על הערות פוליטיות בזמן השיעור

קשיי ההסתגלות של מורים מסביב לעולם לצורכי ההוראה מרחוק הם חלק מחבלי הלידה של סדר עולמי חדש שכרגע נתפס עדיין כמצב ארעי שיש צורך להתרגל אליו רק בכדי שיחלוף. בתוך כך, עולות צורות חדשות של דילמות פדגוגיות ישנות המתעוררות בנסיבות שלא התקיימו קודם לכן.

צ'ארלי קירק, מייסד הארגון השמרני "נקודת מפנה" (TPUSA), פרסם בטוויטר קריאה לסטודנטים לשתף סרטונים של שיעורים בהם מתקיימת אינדוקטרינציה בוטה, כדי להשתמש במעבר ללמידה מרחוק לשם תיעוד וחשיפת הרדיקליות שמתרחשת לדבריו באוניברסיטאות.

הקריאה עוררה תרעומת בקרב שמאלנים רבים, אך בקרב עמיתים היא עוררה בעיקר חשש, כשמרצים שונים החלו להחליף עיצות ביניהם כיצד להתמודד עם הסיכון המקצועי החדש.

אלא שאני התחלתי לתהות מהו החשש. חשש סביר ביותר הוא ההוצאה מהקשר. אין לך אדם שאי-אפשר להוציא מהקשר את הדברים שלו, להשמיע בדל-משפט או התחלה של דוגמה, שמבקשים לומר את ההיפך הגמור, אך בשלב הזה של הרטוריקה שלהם ניתן להבין כאילו הם מבטאים משהו שרחוק מאוד מדיעותיהם האמיתיות. זהו חשש לגיטימי, ומאוד שונה מחשש של מרצה שלא היה רוצה שדברים שהוא אומר בכיתה יהפכו לפומביים. אם מישהו חושש לא מההוצאה מהקשר לשם הכפשה, אלא מתיעוד ההרצאה שלו, זהו סימן שצריך לשנות את ההרצאה.

מתוך הדיון הזה, עולות שתי נקודות פדגוגיות חשובות:

התלמיד אינו אויב:למחנך אסור לחשוב, ובוודאי שאל לו להיות מעורב בשיח, שמתייחס אל התלמידים כאל אוייבים, שיש להתחכם להם, להתגונן מפניהם, להתיש או להביס. מאותה סיבה גם צריך להימנע מלמסגר מהלך מסויים כאילו התלמידים התישו או הביסו את המחנך. חלק מהבעייה נוצרת מתלמידים ספציפיים שנוצר איתם עימות. כשזה קורה, המחנך צריך לעשות מהלך כפול: קודם כל, לזכור שהבעייה עם התלמיד הזה לא משליכה על כלל התלמידים. אין זה הוגן שתלמיד אחד שמרמה בבחינה יגרום למחנך לחשוב שכל התלמידים הם רמאים שיש להתגונן מפניהם או להערים עליהם, או להיערך מראש לרמאות שלהם. שנית, לזכור שגם התלמיד שנוצר איתו עימות איננו אויב: יש לו חולשות, בעיות, לחצים, תסביכים – משהו מהדברים הללו גרם לו לקבל החלטה שגויה, או גרם לו לחפש עימות עם דמות-הסמכות שנקלעה לדרכו. למחנך יש אחריות לא ליפול לתוך המלכודת של דינמיקת העימות, אלא לחשוב כיצד להשתחרר מן העימות לטובת התלמיד.

מרצים צריכים לדעת שרוב תלמידיהם לא יעבירו סרטונים שלהם לצורך שימוש עוין, מהסיבה הפשוטה שהתלמידים שלהם מכבדים אותם ולא רוצים לפגוע בהם. השיעור צריך להיות מבוסס על כבוד הדדי ולא על מלחמת-כוחות. כמובן, שיש מקרים בהם תלמיד בוחר לפגוע במרצה למרות הנסיונות של המרצה להביע כבוד. יש התמודדויות רבות וקשות עם גזענות, מיזוגניה ואלימות, שתלמידים מביאים מהבית או מעצמם, ותוקפים איתם את המחנך, וכאן יש מקום מוצדק לחשש. אבל החשש המוצדק הזה לא יכול לצבוע את היחס לכלל התלמידים. עמדת המוצא כלפי התלמידים צריכה להיות מושתתת על אמון.

הכיתה היא קהל שבוי: מרצים רבים מדי טועים לחשוב שעל-ידי הטפת דיעותיהם, הם הופכים למחנכים. בעיני רוחם, הם תורמים לשינוי השיח הפוליטי ומטעינים את השיעור שלהם בערכים כשהם מתפנים להעיר על ענייני היום. התלמידים בכיתה, לעומת זאת, לא נרשמו לשיעור כדי לשמוע את עמדותיו הפוליטיות של המרצה. במקרה הטוב, הם נרשמו לשיעור כי הנושא מעניין אותם, והמרצה צריך לכבד אותם ולעסוק בנושא של הקורס. המרצה צריך גם לזכור את יחסי הכוחות המובנים שלא מאפשרים שיח פוליטי והחלפת דיעות כנה. תלמידים רבים יחששו לחלוק על המרצה כשגורל הציון שלהם מונח בידיו, ואלו שיחלקו עליו בשיעור, עשויים לחשוש בדיעבד שזה פגע להם בציון.

במילים אחרות, המחנך צריך להיזהר מליפול למלכודת של יוזמת דיון פוליטי כשהתנאים לדיון פתוח אינם מתקיימים. על המחנך לזכור שבאופן סטטיסטי חלק מהכיתה שלו לא יהיה שותף לעמדותיו הפוליטיות. האתגר איננו שינוי עמדותיהם, שכן זוהי מטרה מועדת לכשלון, כאשר יריביו הפוליטיים מרגישים כמיעוט מושתק שנכפה עליהם לשמוע דיעות מאוסות בעיניהם. האתגר הוא לגרום לתלמידים בעלי עמדה פוליטית שונה להרגיש נוח בכיתה באופן כללי, ובייחוד להרגיש נוח להתבטא בשיעור.

באופן כללי, למעט שיעורים שעוסקים בנושאים פוליטיים, מומלץ להימנע מאמירות פוליטיות-מפלגתיות. מי שמבקש לצקת תוכן מוסף לשיעור מעבר לידע, יכול לבטא עמדה לגבי ערכים או לקחים לחיים, ולאלה יש משמעות פוליטית, כמובן, אבל מבלי הבעייתיות של צידוד במחנה מסוים באופן מובהק. אני הרשיתי לעצמי לדבר בשיעורים על ההתנגדות לניבולי פה, על הפקפוק שלי במושגי הגעה וגמול, על גזענות, על נטיות לדחיינות והרגלי עבודה, ועל התמיכה שלי בהחלפת בחירות דמוקרטיות בסורטיציה. לפחות לחלק מהנושאים האלה, אם לא לכולם, יש השלכות פוליטיות והם קשורים לתפיסת-העולם הפוליטית שלי, אבל אני מציע אותם מתוך רצון לאתגר את המחשבה של התלמידים, ולא כדי להעביר אותם לצד מסויים.

יש פעמים שהדיון בסוגיה פוליטית הופך בלתי-נמנע, בעיקר כאשר תלמידים בוחרים להעלות סוגיה כזו. באחד השיעורים, תלמיד פתח את עמדתו הפוליטית באמירה: "טוב, אנחנו באוניברסיטה בקליפורניה, אז ברור שכולם בקמפוס שמאלנים…" ועם הנחת היסוד הזו שאין מי שיחלוק עליו, הוא הרגיש נוח יותר להביע את עמדתו הפוליטית. הטענה תפסה אותי בלתי-מוכן, ואם אני זוכר נכון, הגבתי בהנהון על האפיון הכללי, והמשכתי הלאה. אך מאוחר יותר התחרטתי על התגובה הזו, כשהבנתי שהיה בזה מימד משתיק עבור התלמידים הימניים בכיתה (שסטטיסטית ודאי היו שם). מישהו ישב שם ולא הסכים עם מה שהתלמיד אמר, והרגיש שלא רק שהעמדה שלו מושתקת, אלא שאפילו הנוכחות שלו בכיתה, בקמפוס, איננה לגיטימית. מאז אותו מקרה אני משתדל להגיב בצורה מורכבת יותר לאמירות כאלה.

לפני כמה שבועות, בדיון על כעס ועל ההבדל בין כעס בקשרים אישיים לכעס בהקשרים פוליטיים, תלמידה העלתה את טראמפ כדוגמה למנהיג שמעורר הרבה כעס. היה לי חשוב להדגיש שאנחנו לא מדברים עליו כעל מישהו מכעיס כדי לגנות את מי שבחר בו, ולכן הזכרתי שגם אובמה עורר הרבה כעסים מצד המחנה הנגדי. אמנם אני יודע שהייתה מידה ידועה של גזענות בכעס כלפי אובמה, אבל הכרה בכך שהקיטוב הפוליטי לא החל בתקופת טראמפ אפשרה להחזיר את הדוגמה לדיון התאורטי על כעס בפוליטיקה, במקום לדיון מחנאי-מפלגתי נגד טראמפ. הוספתי שאנחנו צריכים לזכור שאנחנו בכיתה רב-תרבותית, שיושבים בינינו אנשים שהצביעו לטראמפ ושתומכים בו, ושהטענות שנביא צריכות להיות כאלה שאינן דורשות שיוך מפלגתי כדי להסכים להן. עם ההקדמה הזו, חזרתי לנקודה שהתלמידה העלתה, תוך שאני מדגיש: "לא צריך להיות מתנגד לטראמפ כדי לראות שהוא נשיא שמעורר הרבה כעס; גם תומכי טראמפ – אם אני טועה אני מקווה שהם ירגישו נוח לחלוק עליי – אבל גם הם ודאי רואים שלא רק שאנשים כועסים עליו, אלא שהוא מתבטא בכעס פעמים רבות, ומעורר את הכעס עליו, לפעמים בכוונה, ושבלי קשר להשתייכות הפוליטית שלנו, אנחנו יכולים להכיר בתפקיד הפוליטי של הכעס אצל טראמפ". אחרי ההערות הכלליות האלה, יכולנו להחזיר את הדיון לשאלה של ההבדל בין כעס בתחום האישי והציבורי, ובאיזה מובן אנשים מרגישים תחושות כלפי מנהיגים פוליטיים שיש בהם מימד אישי.

זוהי רק דוגמה להתמודדות עם סוגיה פוליטית שעולה, והדרך שבה אפשר לנטרל את המוקש כדי לא להפוך את הפוליטיקה לטאבו, אך בו-זמנית לא להפוך את הדיון בכיתה להזדמנות להטיף את העמדות שלי. בכך שדיברתי על תומכי טראמפ בגוף שלישי, אני בטוח שתלמידים הבינו שאינני נמנה עליהם, ושאין לי כוונה להסתיר זאת. אבל דווקא מתוך העמדה הזו, ההתעקשות שלי לא להתמקד בביקורת על הנשיא, אלא להשתמש בדוגמה באופן שיתקבל גם על תומכיו, שידרה שהמימד הפוליטי של הדיון לא הופך להטפה חד-צדדית.

גם במקרה הזה, אינני משלה את עצמי שאי-אפשר היה לערוך קטעים מתוך מה שאמרתי ולהציג את זה כאילו אני משתמש בקורס על מדעי הדתות כדי לדבר נגד הנשיא ולהטיף לערכים ליברליים. הדברים שאמרתי כאן הם לגבי עקרונות פדגוגיים כללים שעלו מתוך אותו דיון, ואין בהם כדי לספק בטחון נגד התנהגות בלתי-ראויה או בלתי-הגונה של תלמידים. בדומה לכל עקרון, המטרה איננה ליישם אותם כל הזמן באופן מושלם. למרות שאני מרגיש שהשתפרתי מאז הפעם הראשונה שנתקלתי באתגר הזה מבלי שהתכוננתי אליו, אני בטוח שאני אמשיך לעשות טעויות, ושעדיין יש תלמידים שלא מרגישים נוח בכיתה שלי, או לא מרוצים מכל הערה ערכית שאני אומר. החשיבות נמצאת במודעות לאתגרים האלה, ובנסיונות להתמודד איתם מתוך אחריות כלפי התהליך החינוכי, כלפי התלמידים שלי, וכלפי המחוייבות שלי לעמדותיי ולאמת.

 

ביטול שכר-הלימוד ועבודת ילדים

סוגיית שכר-הלימוד בהשכלה הגבוהה חוזרת ועולה בדיון הציבורי בארה"ב. בבחירות 2016 ברני סאנדרס הביע תמיכה במימון מלא של הלימודים, וכעת גם אליזבת וורן מצרפת קולה. בנאום טקס בוגרים במכללת מורהאוס באטלנטה בשבוע שעבר, התחייב המילארדר רוברט סמית לכסות את חובות שכר-הלימוד של הבוגרים (של אותה שנה). בין אם כעמדה פוליטית או יוזמה פילנתרופית, ההתייחסות לשכר-הלימוד מתייחסת אל מקומו בכלכלה אך ורק מצד הסטודנטים (ולפעמים ההורים) שצריכים לשלם אותו, ולא מבחינת המערכת הכלכלית ככלל. בתמונה הגדולה חובות שכר-הלימוד ממלאות תפקיד חשוב בכלכלה האמריקאית על-ידי יצירת מספר גדול של לווים ולקוחות אשראי שמתחילים את חייהם הבוגרים כאזרחים משלמי-מסים ופורעי-חובות. היכרות מקרוב עם מערכת ההשכלה הגבוהה מאפשרת לקבוע כמעט בוודאות שתפקיד כלכלי זה של האוניברסיטאות הוא חשוב יותר לכלכלה האמריקאית מכל תפקיד של חינוך או הכשרה שנוטים לייחס להן. את המגמה הגוברת להקל את עומס החובות על הסטודנט האמריקאי יש לנתח, אם כן, משני היבטים – החינוכי והכלכלי – ובתוך כך ראוי לזכור את אזהרתו של אנתוני גרפטון, שכתב ב-2011: "איש אינו יודע כמה זמן משפחות יוכלו וירצו לשלם עבור ארבע שנים של הכשרה סמלית ברובה, שבעקביות הופכת יקרה יותר ומאבדת מהשפעתה".

מן הצד החינוכי, החינוך הופך לסמלי ברובו וריק מתוכן במהותו, ממגוון סיבות, בראש ובראשונה בשל נטייתה של האדמינסטרציה של אוניברסיטאות לפעול נגד האליטיזם שטבוע באופייה של האקדמיה. האוניברסיטה מעולם לא נועדה להציע חינוך לכל, בניגוד לחזונו השגוי של מרטין בובר. ייעוד האוניברסיטה הוא לשמר, למסור, ולפתח ידע עבור אלה שמעוניינים להתמחות בנושא מסויים, מעבר למה שהאדם הממוצע יכול או רוצה להתעניין בו. טיבו של המחקר מחייב אליטיזם אינטלקטואלי, לא במובן מדיר, אלא באותו אופן בו כל התמקצעות יוצרת היררכיה. אלא שהילתו של מגדל השן מייצרת שתי אשליות: אחת, הנובעת מטשטוש נפוץ בין ידע וחוכמה, שגורמת לאנשים בטעות לחשוב שתואר דוקטור או פרופסור מעידים על חוכמתו של אדם; והשנייה, לפיה האקדמיה יכולה להבטיח מוביליות חברתית. האשליה הראשונה מעודדת אנשים חסרי כישורים אקדמיים לרדוף אחר התואר, לעתים תוך מעשי רמייה, לעתים על-ידי עצלות והישענות על רוך-לבם של נותני-התארים. האשליה השניה חברה עם נטייתו הטבעית של כל גוף מנהלי להתרחב כדי ליצור הגדלה משמעותית של מקבלי שירות – במקרה זה, מספר התלמידים. שתי אלו אינן מגמות המוגבלות לארצות-הברית בלבד, כמובן.

התוצאה היא שמרצים יודעים שחלק ניכר מן התלמידים בכיתות אינו מעוניין ללמוד. יש מרצים שמתמודדים עם הבעייה על-ידי נסיון עקר לכפות על התלמידים ללמוד בעזרת טכניקות מישטור שונות, יש כאלה שמפתחים שיטות כדי לסנן או להכשיל את התלמידים החלשים, ואחרים שעוזרים לכל התלמידים לעבור את הקורס בהצלחה, כולל אלה שבבירור לא הפיקו ממנו דבר. אודה שאני חושב שגם מבחינת התועלת למרצה, וגם מבחינת האחריות הפדגוגית, השיטה השלישית היא הראויה במצב הנוכחי, אבל הייתי מעדיף לקבל מסר מהאדמיניסטרציה, שמצופה ממני לסנן לפחות חצי מהתלמידים שלי. המצב הקיים הופך את ההכשרה ל"סמלית ברובה": תלמידים חווים את האקדמיה כבלתי-רלוונטית לחיים הצפויים להם אחר הלימודים, אבל מבלי להבין את הטעם של עיון תיאורטי, או "למידה לשמה". יש לי חשש שהחוויה הזו מעמיקה אצל תלמידים מסויימים את הדיעה השגויה שהאקדמיה מנותקת מן החברה. אני משתדל גם בדיונים התיאורטיים ביותר להצביע על הקשרים הברורים שמתקיימים בין פילוסופיה או תיאולוגיה לשאלות חיינו. בפועל, מגמות של השטחת הלימודים, על-ידי שיטות של למידה מרחוק והחלפת השקלא וטריא האינטלטואלי במשימות שינון ממוחשבות, בין היתר מתוך רצון לצמצם את כוח-האדם האקדמי, הופכות רווחות יותר ויותר בד בבד עם הרחבת מספר הסטודנטים. אני חושש שמגמות כאלה יובילו לכך שהתהליך החינוכי, שהיה בלבה של האוניברסיטה, יאבד מתוכנו לחלוטין. התהליך הזה אינו יכול להתרחש בלי פיחות במעמדה של האוניברסיטה כמעודדת מוביליות חברתית. האוניברסיטה יכולה לשמש בתפקיד הזה רק אם מעסיקים יודעים שתואר אוניברסיטאי הוא אכן עדות לחריפות-שכל ומצויינות אינטלקטואלית. פגיעה במשמעות זו של התעודה משמעה שהאקדמיה כבר ויתרה על תפקידה החינוכי, ומשמשת בעיקר כלי לצבירת חובות.

אם האוניברסיטה אינה יכולה להבטיח מוביליות חברתית, ואף אינה מנסה להעניק חוויה אינטלקטואלית מאתגרת ומרגשת, מה יהיה בסופה כשגם לא יהיה בה צורך ליצירת חובות? שאלה זו איננה כלל-עולמית, באשר שכר-הלימוד ותפקידו בכלכלה איננו זהה בכל מקום. בארצות הברית זו שאלה מדאיגה מאוד, ואפשר לדמיין שבמשך זמן רב האוניברסיטה תמשיך לספק את הצורה של החוויה האקדמית, גם אם לא את התוכן. אבל מעניינת יותר השאלה לגבי היתכנות ביטול שכר-הלימוד. על-מנת שמהלך כזה יתאפשר, צריכים לקרות אחד משני הדברים הבאים: או שחובות יפסיקו להוות חלק מרכזי בכלכלת הצריכה הפרטית, או שניתן יהיה לצבור חוב מקביל לחובות שכר-הלימוד עד ראשית שנות העשרים גם ללא שכר-הלימוד. במילים אחרות, הצעת ביטול שכר-הלימוד מבשרת בשורה דומה להצעה של שכר אוניברסלי. לאנשים הכורעים תחת נטל החובות כיום היא נדמית כהבטחה חלומית, אבל ברור שהיא לא תמשיך להתקיים בכלכלה הנוכחית, אלא לכל הפחות תשנה את פני הכלכלה בעתיד, ואולי תיתכן רק לאחר שינויים מבניים בכלכלה שיאפשרו אותה.

צמצום מקומם של החובות בכלכלה איננו נראה לי תרחיש סביר. בתרבות הנוכחית, כשאנשים אינם נזקקים לחובות, המשמעות היא שהם חיים מן היד לפה, דואגים לקיום בסיסי, ואינם צורכים מעבר ליכולתם הבסיסית. הכלכלה הנאו-קפיטליסטית תמשיך להתבסס על צריכת-יתר, כשחלק ממאפייניה יהיו הפרזת הצריכה שלא-לצורך, וצריכה שאיננה קשורה לבעלות, כפי שכבר הערתי בעבר. המסקנה היא שביטול שכר-הלימוד בארצות-הברית, אם יקרה, ילווה ביצירת חובות גדולים לצעירים. אינני יודע לחזות אם מדובר בהפיכתם לצרכנים תוך עידוד שיח של זכויות הילד, או בכניסתם של ילדים לשוק העבודה והעסקים ובהדרגה להפוך אותם לישויות כלכליות עצמאיות, או שמא על-ידי ניתוק הילד מחובות ההורה לצרכיו הבסיסיים (מזון, מלבוש, ומרפא). האפשרות האחרונה מרתקת משום שהיא הרדיקלית ביותר, ועם זאת איננה דורשת אלא שינויים מזעריים מן המצב הקיים: כבר עתה ילדים בארה"ב אוכלים חלק מארוחותיהם באופן עצמאי בחוץ, בקפיטריית ביה"ס. צרפו לכך שני שינויים קטנטנים: התשלום לקפיטריה יוכל להתבצע, לשם נוחות, דרך אפליקציה בטלפון, בחסות תאגיד-ענק כלשהי. כעת, נדמיין שהתאגיד מאפשר לשלם בנקודות במקום בדולרים, ושאת הנקודות אפשר לצבור על-ידי רכישת מוצרים, או מתן שירותי "טורקי מכאני". שני שינויים אלה לא יעוררו התנגדות: הורים ישמחו על נוחות התשלום, ובוודאי שישמחו לשמוע שמדי פעם ארוחת-הצהריים בקפיטריית ביה"ס היא בחינם, בתמורה לעבודה של רבע שעה של ילדיהם. איש לא יראה בזה ניצול ילדים או הסרת האחריות ההורית מהאכלת ילדיהם. אבל אם התנהגות כזו תהפוך לנורמטיבית, הצעד הבא יהיה לתת לחשבונות התלמידים הללו לכלול דברים נוספים מלבד ארוחות-צהריים, ושהמאזן יוכל להיות חיובי או שלילי. מכאן, הדרך כבר קצרה למישהו שמגיע לגיל 18 עם חובות ענק לתאגיד שהעניק לו את האשראי הזה, ושכעת הוא חייב לעבוד עבורו שנים רבות, ואין לו שום צורך, אף לא פנאי, ללכת לאוניברסיטה.

דמיוני. מופרך. אני יודע. אבל בו-בזמן גם לא יותר ממדרון עם חלקלקות מתונה. עידן הצמיתות החדשה לא יחל עם הפיכה שלטונית. אף-אחד לא יודיע שהאנושות נכנסת לגירסה חדשה של ימי-הביניים, ושעליה לחכות לרנסאנס הבא שיגלה מחדש את זכויות האדם. העובדה שאפשרות כזו הולכת יד ביד עם מקטוע העבודה מחזקת את התחושה שלי שזה לא תרחיש בלתי-סביר. עבודת ילדים תחזור לתרבות האנושית דרך שתי טענות רטוריות סותרות: האחת, הכחשת העובדה שזו עבודה, משום שלא תהיה מעורבת בה עבודת-כפיים; והשנייה, טענות בדבר זכות הילד להיות אינדיבידום עצמאי האחראי לגורלו.

כמו עם כל שינוי חברתי כבד-משקל שמצטרף כנדבך למשולש הניאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי ופוסט-דמוקרטי, יש בו פוטנציאל עצום. דחיקת המורטוריום דרך ההשכלה הגבוהה והציפייה לתואר שני לפחות לפני שאנשים מתחילים קריירה, מובילה לבזבוז עצום של משאבי אנוש. הלחץ ללמידה עיונית על-פני מלאכת-כפיים, אף שהחל מכוונות טובות נגד ניצול והסללה, פגע באנשים שאינם נהנים מלימוד עיוני ושיכלו להתמחות, להצליח, ולקבל תחושת-ערך דרך פיתוח יכולות אחרות. כניסה זהירה של ילדים לתחומי עיסוק שונים, עם מערכת שמלווה ומגנה ומדגישה הכשרה והתנסות על-פני תפוקה, יכולה להיטיב עם החברה כולה. אפילו לתת לילדים להתנסות בניהול חשבון איננו דבר שלילי בפני עצמו. השינויים הצפויים אינם רעים מעיקרם, אלא שאני צופה שהשימוש שייעשה בהם יהיה דכאני. על-ידי הבנת המגמות, אפשר להחליט איך להגיב אליהן בזמן אמת באופן שישמור על מירב האוטונומיה האפשרי.