהו אומר אותה עד כה.

הפוליטיקה היא שדה מוזר שבו אנשים כורתים בריתות גלויות וסמויות. לא רק שהבריתות לא תמיד גלויות, או אפילו מגיעות לרמה של תיאום פעולה, הן לפעמים עשויות להיות תוצאה של אינטרסים מנוגדים. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו להמשיך את השקט בגבול. גם אולמרט וגם נסראללה לא רצו פלישה ישראלית קרקעית. במובן הזה, הם רקדו טנגו דמים משותף. אבל למרות שלכל אחד מהם היה יעד ברור של חימום הגבול, וכל אחד מהם היה מעוניין בלחימה שתארך יותר מימים ספורים, כל אחד נכנס לעימות עם מטרות שונות, וקיווה להשיג את מטרותיו.

לחשוב שאולמרט טעה במלחמה – זו אופטימיות

רגע לפני וועדת וינוגרד, שתעיב על הכל – ולשווא, אני רוצה להביא את הפירוש שלי למה שהתרחש בקיץ שעבר. התיאור שלי את מסך הערפל, בפוסטים שנשאו כותרת זו, היו נסיונות להדגים כיצד גם "גילויים" על המלחמה אינם אמינים, ולכן אינם יכולים לשמש אותי בנסיון להבין את מה שאירע.

מעל הכל, מוליכה אותי ההבנה שלא יכול להיות אולמרט שהוא כל-כך טיפש כמו שעושים ממנו. אנשים טועים, אנשים לא מוכנים להקשיב, אנשים לא חושבים עד הסוף. אבל ניהול המלחמה, אם נקבל אותה כפשוטה, שבר כל שיא. זה הפירוש הרגיל. לפי תפיסה זו, כל נהג מונית, כל בסטיונר בשוק, ובוודאי שכל פרשן צבאי, ראה את מה שאולמרט ועמיר פרץ לא ראו. לפי הפרשנות הרגילה, שכל מהלכי המלחמה הם סידרה של מחדלים, כל המדינה היא חכמה, רק שיש בה קבוצה קטנה של מטומטמים שלא יודעים לנהל מלחמה. איתרע מזלנו ובקיץ שעבר כל המטומטמים היו בעמדות מפתח: אולמרט, פרץ, חלוץ.

אה, יש עוד קבוצה של מטומטמים, אצל הערבים, אבל הציבור היהודי התרגל שהערבים מטומטמים ולכן לא דן בזה. הרי אילולא חטיפת גלעד שליט וחטיפת גולדווסר ורגב בלבנון, ממשלת אולמרט הייתה אמורה להיות עכשיו בשיא מהלך היסטורי של תוכנית ההתכנסות, פינוי מרבית ההתנחלויות בשטחים. חמאס לא יודע את זה? נסראללה לא חשב שפעולת חטיפה עלולה להקשות על ההתכנסות? הרי היה עדיף גם לחמאס וגם לחיזבאללה לתת לאולמרט שקט תעשייתי, לפנות כמה שיותר התנחלויות, ואז לחזור לטרור. אם – אם הם היו מעוניינים בהתכנסות. אני לא יודע להסביר למה שחמאס וחיזבאללה יתנגדו למהלך ההתכנסות, אני לא מזרחן. אבל מהפעולות שלהם אני למד שהם העדיפו ליצור מצב שדעת הקהל בישראל תתנגד ל"ויתורים" נוספים.

עכשיו, לגבי אולמרט: המבצע נפתח תחת הכותרת "להחזיר את הבנים הביתה". מדליפות של עדותו בוועדת וינוגרד נודע לנו שהוא ביקש מהרמטכ"ל להכין תוכנית לתקיפה בלבנון לפני החטיפה. הוא גם הורה לרמטכ"ל להכין תוכנית במקרה של חטיפה, אבל הדגיש שיש לחשוב על פעולה שאפשר לבצע גם ללא אירוע חטיפה. את זה אולמרט אמר לוינוגרד, כדי להוכיח שהפעולה בלבנון לא הייתה שליפה. אז אנחנו יודעים שהמבצע תוכנן, ושלמרות שהוא תוכנן, אולמרט העדיף לחכות להתגרות של חיזבאללה ולא לפתוח בעצמו. אני מניח שהתגרות כזו הייתה נוחה לו, כדי להסתיר את המניעים האמיתיים שלו למבצע.

המניעים הללו יכולים להיבחן, רק על-ידי מבחן התוצאה. מילים לא יעזרו, כי כפי שראינו אלה משמשות כמסך עשן, המסתיר את הכוונות הממשיות. על המעשים, לעומת זאת, קשה לכסות. אם-כן, השאלה היא מה הייתה הנקודה שבה אולמרט הסכים להפסיק את הלחימה.תלונות על פגיעה באזרחים, פגיעה בתשתיות חיוניות, כפר-כנא ב', ביקור של קונדוליסה רייס שמנסה ללחוץ להפסקת אש – כל אלו לא הובילו להפסקת אש. החלטה 1701 של מועצת הבטחון של האו"ם לתגבר את יוניפי"ל ב-15,000 חיילים –  כן.

החלטה 1701 הפכה את המציאות בלבנון בעקבות החלטת או"ם קודמת, 1559. 1559 הייתה למעשה תגובה מאוחרת של האו"ם לנסיגה החד-צדדית של צה"ל ב-2000, ודרשה מצבא לבנון להתפרס לאורך הגבול עם ישראל. בד בבד, נשלחו פחות ופחות כוחות תיגבור ליוניפי"ל, שהחל מצמצם את נוכחותו שם עוד קודם לכן. קו זה המשיך עם החלטת האו"ם 1655.

למה אולמרט רצה יותר כוחות יוניפי"ל? האם זה טוב לישראל? אני לא יודע. אבל לפחות אני מתחיל להבין משהו על איך המלחמה הזו התנהלה ולמה. נצחון מאסיבי לא היה דוחף להתערבות בינלאומית כזו. רק עוד פעולה, ועוד פעולה, והמשך ערעור היציבות במזרח התיכון מבלי הכרעה, הייתה יכולה לדחוף מדינות אירופאיות להכניס את החיילים שלהם לבוץ הזה, ובלבד שהמצב כפי שהוא ייפסק.

ולמה זה אופטימי לחשוב שאולמרט טועה? ראשית, כי כך הציבור משכנע את עצמו שהוא מבין מה קורה. שנית, כך גם קל להאמין שלציבור יש יכולת לשנות. הציבור חושב שהוא בחר בראש ממשלה טמבל, שלא יודע לנהל מלחמה, ועכשיו שהוא יודע את זה הוא ידאג להחליף אותו. בזחיחות דעת, הציבור מאותת לאולמרט (עם קרוב לאפס אחוז פופולריות): "אצלנו לא תעבוד יותר". אם הציבור היה קצת פחות אופטימי, הוא היה יותר חשדן. הוא היה אומר: "רגע, לא יכול להיות שאני כל-כך הרבה יותר חכם מראש-הממשלה. כנראה שיש פה ספין או מטרה נסתרת שלא הבנתי".

וועדת וינוגרד הולכת לפרסם דו"ח ביניים בעוד שבוע, שבו היא לא תסיק מסקנות אישיות נגד אולמרט. הציבור, שלא מוכן שימשכו אותו באף, יבטל בהינף-יד את מסקנות וינוגרד בתור ספין או מצג-שווא או "וועדה מטעם", ויחליט שאולמרט כן טעה. את הספין האמיתי, שאולמרט לא טעה, אלא רצה לנהל מלחמה לא מוצלחת כדי לגרור את אירופה ללבנון, כמעט אף אחד לא יסכים לקבל.

לגירסה אנגלית של רשימה זו, לחצו כאן.