צ’קפוינט צ’ארלי

טרם התעמקתי במוצגים השונים הקיימים בברלין על החומה החסרה, מהם שנמצאים במרחק דקות ספורות מן הדירה השכורה שלי כאן, ובינתיים אני רואה פרסום של מאיר ויגודר על צילום חומת ההפרדה הישראלית. המאמר עשיר בעיצות מעשיות ("טיפים") לצילום החומה. למשל, שכדאי להתחיל לצלם אותה לפני שבנייתה הושלמה; על החללים שבין קטעי החומה; או על השימוש בבני-אדם המופיעים בתמונה כניצבים, מבלי להתרכז בדראמה האנושית. המאמר מיטיב לשזור בין עיצות מעשיות לתיאוריות על הצילום ולהשלכות הפוליטיות שבעצם המעשה הצילומי.

ויגודר קושר, כמובן, בין החומה הישראלית לברלינאית, ומשתמש בקשר הזה כאופציה אוטופית:

"מבקרים רבים עולים לרגל לחומה, ביניהם אמנים, פוליטיקאים ועיתונאים. אזורים מסויימים, כמו אבו-דיס, פרבר של מזרח-ירושלים, כבר הפכו לנקודות מועדפות לייצוג פרוייקט החומה כמכלול, ממש כשם שתמונות מסויימות כבר הפכו לקלישאות של החומה. הייתכן שכבר עתה, כשהחומה עודה ניצבת, נקודות אלה מתפקדות כמו צ'קפויינט צ'ארלי המשוחזר בברלין? חייל אמריקאי, בגילומו של שחקן, עומד שם למען תיירים – הם מצטלמים לצד החייל עם המחסום ברקע. האם ניתן לדמיין תקופה עתידית שבו שחקן פלסטיני יגלם חייל ישראלי שעומד ליד מחסום משוחזר הנקרא קלנדיה?" (עמ' 307).

והנה, עוד קשר בין סוגים שונים של תנועה. קשר שהוא אולי סתמי וקלישאי, אך גם חמקמק וסמוי מן העין, המעיד שבחובו מרוכז משהו עמוק יותר: תיירות (המגלמת את הפריוולגיה של התנועה) המתרכזת באנשים שנשללה מהם הפריוולגיה הזו (ואפשר לחשוב כמובן גם על תיירות של בתי-כלא, תיירות שואה ועוד).

[עוד על הפוליטיקה של הניידות בהקשר התיירות: המקרה הישראלי]

Wigoder, Meir. "The Blocked Gaze: A User's Guide to Photographing the Separation Barrier-Wall." Public Culture 22,2 (2010): 293-308.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 

קראתי היום את ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר "משטר זה שאיננו אחד. כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 – )." (פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג, 2008). זהו ספר רחב-יריעה, עשיר בפרטים ועובדות, המנותחות בצורה מעמיקה ונבונה. זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפרקים הראשונים אף הרגשתי שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על הנושא אי-פעם, אלא שאחריתו, לצערי, אינה טובה כראשיתו מכדי שאוכל להרגיש נוח להכתיר אותו כך. אך גם עם הפגמים המצויים בו, מדובר בספר מצויין ובתרומה משמעותית לשיח הפוליטי, שקוראת גם לי לבחון מחדש כמה מהעמדות שפרשתי בבלוג הזה בפעמים שונות.

כשנתקלתי בספר בספרייה, הצטערתי שלא הכרתי אותו כשכתבתי על "כפל מערכות המשפט בישראל" ועל "מראית העין הכפולה של הכיבוש", שכן מהכותרת והתקציר היה נראה שבזה עיסוקו. ואכן, לוז הספר עוסק בסוגייה זו, ובצורה חדה מנתח כיצד ההפרדה הזו לא תיתכן מבחינה פוליטית, ועל כורחה של ישראל הכיבוש משפיע גם על המשטר בישראל גופא, לא רק על דרכי פעולתו, אלא גם על הדרך הראויה לנתח ולהגדיר אותו. במילים אחרות, ההפרדה המלאכותית בין שתי מערכות המשפט הללו, אין בכוחה לחסוך מישראל את מחיר שינוי אופי המשטר שלה עצמה. יתר על כן, כיוון שהכיבוש במהותו איננו חותר להפרדה אלא להכפפה שמבוצעת במעשים סותרים של הפרדה ומעורבות (ובזה נגעתי ברשימה על מראית-העין), הרי שאין לצפות להפרדה כזו ברמה השלטונית.

ביקורת

לפני שאצטט כמה פנינים מעוררות-מחשבה, וכן כמה אגרופים בבטן שצריך לספוג, כנראה, אתחיל בתיאור הבעיות שמצאתי, כדי לא לסיים בדברי ביקורת (למעט רשימת תיקונים טכנית שאצרף כנספח בסוף).

אופיר ואזולאי מיטיבים לתאר את אחידות העמדות ביחס לכיבוש בין מפלגות השמאל והימין (עם שינוי גוונים קלים בלבד בין ממשלותיהן). למרות זאת, בכמה מקומות הם מתפתים לתיאורים המשקפים הנחות-יסוד של ויכוח מחנאי "קלאסי" בשדה הפוליטי בישראל, שבו הימין מעוניין בכיבוש והשמאל מתנגד לו. כך, למשל, מתוארת צבירת הכוח של המתנחלים שמשתמעת ממנה תיזת "אדוני הארץ" הידועה (133), שגם ההתנגדות שלי אליה ידועה. דווקא התיאור המדוייק של מעשי הממשלה איננו מצריך תיאור של צבירת הכוח של המתנחלים כפעולה המנוגדת לממשלה, אלא מהווה גיוס כוח נוסף על-ידי השלטון. בדומה לזה, לאחר ביקורת נוקבת על מהותם של הסכמי אוסלו, מתוארת ממשלת פרס באוזלת-יד שאינה משכילה לנצל את המומנטום שלאחר רצח רבין (183 – 184) כדי להתקדם בתהליך השלום. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת על עצם ההסכמים. בשני המקרים, אינני יודע אם אופיר ואזולאי שבויים בשיח של המילייה שלהם, או בדיעות שקדמו לניתוח שהתפתח והוליד את הספר הזה, אך בכל מקרה היה מוטב לנכש מתוך הספר אמירות מעין אלו, שה"שמאל הציוני" ישמח למצוא ולהיאחז בהן, אך אינן מבטאות את עיקר הספר (למיטב הבנתי).

בסוף הספר, כאמור, מופיעות כמה אמירות שגם הן אינן מתיישבות עם רוב רוחו של הספר. בעמוד 424 נכתב:

למעשה השלטון בשטחים יצא מכלל שליטה. הזרוע המצומצמת של הממשלה המופקדת עליו מתומרנת על-ידו יותר מאשר היא מנחה אותו. בכל החלטותיה היא נשענת על תיאורי המציאות המסופקים לה על-ידי מערך זה עצמו, שמפקדיו אוספים את המידע הנוגע לאוכלוסייה שתחת שלטונם, מפרשים ומעריכים אותו, מציגים אותו לממונים עליהם ופועלים על פי הנחיות שהתקבלו במידה רבה על בסיס המידע הזה.

זוהי אמירה מרחיקת-לכת, שגם היא חותרת תחת אמירות הרבה יותר מפורטות של הספר, בהן מתברר כיצד השלטון מפעיל את זרועות המשטר, ובעיקר מה הן המטרות המנחות את מאבק הכוח הזה. נראה כאילו על-מנת להגדיל את הביקורת על הכיבוש, התפתו המחברים לתיאור כמעט היסטרי של גולם הקם על יוצרו, מתוך רצון שיוצרו יחזור וישתלט עליו. אלא שראשי ממשלה ושרי בטחון אחראים על מינוי אותם אנשים הממונים על מערך המשטר, ובעת הצורך מבקשים לקבל חוות-דעת הפוכות (כפי שקרה בהסכמי אוסלו ולקראת ההתנתקות) – ומקבלים את מבוקשם! לכן, גם אם אין לראש-הממשלה ידע בלתי-אמצעי על המצב בשטח, הרי שהעקרון לפיו הוא מגבה את צורכי ויסות האלימות וההכפפה של הפלסטינים נשמר, ובהחלט נמצא תחת שליטה במלוא מובן המילה (אגב, ההדגשה של הביטוי מופיעה במקור, דבר שבהחלט מטריד, בהתחשב בבעייתיות התיאורטית שלו).

אמירה בעייתית נוספת מופיעה בעמ' 443:

הכיבוש כבר חולל את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי לאחר השמדת יהדות אירופה. האסון הוא נורא קודם כול בגלל דמות היהודי החדש שהוא הצמיח כאן. היהודי הזה מגויס כדי לקיים את הצורה החדשה של קיום יהודי ריבוני המבוסס על משטר הפרדה מסוג יחידי במינו, יהודי במינו. הצורה הזאת גרמה לעיוות של הקיום היהודי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בעולם, לצמיחה ולהתפשטות של צורות חדשות של גזענות יהודית וללגיטימציה חסרת תקדים שלהן.

אינני יכול להבין כיצד אזולאי, החתומה על כמה פרויקטים חשובים המתמקדים בהעלאת זכר הנכבה בתרבות הישראלית, סומכת ידיה על ניסוח כזה, שעולות ממנו (א) נוסטלגיה ורומנטיזציה של המצב שקדם ל-1967, ו-(ב) תפיסה מהותנית צרה כל-כך של היהדות. הרי אם הכיבוש הוליד "עיוות של הקיום היהודי," ודאי שיש קיום שהוא "נכון," "ישר," "לא מעוות". כאילו יהודים אינם מתפללים בוקר-בוקר "שלא עשני גוי," הכיבוש כעת מואשם בלגיטימציה של גזענות יהודית, שלכאורה לא הייתה לפניו.

נקודה זו מובילה לבעייתיות קטנה אחרונה והיא הכותרת: הסוגריים שמציינים את השנים משקפים בעייתיות הן מבחינת נקודת ההתחלה (1967, בניגוד למה שעולה מן הפרקים הראשונים), והן מבחינת הסוף. הסוף הוא פתוח, אלא שהספר עוקב אחר היסטוריה של הכיבוש, ועוקב בזהירות אחרי השינויים שאפיינו כל תקופה, החל מהייחוד של השנה הראשונה, ועבור בכל אחת מנקודות המפנה המרכזיות של כל אחד מארבעת העשורים שבאו לאחר-מכן. לכן, לא-נכון היה להשאיר את התאריך פתוח. תאריך סיום לא היה מעיד על סיום הכיבוש, אלא על התיחום של הניתוח ההיסטורי, מתוך הכרה שכפי שכל עשור אופיין בדברים שונים עד כה, כך העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים ותפניות שאי-אפשר לצפותם.

מקצת שבחו
הנקודות האלה הפריעו לי דווקא משום שלא עלו בקנה אחד עם רוב הספר, כאמור, ואין בהן כדי להעיב על רוב איכותו. לא אוכל למנות כאן את כל הדברים הטובים שנמצאים בו. לפעמים הערת שוליים אגבית חושפת תובנה שהמחברים לא מרחיבים את היריעה עליה, אך היא עמוקה יותר מתיזות מרכזיות של ספרים אחרים (למשל, ההערה הסוציולוגית על הסנגוריה בבתי-המשפט הצבאיים, שמורכבת ברובה מקבוצות מודרות של ערבים ונשים, עמ' 95; או הערת השוליים על טענת "מדינת הרווחה" של גוטווין, עמ' 159, הע' 337).

הספר מספק סקירה של תולדות הכיבוש, וכן של המחקר על הכיבוש. אף כי המחברים עצמם מעידים כי "ההיסטוריה של הכתיבה על הכיבוש טרם נכתבה ואין בכוונתנו למלא את החסר" (30, הע' 20), הרי שסקירת הספרות שהם מציעים בעמודים אלה (29 – 55), היא מבוא שלא יסולא בפז. בכמה נושאים הספר מרחיב בדיון בעל משמעות תיאורטית שחורגת מהבנת הסכסוך בלבד, ובוחן מושגים שיש בהם חשיבות למחשבה פוליטית באופן כללי. כך ההבחנה בין האלימות המתפרצת והאלימות הכבושה ודרכי הפעולה ויחסי הגומלין שבין השתיים (221 – 277), וכן ההבחנה בין משטר, מערך שליטה ומדינה (331 – 393, ואני מתנצל מראש אם בלבלתי במושגים כפי שהם משתמשים בהם ברשימה זו).

הופתעתי לגלות שאזולאי ואופיר מעניקים פרשנות דומה להוראת "לשבור את העצמות" המפורסמת של רבין לפרשנות הניתנת על-ידי חוג אורנים (155), וכן שלדעתם הצבא היסס בכניסה לערים והסלמת האלימות ב-2000, בניגוד לדרג המדיני שנתן לו חופש פעולה (209, הע' 414. זאת בניגוד לדיעה ששמעתי כמה פעמים לפיה הצבא הוביל את ההסלמה בניגוד לרצון הדרג המדיני). הספר מלא גם בביקורת חריפה על בית-המשפט. החטא הקדמון שלו לדידם של המחברים הוא בקבלת הפרשנות הישראלית לפיה אמנת ז'נווה לא חלה על השטחים (81 – 92, פרשנות שעלתה לראשונה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר), ולכך מצטרפת ביקורת על פועלו להנצחת / שימור / שותפות עם משטר הכיבוש עד ימינו.

ציטוטים

כדי לתפוס את הכיבוש כזמני יש להפריד בין המדינה שנוסדה ב-1948, שאליה מתייחסים כעובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו לה ב-1967, בין הפלסטינים שנותרו בישראל ב-1948 והתאזרחו בה ובין אלה שסופחו לתחום השליטה שלה ב-1967. כשמפרידים כך את הפלסטינים לשתי קבוצות מוחקים בין השאר את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 הם בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ונעשו לפליטים תחת שלטון ירדני או מצרי ב-1948 והפכו לכבושים תחת שלטון ישראל ביוני 1967. אם הכיבוש זמני, מעמד הפלסטינים והמתנחלים בשטחים הוא נושא פתוח למשא ומתן; אם ישראל היא עובדה מוגמרת, הפלסטינים שנותרו מחוצה לה, צריכים לוותר על תביעותיהם ולשלם את מחיר תבוסתם; להשלים עם כך שישראל קובעת לבדה את מניין שנות החשבון הפתוח בינם לישראל, ולפי החשבון הזה הנכבה היא עניין סגור (11).

אנחנו מבקשים לתאר כאן את צורת השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולנתח הן את צורות השליטה המופעלות והן את מקומן במשטר המפעיל אותן. אנחנו מניחים כי לצורה הזאת היסטוריה והיגיון משלה, שאי אפשר למצותם בדיבור על "כיבוש" וגם לא בקטגוריות מוכנות של המחקר האקדמי ושל השיח בשמאל הביקורתי, כגון "קולוניזציה" ו"אפרטהייד". שלושת המונחים, השאולים מהשיח הפוליטי-משפטי המקובל, הכרחיים אך אינם מספקים. הם מציינים היבטים קיימים של צורת השלטון הישראלי בשטחים אבל אינם מאפשרים לתפוס היבטים אחרים. ובכל מקרה אי אפשר להניח מראש שהכיבוש הוא מקרה של קולוניאליזם או אפרטהייד – צריך להראות את זה מתוך ניתוח דפוסי השליטה הישראלית בשטחים (13 – 14).

המשטר הישראלי מבוסס על שתי חלוקות יסודיות שלא מתקיימת ביניהן חפיפה גמורה. א. הפרדה טריטוריאלית בין השטח הישראלי המוכר ובין השטח הכבוש שבו ישראל שולטת זה ארבעה עשורים; ב. יחסי כפיפות על בסיס הבחנה יסודית בין אזרחים (יהודים ולא-יהודים, בעיקר פלסטינים) ללא-אזרחים (פלסטינים). החלוקה הראשונה פועלת כדי להפריד ולנתק בין שתי קבוצות לאומיות בתוך מערכת שליטה אחת; החלוקה השנייה פועלת כדי להכפיף את הקבוצה האחת לשלטון קבוצה האחרת, להכיל אותה בתוך מערכת השליטה האחת למרות ההפרדה והניתוק, לשלוט בה ולשמור על אפשרות קבועה להתערב בחייה… (57)

את הממשל הצבאי ליוותה "ועדת המנכ"לים", גוף שהשתתפו בו המנהלים הכלליים של רוב משרדי הממשלה, שהתכנסה בתכיפות ובקביעות מסוף יוני 1967. בוועדה התקבלו החלטות מנהליות מפורטות שנגעו לניהול שוטף של חיי היום יום בשטחים בכל התחומים ובכל הרמות… באופן רשמי הוועדה הייתה כפופה לוועדות שרים שונות, אבל אלה התחלפו לפי הנסיבות הפוליטיות, ואילו ועדת המנכ"לים התגבשה כמוסד שנהנה מהמשכיות ונתפס כבעל סמכות ביורוקרטית מקצועית (99 – 100).

עד מהרה קיבלה המחלוקת (בין המתנחלים לממשלת המערך – א"ע) אופי ריטואלי, חזרתי, וכל המשתתפים בה הפיקו טקסטים צפויים וידועים מראש. הטקסטים האלה יצרו חזות של קיטוב וטשטשו את העובדה שבין הצדדים היריבים שררה הסכמה עקרונית (גם אם לא תמיד מפורשת) על עצם ההתיישבות בשטחים (ולא רק סביב לירושלים) והתקיימו ערוצים רבים של שיתוף פעולה (114).

היחס אל הפלסטינים היה כאל נתינים פורקי עול בלי להתנער לגמרי מן האחריות לשמור על חייהם ובלי לוותר על היומרה להמשיך ולמשול בהם. קריאתו המפורסמת של רבין "לשבור להם את העצמות" היא ביטוי מובהק לריסון הזה, שנקנה במחיר של אכזריות רבה (155).

השינוי הזה (של הסכמי אוסלו – א"ע) היה רדיקלי והתרחש בארבעה מישורים נבדלים אך קשורים: פיצולו של הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית שגרר אחריו ארגון מחדש של הכוח הריבוני והאחריות הממשלתית, הקצאה מחדש של הסמכות להפעיל אלימות ופריסה מחדש של האלימות המופעלת למעשה; ארגון מחדש של המרחב הפלסטיני תחת משטר תנועה חדש, שהסגר והמחסום הפכו לסמל המובהק שלו; תנופה חדשה של קולוניזציה החותרת לקבוע במהירות "עובדות בשטח" (בדמות התנחלויות ומאחזים) ולפזר אותן על פני מרחבים גדולים ככל האפשר וכך לחבל באפשרות להסיג את הכוחות הישראליים או לפחות להשפיע על מפות ההסכמים בהמשך המשא ומתן; משטר ייצוג חדש שבמסגרתו התפרצויות האלימות, מנגנוני השלטון, זהות האויב, פני הנוף, החוק, "הסכסוך" והתוכניות לפתור אותו עטו לפתע דו-משמעות רוויית סתירות ואי אפשר היה יותר לקבוע הבדל ברור בין ממשות להתחזות ואשליה, בין ידיד לאויב, בין איום להגנה (166).

ההתנערות ההדרגתית מאחריות זו שאפיינה את שנות אוסלו קדמה להתנתקות ובישרה אותה וגם הגיעה לשיאה בעקבותיה. היא סימנה צורה חדשה של הפרדה: הפרדה של השליטה בשטחים עצמם (ולא רק בין השטחים וישראל), בין שני סוגים של פלסטינים (ולא רק בין ישראלים לפלסטינים): ההפרדה בין פלסטינים שישראל שולטת בהם באופן עקיף… ובין פלסטינים אחרים שישראל ממשיכה לשלוט בהם כממשלה כובשת ומוסיפה לספק להם שירותי ממשל שונים (169).

אולם בישראל לא מתקיימים הפרדה ממשית ויחסי כפיפות ברורים בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, והעירוב בין הרשויות מועצם במסגרת משטר הכיבוש בגלל דמיון מבני בין פעילות הדרג המדיני ופעילות הדרג הצבאי. במסגרת זו יסוד מרכזי בפעילות הצבאית הוא התוויית מדיניות וחקיקה, ואילו הפעילות המדינית מתאפיינת בהכרעות שוטפות וכלליות על הפעלת כוח צבאי… (203)

חומת ההפרדה לא רק מעצימה את ההרס והחורבן, אלא גם מרחיקה אותם מן המבט הישראלי, ובמידה שהיא מאפשרת להם להיראות היא מאפשרת להם להופיע כנפרדים וחיצוניים. על זה יש להוסיף את איסור הכניסה הכללי לשטחי פלסטין מחוץ לאזורי ההתנחלויות שחל על ישראלים, ובכלל זה גם על עיתונאים. כדי לחרוג מן האיסור הזה צריך לבקש אישור מיוחד. משמעות העובדה שברירת המחדל היא איסור והפללה של יחסים בין יהודים לפלסטינים המתקיימים בשטחים, מחוץ למרחב החיים היהודיים ולפיקוח הישיר של כוחות הביטחון(215).

בתנאים אלה אם ישנה הפרדה אחת יציבה וקבועה היא איננה הפרדה בין העמים, אלא בין מערכות המשפט והחוק, השליטה וניהול החיים ששתי האוכלוסיות כפופות להן (219).

יציאת מערך השליטה מעזה ופירוק ההתנחלויות שהיו שם יצרו מצב חדש שכמותו לא היה מאז ראשית הכיבוש – הלימה בין ההפרדה הטריטוריאלית ובין ההפרדה האזרחית (305).

…קיום מערך של אלימות כבושה שאיננה נזקקת עוד כלל לאלימות המתפרצת בנוסח החיסולים הממוקדים. הרי את המכלאה אפשר לקיים בלי לירות ירייה אחת, למעט היריות שנועדו לפגוע במעטים המתעקשים להתקרב לגדר או לחצות אותה. מצב כזה אינו פנטזיה, אלא התכלית המובלעת של המאמץ שמפגינים כוחות הביטחון להקטין חיכוך, לפעול מרחוק, לצמצם ככל האפשר את המפגש בין שולט לנשלט ולהפוך את ההפרדה למוחלטת. אבל מצב כזה אינו מתקיים מפני שמשטר הכיבוש איננו שואף באמת להפרדה. ההפרדה מבחינתו היא צורה לקיים את הכפיפות ולבטא אותה, ואילו הכפיפות היא המצע לקיום ההפרדה (324).

בין משרד הביטחון לבית המשפט העליון מתקיים (כפי שתיארנו לעיל) משא ומתן בעניין סף הפגיעה ההומניטארית המותרת שיביא בסופו של דבר לקביעת תקן מוסכם לאסון שמותר לישראל להפיק ברצועה. אבל החיסול הממוקד איננו עניין הומניטרי ולכן יישאר כנראה מחוץ לתחום ההתערבות המשפטית. במקום יחידים פרברטיים ישנה עכשיו מכונת אלימות פרברטית, שבית המשפט מוסיף להיות חלק ממנה בעצם סירובו להתחכך בה; הוא בשלו והיא – בשלה. הוא גם ידאג לכך שלרצועת עזה יגיעו דלק וחשמל בכמות שתספיק לטיפול בקורבנות האלימות – אם רק תנהג ממשלת החמאס באחריות הנדרשת (327).

הטענה המרכזית שלנו בחלק זה תהיה שמשטר הכיבוש נתפס כפרויקט ולא כמשטר, כמשימה של השלטון ולא כצורת נבדלת, בעלת אפיונים ייחודיים, של שלטון פוליטי. העובדה הזאת, כך נבקש להראות, אחראית לכך ש"הכיבוש" נתפס כחיצוני למשטר הישראלי, אף על פי שהשטחים ותושביהם מוכלים בתוכו (351).

כשהופיע המשטר הנבדל-לא-נפרד הזה הוכפל המשטר הישראלי. לאזרחות הישראלית הוצמדה הלא-אזרחות הפלסטינית, ולמרחב הישראלי הריבוני, שכבר זכה להכרה בינלאומית (פרט לאזור ירושלים), הוצמדו השטחים הכבושים, שמעמדם המשפטי נותר ללא הכרעה…מערך שליטה אחד המשיך לשלוט ולטפל באזרחים שבתחומי הקו הירוק ובהדרגה גם בחלק מן העניינים האזרחיים של היהודים שמעבר לו, בעוד שמערך שליטה אחר הופקד על השליטה והטיפול בכל היבטי החיים של האזרחים הלא-יהודים. את האפליה בין האוכלוסיות בשטחים יש להבין לא רק כהמשך והעצמה של האפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים, אלא כתוצאה של ההפרדה בין שני מערכי ממשל, בישראל עצמה ובשטחים, ובכלל זה שתי מערכות משפט, ובאחרונה גם שני מרחבי קיום גיאוגרפיים נפרדים (395 – 396).

האם זה סוף הציונות? לא בהכרח. היהודים הציונים יוכלו להגדיר מחדש את אופי המחויבות של המדינה לעם היהודי, אבל יצטרכו לעשות זאת במסגרת משא ומתן עם האזרחים הערבים ומתוך נכונות למחויבות דומה של המדינה ללאום הפלסטיני. המחויבות הזאת תישא כמובן אופי שונה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל או אם תקום בארץ ישראל פדרציה של לאומים, אבל העיקרון שלה אמור להיות זהה: תפיסת המדינה כמכשיר בידי כלל האזרחים ולא כמטרה בפני עצמה (457).


וזו רק טיפה בים. רוצו לקרוא. נקווה שיופיע גם תרגום לאנגלית.

תיקונים

13, ש8: "בעונה" >"ובעונה"

57, ש12: "לשלטון קבוצה האחרת" > "לשלטון הקבוצה האחרת"

77, ה110: "זיאדה 2007; לביא 2004" (הפניות לא מופיעות בביליוגרפיה)

82, ה119: "et al." < "et Als"

123, ה232: "תשל"ו" > "1976" (או להחליף בביליו')

203, ה402: "Bishara 2002" (לא מופיע בביבליוגרפיה)

297, ה548: "ראו (אלדר 2005, פרקים 5, 6);" > "ראו אלדר 2005, פרקים 5, 6;"

326, שורה אחרונה: "שקפאם" > "שכפאם"

351, ש12: "ולא כצורת נבדלת" > "ולא כצורה נבדלת"

470: Beinin, Joel and Rebecca Stein, eds."" < "Beinin, Joel and Rebecca Stein."

476: "Said, Edward W. 2000. The End of the Peace Process" < "Said, Edward, W. 2000. The end of the Peace Process"

476: Said, Edward W. 2001."" < "Said, Edward, W. 2001."

480: "כרמי, נעמי." > "כרמי, נעמה."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים ביותר מצורה אחת ומובן אחד. כתבתי על זה לא מעט, ויש מקורות מידע מוצלחים יותר ממני לסוגייה הזו (בראש ובראשונה אתרי גישה ומחסום ווטש). למעשה, זאת הנקודה שהכי פחדתי להגיע אליה בסדרה הזו של הפוליטיקה של הניידות: מצד אחד, זו הדוגמה הכי בנאלית, הכי מיידית לקשר שבין ניידות ובין פוליטיקה. מצד שני, היא כל-כך קשורה לסוגיות של בטחון, שנראה לי שלישראלי הממוצע יהיה מוזר לקשור בין מדיניות המצור והמחסומים לבין זכותו של מאן דהוא להצביע בקונסוליה בניו יורק, טורונטו או לונדון.

הצעד הראשון הוא, להבין כמובן שההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים אינן הכרח מצד הבטחון המיידי. הן אמנם נעשות בשם הבטחון, אך במובן הרחב יותר של מדיניות אסטרטגית, שמטרתה להשאיר כמה שיותר שטח בידי ישראל, עם כמה שפחות פלסטינים (הרחבתי על ההבחנה הזו כאן). אני תמיד תוהה אם זו עובדה שעמוק בפנים ידועה לישראלים, ורק בשל צרכים רטוריים הם מדברים על הבטחון המיידי, או שבאמת ובתמים הם מתייחסים להגבלות הללו כהגבלות אד-הוק, שנועדו לצורך הבטחון המיידי.

באחד הפרקים של הסדרה "מחוברות" נשמעת שרי אנסקי אומרת למירי חנוך שהיא תומכת בגדר ההפרדה כי בזכותה אין פיגועים בתל-אביב. אחד התעתועים הגדולים ביחס לגדר הוא שכולם יודעים שיש ויכוח סביבה ושהיא טרם הושלמה (ולכן אפשר עדיין להתווכח עליה), אך כולם גם משוכנעים שהיא הפסיקה את הפיגועים. כיצד גדר שלא קיימת יכולה למנוע פיגועים? ואם אכן די במקטעים שכבר הוקמו כדי לעצור פיגועים, האם אין בזה הצדקה להפסיק את הבנייה הלאה? המשמעות המדינית של הגדר הזו נדונה כמעט למן היום הראשון של בנייתה. למרות זאת, שולטת בשיח הטענה הבטחונית המיידית, כאילו מדובר באמצעי למניעת פיגועים.

עמירה הס דיווחה בשבוע שעבר על אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל בעוון שהייה בלתי-חוקית בגדה, שהוצע להם להשתחרר אם יסכימו לגירוש לעזה. אלה הם אנשים שנולדו בירדן והגיעו לגדה במסגרת "איחוד משפחות" (אם הבנתי נכון, רק חלקם הסדירו את העניין חוקית), נעצרו בשל עבירות בטחוניות, מעמד התושבות שלהם בוטל, וכעת מוצע להם להשתחרר ולהשתקע בעזה (כיוון שכל אחד מהסיפורים שונה, כנראה, הניסוח הזה הוא קצת בעייתי, אבל נשאיר אותו ככה, מבלי לדקדק בפרטים). כידוע, גם במו"מ לשחרור גלעד שליט ישנם אסירים שישראל הסכימה לשחרר אם יגורשו לעזה. מה היחס של ישראל לעזה במקרים הללו? אם באמת רוב הציבור הישראלי מאמין בפתרון שתי המדינות כדרך לברוח מן השד הדמוגרפי, ואם באמת מצפים שנתניהו יכול (אם ירצה) כבר בכהונה הזו להגיע להסדר כזה, הרי שכל המגורשים לעזה יוכלו בטווח של שנים ספורות לנוע בחופשיות בין עזה לגדה.

במילים אחרות, העובדה שגירוש לעזה עולה פעם אחר פעם, מלמדת שהממשלה וזרועות הבטחון שלה רואות בניתוק בין עזה לגדה מצב לטווח ארוך. גם אם הוא לא יהיה קבוע, הוא לא עתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. ובמצב כזה, אין פתרון שתי מדינות. הסכם עם הרשות הפלסטינית, אם בכלל יגיעו אליו, יהיה על הגדה בלבד, ועזה תישאר לבדה (אולי תאומץ על-ידי מצרים, למרות שאני בספק שיש למצרים אינטרס כזה).

רצועת עזה פחות חשובה לישראל מן הגדה מכל בחינה: למרות העדויות הארכיאולוגיות שהכתומים אספו בשקדנות לפני ביצוע ההתנתקות, אין ברצועה אתרי מורשת. בגדה באמת נמצאים חברון ובית-לחם, שמהווים חלק מהמיתוס היהודי. מן הבחינה הבטחונית, יש לישראל עומק בטחוני בינה לבין מצרים בדמות חצי-האי סיני, והיא איננה זקוקה לשליטה בעזה לא עבור העומק הבטחוני מול מצרים, ולא עבור גישה לים התיכון.

כך שהמאבק נותר על הגדה: משיקולים בטחוניים לכאורה יגורשו עוד ועוד אסירים ככל האפשר לעזה (ממש בשיטת האחסון שג'ף הלפר מדבר אליה); הבנייה בגדה מבססת את השליטה של ישראל במערב הגדה, והצורך הבטחוני להשאיר נוכחות צבאית בביקעה יצדיק את הכיתור של המדינה הפלסטינית על-ידי ישראל גם ממזרח. גם אלה הם פוליטיקה של ניידות: הניוד של אזרחים מן הגדה לרצועה, לפי הנוחות הפוליטית של ישראל; ההגבלות על הניידות בתוך הגדה עצמה, כאמצעי לאמלל את חיי התושבים, לעודד עזיבה שלהם ועוד. תמיד הזהירו את הישראלים שאחת הסכנות הטמונות בסכסוך הוא עקרון "הצומוד" – ההיצמדות לקרקע שה"ערבי" מחשיב אותה מאוד. ישראל נטלה את העקרון הזה, והפכה אותו לחסרון. הנצמדים לקרקע, כותרו ובותרו, כך שהם נותרו רק עם אותה פיסה שהם נצמדו אליה, כמו פינגווינים על פיסת קרח שנשברת מן הצדדים; מנגד, אלה שלא תמכו ב"צומוד", והיו ניידים, הפכו את הניידות שלהם למקור כוח. הישראלים נמצאים בניו-יורק, לונדון וטורונטו, ומשם הם יצביעו על המשך המדיניות הזו. ושוב אני אצטט את דברי פרס בוועדת וינוגרד: " מה זה היי-טק? שאנחנו ניתקים מהגבולות של הארץ וכל השוק העולמי הוא השוק שלנו, לא קשורים בערבים, לא קשורים בכלום" (ציטוט רחב יותר כאן).

מעניין שלצד הרצון לגרש תושבי גדה לעזה, ישראל מקשה על תושבי עזה לצאת ממנה: סיפורו של איימן קאדר מהווה דוגמה מאלפת (אף כי יש לו סוף טוב), אך כפי שמצויין בכתבה, יש עוד 600 סטודנטים שמחכים לאישורי יציאה. האינטרס של ישראל למנוע השכלה פלסטינית ברור. הדבר האחרון שישראל צריכה זה עוד אדוארד סעיד שיושב בניו יורק ומייצג את העניין הפלסטיני באופן שאיננו רק רהוט, אלא גם משפיע על שיח מחקרי שלם.

תם אך לא נשלם. כפי שיאיר כתב באחת התגובות הקודמות, יש פה יותר שאלות מתשובות. מה שהתבהר לי מההתמקדות בנושא, הם שלושה דברים חשובים: (א) שהפוליטיקה של הניידות מתקיימת בין שני צירים: אלה שהניידות שלהם כמעט בלתי-מוגבלת (ואף מעודדת) כסמן של כוח, ואלה שהם ניידים מחוסר-ברירה (או מיעוט-ברירות), והם אינם נוסעים וחוזרים ונדים, אלא עוברים מנקודה א' ל-ב', בתקווה למצוא תחנה אחרונה. כנגד שני צירים אלו, מתקיימים גם צירי יושבי-הקבע, מבחירה ושלא מבחירה; (ב) שבהקשר הפוליטי הישראלי, המתח בין ניידות לטריטוריה משחק תפקיד חשוב (וישחק תפקיד הולך וגובר), במסגרת המאבק על הריבונות (שעובר טרנספורמציה ממאבק טרטוריאלי בלבד, למאבק דמוגרפי המנותק מטריטוריה, לצד המשך המאבק הטריטוריאלי-פיזי); (ג) שהפליטים ומהגרי העבודה בישראל עשויים לעמוד בפני סכנה שהם אינם מסוגלים לצפות, אם הדברים יגיעו לידי כך שהממשלה והציבור יראו בהם כסכנה לדמוגרפיה היהודית.

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על חומות והגירה

המאבק בין האתי לאסתטי בא לידי ביטוי בצורך שלי לנכש קישורים לא רלוונטיים כנגד הרצון שלי להעמיס עוד הקשרים וסמלים שיחד ייצרו מטאפורה אסוציאטיבית בעלת נופך פואטי ובלתי-ניתנת לפענוח. כך נשזרים יחד התאריך שבו אני כותב – יום השנה לרצח רבין – עם הציון הקרב של 20 שנה לנפילת חומת ברלין, עם חומת ההפרדה הפלסטינית. מאמר שקראתי, קישר בין חומת ההפרדה לכותל המערבי, לקריסת מגדלי התאומים ולשואה. כך, הרכבות של הפוסט הקודם, שמעל הכל היו אסוציאציה בין הרכבת של פוסט השנה לרצח הקודם לבין רצח (ג'ון לנון), מתקשרות יחד גם למאמר הזה. זהו הסבך הסימבולי, שאני נוטש ומחניק, במאמץ לעבור מהסוריאליסטי חזרה אל הפוליטי.

פוסט נוסף על הספר של אריאלי וספרד יתפרסם מתישהו השבוע, אבל בינתיים קראתי, כאמור, מאמר מאוד מעניין של פיטר האטצ'ינגס, שדן בחומת ההפרדה בהקשר סימבולי ופוליטי ממשי. נקודת המוצא שלו היא עבודה שהוא ראה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שבה נעשה קישור בין חומת ברלין, חומת ההפרדה (המכונה אצלו "החומה הפלסטינית"), והידוק הגבול בין ארה"ב למקסיקו (עם דמיון ארכיטקטוני לחומת ההפרדה בגדה). את העבודה המדוברת ניתן לראות בקישור הזה (הקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 6).

המאמר של האטצ'ינגס מרתק בעיניי, כיוון שגם אני תוהה לא מעט על השינוי שהחומה עברה, מסמל לבעייה (המלחמה הקרה), לסמל של פתרון (הפרדה). האטצ'ינגס עורך השוואה בעלת רגישות יתר לפרטים, כולל המשמעות הכלכלית של שתי החומות (למרות שאף-אחת מהן לא הוצהרה ככלכלית בעיקרה מלכתחילה), הקשר (הלשוני, מטאפורי, ופוליטי) בין מסך הברזל הקומוניסטי וקיר הברזל הז'בוטינסקאי ועוד.

את ההקבלה בין חומת ההפרדה לגבול האמריקאי-מקסיקני הוא מחזק בעזרת חומה נוספת: החומה הסינית, עליה הוא מדבר בעזרת סיפור של פרנץ קפקא דווקא. עומס ההקשרים והמקבילות, כאמור, עשוי ליצור תחושה של לשון אסוציאטיבית-מטאפורית, אבל לא הייתי מזכיר את כל היסודות האלה, אלמלא הייתי חש שלמרות הכל, האטצ'ינגס מצליח שיראו אצלו את העצים, ולא רק את היער.

היחס של חומה לזכרון ותפקודה כמונומנט של זכרון, מקשר אותו מיידית לכותל המערבי, ביתר שאת באנגלית בה המילה Wall משמשת גם למה שדוברי עברית מכנים "כותל" ומה שרוב דוברי-העברית מכנים "גדר ההפרדה". אבל מיד לאחר ההקבלה, האטצ'ינגס מסייג אותה ואומר:

עם זאת, למרות העניין שעשוי להיות בהקבלה הזו, יש הבחנה משמעותית שעלינו לעשות. בעוד מגדל החופש [=המבנה שזיסקינד הציע באתר מגדלי התאומים – א"ע] והמוזיאון היהודי [בברלין – עוד פרוייקט של זיסקינד – א"ע] הם מבני זכרון, החומה הפלסטינית היא מבנה פרוגנוזי: היא מייצרת את אותו אובדן עצמו שאותו היא מייצגת בצורה מונומנטלית. בזה, היא דומה יותר לחומת ברלין, אף כי זו שימשה רק את האכיפה של גבול קיים כנגד האזרחים של אותה מדינה, בה-בעת שהיא שימשה כביטוי לזהותה של המדינה ולריבונותה. החומה היא גם אנטי-זכרון במובן שהיא נוטלת חלק במחיקה נרחבת יותר של האלימות כנגד אנשים שאינם נושא הזכרון מחוץ לקהילה המיידית שלהם (עמ' 139 – 140).

ההקבלה השנייה של החומה, כאמור, היא לגבול בין ארה"ב למקסיקו. כאן, ארבע החומות (הסינית, ברלין, ההפרדה, גבול מקסיקו) נשזרות יחד לתפקיד אחד, והוא מניעת הגירה (בעיקר – זליגה של הגירה), על השלכותיה הכלכליות והחברתיות. בשבוע האחרון הדיון של יחס ישראל להגירה התחמם מאוד, אך כמעט לא עלה בו ההקשר הפלסטיני. ההתעלמות בין הקו הישר שעובר בין שאלת העובדים הזרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הופכת את הדיון בשתי הסוגיות, אבל בעיקר בשאלת העובדים הזרים, לקשה ביותר. הערתי על כך בקצרה פעם ביחס לפליטי דארפור. המאמר של האטצ'ינגס מחדד את הדברים עוד יותר, כאשר אני מביא בחשבון שהעובדים הזרים מלכתחילה הובאו כפתרון להדרת הפלסטינים משוק העבודה הישראלי, עם הסגרים המתמשכים שהחלו ב-1991 (ונדגיש – ב-1991); אני ממשיך בזה שהשיקול הדמוגרפי מהווה גורם מכריע עבור רבים בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקביל זאת לשאלת העובדים הזרים, שאינם יכולים להתערות באתוס הישראלי, כפי שהם יכולים להתערות באתוס של מדינות מערביות אחרות (את ההנגדה לארה"ב ערכתי בפוסט מוקדם ביותר).

כנגד התיאורים של מחלות, נישואי תערובת וכולי, התקשורת הישראלית מתקוממת. אך עם התערות של יותר ויותר זרים, כך יתערער הבסיס הדמוגרפי למדינה יהודית דמוקרטית, והאתגר שיעמוד בפני השלטון והבטחון יהיה לייצר, אם לא יווצר מאליו, איום קיומי שהאוכלוסייה הזו מייצגת עבור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר הדברים מנוסחים בצורה של איום ולא בצורה של מחלות או הסתגרות אתנית, התקשורת הרי מוכנה לקבל ואף מחבקת את השיח של השלטון וכוחות הבטחון. לקראת סוף מאמרו, האטצ'ינגס מביא ציטוט של אגמבן (שאפשר למצוא כאן, אם כי אני לא בטוח אם מדובר בלינק עם גישה מוגבלת או לא). הוא יאה גם לחתימת הפוסט הזה:

בעוד שכוח מטיל-משמעת מבודד ותוחם טריטוריות, אמצעי בטחון מובילים לפתיחות ולגלובליזציה; בעוד החוק רוצה למנוע ולווסת, הבטחון מתערב בתהליכים מתמשכים על-מנת לכוון אותם. בקצרה, משמעת מבקשת לייצר סדר, בטחון מבקש לווסת אי-סדר.

– Agamben, Giorgio. "On security and terror". Frankfurter Allgemeine Zeitung (trans: Soenke Zehle). September 20, 2001.

– Hutchings, Peter J. "Mural Sovereignty: From the Twin Towers to the Twin Walls." Law and Critique 20,2 (2009): 133-146.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מדינה אחת או מדינה וחצי

יוסי שריד כתב בסוף השבוע נגד רעיון המדינה הדו-לאומית. לא איכפת לי שמתנגדים לרעיון המדינה הדו-לאומית –  יש סיבות טובות להתנגד לו. אני עצמי חושב שהרעיון של עצמאות מדינית לעם היהודי היה רעיון טוב בבסיסו, ומכיר בכך שמדינה דו-לאומית משמעה סופה של אפשרות כזו.

התמיכה שלי ברעיון המדינה הדו-לאומית איננה מתוך דמיון אוטופי של חיים ביחד כעם אחד, וכבר הבהרתי זאת במקום אחר. התמיכה שלי במודל זה לפתרון נובעת מתפיסה הגורסת שאין עוד אופציה אחרת. רעיון שתי המדינות יכול להצליח רק אם מדינה פלסטינית תהיה בת-קיימא, ורק אם לא יהיה לה עניין להמשיך באלימות כלפי ישראל. שני היסודות הללו לא באים בחשבון במציאות הקיימת, בחלקה בשל המדיניות הישראלית.

רעיון שתי המדינות מתבסס על מדינה ישראלית רציפה, שכחמישית מתושביה הם פלסטינים, ועל מדינה פלסטינית מבותרת שבה לא מורשים לגור יהודים. בכל מודל שהוצע עד כה, המדינה הפלסטינית מתוכננת להיות מוגבלת בדרכי התחבורה שלה, ביכולת היבוא והייצוא שלה, ובריבונותה על גבולותיה. אפילו בגירסה "הקיצונית" של גוש שלום, שבה מפנים את כל ההתנחלויות, וישראל נסוגה לתחומי הקו הירוק, מדובר במדינה קצוצת-כנפיים, שתלויה בישראל מבחינת בטחון וכלכלה. איך לומר, "כמעט מדינה".

אין –  וחשוב להגיד את זה בפה מלא – אין גורם ישראלי, גם לא יוסי שריד, שמציע לפלסטינים מדינה במובן שאנחנו מכירים מדינות עצמאיות שעומדות על רגליהן. במצב כזה, התסכול הפלסטיני צפוי להיות מופנה כנגד האשם הטבעי במצבם –  השכנה שמבתרת את מדינתם ממזרח לרצועה וממערב לגדה. אנתפאדת 2000 הייתה, בחלקה, נסיון של הרשות הפלסטינית לתעל תסכול ומורת-רוח פנימית כלפי הישראלים, כדרך להגן ולבצר את שלטונם.

הרי תמיד אפשר יהיה להעלות תביעות חדשות, גם אם סוכם שנגמרו התביעות ההדדיות. אפשר יהיה להחליט שרוצים לפתוח מחדש את סוגיית הפליטים, שרוצים לחזור להחלטה 181 (טענה שערפאת כבר השתמש בה עוד בימי אוסלו, ברצותו לסבך את המו"מ), או שרוצים לסייע לאחיהם הפלסטינים תושבי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית הישראלית כבר שוללת מזה זמן את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ויש סיבה להניח שתביעותיהם יגברו לאחר כינונה של מדינה פלסטינית.

כשזה יקרה בצורה של מדינה – כיצד ישראל תנהג? עוד פעם פעולה בעזה? שצה"ל יפלוש חזרה לג'נין? ואז להיות שם עוד כמה שנים רעות "משיקולי בטחון"?

פתרון מלא של הסכסוך צריך להיות מיוסד על אמירת האמת באומץ: האם יש זכות קיום למדינה יהודית אם לאו; מה היחס בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, שחלקם קרובי משפחה שחלקו אותו כפר עד 1948? מה היחס בין הפליטים שגרו בתחומי 1948 וברחו לעזה או לגדה, לבין תושביה המקוריים של הגדה והרצועה? מדוע לא מדובר באותו עם, ומדוע אין להם זהות משותפת השואפת להתאחד בריבונות אחת?

העלאת שאלות קשות אלה פירושה למוטט את ההכחשה הנמרצת המונחת בבסיס רעיון שתי המדינות, כאילו ההפרדה המלאכותית שנוצרה ב-1948 היא בעלת משמעות אתנית, ושהקבוצה המכונה "ערביי ישראל" אינה פלסטינית, וכאילו אין לה קשר לקבוצה הנאבקת על עצמאות מדינית.

אפשר להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות, מתוך הכרה שישראל ופלסטין הן תולדה של שתי תנועות לאומיות (שהתעוררו מאוחר יחסית) ושלכל אחת מהן זכות הגשמה וביטוי עצמי. אך מכיוון שאיתרע מזלן של שתי תנועות לאומיות אלה להתייחס לאותו שטח אדמה, גם בתוך מימוש העצמאות המדינית דרושה גמישות גדולה יותר משרטוט גבול.

גמישות זו פירושה שיכולת הניוד של הפלסטינים בכל השטח שממערב לנהר הירדן ועד לים תהיה גדולה יותר, בעיקר בכל הנוגע לניוד בינם לבין עצמם. כיוון שהפרדה מוחלטת יוצרת נסיבות שאינן מאפשרות לסכסוך להירגע בשמונה השנים האחרונות, יש צורך ביחסים טבעיים של מסחר בין ישראלים לפלסטינים גם כן. פירוש הדבר שהגבולות בין ישראל לפלסטין יצטרכו להיות פתוחים ככל האפשר.

במקום תלות חד-כיוונית שמעניקה לישראל את היכולת להטיל מצור על פלסטין כאוות נפשה, דרושים צעדים שיצרו את יכולתה של ישראל לפגוע בפלסטין. על-ידי השקעה בחינוך, תעשייה ותשתיות, יש ליצור תנאים של הדדיות, שיתוף פעולה וחלוקה שווה של המשאבים הטבעיים בין שתי המדינות, שתהווה אלטרנטיבה ליחסי הניצול והתלות של העבר וההווה.

כפי שציינתי בעבר, אינני חוזה את המדינה הדו-לאומית כמדינה שמוחקת את הזהויות הלאומיות. בתוך המדינה הדו-לאומית יש ליצור מנגנונים שיְשַמרו את הזהות התרבותית הנבדלת של שני העמים.

לכן, כשאני חושב על מודל של מדינה דו-לאומית שבה יש מנגנוני חינוך ותרבות מקבילים (משתפי-פעולה אך נפרדים), לעומת מודל של שתי מדינות המקיימות ביניהן גבולות פתוחים, המתאמות את חלוקת המשאבים, ומנהלות יחסי מסחר ושיתוף פעולה בכל שאר תחומי המדינה, אינני מוצא הבדלים כה גדולים. בין שני המודלים, אני סבור שהמודל הדו-לאומי ייטיב לענות על צרכי האוכלוסיות.

אך פתרון של שתי מדינות שמיוסד על הפרדה ברוטאלית דוגמת חומת ההפרדה, מודל שמדמה הפרדות מוחלטת, התנתקות מהפלסטינים ובריחה מאחריותה של ישראל כלפיהם, איננו ראוי ולא יצלח. לשונו של שריד מיליטריסטית מדי מכדי לתאר חזון שלום: לבתר, לגזור ולשמור.

לפני שמחלקים, על ישראל לחדול משדידת זכויות האדם הטבעיות של הפלסטינים (ראשית כל, חופש התנועה). לאחר שתחדול מכך, אפשר יהיה לדבר עם מנהיגיהם כבני אדם, גם על אפשרות החלוקה.

[למחרת, ניחמתי על הפוסט הזה, וכתבתי המשך, הבהרות, תיקונים וכו' – כאן]

לשאול את השאלה הנכונה

אחד הדברים הידועים לגבי מחקר, או לימוד בכלל, היא שהשאלה הנכונה חשובה יותר מכל תשובה, באשר זו אפשרית. את הביטוי האמנותי המדוייק ביותר לתפיסה הזו, העלה יוסל בירשטיין בספרו "כתם של שקט" (ואם איני טועה, אותו סיפור פורסם אחר-כך גם בקובץ האחרון שלו שפורסם).

הבעייה היא שבהרצאות רבות שאני טורח לשבת בהם, אנשים שואלים דווקא את השאלות הלא-נכונות. לא אתן בהם סימנים, ראשית בגלל שאיני בטוח שאני אוהב את הז'אנר, ושנית בגלל שאיני בטוח שכוחי יפה לכך.

למרות זאת אי-אפשר בלי טיפוס אחד, שחזר בשתי ההרצאות הפומביות האחרונות שהייתי בהן, של עמירה הס ושל סילבן ציפל, והוא השואל "אבל מה איתם?"

מובן שבהרצאה על ישראל לגיטימי לשאול על מדיניות פלסטינית ועל מגמות אצל הפלסטינים. גם השאלה שהטרידה אותי (לגבי אופיו של העימות הנוכחי ואם הוא המשכו של אוקטובר 2000) היא בעצם שאלה כזו. אך יש אנשים שהשאלה שלהם בעצם אינה שאלה, וכל רצונם לומר שגם הפלסטינים לא-בסדר. אילו היו חושבים עוד רגע היו מבינים שאין ספק בכך, אבל אין בעוול אחד כדי להצדיק אחר.

לכל שואל כזה יש בדרך-כלל את הפיגוע המסויים שנגע לליבו. אם זה הפיגוע בבית-ליד, בדיזנגוף, בסבארו, באוניברסיטה, בדולפינריום או בחיפה. אתמול השואל הביא את הפיגוע במרכז הרב. אני זוכר את הפיגוע של קו 18. מדיניות, עם זאת, לא מבססים על סמך אירוע זה או אחר שמשום מה היה בעל משקל רגשי עבור אדם זה או אחר. ציפל התחיל להשיב, ובאיזשהו שלב השואל שיסע את דבריו ואמר: "אז אתה לא מוכן לגנות את הפיגוע במרכז הרב?" מובן שציפל לא הביע שום תמיכה בפיגוע, אבל זה לא הפריע לשואל. אנשים כאלה מייאשים אותי. כאילו שאם ציפל יגנה את הפיגוע יהיה בזה כדי לבטל את כל דבריו קודם לכן על הצורך בסיום הכיבוש. כאילו שהבעייה היא שלאנשים לא אכפת שנהרגים יהודים. ודאי שיש אנשים שלא אכפת להם שיהודים נהרגים, אבל הבעייה איננה באנשים שלא אכפת להם שנהרגים יהודים. הבעייה היא שלאנשים באופן כללי לא אכפת שאנשים נהרגים. כשמישהו מתעקש להחזיר את הדיון לפיגועים נגד ישראל, הוא בעצם נוקט אותה עמדה. פלסטינים נהרגים? לא חשוב. אבל קצת לידם יש אדם שקנה ירקות ופירות לביתו והוא יהודי.

שאלה אחרת שהביעה חוסר הבנה מוחלט והייתה מצערת, הייתה של מישהי שהתנגדה לגדר ההפרדה, ובשל כך הסכימה עם ציפל שארצות הברית צריכה להפעיל לחץ על ישראל. אי-אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הדבר הראשון שיהיה כלול בפתרון שתי-מדינות הוא גבול בין שתי המדינות הללו. הדיון על הגובה הפיזי של הגבול הוא כמו הדיון על גובה המחיצה בבתי-כנסת. האישה הזו בעצם לא שאלה שאלה, אלא פשוט רצתה להביע את התנגדותה לגדר ושציפל יחרה-יחזיק אחריה (וכך עשה). משהו בשאלה שלה גרם לי לחשוב שהיא מבלבלת בין המחסומים לגדר, ואני לא אתפלא שהרבה מבלבלים ביניהם. אני מתנגד לגדר, אבל אני חושב שהחנק העיקרי של הכלכלה הפלסטינית נעשה דרך המחסומים, אלא שאלו פחות איקוניים מעמודי בטון של 8 ו-12 מטר. יתר על כן, ההתנגדות שלי לגדר משוקעת בתוך ההתנגדות שלי לפתרון שתי המדינות. אפילו אם הפתרון יהיה שתי מדינות, אני חושב שאלה צריכות להיות שתי מדינות עם גבולות פתוחים, כמו באיחוד האירופי וכמו קנדה וארצות-הברית, עד לא מזמן.

כששמעתי את השואל הראשון, התייאשתי. כששמעתי את השואלת על הגדר, נבהלתי. נבהלתי כי ראיתי כיצד שוב בעלי רצון טוב יניעו להסדר שנשמע להם נחמד, כמו פתרון שתי מדינות ונסיגה מוחלטת מהגדה, ויתעוררו ביום למחרת ויבינו את הטעות הגדולה שלהם. כמו שאנשים מתחרטים על ההתנתקות, וכמו שאנשים מתחרטים על אוסלו (ו"התפכחו" מאוסלו בעקבות אוקטובר 2000).

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד לגדר. אפשר להתנגד לחד-צדדיות שבה (כי ישראל כביכול מכתיבה את הגבול), אפשר להתנגד לתוואי שלה או לעובדה שלמרות שהגבול הישראלי-פלסטיני מוקם, עדיין לא פונתה שום התנחלות, ואף להיפך. אבל אלה התנגדויות ספציפיות, ולא משתמע מהן התנגדות עקרונית לגדר. ועדיין, יש התנגדות עקרונית לגדר לצד תמיכה בפתרון שתי המדינות. מדוע? כי זה לא מצטלם טוב? כי זה מזכיר את חומת ברלין? מה מדמים לעצמם אותם אנשים התומכים בפתרון שתי המדינות? גדר נמוכה עם שלט קטן שכתוב בו שהמעבר אסור? אני מלא שאלות וללא תשובות כלל, כי כאמור, אינני מבין. אלא אם כן מדובר באנשים שלא חשבו על פתרון הסכסוך כמכלול לעומק, וגם זה לא חדש.