זכרון, חינוך, ולאומיות

הזכרון מהולל לא-פעם כסוד הקסם של הזהות היהודית. המסורת איננה האוצר עצמו, אלא האמצעי דרכו הזכרון נמסר. עצם קיומו של זכרון קולקטיבי מוטל בספק, ואפילו הזכרון הפרטי, שהוא עובדה פסיכולוגית, חמקמק בהגדרתו. ההוכחה הטובה ביותר לקיומו טמונה, ככל הנראה, באותם זכרונות בלתי-מילוליים. מקום, פרצוף, ריח, או קול, שהופעתו הנשנית יוצרת חוויה של זכרון מיידי. אבל דליית אירוע מסויים מתוך הזכרון היא דבר קשה הרבה יותר: הקידוד המילולי כבר שינה את האירוע מעובדות שנחקקות כמות שהן, לנושאים מיוצגים, וייצוג הוא כבר לכשעצמו פרשנות שאפשר לשנות ולהתאים לצרכים שונים ומסיבות שונות. אם כך הוא בזכרון הפרטי, ודאי שהזכרון הקולקטיבי חמקמק יותר. היותי עד בזמן אמת לשיכחה והשכחה של עובדות מערערת את הבטחון שיש לי בעובדות אחרות שאני יודע מתוך זכרון היסטורי.

הסלקטיביות של הזכרון ההיסטורי מלמדת אולי דבר-מה על הסלקטיביות של הזכרון הפרטי, ובכך הקשר ביניהם הוא אולי אלגורי יותר משהוא ביולוגי, חינוכי ולא ממשי. בעבר כבר תהיתי על היכולת להכחיש את הנכבה כליל, ובד בבד לדעת על קיומה של מלחמת העצמאות; נבצר ממני להבין איך אפשר להכיר בתי-מידות ערביים, סימנים של כפרים נטושים, שמות ערביים של מקומות שמשתמרים בצד שילוט שמעניק להם שם עברי אחר, ולמרות כל העובדות הפשוטות האלה להתכחש לעובדה ההיסטורית. העובדה, יש לציין, נפרדת מהשיפוט המוסרי שלה. ההכחשה קודמת לשאלה אם זה היה מוצדק, אם היה גירוש או רק בריחה; אבל העובדה שהיה מארג חיים שלם שאיננו אמורה להתקבל בפשטות גם על-ידי הלאומנים הנלהבים ביותר, ולא היא. כיוצא בזה עובדות שונות לגבי המבצע הנוכחי. המנהרות מתגלות כדבר חדש, מטרת המבצע משתנסחת כחיסול המנהרות, והציבור ברובו מקבל את הדברים כפשוטם, כאילו שכח לחלוטין שקיומן של המנהרות ידוע למעלה מחמש שנים, כאילו שכח שהמבצע החל בלי מטרה, שידיעות על התחממות הגיזרה קדמו לרצח המשולש בגוש עציון ועוד כהנה וכהנה עובדות שנדחקות לקרן זווית. אם אי-אפשר לצפות מהציבור לשמור מידע ולעקוב אחריו בטווח של חודש ובטווח של חמש שנים, מובן שקשה לקבל את ההבנייה ההיסטורית של אירוע שקרה לפני שנולדתי, ועוצב בזכרון הלאומי בצורה מסויימת.

אך שאלות השעה אינן מטרידות אותי כסוגיות ארוכות-טווח. מזכרוני אני יודע שאין זה המבצע הראשון בעזה, ואני יכול להעריך במידה רבה של בטחון שגם לא יהיה זה האחרון. הכמיהה לשלום אינה מסתכמת בעתות מלחמה, אלא גם בימים של רגיעה מדומה. האירועים בין גל אלימות אחד למשנהו חשובים יותר מערפל הקרב. סוגייה מרכזית של התלם הארוך היא שאלת החינוך הממלכתי בישראל. ישנו טיפוח מודע של לאומיות ריקה מתוכן, שימוש במילים כמו "ציונות" ו"ערכים" שמכוונים לטמימות החושים וקהות היכולת הביקורתית בלבד. מחד, אין לצפות שמערכת ממסדית תעודד ותטפח משהו מלבד נאמנות עיוורת אליה. מאידך, גם בכלים המוסדיים אפשר וצריך לקיים דיון על חזון, מטרות, ויעדים. שרי החינוך משמאל סיפקו מלוא-חופניים דוגמאות ליכולת מוסדית להתנער מלאומיות עיוורת, מבלי לגלוש לאנטי-ממסדיות כוללת.

ההתעקשות של יוסי שריד, בשעתו, לכלול ספרי לימוד שידברו על הנכבה לא העידה על רפיון השמאל בקבלת הנראטיב של האחר, אלא על העוצמה הטמונה בידיעה שיש יותר מצד אחד לסיפור, ושעצם קיומו של צד אחר איננו מערער את הבטחון הפנימי. החולשה הפרנואידית שבהתנגדות למהלך הזה, מתגלה בימים אלו עם הקושי של אנשים רבים, לאו דווקא אידיאולוגיים כהניסטים עקביים במשנתם, להכיל קיומן של דיעות שונות לגבי המבצע, וכן להבחין בין הגוונים הרבים של השמאל הישראלי. היעדר היכולת למורכבות ניכר גם בהתכחשות לפער בין היכולות הישראליות לפלסטיניות, הפער העצום בין מספר הנפגעים בין שני הצדדים, שאיננו גורע כהוא זה מתחושת הקרבן וההתקרבנות של מרבית הציבור הישראלי. ישנו קשר עקיף בין עודף הוראת השואה במערכת החינוך הישראלית לבין חוסר היכולת לקבל אחריות על האלימות של קבוצת רוב ריבונית בארצה.

סוגיית ספרי הלימוד גם היא איננה ייחודית לישראל. במאמר מ-2008 בוחן יאניס פאפאדקיס את הנראטיב הלאומי בספרי לימוד קפריסאים, שמקיימים תבנית ידועה: היוונים מתחילים את ההיסטוריה בהגעת היוונים לאי, הטורקים מתחילים את ההיסטוריה בהגעת הטורקים, ואירועי 1974 מתוארים בחיוב או שלילה בהתאם לזהות האתנית של מחברי ספר הלימוד.

עלייתה של מפלגת שמאל טורקית לשלטון ב-2003 הביאה לשינוי מגמה בספרי הלימוד. מתוך רצון לעמעם את האתנוצנטריות הטורקית ולעודד צמיחה של לאומיות אזרחית הממשלה קידמה בניית נראטיב חדש, שכלל שינויים טרמינולוגיים (כמו המנעות מכינוי טורקיה "המולדת", ויישום התואר הזה לקפריסין עצמה); שינויים אנליטיים דוגמת ההימנעות מתיאור הטורקים כקבוצה אחידה, ובמקום זאת תיאור תהליך הדרגתי שבו המוסלמים מאמצים זהות טורקית והנוצרים זהות יוונית; ושינויים בשרטוט ההיסטוריה עצמה: במקום תיאור של 1963-1974 כתקופה אחידה של "ברבריות יוונית", הספרים מחלקים את התקופה לשניים, וממעיטים בחשיבותה לעומת הספרים הקודמים.

ההיסטוריה לא מוצגת עוד כסיפור מונוליתי של עימות; במקום זאת, ניתן דגש מודע על דוגמאות של דו-קיום ושיתוף-פעולה, וקיים מעתק מהיסטוריה פוליטית ודיפלומטית להיסטוריה שמתמקדת בחברה, תרבות, וכלכלה. דוגמאות רבות לקוחות מהתקופה העות'מנית ועד היום כאשר שיתוף-פעולה היה היבט של חיי היום-יום, כולל מאבקי עובדים, מוסיקה, כדורגל ומסחר. קפריסאים יוונים וקפריסאים טורקים מוצגים כמי שסבלו יחד, למשל מהמיסוי הכבד שנכפה על-ידי הבריטים, וככאלה שמתו יחד כאשר שירתו יחד בגדודים בריטיים במלחמת העולם השנייה. הרצח של שני עיתונאים קפריסאים טורקים שתמכו בדו-קיום ב-1962 מגונה כמתקפה אלימה נגד קולות של שלום ושיתוף פעולה. [140]

פאפאדקיס מודה שגם מהלכים בספרים החדשים אינם חפים מבעיות, אבל הפער בינם לבין הספרים שקדמו ל-2003 הוא משמעותי. הפגמים שנותרו מזכירים בהקשר הישראלי את המחקר של נורית פלד-אלחנן, שמצאה קולות הגמוניים של הכחשה אפילו בספרים שלא מתעלמים כליל מהנכבה (כתבתי על מאמר שלה בנושא כאן, ובינתיים התפרסם מחקר רחב יותר שלה בנושא). כמובן ששינויים כאלה דורשים רצון טוב, וההיתכנות של רצון טוב שכזה במערכת החינוך הישראלית מובילה לאימת מעגל הקסמים: על-מנת שישראלים יבקשו ליצור מערכת חינוך שאיננה מעודדת התקרבנות, הם צריכים להצביע למפלגות שלא זקוקות להתקרבנות הזו כדי לפרוח. אך כאשר המסר השואתי מולעט מזה שנים, קשה לראות כיצד זה יקרה. פאפאדקיס עצמו מזכיר את המקבילה הישראלית ושינויים שחלו לאחר הסכם אוסלו.

שוב אוסלו: השנים הארורות של התקווה מבוססת-ההפרדה. כשהתנפצה התקווה בכהונתו של ברק, נותרנו רק עם הרצון להפרדה. אם בטוב ואם ברע, אם כאסטרטגיה לשלום או טקטיקה של מלחמה, הישראלים דורשים הפרדה. גם זוהי התכחשות למציאות, יצירת זכרון סלקטיבי שאיננו תואם את השטח. הפלסטינים כאן: בעזה, שנמצאת במרחק שיגור רקטה לתל אביב; בגדה המערבית, מפוזרים ומתוחמים באזורי A ו-B בין התנחלויות שונות, קטנות וגדולות, בטחוניות ופוליטיות; ובישראל גופא: בגליל, בנגב, במשולש. אחרי כל גלי האלימות האפשריים, אחרי החרמות וההשעיות וההפגנות והקללות והפיטורים והאיומים והמכות, לא יהיה מנוס מלשוב לחיות ביחד. במסחר, בכדורגל, במאבקי עובדים. בלי כיפת ברזל ובלי מחסומים.

–

Papadakis, Yiannis. “Narrative, Memory and History Education in Divided Cyprus. A Comparison of Schoolbooks on the ‘History of Cyprus’.” History & Memory 20.2 (2008): 128-48.

Peled-Elhanan, Nurit. Palestine in Israeli School Books. Ideology and Propaganda in Education. London: Tauris, 2013.

–

 

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

– נורווגיה

– קפריסין

– צ’ילה

– שוויצריה

– אלבמה, שנות הארבעים

– הודו

–

–

–

–

–

–

על הנורמליזציה של הכיבוש

כשדווח בחודש שעבר שהוחלט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד עדן אברג’יל נזכרתי בדברים שקראתי לאחרונה בספרה של אריאלה אזולאי, “מעשה מדינה”, אך עקב מעבר דירה לא הייתה לי נגישות אל הספר. “מעשה מדינה” כמו משלים את “אלימות מכוננת” של אזולאי, המתמקד בתמונות המתעדות את הנכבה בזמן אמת, ומנתח את מה שהתמונה מגלה או מסתירה. כמו ב”אלימות מכוננת”, גם ב”מעשה מדינה” הקורא מוזמן להוסיף ולגרוע פירושים משל עצמו, לדחות את הקריאה של אזולאי כמעשה של פרשנות-יתר שאיננה נטועה בתמונה עצמה, או – במקרים אחרים – להכיר תודה על הטקסט של אזולאי שמפנה תשומת-לב לפרטים שבקלות העין יכלה לדלג עליהם. במיוחד התפלאתי/התעניינתי לגלות ש”מעשה מדינה” קדם ל”אלימות מכוננת” בפרסומו, אף כי כרונולוגית (וגם מן המשתמע מכותרות שני הספרים), המעשה בא לאחר הכינון. אולי דומה הדבר ל”נוכחים נפקדים” של גרוסמן שבא לאחר “הזמן הצהוב”. אך במקרה של גרוסמן התאכזבתי כל-כך מקריאת “נוכחים נפקדים” שלא יכולתי להביא את עצמי לכתוב עליו. גרוסמן כל-כך טורח על הכחשת הפלסטיניות של מושאיו, כאילו רוחה של גולדה עוד שורה עליו ועל אמיתותיו.

—

אך נניח לזה, ונעבור לציטוטים מעוררי-מחשבה:

ההתעקשות על ההבדלים והניואנסים המאפיינים כל אחד מן התצלומים המוצגים, היא חלק מן ההתנגדות לשיח הטוען ש”עיני הצופים קהו”, ומאמץ לערער על גישה רווחת ביחס למראות מן הכיבוש: “ראינו תמונה אחת – אינו את כולן”. הסינגולריות המוטבעת בתצלום שאותה ביקשתי להדגיש אינה נתונה…

חרף הדמיון השטחי בין תצלומים מסויימים, בכל תצלום שנבחר אפשר כאמור לראות משהו שמופיע רק בו…לפעמים הרגע הזה קשור למרחב היחסים שהתקיים בשעת הצילום והוא מתגלה מבעד לתצלום רק אם מניחים שהמצולמים והמצולמות משתתפים באופן פעיל במעשה הצילום ולא רק נתונים בידי מי שמצלם אותם…

חשוב לא פחות לדעת פרטים על אופי מעורבותם של המצולמים והמצולמות: האם גילו נכונות להצטלם או שקפאו למול המצלמה משום שהצלם היה לבוש מדים, או חמוש, ונתפס כמי שפוקד עליהם “להצטלם”? …

מן היום הראשון לכיבוש הצדיק משטר הכיבוש את מרבית פעולות הדיכוי שלו בנימוק של הצורך ב”שמירה על הבטחון” ועל “הסדר הציבורי”. עצם קיומו של מרחב פוליטי פלסטיני נתפס כאיום בטחוני חמור. עד האינתיפאדה הראשונה הצליח משטר הכיבוש לחסל באמצעים משפטיים וצבאיים את רוב ההתארגנויות הפוליטיות ולמנוע כמעט לגמרי כל נסיון למסד התקהלות פומבית של פלסטינים…

שתי שאלות הטרידו אותי במיוחד כשהתבוננתי במשך השנים בתצלומים מן הכיבוש: כיצד כל חייל זוטר שנתקל בפלסטיני או בפלסטינית יודע מיד מה עליו לעשות בשם המדינה ולמענה, כיצד הוא יודע ש”כך” צריך לנהוג ו”כך” מותר לנהוג גם כשלא ממש צריך? ומה ידיעה זו מלמדת על השלטון שבשמו פועל החייל? … בחלק ניכר מן התצלומים שצולמו במהלך ארבעים השנים האחרונות אפשר לזהות דפוסי התנהגות המופיעים כבר בשנתיים הראשונות לכיבוש והם חוזרים על עצמם שוב ושוב, בסיטואציות דומות או נבדלות: ילדים עומדים בשולי הדרכים באמצע הלילה כדי להשיג עבודה ליום שלמחרת; עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה; פלסטינים נעצרים ברחוב בלי שום סיבה; חיילים פולשים לבתים עם מצלמות; פלסטינים נזרקים מבתיהם בתקופת המונדיאל כדי שחיילים יצפו במכשיר הטלוויזיה שלהם באחד ממשחקי הטורניר; פלסטינים מופשטים מבגדיהם בפומבי.

האנשים והנשים שמבצעים (בדרגות שונות של הרשאה ואחריות) פעולות אלה, מניחים שמותר לנהוג כך בפלסטינים למרות שהם יודעים שאילו ביקש מישהו לנהוג כך בכובשים הם היו הופכים עולמות, מרימים קול זעקה, תובעים את האשמים ודורשים פיצוי. אף אחד מן האזרחים במדינה דמוקרטית לא היה מסכים שינהגו בו כך או באנשים הקרובים לו. יחס זה כלפי הפלסטיניות והפלסטינים, החוזר על עצמו כל הזמן ומקבל ביטוי חדש מדי יום, אינו ענין פרטי המאפיין התנהגות של אזרח או אזרחית מסויימים, אלא הוא חלק מהתנהגות נורמטיבית כללית. לעובדה שחלק גדול מן המעשים האלה נעשה בציבור, לאור יום, וכחלק משיגרה, היתה תרומה מכרעת לנורמליזציה של הכיבוש ולהפיכתו ל”בלתי נראה” לפחות בשני העשורים הראשונים. (14 – 18)

—

אני מקווה שגם מי שקורא ברפרוף הבחין שבין הצילומים הסטנדרטיים המופיעים כבר בשנתיים הראשונות מוזכרות שתי דוגמאות שאפיינו את התמונה של עדן אברג’יל: “עיניהם של פלסטינים נקשרות במטליות לניקוי נשק והם מעוכבים כך שעות ארוכות; חיילים מצטלמים עם פלסטינים כפותי ידיים כאילו היו תפאורה”.

וכעת, אנחנו בכל זאת צריכים לשאול מה נשתנה: מדוע קמה צעקה על פרסום התמונה ועל תגובותיה של אברג’יל, כאשר מדובר בנורמה שידועה לכל אזרח כמעט ששירת בשטחים כבר למעלה מארבעים שנה? מה מגלמת הצעקה הזו, ומה השלכותיה לגבי היחס הישראלי לכיבוש? תשובות מספקות אין לי, אך אשתדל לשרטט כמה כיוונים ומסקנות.

ראשית, אני תוהה אם לדפוסי הגיוס והשירות בישראל יש השפעה על השיח הציבורי. בעצמי אסתייג מההסבר השטחי-משהו, מודע היטב לכך שהוא מתבסס על דימוי של התקשורת כאליטה תל-אביבית שאינה נושאת בנטל כשאר האוכלוסייה. ועדיין מנקרת בראשי המחשבה: האם עצם הפיכת התמונה הזו ל”פרשה” איננה מעשה של מי שלא הורגל במראות כאלה, שחשב שיש בהן משום “כלב נשך אדם”, כאשר רוב אלה ששירתו בשטחים ראו בתמונה הזו “אדם נשך כלב” (בניגוד למשל לאלוף בן, שגילה בכנות מרשימה שהתמונות לא עוררו בו זעזוע).

שנית, אולי לא התמונה הייתה בבחינת “אדם נשך כלב”, אלא פרסומה. היחס הנכון לרשתות החברתיות ולמתפרסם בהן טרם התקבע, ואולי הקושי היה בפרסום התמונות בבמה פומבית ולא בצינעת אלבום הזכרונות בבית.

שלישית, גם אם דפוסי הגיוס והשירות לא היוו גורם מכריע, הרי שמשטר ההפרדה שהתפתח מאז יישום הסכמי אוסלו השפיע בצורה דרסטית על הנראות הפלסטינית במרחב הציבורי, וממילא כך גם לגבי הנראות של הכיבוש. הפחתת נפח הנראות של הכיבוש מעצבת את טעמו האסתטי של הציבור ומשפיעה על הדימוי העצמי הקולקטיבי שלו. פעילי שמאל רבים מתפלאים או זועמים על ישראלים המתגאים באמת ובתמים במדינה שלהם כדמוקרטיה היחידה באיזור או בצבא שלהם כמוסרי ביותר בעולם. אבל כפי שהתיעוש וחברת השפע יצרו אדם המסוגל לאכול בשר שלוש פעמים ביום אף שלא יעמוד במחזה השחיטה של בעל-חיים אחד, כך גם אוסלו יצר מציאות של אנשים שאינם באים במגע עם פלסטינים בכלל, אינם מטיילים בערי הגדה, ועדיין מבקשים ליהנות מהפריבילגיות של בעלי זכויות-היתר במדינה. אי-הנראות של הכיבוש היא שמאפשרת את השניות הישראלית, המבקשת להידמות למדינה מערבית נורמלית, שרק הצד השני מפריע לה בשגרתה הנאורה והליברלית. מדובר בתהליך הפוך מזה שאזולאי מתארת לגבי השנים הראשונות, שבו דווקא הציבוריות והנוכחות היומיומית של הכיבוש הופכות אותו לבלתי-נראה, ואת השינוי יש לתלות באוסלו (אם כי כמו אוסלו עצמו, שורשיו עשויים להימצא באינתיפאדה הראשונה).

אך המסקנה העצובה ביותר שעולה מן הקריאה בדברים של אזולאי היא לגבי גבולות הנורמטיבי שהורגלנו בהם. התמונות של עדן אברג’יל, אולי גם ההומור שליווה אותן בפייסבוק, עוררו סערה. אך איש לא הזדעזע מהמחשבה שאנשים חפים מפשע נעצרו, נכפתו, עיניהם כוסו במטלית, והוחזקו כך במשך שעות ללא הליך משפטי וספק רב לגבי הצידוק הפלילי או הבטחוני למעשה הזה. הפרט הזה, שעולה בבירור מתוך התמונות והשיח עליהן, הופך לתפאורה שאין מהרהרים אחריה. מן התמונות אין שום תחושה של סכנה או זעזוע. אילו היו בידינו תמונות או עדויות על רגע הכפיתה, אפשר לתהות אם היינו חשים שמדובר באנשים אלימים במיוחד. ואם הם אינם מציבים סכנה מיידית, ואין שום עילה לעצור דווקא אותם, יש לתהות מה פשר הנוהל, וכפי שאזולאי אומרת, כיצד היינו מגיבים אם היו מתייחסים אלינו או אל מישהו מהקרובים לנו ללא שום חשד קונקרטי, רק משום שאפשר. הנה הדבר שנראה באופן ברור לעין, אך בו-זמנית הוא בלתי-נראה בכלל. החומות והגדרות והמחסומים ומישטר ההיתרים והלשון הפכו את העוולות האלה לנורמה, שרק צילומים בטעם רע יכולים לדרוש את תשומת-הלב למציאות היומיומית הזו.

—

אריאלה אזולאי. מעשה מדינה: היסטוריה מצולמת של הכיבוש, 1967 – 2007. תל אביב: אתגר, 2008.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

שתי חוויות הפוכות

כמו בכל ביקור בארץ, אני מופתע משתי חוויות הפוכות, שכל אחת מהן יכולה להפוך למגמה: בתרחיש הפסימי יותר, חוויות של הקצנה דתית, או אפילו דברים שהיו עוד קודם נסיעתי לפרינסטון, אבל שהספקתי לשכוח מהם. למשל, האיש בקפיטריה של הספרייה הלאומית שאוסר להביא אוכל מהבית משיקולי כשרות (מי שמכיר את הקפיטריה יודע שזה לא כמו להיכנס למסעדה עם אוכל מהבית). ולצד זה, תופעות חדשות: הפרדות בקווים מסויימים באוטובוסים, שלט שמזהיר אנשים לבל יטרידו אנשים על מקום הישיבה שלהם באוטובוס, הפרדה בין גברים לנשים בשער הבידוק הבטחוני בכותל (לא רק בכותל עצמו, בשער הבידוק הבטחוני). החרדים הנדחפים לפני ומאחורי נשים בתור לאוטובוס לגליל מוכיחים שצניעות ושמירת נגיעה היא לעולם עניין של נוחות וגחמנות. ואחרי שהספרייה הלאומית כבר הנהיגה הפרדה בין נשים לגברים באחת מהתערוכות שלה, אני תוהה מתי יגיע היום שקוראים יבקשו לקבל רק שעת הפרדה אחת באולם הקריאה, בסוף היום. ומי קשה-לב וערל-לב להיענות לבקשה כל-כך קטנה שלא מפריע לאף אחד?

ומנגד, דו-לאומיות ורב-תרבותיות בחיי יום-יום. נסיעה במונית שירות לתל-אביב, הנוסעים הופכים אותה להתחלה טובה למיני-מחזה מטאפורי על מצב המדינה: ערבייה מוסלמית עם חיג'אב; עולה מברה"מ לשעבר, שיער בלונד קוצני וחולצה מנומרת; עולה אמריקאית, עם חצאית אפורה ארוכה, המשתפלת כמעט עד נעליה; עולה מאתיופיה, במכנסי ג'ינס; ערבי ללא סממני דת; יהודי עם לבוש חרדי-לייט, 'ש"סניק'; שני דוקטורנטים חילונים ושמאלנים מחו"ל, בביקור מולדת.

הש"סניק עלה אחרון. המקום היחיד שנותר היה ליד העולה מברה"מ. לו היו מוניות עם הפרדה, האם לא היה מתעקש לחכות לנסוע במונית של הגברים? ודאי שכן. וכעת, כשזה המקום האחרון שנותר, האם הייתה לו בעייה לשבת ליד אישה במכנסיים, שאיננה מכסה שיערה, ואפילו חולצתה ודאי נחשבה חושפנית בעיניו? ודאי שלא. נסע כמו כולם, ושום דבר לא קרה לו.

ביום-יום, לרוב האנשים אין זמן לאידיאולוגיות. הם צריכים להגיע לתל אביב עוד שעה, הם כבר מאחרים. הם רוצים לנסוע לשוק, לסופר, לעירייה. הם צריכים להסדיר תשלום או להתייצב בבית-משפט. הם עוצרים לקנות פלאפל או לשתות קפה. והם יעשו את זה עם ערבים, חרדים ונשים מסביבם, בעירוב הידוע של ניכור ואינטימיות שרק העיר יכולה להציע: מצד אחד, כל האנשים האלה מסביבם לא מעניינים אותם, רק תתנו להם את הקפה שלהם. מצד שני, בגירסה הים-תיכונית/מזרח-תיכונית של העיר, הם גם יידחפו אחד עם השני, יצטופפו יחד לשולחן אחד בדוכן החומוס הקטן והותיק, יתבדחו עם הזר שעומד מולם ומבקש להבין כמה עולה קילו עגבניות, או מי אחרון בתור בקופת חולים.

כל הסדר, חוק או תקנה שהרשויות יתקנו שיאפשרו להם הפרדה, יכול רק להפריע. ההפרדה הופכת לזכות, למצב טבעי, לצורך קיומי. מן הסתם, היא מתרחבת. מבית-הכנסת היא גולשת אל הכותל (הפתוח לרווחה, ושמעולם לא נהגה בו הפרדה, אלא רק בעשורים האחרונים – קרוב לחצי-מאה כיום), מן הכותל אל שער הבידוק הבטחוני; אל אולמות האירועים ואולמות הקונצרטים של הופעות לחרדים, ומשם היא עברה אל האוטובוסים לחרדים. מן האוטובוסים לחרדים היא גלשה כבר לרחובות של שכונות חרדיות, ומשם היא תגלוש אל אוטובוסים שאינם חרדים, אל רחובות שאינם חרדים ואל כל תחום בחיים. אבל החרדי שלא מסוגל לשבת ליד אישה במשך שבע דקות של נסיעת אוטובוס, יישב כמו טאטאלע ליד אישה לטיסה של שתים-עשרה שעות אם אין ברירה אחרת, כשם שהוא יישב ליד אישה בנסיעת שירות מירושלים לתל אביב.

הדבר האחרון שהחוק צריך לעשות הוא להתחשב בחרדים ובצרכיהם במרחב הציבורי. החוק צריך לתת מענה לכולם, והחרדים, שמקבלים על עצמם איסורים שאינם כתובים בתורה חדשות לבקרים, יצטרכו להחליט עם האיסור הזה חשוב להם כדי להדיר עצמם מן המרחב הציבורי. יתר על כן, המדינה צריכה להגיב ביד קשה נוכח כל נסיון לפגיעה בשוויון האזרחי, אם בהטרדת אזרחיות שבוחרות לשבת בקידמת האוטובוס, אם בחרמות על עובדים שאינם יהודים וכן הלאה. כאשר המציאות הדמוקרטית היא קשיחה ויציבה, ראשון הרבנים ואחרון החרדים מקבלים אותה ומתקפלים מולה. כאשר שיח דמוקרטי כוזב של זכויות מיעוט דורס את המרחב הציבורי, מפלסים להם הקיצונים דרך ותובעים גם את זכותם להיות בלתי-דמוקרטיים.

המדינה צריכה לאפשר תשתיות ומצע למפגשים בלתי-אמצעיים של אזרחים עם השונים מהם, על-ידי פתיחות המרחב הציבורי. הדבר נכון לחרדים, כשם שהוא נכון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הזכרתי כבר בעבר שלאחר מהומות אוקטובר 2000 נדרו רבים שיותר לא יקנו מערבים, לא ייכנסו לכפריהם ולא יתעסקו עמהם בכל דבר. הסיבה שהנדרים האלה נשכחו הרבה לפני שחלף עשור למהומות, היא משום שהגישה החופשית למקומות האלה נותרה על כנה, והחיים פעלו את פעולתם. המסעדות של אום אל פאחם, השוק של העיר העתיקה והבקלוואה של סכנין הביאו חזרה את היהודים עם שוך המהומות. זה איננו דו-קיום מושלם. גם הדוגמאות שהבאתי מעידות עד כמה הקשר הזה ספוג באוריינטליזם, אבל לפחות הוא מתקיים. לפחות יהודים חווים בצורה ישירה, שלא כולם חיות, לא כולם מחבלים. זוהי חוויה קריטית לדה-הומניזציה של האוייב. הסיבה שעם שוך המהומות חזרו לאום-אל-פאחם וסכנין אך לא לרמאללה ובית-לחם נעוצה בהסכמי אוסלו, על האידיאולוגיה והפרקטיקה המפרידה שלהם, תמרורי הזוועה הענקיים המזהירים ישראלים לבל ייכנסו לשם. על האיוולת של התמרורים האלה אפשר להרחיב את הדיבור מזוויות שונות. אבל די בזה, שזכרונות ילדותי כוללים לא מעט ביקורים בבית-לחם בשבתות, ונהיית ישראלים לשם נשכחה כבר מזמן.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?

חברה שעוברת דירה ביקשה להיפטר מהספה שלה, ואנחנו שמחנו להחליף את הספה המרופטת בסלון באחת חדשה יותר. אך כשהגענו להוציא את הספה, היא לא עברה בדלת. בכל זווית שניסינו להוציא אותה, היא שוב ושוב נתקעה באותה פינה. לבסוף, נמצא הפתרון: את הרגליים של הספה פירקנו עם מברג בתוך החדר, וכך הוצאנו את הספה, ואת הרגליים אפשר היה להבריג חזרה אצלנו בבית.

עמירה הס הרצתה הערב בפרינסטון, במסגרת ההרצאה השנתית לזכרו של אדוארד סעיד. נזכרתי שבפעם הקודמת ששמעתי אותה, היא אמרה משהו ששינה לגמרי את החשיבה שלי לגבי החיפוש אחר הפתרון הראוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אז עוד לא הבנתי עד כמה זה הולך ללוות אותי, ולכן זה מדווח בפוסט ההוא, אבל לא בכבוד הראוי לו.

בהקשר לדיון שמתקיים בבלוג בימים האחרונים, נראה לי שזה שוב רלוונטי: אנחנו נוהגים לדבר על פתרון הסכסוך, ובאופן כמעט בלתי-רצוני זה מכניס לתוך הדיון מצב חשיבה כאילו יכול להיות "פתרון סופי". יש מצבים בחיים שזה אכן המצב, כמו עם הספה. הייתה בעייה, ונמצא לה פתרון שלאחריה כבר לא הייתה בעייה. הס אמרה אז (וחזרה על כך בשלב השאלות גם הערב) שבתור מישהי שהכשרתה בהיסטוריה, ברור שסכסוך כזה הוא תהליכי מטבעו. אין "פתרון" שלאחריו לא תהיה בעייה. המציאות של שני עמים שחולקים את אותו חבל-ארץ, ושכל עם היה מעדיף שחבל-הארץ היה כולו שלו בלעדית, היא מציאות שתהיה נוכחת עוד זמן רב, הרבה מעבר לטווח הראייה של מי מאיתנו.

ההכרה בכך היא פסימית בחלקה, וקצת נשמעת כמו טענת הימין-מרכז שצריך "לנהל את הסכסוך", לא לפתור אותו. השאלה בעיניי היא מה פירוש לנהל. האם אנחנו מסכינים לחיות על החרב, מסרבים להאמין שדו-קיום בין יהודים לערבים הוא אפשרי? או שמא מנסים עוד דרך לפשרה, עוד נסיון להקל על הסובלים מן הסכסוך, בידיעה שגם הנסיון הזה לא יביא לתחנה האחרונה של הסיפור הזה?

דודו חתם את אחת התגובות האחרונות שלו בחשש מ"מלחמת אזרחים בריאה". כשאני חושב על מודל המדינה הדו-לאומית, אני חושב על חוקה שתעגן את הזכויות של כל אחת מקבוצות הלאום במדינה. אני לא פעם אמרתי לעצמי שאחרי כל המהלכים לקראת רגיעה, אחרי כינון חוקה כזו, אחרי מתן אזרחות שווה לכולם, עשויים להיות גורמים שיבצעו מחטף חוקתי או מהפיכה צבאית, נניח להצרת צעדיהם של יהודים, או לחקיקת חוקי שריעה. כן,השבתי לעצמי, ואם זה יקרה – תהיה התקוממות יהודית, ו"מלחמת אזרחים בריאה", ואחריה אולי אפילו תקופה של כיבוש יהודי, אבל אחר-כך שוב תצטרך להימצא הדרך לחיות ביחד. בדיוק כשם שגם חלוקת הארץ עשויה להביא להתדרדרות נוספת, שאחריה יחפשו פתרון אחר.

הס סיפרה שב-1993 שמעון פרס קיים שיחה במדריד עם מנהיגים יהודיים, במאמץ לשכנע אותם לתמוך בהסכם אוסלו שקרם עור וגידים. כדי להשיג את תמיכתם, הוא שירטט את היעד הסופי, כפי שהוא חזה אותו: מדינה פלסטינית ברצועת עזה בלבד, פלסטינים תושבי הגדה יקבלו אזרחות ירדנית וישתתפו בבחירות שם. לא יהיה פינוי התנחלויות בגדה. לצרכים מוניציפליים אולי תוקם מין מועצת יש"ע משותפת כזאת לפלסטינים וישראלים בגדה, שתנהל את העניינים בגדה, אך מבלי לפגוע בריבונות הישראלית, או באזרחות הירדנית של הפלסטינים שם. לדברי הס, פרטי השיחה פורסמו ב"הארץ" בזמן אמת, אך כמעט לא זכו להתייחסות בתוך המולת אוסלו. ודאי שזה לא מה שאנשים דמיינו שיתפתח מאוסלו, אך באופן אירוני ואולי לא כל-כך מקרי, השתלטות החמאס על עזה מקרבת את החזון הזה של פרס למציאות.

על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.

 

מחנות בדרך לשלום

קראתי השבוע את האוטוביוגרפיה של סרי נוסייבה, Once Upon a Country. מעבר לעלילת חייו עצמה, הספר מספק הצצה פנימית אל יחסי ישראל-פלסטינים בכל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות. נוסייבה מתאר את הדברים מנקודת מבטו, ומספק פרטים רבים שלא היו ידועים, או שלא נשארו בזכרון הציבורי למרות שנתפרסמו בזמן התרחשותם. כך הוא מתאר שעוד לפני מלחמת המפרץ הוא ופייסל חוסייני קיימו מגעים עם ממשלת שמיר בנוגע להסכם שלום, דרך משה עמירב (אז במועצת עיריית ירושלים) ועם השר דאז אהוד אולמרט.

היחס שלו לערפאת אמביוולנטי: הוא לא נמנע מלמנות את חסרונותיו וטעויותיו העיקריות, אך את המעשים הקשים ביותר של ערפאת הוא מייחס לחוסר-תשומת לב. כך למשל, הוא מתאר דו"ח על השחיתות שהוא יחד עם נציגים נוספים נתבקשו להגיש ליושב-ראש. הוא אומר בפה מלא שערפאת לא עשה דבר עם הדו"ח, אך מייחס זאת לנטייה שלו שלא להתמודד עם פרטים. הביטול הזה של ערפאת, עומד בסתירה לנקודות אחרות בהם הוא מתאר אותו ומקשה על האמינות של הספר. כך גם במקרים אחרים, למשל, כאשר הוא מבליע אמירה על כך שערפאת נהג לתת פקודות בטלפון בקשר להכנה למאבק בישראל, רק מתוך מחשבה שהישראלים מצותתים לו, וכדי לדרבן אותם להתקדם בתהליך השלום.

אבל התמונה העיקרית העולה מתוך הספר, וזו לא אמורה להיות הפתעה, היא שבתוך הציבור הפלסטיני ישנה קבוצה שבאופן עיקבי מעוניינת בהכרה עם ישראל, וחיים בשתי מדינות זו לצד זו בשלום. דבר זה מחזק את תחושתי בשנים האחרונות, ככל שאני מעמיק לחקור בנושא, כי המאבק העיקרי צריך להתקיים בין אלו המעוניינים לחיות בשלום, לבין אלו שאינם מעוניינים בכך.

הבעייה היא שלמרות שבכל אחד מן העמים המעורבים בסכסוך ישנם גורמים המאמינים בשלום, כל אחד מהצדדים אינו מצליח להתגבר על תחושת מחוייבות-על לעניין הלאומי הגובר על הרצון בשלום. כאשר סרי נוסייבה בוחר לתאר את ערפאת בצבעים חיוביים, למרות ה"כשלונות" שלו, שחיבלו בסיכוי לשלום-אמת, הוא בעצם בוחר לצדד בנראטיב פלסטיני על חשבון תהליך השלום.

גם בצד הישראלי יש יותר מדי מקרים בהם מחנה השלום נותן לצד הלאומי לגבור על רצונו בשלום ובצדק אנושי. הבעייה של הצד הישראלי היא סכיזופרניה: יש פעמים בהם הוא מזדהה עם זהותו הלאומית הישראלית על חשבון השלום, ויש שהוא חושב שהדרך הנכונה לבטא שלום היא מתוך הזדהות עם המאבק הלאומי הפלסטיני.

הבלבול בין מאבק לשלום ולצדק לבין מאבק לאומי לשחרור איננו נחלת השמאל הישראלי בלבד. גם פעילי שלום המגיעים מחו"ל נופלים באותו פח בדיוק. במקום לבנות תשתית לשלום, הם מעדיפים לתמוך בנראטיב לאומי זה או אחר (לרוב הפלסטיני, מן הסתם). כך הם מעמיקים את השינאה, את הבורות, את האלימות, תחת בנייה איטית ועיקשת של שלום.

בישראל /  פלסטין ישנה קבוצת מיעוט שמעוניינת בהמשך הסכסוך. זו קבוצה שחוצה הגדרות לאומיות, פוליטיות, אידיאולוגיות. ייתכן שישנה עוד קבוצת כוח קטנה שמעוניינת בשלום. לפעמים אני בספק באשר לזה. מה שאני שמוכנע הוא לגבי הרוב הדומם. הרוב הדומם שכל רצונו הוא לחיות את החיים הקטנים שלו בשקט. בלי מוות, בלי פוליטיקה. על הרוב הדומם הזה, מעצם טיבו, קל מאוד להתשלט, כפי שקבוצת הכוח שמעוניינת בהמשך הסכסוך עושה כבר עשרות שנים. זו הסיבה העיקרית שאינני יודע אם יש קבוצת כוח נגדה שמעוניינת בשלום, או שאלה המעוניינים בשלום אינם מהווים באמת משקל-נגד פוליטי.

בפרינסטון יש שני "תאים" שעוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. האחד הוא המרכז לחיים יהודיים, והשני הוא הועד למען פלסטין. הבעייה היא שכל אחד מהם עסוק יותר בעניין הלאומי מאשר בשלום. אני לא מוצא את עצמי לא בזה ולא בזה.

אין לי עניין במאבק לאומי למען שחרור פלסטין, כמו שאין לי עניין בלאומיות צרפתית, אמריקאית, או הודית. היהדות היא מרכיב בזהות שלי, אבל לא מרכיב שאני מוכן להקיז דם בעבורו. ברור לי שכדי להגיע לשלום ולצדק יהיה צורך בפגיעה כלשהי בזהותה היהודית של ישראל. אינני יודע אם זה ייעשה דרך מדינה דו-לאומית, מדינה קנטונלית או שתי מדינות. זה גם לא משנה. כל אלה הם מודלים בלבד, שעם רצון טוב יכול להצליח, ובלעדיו – נדון לכשלון.

אני מוכן לשתף פעולה ולתמוך בכל מי שחיים שקטים חשובים לו יותר מאשר זהות לאומית. עם כל מי שיודע שניתן לשלב ידיים כדי להפוך את חבל-הארץ הזה למקום שכדאי לחיות בו. עם כל מי שיודע שאיומים אקולוגיים הם קטלניים יותר מאיומים דמוגרפיים, ומוכן להפסיק לשחק בדמוגרפיה בשם הפוליטיקה והלאום. עם כל מי שמעדיף דמוקרטיה חילונית, על-פני תיאוקרטיות וקלפטוקרטיות (כפי שנוסייבה מגדיר בספרו את שלטון השחיתות הקיים באיזור).

עוד יבוא שלום עלינו

אחת התוצאות האומללות של הסכם אוסלו, היא דחיקת רגליהם של מנהיגים פלסטיניים מקומיים על-ידי שלטון השחיתות של ערפאת. המשחקים העלובים של שלטונות ישראל, שפחדו מסרי נוסייבה, מחנאן עשראווי, מפייסל חוסייני, הביאו מנהיגים שלא ניתן להידבר איתם.

כיום המצב הוא נוח ביותר עבור אלו החרדים מהשלום: בראש הרשות הפלסטינית נמצאים אנשים שאינם מכירים בזכות קיומה של ישראל, ובמקום הצורך לקיים דיון על איך ייראה השלום, או על הצורך בהפסקת הטרור, ישנו דיון על משבצת התחלתית יותר, האם יש זכות קיום למדינת ישראל. מהנקודה הזו, קשה מאוד להתקדם לעבר משא ומתן. השיח הכפול לגבי אבו-מאזן מקיים אותה מטרה: "רק איתו נהיה מוכנים לדבר / הוא לא מייצג אף אחד".

מאבק השמאל לסיום הכיבוש הוחלף במאבק הלאומי הפלסטיני. אלו כביכול ניואנסים, אך הם בעלי מהות. ארגונים בינלאומיים שרגילים לעמוד בשטחים כנגד צה"ל, עומדים נבוכים נוכח האלימות הפוליטית הפנימית בעזה. הם כל-כך רגילים לתמוך באלימות כנגד צה"ל (בהיותה סימן של שחרור), שהם מתקשים לצאת בגלוי כנגד אלימות. אילו היו מציבים ערכים כמו שלום או שוויון בראש מאבקם, במקום מאבק לאומי, היו יכולים להתנגד במפורש כנגד המתחולל כעת.

דרוש ארגון שלא יסייע לפלסטינים לעמוד כנגד דחפורים של צה"ל, אלא שילמד אותם אנגלית, מתמטיקה. יתעקש על הכנסת אוכל לרצועה. יתעקש על ערכים אוניברסליים תחת מאבק לאומי. אלמלא הייתי מוטרד כל-כך מפעולתה של ישראל בעשורים האחרונים לסיכול כוחות השלום אצל הפלסטינים, הייתי מציע שגם ארגוני שמאל ישראלים יעסקו בזה.

שמחתי להתקל ברשת במאמריו של סרי נוסייבה, ובאתר שהוא מפנה לארגון שאשתו עומדת בראשו. כל-כך מעט אנו שומעים על יוזמות מעין אלו, וכמה אנו זקוקים להם.