כיצד ללמד מבוא ללימודי דת

הדבר המענג ביותר בתכנון קורס, הוא המחשבה על כל הדברים שחסרו לי בתחילת הדרך והכללתם.

לא. אין זה נכון. אנסה שוב: דמות הפרופסור ב"פשעים ועבירות קלות", עליה אני מקווה לכתוב בהרחבה בהזדמנות קרובה (חשבתי שזה יהיה בקיץ הקרוב, כעת מסתמן שאולי בקיץ הבא), מצביעה על הפרדוקס הפרוידיאני הטמון בחיפוש אחרי בני-זוג. אנו מחפשים מישהו שיהיה דומה לקשרים הראשוניים שלנו, אבל באותה-עת אנחנו רוצים מישהו שיתקן את כל החסרים שהותירו הקשרים הראשוניים הללו.

וכך אני חווה תכנון קורס חדש: אני מבקש למלא אותו בכל הטוב שהפקתי ממורים מעולים שהעניקו לי כלי-עבודה וכלי-מחשבה ראשונים במעלה, אבל אני מבקש לכלול גם את כל הדברים שהם השמיטו, ושהייתי שמח לדעת בתחילת דרכי. אך אין זמן לכל, כידוע, והחסר שאני מבקש להשלים דוחק החוצה דברים שאחרים החשיבו דחופים יותר, כדאיים יותר, וגם התלמידים שלי, אלה מביניהם שימשיכו בדרך זו, ירגישו שהחסרתי דברים שהיו מעדיפים להעמיק בהם.

קורס המבוא של המחלקה למדעי הדתות איננו קורס מבוא בדתות העולם, לשמחתי. קורס מבוא בדתות העולם הוא מקובל מאוד, אבל קשה לי להאמין שהייתי נהנה ללמד אותו. הוא דורש מידה רבה מדי של שרלטנות, אפילו לשרלטן מומחה שכמותי. ספר דתות עולם כזה שברשותי, מאיית לא נכון את שמם של התפילין בפרק על היהדות. יש דברים חמורים יותר שאפשר לטעות בהם, כמובן. בסך-הכל מדובר בספר טוב, ולתלמידי מבוא אין זה באמת חשוב אם קוראים לזה תפילין או תטילין. אבל מהטעות הזו למדתי איך ייראו הדתות האחרות שהייתי מלמד, לו נדרשתי ללמד קורס מבוא כזה. בסך-הכל הייתי אומר אמירות מכלילות מקובלות על הדת, אבל באיזשהו פרט הייתי מבטא בנחישות שם כלשהו, כשכל אחד מן המאמינים או החוקרים של הדת הזו היה יכול לתקן אותי ואפילו לחייך במבוכה קלה, כפי שאני הייתי עושה אם הייתי שומע מישהו מתאר בבטחון גמור את המשמעות של התטילין.

במקום סקירה של דתות, הקורס נועד לספק מסגרת מחשבה ביקורתית על הדת. בהגדרה כזו רחבה, נראה לי נכון שהקורס שלי יעסוק בהפשטות. אמנם, קשה לדבר על הפשטות בלי דוגמאות מוחשיות, והחשש הגדול שלי הוא שאני אתפתה לספק דוגמאות מתחום שאני מבין בו. זו תהיה טעות כי אין זה קורס על יהדות, ואינני צריך לאחד בין קורס המבוא ליהדות שאני מציע לקורס המבוא למדעי הדתות. פתרון פשוט יהיה לבקש מהתלמידים להביא דוגמאות מוחשיות, אבל אז אני חושש שרוב הדוגמאות יהיו מן הנצרות, וגם זו לא תהיה גישה טובה לקורס. במילים אחרות, גם בקורס שיתמקד בהפשטת מושגים הקשורים לדת, איאלץ לדבר בשרלטנות מדי פעם על איסלאם, בודהיזם, ושאר דתות שאינני יודע עליהן הרבה.

המכשול הבא הוא התלמידים בקורס כזה. מנסיוני, תלמידים בקורסי דתות מתחלקים לשניים: אלה שיש להם רקע דתי, ומאמינים שיוכלו לעבור את הקורס בהצלחה ובלי עבודה קשה, כי הם יכולים למרוח עמוד או שניים על דת בלי לעבוד קשה; ואלה שמצפים מהמרצה להיות דוקינס, ושיסביר כמה שדת זה דבר מטומטם. המטרה הראשונה שלי בקורס היא ללמד את שני סוגי התלמידים לחשוב בצורה ביקורתית על הדת. הראשונים שומעים אותי אומר "ביקורתי" ומפרשים "לדבר סרה". הם חושבים שאני מצפה מהם להגיד דברים רעים על האמונה שלהם, ובגאווה עומדים בנסיון. כחבריהם מהסוג השני, הם טועים. האחרונים טועים, כי הם חושבים שהם כבר אומרים דברים ביקורתיים על הדת, ולא שמים לב שבטון המזלזל והדמגוגי שלהם אין עקבות של חשיבה ביקורתית, שתמיד מורכבת מרבדים ודקויות.

בנסיון להקנות לשני הסוגים את הכלים הללו, חילקתי את הקורס לשניים. בחלק השני נעסוק בחוקרים המשמעותיים ביותר לחקר הדתות: ובר, דורקהיים, אליאדה, דגלאס, ז'יראר, גירץ, וכמובן, אותם הוגים שבדרכם לשנוי יסודי של תפיסת המציאות של התרבות האנושית העירו גם על הדת: מרקס ופרויד. בדרך-כלל נכללים בפנתיאון הזה ובנשימה אחת דארווין ואיינשטיין, אך למרבה הצער מה שהם הותירו אחריהם ביחס לדת איננו משתווה למרקס ופרויד. בהערת-אגב אעיר שהשערת התעודות המקראית (מבית "גראף-ולהאוזן") מיוסדת על פרדיגמה כל-כך דארוויניסטית, שנראה לי שתרומתו לחקר הדתות גדולה מאוד במובן עקיף, אך לא בכתיבה ישירה. נשמטו מהרשימה הזו פרייזר, פריצ'ארד-אוונס, מקינטייר ודה סרטו מהסיבה הפשוטה והמצערת של היעדר-זמן.

בחלק הראשון נעסוק, כאמור, בהפשטות. מבלי להכיר את החוקרים האלה, אלא רק מתוך היכרות של התלמידים עם מושגי הדת מתוך ידע כללי וחוויות אישיות, והקבלת הידע הזה למקרי מבחן ספציפיים שנבחן. הטעימות של מקרי המבחן מבקשות להיות מגוונות: אנומה אליש, אובידיוס, אפלטון ואריסטו, בהגאוואד גיטה, ריג ודה, לאו-צה, תנ"ך, ברית חדשה, קוראן, אקווינאס ,פרקי אבות, דוסטוייבסקי, ספר מורמון, אוגוסטינוס, לייבניץ, קירקגור, רמב"ם, אווסטה, מלוויל, ספר המתים, הובס, ג'פרסון. המטרה היא לא להכיר את הטקסטים האלה בהקשר ההיסטורי שלהם. לכך יש קורסים נפרדים. הקריאות יהיו מפסקאות קצרות, בודדות, שמספקות טעימה מאחד המושגים, ומאפשרות דיון בהפשטה, בין אם מתוך הסכמה או התנגדות לטקסט. המטרה של הגיוון היא להפגיש את המוכר עם הזר, לחשק אותי ואותם מלפנות לדוגמאות שיעלו לנו לראש באופן מיידי, ולהחליף אותן בדוגמאות אחרות, שיתפרשו – בלית ברירה – במושגי זר או מוכר.

לחלק הראשון קראתי "מרכיבי הדת" (components of religion), ולחלק השני "ביקורת הדת" (critique of religion). בחלק הראשון כל שיעור יתמקד במושג אחד או שניים, שננסה לקשור אותם במושגים אחרים, ולראות כיצד הם דומים, שונים נבדלים ומדוע. אני לא בטוח שנספיק לכסות הכל, אבל זו רשימה טנטטיבית:

—

אלילים: מיתוס, ריבוי אלים, אנתרופומורפיזם, פחד והערצה, איקונות, אפותאוזיס, מלאכים

אל: פוליתאיזם לעומת מונותאיזם, טרנסצנדנטי, מטאפיזי, כל יודע, כל-יכול, קנאות, פנתאיזם, דאיזם, הנותאיזם, תיאולוגיה

התגלות וכתובים: ידע, סוד, נבואה, אזוטריה, מסירה, לימוד, חוכמה אנושית, חוכמה אלוהית, שינוי, הארה

חטא ורשע: צדק, צדקה, חסידות, משפט, אשמה, מוסר, בעיית הרע, דואליזם, שטן, מחילה, סבל

רצון חופשי: דטרמניזם, כוונה וזדון, בעיית הרע, מוסר, בחינה, עונש, גורל, סיבה ומסובב

טומאה וטהרה: קודש וחול, סכנה, גוף ונפש, בשר, מין, טומאה, כפרה, צניעות

מקום מקודש: טאבו, עלייה לרגל, מקדש, מרחק, אקסיס מונדי וטבור הארץ, אוניברסליזם

פולחן וטקס: שיגרה, כהונה, מופע, חוקים, בגדים, תפילה, חגים, טקסי מעבר, ברית

אמונה, דבקות והכנעה: קורבן, אמת, קבלה, נתינה, הקרבה עצמית, כפירה

מוות ולאחריו: השארות הנפש, גן-עדן וגיהינום, תחיית המתים, גלגול נשמות, עונש, תיקון

גאולה: משיחיות, אחרית הימים, ישועה, אפוקליפטיקה, אסכטולוגיה, יום הדין

מיסטיקה: כישוף, כוחות, ניסים, הוכחות, אנימיזם, כהונה, לחשים, שדים

דת ומדינה: לאומיות, חברה, ריבוי דתות, הפרדת רשויות, קטגוריזציה, אחדות

 

[הפוסט הוביל לסדרת פוסטים שליוותה את הקורס. לחצו כאן לתוכן העניינים]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

 

דאגות קיומיות אצל ברגמן ואלן

לפני כמה ימים צפיתי בסרטו של אינגמר ברגמן Nattvardsgästerna (אעיר על הכותרת בהמשך), האחרון מטרילוגיית האמונה שלו שנותר לי לראות. סצינה אחת היכתה בי במיוחד משתי סיבות שונות מאוד. הגיבור הוא כומר, ומגיע אליו זוג (את הבעל מגלם מקס פון זידוב) להתייעצות. הבעל מעדיף שלא לדבר, אך אשתו מספרת לכומר על בעייה שיש להם: הבעל קרא שהסינים מתחנכים לשנוא, וכעת הם מנסים להשיג נשק גרעיני, ושום דבר לא יעצור בעדם. הכומר מנסה לברר: האם יש בעיות כלכליות? בעיות בזוגיות? לא. הכל בסדר, אבל מאז שאב המשפחה קרא על הסכנה הגרעינית הסינית, אין לו מנוחה.

הסיבה הראשונה שהסצינה הזו הייתה חשובה, היא בגלל חיבתי לוודי אלן (על-אף זקנתו): כל מי שבקיא ביצירתו של וודי אלן מודע להערצה שיש לו כלפי ברגמן, והחוב שהוא נושא כלפיו (אף כי לרוב אין הוא מנסה להתחקות אחריו. בפעם היחידה שהוא ממש ניסה לעשות סרט "ברגמני" – הנסיון לא עלה יפה). הסצינה הזו היא מקור השראה ברור לאחת הסצינות הראשונות ב"אנני הול": אמו של הגיבור, אלווי סינגר (אלטר-אגו של אלן), לוקחת אותו לרופא ומתלוננת שהוא מדוכא כי הוא קרא שהיקום מתרחב, ולכן הוא גם הפסיק לעשות שיעורי בית. אמו קוראת בזעם: "מה זה עניינך?! ברוקלין אינה מתרחבת!" והרופא מוסיף: "היא לא תתרחב עוד אלפי שנים!" המילים האלו של האם, הגם שהן מצחיקות מאוד אצל אלן, מבטאות גם את התחושה המתסכלת של הצופה בסרטו של ברגמן: מה איכפת לשוודי בכפר הנידח שהסינים מפתחים פצצת אטום?

החלפת הכומר ברופא, אגב, איננה רק בשל הרקע היהודי של אלן. הרי אפשר היה להחליף את הכומר ברבי. יש כאן גם אלמנט מְחַלֵּן, ההופך את הסצינה לאוניברסלית יותר (בד בבד עם היותה סופר-לוקאלית, ברוקלינאית), וגם את האלמנט ההיפוכונדרי של אלן, היוצר חפיפה בין המצב הנפשי לגופני, כאשר שני המצבים גם יחד הם שבריריים וחלושים. אפשר גם לראות בזה המחשה למשפט מתוך סרט אחר שלו, "שחק אותה, סם": רגע לפני שאשתו עוזבת את הבית, היא מודיעה לו ש"עורך-הדין שלי יתקשר לעורך-הדין שלך". אלן המבועת משיב: "אבל אין לי עורך-דין. שיתקשר לרופא שלי". בשחזרו את הסצינה של מקס פון-זידוב אצל הכומר, הוא כאילו אומר לצופים (אך גם מתריס כלפי בן הכומר ברגמן): "אין לי כומר, קחו אותי לרופא!" ההקבלה הזו תופיע בצורה מהופכת בסרט מאוחר יותר שלו, "חנה ואחיותיה" (שאחד מן השחקנים בו הוא פון זידוב, ולא במקרה), שם המשבר הגופני ותודעת-המוות מובילות את הגיבור לכומר קתולי ממש.

בתור מי שראה את"אנני הול" עשרות פעמים, החוויה המדהימה הייתה לראות את האופן שבו סצינה כל-כך דומה מצטיירת אצל שני במאי ענק בטונים שונים כל-כך: אצל ברגמן, הסצינה היא כבדת-ראש, מעלה את השאלות המהותיות ביותר של החיים, והכומר המתקשה להשיב מבשר את עננת-הסכנה המתקרבת. התחושה היא מעיקה ומתסכלת. גם אם אפשר, במידה ידועה של פרובינציאליות, ללעוג לבן-הכפר השוודי המודאג מהסינים, הרי שהחששות הקיומיים שלו והדאגות טורדות-המנוחה משקפות מצב מוכר לכולנו. אצל אלן, בת-הזוג הנוטלת חלק כשותפה אוהבת מוחלפת באם נרגנת שאין לה שום יכולת להבין את ייסורי הילד, והסצינה כולה הופכת לקומית: הילד המודאג הוא משוגע, אך התשובה הנורמטיבית שהמבוגרים מציעים לו נלעגת לא פחות ממנו. כל הדמויות משתתפות בסצינה אבסורדית, שבה גם הדאגות הקיומיות וגם ביטולן בהינף-יד כאמצעי הישרדות מוצגים כטירוף.

ההיבט השני שבחוזקה של הסצינה הזו, כמובן, נוגע לחרדות הגיאו-פוליטיות הקיומיות בישראל. משונה לראות את הסצינה של ברגמן לא רק בגלל ההיכרות הקרובה שלי עם "אנני הול", אלא גם כי מוזר לשמוע מישהו חושש מהגרעין הסיני, כשכולם חוששים כיום מהגרעין האיראני (ו/או הצפון-קוריאני, אם בכל זאת מוכרחים להכניס את המזרח הרחוק למשוואה).

הסרט יצא לאקרנים ב-1962. כלומר, העבודה עליו החלה כ-15 שנה לאחר הירושימה ונגסקי לכל היותר. האפשרות של הטלת פצצת אטום עודנה טרייה יחסית: רוב קהל הצופים של הסרט, יכול היה לזכור, מן הסתם, את הידיעות על הטלת הפצצה, את המעבר מעידן טרום-גרעיני לפוסט-גרעיני. המצב כיום שונה: אני נולדתי למציאות שבה הפצצות הן זכרון היסטורי, וכל יום שעובר ללא שהוטלה פצצה גרעינית מעמיק ומבסס את התחושה שזו איננה אופציה ממשית. עדיין מדברים על השתלטות סינית על העולם, אך מדובר על השתלטות "ידידותית": התרחבות כלכלית, הנובעת מגודלה של סין, כישוריה, ומתאוות-בצע מובנת למשול בכיפה הקפיטליסטית. אלו החוזים מהלך כזה בעצם מתייחסים באופן הפוך לאפשרות הזו מאשר הדברים המתוארים בסרט לגבי הסינים. לכן, הצפייה בסרט בהקשר הפוליטי של היום יוצרת גם דיסוננס, שבו עולה המחשבה: אם כך מישהו מדבר על הסינים ב-1962, וכיום מדברים עליהם אחרת; אולי האיראנים של 2010 גם הם יתחלפו בעוד כמה עשורים במישהו אחר, ויתייחסו אליהם אחרת? אין הדברים שלי נאמרים כדי להרגיע או כדי להוכיח שאין ממש באיומים. על כך כתבתי בהזדמנויות שונות, ואין מקום להוכיח זאת מתוך סרט בדיוני של ברגמן. אני מתאר אך את חווית הדיסוננס כצופה המצוי בהקשר פוליטי אחד, המתבונן בהקשר פוליטי אחר על המסך (וגם, כמובן, הקשר א-פוליטי, שכן סין לא איימה על שוודיה באופן ממשי, ולא על זה מדובר בסרט. מדובר דווקא ובכוונה על החרדה הבלתי-מציאותית).

לבסוף, הערה קצרה על הכותרת: באנגלית הסרט נקרא Winter Light. משמעות שמו המקורי של הסרט, על-פי ויקיפדיה, הוא The Communicants. את הכותרת הזו אי-אפשר לתרגם לעברית בצורה מוצלחת: הפירוש המיידי הוא אלו המשתתפים במיסה, ואכן סצינת מיסה פותחת את הסרט. אך משמעויות רחבות יותר הן "המשתתפים", "הנוטלים חלק", או "האורחים לשיתוף". סצינת הזוג המתייעץ עם הכומר שתיארתי לעיל מדגימה פן אחד של שותפות כזו, ויש עוד פנים אחרים בסרט לשותפות אנושית.

[לחצו כאן לכל הרשימות על דת וקולנוע]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שתי הערות על זהות ומיעוט

א. Self Hating Jew

"Sure, I hate myself, but it's not because I'm Jewish.” – Woody Allen (from Deconstructing Harry).

לא שפסחה עליי הנימה הסרקאסטית במאמרו של עקיבא אלדר, "מיהו יהודי שונא עצמו," אך נראה לי שאפילו אצלו בצבצה חוסר-ההבנה הבסיסי לשורש הבעייה. למשל, כשהוא כותב:

"אנחנו אוהבים את היהודים שלנו בממשל עיוורים להתנחלויות ואטומים לתלונות של הערבים. למשל, כמו אליוט אברמס, מי שהיה הממונה על המזרח התיכון בממשל בוש. אברמס, המזוהה עם הימין הניאו-שמרני, תרם תרומה חשובה להכשרת שורה ארוכה של שרצים תוצרת ישראל. הוא היה סוכן מכירות מצטיין של תורת ה"אין פרטנר", והרוח החיה של מדיניות הסלחנות כלפי פריחת ההתנחלויות. באחרונה מתח ביקורת פומבית על חזון שתי המדינות של הנשיא ששכר את שירותיו, בין השאר, כדי לקדם את הפתרון הזה."

אך אברמס איננו עיוור להתנחלויות, וגם הנשיא בוש עצמו לא היה. כפי שאלדר עצמו מודה, אברמס מחזיק דיעות ימניות-שמרניות, וזה כל הסיפור. בעצם, ליהדותו אין שום שייכות לעניין. יש יהודים שמאלנים ויש יהודים ימנים. האמנם זו ידיעה חדשותית? כאשר גם הממשל האמריקאי הוא שמאלני וגם הממשל בארץ (כפי שהיה בחמש מתוך שמונה שנות קלינטון), היהודים בממשל נחשבים ידידותיים לישראל, וכיוצא בזה כאשר הממשל האמריקאי הוא ימני וגם הישראלי.

נתניהו משתמש (לא בגלוי, כמובן) ברטוריקה לאומנית-גטואית כדי להכפיש את אנשי הכוח שמפעילים עליו לחץ. אם הם לא היו יהודים, הוא היה מאשים אותם באנטישמיות.

הכתיבה של אלדר, אגב, איננה שונה מאוד מהשיטה המחנאית של נתניהו, רק שמטבע הדברים בהיותו בצד השני של המתרס, הוא מסמן את הטובים והרעים בצורה שונה מנתניהו. כך, למשל, באותו מאמר הוא כותב:

"סקרי דעת הקהל בארצות הברית מלמדים, שדעתם של רוב היהודים קרובה יותר לגישות של ארגונים כמו הקהילה הרפורמית, ידידי שלום עכשיו ו"ג'יי-סטריט", שדוגלים בפתרון של שתי מדינות וסולדים מתורתו של אביגדור ליברמן, ויותר מכל – רוב מכריע מסתייג מההתנחלויות."

מעבר לרטוריקה, האם אלדר מסוגל להצביע על הבדל ממשי בין תורתו של אביגדור ליברמן לג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית? ליברמן תומך בפתרון שתי המדינות, כזכור, ואף מצהיר על נכונות לנסיגה מהתנחלויות קטנות. האם ג'יי-סטריט או הקהילה הרפורמית מתעקשים על פינוי מעלה אדומים או אריאל? כמדומני שההבדל הוא ברטוריקה בלבד, אך זה סוד שאלדר לא יגלה לקוראיו.

ב. תודעה כפולה

כתב העת הבריטי "תקשורת, תרבות וחברה" מפרסם מאמר של אמל ג'מאל, ראש החוג למדע המדינה באונ' תל אביב, על השפעת הגלובליזציה של התקשורת על דפוסי הצריכה ועל התודעה של הפלסטינים הישראלים. המאמר סוקר בקצרה את תולדות התקשורת הערבית בישראל, ומביא ממצאים באשר לדפוסי צריכה עכשווים.

האפשרות לצרוך יותר מסוג תקשורת אחד (למשל: ערבי בינלאומי או ישראלי-יהודי-מקומי), מאפשר להבנות יותר מזהות אחת, מצב אותו הוא מכנה (בעקבות אחרים) "תודעה כפולה". זהו תהליך שמתרחש ביתר שאת בעידן זה, "בעולם בו הבית הופך באופן הדרגתי לוירטואלי" (561). אפשרות המעבר מזהות אחת לאחרת כביכול צופנת בחובה הגדלת האופציות ולכן מתן יותר חופש לאדם, אך למעשה היא בעלת אופי טראגי, כפי שאפשר לתאר. זהותו של מחבר המאמר ותפקידו היא מהווים דוגמה נוספת לכפילות הזו: ג'מאל מבקר בחריפות את ממשלות ישראל, שפעלו כולן כאחד "באופן אנרגטי, תוך שימוש במכאניזמים אידיאולוגיים כדי להטמיע את תפיסת-העולם היהודים הדומיננטית בקרב המיעוט הערבי הילידי" (573), וכן פעלו דרך אמצעי התקשורת "במאמצים אדירים להאדיר את העליונות התרבותית של החברה היהודית, [על-ידי] מסרים שרמזו על הפיגור התרבותי, הכלכלי והחברתי של החברה הערבית" (563). אך השיח הפוסט-קולוניאליסטי המעצב את המאמר, הוא גם העוקץ שבו, בהצביעו על הבמה שניתנה לדובר על ידי מושא הביקורת שלו. לקראת סוף המאמר, ג'מאל חוזה כי בטווח הארוך יותר ויותר ערוצי תקשורת לוויניים ישפיעו על המרחב הערבי בישראל, באופן שיציב אתגרים חדשים לחווית החברות אל תוך החברה הישראלית בקרב האוכלוסייה הערבית. סביר להניח שהצדק עמו, ויש לחשוש שתהליך כזה יוביל לסגרגציה שיקשה לא רק על דו-קיום, אלא גם על השתלבות דוגמת זו של ג'מאל עצמו (שמדברים אחרים שקראתי שלו – למשל כאן – אני מניח שמודע היטב לכך שעצם הביקורת שלו משמשת כעלה תאנה, ובכך בו-זמנית מקדמת את המטרה שלו, אך גם חותרת תחתיה).

Jamal, Amal. "Media Culture as Counter-Hegemonic Strategy: The Communicative Action of the Arab Minority in Israel.” Media, Culture & Society 31,4 (2009): 559–577

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—