על אובדן כושר ההרתעה של צה"ל

הרתעה היא דוקטרינה צבאית לחלשים. זה הדבר הראשון שצריך להבין לגביה. צבא שיכול להרשות לעצמו, בוחר אסטרטגיה אחרת, של הכרעה ותבוסת האוייב, וההרתעה כבר תיווצר ממילא כנגזרת של התבוסה. גם אז אין זו ערובה מוחלטת להרתעה, כפי שקרה בתבוסת גרמניה במלחה"ע הראשונה שהפכה לאחד הגורמים של מלחה"ע השנייה. אך למרות יוצאי-הדופן, לתבוסה יש תוצא מרתיע יעיל יותר משיטות של הרתעה עצמה.

צה"ל עיצב תורת-לחימה המבוססת על הרתעה מתוך הבנה שאין לו יכולת להביס או להכריע את אויבי המדינה. כדאי להדגיש זאת: בבסיס תורת-הלחימה של צה"ל עומדת ההכרה שאין אפשרות של הכרעה. לכן, ססמאות כגון "תנו לצה"ל לנצח" לא רק שהן מבטאות משאלת-לב ילדותית נטולת הבנה באסטרטגיה, הן בעצם עומדות בניגוד לתורת הלחימה של צה"ל. כדי להתמודד עם אתגרי הבטחון של הנחיתות הצבאית והמשאבית של ישראל במזרח התיכון, פיתחו ראשי מערכת הבטחון בימיו המוקדמים של צה"ל דוקטרינה צבאית הלוקחת בחשבון את הנחיתות הזו: המטרה הצה"לית במלחמה לעולם איננה נצחון על האוייב, אלא רק הסבת נזק חמור דיו שיהפוך את המתקפה הבאה לבלתי-כדאית, לטווח זמן ארוך ככל האפשר. חוסר-יכולת להכריע את הסכסוך נתקבלה כהנחת-יסוד של תורת הלחימה הישראלית. אבל קבלת המצב של אי-הכרעה כנתון שאיננו בשליטת ישראל איננה הסכמה למלחמת התשה בלתי-נגמרת. תורת ההרתעה מחייבת סיום מהיר ככל האפשר של כל סבב אלימות והרחקת סבב האלימות הבא לצורך התאוששות.

תורת-הלחימה הזו, שהיא מתוחכמת מאוד ואף הולמת את שמו של צה"ל כצבא הגנתי בעיקרו, התאימה לסכסוך הישראלי-ערבי, אך איננה מתאימה לסכסוך הישראלי-הפלסטיני. כפי שכתבתי בשנה שעברה, צה"ל מעולם לא עדכן את תורת הלחימה שלו למצב מול הפלסטינים בכלל ובייחוד לכך שעיקר פעולתו כיום היא מול הפלסטינים ולא בהקשר הרחב של הסכסוך הערבי. אי-העדכון הזה הוא מחדל חמור, שמשאיר את מערכת הבטחון בקבעון מחשבתי ובמושגים שלא רק שאין בהם כדי להתמודד מול הפלסטינים, אלא הם גם גורמים נזק לחברה הישראלית. צה"ל מתבוסס כבר שנים במלחמת התשה שמחלישה ומשחיתה אותו, פוגעת באזרחים פלסטיניים באופן תדיר ובסופו של דבר גם בחברה הישראלית.

הסיבה המרכזית שתורת ההרתעה הזו איננה מתאימה לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שאין בצד השני ריבונות שנתונה להרתעה. תורת ההרתעה הצה"לית נסמכת על קיומה של ממשלה ששולטת על הצבא שלה, שיש לה אינטרסים של שימור-עצמי משלה. לכן, לישראל יש דרך להרתיע אותה, שאם היא תמשיך לתקוף את ישראל, היא מסכנת את שלטונה שלה, גם אם אין לישראל את היכולת להפקיע את הריבונות של אותה מדינה מידיה. במקרה הפלסטיני המצב הוא הפוך: לאוייב אין ריבונות; לא זו בלבד שיש לישראל היכולת להפקיע את הריבונות מידיהם, אלא זהו ממש המצב הנוכחי. האיום החמור ביותר שישראל יכולה להפעיל על מדינה שכנה כדי להרתיע אותה מלתקוף, הוא כבר המצב הקיים עבור הפלסטינים, כך שכל ציפייה להרתעה היא איוולת וכל דיבור עליה היא כזב. חמור מכך: בניגוד למזרח-התיכון, מול הפלסטינים לצה"ל יש אפשרות להנחיל לפלסטינים תבוסה מוחצת. הוא מסוגל להשתלט על כל השטח הפלסטיני. אלא שישראל בוחרת להמנע מהכרעה, משום שהיא איננה מעוניינת להכניס את צה"ל חזרה למרכזי הערים בעזה. כך נוצר מצב לא-טבעי בתולדות ההיסטוריה הצבאית שמחד הצבא מתנהל במושגים של הרתעה מול גורם שהוא יכול להכריע, ובו-זמנית בוחר לא להכריע, וכך גם מערער את הגיון ההרתעה. התוצאה היא קפאון נמשך בלי הכרעה ובלי הרתעה.

בנוסף לסיבה הראשית שמייתרת כל דיון של הרתעה מול הפלסטינים, יש עוד שני נדבכים חשובים במדיניות הישראלית בשטחים שתורמים לכך שאין לישראל שום עמדת הרתעה מול הפלסטינים. כאמור, היעדר הריבונות הפלסטינית מאיין את מושג ההרתעה. אבל נניח שאפשר להרתיע ארגונים פלסטיניים המקיימים מעין ריבונות, כגון חמאס ופת"ח: הגיון ההרתעה מחייב שהמצב לפני ואחרי פעולת ההרתעה יהיה טוב יותר מפעולת ההרתעה עצמה. אין זה המצב שישראל מקיימת בשטחים: מנגנון הדיכוי האלים של הכיבוש פועל בימי רגיעה ובימי אלימות כאחד. פלסטינים חפים-מפשע נהרגים בטעות, בזדון, בקלות-דעת – לאורך כל השנה. בתים של חפים מפשע נהרסים משום קירבת המשפחה שלהם למחבלים, גם אם הם עצמם לא עשו דבר. אנשים שמבקשים לצאת מהשטחים לביקורי משפחה, לטיפולים רפואיים, או ללימודים בחו"ל, צריכים לעבור מסכת ייסורים עד שהם מקבלים אישור, ולפעמים מבלי לקבל אותו, למרות שאין שום סכנה בטחונית במעשים שלהם. כדי שהרתעה תהיה יעילה, דרוש שלפלסטינים יהיה מה להפסיד, אבל אלה שמכחישים את קיומו של הכיבוש, או אלה שמודים בו ותומכים בו, מסרבים לכל צעד של רווחה כלפי הפלסטינים, ולכן פוגעים ביכולת ההרתעה הישראלית. הרתעה אינה יכולה להתקיים מול אוכלוסייה שאין לה מה להפסיד.

הנדבך השני שמזיק להרתעה הישראלית הוא היעדר מכוון של קורלציה בין מתקפה פלסטינית לתגובה ישראלית. משיקולים פנימיים שונים, ממשלת ישראל בוחרת תאריכים של הסלמת התגובה. לפעמים יש ירי רקטות על הדרום שישראל מבליגה עליו, או מגיבה באופן מוגבל, מבלי לצאת למבצע. ובמקרים אחרים, כפי שקרה השבוע, יש רגיעה ברצועה, וישראל יוזמת מתקפה, בשל שיקולים פוליטיים פנימיים. אבל ההגיון של ההרתעה מחייב שתגובה חריפה תקרה רק כאשר יש מתקפה שישראל איננה יכולה להרשות, כגון ירי לעבר ריכוזים אזרחיים, ואילו כל עוד רגיעה נמשכת מהצד השני, היא תימשך גם מצד ישראל. רטוריקת "ישראל תגיב במקום ובזמן שתבחר" חותרת תחת הגיון ההרתעה. מרגע שישראל בוחרת להתיר את הקורלציה הזו, אין לצה"ל שום יכולת של הרתעה, משום שתקיפות צה"ל אינן יכולות להעביר מסר שלא כדאי לארגונים הפלסטיניים לתקוף את ישראל. שרירותיות התגובה הישראלית מחלישה את ישראל ומסכנת את אזרחיה.

—————————

כל הדברים שלעיל נאמרים מתוך עמדה בטחונית שאמורה להיות מקובלת גם על גנרלים וגם על אנשי ימין אזרחיים. זאת לא העמדה שלי. אני לא חושב על הפלסטינים במושגי אויב, אלא רואה סכסוך לאומי בין שני צדדים שצריכים להגיע לפשרה של מסגרת דו-קיום ביניהם. אני דוחה את השימוש ב"סיכול" לתאור הרג של אנשים שישנים בביתם עם ילדיהם: סיכול פעולה יכול להתבצע רק כשהפושע נמצא בתנועה לעבר זירת פשע (וטרור הוא בראש ובראשונה פשע), ואין דרך אחרת לעצור אותו אלא בירי לצורך הגנה על חפים-מפשע. בכל מקרה אחר, אין להוציא פושעים להורג ללא משפט, בלי קשר לחומרת מעשיהם, אלא להביא אותם לדין. אני סבור שישראל צריכה להשקיע בתשתיות פלסטיניות גם מצד הדין הבינלאומי של מחוייבותו של כוח כובש, וגם כציווי מוסרי של מחוייבות מדינה לתושביה, מבלי קשר לאזרחותם. אני טוען שהגדלת המעורבות האזרחית בשטחים, וצמצום הנוכחות הצבאית תאפשר יצירה אחרת של מפגשים, שלאט-לאט תוכל להפיג את הסכסוך. בנוסף אני מאמין שהעמדה הפוליטית-המוסרית הזו היא נכונה אסטרטגית: כל הרג מיותר נוסף מעמיק את הטראומה, מאריך את מעגל האלימות, ומעצים את תחושות האיבה. ממשלת ישראל יכולה וצריכה לנקוט בצעדים פעילים כדי להגן על חיי-אדם, לצמצם את ההרג המיותר, ובמיוחד להפסיק את הילוך-האימים על ילדים חפים-מפשע שילדים פורצים לבתיהם באישון-לילה. זוהי מדיניות כושלת מוסרית שפוגעת בראש ובראשונה בפלסטינים, אבל משאירה צלקות גם בנפש החיילים הצעירים שנדרשים לבצע משימות שאין להן צידוק בטחוני וכל מהותן היא עוול אזרחי.

אך גם מי שחולק עליי צריך להכיר בכך שבשני עשורים ישראל יזמה 16 מבצעים בעזה, ושאף לא אחד מהם שינה את המצב הגיאופוליטי; אף לא אחד מהם יצר הרתעה מול הצד הפלסטיני; אף לא אחד מהם תרם לבטחון ישראל. דרושה תורת-לחימה חדשה שתפנים את היעדר יכולת ההרתעה מול הפלסטינים, ותציע חלופות שאינן מתבססות על הגדלת האש או הפעלת כוח, אלא על שינוי גישה מהותי. חלופות כאלה צריכות לכלול היבטים צבאיים ואזרחיים כאחד, תוך הכרה בהבדל בין כוח כובש לכוח הגנתי, בין פעולה מול מדינה ריבונית בעלת גבולות לפעילות בקרב אוכלוסייה אזרחית שנמצאת תחת שליטת המדינה, ועוד. כל עוד ישראל ממשיכה במצב הקיים, היא פוגעת בכושר ההרתעה שלה גם ברמה האזורית, פוגעת באותו פלח של אוכלוסיה שעומד בפני חובת גיוס לצבא שפועל ללא רשות להכריע וללא יכולת הרתעה, ובסופו של דבר מזיקה לטענות בדבר צדקת דרכה.