ישו, כבר הערתי בדיון הקודם, לא נתפס כחלק משילוש אלוהי בימי חייו, וגם לא בדור הראשון של מאמיניו. היגדים בהם הוא מתייחס לאלהים כ"אבי שבשמיים" אינם חורגים מביטויים דומים בליטורגיה היהודית שודאי היו מוכרים לו. המטאפורה של אל בתור אב איננה ייחודית לישו, והפנייה בלשון יחיד, אבי ולא אבינו, לא נועדה מלכתחילה להיות מדירה, כאילו הוא איננו אב של אחרים, אלא להדגיש את האינטנסיביות בה הוא חש את הקשר הזה. ייתכן שהפנייה הזו הייתה לו משמעותית כשתוקי שזהות אביו לא הייתה ידועה לו, אך זוהי איננה אלא השערה בעלמא, שאין דרך לבסס אותה בוודאות.
בסיפור שמופיע בשלוש, או שמא ארבע, גרסאות אנו מקבלים עדות על כך ששמועות וספקולציות באשר לזהותו של ישו פרחו עוד בימי חייו:
הסיפור המוזר הזה (אם אפשר לקרוא לו סיפור – אין בו באמת עלילה כי אם רק דיווח של דיאלוג קצר וסתום) מקפל בתוכו שתי יריבויות מרכזיות מימי ראשית הנצרות: כל הגרסאות (מרכוס ח'; מתי ט"ז; לוקאס ט') מסכימות שהיו אנשים שראו בישו גלגול של יוחנן המטביל. לא איכנס פה לעובי הקורה של תולדות הקשר ביניהם, אבל אציין בקיצור שבברית החדשה יש עדויות סותרות המרמזות שבתחילת הדרך הייתה יריבות ואולי אפילו עוינות בין תומכי ישו לאנשי יוחנן, ובסופו של דבר סיעת יוחנן נעלמה והמסורות עליו נבלעו בברית החדשה באופן שנועד לתת לגיטימציה לישו. אין זה מפתיע שהמסורת שהכי מדגישה שיוחנן הכיר בעליונות של ישו עליו מאז ומעולם מופיעה בשכבה המיתית של סיפור לידת הבתולה, שכבה מאוחרת שנוצרה זמן רב לאחר מותו של ישו. היריבות השנייה שמשפיעה על הסיפור הזה נוגעת למעמדו של פטרוס ועדתו בקרב הנוצרים המוקדמים. פרטי היריבות בין פטרוס ופאולוס שרדו בצורה מקוטעת בפרטים שפאולוס מזכיר באגרת אל הגלטים (פרק ב', שם הוא מכונה כיפא), ובמעשי השליחים (פרק ט"ו), אך התיאור במעשי השליחים מנסה לצמצם את הפערים, וכך קשה להבין את הפולמוס בלי המידע של פאולוס. ספרי הבשורה משמרים פרטים שליליים על פטרוס, בייחוד הקושי של פטרוס להשאר ער בגת שמנים ויותר מכך ההתכחשות שלו לישו לפני עלות השחר; אך באותה מידה, נמסרים גם פרטים חיוביים כולל התיאור כאן שמייחס לפטרוס את ההכרה שישו הוא המשיח, ועם תוספת משמעותית בגירסה של מתי המציינת שפטרוס יהיה הסלע עליו תיבנה הכנסייה (משחק מילים המתייחס למשמעות שמו). אף כי פרטים סותרים כאלה יכולים להתקיים היסטורית בקרב אדם אחד, בין אם הם אירעו או לא, השתמרות דיווחים חיוביים ושליליים גם יחד משקפים ככל הנראה מאבק בתוך הנצרות הקדומה שלא אפשר לאף צד למחוק את הפרטים שלא היו נוחים לו.
שני הבדלים מעניינים מופיעים אצל לוקאס, עם שתי אפשרויות לשחזור היסטורי: מצד אחד, לוקאס משמיט את הזכרון של האירוע שבו אירעה השיחה הזו בבניאס (המכונה כאן "קיסריה של פיליפוס"). ציון המקום מעגן אותו בהיסטוריה, ומאפשר לדמיין את המסורת בעל-פה שהתפתחה בקרב המאמינים כאומרים "זוכרים כשהלכנו בדרך לבניאס והוא שאל אותנו…". פרטים כאלה מאפשרים להיסטוריונים לשחזר בזהירות את תולדות חייו של ישו ולהפריד אותם ממיתוסים שנוצרו מאוחר יותר. השמטת הפרט אצל לוקאס עשויה להיות קשורה לזהות המחבר עצמו, או לקהל המיועד שלו: אולי הוא לא מצפה שהם יכירו את המקום, או שהוא לא רוצה להדגיש את הלוקאליות של ישו יתר על המידה. אבל לצד השמטת פרט שמהווה עדות היסטורית, לוקאס מוסיף משהו באשר לנסיבות הדיון הזה, שאצל מרכוס ומתי מופיע ללא הקשר. לו הייתה לנו רק הגירסה שלהם, היינו מתקשים לשער מדוע שישו ישאל שאלה כזו בכלל. לוקאס נוטע את הספוקלציות ביחס לזהותו של ישו לא כשאלה שישו עצמו שואל, אלא קודם כל כשמועות שמגיעות אל השלטונות, ובעיקר כאיום המגולם בישו משום שיש הרואים בו גלגול של יוחנן המטביל, שכבר הוצא להורג. ההיתכנות ההיסטורית של הפרט הזה לא נפגמת על-ידי האזכור של הורדוס, שנקשר באופן מיתי ללידתו של ישו, למרות השגיאה הכרונולוגית שבקישור ביניהם: אפשר שהזכרון ההיסטורי נקשר לשליט, ושמו של השליט השתבש בזמן המסירה בלבד. בשל העובדה שלוקאס חוזר על סיפור השיחה עם התלמידים שמופיעה בשתי הגרסאות האחרות, ייתכן מאוד שהתוספת על הורדוס היא מקורית ונועדה למסגר את הסיפור בהקשר מסויים. עם זאת, אי-אפשר לפסול לגמרי את האפשרות שהפרט הזה, שלא השתמר בגרסאות אחרות משקף בעצם את הגרעין ההיסטורי להתרחשות כולה: לפני שישו שאל את התלמידים שלו מה השמועות לגביו, היו שמועות באמת, והשמועות האלה החלו כשאנשים התחילו לשים לב לציבור שהולך אחריו, ולעניין שמשך אחריו בקרב בעלי כוח כאלה או אחרים.
התוספת בגרסה של מתי שמציעה שאולי הוא ירמיה מבהירה שההקבלות ליוחנן ואליהו לא נובעות רק מנקודות דמיון כגון רפואות ניסיות או מעשים נזיריים, אלא משקפות גם אתגור דומה של השלטון: אליהו שנרדף על-ידי אחאב ואיזבל, ירמיה שנכלא, ויוחנן שנכלא והוצא להורג על-ידי המלכות, כולם יחד משמשים רמז מטרים לגורלו של ישו. מסורות מסוימות מבית שני וראשית הנצרות ייחסו הוצאה להורג גם לירמיה, ובאופן שרלוונטי במיוחד לטיפולוגיה הנוצרית, הדגישו שהוא נרצח על-ידי בני עמו. הדיון בזהותו של ישו מועצם על-ידי הסמכת הדיון לאירוע המכונה המטאמורפוסיס או הטרנספיגורציה (ההשתנות), שבו הוא משתנה פתאום לעיני תלמידיו ומדבר עם משה ואליהו. האירוע מבהיר שישו איננו אליהו, משום שהוא נפרד ממנו, ומשתמע מן הסצינה שהוא במעמדו של משה, דון הנביאים, אם לא נעלה עליו.
השאלה הגדולה שעולה מתוך הטקסט הזה, ושאי-אפשר לענות עליה מתוכו בלבד, היא מה ישו חשב על עצמו. אם נניח, במידה כלשהי של תמימות, שאפשר לקרוא את התיאור הקצר במרכוס כדיווח היסטורי של שיחה שאירעה ממש כך, הרי שאנחנו יודעים שישו היה מודע לשמועות שהוא גלגול של יוחנן המטביל, אליהו, או אחד הנביאים האחרים, וכמו-כן שחלק מתלמידיו לפחות חשבו שהוא המשיח. הוא ביקש מתלמידיו לא לדבר על כך – אמירה עמומה מאוד שאפשר לפרשה לכיוונים שונים. הטקסט ממשיך ומתאר דברים שלמחבר כבר ידועים, אבל אינם נראים לי כדברים אותנטיים של ישו, שככל הנראה לא האמין שיומת בצליבה עד רגעיו האחרונים. גם בדור האחרון ראינו רב שתלמידיו האמינו שהוא המשיח ושתגובותיו, לפי מה שדווח, היו עמומות. האם המנהיג נבוך מהתמימות של מאמיניו, או מהכפרנות שלהם? האם הוא בציניות משתמש באמונה שלהם להגדיל את כוחו למרות שידוע לו שהם טועים? אולי הוא חושש מהתגובה שלהם אם יבטל את דבריהם? או שמא הוא מתחיל להאמין בזה בעצמו? כל מה שהטקסט מוסר הוא שישו לא רצה שהם ימשיכו לדבר על כך, והסיבות נותרו עמו.
הבדל נוסף בין הגרסאות קשור גם לתיאולוגיה הנוצרית המתפתחת וגם לשאלת זהותו של ישו: לוקאס חוזר על הניסוח שמופיע במרכוס (ואני סבור שזה הניסוח המקורי) לשאלתו של ישו, "מי אני?". מתי מעלה את השאלה בגוף שלישי, "מי הוא בן האדם" ורק אחר כך שואל "מי אני". יש שם לכל הפחות אפשרות להפריד בין "בן האדם" ובין ישו, כשני דיונים נפרדים, אם כי העובדה שפטרוס אומר שישו הוא המשיח (ושהוא מקבל את התשובה הזו כנבואית), מסמנת שמדובר באותו אחד. את "בן האדם" צריך להבין ככינוי למשיח כפי שמתואר בדניאל ז' 13, "כְּבַר אֱנָשׁ". הניסוח בגירסה של מתי מעלה את האפשרות שהגרעין ההיסטורי של הדיון בין המורה ותלמידיו היה על המשיח, ולא על זהותו שלו, אבל נראה לי פשוט יותר לקבל את הגירסה במרכוס בתור המקורית. הגירסה במתי משקפת בעצם כמה שלבים של התפתחות תיאולוגית: ראשית, ישו הובן בתור המשיח, שהוא דמות נפרדת ומובחנת מהאל במסורת היהודית, כפי שגם מתוארת אותה דמות מיתית "כבן אדם" בחזון דניאל. סיפור לידת הבתולה איננו מחייב שאביו יהיה האל: הוא יכול להיות אנוש נסי שנוצר על-ידי האל ברחמה של הבתולה, אבל מבלי לטעון שהוא חלק בלתי-נפרד מהאלוהות. מאוחר יותר, המשיח, "בן האדם" של דניאל, ו"בן האלהים" נכפפו כולם לדמות אחת. הגרסה במתי מחברת בין כל המושגים האלה, ומוסיפה שישו ציווה את תלמידיו לא לגלות שהוא המשיח, בניגוד לגירסה המקורית שאמרה באופן עמום יותר שהוא אסר על תלמידיו לדבר עליו. החלק האחרון של הלימוד הזה יגע פעם נוספת בשאלת זהותו של ישו.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 
