בין שנאה לפחד: לקראת היפותיזה מיזופובית

מבין הערותיו המחכימות הרבות של פטר קריקסונוב ל"האמן ומרגריטה" נחרתה אחת בזכרוני במיוחד, לפיה הפחד היה בעיניו של בולגקוב המידה הגרועה ביותר בנפש האדם. היחס המזלזל לפחד הוא ידוע, והוא נקשר לא רק עם מושגי חולשה, אלא בעיקר עם חוסר-מעש. הפחד כגורם משתק מרכזי. זהו אמנם יסוד חשוב בפחד, אך כבר הערתי בעבר, אגב דיון במיתוס מגדל בבל, כי הפחד יכול לשמש גם מניע לעשייה ויצירה וכך להיות כוח מפרה. כבכל החלוקות הדיכוטומיות בין רגשות "חיוביים" ל"שליליים" יש סיבה ותכלית שמשמרת את קיומם של הרגשות השליליים, גם אם משתמרים עימם דברים רבים שהם חסרי-תועלת ואף הרסניים.

היחס לקבוצות מיעוט שונות מנוסח לעתים כשנאה ולעתים כפחד, ולא הצלחתי למצוא כלל כלשהו הקובע אם היחס השלילי יתואר כפחד או שינאה: מיזוגיניה, קסנופוביה. אבל דומה שדווקא הפחד קנה לו שביתה בעת החדשה כתיאור הולם יותר: איסלמופוביה, הומופוביה. שונאי-היהודים לא אימצו ע"פ רוב את תווית הפחד, יודופוביה. התווית המקובלת לאחת השנאות הותיקות ביותר בעולם המערבי היא סטרילית: אנטישמיות, חפה מרגשות ונטולת-יהודים.

התקבלותה של תווית הפחד לרגשות הללו מצביעה, בצדק, על יסוד שקיים בשינאה הזו. יש מבין השונאים שמוכנים להודות בה בכל פה: אין להם סיבה להכחיש שהם אכן חוששים מעליית האיסלאם באירופה, למשל. אחרים יראו בפחד סימן לחולשה, וידחו את הטענה שיש כאן פוביה. אין הם הומופובים, אלא הם דבקים בחוקי האל. גם אם לא בכולם, כמובן. ייתכן שאימוץ התווית הזו נועד לבזות את המחזיקים בעמדות האלה, לאמור: פחדנים אתם, על-כן אינכם מוכנים להעניק לקבוצה זו זכויות שוות או יחס שווה.

כבר מתיאור זה של הגישות השונות לפחד עולים שני היבטים חשובים שלו: יש בפחד יסוד רציונאלי ואי-רציונאלי. כאשר יש יסוד סביר לחשש, הוא מעניק לגיטימציה לפחד, ומעודד את הכורח לפעול על-פיו. הצד החרדתי-כפייתי שבפחד, לעומת זאת, איננו מעוגן במציאות, ויכול להוביל לפעילות שאיננה רק חסרת-הגיון, אלא גם מזיקה. אלו הנכונים לאמץ את תווית הפוביה עושים זאת על-מנת לבסס את השינאה שלהם כסבירה.

ביסוס הלגיטימציה של הפחד שגוי מבחינה תיאורטית במקרים אלה, כאשר כל בחינה תוכיח שמושא הפחד איננו מהווה איום ממשי. רוב מוחלט של המוסלמים איננו פוגע במערביים חפים-מפשע. הומוסקסואליים אינם מערערים על מעמדה הבטוח של המשפחה או על יציבותם של יחסים הטרוסקסואליים. ככלל, מהגרי עבודה ופליטים אינם מקפחים פרנסתם של תושבי המקום.

רטוריקת הפחד, אם כן, היא כלי שרת אפקטיבי בידיהם של אלו הניזונים מפוליטיקה של פחד. בין אם הם מאמצים את התווית או דוחים אותה, הם מרבים פחד בעולם לצמצם את מקומו של השלום. אמנם מבחינה פסיכולוגית ישנו מימד של פחד בשנאות הללו, לפעמים כזה המגיע לכדי חרדה קיומית. אבל מימד זה איננו נמצא בבסיס, ואין לאפשר לו לתת מעטה של לגיטימיות לפוליטיקה כזו. יש לקרוא לה בשמה: שינאה, ולא פחד. פוליטיקאים המבקשים ללבות את הפחדים הללו להעלאת כוחם הם שונאי-זרים, שונאי-מוסלמים, שונאי-מהגרים, שונאי-יהודים, או שונאי-הומואים. אחרי שמכירים בגרעין הפוליטיקה הזו כרטוריקת שינאה, יש לחשוב על הכלים החוקיים הקיימים כדי להילחם בה, תוך האיזונים הנדרשים מדמוקרטיה, המבקשת להגן על חופש הביטוי, ההתאגדות והתנועה.

התנצלות מאוחרת

במקרים שיש כלים רבים במיוחד לשטיפה, למשל אחרי אירוח, או אחרי כמה ימים עמוסים שלא התפנינו להדיח אותם, אני מאזין לתוכנית רדיו לילית בזמן השטיפה. מוזר. כאילו אני מעדיף להקשיב לצרות של אחרים במקום להיות לבד עם מחשבותיי, בזמן ששאריות המזון נדחקות מהכלים בזרם המים החמים, באצבעות הדוחפות אותם, הסמרטוט המקרצף, והסבון. החוויות שלהם שונות כל-כך משלי, ואני לומד. לומד שהנחת-היסוד של הבלוג הזה שגויה. נראה לי שכל פרסום של כתיבה צריך להניח שיש יסוד אוניברסלי במחשבה שלי, בחוויות שלי, כזה שאפשר לתקשר אותו אל האחר. אבל אם האחר נשמע כל-כך רחוק ושונה ממני אולי אין זו אלא אשלייה של הכותב כאילו סיכוי כזה לתקשורת קיים בכלל. המים ממשיכים לזרום, במורד מפל המחשבה.

מאזין מתקשר ומציג עצמו בשם בדוי. הוא בן שמונים. בנעוריו, כשהיה בן שש-עשרה או שבע-עשרה ניתק קשר מאהובתו דאז בפתאומיות, ללא הסברים. בשנים האחרונות המצפון מייסר אותו על-כך, והוא מבקש להיפגש עימה ולהתנצל בפניה. למרות כל נסיונותיו, פגישה לא התאפשרה. היא לא סירבה להיפגש, אבל כל פעם הפגישה בוטלה בתירוץ כלשהו. [משמע, אני חושב, שגם היא נושאת את הפגיעה ההיא כזכרון חי. אחרת, לא הייתה חוששת להיפגש. אפילו להסגיר שהיא עוד פגועה איננה מעיזה, אחרת הייתה מסרבת וחסל]. אמנם, הייתה פעם אחת שהתקשר ובעלה ענה, ודרש שיפסיק להתקשר, ואם לא יפסיק, הוא יצטרך לגרום לו להפסיק. אבל אחר-כך הוא שוב שוחח עם חברת-נעוריו, והיא הכחישה שבעלה היה אומר דבר כזה, או שהיא מרגישה כך. ובנוסף, הוא מספר שאשתו אומרת לו להניח לסיפור ולהפסיק להתקשר.

מתוך הסיפור אני משער שיש שלושה הסברים למרדף אחרי ההתנצלות, עם אפשרות לחפיפה ביניהם:

נרקסיזם: המבקש להתנצל מאמין שאנשים סוחבים איתם כל פגיעה שהוא פגע בהם, שהאופן שבו הוא נגע בחייהם של אחרים הותיר רושם עמוק, ומבקש להוכיח לעצמו שכך הדבר דרך הפגישה הזו. אמנם, בסיפור עצמו יש רמז שכאן הוא צודק, אבל לא בזה העניין. אדם צריך לדעת שלפעמים הוא נהג שלא כשורה באחר, וגם ללא ההתנצלות שלו האחר המשיך בחייו. ההתעקשות על המפגש מסגירה ייחוס כוחות מיוחדים להתנצלות שלו, שגם אחרי שישים שנה ויותר כדאי להמתין לה.

ארוטיקה: הוא מבקש לחדש איתה את הקשר כי המחשבה של הקירבה אל אהבת נעוריו מסעירה אותו. אם הוא מצפה לרומן מחוץ לנישואים (של שניהם, כי הרי הוא גם שוחח עם בעלה) אינני יודע ואין זה חשוב. שאלת המימוש של המתח האירוטי משנית בתור המניע. המרדף המחודש אחר מישהי שהייתה איתו בקשר רומנטי בגיל הנעורים הוא המצביע על היסוד הזה, וסביר להניח שקשור גם לטינה כלשהי שאשתו חשה כלפי העיסוק בסיפור. בנוסף, הדרישה לפגישה פנים אל פנים מרמזת על כך. בכל שיחות הטלפון בהן הוא ניסה לקבוע את הפגישה יכול היה כבר לשפוך את לבו ולמרק את מצפונו, אבל הוא משהה את ההתנצלות מתוך ציפייה למפגש פנים אל פנים.

מירוק המצפון לשם ביקורת על אדם שלישי: אפשרות נוספת היא שאדם קרוב אליו חווה מקרה דומה של פגיעה, והוא מתקשה להיות שלם עם הסימפטיה שהוא חש כלפי הקרבן, משום שהוא עצמו היה הגורם לפגיעה דומה בעבר. זהו כשל נפוץ במחשבה האתית של ההמון: אנשים מניחים, בשגגה וביוהרה, שהם עצמם אנשים מוסריים, ומודדים דילמות מוסריות שונות לפי התנהגות העבר שלהם. רבים אינם מסוגלים לראות שיש פגם אתי בהתנהגות של מישהו שמזכירה התנהגות שלהם (המכשול הזה מהווה קושי עצום בשיח הציבורי בישראל על הכיבוש, דרך אגב). ההתעקשות שלו על הצורך למרק את המצפון מעלה אצלי חשד שהוא מרגיש צורך לגנות את המעשה שלו, ולכן לנהוג אחרת, כאילו ההתנצלות באמת יכולה למחוק את המעשה, ובכך לאפשר לו לשוב ולגנות את המעשה ולחוש סימפטיה כלפי הקרבן.

בעודי מתלבט בין האפשרויות הללו, הפסיכולוגית באולפן מנסה לברר מה גרם למאזין לחשוב על המקרה אחרי כל-כך הרבה שנים. תחילה הוא מתקשה להצביע על אירוע, אבל אז נזכר שבתו עברה חוויה דומה, "ואולי אפילו משהו גרוע יותר" [כלומר, מירוק המצפון שלו מתחיל בהמעטת חומרת המעשה שלו ביחס לפרידה הכואבת של בתו. אבל מצד שני, ברור שהוא חושב שבן-הזוג לשעבר של בתו חייב לה התנצלות, וכדי שהוא ירגיש שלם עם הציפייה הזו, הוא רוצה לנהוג כך בעצמו]. מובן שאני חווה גאווה וריגוש קל (שכעת אני מתייחס אליהן בזלזול ומבוכה כלשהי) על כך שניחשתי את המניע הזה עוד קודם שהוא סיפר עליו.

אף שפרטי הסיפור הם ספציפייים מאוד, ואינני יכול להזדהות עמם, העיסוק בו נובע משאלות אחרות שמטרידות אותי. יש אנשים שלא נהגתי בהם כשורה, עלבונות שעלבתי בחברים או מכרים שלא היו ראויים ליחס כזה ממני, או דברים שעשיתי בבלי-דעת ורק בדיעבד התברר לי שמישהו נפגע מחוסר תשומת-הלב שלי לתחושותיו (או תחושותיה, כמובן). לפעמים זכרון-אשמה כזה מציף אותי על כל פרטיו, ואני מתקשה להכיל אותו. לרגע אני אפילו עשוי לחשוב שראוי שאמצא את האדם ואתנצל.

אחד הדברים שמונעים ממני לעשות כן הוא החשש מהחוויה ההפוכה: באותה מידה שאני פגעתי באנשים, יש אנשים שפגעו בי. מהם שעשו זאת בכוונת-מכוון, מסיבה זו או אחרת; מהם שעשו זאת בבלי-דעת. בין אלה שעשו בבלי-דעת, אני מניח שיש כאלה שבדיעבד התברר להם, ושיש כאלה שלא יודעים עד היום שפגעו בי, או שאינם נושאים את זכרון המילים הפוגעות באותה עוצמת-הרושם שנותרה אצלי. אני יודע שאם יבואו להתנצל, אעמוד בפני ברירה עגומה: הדבר הראוי והמקובל לעשות הוא לקבל התנצלות ברוחב-לב ולבטא מחילה. אבל פתאום הקוד החברתי הזה נדמה שגוי בעיניי. הוא הולם התנצלויות בהווה: חיכוך עם עמית לעבודה או עימות עם חבר או בן-משפחה צריך להיפתר על-מנת להמשיך את הקשר. ההתנצלות והמחילה הן חלק מתהליך של ריפוי והתמודדות, ואפשר לדבר בהן על טעויות, על דרכי התמודדות בעתיד, על פשרות שהצד הפוגע יצטרך לקבל על עצמו, וכן הלאה. לא כן בהתנצלויות של קשרים מן העבר: עם ההתנצלות או בלעדיה, לא אמשיך להיות בקשר עם האדם הזה, הפגיעה לא תימחק, והמציאות שנוצרה בזמן ההוא (עלבון, מפלה, שברון-לב וכן הלאה) עומדת בעינה. ההתנצלות איננה חלק מתהליך כולל של שינוי, אלא רק בקשה להסרת אחריות מההנאה שהצד הפוגע נהנה בזמן הפגיעה.

על-כן, למרות שאני נושא זכרונות-אשמה רבים ונכון להתנצל ולקחת אחריות על כל מקרה כזה, אינני מרגיש שראוי שאני אצור קשר עם מי שעלבתי בו ואבקש את הסליחה. אני מקווה שההחלטה הזו איננה נשמעת כפחדנות, כי היא כרוכה במאמץ כביר לשים סייג לנרקסיזם המקנן בי, לדחפים האירוטיים שלי, ולחיפוש הילדותי אחר מירוק המצפון והסרת האחריות. החשש לעמוד בסיטואציה הפוכה מסגיר גם משאלה, כמובן, כדרכו של כל חשש. הרי ידועים המקרים בהם מישהו דוחה את ההתנצלות בנדיבות ("לא, לא, אתה לא צריך להתנצל, זה בסדר"), כשהצד השני לא התכוון להתנצל בכלל, ובכך נחשפה הציפייה שהתנצלות תהיה הולמת במקרה הזה.

התוכנית הסתיימה, הכלים הודחו ועומדים לייבוש. אני יודע ששגיתי לא פעם: בדברים שאמרתי, או שהייתי צריך לומר ושתקתי. במעשים שיכלו להתנהל אחרת. ואולי לא יכלו, אבל הדטרמיניזם הזה לא מצדיק אותם. אני זוכר ומנסה ללמוד מטעויות, להשתפר. זוכר יותר ממה שנדמה לך. אני משתדל לזכור את האמירה של ברנר, גם לגביי, גם לגבי אחרים, ולדעת כי "אין טוב האדם, ואין רע האדם. יש מצוקת האדם". אם יש בך זכרון כואב של עלבון ממני, אני מבקש ממך סליחה, מבלי להטריד את מנוחתך.

 

אובדן העצבות

תושב טיפוסי של העיר ניו יורק יבקר במרפאה, סביר להניח, מתישהו בשנה הקרובה. אם הרופא שלו ממלא אחר עצת הממונה על בריאות הנפש בניו יורק, הוא יבקש למלא טופס ששואל: "במהלך השבועיים החולפים, באיזו תדירות הוטרדת מאחת הבעיות הבאות?"

1. עניין פחות או הנאה מועטה בפעילות כלשהי.

2. תחושת דכאון או ייאוש.

3. קושי להירדם, לישון, או שינה מוגברת.

4. תשישות, או מעט מדי אנרגיה.

5. חוסר-תיאבון או אכילת-יתר.

6. תחושות שליליות לגבי עצמך, כשלון, או שאכזבת את עצמך או את משפחתך.

7. קשיי ריכוז, למשל בקריאת עיתון או צפייה בטלוויזיה.

8. תנועה או דיבור כה איטיים שיכלו לבלוט לסביבה; או לחלופין קופצניות והיעדר-מנוחה, תנועת יתר.

9. מחשבות שמוטב היה לך למות; או מחשבות על פגיעה עצמית. (עמ' 144)

prescreening survey

כך נפתח הפרק השביעי בספרם של אלן הורוויץ וג'רום ווייקפילד "אובדן העצבות", שכותרתו "הפיקוח על העצבות". כותרת המשנה של הספר תופסת את העין ומציתה את הדמיון אך יש בה גם כדי להטעות: "כיצד הפסיכאטריה הפכה את הצער הנורמלי להפרעה דכאונית". למרות התקציר הזה, הספר איננו מבקר את הטיפול הפסיכיאטרי בדכאון, ובוודאי שאיננו מגנה טיפול פסיכולוגי. משהו בכותרת הזו נועד לקרוץ, אני חושד, לשונאי הפסיכולוגיה, בין אם אלה מדחיקנים מקצועיים המסרבים להכיר או לדון בבעיותיהם, או בשרלטנים, כהנים, ורופאי-אלילים שונים המתפרנסים מאנשים פגיעים או בודדים שאינם מטפלים בקשייהם כיאות.

אבל התעמקות חוזרת בכותרת תבהיר את מה שהספר טוען בבירור: אין כאן התנגדות לטיפול הפסיכיאטרי בדכאון קליני ממש, אלא בהרחבת הטיפול בדכאון הקליני לכלל מצבי-הרוח, מבלי לחפש הקשר. טופס השאלות שצוטט לעיל ממחיש זאת היטב: הוא מתמקד בתסמינים בלבד, ואיננו שואל אפילו שאלה אחת של הקשר. והרי יש הבדל עצום בין מי שאחד התסמינים הללו תקפים לגביו מבלי שהיה שינוי בחייו בשבועיים האחרונים, לבין מי שחש חוסר-תיאבון או חווה קשיי ריכוז משום שחווה אובדן, פרידה, פיטורין, עמד לפני בחינה גדולה וכן הלאה. אמנם, אירועים קשים כמו שכול, פרידה, פיטורין, לחץ, אובדן וכן הלאה יכולים לגרום לדכאון קליני, אבל הם גם יכולים לעורר "צער נורמלי", כפי שהמחברים מגדירים זאת, שאפשר וצריך להתגבר עליו בכלים קהילתיים, חברתיים, או פסיכולוגיים, אך מבלי לאוץ לעבר הטיפול התרופתי. הטיפול התרופתי לצער נורמלי מתכחש ומתנגד לצער כמרכיב בלתי-נמנע בהוויה הקשה של העולם.

ווייקפילד והורוויץ הגונים דיים כדי למנות את הטענות בעד הזיהוי המוקדם (ליתר דיוק: הטרום-זיהוי של הדכאון, המופעל כלפי כלל האוכלוסייה): נסיון מניעה של פגיעה עצמית, סבל ממושך של הסובלים מדכאון עד שיאובחנו, ועוד. אבל יתרונות הגילוי המוקדם של אלו הסובלים מדכאון יוצאים בהפסד החסרונות של שאר האוכלוסייה החשופה לפיקוח המתמיד הזה, שדוחף לזיהוי שגוי של צער נורמלי כדכאון:

הסינון המוקדם (Prescreening) הוא מענייננו במסגרת הטיעון הרחב יותר שלנו משלוש סיבות: ראשית, הסינון המוקדם מהווה בעצמו מיני-פתולוגיזציה של חוויות רגשיות נורמליות שעלולה להוביל לתיוג, סטיגמה, או ספקות עצמיים ודאגות אחרות. כיוון שהסינון המוקדם מבוסס לרוב על מספר מצומצם של שאלות לגבי תסמינים של עצבות, כמעט כל מקרה של צער עמוק מזוהה כדגל אדום פוטנציאלי. […] שנית, הסינון המוקדם במוסדות ציבור, כגון מרפאות ובתי-ספר שנדון בהם מאוחר יותר, שולח לשלב השני של אבחון DSM את כל אלה בקהילה שהשיבו תשובות המעידות על צער עמוק […] שלישית, מגבלות של זמן וכסף גרמו לסוג של טקטיקת-הונאה, ובה אמצעים שמלכתחילה הוכנסו למטרות של סינון מוקדם משמשים לסינון של האבחון המלא. (עמ' 149-150).

אחת הטענות המעניינות בספר נמצאת בפרק החותם את הספר, כשווייקפילד והורוויץ מפנים אצבע מאשימה לא כלפי הדיסציפלינות של פסיכולוגיה ופסיכאטריה, אלא דווקא לתחומים אחרים במדעי החברה, שיכלו לשמש, לטענתם, כחסמים מפני התהליך הזה של התרחבות הפסיכאטריה אל עבר עולם הרגש הנורמטיבי, ותחת זאת שימשו כמאפשרים (enablers). אבל אם הצגת הציפייה ממדעי החברה להשפיע על תפיסות פסיכולוגיות ופרקטיקטות פסיכיאטריות מעניינת לכשעצמה, פירוט הטענה מתמסמס בפרק. נראה שהמחברים פונים לאמירות גורפות מדי, מאשימים אנתרופולוגים בכך שאין הם עוסקים די הצורך בהשוואות בין-תרבותיות, ומאשימים סוציולוגים שהם משתמשים ללא הבחנה במושגים כמו "מצוקה" ו"דכאון" (והרי היא הנותנת – אם הפסיכולוגיה יוצרת טשטוש מיותר, למה להלין על השימוש של סוציולוגים בטרמינולוגיה פסיכולוגית?). אבל למרות ההאשמות מופרזות, יש בטענה כדי להצביע על הדרך לתיקון: הדגש על הזיהוי המוקדם של הדכאון התמקד בשאלון סובייקטיבי של חוויות אישיות, בעוד שאחד המדדים שראוי להפעיל לצידן הוא ביחס לחברה הסובבת ולמקובל בהתאם לנסיבות. במילים אחרות, הכנסת "האדם הסביר" של עולם המשפט לתוך השיקולים של אבחון הדכאון.

9780195313048

אבל מעבר לשאלות של האבחון וההשלכות של שאלוני-אבחון גורפים לכלל האוכלוסייה, עולה גם תהייה לגבי עצם הרצון להעלים את עקת הקיום בדרך כימית. המחברים פותחים באנקדוטה על מבקר תיאטרון שכתב אגב הפקה חדשה של "מותו של סוכן" שכיום היו מציעים ללומאן פרוזק, וחסל. ההערה המשועשעת הציתה פולמוס סביב השאלה אם ווילי לומאן סובל מדכאון, כאשר ארתור מילר עצמו דחה את הניתוח הזה. הגישה הכימית למועקות של החיים איננה רק החלפת תלות בחומרים ממכרים מסוג אחד (בעלי תדמית שלילית) בסוג אחר (בעלי לגיטימציה מדעית). היא מכילה מתח שמאפיין את התרבות האמריקאית בין רטוריקה דתית-אידאליסטית המאמינה בחיי-נפש עצמאיים בכל מאודה, לבין פרקטיקות מטריאליסטיות התרות אחר פתרון לכל בעיות הנפש והרוח דווקא בחומר. מתח נוסף המתגלה דרך המתח האידיאליסטי-מטריאליסטי קשור לעולם הצריכה: הפרסום מדגיש את השמחה ומתכחש אל צער העולם כדבר שברגיל, אך אנשי הפרסום יוצרים חסר תמידי (ומכאן גם צער, ואף דכאון) כטקטיקה מעשית. ההוויה של תרבות עצובה המתאמצת להסתיר זאת מובילה באופן טבעי לחיפוש פתרון לעצבות דרך האמצעי היחיד המוכר לה: צריכה מוגברת של חומרים שנועדו להעביר עצבות. המגמה הזאת מביאה לידי התנגשות בין הפסיכולוגיה לפסיכיאטריה, שמלכתחילה לא הייתה צריכה להיווצר, ונראה לי שהיא תולדה של כוחות השוק ולא של המדע והמחקר: התרחבות תפוצת התרופות משמעה שהפסיכאטריה משרתת אנשים שמבקשים לברוח ממקורות העצבות שלהם, במקום להתמודד איתם בכלים פסיכולוגיים, באופן שיאפשר להכיר בהם וללמוד לחיות איתם.

עם זאת, חלק מהמגמה הזו מתרחש בשל חברות התרופות הפסיכיאטריות, ולא בקרב הרופאים הפסיכיאטרים עצמם. נקודת מפנה חשובה שווייקפילד והורוויץ רואים בהקשר זה היא ההסכמה של מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) ב-1997 לחברות תרופות לפרסם את מוצריהן לצרכנים ולא לקהילה המדעית והטיפולית.

פרסומות "היישר לצרכן" מנצלות את היעדר האילוצים ההקשריים כשהן מציגות אנשים בעלי תסמיני DSM אך מבלי להציג אותם כסובלים ממחלות נפש בהכרח, אלא כאילו הבעיות שלהם נעוצות בקשרים אינטימיים, בעבודה, או בקשיים להשיג יעדים שחשובים להם. לדוגמה, פרסומת לפקסיל (Paxil) מראה אישה בצד אחד כשבעלה ובנה בצד השני, עם רשימת תסמינים שנובעים מאבחון של דכאון קליני שמפרידה בין שני הצדדים. הפרסומת מרמזת שתסמיני דכאון הם הגורם, ולא התוצאה, של בעיות המשפחה. פרסומות אחרות מראות אנשים שנוטלים תרופות נוגדות-דכאון ונהנים מאינטרקציות מספקות עם בני-משפחה, חברים, ושותפים לעבודה כתוצאה מכך. […] פרסומות "היישר לצרכן", אם כן, מנצלות את הגדרת הדכאון כמבוססת-תסמינים על-מנת לטשטש לחלוטין את הגבול שבין צער נורמלי והפרעה דכאונית […] תוצאה נוספת של פרסומות אלה היא עקיפה של מקצוע הפסיכאטריה. הן מעודדות את הצרכנים "להיוועץ ברופא" מבלי לציין במפורש איש-מקצוע של בריאות הנפש. כתוצאה מכך, הגידול העיקרי במרשמים לתרופות נוגדות-דכאון חל בקרב רופאי המשפחה, ולא בענף של בריאות הנפש. (עמ' 185-186)

הספר של וויקפילד והורוויץ חשוב, בראש ובראשונה במסגרת דיון פתוח על ההתמודדות שלנו, שלי ושלך, עם העצב שמרכיב את החיים של כל אחד מאיתנו. אבל הוא חשוב גם כמרכיב נוסף של חברת הצמיתות הצרכנית המתפתחת, ובשל ההיבטים החברתיים החשובים שלו צר לי שלא שמעתי עליו יותר מאז שיצא ב-2007.

 

Horwitz, Allan V. and Jerome C. Wakefield. The Loss of Sadness. How Psychiatry Transformed Normal Sorrow into Depressive Disorder. Oxford and New York: Oxford University Press, 2007.

 

יודע חקלאי פיקח

כשכתבתי על ריבונות המזון של הפרט, על ההזדמנויות להתנסות בחקלאות או גננות בקרב יחידים, חשבתי בעיקר על תלמיד שלי בעבר, שלפני כשנה וחצי כתב לי וסיפר שהוא ובת-זוגו קנו חווה, ומעת לעת הוא משתף אותי בחוויות שמעוררות אצלי קינאה והערכה (לצד ידיעה עגומה שלא הייתי מסוגל ליהנות מעבודת כפיים כזו בעצמי). אחרי שסיפר לי בקיץ שעבר על ההצלחות שלו בעונה החולפת, תהיתי עד כמה החווה מספקת את צרכי המזון שלהם (ידעתי עוד מלפני כן שאין הם מקיימים אותה כעסק). התשובה שלו עוררה אצלי הרבה מחשבות על היעדר ריבונות מזונית, ואולי עוד לפני-כן היעדר כמעט מוחלט של אוטונומיה או הכוונה עצמית בכל הקשור למזון אצלי, ואצל רוב האנשים שאני מכיר. הקרוב ביותר לזה הוא בחירות צרכניות מסויימות.

כפי שאמרתי בפוסט הקודם בנושא, אינני מתכוון לדבר באידיאליזציה על שיבה אל הטבע, או לגנות את סגנון החיים שבו גדלתי ושבו נוח לי. זו תהיה צביעות גדולה מדי. אבל יש משהו מדאיג, ולא חכם במיוחד, בתרבות שרוב האנשים בה יודעים להשיג את הדברים הנחוצים לקיומם באופן המיידי ביותר רק כשהם נמצאים על מדף. את הציור בספרי הילדים על זרע שנשתל וצומח אמנם מכירים, אבל ידע עצום שנצבר במשך אלפי שנים לגבי התהליך הזה הוא כיום נחלתם של מעטים. בפוסט הקודם דיברתי על העובדה שלצד אובדן הידע, גם אמצעי הייצור והגידול הופכים למוגבלים יותר. חשוב לי להדגיש: אינני מדבר בחרדה על דחיפות הכנסת לימודי חובה של חקלאות, לקטות והישרדות לבתי-הספר. אני מצביע על תפנית מוזרה של התרבות, שהיא תולדה של העיור, אבל נראה לי שכמו הרבה דברים אחרים בתרבות המערבית גם נובעת מהצמיחה המואצת של חברת השפע לאחר מלחמת העולם השנייה. זו תפנית מוזרה כי היא פועלת בניגוד לאינטרס ההישרדות האנושי של פיזור ידע קריטי כזה בחלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה. העובדה שהתלמיד שלי לא הקים חווה שמקיימת את צרכי משפחתו, אבל מודע (יותר ממני, יותר מרוב האנשים שאני מכיר) לדברים שכרוכים בסיפוק הצרכים הללו קשורה לאווירה שבה אני מציג את הדברים, ועל כך אני מוסיף ומעיר שיש מקום להגדיל את האפשרויות להתנסויות כאלו למעוניינים בכך.

אני פותח בציטוט הפיסקה שגרמה לי לשאול אותו, ואח"כ אמשיך למכתב התשובה שלו, שאני מביא כאן במלואו.

[מובאה מתוך מכתב מה-27 באוגוסט, 2014]

אחרי אביב איטי עבור הירקות, הקיץ הביא איתו נפלאות. למרות אינספור טעויות של טירונים, היה לנו יבול עצום של עגבניות, לפתות, שעועית, אפונים וקישואים צהובים. איבדנו את רוב שתילי התירסים בגשמי האביב, אבל אלה ששרדו הם ענקיים ומאוד מניבים. המלפפונים היו הצלחה מתונה. תפוחי-האדמה שלנו נראים שמחים, ואספנו כמה כשהם עוד היו זעירים, והם היו מעולים. שלא כמו קישואים, שמהר מאוד אין מה לעשות איתם, בטוח נוכל להשתמש בכמה עשרות התפודים שכנראה יישארו לנו, אז אולי נשתול עוד בשנה הבאה. מבין האבטיחים ששתלנו, יש אחד שהגיע למשקל של כארבע וחצי קילו (אין לנו מושג מתי לאסוף אותו), ועוד אחד במשקל של כקילו וחצי. כרוב הניצנים היה אכזבה ענקית, ורק שתיל אחד שרד והוא עוד רחוק מלהבשיל (אבל נראה מאוד בריא!). השגנו גם שש אפרוחי תרנגולות (אבל נראה שבטעות יש לנו 5 תרנגולות ותרנגול), ובדיוק בשבוע שעבר התחלנו לאסוף ביצים משני האורפינגטונים, מה שהיה די מרגש. מסתבר שמאוד פשוט לגדל תרנגולות, הרבה פחות עבודה מכלב. אחרי כמה חודשים של לצאת כל בוקר למלא את האבוס ודלי מים, יש לנו עכשיו ביצה שמחכה לנו כמעט כל בוקר! כשכל התרנגולות יגיעו לבגרות, אמורות להיות לנו כשלוש ביצים ביום. לעצי הפירות הייתה שנה נוראית, וכנראה שזה המצב בכל הסביבה, אז אולי זו לא לגמרי אשמתנו.

[מכתב מה-22 בספטמבר, 2014]

תשובה מהירה על קיום עצמי [self-sufficiency]:

אני בספק אם ייצרנו אפילו 10% מהמזון של עצמנו השנה. אולי הגענו ל-50% במשך שבוע או שניים בקיץ, כשאכלנו כמות מטורפת של קישואים ולפתות. בחודשי החורף ירדנו לאפס אחוז בעצם, אם כי ייתכן שיש לנו אספקה של חמוצים לשנה מלאה.

אני אכן ארצה להגדיל את הכמות הזו במשך הזמן. [בת-זוגי] מקווה לעבור לעבוד במישרה חלקית בשנים הקרובות, מה שיאפשר לנו לתחזק חווה שאפתנית יותר. תיאורטית יש לנו מספיק קרקע כדי להגיע למצב של קיום עצמי מתון מתישהו. החווה שמספקת את עצמה האופיינית ב[איזור זה] יושבת על כ-30-40 אקרים [כ-150 דונם], אבל כשני-שליש מהשטח הזה היה מיוער. לנו יש 8 אקרים [כ-30 דונם], ואנחנו מתכננים להמשיך לחמם את הבית בפרופאן ולא עם עץ, כך שהקרקע שלנו כמעט מתאימה בשטח שלה (אם קראתי נכון את שטר הקניין, החווה שלנו הייתה פעם חלק מחווה משפחתית של כ-40 אקרים עד שנות החמישים, ואנחנו במרחק של שני דורות רכישה בלבד מהמשפחה ההיא).

כרגע אנחנו בלתי-תלויים בשביל ביצים, וזה משביע רצון. האמת היא שזה נכון חלקית, כי אנחנו קונים את המזון של התרנגולות. חלק נכבד של התזונה שלהם מגיע משאריות של המטבח והגינה, אבל בחורף הם יצטרכו בעיקר דגנים קנויים. ממה שקראתי, אפשר לקיים להקה בגודל שלנו עם בערך חצי אקר של תירס, שמאוחסן נכון. זאת משימה עצומה בהשוואה לכל מה שעשינו עד עכשיו, אם כי המחשבה הזו מאוד רומנטית בעיניי. אבל אני חושב שעדיין נרצה להשלים את תצרוכת הסידן שלהן איכשהו.

יכולנו להתקדם עוד צעד בדרך לקיום עצמי אם פשוט היינו מקפידים יותר על כבישה ודרכים אחרות של שימור יבול הקיץ שלנו. עוד צעד גדול קשור למוצרי חלב. אנחנו מתכננים להביא שתי עזים, אולי אפילו כבר בשנה הבאה. הדיר כבר בנוי למעשה, כי לבעלים הקודמים היו עזים וסוסים, אבל נצטרך לתקן את הגדר. אני לא יודע כמה עבודה גידול עיזים יוסיף לנו, כמה מספוא נצטרך להוסיף… באמת שאני לא יודע הרבה על עיזים עדיין. אבל תיאורטית, שתי עיזים אמורות לספק יותר מגאלון (כשלוש ליטר) ביום. מגאלון חלב אפשר לייצר קצת פחות מחצי קילו גבינה, אם תהית.

[בת-זוגי] לא רוצה לגדל בעלי-חיים לבשר, אפילו שאנחנו אוכלים הרבה בשר. אני שותה קפה כל בוקר, שנינו אוהבים בננות, תפוזים ואבוקדו, ועוד פירות טרופיים. ולמרות שזה בהחלט אפשרי לגדל חיטה, קשה לי לראות אותנו מפסיקים לצרוך לחם קנוי בחנות (אגב, אמא שלי מכורה לאפיית-לחם, אבל היא קונה את הקמח).

מעולם לא טרחתי להצדיק משהו מזה במושגים של מוסר. רציונאלית, נראה לי שאפשר לטעון שעדיף מבחינה מוסרית להיות חלק מרשת של תלות (inter-dependent) מאשר קיום עצמי. מצד שני, בעוד שאין חולק שהחיים המודרניים הם רשת של תלויות הקשורות זו בזו, זו רשת כל-כך לא-אישית, שבאמת אין תחושה של תלות הדדית. זו תחושה של תלות, משולבת עם עבודה וכסף שלכאורה אין ביניהם קשר לבין מזון שמופיע על מדפים. קל מדי לטעון שאני חושב על קיום-עצמי חלקי באופן "רומנטי", וזה נכון, ואולי זה מצדיק איזו צביעות אינהרנטית. אבל מצד שני, כנראה שאני יותר מודע מרוב האנשים עד כמה סגנון החיים שלי הוא הרסני – גם אם אני ממשיך בו, מתוך קונפורמיזם ועצלות. ולא מתוך מטרה נאצלת להשיג משהו ראוי במיוחד!

תוך כדי הכתיבה, אני קולט שמה שאני באמת מזלזל בו, זה הבורות של אנשים לגבי המקור של המצרכים שלהם והעלויות הכרוכות בהם. אני לא לגמרי משוחרר מהבורות הזו, אבל לא קשה למצוא אנשים בני-גילי, אפילו מאוד אינטליגנטים, שמשיגים את המזון שלהם ממרכולים, ואין להם שמץ של מושג לגבי מה שכרוך בזה. יש לי מלוא הכבוד להחלטות של אנשים שיש להם את הידע הזה, אבל בוחרים לקנות במקום לייצר – במיוחד אם יש להם כישורים לייצר, אם אי-פעם יידרשו לכך.

הערה לסיום: אני מחשיב עצמי בר-מזל שזכיתי להיות מורה שלומד מהתלמידים שלו. בתשובה שלי ציינתי שאני חושב שאני אחד מהאנשים שיש להם בורות לגבי המקור של המצרכים. אין ספק שסגנון החיים שהוא בחר בו מאפשר לו להיות הרבה יותר מודע לעלויות של דברים, והמכתב השני ממחיש זאת היטב. הפירוט מעיד על כך שהוא מסוגל לפרט כל חוויה יומיומית ולראות אילו מרכיבים בה יכולים להיתמך על-ידי החווה שלו, ואילו לא. איזה דברים הוא יצטרך להקריב או לוותר עליהם אם הוא ירצה לחיות בקיום עצמי. איזה דברים הוא מראש מעדיף שאחרים יעשו עבורו (כששחיטה של בשר היא הדוגמה המובהקת ביותר). הפירוט גם מבהיר כמה פעולות, כמה שעות עבודה מגולמות בחיים רגילים שלנו, מבלי שניתן עליהם את הדעת: קטיף הקפה, קלייתו וטחינתו; חליבת הפרות, ביקבוק והובלת החלב; זריעת החיטה וקצירתה, כתישתה לקמח, ואפייה. זה הזכיר לי את הפוסט המצויין שיאיר כתב לפני שנים על הסקה בעץ. אני עדיין זוכר אותו בתור אחד הפוסטים הכי מעניינים שקראתי בעברית, ושהמחישו את האפשרויות הטמונות בבלוגוספירה כמוקד להעברת מידע, בתערובת של חוויות אישיות ומחשבות פוליטיות. בהקשר הנוכחי, אני מוסיף להמלצת קריאה גם את הפוסט שלו על Whole Foods.

התרגום של המכתב המחיש לי עד כמה החיים שלי רחוקים מההוויה של התלמיד גם דרך השפה: נזקקתי למילים שאני כבר כמעט לא משתמש בהן, שזכורות לי ממקראות או מספרי פעוטות שמרחיבים את אוצר המילים דרך עולם החי והצומח. בסופו של דבר, החוויה המנוכרת מן הטבע מובילה גם לשטחיות תרבותית וקשורה לצמצום הורבאלי והחוויתי של התרבות הפופולרית המרוכזת ברגעי ובעצמה (ליתר דיוק: בעצמה הרגעי). האמצעים להשתחרר משעבוד לכוחות הטבע ולעבודת-כפיים הובילו לבריחה קיצונית מהם. האיזון הדרוש יבקש להימנע משעבוד לבריחה מן הטבע, שאיננו חירות כלל. זהו שעבוד שהחליף את דמות המשעבד בגורמי הפצה במקום בגורמי ייצור.

 

[תודה רבה לחרבות]

 

המאמן

תלמיד פונה אליי בבקשת עזרה. דחייה בתאריך הגשה לעבודה, או אולי "חנינה" על אחת מההיעדרויות האסורות שמורידות ציון. ובאמת, למה עליי לנהוג כמו אידיוט? הרי גם ככה לא אבדוק את התרגילים עד סוף-השבוע, אז מה זה משנה לי אם הוא מגיש בחמישי בבוקר או בשבת בבוקר? וההיעדרות הזו – אני באמת חושב שהנוכחות בכיתה כזאת חשובה שמי שמופיע לומד יותר ממי שלא מופיע? הרי אני רואה אותם נרדמים לי מול העיניים, עסוקים במחשב בקניות באיביי או בצ'טים בפייסבוק, אז עוד חיסור אחד או יותר איננו משנה.

אבל אז אני נזכר. אני נזכר שהתחינה של התלמיד אליי שאהיה גמיש יותר היא רק חולייה אחת בשרשרת של הקלות, במערכת שלמעשה מכוונת נגדי, למרות שבתור מוסד אקדמי יכולתי לצפות שאני אעמוד בלב העשייה. כל-כך הרבה פעמים קיבלתי מכתבים ממאמני ספורט בקולג', שמבקשים שאבין שהתלמיד ייעדר בשבוע הבא לרגל משחק חשוב; תלמידים שנכנסים באיחור "כי האימון התארך" (באיחור, וגם בעייפות עליי לציין, כי הם קמו בחמש בבוקר לאימון); מכתבים מהאחות שמודיעה שתלמידים ייעדרו השבוע כי הם נפצעו באימון ועליהם לנוח ולהחלים; מכתבים מהדיקנית לתרבות סטודנטיאלית, שמודיעה על כנס סטודנטים שייערך בעיר אחרת, כנס מקהלות, טיול, אירוע בקמפוס שדורש חזרות; ואפילו הדיקן לעניינים אקדמיים, שלפי תוארו היה אמור להיות בצד שלי, יצר איתי קשר רק כדי לבקש הקלות שונות בשם סטודנטים שלא היו מרוצים ממדיניות כזו או אחרת שלי. בנוסף לגורמים הרשמיים הללו, יש דברים בלתי-רשמיים שתובעים את זמנם ומרצם של הסטודנטים: חיי החברה והאהבה שלהם, מסיבות, אירועים משפחתיים (בין אם שמחים או עצובים) – דברים בעלי חשיבות שראוי שידחו את מחוייבותם ללימודיהם ודברים תפלים, חולפים.

ולכן, כשתלמיד מגיע אליי בבקשה לגמישות, אני חושב שראוי שאני אזכור שהמערכת גם ככה מכוונת נגדי, ושטוב יהיה שבמוסד אקדמי מישהו יחשוב שהלימודים האקדמיים הם הדבר הכי חשוב. כלומר, אני משחק כאן תפקיד, ממש כמו המאמן. ואני יודע, שאף תלמיד לעולם לא יבוא אליי ויבקש שאכתוב פתק למאמן שהוא לא יוכל לבוא לאימון הוקי השבוע כי הוא צריך לקרוא עוד מאה עמודים; אף תלמיד לא יילך לאחות ויבקש פטור מאימון לשבוע הקרוב כי כואב לו הראש מרוב שהוא חשב על התיאודיציה של לייבניץ; אף תלמיד לא יודיע לדיקנית שהוא מוותר על כנס סטודנטים כי הוא לא רוצה להחמיץ אף שיעור בקורס שלי על מקרא. ודווקא משום שזה לא יקרה אף-פעם, ראוי שאני אתנהג כאילו שראוי שזה יקרה. הרי בעיניי אין דבר מגוחך יותר ממישהו שמקדיש את כל חייו כדי לאמן נבחרת לאקרוס או כדורעף בליגה בינונית של מכללות. ועדיין, הוא מצליח לטעת לא רק בעצמו, אלא גם בכל הנבחרת, את התחושה שזה הדבר הכי חשוב בעולם, שהוא מלא בערכים, שהוא מהנה ובריא, ושלשם כך נוסדה המכללה. ודאי שאני צריך ליטול על עצמי את אותו תפקיד: אני מאמן להיסטוריה, או ליהדות, או למקרא – מה שאני מלמד בסמסטר נתון. היברו בייבל קואץ'. ואף אחד לא בא לקואץ' ומשדר לו שמה שהוא עושה זה פחות חשוב ושכדאי שהוא יגלה גמישות ויוותר רק הפעם. ובניגוד לקואץ' של הוקי או כדורסל נראה לי שאני מסוגל לעשות את ההפרדה ולדעת שזה רק תפקיד שאני מגלם בקמפוס לטובתם של הסטודנטים ולמען חוסנה של המערכת, ובתוך-תוכי אני יודע שאין פסול בכך שיהיו לתלמידים דברים חשובים יותר מהקורס שלי.

יש עוד שתי סיבות ערכיות שבגללן אני חושב שראוי להיות נוקשה יותר כלפי תלמידים בבקשות להקלות. אני קורא לזה "ההסבר הקנטיאני-פרוידיאני", אבל נראה לי שאשוב לזה בעת אחרת, ואסתפק בהסבר הטקטי לעכשיו. אם מה שנדרש ממני כדי שתלמידים יתייחסו ברצינות ללימודים שלהם בזמן שהם בקולג' זה להיות קואץ', אז אני איכנס לתפקיד. ואני אהיה הקואץ' הכי טוב, הכי הוגן, הכי קשוח, הכי מפחיד, והכי אכפתי שהליגה שלי – אה, סליחה – שהדיסציפלינה שלי אי-פעם ראתה, גוד דאמיט.

ביקור במוזיאון: וידאו וזמן

בביקור בתערוכה "ימי הזמן האינסופי" (Days of Endless Time) המוצגת כעת במוזיאון הירשהורן בוושינגטון, ומוקדשת לעבודות וידאו, נתקלנו בשלט בכניסה לאחת העבודות הממליץ לראות את היצירה מתחילתה ועד סופה. זמן ההתחלה מתעדכן בשלט הדיגיטלי. כשאנחנו הגענו אליה היה כתוב: "עוד 13 דקות". ההתרעמות הקלה שחשתי העלתה כמה תהיות ותובנות ביקרותיות, בעיקר כלפי עצמי.

ראשית, על הביקור המאחל להסתיים. ישנם ביקורי נימוסין שונים, שהכלל הזה מובן בהם. ביקורי חולים או אבלים, ביקורי מכרים או קרובים רחוקים. הנימוס מחייב לערוך את הביקור, אבל המלאכותיות שבסיטואציה מבקשת לסיים אותה במהירה, גם אם אין אוהבים להודות בכך. בחווייתי האישית זו גם תופעה נשנית באירועי תרבות. אני חושש להודות בכך בפומבי, שמא הבעייה היא שלי בלבד, ואני חושף כאן את היומרנות של התרבותיות שלי, בעוד אחרים נהנים מבלי לחוש לשעון. אולי, אני מנסה לעודד את עצמי תוך כדי כתיבה, רבים חשים כך, אבל אינם מוכנים להודות בכך, כמו בבגדי המלך החדשים. אם כן, בודאי אינני מבטא כאן אלא את התום של הילד הזועק אמת. עד שיתברר העניין, עליי להסביר את כוונתי: אני יושב בקונצרט, שחיכיתי לו זמן רב. בדקות הראשונות אני נהנה מהעושר של הצלילים, מתרכז בדיאלוגים בין כלים שונים. אבל לאחר כרבע שעה אני מציץ בשעון. נהניתי, ומשהו בי כבר מחכה להיות האדם שהיה בקונצרט התרבותי והחד-פעמי הזה, במקום ליהנות מהתרחשותו. וכך בביקור במוזיאון: מדוע השלט שמבקש ממני להמתין 13 דקות כה הרגיז אותי? הרי עיתותיי בידי, ולא קבעתי מראש כמה זמן אבלה במוזיאון. אבל מרגע שאני שוהה בו, משהו בי כבר מחכה לסמן את ה"וי", שביקרתי במוזיאון הזה, לכתוב על זה בבלוג אולי, כדי להרשים שאני הולך למוזיאונים, אבל מתקשה להמשיך ליהנות מן החוויה. הרי זו המחשה של אותה שורה מפורסמת של זונדהיים, על נשות החברה האצות לשיעור בתולדות האמנות, בתקווה שכבר יחלוף. ודאי אין זה נכון רק ללימודי המשך ושיעורי פנאי, אלא גם לתלמידים מן המניין. וגם בכנסים אקדמיים ראיתי את חוקרים נכבדים מתבוננים בשעונם, כאילו לא הגיעו לכנס על-מנת לשמוע את ההרצאות הללו.

חלק מן העניין הוא מצב קיומי של בן-התמותה, שיודע שהתמשכות הזמן מתקרבת אל הסיום, וממעטת את הדברים שיספיק לעשות. חלק אחר קשור לנסיבות פרטניות: שמים לב לשעון אחרי רצף יצירות פחות מעניינות, חסרות השראה, כשההרצאה איננה מושכת את הלב, או בחלק של הסימפוניה שפחות מצליח לרגש את המאזין.

הבקשה של אותו יוצר לצפות בעבודה מתחילתה ועד סופה יש בה מן הנרקסיזם: הוא מסרב לקבל את הנורמות המקובלות בנוגע לתצוגת עבודות וידאו במוזיאון, ומרגיש שהעבודה שלו מיוחדת יותר, דורשת תשומת לב אחרת. מצד שני, הבקשה גם מאירה באור חדש את אותן נורמות מקובלות: בקולנוע הרי ברור לכולם שיש לצפות בסרט כסדרו. נראה שאופי הביקור במוזיאון כפה על עבודות הוידאו האמנותיות סוג של צפייה שאיננו הולם אותן בהכרח, והשלט הזה הוא נסיון להתמודד עם הנורמות האלה, ולהצביע על כך שהעבודה הוכנה ונערכה בסדר מסויים שרק צפייה רציפה ומלאה תאפשר להעריך אותה אל-נכונה. במובן זה, הוא מזכיר את המובן מאליו: בניגוד למרבית האמנויות הפלסטיות, ובראשן הציור והפיסול, עבודת הוידאו היא יצירה שהזמן גרמה. עבודות רבות נערכות לסוג הצפייה הזה ומהוות לולאה קצרה ונשנית שאותו דבר מתרחש בה, והצופה יכול להעריך אותה בצפייה חולפת של כמה שניות, מבלי קשר לנקודה שבה הגיע. אך עבודות רבות הן נראטיביות ובעלות הגיון של זמן ורצף שאיננו נבדל מן הקולנוע, אך היוצרים נאלצים לקבל את העובדה שהצופים לא יראו אותה כך. מבלי להכחיש את המימד הנרקסיסטי שקיים בבקשה, יש לה גם ערך לצופים, שמבקש מהם להתייחס לפעולת הביקור בתערוכה שכולה מוקדשת לעבודות וידאו, ולאופן תצוגת עבודות כאלה באופן כללי.

התמודדות מעניינת עם האתגרים האלה של תצוגת עבודת הוידאו במוזיאון הייתה באחת העבודות המוצלחות ביותר בתערוכה, DeadSee של סיגלית לנדאו.

הוידאו מציג שרשרת של אבטיחים הקשורים בחוט וסודרו בצפיפות במעגל. המעגל צף על המים, כנראה בים המלח, כפי ששם העבודה מרמז. בתוך המעגל יש כמה אבטיחים פתוחים, שניכר בהם שלא נחתכו בסכין, אלא רוסקו עד שנפתחו, ונראים כאילו יד אלימה חפרה בהם בגסות. הדימוי הזה אולי מושפע מדמותה של אישה עירומה שצפה בתוך מעגל האבטיחים, ומושיטה יד אחת לעבר אחד האבטיחים הפתוחים, באופן שמזהה אותה כחווה השולחת ידה אל הפרי האסור. התאווה האדומה של התפוח שנתקבע בתולדות האמנות (אף שאיננו מוזכר בטקסט כידוע) מוחלפת כאן באבטיח, "פרי האדמה" ולא "פרי העץ", המפורסם בתחלופה הרמזורית שלו: ירוק בחוץ, אדום בפנים.

clip_image002

מתוך DeadSee, מאת סיגלית לנדאו (2005)

הצילום מתרכז בתחילה באבטיחים מקרוב, מאפשר לצופים לבחון את גווניהם השונים, את ציפתם האיטית במים, את הגוף השרוי ביניהם, כשהם חושפים טפח ומכסים טפחיים (ביטוי הולם לחובבי האבטיחים, הטופחים עליו לבדוק את איכותו בטרם ייפתח). שרשרת האבטיחים מתחילה להיפרד לאט-לאט, כשהמצלמה משאירה אותם תמיד בצד ימין, ולפי קצב התרחקותם מתגלה המעגל השלם, שנפרם בקצב אחיד. האישה איננה מרפה את ידה מן האבטיח הפצוע, מצטרפת אל השרשרת הנפרמת ונעלמת גם היא, עד שאין עוד דבר, מלבד טורקיז של מים. העבודה חכמה, מהפנטת את העין ומאתגרת את המחשבה (ביו-טיוב מצאתי קטע מתוכה). עמדנו ליד המסך לכל אורכה, וחשבתי על האנשים שהצטרפו באמצע או עזבו לפני הסיום. האם הם קיבלו מהעבודה מה שאני קיבלתי, שבמקרה הגעתי פחות או יותר בתחילתה, ונשארתי עד סופה? מי שמגיע בערך בשלב שצילום הסטילס שצירפתי, יוכל להבין את עיקר העבודה גם מהתבוננות בשניות ספורות. מבקר שנזדמן אחרי שהאישה כבר נעלמה, וראה רק שורת אבטיחים שלמים משתרכת על-פני המים (וספק אם הוא יכול בשלב ההוא לזהות שאלה אביטיחים או מים), החמיץ מוטיבים חשובים. אבל במשך רוב זמן ההקרנה בלולאה (שגם איננו "ארוך" כמו אותה עבודה שנמשכה כרבע שעה, לפחות), העבודה אפקטיבית. עומדת בפני עצמה כדבר שלם, ובכל זאת יכולה לדבר גם אל המבקר שמשתהה פחות מדקה מול האקרן. זהו אתגר שמצליח לנצל את הייחוד של הוידאו שיכול להציג דברים שהציור, הצילום או הפסל אינם יכולים לעשות, ובכל זאת להתייחס אל עצמו כאל סוג של ציור, בהתחשב באופן התצוגה שלו ולמסורת שהוא מתכתב אליה.

לפני כשלושה חודשים ראיתי בוושינגטון עוד יצירת וידאו מרשימה של אומנית ישראלית, עבודה שנקראת "Data Zone, Cultures Table #3" של מיכל רובנר (הוצגה במסגרת התערוכה “Total Art” במוזיאון הלאומי לנשים באמנות שהוקדשה לעבודות וידאו). רובנר צילמה קבוצת אנשים מלמעלה במגוון תנועות, והקרינה את התוצאה הממוזערת בצלחות פטרי. במבט ראשון העין איננה קולטת שמדובר בתנועה אנושית, והגופיפים נדמים כחרקים או חיידקים. התנועה שלהם מנוכרת, העדריות שלהם מבהילה. ההקרנה איננה אנכית, כמקובל בעבודות וידאו, אלא מן התקרה מטה, אל השולחן עליו מסודרות צלחות הפטרי. בחירת התצוגה הזו קשורה למוטיב של צלחות הפטרי, אבל גם שוברת את הצגת העבודת הוידאו כסוג נוסף של עבודת אמנות הנתלית על הקיר במוזיאון. לא רק מה שמוקרן אלא גם האופן בו הוא מוקרן הוא חלק מהמיצב, ואופן ההתבוננות של הצופים הופך למופע בפני עצמו שמתכתב עם תוכן הוידאו. בניגוד לעבודות האחרות שהזכרתי, בעבודה של רובנר אין משמעות לרגע שבו מגיעים אל העבודה, או לזמן שמשתהים אצלה. לולאת ההקרנה נשארת עם תוכן רעיוני, ולא נראטיבי, בכל רגע נתון של התבוננות.

הבחירה בצלחות הפטרי מטשטשת את הגבולות בין הממלכות הידועות בהיבדלותן: המדע והאמנות, כמו בשיר של עמיחי. האמנית שואלת כלים מן המדע (במובן מטאפורי אך מבלי לצאת מתחום הפשט!), ועל-ידי השימוש המפתיע בהם מסבה את מבטם של הצופים לשאלות על חברה, על קיומה כאורגניזם, על מקומנו כאינדיבידאוליים. שאלות דורקהיימיאניות, כיאה לאחד הראשונים שרצה לחשוב על האנושות בצורה הכי "מדעית" שאפשר. בין אם זו עדריות גושית, אקראית, נטולת-תוכן, או עדריות הנטענת בסמלים (כגון המגן-דוד), המבט המרחיק, הזווית יוצאת הדופן, כל מה שנדרש כדי לטשטש את קיומו של האינדיבידואל, מעלים ביתר שאת את השאלה אם זהו המבט בלבד שמוחק אותו, אלא שזהו המבט שמאפשר לראות אל-נכונה, חרף כל הרצון של כל אחד מאיתנו להאמין בייחודנו וחד-פעמיותנו, אם אכן יש חשיבות לכל הדברים שמרכיבים את הפרט, כשלאחר כל הלבטים והחיבוטים, אנחנו חלק מתנועה רחבה הרבה יותר, שאולי רק צמצום יכולת הראייה שלנו, מצד הזווית והזמן, מונע מאיתנו להכיר בזה.

Rovner2 Rovner1

מתוך עבודה של מיכל רובנר (לקטע ביו-טיוב לחצו כאן)

בסופו של דבר, אינני יודע אם ויתרתי על עבודת הוידאו בת ה-13 דקות משום הטינה שהבקשה המיוחדת עוררה בי, משום שרציתי להרגיש שאני חשוב יותר וזמני יקר יותר מבקשתו של האמן, או אולי פשוט כי "כך עושים", ואני מבקר במוזיאון ואץ אל סוף התערוכה ממש כמו רוב הצופים שמקבלים את הנורמות המקובלות במוזיאון.

(שאלה לסיום: האם המבקרים במוזיאון "מקבלים" את הנורמות, או קובעים אותן…?)

על כוונה ומשאלות לב

בספרו "פעולה, כוונה, והגיון" הפילוסוף רוברט אודי פותח את עיונו במושג הכוונה בהסברת היחס שבין כוונה ואמונה. אבל כדי להבין את היחס הזה יש להבין את ההבחנה שהוא מציע בין שני סוגים של כוונה: הכוונה הפשוטה לפעולה, והכוונה המורכבת להוביל לתוצאה כלשהי על-ידי פעולה כלשהי. מובן שהכוונה המורכבת תמיד כוללת בתוכה גם כוונה פשוטה, אך לא כל כוונה פשוטה מכילה בתוכה כוונה מורכבת. יתר על כן, אדם יכול לבצע פעולה כלשהי מתוך כוונה (פשוטה) מבלי להתכוון לתוצאה כלשהי, אף שלכאורה התוצאה הזו ידועה לו או הייתה אמורה להיות צפויה באופן סביר וכן הלאה. מובן שאדם גם יכול לבצע פעולה מתוך כוונה להביא לתוצאה מסויימת מבלי שהתוצאה תתרחש, אף שהפעולה (ולכן גם הכוונה הפשוטה) יצאו אל הפועל בשלמות.

דוגמאות לסבר את האוזן: אדם אוכל. כל פעולה שהוא עושה היא מכוונת, היא איננה מתרחשת בטעות או ללא תהליך מנטלי מצדו. החזקת המזלג, איסוף הירקות אל הכף, קירוב הכלים אל פיו, וכן הלאה. את כל הפעולות האלה אפשר לתאר ככוונות פשוטות. יכולות להיות לו גם כוונות מורכבות: לאכול כדי לשבוע. לשבוע כדי לחיות. ייתכן שהוא אוכל מבלי לחשוב על הצורך לשבוע. הוא אוכל לתיאבון, בסדר פעולות הנובע מסדרה של כוונות פשוטות ללא כוונה מורכבת. הגם שהתוצאה הזו ידועה לו, היא איננה חלק מהתהליך המנטלי של האכילה. אם מאכילים את האדם בכפייה, הרי שהוא עושה את הפעולה ללא כוונה.

אדם עובר במהירות מעמידה לשכיבה על הרצפה. הפעולה יכולה להיות מכוונת, למשל כדי להימנע מפגיעת כדור. אם כך, יש פה כוונה פשוטה (שינוי התנוחה) וכוונה מורכבת (שינוי התנוחה על-מנת להביא תוצאה של התחמקות מפגיעה, הישרדות). הפעולה יכולה להתבצע ללא כוונה כלל: האדם מעד ונפל. ייתכן שבזמן ששכב על הקרקע הוא גם נמנע מפגיעת כדור, אך התוצאה הזו לא הייתה מכוונת, וגם המעשה לא היה מכוון. משתי הדוגמאות אנו למדים שהיעדר כוונה יכול להיות תוצאה של טעות, של מעשה לא-מכוון, או של מעשה בכפייה.

אם האדם נשכב ולא הצליח להימנע מפגיעת הכדור, הכוונה הפשוטה שלו הצליחה והכוונה המורכבת לא הצליחה, אבל כשלון התוצאה איננו מלמד על היעדר כוונה. נוכל לדמות גם כשלון של הכוונה הפשוטה: האדם לא הבחין במכשול שמנע ממנו להשתרע על הקרקע, וכך גם לא שכב, וגם לא נמנע מפגיעת הכדור.

את היחס בין כוונה ואמונה מנסח אודי כך (עמ' 57): על-מנת להתכוון לגרום לתוצאה מסויימת על-ידי פעולה מסויימת, אדם צריך להאמין שיש סבירות שזו אכן תהיה התוצאה. הסבירות לא חייבת להיות גבוהה, אבל סיכויי היתכנותה של התוצאה צריכים להיראות לאותו אדם גבוהים מהסיכויים שהיא לא תתרחש. אין אדם יכול לומר "אני מתכוון לבוא למסיבה שלך, אך סביר להניח שלא אצליח להגיע". אפשר לומר שהוא ישתדל, שהוא מקווה, משתוקק, או רוצה, אבל אם בעיני עצמו הסיכויים שיצליח להגיע נמוכים, הרי שאין הוא מתכוון להגיע. כמובן, מוסיף אודי (58), שאפשר לקוות ולהתכוון גם יחד, מבלי שתהיה ודאות שהפעולה תוביל לתוצאה המיוחלת, אבל אמונה לגבי הסבירות שלה היא הכרח. התקווה או היעדרה אינן מבטלות את הכוונה, אבל כוונה ללא אמונה לגבי הסבירות איננה יכולה להתקיים מבחינה פילוסופית, לפי אודי (בהסתייגויותיו של ברטמן אני מקווה שאוכל לדון בפעם אחרת).

להגדרה הזו של אודי אני מבקש להוסיף שתי בעיות: הראשונה היא הקושי שמציבה הפסיכואנאליזה באשר לכוונותיו של האדם. בעוד ברמה המודעת האדם יכול להתכוון לבצע פעולה מסויימת שתגרום לתוצאה כלשהי, תת-המודע שלו יכול לפעול מתוך כוונה אחרת, אפילו הפוכה. קיומם של שני תהליכים מנטאליים נפרדים במוחו של אדם אחד מקשה בפועל על ההגדרה של "אמונה בסבירות גבוהה", אם ניתן להוכיח שהיו סיבות שהאדם יידע שהתוצאה המיוחלת לא תתרחש. מצד שני, דווקא המחשבה על שני התהליכים כנפרדים אחד מהשני, תואמת את הניתוח הפילוסופי שאודי מדבר עליו: כל עוד הרמה התת-מודעת נשארה נסתרת, הכוונה והוצאתה אל הפועל נעשו מתוך אמונה לגבי הסבירות (והתת-מודע לא פעל לסכל את הפעולה, משום שביקש להביא תוצאה אחרת, גם היא מתוך אמונה לגבי סבירות היתכנותה). לאחר הכשלון, ניתוח יכול להצביע על הסיבות שהדבר לא התרחש, אבל ניתוח כזה יצטרך גם להכיר בסבירות שעל-פיה פעל הרובד התת-מודע בתהליך קבלת ההחלטות. לצורך הדיון, הדוגמאות של אודי מתרכזות במודע בלבד, אבל התוקף שלהן מתרחב גם לתהליך הכפול הזה.

במישור המעשי, נראה שאנשים רבים מדי נוטים לבלבל בין התקוות שלהם לבין אמונת השכל הישר באשר לסבירות כלשהי. היות שהם רוצים שפעולה מסויימת תגרום לתוצאה כלשהי, הרי הם משכנעים את עצמם שהסבירות לכך גבוהה, אף שהיא איננה כזאת, והם עצמם אמורים לדעת זאת. למשל, האדם שאיננו יכול להגיע למסיבה, יכול מתוך רצון כן להשתתף בה, להבטיח שהוא ישתדל להגיע. אם נבקש ממנו לפתוח את יומנו ולתאר את לוח הזמנים שלו לאותו יום, יהיה מוכרח להודות שהגעה למסיבה איננה ריאלית, בין היתר בשל הפגישה שיש לו בבוקרשט באותו ערב, בעוד המסיבה נערכת בריו דה ז'ניירו. אף על פי כן, יסגור את היומן, ויאמר שהוא ישתדל להגיע. ברצונו לאחוז בחבל בשני קצותיו הוא דוחק את העובדות מתודעתו, ומתכוון לבצע את מה שאין שום סבירות שיתרחש.

אמנם, אין במקרה הזה כדי לסתור את הדברים של אודי: היות שהוא דחק את העובדות מתודעתו, הוא מאמין בסבירות גבוהה בהיתכנותה של ההתחייבות ולכן יכול להתכוון להגיע (ומובן שבוקרשט וריו נאמרו על דרך הגוזמה והשעשוע, והמקרים האלה מתרחשים אל-נכון כשאי-הסבירות פחות זועקת).

נקודה זו מובילה אותי לסכם את הדברים בתסכול וקורטוב של ייאוש: התובנה של אודי, כי על-מנת להתכוון למשהו יש להאמין בסבירות היתכנותו, מעוררת אופטימיות באשר לאדם וליכולת לקיים תרבות מוכוונת על-ידי התנהגות רציונאלית. אבל קבלת החלטות בלתי-רציונאלית מתאפשרת בדיוק בשל טשטוש ההבדלים בין משאלות-הלב והניתוח המושכל של הסבירות.

Audi, Robert. Action, Intention, and Reason. Ithaca and London: Cornell University Press, 1993.