מחאת הרפורמה המשפטית: ג' – ההיבט הגלובלי

בעבר מניתי שלושה אתגרים פוליטיים של המאה ה-21: פוסט-דמוקרטיה, נאו-קפיטליזם, ופוסט-הומניזם. אני מכה על חטא שלא כללתי אז את משבר האקלים. דומני שהייתי מודע אליו, אבל שגיתי לחשוב שהוא "מדעי" ולא חברתי-כלכלי. כלומר, חשבתי שהפתרון שלו הוא מהלך טכני שאך דורש שינוי תנועה של המערכת הפוליטית לעבר הפתרון הזה. עם הזמן, בעקבות שיחות עם חברים וגם בזכות סקירה מעמיקה של "העין השביעית" ("קוברים את הראש בחו"ל"; וריכוז כתבות כאן), חלחלה אצלי ההבנה שהתפקוד הפוליטי של משבר האקלים איננו רק בשינוי המדיניות הדרוש, אלא שדפוסי אקלים עתידים להשפיע על דפוסי הגירה, ייצור, מסחר, או בקיצור – לשנות את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים באופן שיתקשר ישירות לשלושת האתגרים שמניתי.

זהו העולם שבמובנים מסויימים אנו עומדים על ספו, כי אנו מתקשים להשתחרר ממושגי המאה ה-20 (כפי שעלה מהשימוש שלי במונח "דמוקרטיה" לאורך הדיון הזה), ובמובנים אחרים אנו כבר מבוססים בו. מחאה בסדר-גודל של השבועות האחרונים הייתה מפילה ממשלה בשנות השבעים. אך אם מסתכלים ביחד על הפרות-הסדר של השבועות האחרונים לצד מחאת האוהלים של 2011 אנו רואים דפוס חוזר של הפגנות ענק שאינן מאיימות על יציבות הממשלה (בפני עצמן; הקואליציה הנוכחית נוצרה כקואליציה בלתי-יציבה). ריבוי מערכות הבחירות חסר התקדים בארבע השנים האחרונות היה מוביל להתפטרות מנהיג המפלגה הגדולה אילו קרה לפני שני עשורים, כבר בסבב השני או השלישי. בוודאי שאי-אפשר היה לדמיין שאותו אדם יעמוד שוב בראשות הממשלה. הנתק בין מחאה ציבורית ליציבות השלטון, כמו גם הפער בין משילות להכרעה בבחירות, הם סממנים פוסט-דמוקרטיים, באותו אופן בו הנאו-קפיטליזם מערער את הקשר שבין רכישה ובעלות, או עבודה ושכר.

אלפים יוצאים להפגין כי הם מבקשים לשמור על זכויותיהם האזרחיות ועל יכולתם להיות ריבונים בארצם, דרך הקלפי. הם חוששים בכנות שהרפורמה המשפטית מבשרת הפיכה משטרית שבסופה לא תינתן להם יותר האפשרות לקבוע את דמות השלטון באמצעות בחירות. מנגד, תומכי הרפורמה סבורים שבג"ץ מייצג שיכבה שולית בעם, חלקם אפילו סבור שזוהי שיכבה שנגועה בהשפעות חיצוניות ממדינות המערב, וששלטון בג"ץ מונע מהעם לעצב את גורלו כרצונו. המאבק נגד בג"ץ ובעד הממשלה נתפס אצל חלקם כמאבק פנימי בין אליטות ישנות לחדשות, ואצל חלקם כמאבק לאומי כנגד כוחות גלובליים (ואם כך, יש לשוב ולהזכיר את הפן השמאלני שבלאומיות).

גם התומכים וגם המתנגדים אינם יודעים שסדרה של הפרטות ומיקורי חוץ כבר הציבו את הריבונות הזו בסכנה שאמנם טרם הגיעה לביטוי מעשי בחייהם, אך היא כבר איננה בגדר תיאוריה. שוק המזון, התחבורה, הפנסיות – ואולי עוד תחומים שאינני מודע אליהם – כבר איננו נמצא בשליטה ישראלית מלאה וההחלטה אם לתת לישראלים אשלייה של ריבונות או לא מצויה בידי בעלי-עניין שאינם חיים בארץ ואין להם שום עניין לחיות בה (במובן זה, בג"ץ הופך לשעיר לעזאזל שממלא תפקיד דומה לשנאת המהגרים). ואולי הם יודעים את כל זה, ומעדיפים שלא לחשוב על כך. על כל פנים, אזהרות מפני מעבר לדיקטטורה לוקות בניתוח המצב במושגים של ראשית המאה הקודמת, מבלי להפנים את השינוי העמוק שהתחולל בכלכלה העולמית. הדמוקרטיה לא עומדת בפני סכנה של אידיאולוגיה פאשיסטית שמדברת במוצהר כנגד ערכים דמוקרטיים. הצורה החיצונית של הדמוקרטיה וזכויות הפרט תישמר, כשמערך מורכב של המגזר הצבאי, הפיננסי, ותעשיות עתירות-ידע מעקרים את יכולת פעולתה של המערכת הפוליטית לייצג את כלל האזרחים, בעיקר בסוגיות מעמדיות (ובישראל: גם את אלה שאינם אזרחים).

האתגר הפוסט-הומניסטי הואץ בנובמבר האחרון עם ההשקה של ChatGPT. זוהי נקודת מפנה ביכולות ליצור טקסט כמו-אנושי, וכן יצירות אמנות ויזואלית, על-ידי תוכנות של בינה מלאכותית שעתידות לשנות גם את התרבות (בכל הקשור ליצירת תוכן) וגם את האקדמיה. אתגור מושגים של אותנטיות, יצירתיות, עד לכדי ערעור על בסיסי זהות עומד לשטוף את מסגרות החינוך והתרבות בקצב שספק אם המערכות הללו מסוגלות להתמודד איתו. במאמר מקיף על אפקט וואלואיג'י המחבר.ת מסביר.ה איך הכשרת תוכנה לפעולה מסויימת גם מכינה אותה לפעולה ההפוכה. המחבר.ת מקשר.ת זאת לאמירה של דרידה (שאיננו חביב עליי) ש"אין טקסט חיצוני". אבל רוב המהלכים המוסברים במאמר מתיישבים בעיניי עם הטענה של פרויד בדבר "דו-ערכיות הרגשות". אני לא איכנס לעובי הקורה של הדיון הזה, אבל ברור שחלק מהעניין הוא הרצון של פעילי רשת מסויימים לשחרר לחופשי תוכנות כאלה, לפעמים מבלי מודעות לעצם המחשבה האנושית הקשורה במושגים של שחרור לחופשי או של חשיבה עצמאית. היכולת להציע חשיבת "אפכא מסתברא" היא סימן היכר של חשיבה אנושית מקורית, והמאמץ לשכפל דפוסי חשיבה אנושית על-ידי מכונות בעצמו מכיל כבר את ההאדרה של החשיבה ההפוכה במדד אנושי מאוד. הכפילות הזו רלוונטית גם למאבק הפוליטי בישראל: למשל, בדרך שבה תומכי נתניהו מחליפים דיעות, לעתים בקצב מסחרר (התלהבות ממו"מ עם רע"ם; למחרת גינוי בנט שהסכים לשבת עם רע"ם; ועוד כהנה וכהנא); וכן בקרב מתנגדי נתניהו, ביכולת לדבר נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה, ומיד להחליף את הטון, לטובת שיח מיליטריסטי, גזעני, וכיוצא בזה.

האתגר איננו איך לעצור את הרפורמה המשפטית: אני עדיין בספק שיש לנתניהו רצון להוציא אותה לפועל. אבל בין אם היא תתרחש ובין אם לא, במלואה או באופן חלקי, עם יריב לוין כשר משפטים או בלעדיו – האתגרים האורבים לפתח יהיו הרבה יותר גדולים מהמאבק הזה. אינני אומר זאת כדי לטעון שאין טעם בהפגנות. אמרתי מלכתחילה שאני עוסק בדיון תאורטי, לא מעשי. אבל אחרי כל ההפגנות, עם השינויים שיקרו או לא יקרו, ההגמוניה הישראלית תשאר על כנה; שלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים תימשך, כולל של אלפי ילדים חפים מפשע שחיים בפחד מתמיד מחיילי צה"ל; משבר האקלים יילך ויחריף במלוא העוז; שינויים פיננסיים גלובליים יוסיפו לבצר מעמד של אחוז עליון שנוגס תמידית בהון של מעמד הביניים; הפגנות ובחירות יתקיימו בלי להשפיע במאומה על המדיניות; ותוכנות שמכינות שיעורי בית או כותבות תסריטים לקולנוע ישתכללו ביכולתן לדכא את מעט מקורות ההשראה והביטוי של הנפש האנושית.

לא על מנת לוותר על המחאה הנוכחית, אלא בשביל להבין את הכוחות האדירים שנמצאים ממש מעבר לפינה, צריך לשאול: איך לנתב את הכוח היוצר של המחאה לעבר האתגרים האלה? מה המהלכים שלא רק ישמרו על הזכויות, אלא ידחפו אנשים למימושן? איך מעצבים מסגרות משפטיות, כלכליות, ופוליטיות חדשות, שמציבות את הרוח האנושית במרכז, במחאה נגד השינויים הגלובליים המאיימים עליה? אלה לא אתגרים שזרים למחאה או שמייתרים אותה. הם הצעד הבא ההכרחי שלה, אם רוצים שהיא אכן תצמיח משהו.

באופן ריאלי, אינני צופה שזה יקרה. העידן הפוסט-דמוקרטי, נאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי לא ייחסם מראש, ולא יסתיים במהירה. אבל אחרי תקופת הצמיתות, תפרח תקופת רנסנס. ואף כי לא אחיה לראות אותה, מותר לי לדמיין ממה היא תהיה מורכבת. אולי אכתוב על כך בפעם אחרת. 

מחאת הרפורמה המשפטית: ב' – הגנה על מה שראוי לביקורת

מחאת הטייסים כנגד הרפורמה המשפטית הביאה שברון-לב בקרב לא מעט ישראלים בעלי מודעות פוליטית: האמנם יכלו כל השנים להרים קולם ולהגיד שכך אי-אפשר להמשיך, ופשוט היו מקשיבים להם, ואולי משהו היה משתנה? האם באמת חיו בשלום עם אמירתו של דן חלוץ על "מכה קלה בכנף" ולא ראו את הפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות-אדם של מעשיהם? ואם לא ראו, מתי החליטו להלחם למען דמוקרטיה – רק כשזה נוגע לזכויות שלהם עצמם?

אבל האכזבה הזו מציבור רחב שבחר להתעלם מעוולות הכיבוש במשך שנים ונושא עכשיו את ערכי הדמוקרטיה ברמה איננו יכול להיות הקו המנחה של הדיון. טעיתי כששיערתי שמחאת 2011 סימנה את הנסיון האחרון למחאה של דמוקרטיה קלאסית. יש לברך על כל התעוררות פוליטית, ולבקש – אולי אפילו לדרוש – שהמחוייבות הזו לדמוקרטיה תתנסח לא רק כסיסמה שמבקשת להגן על אורח-חיים ליברלי של הציבור החילוני, אלא כדרישה רחבה יותר לכלל האזרחים בישראל, ומתוך מחשבה על זכויותיהם של אלה שאינם אזרחים.

הויכוח סביב הרפורמה המשפטית מציב שני מחנות שכביכול כל אחד מהם מביע אמון רק באחת מרשויות השלטון: מתנגדי הרפורמה משליכים יהבם על בג"ץ בעוד שתומכיה אינם מאמינים בבג"ץ ומאדירים את הממשלה כמייצגת את רצון העם. שתי העמדות האלה פסולות. דמוקרטיה בריאה איננה יכולה להסתמך על המחשבה שאחת הרשויות תהיה טובה יותר מחברותיה. בג"ץ יכול להעמיד את פעילות הממשלה ואת חוקי הכנסת לביקורת שיפוטית, אך החלטות בג"ץ חייבות לקבל מענה מצד הממשלה ו/או הכנסת. הערתי דברים דומים על הסתמכותה המוגזמת של מערכת החקיקה האמריקאית על פסקי-דין תקדימיים. בארץ, המאבק הוא סימבולי ברובו באשר תומכי הרפורמה מתקשים להצביע על חוקים שבג"ץ פסל, ובעיקר מדמיינים מדיניות שהממשלה תרצה לקדם ללא התערבות בג"ץ מבלי שידוע אם הממשלה בכלל תקדם מדיניות כזו.

מתנגדי הרפורמה מצביעים על מקרים רבים בהם בג"ץ הגן על זכויות מיעוטים ויחידים כדוגמה לחשיבותו. דוגמאות אלה לחשיבותו של בג"ץ הן נכונות, אבל הן חסרות שני מרכיבים לתמונה מלאה: אחד, הכרה במקומות בהם בג"ץ כושל מלהגן על חלשים. כבר הזכרתי בחלק הקודם את התפקיד של בג"ץ במערך הכיבוש ומתן גושפנקא משפטית לקיומו. אפשר לקרוא על זה עוד ברשימה ישנה של חגי מטר, בבלוג של מעיין נייזנה (למשל, "הנטל שלא מדברים עליו"; "שופט בית המשפט העליון בטקס יובל לכיבוש"), ובמאמר עכשווי של הגר שיזף וחן מענית ("מה הבסיס החוקי לאטימת בתי מחבלים או הריסתם"). בנוסף לאופן שבו בג"ץ מגבה את המערכת הצבאית, הוא מגבה את בעלי ההון. נדב ארגוב כתב יפה על האופן שבו הכנסת היא זירה טובה יותר למאבקי זכויות עובדים, גם מבחינת תולדות הפסיקה בבג"ץ, וגם מבחינת יכולתם של עובדים לזכות לייצוג בכנסת. מי שמבקש לשמור על מעמדו של בג"ץ בשל חשיבותו לדמוקרטיה הישראלית, חייב לבקר את המקומות שבהם בג"ץ פוגע בזכויות הפרט.

המרכיב השני שחסר להערכת בג"ץ מצד המתנגדים לרפורמה המשפטית עולה גם הוא מדבריו של ארגוב: אם יש אנשים שסבורים כי בג"ץ מיטיב להגן על חלשים ולייצג את צרכי החברה הישראלית לגווניה יותר מהכנסת, הרי שעליהם לדרוש רפורמה פרלמנטרית. דמוקרטיה אינה יכולה להסתמך רק על רשות אחת, שלא לדבר על ערכאה אחת, כדי לייצג את כלל זרמיה ומגזריה ולהגן על החוליות החלשות ביותר שלה. מי שסבור שזהו אכן שימושו של בג"ץ כיום לא יוכל להסתפק במאבק להגנה על מעמד הרשות השופטת. יש צורך דחוף בשינוי אחוז החסימה והיבטים אחרים של הבחירות, על מנת שגם בית הנבחרים הישראלי ישקף את החברה לגווניה.

קיצורו של דבר, אין זה ראוי שהמאבק יתנהל בין שני מחנות הנושאים ססמאות שגויות. בג"ץ איננו מאור שתמיד מגן על זכויות החלשים, והוא איננו בעל כוח בלתי-מוגבל המחשק את פעולות הממשלה. באותה מידה, הממשלה איננה מבטאת את רצון העם ככללו באופן שיתיר לה לפעול כפי העולה על רוחה ללא ביקורת; והכנסת איננה ייצוגית דיה: לא לנשים, לא לערבים, לא לנכים. המתנגדים לשינוי קרויים בטעות או בהטעייה מכוונת "אנרכיסטים", כשלמעשה רבים מדי מהם מייצגים שמרנות אחוס"לית. התמיכה שלהם בדמוקרטיה מבורכת, אבל קריאה זו איננה יכולה להסתכם בשימור המצב הקיים, אלא חייבת להיות חלק מדרישה לרפורמה, רפורמה אחרת.

אופני השיח: היות שהמאבק מבקש להיות למען הדמוקרטיה, שומה עליו להיות מכיל ומכבד למגזרים שונים ולדעות שונות. שלטים רבים מדי מצד המפגינים עסוקים בבדיחות של דה-הומניזציה בין אם של מנהיגים או של תומכיהם. אף אדם איננו יצור, תת-אנוש, ושאר כינויים כגון אלה.

חלק מתומכי המחאה מאמצים שיח מיליטריסטי, בין אם כדי להצדיק את זכותם להביע התנגדות לממשלה, או כדי לגייס כוחות נוספים לצידם. יש לומר שבדמוקרטיה גם למי שלא שירתו בצבא, תהא הסיבה אשר תהא, ישנה הזכות להביע דעתם, להתנגד לממשלה, ולהפגין. יש להכיר בצד המדיר של השיח המיליטריסטי שהוא ברובו גברי, יהודי, ולעתים אף מעמדי, תלוי בחיל או בדרגה. שיח על הדמוקרטיה הישראלית צריך לכלול קולות של נשים, לא-יהודים, יהודים מעדות שונות, ובעלי הכנסות שונות. שיח שמאדיר את הצבא וקושר בין שירות צבאי ללגיטימיות של עמדות פוליטיות הוא שיח שהרבה יותר קרוב לעמדתה של ממשלת ימין אנטי-דמוקרטית מאשר להתנגדות לה.

בסרטון סאטירי, טל פרידמן התבדח על אנשים שמכירים את בצלאל סמוטריץ מטיפולי המרה. אין לי דרך לדעת אם סמוטריץ היה בטיפולי המרה, אם יש אנשים שיודעים משהו אחר על נטיותיו מלבד אלו המוצהרות. אבל ברור לי שהבדיחה מבוססת על ההנחה שיש משהו מצחיק, או אולי אפילו מביש, בהיות הומוסקסואל. בין אם הבדיחה היא רק על גברים גאים בארון או על גברים גאים בכלל, ההומור שבבסיסה מיוסד על השונות של ההומוסקסואל. היא לועגת לסמוטריץ כהומוסקסואל לא רק בגלל דעותיו ההומופוביות הפסולות שנשמעו לא פעם, אלא משום שתווי-פניו נראים רכים ולא-גבריים דיים לאנשים מסויימים. במילים אחרות, בעוד שפרידמן מבקש לתקוף את סמוטריץ, ההומור שלו מנרמל את אותן דיעות פסולות, דיעות הטרונורמטיביות שמכירות רק בסוג אחד של גבריות ומסמנות מטרה סביב מופעים מגדריים אחרים. אין מקום ללעג כזה כחלק מן המחאה.

בדומה לזה, ציטוט תמוה של איריס לעאל במאמר שעורכי "הארץ" מצאו לנכון לכלול בין טורי הדעות שלהם ונפתח במילים אלה:

"עם ישראל", כתב סטודנט מוכשר שלי ב–2014, "יתעורר אחרי אורגיית השנאה הזאת עם כאב ראש מהסרטים, צריבה לא ברורה בטוסיק, גמד קירח במיטה ותחושה עמומה שקרו כאן דברים שלא כדרך הטבע".

אם הסטודנט מוכשר או לא אינני יכול לדעת, אבל הטקסט שחיבר ושלעאל מהללת מגדיר מין אנאלי כ"דברים שלא כדרך הטבע" – אמירה הומופובית לעילא. יש פה גינוי להרגלים מיניים של אנשים (ולא רק הומוסקסואלים) וביזוי של תופעות גוף מסויימות (נמוכי קומה וקירחים), באופן נלוז שלא מוסיף לשום ניתוח פוליטי.

הדוגמאות לשיח בוטה, אלים, ומבזה הן רבות מספור. במובנים מסויימים, הן מבשרות את כשלונה הצפוי של המחאה. דמוקרטיה אמיתית לא צפויה לקום מבין ההריסות של התבטאויות כאלה. הליברלים בעיני עצמם הפנימו כבר יותר מדי מהנחות היסוד של הדעות החשוכות שכביכול הם מפגינים נגדן.

החשדנות כלפי האחר: גם מימין וגם משמאל נשמעת תדיר הטענה של מימון זר ומעורבות של גורמים מחו"ל באג'נדה פוליטית ישראלית. כשם שלטענות כלפי בג"ץ יש להתייחס באופן דיאלקטי, מבלי להיגרר לקיצוניות של תמיכה מוחלטת בבג"ץ או עוינות מוחלטת כלפיו, כך צריך לנהוג גם כאן. מצד אחד, טעות תהיה לייחס עמדה פוליטית כלשהי להשפעה חיצונית בלבד. גם משמאל וגם מימין פעילים אידיאולוגיים שמחים לקבל מימון לפעילותם, מהסיבה הפשוטה שהם באמת מאמינים בערכים שהם נלחמים עבורם. עצם קבלת המימון איננה הוכחה שהעמדה פסולה או שהפעילות היא כולה מניפולציה של גורם זר.

אך למרות שהמימון הזר לכשעצמו איננו מטיל דופי בכנות כוונותיהם של פעילים הנהנים ממימון כזה, יש מקום לתהות על המניעים של התורמים. מימין, ישנה הנחה שפעילי שמאל ממומנים על-ידי גורמים אנטישמיים שמבקשים להחליש את ישראל במאבקה נגד אויביה המבקשים להשמידה. טרם נתקלתי בדוגמה משכנעת לטענה זו: יש מקום להטלת ספק ברצינות כוונותיהן של מדינות אויב להשמדת ישראל, מסיבות שונות שלא ארחיב עליהן כאן; אבל למרות שיש גורמים שהיו רוצים להשמיד את ישראל (כגון חמאס וחזבאללה) שאין להם הכוח לעשות זאת, אין שום עדות לפעילות משולבת מצד גופים התומכים כלכלית בארגונים חברתיים בישראל (כגון האיחוד האירופי וקרנות שונות ממדינות האיחוד וארה"ב), לבין ארגוני אויב. נסיונות להצביע על קשרים כאלה הם עתירי-דמיון ומעוטי-הוכחות ולוקים בטיעונים פראנואידיים שאין בהם ממש, תוך קושי ליישב את הטענות האלה עם תמיכה צבאית ודיפלומטית בישראל מצד החזקות שבמדינות אירופה.

משמאל, הטענות החריפות ביותר עולות כרגע נגד פורום קהלת. טענות אלה נחלקות לשתיים: מחד, יש הטוענים שפורום קהלת מבקש לקדם סדר-יום חרד"לי שמרני קיצוני, והשיח הכלכלי שלו נועד לגייס ליברטראנים חילונים לטובת עניין אחר, שלא הוצג בחזית. מאידך, יש הטוענים שהאג'נדה הדתית היא המשנית, ורק נועדה ליצור בעלי-ברית בקרב הימין לטובת מדיניות כלכלית ימנית. אף שקשה להכריע בין שתי הדעות הללו, סביר יותר שהתורמים מעוניינים באג'נדה הכלכלית של מכון המדיניות ולא באג'נדה הדתית שלו. במצב כזה, בו התורמים הם בעלי הון שמבקשים לקדם מדיניות של הפרטה, יש יותר מקום לחשש שהמעורבות במדיניות קשורה לאינטרסים פרטיים. אין בכך כדי לבטל את כנות הפעילים או החוקרים שמצטרפים לצד הזה, אבל כשהמימון הזר מגיע מצד אנשים שעשויים להרוויח משינוי המדיניות באופן אישי, זהו אתגר מסוג אחר שיש להיות מודעים לו. אם יש לתורמים קשרים עסקיים לחברות שעשויות להרוויח ממדיניות כלשהי, מן הראוי לדווח על כך בגילוי נאות.

היבט נוסף של החשדנות בשני הצדדים היא הנטייה להניח שהצד השני מוביל את המדינה לאבדון. גם כאן נראה לי שחשוב לזכור את מה שכבר ניסחתי בהקשר של הקורונה: אנשים המסכנים אותנו הם בראש ובראשונה אנשים שחיים בטעות. האתגר של כיבוד אנשים שמסכנים אותנו מתוך הכרה שהם שרויים בטעות, ואין להם כוונה לסכן אותנו, איננו פשוט כלל ועיקר. בוודאי שאי-אפשר להיגרר לתיאורים של המתנגדים לנו הלוקים בדה-הומניזציה, כאילו הם בעלי-חיים, בני-שטן, וכיוצא בזה. ההתנגדות שלי לניבולי פה או לכינויים אלימים אין פירושם שאסור להוקיע התנהגויות או אמירות מסויימות. כמה פעמים הדגמתי לעיל איך אני מביע התנגדות וביקורת מבלי לבזות את אלו שאני מתנגד להם.

תמיכה בדמוקרטיה איננה יכולה להיות רק התנגדות לדיקטטורה. בעת הזאת היא צריכה להיות גם התנגדות לפוסט-דמוקרטיה. מתוך תפיסה זו אני מתנגד בחריפות לרטוריקה של ביזוי, שהיא אחד הכלים המובהקים של הפוסט-דמוקרטיה. מתוך התכוננות ליום שאחרי המחאה, אלה הנוטלים בה חלק צריכים לשים לב למקום שהם מפנים עבור אלה שאינם חיים כמוהם, עבור אלה שאינם חושבים כמוהם.

תפיסותיי שלי רחוקות גם מאלה שתומכים ברפורמה וגם מאלה המוחים כנגדה. אני חושב שהכנסת יכולה וצריכה להיות ייצוגית יותר על-ידי בחירות בהגרלה, לא בהצבעה. אני חושב שמערכת המשפט צריכה לעבור רפורמה רדיקלית שתעקר מתוכה פרקטיקות של ענישה, בהיותן ברבריות בעיניי; ואני חושב שמינוי שופטים צריך להיעשות גם הוא באופן שיבזר את הכוח המצוי בידיהם. מכל הסיבות הללו אני לא מצפה שהמחאה הזו תוליד בשורה גדולה. ולמרות זאת, אם הייתי בארץ כעת, סביר להניח שהייתי יוצא להפגין, כי בין שתי הברירות הגרועות האלה, אני יודע איפה אני עומד. בחלק האחרון של הדיון שלי, אני אדבר על המחאה בהקשר (או מחוץ להקשר) של תהליכים גדולים ממנה בהרבה.

מחאת הרפורמה המשפטית: א' – הערכת מצב

הדיון האנליטי במחאה בישראל נועד לאלה שמעוניינים לקבוע עמדה ערכית כללית או בהבנה תאורטית של התהליכים. המאמר הזה לא נועד לבקר את ההפגנות עצמן או להגן על הממשלה. אבל דווקא מי שחפץ בשיח דמוקרטי צריך להיות ער לכשלים הנפוצים בשיח של המפגינים, הנושאים קולם ברמה בשם הדמוקרטיה. מי שמחפש מאמרים שיצדיקו את המחאה ותו לא, מוטב שיחפש במקום אחר. אחלק את הדיון לשלושה תחומים: הערכת המצב הפוליטי המיידי והקרוב; הגנה על מה שראוי לביקורת; ואתגרי המחאה בהיבט הגלובלי.

מבחינת הערכת המצב הפוליטי, טרם שוכנעתי שנתניהו חפץ ברפורמה נוסח לוין/קהלת. התמיכה המוצהרת והבלתי-מתפשרת שלו ברפורמה היא עצמה סימן לכך, באשר נתניהו לאורך השנים לא נטה למדיניות שקופה וכנה. נראה לי סביר יותר שיש לו חוקים שיותר חשובים בעיניו ופחות חשובים, ושמירוץ החקיקה נועד להסיר תשומת לב מחוק או שניים שחשובים לו, כשאחרים הם בבחינת עיזים שניתן להוציא. יתר על כן, סביר שנתניהו יודע שתהיה לו קואליציה יציבה יותר עם ממשלת אחדות, אבל כדי לאפשר ללפיד/גנץ להכנס לממשלה, יש צורך במצב חירומי שיצדיק בגידה כזו בבוחרים: מצב כזה לא היה אפשרי מיד עם סיום הבחירות, ואילו עכשיו רבים מבין מצביעי לפיד יסכימו לקבל כניסה שלו לממשלה, אם זו תוציא את סמוטריץ מהאוצר ואת בן-גביר מהמשטרה. רמז לכך כבר ניתן עם פרישת אבי מעוז מתפקידו.

סיכום ביניים של האירועים: למרות שאני יודע שמעטים יסכימו לעקוב אחריי בחשיבה הכמו-קונספירטיבית שלי, אציע טענה לגבי ההקצנה ימינה של הכנסת בסחרחרת הבחירות של השנים האחרונות. אעיר כי הניתוח שלי איננו קונספירטיבי לאשורו, משום שאינני טוען לקשר מתואם, אלא רק למהלכים טקטיים ומניפולטיביים שסותרים הצהרות של נתניהו ושלוחיו. ב-2019 בנט ושקד התפצלו מהבית היהודי והקימו את הימין החדש. בנט ושקד שניהם חבים את הקריירה הפוליטית שלהם לנתניהו, וממשיכים להיות נאמנים לו. כלומר שלמרות מראית עין של מחלוקת, הפיצול הזה נועד להבטיח שמי שמאגף את נתניהו מימין יהיה נאמן לו. לקראת מערכת הבחירות הראשונה של 2019 נתניהו הפעיל לחץ על הבית היהודי להתאחד עם עוצמה יהודית, ללא הועיל. עצם ההתערבות של ראש מפלגה, לא כל שכן ראש הממשלה, ברשימה אחרת היא חריגה ביותר, ואף מהווה פגיעה בתקינותו של ההליך הדמוקרטי, כשכל מפלגה אמורה להיבנות מתוך הרצון האותנטי של חבריה, ללא לחץ חיצוני על אופי מפלגתם. מהלך נלוז זה של נתניהו כמעט ולא זכה לביקורת במערכת פוליטית חלשה ומושחתת. בשל אותן נסיבות, לא די אנשים נתנו דעתם לסיבה שבעטייה נתניהו היה מוטרד מהרכב או אופי הרשימה של הבית היהודי. ניתן לשער שהרעיון היה להציג את מפלגת הבית היהודי כימנית יותר, על-מנת להבריח מצביעים ממנה ולחזק את הרשימה החדשה של בנט ושקד, "הימין החדש." הסבר זה עולה בקנה אחד עם סבב הבחירות השני, שנערך אחרי שבנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה. נתניהו לא יכול היה להסכים שתומכיו המובהקים, שיצאו לדרך פוליטית חדשה למענו, יישארו מחוץ לכנסת. ימינה התאחדה מחדש עם הבית היהודי ועברה את אחוז החסימה. בנט, על סבלנותו ונאמנותו, יתוגמל מאוחר יותר בכס ראשות הממשלה. נתניהו למד שהוא לא העריך אל-נכונה את ההקצנה של הציבור הימני: התוכנית המקורית התבססה על המחשבה שבין ציר בנט-שקד לפרץ-סמוטריץ לא תהיה בעייה לצד המתון יותר להצליח בבחירות, ומכאן ואילך נתניהו ידע שאיננו יכול לסמוך על המתינות הזו. תשומת-לב ממוקדת יותר גם באופן שהמשבר החל מתוך רצון של נתניהו להציל את בנט, וגם למהלכים שנתניהו עשה עם רע"ם, כדי לאפשר לבנט מאוחר יותר לגיטימציה להקים קואליציה עם מפלגה ערבית, מאירה את שותפות האינטרסים ביניהם, גם אם אין תיאום ממשי ביניהם (אין לי כלים לקבוע זאת לכאן או לכאן). עדות שלמה פילבר ביוני 2022 סימנה שמשפט נתניהו עתיד להקלע לקשיים, ובכך סללה את הדרך לשיבתו המהירה לפוליטיקה, בסיוע פיזור הכנסת על-ידי ראש-הממשלה בנט. איילת שקד, דמות טראגית במובנים מסויימים, המשיכה לעבוד למען נתניהו גם בבחירות 2022, בהובילה מפלגה בוודאות כמעט מוחלטת אל מתחת לאחוז החסימה, שכל תכליתה הייתה לוודא שמצביעי מרכז-ימין לא יזלגו אל לפיד.

מניעי נתניהו: אף שאיננו בוחני כליות ולב, קשה להמנע מהשערות לגבי מניעי נתניהו. כנגד השערתי, כי נתניהו איננו מעוניין ברפורמה המשפטית ומשתמש בה רק כאמצעי לחץ ליצירת קואליציה אחרת ו/או הסחת-דעת מפני מקצת מרכיביה, עומדות שלוש סברות מקובלות: אחת גורסת שמצבו הפוליטי הרעוע של נתניהו, ובעיקר העובדה שאיבד את כסאו לשהות קצרה, הפכה אותו פגיע לסחיטות ולחצים, ועל כן הוא מוביל מהלך פוליטי שמנוגד לנטייתו השמרנית וה"לסה פייר" שאפיינה את שנות כהונתו הארוכות. שנייה גורסת שכל המהלך נועד לחלץ את נתניהו מצרותיו המשפטיות: הוא מחליש את מערכת המשפט על-מנת שזו לא תוכל לפגוע בו. שלישית לעתים נאמרת יחד עם השנייה ולעתים בלעדיה, וטוענת שנתניהו איננו אותו נתניהו המוכר לציבור: שיכור מכוחו, נטול-רסנים ומבלי שיש לו יותר מדי להפסיד בשלהי שלטונו, הוא עבר תהליך של פוטיניזציה ואכן מאמין שהוא יכול לשנות את המשטר לשלטון ללא מצרים.

הסברה הראשונה, זו שטוענת שנתניהו אך נענה ללחצים של אחרים, חשודה בהיותה מוכרת: עוד מימי כהונתו הראשונה מלעיזים על נתניהו שהוא נתון ללחצים, שהוא מסכים עם האדם האחרון עימו הוא נפגש ואז משנה את דעתו, שהוא עושה רק את מה שאשתו אומרת לו, או רק את מה ששותף פוליטי זה או אחר אומר לו. ולמרות זאת, נתניהו הוא ראש ממשלה כבר שנים רבות, וטרם ראינו אותו מוציא לפועל מדיניות שסותרת את עמדתו האידיאולוגית או את הוויתו, ככל שהיא ידועה לנו. לא מבצע צבאי נועז, לא הסכם שלום מהפכני, לא כניעה לוועדים או לגופי רווחה. פגיעותו של נתניהו ללחצים היא מיתוס בעזרתו הוא משמר את כוחו. הוא מאשים אחרים כשהוא נאלץ לסרב, אבל נמנע מפעולות שנועדו לשינוי מציאות. שנות כהונתו הן שנים של קפאון, של קניית-זמן, של ניווט ספינה ללא זעזועים, בדומה ליצחק שמיר, אחד מפטרוניו המוקדמים.

הסברה השנייה, הגורסת שכל מהלכי נתניהו מכוונים להיחלצות ממצבו המשפטי, פשטנית לטעמי. ניתוח פוליטי שנמנע ממימד אידיאולוגי, ומתעסק רק בכוח המשחית של יחידים כושל בכך שהוא מנסה להסביר פוליטיקה במושגים א-פוליטיים ולעתים אפילו אנטי-פוליטיים. ההנחה שעיסוק בערכים והטבה עם העצמי הן שתי פעולות מנוגדות, כאילו אדם אינו יכול לקדם את ערכיו בה-בעת שהוא דואג לאינטרסים של עצמו, היא בעיקרה הנחה פוריטנית או סגפנית המניחה שעולם ערכים יכול להתקיים רק אם הוא מנוגד להטבה חומרית. בפועל, רוב האנשים שמשתדלים לחיות חיים ערכיים משתדלים לעשות זאת באופן שייטיב עימם חומרית. אין בכך דבר מגונה לכשעצמו, אבל אין סיבה להניח שזה שונה אצל נתניהו. הצעדים שהוא נוקט בהם נועדו להיטיב גם עם מצבו האישי, בוודאי, אבל אין פירוש הדבר שכל שיקול אחר נדחה מפניו. במקום זאת יש לבדוק כיצד השיקולים הללו עולים בקנה אחד עם עולם הערכים של נתניהו כפי שהוא בא לידי ביטוי על פני שלושה עשורים.

היתרון של הסברה השלישית, הפוטיניזציה, היא ההכרה בחריגה של המהלכים האחרונים מאופני הפעולה המוכרים של נתניהו. נתניהו, כפי שמנהיגותו היתה מאז 1996 ועד היום, מודע לריסונים ובלמים הדרושים לממשלת ישראל כדי להמשיך במדיניות הבלתי-סבירה שלה. הוא מבין היטב שמערכת משפט חזקה ומוערכת, בעלת קשרים אישיים ומקצועיים בחו"ל, מספקת לצה"ל את מעטה ההגנה הדרוש לו לפגיעה בזכויות של פלסטינים. הוא מודע לערך ההסברתי של מעמד ישראל בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הוא מבין היטב שחוסנה הכלכלי של ישראל וקשרי אליטות ההון בארץ עם אליטות הון במערב מהווים נדבך חשוב באסטרטגיה הגיאו-פוליטית של ישראל. אם נתניהו באמת פועל לפגוע בדברים הללו, ייתכן שהוא איננו אותו נתניהו.

מה הלאה? כאמור, היות שקשה לי להאמין שנתניהו מעוניין בחקיקת הרפורמה במלואה ובהמשך הקואליציה הקיימת, אני סבור שהקיצוניות של החודשיים האחרונים נועדה להפעיל לחץ על גופים אחרים לשתף פעולה עם נתניהו, או לספק להם את העילה לבגוד בבוחריהם ולהכנס לקואליציה עם נתניהו. מה דמות תהיה לכך בדיוק אינני יודע, אבל את הצדקות "המבוגר האחראי" ו"החלטות קשות" אני מכיר היטב, וגם את הפרצופים אפשר לנחש, בין אם בסוף יהיה זה יאיר לפיד שיחליף את סמוטריץ באוצר, או גנץ שיתמנה לבטחון, או הצנחה פתאומית של נטול המנדטים אהוד ברק.

התקשורת מורגלת בשיח של מנהיגי שמאל שבאים לחזק מנהיגי ימין בצרה, וכפי שדורות של היסטוריונים התפרנסו מהויכוח אם וייצמן ודיין כפו על בגין את הסכם השלום עם מצרים, או ששרון ורפול כפו עליו את מלחמת לבנון, אפשר שנראה דיון דומה גם כאן. מה שמצער הוא שמצביעי ימין מסרבים להכיר באסטרטגיה הכושלת של הכוח: הם ממשיכים להאמין שהמנהיג הבא שמדבר ברטוריקה אלימה ומאיימת יוכל לסיים את הסכסוך באבחה, מבלי לבוא חשבון נפש עם עצמם, מדוע מעולם לא מימש אף-אחד מן המנהיגים הללו את איומיו. טענת הדיפ-סטייט, כאילו גורמים פנימיים בלבד אוזקים את ידי המנהיג הימני ממימוש תוכניותיו, מתבררת כשגויה בימים אלה יותר מאי פעם: רטוריקה ימנית חסרת-מעצורים מביאה לביקורת חריפה מן העולם, ופוגעת ביציבות המדינה. מדיניות גיאו-פוליטית מושכלת למדינת ישראל מחוייבת לקחת בחשבון גם את הצורך הדיפלומטי להסתמך על העולם.

יכול להיות שמפגינים רבים מדי לא לקחו חלק במחאה ב-2011, בין אם מפאת הגיל או המצב הסוציו-אקונומי. יכול להיות שהם שכחו איך היא נגמרה. יש שם רמזים: בין אם יעברו מקצת החוקים או רובם, בין אם הקואליציה תשרוד שנה או שנתיים לפני שישתנה הרכבה, בין אם יריב לוין יבחר את נשיא בית המשפט העליון הבא ובין אם לאו – שינוי רדיקלי לא יהיה כאן. דיקטטורה לא תהיה מהסיבה הפשוטה שאנחנו עברנו לעידן פוסט-דמוקרטי. אין צורך בדיקטטורה, שפוגעת בבטחון האישי, כדי לבסס את השלטון. אופי השלטון הפוסט-דמוקרטי הוא כזה ששומר על חירויות הפרט כדי להפחית את הצורך במחאה.

מעשית: ההערכה שנתניהו איננו מתכוון להעביר את הרפורמה במלואה איננה טיעון נגד המפגינים. ודאי שציבור צריך למחות על מהלך שעלול לפגוע בזכויות הפרט, גם אם מדובר רק בבלוף, במהלך שהוא תכסיס ולא עתיד להתקיים. עצם הדיבור עליו הוא סכנה לדמוקרטיה. מעבר לכך, טבעו של בלוף הוא שלפעמים הוא מתקיים, פשוט מתוך הצורך להמשיך אותו, ואז אין לדעת אם מלכתחילה היתה כוונה לקיים אותו, או שהוא היה בלוף שהתממש.

מתוך הכרה שלא יהיה שינוי רדיקלי בפריוולגיות של ההגמוניה האחוס"לית, גם אם הרפורמה תעבור, יש צורך דחוף לחשוב על היום שאחרי, ועל הפגנה כנגד הממשלה באופן שאיננה נענית לדפוסי-החשיבה שהממשלה הזו מקדמת. על כך ארחיב בחלק הבא של הדיון.