משפט וחברה: בין ערכים לעקרונות

א.

בתור מי שתמיד ראה עצמו כאיש של ספרות, הבחירה לעסוק בחוק ומשפט בדוקטורט שלי לא הייתה מובנת מאליה. מעלתי איננה בפילוסופיה, אך במעט שלמדתי תמיד נמשכתי לשני תחומי עניין ראשיים של הפילוסופיה: האסתטיקה והאתיקה. חשבתי שהאסתטיקה תהיה השלטת בשלב הזה של לימודיי: שאלות בנוגע לאופן שבו דברים מיוצגים, מועברים, מסומלים; העיבוד של רעיונות מופשטים אל תוך מערכת מילולית אסתטית, שבה הסגנון איננו קישוט בלבד, אלא גם כלי המשרת את הרעיון. אמנם, את הפן הזה אני לוקח איתי גם בלימודי החוק. האופן שבו החוק מתנסח ולא פחות חשוב מזה האופן בו הוא איננו מתנסח, מעסיקים אותי רבות.

עם זאת, פניתי גם לשאלות רחבות יותר הקשורות לחוק ומשפט, הן מן הצד הרעיוני שלו והן מן הצד המעשי והחברתי. בהחלטה הזו הייתה מקופלת הכרה כפולה: ראשית, ההכרה בדבר עליונות החוק בתרבות ובדת היהודית. אינני בטוח שאעסוק תמיד בחוק, אך היה לי ברור שאת הצעד המחקרי המשמעותי הראשון שלי אני מוכרח לעשות בתחום זה, אם אני רוצה להבין את המסגרת שבה היהדות פועלת. אפוקליפטיקה, מיסטיקה, מדרש, אגדה – אלה כולם מרכיבים הכרחיים של היהדות, ואין להבינה בלעדיהם. אבל הסיבה שהוגים רחוקים כל-כך בתפיסת עולמם כגון הרמב"ם והאר"י (למשל) נחשבים שניהם יהודים, היא בגלל השמעותם לחוק. ללא קיום מצוות, מצד מי מהם, הייתה בזה משום פריצת המסגרת. כל עוד אין ערעור על המצוות, הדיעות יכולות להיות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב.

ההכרה השנייה היא בעליונותו של החוק בחברה בה אני חי. אינני מדבר רק על החברה הישראלית או החברה האמריקאית, שתיהן חברות שמדובר בהן כחברות שעברו תהליך מואץ של משפטיזציה (ומי השפיע על מי תהיה שאלה יפה של ביצה ותרנגולת, שלא כמו ברוב תהליכי התרבות המכונים "אמריקניזציה"). כל חברה מושתתת על חוק כלשהו. מציאות פוליטית – ואין זה משנה אם זו דמוקרטיה, דיקטטורה, מונרכיה או אנרכיה – מניחה קיומם של כללים מסויימים שמסדירים את אופן ההתנהלות בין פרטים. בלעדי הכללים האלה, המשחק הפוליטי היה חסר ערך, כיוון שלא הייתה דרך לצבור כוח. זהו תהליך דיאלקטי, כמובן, כיוון שהמציאות הפוליטית מניחה קיומם של כללים, אך הכללים אינם מספקים את המסגרת בלבד, הם גם תוצר של מאבקי הכוח. ולא רק מציאות פוליטית. גם מציאות אישית, בין-אישית, רגשית – הכל מניחים קיומם של "מותר" ו"אסור" וגם של "צודק" ו"בלתי-צודק".

כך שלימוד החוק העברי הקדום איננו רק מפתח לעמוד על טיבה של "יהדות". לימוד שורשי החוק, מקורות החוק, תולדות החוק הוא לימוד מקורות החברה, מקורות יחסי אנוש ומאבקי כוח. זהו לימוד פרטיקולרי, לאומי-תרבותי אך בה בעת חקר של יסוד אוניברסאלי בתרבות האנושית.

ב.

בחוברת האחרונה של כתב העת של אוקספורד ללימודי משפט, מצאתי מאמר מאוד מעניין של פרופסור אנגלי בשם אנדרו וויליאמס שעסק במערכת המשפט של האיחוד האירופי (הפרטים כרגיל בסוף). הטענה שלו, בקצרה, היא שבית המשפט של האיחוד האירופי איננו מבטא תפיסת עולם מגובשת, וככזה ההחלטות שלו אינן נשענות על ערכים, ולכן הוא גם איננו יכול להביא צדק. יתר על כן, מהטענה שלו עולה שכל פסיקה של בית המשפט חותרת תחת עצמו, כיוון שהיא משמשת עוד מקרה לחוסר-העקביות הערכית שלו, שתרוקן אותו מתוכן. לפני שאמשיך, אעיר בקצרה שהפתרון שהוא מציע לבעייה היא גיבוש מערכת ערכים (חוקה?) שלאורה יוכל לפעול בית המשפט של האיחוד. את הפתרון הזה אין בית המשפט יכול לייצר בעצמו, ויש צורך בהתערבות של מחוקקים שינחו את בית המשפט בכיוון הנכון.

המאמר מתריס ומעורר מחשבה, ואני נותרתי עם כמה תהיות ושאלות בלתי-פתורות. השאלה המטרידה ביותר היא האם המציאות שוויליאמס מתאר נכונה רק לגבי בית המשפט של האיחוד האירופי בשל הנסיבות הפוליטיות הייחודיות בהן הוא נוצר, או שמא הביקורת שלו תקפה לגבי כל בית-משפט (בפוטנציה או בפועל), ובנוסף – האם היא תקיפה לגבי בית המשפט הישראלי.

בעקבות הוגים אחרים (ובראש ובראשונה יורגן הברמס), וויליאמס מציע הבחנה בין ערכים, עקרונות וסגולות (עמ' 559). ההבדל בין ערכים לעקרונות הוא מהותי לעומת החפיפה הסמנטית המקובלת ביניהם (אני בטוח שאני משתמש בהן כמילים נרדפות): "ערכים" קשורים למטרות, כלומר דברים בעלי-ערך שיש לשאוף אליהם, בעוד "עקרונות" מציינים את מערכת המחויבויות (הפוליטית-ממסדית, בראש ובראשונה). משתמע מכאן ציר לינארי עם תנועה קדימה – מערכת עקרונות היא מה שאדם בא ממנו, מערכת ערכים היא מה שאדם שואף אליו. הסגולות (virtues) לפי וויליאמס (ובעקבות אלסדייר מקינטייר), הן המערכת המתווכת בין הערכים לעקרונות.

הכל טוב ויפה, אלא שוויליאמס טוען שבית המשפט של האיחוד האירופי "תקוע" בעקרונות שהותוו עבורו. עקרונות אלה, לפי הבנתי, הם סך של מאבקים בין קבוצות שונות, וכן נסיון לא להרגיז אף מדינה באיחוד, ולכן נייטרלים ככל האפשר מחד, אך גם בעלי ערכים סותרים מאידך. השפיטה על-פי ה"עקרונות" היא אמצעי של בית המשפט המאפשר לו להמשיך את שלטונו, אך באופן פרדוקסלי היא גם חותרת תחתיו, כאמור, בהיותה נטולת ערכים, וככל שהחשש לקבוע "ערכים" ממשיך לייצר קיפאון ותלות גוברת ב"עקרונות".

כדי להדגים את הטענה שלו שבית המשפט איננו שופט על-פי ערכים, הוא מביא מקרה לדוגמה של קאדי מוסלמי שזכויות הפרט שלו נפגעה במסגרת המלחמה בטרור. הקושי בטענה של וויליאמס, לטעמי, הוא שאין הוא מביא בחשבון (או לכל הפחות הוא לא התמודד בהרחבה) עם האפשרות שערכים יכולים להתנגש אחד בשני. כאשר יש התנגשות ערכים שכזו, בית המשפט יידרש להכריע בין ערכים שונים. הכרעה זו תהיה במסגרת ה"עקרונות" שיש בידיו (החוקים?), אך גם על-פי תפיסת עולם ערכית, שגם אם היא מחזיקה בשני ערכים כבעלי-חשיבות רבה, ברגע הכרעה ספציפי היא עשויה לבחור ערך זה על-פני אחר (ובהינתן נסיבות שונות, אפילו כגון אווירה ציבורית שונה, היא עשויה לבחור דווקא את הערך שקודם נדחה על-פני הערך שקודם נבחר). האם יש בהחלטות סותרות שכאלה להצביע על חוסר-עקביות, שלא לדבר על חוסר-ערכים? ייתכן. אך בהיעדר דיון עומק באפשרות של ערכים מתנגשים והכלים הערכיים להכריע בין ערכים מתנגשים, עדיין לא שוכנעתי.

הקושי השני, כאמור, היה עם הדיון בבית-המשפט של האיחוד האירופי כמקרה מיוחד. אין לי היכרות עומק לא עם בית-משפט זה, ואף לא עם בתי המשפט בישראל ובארצות הברית. ועדיין, מהמעט שידוע לי עליהם, ידוע לי שכל אחד מהם מתקיים בתוך מאבקי כוח אדירים, המבטאים לא רק מאבק לשליטה, אלא גם מאבק על רוח וערכים. המאבקים הללו מתקיימים בתוך מסגרת ידועה של כללי-משחק, קרי עם "עקרונות". האם לא ניתן היה לתאר גם החלטות של בית-המשפט הישראלי כהחלטות שנעשו מתוך מערכת "עקרונות" המבססת את שלטונו, אך בד בבד איננה עקבית במערכת ערכים שתצדיק את המשך קיומו?

המחשבה שאת התיאור שוויליאמס מספק לבית-המשפט של האיחוד ובעיותיו ניתן להחיל גם על בתי-משפט אחרים (ואולי על כל מערכת משפטית), מעלה שאלה מתודולוגית חשובה: הביקורת של וויליאמס היא מרתקת, חשובה וראויה לדיון. עם זאת, ייתכן והיא מייצגת חשיבה של מערכת משפט "טהורה" שמתקיימת על קו ערכי "קונסיסטנטי", שאיננה קיימת במציאות. מערכת המשפט לעולם תמשיך להיות חלק ממציאות פוליטית נתונה, וככזאת היא לעולם תישאר תחת הרושם, ההישגים והכישלונות של צדדים שונים, המנסים להתוות את ה"עקרונות" מונחי ה"ערכים" השונים (ולכן גם הסותרים) שלהם. השאיפה לאחידות תמשיך לפעם בקרב העוסקים במשפט, והתוצאות המורכבות ימשיכו לשקף את חוסר-ההכרעה התמידי שהחברה נתונה בו.

דומני שיש לתובנה הזו השלכות גם כאשר חושבים על הסתירות הקיימות בתוך החוק המקראי והחוק העברי הקדום בכללו.

Williams, Andrew T. "Taking Values Seriously: Towards a Philosophy of EU Law." Oxford Journal of Legal Studies 29,3 (2009): 549-577.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על הקשר בין איראן, הגרעין, ופלסטין

אולי זו אירוניה היסטורית שסוגיית הנשק הגרעיני במזרח התיכון חוזרת ונכרכת עם הסוגייה הפלסטינית. לי קשה לדמיין מדוע הקשר ביניהם צריך להיות כה הדוק, אך הנה – שוב ושוב חוזרים ואומרים פרשנים פוליטיים, בכירים בממשל האמריקאי וכן אישי ציבור ישראלים, שכדי להתקדם במסלול האיראני, ישראל צריכה לקבל את עקרון שתי המדינות ולחתור מהר ליישומו. נניח לרגע בצד את העובדה ש"שתי המדינות" היא כותרת מעט מטעה, כיוון שגם בראכ אובמה או טוני בלייר אינם משלים את עצמם לגבי אופייה של המדינה הפלסטינית: לית מאן דפליג שזו תהיה המדינה הנחשלת והמוחלשת ביותר במזרח התיכון, שריבונותה מצומצמת ביותר, אם וכאשר.

הסוגייה הגרעינית נכרכת בסוגייה הפלסטינית כבר מראשיתה, כך למשל על-פי פרופ' שלמה אהרונסון, שפירסם לאחרונה מאמר הדן במאבק בין בן-גוריון ללוי אשכול על יכולתה הגרעינית של ישראל (אני מנחש שדברים אלה הם המשך ישיר לספרו על נשק גרעיני במזרח התיכון, אך לא קראתי אותו). לטענת אהרונסון, בן-גוריון התנגד לכיבוש של הגדה המערבית כיוון שחזה ששליטה על מספר גדול של פלסטינים תחליש את יכולת עמידתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנגד, הוא ראה את הנשק הגרעיני כהכרחי על-מנת לפצות על החסרון של ישראל מול מדינות ערב, במשאבים, גודל ויכולת עמידה. ישראל גלילי ויגאל אלון מאחדות העבודה, לעומת זאת, התנגדו לפיתוח נשק גרעיני והאמינו שתפיסת שטחים נוספים בגדה תיצור עומק אסטרטגי שייתן יתרון אלטרנטיבי, במקום היתרון הגרעיני. שותפיו לדרך של בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, נטשו אותו בהצטרפותם לממשלת החירום של לוי אשכול, שאפשרה את כיבוש הגדה המערבית ברוח חזונו של יגאל אלון. לוי אשכול מוצג במאמר כאיש פשרות שאיננו נוטה לאף-אחת מהעמדות האלה – הוא התנגד לפיתוח הנשק הגרעיני, אך לא עד כדי ביטול הפרוייקט לחלוטין, ולטענת אהרונסון גם לא התכוון לכבוש את הגדה, אף כי לא התנגד לפעולה מוגבלת בה.

המאמר מעלה עוד נקודות חשובות – כגון העובדה שמצרים ראתה בפיתוח יכולת גרעינית על-ידי ישראל עילה למלחמה, הצהירה על-כך ב-1965, ואת הנסיבות של תקופת ההמתנה ב-1967 יש לראות בהקשר זה. לטענת אהרונסון, סגירת המיצרים הייתה אמורה לגרור את ישראל למלחמה, שתיתן למצרים הצדקה להתקיף בדימונה, מה שמסביר את הצורך לחסל את היכולת האווירית של מצרים בפתיחת המלחמה. יתר על כן, פיתוח יכולת גרעינית נתפס כבעל חשיבות דווקא מול הסכסוך עם מצרים, כיוון שרק ראש-חץ גרעיני היה מאפשר לפוצץ את סכר אסואן בצורה אפקטיבית. שיקול מעניין, כשנזכרים בדברים של אביגדור ליברמן על הפצצת הסכר (שאת השלכותיהם אני מנחש שרוב הציבור הישראלי לא הבין, כפי שגם אני לא הבנתי קודם לכן).

הקושי העיקרי עם התיזה הבן-גוריונית (פיתוח נשק גרעיני כפיצוי על חולשת ישראל בתחומים אחרים), הוא שפיתוח נשק כזה מזמין מירוץ חימוש גרעיני. כשישראל החלה בפיתוח הכור בדימונה, לא הייתה אמנה שאסרה על הפצת נשק גרעיני, והעולם היה בעיצומה של המלחמה הקרה, מחולק בין שתי מעצמות בעלות נשק גרעיני. לכן, קשה להבין כיצד לא היו חוזים מנהיגים דאז את התרחיש שישראל ניצבת מולו היום, גם אם איראן לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד הנוכחי שלה, בזמנו (כלומר, אז מירוץ כזה היה יותר צפוי מול מצרים).

האירוניה, אם כן, היא כזו: בנימין נתניהו, בהתפתלויות הניסוח ושאר הקשיים שהוא מציג נגד הכרה במדינה פלסטינית, מחזיר לכאורה את השעון לאחור, מבקש להחזיר את המציאות לימי שמיר, ערב הועידה במדריד (או מיד לאחריה). אך מנגד, מבקש אותו שמעון פרס שמופיע במאמר של ההיסטוריון אהרונסון, וכמובן ממשיכי דרכו, להחזיר את השעון עוד יותר לאחור, לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר הנשק הגרעיני משמש פיצוי על "המותניים הצרות" שיהיו לישראל לאחר יישום פתרון שתי המדינות. בתרחיש הזה, ההבדל בין 2017 ל-1957 הוא שב-1957 יצירת מאזן אימה גרעיני בין ישראל לשכנותיה היה צפוי, אך טרם מומש, בעוד שעתה עיסקת החבילה הקושרת בין גורל הגדה, לגרעין הישראלי ולכלל המזרח התיכון תהיה שלמה.

שאלות שנותרו פתוחות (עבורי, לפחות): האם זה מה שהנשיא אובמה מבקש להשיג, כאשר הוא לוחץ על פתרון שתי המדינות, או שהוא חושב שהוא יוכל גם לחלק את הארץ, וגם למנוע גירעון של איראן (או אפילו לפרז את המזה"ת כולו מנשק גרעיני)? כיצד מסביר אהרונסון את יצירת הקשר מלכתחילה ע"י בן-גוריון ושותפיו בין הגרעין לגדה, ומה היו הנסיבות לניתוק הקשר הזה? האם פתיחת שוק העבודה לפלסטינים, מהלך שנעשה ע"י דיין, כידוע, חתרה באיזשהו אופן תחת המטרות שאלון ביקש להשיג עם כיבוש הגדה, ואם כן, באיזה אופן?

 

Aronson, Shlomo. "David Ben-Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six-Day War and its (Un)Anticipated Results." Israel Affairs 15,2 (2009): 114-134.

ועוד הפנייה למי שפספס: מאמר חשוב של ראובן פדהצור – מסמך: כך, בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

 

[לגירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן]

 

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

 

כשישאלו אותי איפה הייתי

כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.

אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.

הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.

המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.

חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.

פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.

נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.

המדינה הדו-לאומית: ההקשר הציוני

בדיון שבתחתית הפוסט הפעיל האחרון שלי "התנחלויות ומתנחלים", העלתה ליאורה שאלה לגבי הטעם שבהקמת מדינה דו-לאומית. הטענה היא שאם כל המטרה של הציונות הייתה להקים מדינה יהודית, אז מרגע שמוותרים על הרעיון הזה, אין לישראלים סיבה לחיות בה, והם יכולים "לחזור" לאירופה, להגר לאמריקה או לכל מקום אחר שהם ירגישו נוח בו.

אני מודה שהרעיון של מדינה דו-לאומית הוא רעיון פוסט-ציוני. הוא איננו פוסט-ציוני במובן הצר של פוסט-ציונות –  אלה שטוענים שהציונות הגשימה את יעדה ולכן אין עוד צורך בה. הוא פוסט ציוני במובן הזה שהוא חורג מעבר לרעיון הציוני, מבלי להתנגד לו. אני אינני סבור שהציונות השלימה את יעדה, או מילאה את תפקידה. עם זאת, אני גם אינני רואה סיכוי לציונות להגשים תפקידה זה. בשל נסיבות היסטוריות שרובן לא היו תלויות בה, התנועה הציונית נכשלה בהשגת יעדיה. אין זה אומר שהיא הייתה שגויה.

זוהי נקודה שחשוב להדגיש אותה, כי מן התגובות ומהודעות פרטיות אני מקבל את הרושם שקוראים רבים חושבים שהעמדה הפוסט-ציונית שלי היא אנטי-ציונית. אני אינני אנטי-ציוני. להיפך, אני חושב שניתוח המציאות בתקופה שהתנועה הציונית צומחת היה נכון, ושהיעד היה ראוי: טרנספורמציה של העם (אתנוס) היהודי ללאום, באמצעות ריכוזו באיזור גיאוגרפי אחד, איחודו בשפה אחת (שהיא שפתו ההיסטורית) וייסוד עצמאות מדינית.

למרות המטרה הראויה הזו, לא כל היהודים נרתמו למשימה. התוצאה היא שהעם היהודי ממשיך להתקיים בפזורה, ולצידו קיים עם ישראלי שחי בישראל ודובר עברית. הקשר בין שני העמים הללו איננו ניתן להכחשה, שכן אחד הוליד את השני, אך גם אין לטעון לזהות מוחלטת בין השניים.

על הצורך בביטוי לאומי לעם היהודי אפשר עוד להמשיך להתדיין. רוב רובה של ההיסטוריה היהודית נעדרת עצמאות מדינית. ניתן להעלות גם צורות ביטוי לאומי אחרות, שאינן מתממשות במסגרת של מדינת לאום. אבל הצורך של הישראלים הוא אחר לגמרי. כיוון שמרגע שיש לאום שזוהי זהותו ותרבותו, והיא נטועה בארץ מסויימת, אין עוד מקום לדבר על "לחזור לאירופה". זהו אחד השקרים הגדולים כיום של התעמולה הפלסטינית, המציירים את הישראלים כקולוניאליסטיים אירופאיים, הצריכים לחזור למקום מוצאם. אולי היה בזה משהו לפני שמונים שנה. אך לרוב הישראלים כיום אין מקום ללכת אליו, ואין מקום שהם מרגישים שייכים אליו מלבד ישראל.

[הערת ביניים: ראיתי טוקבקיסטים שונים שמשתמשים בזכר השואה, כדי להצדיק את העובדה שאין להם מקום אחר. אני דוחה את הטיעון הזה וחושב שהוא עושה עוול ליהודים שעלו לארץ עוד קודם השואה, וליהודים שעלו ממדינות בהן לא התרחשה השואה, ולא מתוך תחושת רדיפה.]

במילים אחרות, לעם היהודי יש "הצדקה" למדינה שלו; סיבה שבעטייה הוקמה המדינה ושעל-ידה הוא יכול להצדיק את המצאותו כאן. לישראלים אין "הצדקה" במובן הזה. ההצדקה לקיומם היא בעצם קיומם. אבל אין לחשוש ממצב עניינים זה: מה "ההצדקה" לקיומה של מדינה צרפתית, או לקיומה של מדינה אנגלית, או ללוכסמבורג? המדינות האלה אינן צריכות הצדקה. הן קיימות פשוט כי הן קיימות. גם לישראלים מותר להתקיים פשוט כי הם קיימים. מגיע להם ליהנות מבטחון ורווחה שהמדינה יכולה להעניק.

וגם לפלסטינים מגיע. וכיוון שיש סכסוך על חבל-הארץ שאליו שני העמים מרגישים שייכים, יש למצוא פתרון מדיני. חלוקה היא פתרון אחד, פחות מקובל עליי בשל כל הטעמים שמניתי בפוסטים הקודמים שעסקו בנושא. מודל של מדינה דו-לאומית ראוי יותר בעיניי, עבור הצרכים הנוכחיים של העמים, ועל-פי המאפיינים של הסכסוך.

וכאן אני חוזר לשאלה שהניעה את הפוסט הזה: מה הטעם? איזו מטרה תהיה למדינה דו-לאומית, ומה יהיה הטעם של יהודים לגור בה, כאשר מלכתחילה הגיעו לכאן יהודים כדי לחיות במדינה יהודית?

הטעם של הישראלים לחיות במדינה הדו-לאומית יהיה משום שהם חשים שייכים לארץ ולקהילות היהודיות שבהן הם חיים כיום. המדינה הדו-לאומית היא מסגרת ביורוקרטית המסדירה את יחסי היהודים והערבים החיים בין הים והירדן, אך היא איננה מכחישה את קיומו של לאום יהודי. לכן, גם ליהודים שירצו לעלות עדיין יהיה טעם לעלות. המדינה הדו-לאומית עדיין תהיה המקום היחיד שבו יהודים חיים כקהילה דוברת עברית באיזור שבו צמח העם הזה. הביטוי הלאומי אמנם מוחלש מהזיהוי המוחלט של היהודים עם מדינת הלאום בגירסה של מדינת ישראל. הדגל, ההמנון וסמלים אחרים לא יהיו לגמרי יהודיים, אך יש לצפות שהם יכללו גם אלמנטים יהודיים. המאמץ הציוני לא יהיה לשווא, אבל הצלחתו לא תהיה מושלמת. הצלחתו, בכל מקרה לא תהיה מושלמת. התנועה הציונית קמה במטרה להביא את כל היהודים לארץ-ישראל, שגבולותיה היו נרחבים הרבה יותר ממה שהם כיום, בלי קשר להסדר העתידי ולגבולות הקבועים של המדינה. היא כשלה בהבאת כל היהודים, ולא עלה בידה להשיג את כל השטח שרצתה. אלה לא שינו את יעדה של הציונות, אלא  היו בבחינת התאמות שנדרשו לאור מציאות פוליטית משתנה. זהו ההקשר שבו אני רואה את ההצדקה ההיסטורית של המדינה הדו-לאומית, ואת האופן שבו היא משתלבת בתולדות הציונות.

על אוריינות ומחלוקת

בשבוע הספר האחרון שהייתי בו (לפני שנתיים, דומני), קניתי את ספרו של אלברט באומגרטן "הכיתתיות בימי הבית השני", בסדרת האוניברסיטה המשודרת. באומגרטן, המלמד באוניברסיטת בר-אילן, הוא אחד החוקרים הבולטים המתנגדים לזיהוי הכת שכתביה נמצאו במערות קומראן עם עדת האיסיים הנזכרים בכתביו של יוסף בן-מתתיהו. בעניין זה הוא כתב מאמר מקיף מאוד, עם כותרת שעשויה להלום כל-כך הרבה מאמרים, ודאי שבמדעי הרוח: "למי אכפת ומה זה משנה?" (Who Cares and Why Does It Matter? Qumran and the Essenes Once Again!). יש לי קישור למאמר הזה, אך כמו במקרים דומים, הגישה אליו מוגבלת.

טענה זו איננה מהווה את עיקר הספר שבסדרת האוניברסיטה המשודרת, ועדיין קולו המיוחד של באומגרטן במחקר קומראן ניכר בו. באומגרטן ניגש למקורות מבית שני, כולל מגילות קומראן, במבט של סוציולוג. הוא איננו מסתפק רק בניתוח המקורות מן התקופה, אלא מתאר תופעות מקבילות מאנגליה של המאה השבע-עשרה או אפריקה של המאה העשרים כדי לחזק את טענותיו. דוגמאות כאלו אינן שכיחות במאמרים מדעיים, כיוון שאין זיקה ישירה בין החברות הללו. גם באומגרטן איננו טוען לזיקה שכזו, אך משתמש בקווי-הדמיון כדי להאיר נקודות מסויימות, ולהדגים כיצד השערות שהוא מעלה לגבי הטקסטים הללו ייתכנו על-פי ביטויים בחברות בעלות תכונות כלליות משותפות.

אחד הפרקים שבספר מוקדש לאוריינות ולהשפעתה על החברה. באומגרטן טוען שבתקופת בית שני הייתה עלייה בשיעור יודעי קרוא וכתוב בעם ישראל. העלייה הזו היא יחסית כמובן, כיוון שמספר האנשים שידע קרוא וכתוב במאה השנייה לספירה לא היה עולה על שיעור של חמישה אחוזים בחישוב המרחיב ביותר. מובן שרוב מוחלט של פלח אוכלוסייה זה היה גברים. משמעות הדבר היא שגם אם בתקופת בית שני הייתה עלייה דרמטית של מאה אחוזים (ובנקודה זו באומגרטן לא דן באחוזים, למרבה הצער), עדיין היו כתשעים אחוזים אנאלפביתיים.

הנקודה המעניינת ביותר שבה הוא מקשר בין אוריינות לנושא המרכזי של ספרו, קשורה להשלכותיה של אוריינות על פולמוסים חברתיים:

תרבות שבעל-פה היא תרבות שיכולה לסבול סתירות ולהכיל ניגודים. לעומת זאת תרבות כתובה מפנימה את דרישה לדייקנות ולחד-משמעות…תרבות כתובה, אם כן, מעוררת דבקות בעקרונות של דיוק וקפדנות, אבל תחום החיים שבו התכונות האלה יבואו לידי ביטוי משתנה מתרבות אחת לאחרת. לפי הבילוק [Havelock], תורת האידיאות של אפלטון הייתה אחת ההשלכות של הרחבת מעגל יודעי קרוא וכתוב ביוון. ברור שבעם ישראל, בימי הבית השני, מצא החיפוש אחר הדיוק את ביטויו בפרשנות התורה… (עמ' 76 – 77).

אין זה אומר שכדי להיות יותר פלוראליסטיים או סובלניים יש לחזור לחברה אנאלפביתית. בסך הכל, יש בכך כדי להאיר על פן נוסף של האוריינות, פן שעל-פי-רוב נותר סמוי. היתרונות רבים על החסרונות, אין לי ספק בכך. יתר על כן, דורות של פרשנים הוכיחו שגם את הכתוב שחור על גבי לבן אפשר לקרוא באופנים שונים שיגרמו לכתוב להכיל סתירות.

אך יש בנקודה שבאומגרטן מעלה אבחנה מעניינת לגבי מהותה של מסורת אוראלית. יש הסדרים שונים שאנו מעדיפים לומר אותם בעל-פה בלבד, לפעמים פנים אל פנים או אפילו בארבע עיניים. כך אנחנו מאפשרים לנו ולאדם שמולנו להשאיר את אמנות הפירוש, מבלי יכולת להידרש לצד שלישי מאוחר יותר. לעתים זו אפשרות להכיל את הסתירה, לעתים זו הכשרת הקרקע למחלוקת שתתפרץ מאוחר יותר.

מרבים לדבר על שינאת-חינם שהחריבה את הבית השני. השיח הזה הוא למעשה תגובת נגד של החכמים לעלייתה של הכיתתיות, ולנסיון המודע שלהם למתן את ההתלהמות במלחמת ההישרדות שלאחר החורבן:

"התרבות הזאת, המתחדשת בעולמם של התנאים, היא תרבות מיוחדת במינה: זו תרבות של אנשים היודעים קרוא וכתוב, אבל למרות הידע הזה הם משתמשים באמצעים של תרבות בעל-פה כדי לשמר את מקורותיהם… דווקא בתקופה שיש הסכמה לא להסכים יש גם חזרה לתרבות שבעל-פה" (עמ' 79).

לרשימות נוספות שלי על ספרים.

שתי הערות על יהדות במדינת ישראל

צד בצד, ויש להניח שלא במקרה, מתפרסמים היום מעל דפי "הארץ" מאמר המערכת כנגד ביטול הגיורים ("רשעות בחסות הדת") ומאמרו של מאיר פרוש, "איזו שנאה".

פרוש קובל, כפי שמקובל בציבור החרדי, שהביקורת החילונית הלגיטימית על הדת, כמו גם מאבקם של ליברלים להנהיג חברה אזרחית דמוקרטית, היא למעשה יודופוביה המרוכזת כולה בחרדים. כדי להצדיק שקר זה, חייבים האוחזים בו לקיים שקר נוסף, והוא שאורח חייהם מבטא לא רק את הצורה הנכונה היחידה להיות יהודי, אלא גם שזהו אותו אורח חיים המצווה מן התורה. בלשונו של הרב פרוש, הם "בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני".

נאמר לרב פרוש גלויות: התורה שכביכול ניתנה בסיני אינה אוסרת על אכילת בשר וחלב יחד, משה לא חבש שטריימל ולאהרן לא הייתה קפוטה. התורה כן אוסרת על הלוואה בריבית, איסור שבני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני זנחו.

ביקורת על אורח החיים החרדי בפרט והדתי בכלל איננו שנאה ואיננו גזענות. זהו ויכוח אידיאולוגי, ואין לבלבלו עם פסילה גורפת של אנשים בגלל מוצאם, מינם או אמונתם, כפי ש"בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני" נוהגים תדיר.

הטענה של פרוש כאילו ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מתנהלת מערכה מאורגנת נגד דת ישראל חמורה לא פחות. ככל הידוע לי, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים פטורים מלימודי ליבה, שבה יהודים פטורים מעול פרנסה ונמצאים סמוכים על שולחן המדינה, ושבה אנשי דת יכולים לכפות על אחרים כיצד להינשא, מה לאכול, מתי לנסוע. ינסה-נא הרב פרוש לשלוח חבורת "בני יהדות נאמנה" לטיסה בבריטיש איירוויז או סוויס ולהפריע את שלום הטיסה בגלל תוכני שידור; ישלח נא חבר נאמנים לחסום כבישים בשבת, לזרוק אבנים ביום כיפור, להצית מודעות פרסומת, ולמנוע מפגן דמוקרטי של קבוצות מיעוט בכל מדינה מערבית אחרת, והוא ימצא שגם שם אין חיבה יתירה לעם היהודי.

בשאר מדינות העולם המערבי, האוכלוסייה החרדית היא אזרחית למופת. היא מפרנסת עצמה, היא מקבלת את מעמדה כמיעוט, אינה מנסה להשתלט על המרחב הציבורי, מחנכת את בניה על-פי המסורת הנהוגה במקום מושבה. בהתאם, היא מקבלת את הזכויות המגיעות לה כקבוצת מיעוט. בישראל, כאשר תופעות התועבה שנרמזו לעיל מתרחשות מדי חודש בחודשו, הציבור הכללי קץ בציבור החרדי, בז לו ולאורחותיו, ובצדק. ביום שיתנהגו החרדים בישראל כפי שנוהגים החרדים בק"ק ברוקלין, מאנטשעסטער או אנטווערפען, גם יחס המדינה אליהם ישתנה.

ובאשר לגיור: זוהי דוגמה מובהקת לחוליים הנולדים מתוך מיסוד הדת וארגונה במסגרת ממשלתית. כיצד נהיים יהודים חילונים ללא גיור? מסתפחים לחברים יהודים, לומדים עברית, עוברים לגור בישראל. כפי שיש פרנקופילים ואנגלופילים המסתדרים מצויין ללא מוסדות גיור. כיצד הפכו ליהודים מבחינה דתית קודם הקמתה של רבנות? על-ידי הסתפחות לקהילה, קבלת תורה ומצוות, הטמעות בקהילה. זוהי מסורת הר סיני, ולא הקורסים והמבחנים האימתניים הנהוגים כיום.

הבעייה היא, כמובן, שחוק השבות מקנה זכויות יתר ליהודים, כך שכדאי לאנשים מסויימים להפוך ליהודים. דרושה בחינה מחודשת של חוק השבות, וכן הפקעת הגיור ממוסדות וחזרה לגיור שנעשה על בסיס אישי, כמתואר במגילת רות מחד, בסיפור "יוסף ואסנת" מאידך, וב"העבד" של בשביס-זינגר, להבדיל. בהזדמנות, ארחיב על כך.

עוד על גזענות אנטי-גרמנית בישראל

בניגוד לכותבים אחרים של עיתון "הארץ" –  דוגמת שחר אילן, שמואל רוזנר, יוסי שריד – דומה שעופר אדרת אכן משתמש בפלטפורמת ה"קפה" בצורה הטובה ביותר. ייתכן מאוד שהוא היחיד מבין כותבי "הארץ" שהבין את מהות הקפה. שכן הראשונים מוסיפים עוד מן הנושאים שהם ממילא כותבים עליהם ובכך הופכים את הבלוג לכפיל של הטור העיתונאי. יתר על כן, נראה כי הם מקפידים לשמור בכתיבתם בקפה על אותה הרמה המוכרת מן העיתון ולקוראים ניתן לתהות אם המטרה היחידה בבלוג היא לענות על צורך של אנשים שכותבים יותר מכפי שהעיתון יכול להקציב להם. בתקופות בהם הבלוגים אינם פוריים, תהייה על התועלת שבבלוג רק מתגברת.

לא כן אדרת, שבבלוג שלו ניתן למצוא (לצד ייצוא החומרים שפורסמו ב"הארץ") דברים שאכן אינם ראויים לדפוס "הארץ" ועל כן הצורך בבלוג מובן. הגדשת הסיאה הייתה בהטפלות למתלים שכביכול עוצבו כדי להידמות לצלבי קרס. שטות כזאת לא יכולה להתאים אלא לפלטפורמה הזו.

מהתמונות ומהמילים הבודדות שמחבר הפוסט נאות להקדיש לעניין, לא ברור מה הוא המעשה המכוון שרמזו אליו המגיבים ("לא מקרי בכלל"). האם המטרה היא הכנת הקרקע למהפיכה ניאו-נאצית? שידור תת-מודע ללקוחות בזכות החיוביות של הסמל כדי להכשיר את הקרקע, או שמא פשוט למקרה שתהיה מהפיכה כזו, שמיד אפשר יהיה להניף את המתלים עד שיהיו דגלים מוכנים? קיצורו של דבר, טוב להשאיר את התחושה הזו שהמעשה מכוון בצורה העמומה ביותר, כי כל פירוט הופך את הטענה לתלושה יותר ויותר מן המציאות.

לגופו של עניין: סמלים נושאים עימם רק את המטען שאנשים מלבישים עליהם. ברחבי אנגליה ראיתי צלבי קרס בחנויות סדקית, בדים ומכבסות. איש איננו עושה בנוגע לזה דבר, כיוון שמי שתלה את השלט הוא הודי, והמטרה שלו היא דתית. זה לא נעים בעין ליהודי עם שריטת-שואה כמוני, אבל אין מה לעשות. כך שצורתו של צלב קרס איננה רעה במהותה. אני לא מיתמם. כשמרססים בית קברות יהודי בצלבי קרס אני לא אומר שהכוונה כנראה הייתה לכבד את המתים לפי דת מזרח-אסייאתית. בגלל שהמטען הוא אלים ומלא-שינאה, יש להתייחס לזה בכל החומרה. מאידך, אני לא מפוצץ עיסקה עם סוחר בדים מהודו בגלל מדבקת צלב-הקרס שנמצאת במשרד שלו.

חבל שצריך להגיד את זה שוב. הרי זו בדיוק אותה צרות-אופקים גזענית שביקשה למנוע מאנגלה מרקל לנאום בגרמנית מול מליאת הכנסת. אותה עריצות שמונעת השמעת ואגנר בקול ישראל. לגרמנים אסור לתלות בגדים על מתלה שמזכיר צלב-קרס, כי יש מי שיבחן אותם בשבע עיניים, ורק מחכה שהם שוב יוכיחו שהם בעצם לא השתנו. מעל הכל, זו סלקטיביות לא-מוסרית שמנסה להיות גורפת, אך נכשלת בשל השרירותיות שבה: ואגנר לא, מוצארט ובטהובן כן; פולקסוואגן לא, מרצדס כן; בכלל, תוצרת גרמניה לא (אה, זה הכי זול? אז כן); "כף רגלי לא תדרוך בגרמניה", באיטליה כן.

וכן הלאה, וכן הלאה.

והנכון הוא: לא לחלק את העולם לטובים ורעים. בכל המדינות יש מידות של טוב ורע, והביטוי הממשי שלהן הוא בעיקר תוצר של נסיבות היסטוריות. לא למהר לחשוב שיש מקום שאפשר לגור בו או לבקר בו עם מצפון שקט, לא לצבוע מישהו ברוע כדי להאיר את עצמך באור חיובי יותר.

גרמנית

הסערה שקמה בעקבות העובדה שאנגלה מרקל תנאם בכנסת בגרמנית שגויה משתי סיבות:

ראשית, כיוון שאין לנו סכסוך עם השפה הגרמנית. ההשלכה בין אירוע היסטורי אחד לבין כל התרבות (שפה, ספרות, מוסיקה, אמנות) פשוט איננה נכונה. זו אותה בורות לאומנית שמניעה אנשים לרסס שלטי רחובות הכתובים בערבית, כאילו אסור שתיראה ערבית במקומותינו.

אבל הסיבה החשובה יותר היא שצמצום השואה לכדי אשמה גרמנית הוא עוול לא רק כלפי הגרמנים, אלא כלפי ההיסטוריה, ולכן כלפי עצמנו. השמדת יהדות אירופה, על היקפה הבלתי-נתפס, לא הייתה מתרחשת ולא יכלה להתרחש ללא תמיכה מקיר אל קיר של מדינות. השותפים של היטלר לא היו רק האיטלקים (מרצון) או הפולנים (מאונס). אלה היו גם בעלות הברית שלא הפציצו את מסילות הרכבת המובילות אל מחנות ההשמדה. אל ישלה עצמו מישהו שהיה כאן מקרה. השמדת יהדות מזרח אירופה שהיוותה את המנוע המרכזי של הציונות הייתה נוחה לבריטים, שעשו כל שביכולתם למנוע הקמת מדינה יהודית על חשבון המנדט.

מסיבה לא ברורה, היחס המחפיר לשארית הפליטה, מניעת ההגירה, רדיפת היהודים בארץ ישראל והסיוע לערבים עם פרוץ מלחמת העצמאות נשכחו כליל, ואף אחד לא מעלה על דעתו שלישראל סכסוך היסטורי עם בריטניה. יתר על כן, היו רוצים שמרקל תדבר באנגלית.

ומה רבותא נמצאה באנגלית? מלבד היותה השפה של הבריטים, שאת חטאיהם אני מזכיר היום, היא גם שפתם של האמריקאים. אומה שקמה על רצח עם, שביצעה כמה מפשעי המלחמה הגדולים בהיסטוריה, וממשיכה לבצע פשעי מלחמה היום בעיראק.

הרתיעה מהגרמנית של מרקל משקפת את המוסר הסלקטיבי המעוות ביותר, שהמדד היחיד שלו הוא "הלנו אתה אם לצרינו?" מבלי שום התייחסות למעשים או לחוק כללי, אחיד לכל אומות העולם ולכל הפרטים שבהן.

כיוצא בזה טענתו של ח"כ אלדד ש"זו השפה שבה נרצחו סבא וסבתא שלי". יש אנשים שסבא וסבתא שלהם נרצחו בערבית, בצרפתית, באיטלקית. האם גם שפות אלה יש לאסור? יש, אגב, אנשים שנרצחו בעברית.

במיוחד תמוהה טענתו של אלדד, כי אח"כ הוא טוען ש"ראשי מדינה יכולים לנאום לפי התקנון". נו, אז אם נשיא גרמניה היה מגיע, הוא היה מוחל על כבודם של זקניו? אם ריב לו עם השפה הגרמנית שיקדם חוק שאסור להשמיע גרמנית במליאת הכנסת. ואם הוא יכול לשמוע גרמנית, אבל רק לפי התקנון, למה הוא מזכיר את ניצולי השואה לשווא?

אגב, יש הטוענים שגם בלי קשר לשואה, קשה להם לשמוע גרמנית. שזו פשוט שפה שאינה נעימה לאוזן. נוקשה מדי. זו שטות, כיוון שהכל עניין של התניות והרגל. בכלל, רוב השפות נשמעות לא נעימות למי שאינו מכיר אותן. הרי מי שלא אוהב את צליל הגרמנית, סביר להניח שאינו שבע נחת משום שפה סקנדינבית.  צרפתית מגעילה כי הם מדברים מהאף. רוסית שנואה בקרב כל גזענינו, ויחד איתה אפשר לזרוק את כל השפות הסלביות (הונגרית יותר טוב?). אז מה? ערבית? סנסקריט? אמהרית? הצליל של הסינית נעים לאוזן הישראלית הממוצעת? ואפשר להיות בטוחים שלרוב העולם העברית נשמעת מוזר מאוד. כך שהטיעון האסתטי כביכול לגבי הגרמנית הוא פשוט בדיחה.

לפני כמה שנים נסעתי לחודשיים בוינה לקורס גרמנית על חשבון רגשות האשם של העם האוסטרי. בהתחלה, כמו לכל הישראלים, המחשבה שאני נוסע ברכבת ושומע גרמנית, הייתה מוזרה. הכרוז שהודיע את שם התחנות נשמע קצין נאצי. ככל ששהיתי שם יותר זמן ולמדתי את השפה, מצאתי בה הרבה חן. חוויות שאירעו בגרמנית ונקשרו לזכרונות חיוביים יצרו אצלי יחס חם לשפה. כשחזרתי לארץ, שמעתי בבן-גוריון מישהי מדברת גרמנית. סובבתי את הראש, כמו שאני מסובב את הראש כאן, בארה"ב, כשאני שומע עברית. הרגשתי בית.

כמובן, שבגלל שהייתי שם רק חודשיים, האפקט הזה לא נותר אצלי לאורך זמן. ודאי שלא בעוצמה הזו, על כל פנים. ולכן אני אומר: הכל התניות. הרף מדירוג של שפות ותרבויות.

הבלוג של גרשם שלום

חזרתי השבוע ל"דברים בגו" של גרשם שלום (כותבים שלום, קוראים ואומרים שולם. ובלעז: Scholem). מישהו הזכיר משהו, ורציתי לבדוק בעצמי. לא חושב שקראתי את הספר אף פעם באופן מסודר. כל פעם אני בודק את התוכן, עובר על מספר רשימות שמעניינות אותי, ומחזיר לספרייה. זה בסדר כי לא מדובר בספר שנכתב כיצירה אחידה של שלום. הספר הוא כינוסי דברים שהתפרסמו בבימות שונות, וכונסו יחד, מתוך הערצה כנראה. והסל מלא מאמרים מלומדים יותר ופחות, מכתבים למערכת "הארץ", הספד על לאה גולדברג, יוחנן לוי ואחרים.

מישהו מן הקוראים של הבלוג הזה ודאי ישמח לשמוע שב-1966 קונן שלום שבעצרת שקיימה האוניברסיטה העברית לזכר הרצל, הייתה נוכחות דלה ביותר של הדור הצעיר, תלמידי האוניברסיטה.

"לא איכפת להם. ושמא תאמר: עסוקים הם בשיעורים אותה שעה, כלומר: אחדים מהם עסוקים היו – הרי זרמו לקראתי המוני צעירים וצעירות, שאצו רצו אל העיר, בלב שמח ובנפש חפצה. לכולם היה משהו יותר מעניין, או יותר דחוף לעשות. כפי שאמרתי: לא איכפת להם…

… במה נכשלנו, אם כך הם פני הדור, שאנו "ממונים" על חינוכו האקאדמי ועל יעוד ההמשך ורציפות הדורות? והלוא אין ספק, שנכשלנו, אם אין אנו מדברים אלא אל עצמנו, אל בני-גילנו בלבד, ותלמידי האוניברסיטה העברית הולכים הביתה, כי מה להם ולדרכו של תיאודור הרצל. לבני מגשימי חלומו של הרצל לא איכפת. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

כל דור מקונן על הדור שאחריו וטוען שבתקופתו הדברים היו אחרת.

שלום כותב על "קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות (דומני שבעברית זה לבסוף תורגם כ"מה מעיק על פורטנוי?"), על "שיח לוחמים", על מועמדתו של בובר לפרס גיתה ע"י עיריית המבורג והבעייה המוסרית שבנטילת פרס מידי הנאצים (הפרס האמור הוצע ב-1951). כל מיני דברים שמעסיקים ומטרידים אותו, לאו דווקא בהקשר ישיר לעיסוקו האקדמי, אך גם לא במנותק ממנו. הרבה מהדברים נראים היום כמיושנים, ואם הדיעות של שלום נקראות לעתים כטרנד אקדמי, הרי שניתן לשער שבן-דמותו בדרונו לא היה חותם עליהם. כיוון שבאותו זמן שהוא משבח את ההומניות של "נתיבות שלום" הוא ממשיך להיות ציוני ולאומן. בכמה מקומות שקראתיו תהיתי אם לא היה נוקט בגישה פוסט-ציונית אילו חי בימינו. בניגוד למחקרים שלו, יד הזמן טבועה חזק ברשימות אלה. חלקן רלוונטיות עוד היום, וחלקן נשמעות מיושנות, כיוון שמטבען (בתור דברים שפורסמו בעיתון) לא נועדו להיות נצחיות אלא מענייני השעה.

עוד אני קורא, ופתאום אני חושב לעצמי: הערבובייה הזו, הרצון להגיב על כל דבר המתפרסם בעיתון, הדעתנות – כל אלה מאוד מוכרים לי. הספר הזה – על כינוס המכתבים למערכת, רישומי שיחות עם אנשים, ביקורות ספרים וחברה ועוד רשימות שבו – הוא הבלוג של גרשם שלום. לו היה חי בדורנו אין לי ספק בכלל שהיה רוצה בלוג. יתר-על-כן: שהיה זקוק לבלוג.

כמצבת-זכרון לו וכמחווה לכל אותם אנשי רוח שלא זכו שיהיה להם בלוג, אך מבלי להתיימר להגיע לרמתו האקדמית, החלטתי לשנות את שם הבלוג שלי ל"דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ". ידוע לי שבהיותה של המילה "בלוג" לועזית כביכול חוקי בג"ד כפ"ת אינם חלים עליה, אך אינני מקבל את החוק הזה. הוא יפה לשמות מקומות כמו "פאריז" או "בלגראד", והוא אינו צריך להיות תקף למילה שחדרה ללשון שלא כשם פרטי.

 

הרצל אמר

לפני כחודש וחצי ביקרתי משפחה במינסוטה. במקרה בשבוע בו ביקרתי לבת-דודה שלי היה טקס בבית-הספר שנקרא "אנחנו אמריקה" (או משהו בדומה לזה). סיפור המסגרת היה שלושה ילדים שפותחים מזוודה ישנה של סבתא, ושואלים אותה שאלות על כל פריט שהם מוצאים במזוודה: מגילת העצמאות, תמונה של מנהיגה שחורה, הדגל עם 13 הכוכבים. כל פריט כזה לווה בקטע קריאה, ובשיר של התקופה. היא בכיתה ג', בת-דודה שלי, ועמדה על הבמה ושרה עם כולם.

הטקס כל-כך הזכיר לי טקס שאני עצמי השתתפתי בו בכיתה ג': בסיום השנה הכנו מסכת בנושא "המושבות הראשונות". גם אצלנו סיפור המסגרת היה סבא שמספר לנכדים שלו סיפור (איך הוא הקים את פתח תקווה?), וגם אצלנו שולבו שירים בני התקופה ("פה בארץ חמדת אבות"; "חושו, אחים, חושו").

אני ודאי לא הראשון ששם לב לדמיון בין הנראטיב הציוני לנראטיב של אמריקה. המתיישבים הראשונים באמריקה השתמשו בשפה דתית, כולל המשלת היבשת החדשה ל"ציון". המוטיב הזה חזר על עצמו מאוחר יותר, כאשר העבדים תפסו את עצמם ואת השחרור שלהם במושגים של בני-ישראל במצרים.

אבל מעבר לנקודות הדמיון יש הבדל מהותי, הבדל טראגי בין שני הנראטיבים: הנראטיב האמריקאי מתאים גם למציאות של היום. יש צורך בפרשנות אחרת, בדגש אחר, אבל הוא עדיין מתאים. לא כך עם הנראטיב הישראלי. זה איננו בגלל שהאמריקאים בחרו נראטיב מוצלח יותר מאשר הציונים, כלומר – זה איננו דבר מכוון. האופן בו אירעה ההיסטוריה יצרה את המצב הזה.

כשתלמידים אמריקאים מדקלמים שזו ארץ שנוסדה על בסיס הרעיון שכל בני-האדם שווים, ושלכולם הזכויות לחיים, חירות וחתירה אל האושר, אלה הם דברים שמתאימים גם היום. לא משנה שכאשר כתבו את זה היו עבדים, באופן שסתר את עצם ההכרזה. לא חשוב שהפגיעה השיטתית בילידים וברכושם סתרו את העקרונות הללו. העובדה היא שכאשר בת-דודה שלי עומדת בכיתה ומדקלמת את זה יחד עם חבריה לכיתה השחורים, האסייאתים, ההיספאנים – יש מקום לכולם בתוך הנראטיב הזה. גם מהגר העבודה שהגיע בשנה שעברה לארצות-הברית, רק כדי לשפר את תנאי-חייו הכלכליים, בעצם יכול למצוא את עצמו בתוך האידיאל הזה, של החתירה אל האושר.

חשבתי על מהגרי עבודה בישראל, על ילדים פיליפיניים או ניגריים הלומדים בתל-אביב. כשהם מגיעים לכיתה ג', ולומדים על המושבות הראשונות, הנראטיב הזה לא מתאים להם. זה סיפור על עם בגלות, עם מפוזר, שקבוצות ממנו מחליטות לחזור ולייסד יישות פוליטית במולדת הנשכחת. זה לא נראטיב שקרי. מדינת ישראל באמת הוקמה כבית לאומי ליהודים. ההמנון מציין את זה במפורש, השירים מהתקופה אומרים את זה. הם יודעים שהם לא יהודים. גם אלה מהם שנולדו בישראל, שמדברים רק עברית ושמרגישים ישראלים בכל רמ"ח אבריהם – לא מתאימים לנראטיב הראשית. אני לא אומר שאין להם זכויות. אני מצביע על הטרגדיה.

בהצגה של בת-דודה שלי, ילד שחור שיחק את לינקולן. בחירה מודעת ומחושבת, יש שיאמרו צבועה. אבל היא לא עומדת בסתירה לדברים של לינקולן, למעשים שלו. אם במסכת בבית-ספר כלשהו בארץ יתנו לילד פיליפיני או ניגרי לשחק את הרצל – זו לא תהיה רק סתירה עובדתית (ולא חשובה). הרצל כתב את "מדינת היהודים". הוא פעל כדי להקים מדינה ליהודים. הם מרגישים את עצמם כישראלים, אבל יודעים שהם לא יהודים. הם לא באו לכאן כי "זה המקום הכי בטוח ליהודים" (כביכול). הם באו לכאן מתוך "חתירה אל האושר".

הטראגיות של ישראל היא שהיא הוקמה רגע מאוחר מדי. קצת אחרי שהעולם בחר לזנוח אידיאולוגיות לאומיות. רגע אחרי שהעולם הפסיק לחסל ילידים, ולהקים תרבויות חדשות, ורגע לפני שהאידיאליזציה של קולוניות ועולם חדש מופלא נגמרה. הגבולות הקבועים של ישראל טרם נקבעו, והעולם הוא כבר בשיח פוסט-מודרני, כאילו מדינות ולאומיות אינן חשובות עוד. השיח הזה הוא מעט שקרי, כי אף-אחד לא מציע לפרק את הזהות הלאומית של מדינות קיימות. אבל הפטריוטיות האמריקאית או הצרפתית אינה עומדת במבחן של מלחמת-קיום. היא מותאמת למציאות החדשה. אצלנו – לא כל-כך.

 

הכמיהה אל העבר, וקצת על נוחיות

צוות מדענים בינלאומי פיתח סימולטור של רומא במאה הרביעית לפני הספירה. הסימולטור משחזר את רומא על-פי ממצאים ארכיאולוגיים, וישמש לתלמידי התקופה, וגם כאטרקציה תיירותית – כתוב שתיירים יכולים להשתמש בו להכין את עצמם לביקור ברומא.

מהאיורים שראיתי, השחור אכן נראה מרהיב ביותר, אבל יש לי ספקות לגבי האמינות שלו. בעיקר מפריע לי הנקיון של רומא העולה מן הסימולטור. אני זוכר שהייתי בהרצאה בירושלים של הארכיאולוגית ג'ודי מגנס, שכתבה את המבוא המקיף ביותר על הארכיאולוגיה של קומראן. בהרצאה, היא תיארה את הפומביות של עשיית הצרכים, באופן שכמעט קשה לבני-דורנו לתפוס. היא הביאה להרצאה תמונה של שירותים ציבוריים מהתקופה הרומית, שלא נראה שפרטיות הייתה אחת המעלות שלהם (אני גם בספק שניתן היה לקרוא לזה נוחיות…). דוגמא אחרת שהביאה הייתה של כתובת שמצאו, בה בעל חנות מבקש שלא לעשות צרכים בפתח החנות שלו. לדברים אלו אפשר להוסיף כיד הדמיון הטובה. מערכת פינוי זבל ודאי לא הייתה מסודרת כמו זו שבעידן המודרני, חולים ומתים היו מראה שכיח יותר. חיות משק שודאי נמצאו גם בבתים במרכז העיר, ועוד ועוד.

העבר לעתים נתפס כקסום. זו אותה תסמונת של "סיר הבשר". אנו רוצים להאמין שבעת העתיקה הכל היה שונה ולטובה: אופן העבודה, מערכות היחסים, מערכות של כסף בעולם שבו אין מציאות וירטואלית, אין אפשרות לנסוע למרחקים ארוכים. רוב האנשים חיים ומתים בכפר שבו נולדו, בלי לצאת ממנו לעולם. מבט מפוכח יותר עשוי להאיר את הדברים באור אחר: מן הסתם, דברים שבטבע האדם לא השתנו. רגשות של קנאה, פחד, כעס, אהבה, מערכות יחסים מורכבות, היו גם בעת העתיקה. יתרונות מסויימים שיש לחיים בעידן המודרני לא היו שם, אך לחסרים אלו היו יתרונות משלהם. התוצאה השלמה היא מערכת של איזונים, יתרונות וחסרונות בכל אחד מהם.

אבל מה שבטוח – רומא לא הייתה נקייה יותר. מי שרוצה לשחזר את מבני הפאר, מוטב שיחשוב גם על איך הרחובות נראו, כדי לתת מושג גם על זה לתיירים. אולי הם יעריכו את הביקור הבא שלהם.

בבתא

סיימתי את העבודה הראשונה לשנה זו. כעת נותרו לי מבחן אחד ועבודה נוספת, ואני יכול להתפנות לספר, כפי שהבטחתי, על העבודה הראשונה שעסקה בדמותה של בבתא, ואגב כך גם במצב המחקר עליה.

בבתא, היא מה שחז"ל היו קוראים לו "אישה קטלנית". לפני שנהרגה בעצמה, במהלך מרד בר-כוכבא, היא הספיקה להתאלמן פעמיים. אם לא די בכך, שני חוקרים דגולים הלכו לעולמם בטרם הספיקו להוציא לאור את התעודות שלה (יגאל ידין וחיים יונה גרינפלד). הכרך הראשון של התעודות יצא ב-1989, ידין הוא בין החתומים עליו, אך הכרך גם מוקדש לזכרו. הכרך השני יצא ב-2001, ושוב – גרינפלד הוא בין החתומים על הכרך, אך הכרך מוקדש לזכרו.

בשנת 1962, במהלך חפירות במדבר יהודה, צוות של ידין גילה את הארכיון, לצד תעודות של בר-כוכבא עצמו. הארכיון של בבתא היה מגולגל יחד, ותעודות שהיו שייכות לאותו נושא, היו קשורות יחד בחוט. סדר כזה במסמכים עתיקים הוא חלומו של כל חוקר, שחוקרי מגילות קומראן לא זכו לו (אם כי יש הטוענים שיש משמעות למערות השונות בהן כל מגילה נמצאה). תיאוריו של ידין מהחפירות משקפים את רוח התקופה: בחפירות משתתפים כמה חיילים, הציוד של הצוות, כמו גם המשלוח האווירי של הממצאים לירושלים, נעשה כולו על-ידי הצבא. ידין, שפרש מראשות הצבא בשנת 1952, לא היסס להשתמש בקשרים שלו מהצבא לצורך קידום המחקר. הוא אף לא ראה בזה עירוב תחומים, אלא המשך של אותה משימה לאומית. הוא, וסביר להניח שרוב אנשי הארץ באותה תקופה היו מסכימים איתו, לא ראה שום הבדל בין שני התחומים הללו, לא ראה שום בעייתיות בשימוש צה"ל לצורך משימה שכזו. כך הוא כותב על תקופת החפירה כולה:

ארכיאולוגים הם גם בני-אדם, ובתור בני-אדם, הם לרוב קשורים רגשית להיסטוריה של בני-עמם. בירידה היומית של המצוק, בחצייה המסוכנת לעבר המערות, בעבודה הארוכה בסרחון העטלפים, בגילוי השאריות הטראגיות של הלכודים במצור – נוכחנו שהרגשות שלנו היו ערבוב של מתח ויראה, אך גם פליאה וגאווה על היותנו חלק ממדינת ישראל החדשה לאחר גלות של 1,800 שנה.

הנה אנו, חיים באוהלים שהוקמו ביד צבא הגנה לישראל, עוברים יום-יום בהריסותיו של מחנה רומי שאחראי למותם של אבותינו. דבר לא נותר כאן היום מהרומים , למעט גל אבנים על פני המדבר, אך הנה הצאצאים של הלכודים במצור, שבים לחלץ את החפצים היקרים של אבותיהם.

אני לא יודע אם ארכיאולוג, או כל חוקר אחר, יכול היה להתבטא כך היום (ולצאת מזה בשלום). כנראה שטוב שכך. אבל גם חבל.

חזרה לבבתא. השם לא ידוע משום מקום אחר. לי הוא נראה כגירסה נשית של השם "בבא", המוכר לנו ממקורות חז"ל. המסמך המאוחר ביותר בארכיון שלה מתוארך לשנת 132. לכן משערים שהיא מתה במהלך המרד. היא הייתה בשנות העשרים לחייה במותה, אלמנה משני בעלים, ואם לילד אחד שידוע לנו עליו.

המסמכים שלה כוללים כמה תחומים: כמה מהם הם פשוט שטרי מכירה ובעלות שונים, מהם אנו למדים שהיא הייתה בעלת קרקעות רבות באיזור ים המלח, אישה אמידה, שהתפרנסה ממטעי תמרים. כמה מסמכים נוגעים למשמורת על הילד שלה. לאחר שהתאלמנה, דאגה שאפוטרופסים חוקיים ידאגו למזונותיו וחינוכו, כדי שלא כל העול ייפול עליה. באחד מן המסמכים האלה מוזכר "יהודה" בתור אפוטרופוס שלה. גם הוא מתגורר באיזור ים המלח, והוא אחראי על ענייניה האישיים והפיננסיים. יש כאן שילוב של עצמאות כלכלית של בתתא, לצד חברה שלא מאפשרת עצמאות מוחלטת לנשים, ולכן היא מצאה לעצמה אפוטרופוס. אותו יהודה הפך מאוחר יותר לבעלה השני, כפי שעולה מהכתובה של בבתא. בכתובה מודגשים החובות הכלכליים שלו כלפיה, ועל כך שהוא חייב לפרנס אותה ואת ילדיה מתוך ההון שלו, ולא מההון שהיא הביאה עימה לנישואין. כמה מסמכים נוגעים למאבקים עם משפחתו של בעלה הקודם על נכסיה. היא מתעקשת להחזיק בהם, והם כמובן רוצים אותם חזרה למשפחתם, לאחר שנישאה בשנית.

המסמכים כתובים ביוונית, נבטית וארמית. באחד מהמסמכים ביוונית כתוב במפורש שמישהו אחר כתב בעבורה את המסמך, כיוון שהיא לא ידעה קרוא וכתוב. אין אנו יודעים אם זו אמירה גורפת, או רק בנוגע ליוונית. על כל פנים, בכתובה שלה (הכתובה בארמית), היא חתמה בעצמה. האם ידעה רק לכתוב את שמה? האם מישהו כתב עבורה את השם, והיא העתיקה אותו? איננו יודעים. בתוך הארכיון שלה מופיעה כתובה נוספת, של בת חורגת שלה, שלומציון, בתו של יהודה מנישואים קודמים שהיו לו קודם שהתחתן עם בבתא.

הרבה דיו נשפך על שתי הכתובות הללו. מה המשמעות שאחת כתובה בארמית ואחת ביוונית? האם אחת מהן תפסה את עצמה כפחות יהודייה מהשנייה? האם כתובה אחת יותר קרובה למנהגי יוון בעוד אחרת יותר קרובה למנהגי היהודים?

אין לנו שום עדות שהם חשבו על עצמם במושגים כאלה. החיים שלהם התנהלו על צומת דרכים, שכללה עברית, ארמית (וגם נבטית – שזהו ניב ארמי) ויוונית. מאבקי הזהות מתקיימים בין חוקרים כיום, שמנסים להכניס אותה לקטגוריות ספציפיות. אבל עבור אדם מהיישוב באותם ימים, ממש כמו היום, לא הייתה סתירה בין זהות שיש בה מרכיבים לאומיים, בינלאומיים, וחסרי יחס ללאום. החוקר מייקל סטלואו סיכם את זה יפה: "שלא במפתיע, הבעיות הללו, בעיות גשמיות ובוגדניות של כסף ויחסי משפחה, הן שהעסיקו את האנשים ביום-יום, ולא החלטות מופשטות ותיאוריות בנוגע לזהותם העצמית".