שתי הערות על זהות ומיעוט

א. Self Hating Jew

"Sure, I hate myself, but it's not because I'm Jewish.” – Woody Allen (from Deconstructing Harry).

לא שפסחה עליי הנימה הסרקאסטית במאמרו של עקיבא אלדר, "מיהו יהודי שונא עצמו," אך נראה לי שאפילו אצלו בצבצה חוסר-ההבנה הבסיסי לשורש הבעייה. למשל, כשהוא כותב:

"אנחנו אוהבים את היהודים שלנו בממשל עיוורים להתנחלויות ואטומים לתלונות של הערבים. למשל, כמו אליוט אברמס, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון בממשל בוש. אברמס, המזוהה עם הימין הניאו-שמרני, תרם תרומה חשובה להכשרת שורה ארוכה של שרצים תוצרת ישראל. הוא היה סוכן מכירות מצטיין של תורת ה"אין פרטנר", והרוח החיה של מדיניות הסלחנות כלפי פריחת ההתנחלויות. באחרונה מתח ביקורת פומבית על חזון שתי המדינות של הנשיא ששכר את שירותיו, בין השאר, כדי לקדם את הפתרון הזה."

אך אברמס איננו עיוור להתנחלויות, וגם הנשיא בוש עצמו לא היה. כפי שאלדר עצמו מודה, אברמס מחזיק דיעות ימניות-שמרניות, וזה כל הסיפור. בעצם, ליהדותו אין שום שייכות לעניין. יש יהודים שמאלנים ויש יהודים ימנים. האמנם זו ידיעה חדשותית? כאשר גם הממשל האמריקאי הוא שמאלני וגם הממשל בארץ (כפי שהיה בחמש מתוך שמונה שנות קלינטון), היהודים בממשל נחשבים ידידותיים לישראל, וכיוצא בזה כאשר הממשל האמריקאי הוא ימני וגם הישראלי.

נתניהו משתמש (לא בגלוי, כמובן) ברטוריקה לאומנית-גטואית כדי להכפיש את אנשי הכוח שמפעילים עליו לחץ. אם הם לא היו יהודים, הוא היה מאשים אותם באנטישמיות.

הכתיבה של אלדר, אגב, איננה שונה מאוד מהשיטה המחנאית של נתניהו, רק שמטבע הדברים בהיותו בצד השני של המתרס, הוא מסמן את הטובים והרעים בצורה שונה מנתניהו. כך, למשל, באותו מאמר הוא כותב:

"סקרי דעת הקהל בארצות הברית מלמדים, שדעתם של רוב היהודים קרובה יותר לגישות של ארגונים כמו הקהילה הרפורמית, ידידי שלום עכשיו ו"ג'יי-סטריט", שדוגלים בפתרון של שתי מדינות וסולדים מתורתו של אביגדור ליברמן, ויותר מכל – רוב מכריע מסתייג מההתנחלויות."

מעבר לרטוריקה, האם אלדר מסוגל להצביע על הבדל ממשי בין תורתו של אביגדור ליברמן לג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית? ליברמן תומך בפתרון שתי המדינות, כזכור, ואף מצהיר על נכונות לנסיגה מהתנחלויות קטנות. האם ג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית מתעקשים על פינוי מעלה אדומים או אריאל? כמדומני שההבדל הוא ברטוריקה בלבד, אך זה סוד שאלדר לא יגלה לקוראיו.

ב. תודעה כפולה

כתב העת הבריטי "תקשורת, תרבות וחברה" מפרסם מאמר של אמל ג'מאל, ראש החוג למדע המדינה באונ' תל אביב, על השפעת הגלובליזציה של התקשורת על דפוסי הצריכה ועל התודעה של הפלסטינים הישראלים. המאמר סוקר בקצרה את תולדות התקשורת הערבית בישראל, ומביא ממצאים באשר לדפוסי צריכה עכשווים.

האפשרות לצרוך יותר מסוג תקשורת אחד (למשל: ערבי בינלאומי או ישראלי-יהודי-מקומי), מאפשר להבנות יותר מזהות אחת, מצב אותו הוא מכנה (בעקבות אחרים) "תודעה כפולה". זהו תהליך שמתרחש ביתר שאת בעידן זה, "בעולם בו הבית הופך באופן הדרגתי לוירטואלי" (561). אפשרות המעבר מזהות אחת לאחרת כביכול צופנת בחובה הגדלת האופציות ולכן מתן יותר חופש לאדם, אך למעשה היא בעלת אופי טראגי, כפי שאפשר לתאר. זהותו של מחבר המאמר ותפקידו היא מהווים דוגמה נוספת לכפילות הזו: ג'מאל מבקר בחריפות את ממשלות ישראל, שפעלו כולן כאחד "באופן אנרגטי, תוך שימוש במכאניזמים אידיאולוגיים כדי להטמיע את תפיסת-העולם היהודים הדומיננטית בקרב המיעוט הערבי הילידי" (573), וכן פעלו דרך אמצעי התקשורת "במאמצים אדירים להאדיר את העליונות התרבותית של החברה היהודית, [על-ידי] מסרים שרמזו על הפיגור התרבותי, הכלכלי והחברתי של החברה הערבית" (563). אך השיח הפוסט-קולוניאליסטי המעצב את המאמר, הוא גם העוקץ שבו, בהצביעו על הבמה שניתנה לדובר על ידי מושא הביקורת שלו. לקראת סוף המאמר, ג'מאל חוזה כי בטווח הארוך יותר ויותר ערוצי תקשורת לוויניים ישפיעו על המרחב הערבי בישראל, באופן שיציב אתגרים חדשים לחווית החברות אל תוך החברה הישראלית בקרב האוכלוסייה הערבית. סביר להניח שהצדק עמו, ויש לחשוש שתהליך כזה יוביל לסגרגציה שיקשה לא רק על דו-קיום, אלא גם על השתלבות דוגמת זו של ג'מאל עצמו (שמדברים אחרים שקראתי שלו – למשל כאן – אני מניח שמודע היטב לכך שעצם הביקורת שלו משמשת כעלה תאנה, ובכך בו-זמנית מקדמת את המטרה שלו, אך גם חותרת תחתיה).

Jamal, Amal. "Media Culture as Counter-Hegemonic Strategy: The Communicative Action of the Arab Minority in Israel.” Media, Culture & Society 31,4 (2009): 559–577

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על יהודים שאינם יהודים

                                          

אגב הדיון בפוסט הקודם על ניואנסי הגזענות או אי-גזענות של ליברמן, העיר הקורא "מקס הזועם" על הגדרת היהדות בקרב ציבור העולים מחבר-המדינות, ועל ההבחנה הנהוגה ברוסית בין "עברי" – שהוא בן הלאום היהודי, לבין "יהודי" – הדת היהודית.

 

בחוברת שיצאה זה עתה של כתב העת Israel Affairs, מתפרסם מאמר שמתייחס בדיוק לנקודה זו מאת פרופ' ברוך זיסר וד"ר אשר כהן, שניהם מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. המאמר, שנקרא Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel מתמקד בשינויים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) במרשמי האוכלוסין שלה בהגדרת האוכלוסייה הלא-יהודית בישראל, ובייחוד ביחס לאוכלוסייה זו מקרב העולים מחבר המדינות, הנאמדת כיום בכ- 300,000 איש.

 

השינויים הם תולדה של צורך טכני מחד, ושל הצרכים הפוליטיים של הדמוגרפיה הישראלית מאידך. את שורש הבעייה הם מוצאים בפער שבין ההגדרה ההלכתית ליהודי להגדרת "מיהו יהודי" לצורכי חוק השבות. הדיון לא פוסח כמובן על המקרים המפורסמים של האח דניאל (אוסוואלד רופאייזן) ושל בנימין שליט. פער זה איפשר קליטתם של רבבות עולים שלא ניתן היה לרשום אותם כיהודים בתעודת הזהות, אך שכן היו זכאים לעלות מכוח חוק השבות.

 

הבעייה מתעוררת כאשר למ"ס מבקשת לשקף את הרכב האוכלוסייה בישראל: קבוצה גדלה זו של אנשים שאינם רשומים כיהודים, הינה יהודית בכל הקשור לתחרות הדמוגרפית (הנוראה). היא יהודית גם מבחינת השתייכותה החברתית והזדהותה עם הצד היהודי בסכסוך הלאומי בין היהודים לפלסטינים, כולל שירות בצה"ל, השתתפות במערכת הבחירות הישראלית (עם תמיכה מובהקת במפלגות לאומיות יהודיות, ובראש ובראשונה ישראל ביתנו).

 

המאמר מתאר את התפתלויותיה של למ"ס בנסיון לשקף כיצד אוכלוסייה לא-יהודית זו, עודנה עומדת בניגוד לאוכלוסייה הערבית. אגב, לא נעדר מהדיון קורטוב של הומור למצב האבסורדי שנוצר בהגדרת הזהות היהודית, כפי שמשתקף גם מהתיוג המופיע בשם המאמר "יהודים שאינם יהודים". הפתיחה של המאמר קורצת בחיוך לעבר הטרנד האקדמי לדון ב"אחר" (“The Other”), כאשר כאן מדובר בהגדרה הטכנית של "אחרים" (כלומר, כל מה שלא נכנס לקטגוריות הקודמות), ולא במושג "האחר" הכל-כך חביב באקדמיה בעת האחרונה (ובאמת, מתי נתפנה לדון בטרנדים אקדמיים? אולי כשיהיה טרנדי לדבר עליהם….). והנה דקות אירונית שהמאמר מבחין בה, שנראה לי שיקשה עליי לתרגם לעברית עם כל החן שלו:

 

For the very most part, they identify with the Jewish majority. At very least, they recognize themselves as pro-Jewish Israelis who are neither Arab nor Druze. This is strikingly visible in their political beliefs as well…The political parties that get solid support from the ex-Soviet non-Jewish Jews are also overwhelmingly Zionist-nationalist in character. Israel Beiteinu, by far the most important among these parties, proposes ‘transferring’ some Israeli Arabs to Palestine in return for including West Bank settlers in Israel. Notably, there is no Russian support for a policy that would make Israel over into ‘a state of all its citizens’, i.e. deny its legitimacy as a Jewish State. In many cases, the non-Jewish Jews ‘out-Israeli’ the Halachically Jewish Israelis in their conservative, activist, Judeo-centred politics.

 

Asher Cohen and Bernand Susser. “Jews and Others: Non-Jewish Jews in Israel.” Israel Affairs 15,1 (2009): 63.

 

במסקנותיהם, מציינים המחברים שעולים אלה עוברים תהליך של "גיור חברתי", הטמעות מתוך בחירה בחברה יהודית ואימוץ טקסיה וסמליה, עד כדי טשטוש מוחלט בין החילוני היהודי על-פי הלכה לבינם. עם זאת, ההגדרה ההלכתית משחקת תפקיד בשל הכוח שיש לרבנות כיום. עולה לא-יהודי שעבר תהליך של "גיור חברתי" המנהל אורח חיים יהודי-ישראלי יהיה מודע בוודאי לכך שהוא איננו יכול להתחתן עם יהודייה בישראל, ולכפיית הבידול עליו בידי הממסד ודאי שתהיינה השלכות.

 

המסקנה האחרונה, לעומת זאת, מאכזבת. ליתר דיוק, היא מאכזבת כאמירה עקרונית, אך סביר להניח שהיא מדוייקת ביחס למאמץ הממשלתי המכוון: הכותבים טוענים שאוכלוסייה זו תהווה, בסופו של דבר, חלק מן המאמץ לשמירת המאזן הדמוגרפי של 80 / 20 בין יהודים לערבים בישראל, מאזן אותו הם מגדירים כבעל חשיבות מכרעת עבור המפעל הציוני.

 

הערות (תזכורות) לסיום:

 

1. מדינת ישראל הוקמה כמדינת הלאום היהודי, והיא ממשיכה להיות כזאת. מעולם לא הייתה כוונה להקים מדינת הלכה, וכל הדיבורים על "מדינה יהודית דמוקרטית" כאילו מדובר בתרתי דסתרי אינה אלא אחיזת עיניים וציניות פוליטית.

 

2. העם היהודי התקיים כמה אלפי שנים ללא בחינות גיור מוסדיות של הרבנות. ה"גיור החברתי" אותו מתארים זיסר וכהן הוא תהליך טבעי בצמיחתו של עם, והפקעת הגיור מידי הרבנות (או לכל הפחות הפקעת המונופול מידי הרבנות האורתודוקסית) הוא כורח מאז הקמת המדינה. פחדנותם של הפוליטיקאים לעשות זאת ממשיכה להעיב על אופייה של מדינת ישראל.

 

3. במאבק דמוגרפי אין מנצחים. שלטון שמעודד את האוכלוסייה שלו להתרבות ריבוי מוגזם, שמייבא אנשים ללא שום תודעה לאומית כדי לקחת חלק במאבק לאומי לא-להם, איננו שלטון שראוי להתקיים. אם קצב הריבוי הפלסטיני עשוי לאיים על הרוב היהודי בישראל, כפי שזיסר וכהן מציינים, אזי יש לקבל את המצב הזה ולהתמודד עימו. לנסות להנדס רוב יהודי באופן מלאכותי איננו נראה לי מאמץ שמצדיק קיומה של מדינה.

 

4. מיעוט של עשרים אחוז איננו מיעוט בטל בשישים. לא בהשאלה ולא במשמעות המתימטית של הביטוי. מיעוט של עשרים אחוז הוא פלח משמעותי באוכלוסייה, שגם אם אין לאל ידו להשיג את הכוח הפוליטי לשלוט במדינה, עדיין הייצוג שלו צריך להיות משמעותי יותר מכפי שרוב היהודים היושבים בציון מדמים להם. פעם נוספת נזכיר את מעמד האיטלקית בשוויץ, ואת האחוז היחסי של האיטלקים בשוויץ: פחות משבעה אחוזים.

 

5. המאמרים האחרים בחוברת נראים מעניינים לא פחות: על המאבק להקמת תיאטרון רפרטואר יידי בראשית שנות החמישים; על כשלונן של מפלגות מרכז בישראל; על תפקידה של המכללה האקדמית בשומרון כגורם מעודד התיישבות ביו"ש; ועל האופציה של מאזן אימה גרעיני בין ישראל לאיראן.

תביעות מוסריות ויחסן לאופייה היהודי של מדינת ישראל

נדרשתי כבר בעבר למהותה של ה"יהדות" בהגדרת ישראל כמדינה יהודית. עמדתי הייתה ונותרה שישראל היא מדינה יהודית במובן הלאומי בלבד, ולא במובן הדתי. שאלת מהותה של זהותה היהודית של מדינת ישראל נוגעת ישירות לאופי המדינה, חוקי המדינה, מדיניותה וזכות קיומה.

לכשעצמי, אני סבור שמדינה דתית שחוקיה אינם מושתתים על הדת ושאינה אוכפת את חוקי הדת היא סתירה מניה וביה. ציינתי לפני כמה ימים שבמסגרת הסמינר שאני משתתף בו בימים אלה קראתי דיעה אחרת מפי פרופ' דויד נובק, אחד ממנחי הסמינר, לפיה הדת היהודית אינה סותרת דמוקרטיה, אלא להיפך – מצריכה אותה.

אחד הדוברים בסמינר העיר אתמול שלדעתו אין מקום לדיעה הפוסט-ציונית, שכן לדעתו הציונות טרם השיגה את יעדה. הערה זו הייתה בתגובה לשאלה בדבר נחיצותה של מדינה יהודית כמדינה שיש לכל עם ועם (בהתייחסות מודעת, אני חושב, לדרישת העם משמואל למלך, בשמואל א' ח' 5). במילים אחרות, השואל טען שאין טעם במדינה יהודית אם זו נדונה להיות "עוד מדינה" – לדידו, מדינה יהודית צריכה להיות מדינה מיוחדת יותר, שמתנהלת באופן אחר, שמהווה מופת מוסרי. התשובה טענה שקודם שנבקש לעצב מדינה בעלת רמה מוסרית גבוהה יותר, יש לבסס מדינה שהיא מדינה ככל העמים. מדינה שנהנית מבטחון ושקיומה מובטח, "ככל העמים".

דיון זה נמשך, באופן אחר, במאמר של אהוד לוז (פרטים לעיל) שקראנו בסמינר היום (שישי). לוז דן בשאלת "המוסר היהודי" –  האם יש דבר כזה, מה תפקידו בעיצובה של מדינת ישראל בכלל, ובעיצוב מדיניותה כלפי הפלסטינים בפרט. אחד ממקרי המבחן שהוא מביא במאמר הוא הפולמוס הציבורי סביב פעולת קיבייה. הוא מצטט מאמר של ישעיהו ליבוביץ, ותגובה של פפיטה האזרחי לליבוביץ. הקורא בכתביו של ליבוביץ צפוי לא פעם להפתעה, בגלל הפער בין הדימוי הציבורי שלו כשמאלני קיצוני לבין הגותו הממשית, שעיקרה אורתודוקסיה שמרנית. ההפתעה שציפתה לי הפעם היא העובדה שהוא כינה את מדינת ישראל "הבית השלישי" –  טרמינולוגיה משיחית נוסח "אתחלתא דגאולה" שהייתי מצפה מליבוביץ להתרחק ממנה כמו מאש.

בעוד ליבוביץ ביקר את פעולת קיביה מנקודת ראות יהודית, וקרא למדינת ישראל לנהוג באמות מידה אחרות, פפיטה  האזרחי תקפה את עצם התפיסה הגורסת שישראל צריכה להיות שונה מכל העמים. זו, אם כן, הייתה ההפתעה השנייה במאמר: למצוא מישהי שתוקפת את ליבוביץ משמאל. האזרחי אינה מצדיקה את הפעולה עצמה, אך מגנה את הדימוי העצמי של המדינה היהודית כמדינה בעלת סטנדרטים שונים משל מדינות אחרות. בעיניה, זהו ביטוי של רעיון הבחירה, שמהווה יוהרה יסודית. אמנם גם היא שואפת לחיות במדינה שלא מורה על ביצוע פעולות צבאיות כנגד אזרחים חסרי-ישע, אך זו אמורה להיות שאיפה של כל מדינה, לאו דווקא של מדינה יהודית.

לוז חותם את מאמרו בהערה על ציפיות העולם מישראל, ומעיר שלביקורת על מדיניות ישראל יש מימד מחטא מאשמה עבור המדינות הנוצריות. הוא מעיר זאת בהקשר של הנצרות בכללה, אך נראה לי שהערה זו יפה בעיקר ביחס לשואה. כאשר שוקלים את ההנאה שאירופאים מסויימים מושכים מן ההשוואה בין הכיבוש הישראלי למעשי הנאצים, ודאי שיש בזה מימד של מירוק המצפון, בבחינת "הנה, גם אתם כאלה". אין בהכרה זו כדי להצדיק את הכיבוש לכשעצמו, אלא להאיר את הדיון מזווית נוספת, על היחסים המורכבים והגורמים השונים שמשחקים תפקיד בסכסוך.

בפיסקה האחרונה לוז מזכיר שהציונות עצמה הציגה את המוסר היהודי כטיעון למען זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אני דוחה את הטענה הזו מכל וכל. זוהי טענה מהופכת לזו של אלו המבקשים למנוע מהפלסטינים מדינה כיוון שמדינתם עתידה להיות דיקטטורית. זכות של הפרט לאזרחות, וזכותם של לאומים להגדרה עצמית אינן מותנות באופן בו הם משתמשים בזכויות אלה. תפיסת ישראל כמדינה יהודית במובן הלאומי בלבד, אם כן, משמעותה שזכותם של היהודים למדינה איננה תובעת התנהגות מיוחדת. המדינה איננה אמורה לקיים "מוסר  יהודי" (אם אמנם יש דבר כזה), ובוודאי שאיננה אמורה למסד קיום חיים יהודיים במובן הדתי. קיומה הוא נגזרת של קיומו של לאום יהודי, השואף להגדרה עצמית. בה בעת, יש רמת מוסר מסויימת שראוי לכל בן אנוש לדרוש ממדינתו.

Luz, Ehud. “‘Jewish Ethics’ as an Argument in the Public Debate over the Israeli Reaction to Palestinian Terror.” Israel Studies 7,3 (2002): 134-156.

עוד על יהדות וישראליות

בסמינר שאני משתתף בו על יהדות ופוליטיקה, פתחנו בקריאת קטעים מספרו של דויד נובק, מרצה באוניברסיטת טורונטו, The Jewish Social Contract.

התקשיתי להרגיש שהספר מדבר אליי, כיוון שנדמה שאחת מהנחות היסוד שלו, היא שתורת משה אמת. אם דוחים את ההנחה המוקדמת שתורת משה אמת, רוב הדיון של הספר הופך עקר; לעומת זאת, אם מקבלים שתורת משה אמת כהנחה מוקדמת, רוב הטענות שיש לי לטעון בטלות ומבוטלות. עדיין, הספר עצמו והגותו של נובק מרתקים. הוא יוצר שילוב בין יהדות, דמוקרטיה וחברה רב-תרבותית שספק אם יש דומה לו בקרב הציונים הדתיים בישראל. בארץ, דמוקרטיה ויהדות נתפסות כשני הפכים שהצורך הפוליטי להכפיף אותם יחד מתקיים תחת מתח מתמיד ביניהם.

ליברלים מדברים על היהדות כאיום הדוחק את מקומה של הדמוקרטיה בישראל, בעוד שאנשי דת או מסורת מדברים על הדמוקרטיה כרע הכרחי שפוגע ביהדותה של המדינה. קשה לדמיין מישהו מעלה טענות כגון אלה:

"…על יהודים בראש ובראשונה להגות בתיאוריה דמוקרטית בעצמם עבור עצמם, ובייחוד תיאוריה של אמנה חברתית דמוקרטית, ככל שתיאוריה של אמנה חברתית נראית כהסבר הטוב ביותר של סדר דמוקרטי המושתת על זכויות. רק בדרך זו יכולים יהודים להיות שותפים בלב שלם לסדר חברתי המושתת על דמוקרטיה…       

 …האמנה החברתית היא יותר ממבנה היפותטי של כמה פילוסופים. היא מאופיינת על-ידי אירועים ממשיים כגון הצבעה בבחירות על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה דורשת בהכרח הצבעה עבור מועמדים יהודיים), והעלאת מדיניות ציבורית על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה בהכרח קשורה תמיד לנושאים בעלי אינטרס יהודי מיוחד)…

…יש להבין ספר זה כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה תיאולוגית דוחים את הדמוקרטיה בשל תפיסתם את היהדות. בנוסף, יש להבין אותו כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה פילוסופית דוחים את היהדות בשל תפיסתם את הדמוקרטיה…"

(מתוך ההקדמה לספר, עמ' 4).

כך שגם אם אני אינני רואה בעצמי קהל-היעד של הספר, וגם אם אני אינני יכול לקבל הרבה מהטענות של הספר, אני חושב שהיה מעניין לראות מנהיגים מקרב הציונות הדתית מתעמתים עם הרעיונות המופיעים בספר הזה, ומתייחסים לרלוונטיות וליישומיות שלהם במסגרת מדינת ישראל.

בשיחה עם פרופ' נובק עלו לי מחשבות נוספות, לאו דווקא בתגובה לדברים שהוא אמר, אלא חלקם באסוסיאציות חופשיות שעלו במהלך הדיון:

על נקודת המפגש של יהושע עם גוש אמונים. כידוע, א.ב. יהושע מקדם מזה זמן את הרעיון שניתן להיות יהודי רק בישראל (הערות קודמות שלי בנושא). הדבר הזה דומה דמיון מפתיע למי שיהושע תופס כאופוזיציה חריפה עבורו, אנשי גוש אמונים. נובק דיבר על השאלה בדבר מצוות יישוב הארץ – האם מדובר במצוות עשה לדורות –  כלומר, מצווה שדורשת מכל דור ודור לקיים אותה, או שמא מדובר במצווה לשעה – לאותו דור שבו היא ניתנה. הוא תיאר את העמדות השונות של הרמב"ם ורש"י מזה, ושל הרמב"ן מזה. הוא ציין שכיהודי דתי שחי בגולה, מן הסתם שהוא איננו רואה בזה מצוות עשה לדורות –  כלומר, הוא איננו רואה בישיבתו בגולה עבירה הלכתית. בעיניי, מעניין להבחין שיהושע, שאיננו הלכתי בכלל, קרוב בעניין זה לגוש אמונים יותר מלנובק, שכן גוש אמונים רואים בישיבה בארץ תנאי לקיום חיי הלכה.

בין ישראליות ליהדות. ההבדל, כמובן, נעוץ בשאלת הקיום של היהדות: מה קובע קיום חיים יהודיים? בשאלה זו ניתן למצוא יותר קירבה בין נובק לגוש אמונים, שכן שניהם יקבלו את ההנחה שחיים יהודיים יכולים להתקיים רק במסגרת הלכתית.

אני, לעומת זאת, אהיה בעניין זה קרוב יותר ליהושע, ואראה אפשרות בקיום יהודי שמושתת על תרבות ולאום. עם זאת, בקריאת דבריו של נובק נתחוור לי (שוב) שלאופציה שאני מציע אין תוחלת. ודאי שלא תוחלת לדורות. הקיום היהודי שלי כיהודי תרבותי או לאומי, נובע מנקודות משיקות עם היהדות כדת. המרכיבים התרבותיים של היהדות שלי משוקעים בטקסטים, ריטואלים ולוח שנה שחלק ניכר מהם הופך חסר משמעות ללא המסגרת הדתית-פולחנית-הלכתית.

במילים אחרות, לאחר שהסרתי מעליי עול מצוות, אני עדיין נותר עם שכבה סובסטנטיבית של יהדות תרבותית, אך אין לי כלי להנחיל אותה ללא הדת. אין לי מה להציע כחוויה יהודית לדור שיבוא אחריי.

עבור נובק, המצב הזה איננו בעייתי, כיוון שהכלי שלו היה ונשאר המסגרת ההלכתית של היהדות. יהושע פותר את הבעייה הזו במסגרת לאומית-תרבותית-גיאופוליטית. ניתן להנחיל חיי תרבות יהודיים על-ידי השפה העברית, הגיאוגרפיה הישראלית, צריכה ויצירה של תרבות עברית. זו אמנם אופציה, אך היא איננה שלמה. הבעייה המהותית במודל של יהושע היא שהוא בעצם מייתר את היהדות כקטגוריה. אם להיות יהודי איננו כרוך בקיום מצוות, ועיקר משמעותו הוא לאומי-תרבותי (ומן הלאום נגזרת עבורו גם הלוקאליות או הטריטוריאליות), הרי שאינני רואה דרך להבחין בין ישראליות ליהדות. אם אין דרך להבחין ביניהם, מן הסתם אין צורך בשתי הקטגוריות – למעט לשימושם של היסטוריונים, למשל כדי להבחין בין היהודים שמתוכם צמחו הישראלים. באופן זה, משתמשים גם בקטגוריית "גאלים" או "קלטים" אך אלה אינן קטגוריות שימושיות לתיאור ההווה, וכזא תתהיה גם היהדות בשיטתו של יהושע.


להביע דיעה על ישראל.
נובק היה זהיר כשהתבטא ביחס לישראל, ובספרו היה זהיר בעניין זה עוד יותר. אם אני מדגיש את העניין בדבריי, הרי שזה מתוך עולמי הצר ומתוך הדברים שמשכו את ליבי בשיחתו, ואין בזה כדי לשקף את הדגשים שלו.

הוא התוודה שהקושי הוא בכך שהוא איננו חי בישראל. אם הוא כיהודי בוחר לגור בגולה, ואיננו מתמודד עם קשיי הקיום הישראליים, איזו זכות יש לו להביע דיעה על ישראל ועל אופן ההתנהלות הראוי לה?

זוהי טענה שנשמעת תדיר, ובוודאי חשבתי אותה או השמעתי אותה בעצמי כשהדבר היה נוח לי בדיונים פוליטיים שונים. מעבר לכך, בכמה הזדמנויות טענו נגדי קוראים שונים בקפה שאין לי זכות להביע דיעה כלשהי בגלל שאני נמצא כרגע בארצות הברית.

למען האמת, ככל שאני נמצא יותר זמן מחוץ לארץ, הטענה הזו נשמעת מגוחכת יותר בעיניי. עם טענות, הרי, יש להתמודד לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אם מישהו שאיננו ישראלי מציע הצעה ראויה, מדוע לא להישמע לו רק מפני שהוא איננו חי בישראל?

יתר על כן, המאזין לטענות השתקה מעין אלו עשוי לקבל את הרושם שבישראל מדברים רק על ישראל. הרושם שלי שונה לחלוטין: ישנו בישראל דיון ציבורי ער לגבי המועמד הראוי בבחירות לנשיאות ארצות הברית; דיון כזה היה גם במהלך הבחירות בצרפת; סינולוגים דנים באקדמיה על מה שראוי לסין וכן הלאה. מדוע לא יוכל אקדמאי צפון-אמריקאי להביע דיעה על המתרחש בישראל?

זוהי אפולוגטיקה רגשית שכמי שנולד לישראל אינני מרגיש מחוייב לה. אם ריחוקו של אדם מונע ממנו להכיר את המצב לאשורו, ודאי שיש להעיר על כך ולהאיר את עיניו. אם אדם בוחר לעסוק בבעיותיה של ישראל או מדינה זרה אחרת יותר מבעיותיו של מדינתו שלו, אני חושב שיש בכך טעם לפגם וכבר הערתי על כך. אך אין בסייגים אלה כדי לפגום בזכותו של כל אדם לגבש עמדה ביחס למדינה שהוא איננו בוחר לגור בה, ויהודי הגולה ויחסם לישראל איננו מקרה יוצא-דופן בהקשר זה.

חרדים בחו"ל (2)


בקשר לרשימתי על
חרדים בחו"ל נשאלתי כמה שאלות הבהרה. הדבר המצער ביותר שנשאלתי, ושלכן חשוב לי להדגיש אותו עתה, הוא שמטרת הרשימה איננה התבוננות מדעית או דיווח עיתונאי יבש על ההבדלים בין החרדים בחו"ל לחרדים בארץ. לרשימה יש מטרה פוליטית ברורה, ומוטב שאכריז עליה במפורש: החרדים טוענים שכל כפייה שלהם, כל התפרעות שלהם וכן הלאה נעשים בשם שמיים. אבל חוק אלוהי איננו יכול להשתנות. אם חרדי מוכרח, על-פי מצוות התורה, לצווח בזמן טיסה בגלל שמקרינים סרט, הרי שהוא מוכרח לעשות זאת גם בטיסת סוויס או בריטיש, ולא רק באל-על. אם חרדי איננו יכול לקנות בחנות שפתוחה בשבת, הרי שהוא גם איננו יכול לקנות מחנות שפתוחה בשבת בחו"ל.

יש מי שאומר שהסיבה היא כיוון שלגויים מותר לעבוד בשבת. החרדים יטענו, כביכול, שהם אינם יכולים לתמוך בחילול שבת של יהודים. יפה. האם אתם חושבים שלפני שחרדים נכנסים למייסיז הם בודקים אם כל העובדים שלהם גויים? אולי הם מוודאים מה אחוז הבעלות היהודי של החנות, כפי שביררו את אחזקותיו השונות של דודי ויסמן לצורך החרם? לא ולא. החרדים אינם מרבים לשאול שאלות בחו"ל, ועוד פחות מזה עוסקים בחרמות.

כמו-כן, נשאלתי אם הסיבה להבדל בין חרדים בחו"ל לחרדים בישראל היא פוליטית, דתית או תרבותית? וכאן יש להשיב שגורמים אלו לעולם אינם נפרדים כפי שיש המשערים. עבור אדם שפועל בספירה דתית, הפוליטיקה והתרבות מעוצבות על-ידי הדת, וביחסי-גומלין הדת משתנה ומתעצבת על-פי הפוליטיקה והתרבות של החברה בה הוא חי. בניגוד לטענות הדתיים, הדת איננה אמת נצחית שאינה משתנה. הדת מתעצבת מחדש וממציאה את עצמה מחדש בכל דור, עונה על צרכים חדשים שעולים, עונה על צרכים ישנים בצורות חדשות, וייתכן שאף יוצרת צרכים.

מטרת ההערות שלי על חרדים בחו"ל, אם כן, היא כפולה: אחת, להסיר את מעטה השקרים שישראלים רבים מאמינים להם, לגבי חוסר יכולתה של החברה החרדית להתפשר בשל אמונתה. התבוננות אל המציאות תוכיח שהשאלה איננה לגבי יכולתה של החברה החרדית להתפשר ולחיות מתוך קבלת דרכי האחר, אלא לגבי רצונה.

וזו הנקודה השנייה: רצונה של החברה החרדית להתפשר ולחיות בדו-קיום של כבוד הדדי עם הרוב החילוני נחלש בשל נסיבות פוליטיות. התבוננות במציאות ההיסטורית והאקטואלית מראה בבירור שריבונות יהודית הרעה עם היהדות הדתית, בכך שהיא איפשרה לתופעות שונות שלעולם לא היו מבשילות בחברה לא-יהודית, לצמוח. המאבק על הגיור, שריפת הספרים, אי-כבוד מופגן לסמלי המדינה, חסימת כבישים מרכזיים, זלזול בסמכות בית המשפט ועוד היד נטויה. אלה הן תופעות שמוגבלות אך ורק לחברה החרדית בישראל.

למרבה הצער, גם בתחום שלילי זה נפתח ענף ייצוא. קהילות אורתודוקסיות בחו"ל מביאות או מקבלות רבנים חרדיים להנהגת הקהילה (טרם הוברר לי מי יוזם התהליך), ואלה מביאים עימם את התרבות הפוליטית הקלוקלת שפיתחו בישראל. בגרמניה ניסו לדחוק את רגלי הרפורמים, וכמובן שהתפלאו לגלות עד כמה הממשלה הגרמנית אינה מוכנה להשתתף במשחק שלהם. הרבנים אינם רגילים שלא לקבל יד חופשית להתעללות ברפורמים ולהצרת צעדיהם. באמסטרדם החליטו שצריך לעשות "עירוב" משופר. שנים שיהודי אמסטרדם מסתדרים עם העירוב שלהם, אבל רבנים ישראליים רגילים שהשלטון המוניציפלי שותף לגחמותיהם. הכותרת המבודחת של "הארץ" ("לך תסביר לראש העיר למה הרבנים צריכים לחסום את כבישי אמסטרדם") מעידה שבארץ טרם עמדו על הסיר המבעבע הזה. אבל אל דאגה. ככל שישראל תמשיך לייצא רבנים שרכשו את נימוסיהם בהפגנות בירושלים, כך המצב יחמיר ויוליד איתו בעיות ומעקשים חדשים, שעם מעט הכוונה ניתן היה לגדוע באיבם.

כי כוחה של המדינה צריך להתבסס לא רק על היהודים תושבי המדינה (?)

אני קורא בימים אלה את "בטחון לאומי" של ישראל טל. קצת באיחור, בסך הכל קבלתי את ההמלצה על הספר לפני אחת-עשרה שנים, ואולי רק עשר. ולא בכדי המליצו לי, כי הספר כתוב בלשון בהירה, ולפחות בשלביו הראשונים מנסח עובדות שייתכן שרבים יודעים באיזשהו אופן אינטואיטיבי אחרי שנים רבות בארץ, אבל כאן הן מקבלות גוף ונבנות כטענה חדה וברורה.

חלק מן הדברים אכן מתקבלים כך, כעובדות שחיכו שמישהו יעלה אותן על הכתב בצורה בהירה כל-כך. אני אומר חלק, כי מובן שיש טענות שיותר קשה לי לקבלן. כזו למשל נמצאת בעמוד 49: "למדינה, כמדינת היהודים, זיקה לעם ישראל בתפוצות וחלק ניכר של העם בתפוצות חש אליה קשר אמיץ. רקמת יחסים זו מזינה את העוצמה הלאומית הישראלית וברי כי כוחה של המדינה צריך להתבסס לא רק על היהודים תושבי המדינה אלא גם על היהודי בתפוצות, שהוא בעל-הברית הקבוע היחיד של ישראל".

שאלת הזיקה בין העם היהודי למדינת ישראל היא סבוכה ביותר, ותשובות אפשריות משתנות עם שינויין של נסיבות היסטוריות. כל עוד השאיפה המוצהרת של הציונות ולאחר מכן של מדינת ישראל הייתה להעלות את כל יהודי העולם, נכון היה לדבר על ברית מעין זו. נניח בצד את הפרדוקס המובנה במצב זה. העובדה היא שבתחילת המאה ה-21 רוב הציבור בישראל ובכלל איננו מצפה לעלייה של כלל היהודים, ועל כן יש מקום לתהות אם המודל שטל מציע, לפיו יהדות התפוצות היא בעל-הברית הקבוע של ישראל.

ודאי שיהודים בתפוצות ירגישו קשר רגשי לישראל. קשר זה יכול להתבטא בנימים נסתרים שאינם באים לידי ביטוי ממשי, דוגמת החסרת פעימה כאשר מישהו דן בה, ויכול להגיע לביטוי מעשי, כמו עניין פעיל ומעקב אחר חדשות מישראל, ואף תמיכה כלכלית, מקצועית או מוסרית וכן ביקורים בה.

אך כדי שישראל תהיה מדינה נורמלית, העומדת ומתקיימת בזכות עצמה, יש לשנות את הגישה לתפוצות. שינוי גישה זה אין פירושו הכחשת הרגש או ניתוק קשרים. פירושו הנמכת ציפיות, אם תרצו, מצד ישראל; ומצד היהודים עצמם, הדגשת זהותם הלאומית על-פי מקם מגוריהם (דבר שקורה ממילא במידה זו או אחרת).

העובדה שישראל מהווה גורם כל-כך חשוב במערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית מעידה בראש ובראשונה על כשלון של ההנהגה היהודית. כשלון של הבניית זהות פנימה ושידור מסרים מוטעים החוצה. אמנם יש גם נוצרים אוונגליסטיים שישראל חשובה להם ושמדיניות המועמד ביחס לישראל מהווה משקל בהכרעתם. אך כאשר המועמדים לנשיאות מדברים על ישראל, על כך שהם יגנו עליה בפני איראן, על הצורך בהחזרת השבויים ועוד, הם פונים לקהל הבוחרים היהודי.

בעיני זהו כשלון, כיוון שיהודי אמריקאי צריך קודם כל לבחור על-פי מה שטוב לארצות-הברית באופן כללי (כלכלה, בריאות, חינוך, בטחון), מתוך שותפות-גורל, ומתוך התייחסות של שייכות למקום בו הוא גר (וברוב המקרים למקום בו הוא נולד ובו הוא ימות). רק לאחר-מכן הייתי מוסיף שיקולים מגזריים, שגם בהם הייתי כולל קודם כל דברים שקשורים ליהדות ארצות הברית: חופש דת, מניעה של רדיפת האחר ומלחמה בגילויי גזענות, צמצום פערים, מדיניות הגירה. אם אחרי כל השיקולים הללו עדיין יש התלבטות בין המועמדים, אולי יש מקום לשקול את יחסם לישראל. עם זאת, אני משער שאחרי שכל השיקולים הללו יילקחו בחשבון לעומקם, אין הרבה אנשים שימשיכו להתלבט.

כך שהצבת ישראל בראש סדר-היום של הבוחר היהודי – בין אם הבוחר המדומיין של המועמד הפונה אליו, ובין אם של בוחר ממשי שמבטא שיקולים אלה – היא כשלון של הציבור היהודי. פירושו, הלכה למעשה, הוא זהות כפולה, שבה המרכיב היהודי גובר על המרכיב האמריקאי. נקל לראות שמגמה כזו היא חרב פיפיות, ויהודי ארצות הברית ייטיבו לשנות מגמה זו, פנימה וחוצה.

יהודי התפוצות יכולים להמשיך לתמוך בישראל, בלי קשר לעמדת הממשל במדינתם, כפי שיש ישראלים תומכי טיבט או ישראלים הנלחמים להכרה ברצח העם הארמני. התמיכה נעשית, ראשית, ישירות מול הגורם הנתמך, ושנית מול הפרלמנט המקומי בצורת שדולה. שדולה זו, מוטב שתפעל לטובת אינטרס באופן שלא יעמוד בניגוד לאינטרס המקומי. אפשר להתווכח על מהו האינטרס המקומי, אך אסור לזנוח אותו בפני אינטרס של מדינה זרה. במילים אחרות: כשם שישראלי יכול לחשוב שחשוב שישראל כמדינה יהודית תכיר ברצח העם הארמני, ושזהו אינטרס ישראלי החשוב מיחסיה של ישראל עם טורקיה, כך יכול אזרח אמריקני (אם יהודי ואם לאו) לחשוב שארצות הברית צריכה לתקוף את איראן, מסיבות מוסריות או מסיבות אסטרטגיות – אך מסיבות אסטרטגיות שלה, שאינן נדחות בפני האינטרס הישראלי. יש נאומים שבהם נשמע שזהו השיח בארצות-הברית, אך יש ומשתמע ההיפך הגמור, כאילו ארצות-הברית צריכה לעשות מה שטוב לישראל ויהי מה.

ובחזרה אל טל: אם בנסיבות הזמן מתפוגגת הברית בין ישראל ליהדות התפוצות, כאשר אלה יכולים לשמש כשדולה מסייעת, אך בראש ובראשונה שומרים על זהותם האזרחית במקומם, כיצד דבר זה ישפיע על ישראל? אמנם, ייתכן שלא יורגש הבדל ממשי, לאור ההבדל שהצגנו כאן, ומדובר רק בניסוח של עקרונות. אך גם אם יהיו לדבר השלכות מעשיות, וישראל תאבד את "בעל-הברית הקבוע היחיד" שלה, אין לחשוש מזה. מדינות רבות התקיימו ללא עזרה כזו מבחוץ, ללא בעל-ברית קבוע, עם בריתות משתנות, כשינוי הנסיבות. הצבת אחד מרגלי הבטחון הלאומי של ישראל על יסוד זהות כפולה של יהדות התפוצות, נאמנות מעורערת שלהם כלפי מקום מגוריהם, לא זו בלבד שתצדיק את ראייתם כגיס חמישי, אלא איננה מדיניות ראויה למדינה דמוקרטית.

עוד מאמרים שלי בנושא (באנגלית)

חרדים בחו"ל

התפרעות החרדים בטיסת אל על בגלל הקרנה כלשהי, החרם על שפע שוק בגלל AM-PM, האיום לפרק את הקואליציה בגלל פסק-דין על חוק החמץ, הם כולם ביטויים של אותו דבר, שכבר עייפתי מלומר אותו. אבל בכל-זאת, אולי מישהו לא קרא.

המדינה היהודית, בפירושה כמדינה של הדת היהודית, אינה מיטיבה עם הדת היהודית. תופעות מכוערות של כפייה, אלימות וחוסר-סובלנות צומחות באין-מפריע. מנגד, תופעות של סובלנות מדומה, של הבנה לרגשותיהם ונסיונות פיוס מצד החילונים משיגים את ההיפך הגמור. הנה כמה עובדות לגבי יהודים חרדים החיים בחוץ-לארץ שקל מאוד לשכוח במציאות הישראלית. מן הסתם, הנאמר איננו תקף לגבי כל החרדים בחו"ל, יש יוצאי דופן, יש מרכזי קניות שכשרים כולם, יש ריכוזי מגורים חרדיים וכן הלאה. אבל באיזורים פחות חרדיים, אלה שמעוניינים לשמר אורח-חיים חרדי עושים זאת כך:

– הם הולכים לבית-כנסת ברחוב סואן ועומדים ברמזור אדום על-מנת שלא להידרס.

– גם ביום כיפור, הרחוב הסואן אינו פוגם בחרדת הקודש בה הם הולכים לבית-הכנסת.

– ביום שלפני יום כיפור הם יהיו בעבודה, וביום שאחרי יום כיפור הם יהיו בעבודה וייאלצו לעבוד קשה כפליים להוכיח את עצמם. כן, חרדים בחוץ-לארץ עובדים.

– הם קונים בשר במחלקה כשרה של סופרמרקט שאיננו כשר.

– למקרה שהסעיף הקודם לא הובן: חרדים בחוץ-לארץ קונים בשר כשר בחנות שמוכרת חזיר ופירות-ים בלי לחשוב פעמיים.

– לא זו בלבד שהם יקנו בשר בחנות שמוכרת חזיר, ודאי שהם יקנו בחנות שפתוחה בשבת, שאם לא כן, הם לא יוכלו לקנות דבר.

– יש חרדים שנוסעים בחברות תעופה אחרות מאל-על. אם בגלל המחיר, אם בגלל שהשירות הוא טוב יותר, ואם בגלל שהם אנטי-ציונים. שנים שחרדים נוסעים בחברות תעופה לא יהודיות. חברות תעופה שפועלות בשבת, חברות שמגישות מנות לא כשרות לאנשים שיושבים מימינם ומשמאלם, וחברות תעופה שמקרינות סרטים לא צנועים. לעולם לא תשמעו על חרדי שהתפרע בבריטיש איירוויז או בסוויס. רק באל-על.

כך שהמאבק איננו על אורח החיים החרדי. זה איננו נתון לאיום. המאבק, כל המאבקים שנמצאים בכותרות בימים אלה, הם על אורח החיים החילוני. על זכותם של יהודים להיות חילונים. אילו היה בנמצא ציבור חילוני רחב דיו שעומד על דעתו ועל בחירתו להיות חילוני, יכול היה ציבור זה להעניק גב פוליטי שיאפשר הפרדה של דת ומדינה, וסימון כללים ברורים לגבי המותר והאסור במרחב הציבורי הישראלי. הבעייה איננה החשש הפוליטי מתגובת החרדים, אלא חוסר ההכרעה של הציבור החילוני, שרובו המכריע הוא חילוני מתוך עצלות ולא מתוך הכרה אמונית.

[חלק ב' – כאן]

לצביונה של מדינה יהודית

הסערה שקמה בעקבות החלטת השופטת תמר בר-אשר-רבן ביחס לחוק החמץ ופירושו, העלתה כמה שאלות מהותיות לגבי צביונה היהודי של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה כמדינת העם היהודי, והגדרה זו ראוי שתישמר למדינה. הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הגדרה לאומית ולא הגדרה דתית, קרי: ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ולא מדינת הדת היהודית. והא ראייה: מדינת ישראל לא אימצה את ההלכה אל ספר חוקיה. ודאי יש אנשים שהיו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת הדת היהודית, כשם שיש אנשים שחושבים שבשם הדת היהודית ראוי למדינה שלא להתקיים. זו זכותם הדמוקרטית לפעול לידי כך – מאמץ עקר, אך זכותם לחשוב כך ולבטא זאת בפומבי נשמרת. אך אין בכל זה כדי לשנות את עובדת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום.

כיצד נקבע מהו אופיו של לאום כלשהו, וכן – כיצד נקבע אופייה של דת? יש המדמים להם את הראוי, ומבקשים לכפות אותו על המציאות: "ישראלי לא משתמט", הם אומרים; או: "ישראלי לא משתמט מן האמת".

לאחר טבח גולדשטיין, נאם ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת, והכריז כי "זו לא דרכה של היהדות". האמנם? ומנין לו? אין טעם ביהדות מדומיינת או בלאומיות מדומיינת שאין לה אחיזה במציאות. אם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר עשו את מעשיהם בשם הדת, ייתכן שזו דרכה של היהדות, או לכל הפחות, שזו אחת מצורות הביטוי של היהדות, כיוון שברור שהיהדות היא שם-גג הכולל בתוכו כמה גוונים שונים.

אין פירוש הדבר שכל פרט יכול לקבוע ולהגדיר מחדש את היהדות, או את הישראליות. אם אני אחליט לראות בלימודיי בפרינסטון או בישיבתי בארצות הברית חלק מן הזהות הישראלית שלי, אי אפשר יהיה לומר ש"ישראלי אמיתי לא משתמט מלימודים בפרינסטון" או "ישראלי אמיתי גר בארצות הברית". לעומת זאת, אם אני אנסח זאת במילים, ומספר ניכר של אנשים יילך בעקבותיי, אפשר יהיה לטעון שיש זרם כזה בישראליות / ביהדות.

האם אני אומר שזהות דתית או לאומית נקבעת לפי רייטינג? ודאי שלא. אך נוכחותם של רעיונות מסויימים נקבעת על-פי מידת השפעתם. השפעה זו נמדדת גם מספרית, אך לאו דווקא באחוזים. לפי מיטב שיפוטי, הקבוצה שאינה מגנה את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר ושרואה את מעשיהם כמוצדקים על-פי הדת היא גדולה דיה כדי שאי-אפשר יהיה לטעון שזו לא דרכה של היהדות. גם זו דרכה של היהדות.

הלאום היהודי צמח מתוך הדת היהודית, ועד העת החדשה לא הייתה שום הפרדה ביניהם. ההפרדה קיימת כיוון שאנשים שהפסיקו לקיים את מצוות הדת היהודית כליל עדיין ראו בעצמם יהודים או שאחרים ראו בהם יהודים, והכינוי לאנשים אלה היה "יהודים", למרות שהם לא קיימו עוד את הדת.

מתוך התפתחות היסטורית זו, מובן שהתרבות של הלאום היהודי קשורה בעבותות לדת היהודית. ועדיין אין זהות ביניהם. ההבדל המכריע ביניהם, כמובן, הוא מידת הכפייה וחופש הבחירה. ליהודי הלאומי חשובים מנהגים מסויימים, בעוד היהודי הדתי מקיים את המנהגים, אך העיקר בעיניו הן המצוות. טקס בר-המצווה, למשל, הוא משהו שיהודים רבים מייחסים לו חשיבות, אף כי אין הלכה לחגוג נקודה זו. בכלל, אין הלכה בקשר לבר-מצווה, כי כל פירוש מעמד זה, שמרגע זה ההלכה חלה עליו. אצל יהודים חילונים אנו מוצאים שחוגגים בר-מצווה, ולפעמים גם ללא שום פן דתי, גם ללא עלייה לתורה או ביקור בבית-כנסת, עושים טיול לחו"ל או משהו אחר. כלומר, המצוות נשמטו לחלוטין, ונותר טקס חניכה תרבותי. אנשים שאינם צמים או מבקרים בבית-כנסת ביום כיפור נמנעים מלנסוע ברכבם, וברור להם שזהו פן יהודי, ולא ישראלי, באישיות שלהם.

כיצד פסח נופל בקטגוריות אלו? האם מאחריותה של המדינה לשמור על צביונה היהודי על-ידי חוק החמץ, כפי שכותב היום ב"הארץ" יאיר שלג? כדי להכריע בשאלה זו אני חוזר ושואל כיצד מכריעים צביון. שלג קובע שצביונה היהודי של מדינת ישראל מצריך את חוק החמץ. אך אם זהו צביון לאומי – של מנהגים – ולא צביון דתי – של מצוות – כיצד ייקבע אם זהו מנהג שיש לשמור עליו? בכלל, כיצד נקבע אילו מן המצוות הפכו למנהגים ואילו לא?

שלג מציע את הכלל הבא: "אי אכילת חמץ בפסח, הימנעות מאכילת בשר חזיר בכל ימות השנה ואי עיסוק במסחר בשבת אינם רק ערכים דתיים. בשל מרכזיותם בהיסטוריה היהודית הם נעשו זה כבר אבני יסוד של התרבות הלאומית היהודית. זו הסיבה שגם חילונים גמורים מקפידים עליהם".

אינני בטוח שהוא צודק באבחנה לגבי שורש הסיבות שחילונים מקפידים על מצוות כאלה. כמו-כן יש לשאול אם חילונים המקפידים עליהם הם "חילונים גמורים". אני רואה בעצמי "חילוני גמור" ולא מקפיד עליהם. אך לגופו של עניין: התרבות הלאומית היהודית נבחנת, גם אליבא דשלג, בהקפדה של חילונים עליהם, או במילים אחרות – בהפיכתם ממצווה דתית למנהג תרבותי לאומי.

ודאי ששלג צודק שהיחס לחמץ היה כך שנים רבות. אך בעשור האחרון חל שינוי בדבר זה, ודווקא הפולמוס על חוק החמץ מהווה עדות לכך. בעלי מסעדות מוכרים חמץ בירושלים, הנחשבת מסורתית יותר מתל אביב, לא משום אהבת הקנסות ולא כדי להתריס, אלא בשל הרווח הכלכלי. במילים אחרות: הציבור שמעוניין לקנות חמץ בפסח הולך וגדל. סביר להניח שרוב הציבור הזה, שמצביע ברגליים, ערך "סדר" אם כהלכתו ואם שלא כהלכתו, והדבר חשוב לו. נוכל לקבוע אם-כן, שליל-הסדר הוא מנהג תרבותי לאומי. שמירת כשרות, ובייחוד שמירת כשרות של פסח – כבר לא. אפשר לחוקק חוקים, אפשר לקבוע שזהו צביונה היהודי של מדינת ישראל, אפשר לרקוע ברגליים. אך אם הציבור זנח את המנהג, הרי שברבות הימים (ולא אנחש אם זה יהיה בעוד חמש, חמישים או מאה שנה) כבר לא ייראה הדבר כאבן יסוד בתרבות היהודית, כפי שדברים אחרים נחשבו לאבן יסוד בתרבות היהודית והיום כבר אינם.

הרצל אמר

לפני כחודש וחצי ביקרתי משפחה במינסוטה. במקרה בשבוע בו ביקרתי לבת-דודה שלי היה טקס בבית-הספר שנקרא "אנחנו אמריקה" (או משהו בדומה לזה). סיפור המסגרת היה שלושה ילדים שפותחים מזוודה ישנה של סבתא, ושואלים אותה שאלות על כל פריט שהם מוצאים במזוודה: מגילת העצמאות, תמונה של מנהיגה שחורה, הדגל עם 13 הכוכבים. כל פריט כזה לווה בקטע קריאה, ובשיר של התקופה. היא בכיתה ג', בת-דודה שלי, ועמדה על הבמה ושרה עם כולם.

הטקס כל-כך הזכיר לי טקס שאני עצמי השתתפתי בו בכיתה ג': בסיום השנה הכנו מסכת בנושא "המושבות הראשונות". גם אצלנו סיפור המסגרת היה סבא שמספר לנכדים שלו סיפור (איך הוא הקים את פתח תקווה?), וגם אצלנו שולבו שירים בני התקופה ("פה בארץ חמדת אבות"; "חושו, אחים, חושו").

אני ודאי לא הראשון ששם לב לדמיון בין הנראטיב הציוני לנראטיב של אמריקה. המתיישבים הראשונים באמריקה השתמשו בשפה דתית, כולל המשלת היבשת החדשה ל"ציון". המוטיב הזה חזר על עצמו מאוחר יותר, כאשר העבדים תפסו את עצמם ואת השחרור שלהם במושגים של בני-ישראל במצרים.

אבל מעבר לנקודות הדמיון יש הבדל מהותי, הבדל טראגי בין שני הנראטיבים: הנראטיב האמריקאי מתאים גם למציאות של היום. יש צורך בפרשנות אחרת, בדגש אחר, אבל הוא עדיין מתאים. לא כך עם הנראטיב הישראלי. זה איננו בגלל שהאמריקאים בחרו נראטיב מוצלח יותר מאשר הציונים, כלומר – זה איננו דבר מכוון. האופן בו אירעה ההיסטוריה יצרה את המצב הזה.

כשתלמידים אמריקאים מדקלמים שזו ארץ שנוסדה על בסיס הרעיון שכל בני-האדם שווים, ושלכולם הזכויות לחיים, חירות וחתירה אל האושר, אלה הם דברים שמתאימים גם היום. לא משנה שכאשר כתבו את זה היו עבדים, באופן שסתר את עצם ההכרזה. לא חשוב שהפגיעה השיטתית בילידים וברכושם סתרו את העקרונות הללו. העובדה היא שכאשר בת-דודה שלי עומדת בכיתה ומדקלמת את זה יחד עם חבריה לכיתה השחורים, האסייאתים, ההיספאנים – יש מקום לכולם בתוך הנראטיב הזה. גם מהגר העבודה שהגיע בשנה שעברה לארצות-הברית, רק כדי לשפר את תנאי-חייו הכלכליים, בעצם יכול למצוא את עצמו בתוך האידיאל הזה, של החתירה אל האושר.

חשבתי על מהגרי עבודה בישראל, על ילדים פיליפיניים או ניגריים הלומדים בתל-אביב. כשהם מגיעים לכיתה ג', ולומדים על המושבות הראשונות, הנראטיב הזה לא מתאים להם. זה סיפור על עם בגלות, עם מפוזר, שקבוצות ממנו מחליטות לחזור ולייסד יישות פוליטית במולדת הנשכחת. זה לא נראטיב שקרי. מדינת ישראל באמת הוקמה כבית לאומי ליהודים. ההמנון מציין את זה במפורש, השירים מהתקופה אומרים את זה. הם יודעים שהם לא יהודים. גם אלה מהם שנולדו בישראל, שמדברים רק עברית ושמרגישים ישראלים בכל רמ"ח אבריהם – לא מתאימים לנראטיב הראשית. אני לא אומר שאין להם זכויות. אני מצביע על הטרגדיה.

בהצגה של בת-דודה שלי, ילד שחור שיחק את לינקולן. בחירה מודעת ומחושבת, יש שיאמרו צבועה. אבל היא לא עומדת בסתירה לדברים של לינקולן, למעשים שלו. אם במסכת בבית-ספר כלשהו בארץ יתנו לילד פיליפיני או ניגרי לשחק את הרצל – זו לא תהיה רק סתירה עובדתית (ולא חשובה). הרצל כתב את "מדינת היהודים". הוא פעל כדי להקים מדינה ליהודים. הם מרגישים את עצמם כישראלים, אבל יודעים שהם לא יהודים. הם לא באו לכאן כי "זה המקום הכי בטוח ליהודים" (כביכול). הם באו לכאן מתוך "חתירה אל האושר".

הטראגיות של ישראל היא שהיא הוקמה רגע מאוחר מדי. קצת אחרי שהעולם בחר לזנוח אידיאולוגיות לאומיות. רגע אחרי שהעולם הפסיק לחסל ילידים, ולהקים תרבויות חדשות, ורגע לפני שהאידיאליזציה של קולוניות ועולם חדש מופלא נגמרה. הגבולות הקבועים של ישראל טרם נקבעו, והעולם הוא כבר בשיח פוסט-מודרני, כאילו מדינות ולאומיות אינן חשובות עוד. השיח הזה הוא מעט שקרי, כי אף-אחד לא מציע לפרק את הזהות הלאומית של מדינות קיימות. אבל הפטריוטיות האמריקאית או הצרפתית אינה עומדת במבחן של מלחמת-קיום. היא מותאמת למציאות החדשה. אצלנו – לא כל-כך.

 

בבתא

סיימתי את העבודה הראשונה לשנה זו. כעת נותרו לי מבחן אחד ועבודה נוספת, ואני יכול להתפנות לספר, כפי שהבטחתי, על העבודה הראשונה שעסקה בדמותה של בבתא, ואגב כך גם במצב המחקר עליה.

בבתא, היא מה שחז"ל היו קוראים לו "אישה קטלנית". לפני שנהרגה בעצמה, במהלך מרד בר-כוכבא, היא הספיקה להתאלמן פעמיים. אם לא די בכך, שני חוקרים דגולים הלכו לעולמם בטרם הספיקו להוציא לאור את התעודות שלה (יגאל ידין וחיים יונה גרינפלד). הכרך הראשון של התעודות יצא ב-1989, ידין הוא בין החתומים עליו, אך הכרך גם מוקדש לזכרו. הכרך השני יצא ב-2001, ושוב – גרינפלד הוא בין החתומים על הכרך, אך הכרך מוקדש לזכרו.

בשנת 1962, במהלך חפירות במדבר יהודה, צוות של ידין גילה את הארכיון, לצד תעודות של בר-כוכבא עצמו. הארכיון של בבתא היה מגולגל יחד, ותעודות שהיו שייכות לאותו נושא, היו קשורות יחד בחוט. סדר כזה במסמכים עתיקים הוא חלומו של כל חוקר, שחוקרי מגילות קומראן לא זכו לו (אם כי יש הטוענים שיש משמעות למערות השונות בהן כל מגילה נמצאה). תיאוריו של ידין מהחפירות משקפים את רוח התקופה: בחפירות משתתפים כמה חיילים, הציוד של הצוות, כמו גם המשלוח האווירי של הממצאים לירושלים, נעשה כולו על-ידי הצבא. ידין, שפרש מראשות הצבא בשנת 1952, לא היסס להשתמש בקשרים שלו מהצבא לצורך קידום המחקר. הוא אף לא ראה בזה עירוב תחומים, אלא המשך של אותה משימה לאומית. הוא, וסביר להניח שרוב אנשי הארץ באותה תקופה היו מסכימים איתו, לא ראה שום הבדל בין שני התחומים הללו, לא ראה שום בעייתיות בשימוש צה"ל לצורך משימה שכזו. כך הוא כותב על תקופת החפירה כולה:

ארכיאולוגים הם גם בני-אדם, ובתור בני-אדם, הם לרוב קשורים רגשית להיסטוריה של בני-עמם. בירידה היומית של המצוק, בחצייה המסוכנת לעבר המערות, בעבודה הארוכה בסרחון העטלפים, בגילוי השאריות הטראגיות של הלכודים במצור – נוכחנו שהרגשות שלנו היו ערבוב של מתח ויראה, אך גם פליאה וגאווה על היותנו חלק ממדינת ישראל החדשה לאחר גלות של 1,800 שנה.

הנה אנו, חיים באוהלים שהוקמו ביד צבא הגנה לישראל, עוברים יום-יום בהריסותיו של מחנה רומי שאחראי למותם של אבותינו. דבר לא נותר כאן היום מהרומים , למעט גל אבנים על פני המדבר, אך הנה הצאצאים של הלכודים במצור, שבים לחלץ את החפצים היקרים של אבותיהם.

אני לא יודע אם ארכיאולוג, או כל חוקר אחר, יכול היה להתבטא כך היום (ולצאת מזה בשלום). כנראה שטוב שכך. אבל גם חבל.

חזרה לבבתא. השם לא ידוע משום מקום אחר. לי הוא נראה כגירסה נשית של השם "בבא", המוכר לנו ממקורות חז"ל. המסמך המאוחר ביותר בארכיון שלה מתוארך לשנת 132. לכן משערים שהיא מתה במהלך המרד. היא הייתה בשנות העשרים לחייה במותה, אלמנה משני בעלים, ואם לילד אחד שידוע לנו עליו.

המסמכים שלה כוללים כמה תחומים: כמה מהם הם פשוט שטרי מכירה ובעלות שונים, מהם אנו למדים שהיא הייתה בעלת קרקעות רבות באיזור ים המלח, אישה אמידה, שהתפרנסה ממטעי תמרים. כמה מסמכים נוגעים למשמורת על הילד שלה. לאחר שהתאלמנה, דאגה שאפוטרופסים חוקיים ידאגו למזונותיו וחינוכו, כדי שלא כל העול ייפול עליה. באחד מן המסמכים האלה מוזכר "יהודה" בתור אפוטרופוס שלה. גם הוא מתגורר באיזור ים המלח, והוא אחראי על ענייניה האישיים והפיננסיים. יש כאן שילוב של עצמאות כלכלית של בתתא, לצד חברה שלא מאפשרת עצמאות מוחלטת לנשים, ולכן היא מצאה לעצמה אפוטרופוס. אותו יהודה הפך מאוחר יותר לבעלה השני, כפי שעולה מהכתובה של בבתא. בכתובה מודגשים החובות הכלכליים שלו כלפיה, ועל כך שהוא חייב לפרנס אותה ואת ילדיה מתוך ההון שלו, ולא מההון שהיא הביאה עימה לנישואין. כמה מסמכים נוגעים למאבקים עם משפחתו של בעלה הקודם על נכסיה. היא מתעקשת להחזיק בהם, והם כמובן רוצים אותם חזרה למשפחתם, לאחר שנישאה בשנית.

המסמכים כתובים ביוונית, נבטית וארמית. באחד מהמסמכים ביוונית כתוב במפורש שמישהו אחר כתב בעבורה את המסמך, כיוון שהיא לא ידעה קרוא וכתוב. אין אנו יודעים אם זו אמירה גורפת, או רק בנוגע ליוונית. על כל פנים, בכתובה שלה (הכתובה בארמית), היא חתמה בעצמה. האם ידעה רק לכתוב את שמה? האם מישהו כתב עבורה את השם, והיא העתיקה אותו? איננו יודעים. בתוך הארכיון שלה מופיעה כתובה נוספת, של בת חורגת שלה, שלומציון, בתו של יהודה מנישואים קודמים שהיו לו קודם שהתחתן עם בבתא.

הרבה דיו נשפך על שתי הכתובות הללו. מה המשמעות שאחת כתובה בארמית ואחת ביוונית? האם אחת מהן תפסה את עצמה כפחות יהודייה מהשנייה? האם כתובה אחת יותר קרובה למנהגי יוון בעוד אחרת יותר קרובה למנהגי היהודים?

אין לנו שום עדות שהם חשבו על עצמם במושגים כאלה. החיים שלהם התנהלו על צומת דרכים, שכללה עברית, ארמית (וגם נבטית – שזהו ניב ארמי) ויוונית. מאבקי הזהות מתקיימים בין חוקרים כיום, שמנסים להכניס אותה לקטגוריות ספציפיות. אבל עבור אדם מהיישוב באותם ימים, ממש כמו היום, לא הייתה סתירה בין זהות שיש בה מרכיבים לאומיים, בינלאומיים, וחסרי יחס ללאום. החוקר מייקל סטלואו סיכם את זה יפה: "שלא במפתיע, הבעיות הללו, בעיות גשמיות ובוגדניות של כסף ויחסי משפחה, הן שהעסיקו את האנשים ביום-יום, ולא החלטות מופשטות ותיאוריות בנוגע לזהותם העצמית".

דיון ישן

גלעד שרון מפרסם היום ב"הארץ" מאמר על ערביי ישראל. כדי להדגים את הבעייתיות הקיימת לדעתו באזרחותם של ערביי ישראל, הוא הנגיד את התנהגותם עם זו של יהודי ארצות הברית, המניפים בגאון את הדגל האמריקאי וחוגגים את ה-4 ביולי.

מאז שאני פה (בארה"ב) מתחדדת לי ההכרה שיהודי הגולה אינם רואים ביהדות שלהם מרכיב לאומי, אלא אך ורק זהות דתית. לישראלים ברור שיהדות היא גם לאום ולא רק דת, כיוון שזו התשתית שעליה הוקמה מדינת ישראל: בית לאומי לעם היהודי. גם הסכסוך הישראלי-ערבי מדגיש את הפן הלאומי של היהדות. הרי יש ערבים נוצרים ומוסלמים, ויש יהודים. וליהודים בארץ הזו יש סכסוך עם הערבים, לאו דווקא עם האיסלאם או עם הנצרות. אז כשם שיש לאום ערבי, יש גם לאום יהודי. מצד שני, למרות שאנחנו מכירים בזה שיש ערבים נוצרים או ערבים מוסלמים, אנחנו לא נגדיר מישהו כיהודי נוצרי, או יהודי מוסלמי.

הדיון הזה הוא ישן, ועבור ישראלים הוא מאוד נדוש. בארצות-הברית זה לא כך. קרה לי כמה פעמים שאמרתי באגביות "טוב, יהדות היא גם לאום" והתגובה של הצד השני הייתה הפתעה למחצה. גם יהודים אמריקאיים, וגם לא-יהודים. "כן, זה כמעט נכון" – אמר לי מישהו בנימוס, מנסה להסתיר את העובדה שהוא חושב שאני טמבל שאמרתי את זה.

יש בעייה של נאמנות כפולה. יש ליהודים אמריקאיים סיפור לא פתור עם הזהות שלהם, עם היחס שלהם כלפי ישראל. הפתרון הנוח ביותר, הוא להכחיש (לא כלפי חוץ, אלא באופן עמוק, מבפנים) את הפן הלאומי של היהדות, ולראות את עצמם כאמריקאיים בני מיעוט דתי. הם אמריקאיים כמו כל אחד אחר, רק שהם יהודים ולא נוצרים. ההבדל התפיסתי הזה, הוא אחד הפערים המשמעותיים הקיימים בין ישראלים ויהודי הגולה. שיח שונה, הבנייה שונה של זהות, חוסר תקשורת לגבי מה מאחד אותנו.