להתפכח מאשליית ההתנתקות

הכותרת של מאמרו של אורי אבנרי ב"הארץ", הייתה "טיפשות קטלנית". אך כותרת אחרת הובילה מהעמוד הראשי של אתר "הארץ" אל הכתבה: "להתנתק מעזה – סופית". זו גם הייתה הכותרת של שלמה אבינרי בקיץ שעבר. קריאה דומה נשמעה חודש קודם לכן מפי אלוף בן שקרא "להשלים את ההתנתקות". כותרת כאלה ישובו ויעלו כל עוד לא תזכינה להכרה האיוולת והעוולה שבבסיס רעיון ההתנתקות. עם זאת, האשלייה איננה נובעת מתוכנית ההתנתקות בלבד: מן הכותרות הללו עולה ניחוח המזכיר את הסנטימנט בבסיס משאלת-הלב של רבין לגבי הרצועה. הייתם מאמינים שרבין ואורי אבנרי ירצו אותו דבר? לאלה שאינם נסמכים על דיכוטומיות פשוטות, ומעמיקים ללמוד את הלאומיות הישראלית לתולדותיה, אין מדובר בהפתעה גדולה מדי.

התנתקות מעזה מתעלמת ממחוייבותה ואחריותה של ישראל כלפי עזה ומצבה בארבעים השנה שקדמו להתנתקות. קריאה להתנתקות מתעלמת מהקירבה של עזה לישראל, ומקירבת הזהות של תושבי עזה לתושבי הגדה המערבית, וחשוב מכך – לאזרחיה הפלסטינים של ישראל. קריאה להתנתקות מעזה מתעלמת מן העובדה שהצפיפות שלה נובעת, בין היתר, מריכוז הפליטים הגבוה, שעוד חולמים לשוב לאשדוד ואשקלון. לצפות להתנתקות מעזה וגם להתנגד לזכות השיבה פירושו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או יותר נכון: זה הפשע המושלם.

הישראלים כמהים לפתרון שיציב את הערבים "שם". מעבר לחומה, מאחורי הגדר, בידי האיחוד האירופי, בידי המצרים, בידי הירדנים. רק לא אצלם. הישראלים רוצים שהפלסטינים יהיו פינלנדים. מי שרוצה שהאוייב יהיה פינלנדי, היה צריך להתיישב בפינלנד. הציונות הביאה את העם היהודי לכאן. הוא התיישב בקרב הפלסטינים. אין סיבה שחיילי או"ם או האיחוד האירופי יקיזו דם על הסכסוך הזה יותר מחיילים ישראלים. אלה רעיונות מיקור-חוץ שפושים בקרב חברה שמוסר העבודה שלה פשט את הרגל לטובת עובדים זרים שהיא איננה מוכנה לקבל אל קירבה. שוב ושוב אני אחזור על האמירה שהיחס לזרים הוא אחד וקשור זה בזה: אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני מבלי להתייחס למדיניות הגירה כוללת ויחס כולל לתושבים ואזרחים שאינם יהודים; אין (דרך) לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי להתייחס לבעיית הפליטים, שהיא בראש ובראשונה בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, ולא פליטי דארפור. אין דרך להיאבק על זכויותיהם של פליטי דארפור לפני שהציבור הישראלי התמודד עם רוח הרפאים המרחפת מעל המים העכורים של ראשיתו, הנכבה. ואין גם דרך לפתור את בעיית העובדים הזרים, מבלי שיימצא הסדר הולם לזכויות עובדים כוללות – לידיעת שלי יחימוביץ. הבעיות סבוכות וקשורות זו בזו.

ישראל עשתה כל שביכולתה להכחיש את הלאומיות הפלסטינית, להפריד על-מנת למשול, לפורר ולעמת: "ערביי ישראל" לעומת "פלסטינים"; "הגדה" מול "הרצועה" "דרום הגדה" ו"צפון הגדה", "רמאללה" ו"ג'נין". אבל, מעשה שטן, האוכלוסיות האלה, למרות כל ההבדלים האלה, ממשיכות להיות בקשר. הפירוד הביא הישגים טקטיים חשובים בניהול הסכסוך: מחמוד עבאס נושא ונותן עם אולמרט ונתניהו על הגדה בלבד, כשקודמו בתפקיד נע בקביעות בין עזה לרמאללה. אבל הקשרים שנותרו בין האוכלוסיות מבשרים את העתיד, שאיננו ורוד כלל. גם אם עזה תימסר לידי מצרים או לגורם שלישי אחר, גם אם הגדה תקבל "עצמאות" כדי להרגיע את פחד "השמאל הלאומי" (במובן רחב יותר משל התנועה הרשומה) מפני השד הדמוגרפי, עדיין יהיו פלסטינים בישראל. והם עדיין לא יהיו פינלנדים. והסכסוך עדיין ילחש, ויפרוץ מעת לעת, בישראל גופה.

צר לי, אך אינני מבין איך אבנרי מדבר על ילדותיות, ואיננו רואה שהרצון "להתנתק סופית מעזה" הוא לוז הילדותיות הישראלית; איך אחד מבכירי המחשבה המדינית בישראל דוגמת אבינרי יכול לכתוב ש"היא [ישראל] איננה שולטת ברצועה", כאילו השלטון המוניציפלי הוא הסמן היחיד; ואיך פרשן מיטיב-ראות כמו בן חושב שישראל יכולה להתנער "משארית אחריותה לעזה".

מי שרוצה שלום צריך לקבל על עצמו אחריות, לא להתנער ממנה; לחתור לשיתוף-פעולה ולדו-קיום, לא להתנתקות והפרדה; להשלים עם קיום העם הפלסטיני על גוניו ומגזריו, וש"בפלסטין קם העם הפלסטיני" – אך, כמו העם היהודי, לא בגבולות המתפתלים והמצחיקים של גדר ההפרדה, אלא בשטח רחב הרבה יותר, חופשי הרבה יותר, ממזרח לים ולירדן.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

צורה ותוכן, מילים ומעשים – כלים לניתוח פוליטי

בעקבות שאלה שנשאלתי על השימוש שלי ב"צורה ותוכן" כתגית, החלטתי להקדיש פוסט להסבר על המקום שיש לשני צמדי המושגים הללו בראייה הפוליטית שלי.

כל הבנה של מציאות פוליטית נתונה דורשת את ההבנה של היחס הדיאלקטי בין צורה לבין תוכן, ובין מילים למעשים. זהו יחס דיאלקטי משום שאין מדובר בהפכים גמורים. כל אחד מהזוגות מקיים מתח ביניהם, שלעתים הם הפכים גמורים, ולעתים זהים לגמרי.

 

מילים ומעשים

אימרות ידועות טוענות שפוליטיקאים רק מדברים ואינם עושים, או שאסור להאמין למילים שלהם. ואכן, המילים של פוליטיקאים חשובות פחות מהמעשים שלהם, לצורך הניתוח הפוליטי שלהם. אם פוליטיקאי אומר שהוא בעד שלום, אך לא עושה דבר כדי לקדם אותו, נניח – ובצדק – שאלה סיסמאות ריקות שהוא לא מאמין בהן. אך בכך אין די: אם הכרנו שהפוליטיקאי איננו מתכוון למילים שלו, עלינו להניח שהוא בכוונה מסתיר את כוונתו האמיתית, שאותה ננסה להבין על-ידי המעשים.

מאידך – וכאן נכנס הפן הדיאלקטי של היחס בין מילים למעשים – מילים הן אחד מכלי העשייה הבולטים של הפוליטיקאי. קמפיין ה"נאמנות-אזרחות" איתו התמודד ליברמן לכנסת לא היה בגדר מילים בלבד. אלה היו מילים שנעשה בהן שימוש כדי לצבור כוח מעשי, מצד אחד, וכן כדי לעצב תודעה, מצד שני. תודעה, אמונה, תמיכה פוליטית – אלה הם דברים שמעוצבים ונוצרים בצורה מילולית, על-ידי מילים. אך ההשלכות שלהן תמיד חורגות מעבר לעולם האמירה על עולם המעשה.

לכן, ניתוח היחס שבין מילים למעשים אצל פוליטיקאי חייב לעמוד על הפעמים בהן יש הלימה בין המילים למעשים (או אפילו מקרים בהן המילים הן בגדר מעשה), באותה מידה שיש לעמוד על הניגוד בין המילים למעשים, באשר הוא קיים.

בנוסף לעובדה שמילים אינן תמיד הפוכות למעשים, גורם נוסף שמקשה על ניתוח היחס בין השניים הוא העובדה שהמעשים אינם נתונים להחלטת הפוליטיקאי בלבד. ניקח לדוגמה את נאום בר-אילן של נתניהו: נתניהו הכריז בו על תמיכתו במדינה פלסטינית מפורזת. כעת נסתכן בהערכה סבירה שבסוף הקדנציה הזו של נתניהו, לא תהיה מדינה פלסטינית מפורזת. יש אפשרויות רבות להסביר את הפער הזה בין המילים למעשים.

אולי נתניהו לא רוצה שום מדינה פלסטינית (מפורזת או לא מפורזת), והשתמש בהבטחות האלה כדי לפזר עשן ולקנות זמן, בעוד הפער בין המילים למעשים מבהיר שכוונותיו לא היו כנות. אך מה אם נתניהו בכנות רוצה מדינה פלסטינית מפורזת, ואינו מצליח ליישם זאת, אם בגלל אילוצים קואליציוניים פנימיים, ואם בגלל הפלסטינים, שרוצים יותר? ויש עוד אפשרות, למשל, שהרי מילים מכוונות ליצור תודעה וכו': נניח לרגע שנתניהו מוכן ליותר ממדינה מפורזת, אך כחלק מכלל ידוע בניהול מו"מ, מתחיל מעמדת מינימום כדי להשאיר לו "מרחב מיקוח". במקרה כזה הוא מצהיר על מדינה מפורזת בהנחה שהצד הפלסטיני מבין שזו עמדת התחלה בלבד (קרי, הוא מעביר מסר דרך המילים שלו, יוצר תודעה וכו'), אך לנו כפרשנים אין שום דרך לדעת זאת, כי אין משהו בעולם המעשה הגלוי, שיצביע על ההבדל בין האפשרות הזו, לאפשרות שהוא מעולם לא התכוון לשום מדינה (האפשרות הראשונה).

עם זאת, עקביות מסויימת של פער בין מילים למעשים בצורה אחת, והלימה בין מילים למעשים בצורה אחרת, מאפשר מדי פעם כמה חרכי הצצה לכוונות האמיתיות של הפוליטיקאי.

צורה ותוכן

כמו ביחס בין מילים ומעשים, גם היחס בין צורה ותוכן הוא יחס שמקיים מתח, שלעיתים יש בו הלימה, ולעתים אין בו הלימה.

הדוגמה הקלאסית לקוחה מעולם הילדות: ראובן בוכה לאמו על עוול ששמעון עשה לו. אמא באה ודורשת משמעון לבקש את סליחתו של ראובן. שמעון, שאיננו מרוצה מהכפייה הזו, אך איננו יכול לסרב למרות האם, ממלמל באי-חשק "סליחה", או לחלופין מעיר הערה צינית ארכנית שמבהירה שהוא איננו מתחרט: "סליחה באמת שהרבצתי לך אחרי שקיללת אותי בלי סיבה". האמא אינה מרוצה, ומבקשת משמעון להתנצל שוב. באנגלית היא תאמר: say it like you mean it.

ביטוי מעניין, שכדאי להתעכב עליו לרגע: הוא איננו דורש כוונה (say it and mean it), אלא רק את הצורה החיצונית של הכוונה (say it like you mean it). מדוע האמא דורשת זאת? כי היא יודעת שכאשר הפער בין התוכן (בקשת הסליחה) לצורה (הערה צינית או כועסת) גלוי כל-כך, התוכן מאבד מערכו. זאת ועוד: אולי היא חושבת, שאם תהיה הלימה בין הצורה לתוכן, גם אם למראית עין בלבד, הדבר עשוי להשפיע על התוכן עצמו, בסופו של דבר. הפיוס הכפוי, אם ייראה כן בכוונותיו, יאפשר להתגבר על הסכסוך מהר יותר, ויסייע לשני הילדים לשחק שוב יחד.

הדוגמה המובהקת לפער בין צורה ותוכן בפוליטיקה הישראלית נמצאת כמובן בתוכנית ההתנתקות. במשך שנים הקו המפריד בין שמאל וימין בארץ הוגדר על-פי היחס לשטחים כבושים. השמאל תמך בסיסמת "שטחים תמורת שלום", וכנגדו ענה הימין "אף שעל".

לכן, כשאריאל שרון הציג תוכנית לנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון (כולל פינוי יישובים) ראו בזה אנשים רבים סימן ששרון הפך את עורו וחצה את הקווים – מימין לשמאל. אך זוהי הבנה שמתבססת על הצורה (פינוי יישובים) ולא התוכן.

תמיכת השמאל בפינוי יישובים נועדה לתכנים ברורים: שלום, שוויון, זכויות אדם. ההתנתקות נועדה לדברים אחרים לחלוטין, כפי שברור מהעובדה שישראל ממשיכה לשלוט, הלכה למעשה, ברצועת עזה, ושלא עשתה דבר או חצי דבר לקדם ערכים של שלום, שוויון או זכויות אדם בעקבות פינוי היישובים. האופן החד-צדדי שבו בוצעה התוכנית העידה יותר מכל על הפער בין הצורה לבין התוכן.

היות שרבים בציבור אינם עומדים על הפער שבין הצורה ובין התוכן, יש נטייה לראות בהתנתקות מאמץ לשלום או ויתור למען השלום שכשל, שהרי התקפות מעזה נמשכו לאחר מכן. הבנה שגויה זו מבהירה את חשיבות ההבחנה בין צורה לתוכן בניתוח פוליטי, וגם את הסכנה הטמונה בהתבוננות לצורה בלבד.

כנגד ניתוח זה, יהיו שיטענו שגם אם תוכן ההתנתקות היה ימני (ואף גזעני) במהותו, הרי שהצורה היא חשובה, כיוון שהיא הוכיחה לישראלים שפינוי התנחלויות הוא אפשרי, ובעזרת הוכחה צורנית זו, אפשר יהיה באופן פרגמטי לקדם תכנים ערכיים ראויים.

הדוגמאות הן ספציפיות, אך העקרון מקיף כמעט כל ניתוח פוליטי אפשרי: הצורה יכולה להיות סותרת לתוכן, אך רק עד גבול מסויים. אפשר לעשות הסכמי שלום שיובילו למאזן אימה או יקדמו את המלחמה הבאה, ואפשר להילחם במלחמה במטרה לחסל גורמים שליליים, ובכך לקדם שלום. עם זאת, מי שיתמכר לפער הזה, וינסה לקדם שלום רק בדרכי מלחמה, סופו שינציח את דרך המלחמה, באותה מידה שריבוי הסכמי שלום "בכאילו", יכול בסופו של תהליך ליצור מציאות שבה הסכסוך מנוהל בדרך דיפלומטית, עם שלום דה-פקטו.

לסיכום: פרשנות פוליטית תמיד קשורה בהליכה בערפל, כאשר הדברים שמקשים על ההבנה הם הפער בין הצורה לתוכן, ובין המילים למעשים. המאמץ קשה עוד יותר בהתחשב בעובדה שפער זה איננו תמידי, ויש הלימה חלקית בין צורה לתוכן ובין מילים למעשים, אם מביאים בחשבון את האופן שבו מילים יכולות להבנות מציאות או תודעה, או את האופן שבו הצורה יכולה להשפיע על התוכן, ולהיפך. המושגים הללו מקיימים ביניהם מתח מתמיד, ועמידה על הפער ביניהם או על רגעי הממשק שלהם, היא האתגר התמידי הצופן בחובו את המפתח להבנה פוליטית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית

בתגובה לפוסט הקודם, דודו העלה שאלות לגבי התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, שחשבתי שמצדיקות פוסט נוסף בנושא. כדי שלא לחטוא בייצוג לא נכון של העמדה שלו, אני מצטט מתוך התגובה:

ייתכן וכבר ציינתי שאני מאד מעריך רבים מהטיעונים שלך בזכות מדינה דו-לאומית ברמה תיאורטית. הם מכילים מנות גדושות של צדק והגיון. למרות זאת אני לא משוכנע בתקפות המסקנה שלך, דהיינו שזה פתרון רצוי לסכסוך. סיבה מרכזית לכך היא, וזו לא התחכמות, שאין כל הגיון באמונה בהצלחתו של פתרון הגיוני לבעיה שסובלת ממחסור כרוני בהגיון.

בקצרה, סוג מסויים של תהליכים חברתיים אינו יציב במובן שדי באחוז מהאוכלוסיה או פחות – ריבוא מתנגדים נחרצים ממליון – בכדי לדרדר את הפתרון ואת סביבתו לתהום. שמידה כזו או אחרת ועם כל ההבדלות הרלוונטיות זה קרה בלבנון, יוגוסלביה, אזארביג’אן, צ’צ’ניה ועוד. כיוון שלפחות אחוז מהאוכלוסיה בשני הצדדים שייך לגרעין אידיאולוגי נחוש – דתי, פונדמנטליסטי, לאומני וקנאי – וכיוון שמעגלים רחבים הרבה יותר לא מגלים חיבה יתרה לחשיבה שקולה והגיונית, הטיעון שלך בעייתי ללא סימוכין אמפיריים.

הייתי שמח לבחון דוגמאות בהן סיכסוך דתי-לאומני בא על פתרונו בדרך של הסכנה עם מדינה דו/רב-לאומית המתגלה לאורך זמן כ*יציבה*. מטרת התרגיל היא לא הוכחת היתכנות גרידא אלא נסיון לבחון אילו דוגמאות היסטוריות, או מאפיינים של-, יותר רלוונטיים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. כאן בדיוק יכולים רעיונות של ברנרד אבישי, או אפילו עובדות ואנקדוטות שהוא מצטט, להיות לעזר רב. אין עוררין על כך שהוא יודע את החומר…

תאוריה של פתרון, צודקת ואלגנטית ככל שתהיה, לא תשכנע אפילו את הקוראים המוכנים עקרונית להשתכנע והקרובים אליך בעמדותיהם מלכתחילה. החינוך (הנטיות?) שלי גורם לי לראות תאוריה כזו כחסרה, פגומה ולא עקבית אם היא מתיימרת לדון בתופעות מה”עולם האמיתי”.

לפני שאני אתחיל לדבר על הנקודה החשובה שעולה מהדברים, שהיא מידת המציאותיות שיש ברעיון המדינה הדו-לאומית, חשוב לי לומר כמה הערות מקדימות על פתרון שתי המדינות.

אין לי התנגדות לפתרון שתי המדינות בפני עצמו. אני מתנגד לפתרון שתי המדינות כפי שהוא נתפס ומיוצג בדיון הציבורי בשתי רמות: בהנחות שעומדות בבסיסו, ובמציאות שתיווצר בעקבות יישום שלו, כפי שעולה משלל ההסכמים שנחתמו עד היום. הנחת היסוד המרכזית של פתרון שתי המדינות, כפי שאני מזהה, היא שיהודים וערבים אינם יכולים לחיות יחד, שכל נסיון שלהם לדו-קיום נדון לכשלון, ולכן יש צורך בהפרדה. גישה זו מתומצתת, לטעמי, בשתי הסיסמאות המרכזיות שליוו את המאבק על דעת הקהל בישראל לפתרון שכזה: "שתי מדינות לשני עמים" ו-"אנחנו כאן והם שם".

אני שולל את הנחת היסוד הזו משתי סיבות: מצד הפלסטינים החיים בגדה וברצועה, אני חושב שהאמירה הזו מסוכנת, כיוון שיסוד ההפרדה בה מסיר אחריות מישראל מן המצב הנוכחי של הפלסטינים. אנחנו עדים לגישה הזו כבר כיום ביחס לעזה: "עזבנו אותם, מה עוד הם רוצים מאיתנו", תוך התכחשות גם לכיבוש שנמשך, אך אפילו הכיבוש בעזה באמת היה מסתיים לחלוטין הייתי מתנגד לגישה כזו, שמסירה כל אחריות של ישראל לפלסטינים מרגע שהכיבוש נגמר. הסיבה השנייה שאני שולל את סיסמת ההפרדה הזו היא כיוון שבמודלים הנוכחיים של פתרון שתי המדינות, עדיין יישארו בישראל למעלה ממיליון פלסטינים. להערכתי, שיעור כזה של פלסטינים בקרב האוכלוסייה הישראלית, מקשה על תפיסת פתרון זה כפתרון "שתי מדינות לשני עמים", גם במובן מהותי וגם בתרחישים האפשריים שיהיו לאחר חלוקת הארץ (בעיקר המאבק על "מדינת כל אזרחיה").

בנוסף להנחת היסוד הבעייתית הזו, אני גם מתנגד לדמותה של המדינה הפלסטינית כבעלת ריבונות מוחלשת כפי שעולה מהמתווים המוצעים, לכאורה משיקולי בטחון (וכן שיקולים פסולים אחרים החל מחופש דת וכלה בנוחות). שילוב המציאות שתיווצר עם הנחת היסוד השגויה הן מתכון ביטוח לפיצוץ כאשר הפלסטינים מזה "יגלו" שאין להם באמת מדינה (כי הם אינם עצמאיים לקבל החלטות שכל מדינה עצמית יכולה לקבל), והישראלים מזה "יגלו" שלמרות שהבטיחו להם שתי מדינות לשני עמים, יש עוד המון ערבים במדינה שהייתה אמורה להיות של היהודים (לפי הסיסמה), ושהם עוד באים בדרישות.

כל הדיון הצדדי הזה על פתרון שתי המדינות איננו התחמקות משאלת ההיתכנות של רעיון המדינה הדו-לאומית, אלא בדיוק להיפך. אני טוען שמודל שתי המדינות איננו מציאותי יותר מרעיון המדינה הדו-לאומית, כפי שאנשים מנסים להציג אותו. כן, אני מכיר בזה שהוא "מציאותי" במובן הזה שיהיה קל יותר להגיע להסכם כזה, ולשכנע חלקים נרחבים בציבור הישראלי והפלסטיני לתמוך בו מאשר ברעיון המדינה הדו-לאומית. אבל לאחר שייחתם וייושם, אני אתפלא אם הוא יחזיק מעמד חמש שנים. כך שאינני חושב שזה מציאותי לתמוך בו. יתר על כן, אני גורס שהסכנה האמיתית הגלומה בו היא בדיוק מה שהיינו עדים לו עם קריסת הסכמי אוסלו: ציבור מיואש, שאין לו מגע אנושי או טיפת עניין בצד שכנגד, ובכך נותן יד חופשית לממשלה לפעול כרצונה (ואני מנגיד בכך את אנתפאדת 2000 והעובדה שהיא טרם הסתיימה ממש, לבין כל פרצי האלימות הקודמים ממאורעות תר"ף ועד דצמבר 1987).

כעת לגבי המציאות של רעיון המדינה הדו-לאומית: אני אינני מכיר ואינני מתיימר להכיר לעומק סכסוכים מאזורים אחרים. אני מרגיש שאני בקושי מצליח להבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמישהו שגדל בתוכו, ואני מכיר היטב את תחושת המבוכה כשאני שומע אמריקאי או אירופאי שחושב שהוא מבין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מדבר. אני משתדל שלא ליפול לאותו פח.

שאלת המציאותיות של הפתרון נוגעת ביחס שבין המציאות והתודעה (או "הוויה" ו"הכרה" למי שמרגיש נוח יותר עם המונחים הללו). באיזו מידה התודעה, שדודו מתאר אותה כתוצר של חינוך ו/או נטיות, משפיעה על המציאות השפעה כזו שאי-אפשר לשנות אותה, ובאיזו מידה המציאות היא זו שמעצבת את התודעה? זהו סבך שאי-אפשר להתיר אותו באבחת סכין אחת. אני חושב שבכל מקרה, שינוי צריך להיות תהליך הדרגתי שבו אנשים בעלי תודעה מפותחת לגבי הכיוון שטוב להוביל אליו, יוצרים תנאי מציאות שיאפשרו גם את שינוי התודעה.

ספיקות לגבי מציאותיותו של מהלך כלשהו מוכרים לנו ממקרים רבים בהיסטוריה: הציונות עצמה נתפסה כבלתי-מציאותית. שחרור העבדים הוא דוגמה נוספת למהלך כזה שנתקל בהתנגדות שהייתה, בין היתר, גם "פרגמטית". שתי הדוגמאות האלה הן גם הוכחה טובה לכך שכשמישהו טוען שמשהו איננו מציאותי, הוא יודע על מה הוא מדובר. הבחירה של בראכ אובמה לנשיאות אינה מסיימת את המאבק של השחורים בארצות-הברית לשוויון, אך היא צעד חשוב. אינני מסכים עם אלה שמזלזלים בצעדים האלה, כיוון שבתמונה הכוללת עדיין נותרו בעיות רבות. אין מהלך אחד שישנה את המציאות מן הקצה אל הקצה, אבל השאלה היא לאן חותרים, ומה נוצר מהמהלכים כשהם מצטרפים זה לזה. בכך, אני בעצם נוגע גם בשאלה הקודמת שדודו העלה שהפכה לפוסט – כיצד מגיעים לידי פתרון כשעצם הזמן הנדרש כדי ליישם צעדים מסויימים, כבר משנה את המציאות שאותה הפתרון היה אמור לשנות?

אם השתמע מהתמיכה שלי במדינה דו-לאומית שאני חושב שאפשר מחר לחלק תעודות כחולות לכל תושבי הגדה והרצועה והכל יסתדר, איכשהו – לא היא. אבל אני חושב שהפתרון חייב להיות כזה שמושתת על דו-קיום, ואף שניתן ליצור תנאים לדו-קיום במסגרת שתי מדינות, אני חושב שיש פונציאל גדול יותר במודל הדו-לאומי (מעבר לכך שרוב התומכים בפתרון שתי המדינות תומכים בפתרון שמיוסד על עקרון ההפרדה ולא על עקרון הדו-קיום, כפי שהסברתי לעיל).

ביום החתימה על אוסלו במדשאת הבית הלבן, התקשורת בישראל געשה סביב השאלה עם רבין ילחץ לערפאת את היד אם לאו. חלק רחב בציבור התייחס ללחיצת היד הזו כמעשה שלא ייעשה בידי מנהיג ישראלי. התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים סיימה את הדיון הזה, ובאחת העבירה את התודעה הישראלית למקום אחר.

אריאל שרון יצא ממשרד הבטחון בתור אחת האישויות המאוסות ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלעולם לא ישמש יותר כשר בכיר בישראל. תוך 15 שנה מצא עצמו במשרד החוץ, ועוד כמה שנים לאחר מכן נהיה ראש ממשלה. התדמית שלו כאדם מסוכן שאסור שיתפוס תפקיד בכיר חוסלה, ושונאיו הגדולים ביותר כתבו מאמרים בשבחו עם ביצוע ההתנתקות.

אלה הן דוגמאות בודדות שמבהירות את היחס שלי לאמירות מהלכות אימים לגבי מדינה דו לאומית: "אני לא אסכים לחיות עם שכנים ערבים"; או "אני לא אוכל לחיות במדינה שראש-הממשלה שלה הוא ערבי". אלה אמירות שימשיכו להישמע כל עוד הדבר נתון לדיון. כשה"סיוט" יהפוך למציאות, התודעה גם היא תשתנה בעקבותיה.

אבל לא בן-לילה, כמובן. אובמה לא היה נבחר לנשיאות מיד לאחר אברהם לינקולן. נדרשו כמה וכמה דורות שייאבקו על עצם החירות של העבדים, משם מאבק על זכויות שוות, מאבק נגד הפרדה, מאבק על חינוך, על נישואים בין-גזעיים, ועוד ועוד, שהכשירו את הדרך למועמדות של ג'סי ג'קסון, שהכשירה את הדרך למינוי של קונדוליסה רייס כראש המועצה לבטחון לאומי, שהכשירה את הדרך למינוי של רייס כמזכירת המדינה שהפכה את המועמדות של מועמד מעורב (!), שהוא גם אורטור סוחף, וגם נישא על הטינה לאחר שמונה שנות בוש, למשהו אפשרי.

התמיכה שלי במדינה דו-לאומית, אם-כן, היא קריאה להתחלה בדרך שתוביל לדו-קיום, מתוך הכרה שלא הפלסטינים ולא היהודים הולכים להיעלם מחבל הארץ, ושלא ראוי שהם ייעלמו. קודם צריך להפסיק את שלילת הזכויות הקולקטיווית של הפלסטינים בכל מחיר. מדובר במחיר של טרור ואלימות, ומדובר במחיר שהחברה הישראלית תוכל לשאת, להערכתי. אחר-כך צריך להתחיל בהשקעה בתשתיות כדי להביא את הרצועה והגדה לרמה תפקודית סבירה. בתוך כך, אפשר לפתוח במו"מ בין נבחרים פלסטינים וישראלים כדי לנסח חוקה שתעגן את הזכויות במדינה דו-לאומית, ואני מדבר על זכויות פרט מזה, וזכויות של קבוצות לאום ותרבות מזה. אני הדגשתי בכמה מקרים שאסור לחשוב על המדינה הדו-לאומית כעל מדינה של לאום אחד שיווצר מתוכה "ישרטיני" או "פלאלי". אני חושב שאלה דברי שטות שנאמרים על-ידי אנשים שאינם מבינים דבר במרכיבי זהות. דבר כזה ייתכן שייווצר, על-ידי תהליך טבעי של נישואי תערובת, לאורך כמה מאות שנים של דו-קיום, אבל הוא איננו יכול להוות את היסוד לדו-קיום, ואין מקום לשאוף אליו בצורה מלאכותית.

עוד פעם אחת לפני סיום: אני נולדתי לתוך מציאות שבה קיומו של עם פלסטיני הוכחש על-ידי הימין, והשמאל דיבר על "אוטונומיה פלסטינית", רק הרדיקלים דיברו על מדינה פלסטינית. לא הייתי מתאר לעצמי מציאות שבה ישראל מפנה את יישובי חבל עזה. זו עובדה מוגמרת, ורוב הציבור תמך בה. עשרים שנה קודם לכן זה לא היה נראה מציאותי. אני חושב שראש ממשלה שהיה מודיע שהוא מפסיק את שלילת חופש התנועה של הפלסטינים, ושממשלת ישראל מקימה גוף מקביל למ.ע.צ. שיעסיק פלסטינים בשיפור תשתיות בגדה ובסלילת כביש מהיר בין עזה לרמאללה, היה זוכה לקיתונות של ביקורת. אין ספק. אבל עד סוף הקדנציה שלו, אנשים היו חושבים אחרת על פלסטינים ועל אפשרויות של דו קיום. פלסטינים היו חושבים אחרת על ישראלים. דו-קיום היה נראה חלופה ראויה להפרדה.

כך שהטענה שנשארת לגבי המציאותיות, אם הבנתי נכון, היא שראש ממשלה כזה לא היה נבחר אף פעם. אם זו הטענה כנגד המציאותיות, אזי אין לי ברירה אלא להסכים. רוב הציבור בישראל, בדומה לרוב הציבור בכל מקום אחר בעולם, איננו מאמין שדו-קיום הוא באפשר, פוחד תדיר מן הזר והאחר, וייתן מבטחו בזה שיבטיח כוח על-פני זה שיבטיח שלום.

כשאני כותב את הדברים האלה, אני מרגיש שאני כותב דברים שהם מציאותיים וקשורים לעולם האמיתי. מצד שני, אני מרגיש שטרם עניתי לשאלה. ניסיתי. אם למישהו (ובראש ובראשונה דודו, כמובן), יש נקודות שיסייעו לחדד את השאלה, אני אשמח.

על עזה ועל אוכלוסייה אזרחית

מכל סיפורי החסידים שבספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז", הכי אני אוהב את הסיפורים על רבי ישראל, המגיד מקוזניץ (הנה עוד אחד):

 

 המגיד מקוזניץ היה אומר אל הבורא:

 "רבון העולמים, אני מבקש ממך שתגאל את ישראל. ואם אינך רוצה, גאל את הגויים".

אף אנו מבקשים, אך שלא כמגיד, אין לנו אל לפנות אליו. אנו פונים אל ממשלת ישראל, שריה ויועציה: "ממשלת ישראל, עשי למען מדינת ישראל ועם ישראל. ואם אינך רוצה, עשי למען הפלסטינים".

הבאתי אל תוך הדיון מקצת דבריו של מיכאל וולצר באשר למלחמות צודקות ולא-צודקות. הקושי הגדול בהשלכת דבריו אל מציאות ימינו נעוץ כמובן באיסור שהוא מטיל על פגיעה באוכלוסייה אזרחית לא חמושה. שני קשיים, לכאורה, נמצאים בזה. ראשית, טענת "הוא התחיל" המנוסחת לעתים כ"גם הם פוגעים באוכלוסייה אזרחית". שנית, העובדה שחמאס (וכן חיזבאללה בתורו) יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית, ומשתמש באזרחים כמגינים חיים לאנשיו. 

הטענה הראשונה אין בה שום הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית. יש בה משום הצדקה לעצם הפגיעה בחמאס וליציאה למלחמה, כיוון שתוקפנות כנגד אזרחים היא מעשה פשע המצדיק פתיחת מלחמה. יש בה כדי להחליש את צדקת המאבק של חמאס גם במישור המוסרי-אידיאולוגי, וגם במישור הטקטי-פוליטי. אבל אין בה שום הצדקה בעצמה כדי לירות על אזרחים.

הטענה השנייה, לעומת זאת, אכן מספקת, בעיניי, הצדקה לפגיעה באזרחים (למקרה שמישהו ינסה להתלהם: אינני מדבר עכשיו על מקרים ספציפיים, ואינני בא להתווכח אם צה"ל משקר לגבי ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית או לא. אם חיילי צה"ל משקרים זה לא בסדר, והם פוגעים במוסריות של צה"ל. הטענה המובאת כאן היא טענה עקרונית באשר לנסיבות בהן יש הצדקה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית). אם האוייב משתמש באוכלוסייה אזרחית כמחסה לפעילות שלו, ואין דרך להילחם בו אלא על-ידי פגיעה באותם ריכוזי אוכלוסייה, הרי שיש לפגוע בריכוזי האוכלוסייה כדי לנצח במלחמה (וזאת מתוך הנחה שעצם היציאה למלחמה היא מוצדקת, ולכן נצחון בה הוא הכרחי). יש להבהיר לאוייב שכך יקרה, בתקווה שמנהיגי האוייב יחוסו על אזרחיהם ויחדלו מכך, ויש להזהיר את האזרחים עצמם, כדי לאפשר להם לנוס. ואילו אם הירי נמשך מתוך האוכלוסייה האזרחית, ועדיין יש שם אזרחים, הנחת העבודה צריכה להיות שאזרחים אלו של האוייב מזדהים עם כוחות הלחימה ומסייעים לו, ולכן הם כלי-מלחמה לכל דבר ועניין. יש שיטענו שחמאס מאיים על האנשים ומכריח אותם לשמש מגן אנושי, או מכריח אותם לתת מחסה למרגמות. ייתכן שכך הדבר, אך זהו בדיוק מה שהופך אותם לחיילים. נזכיר שגם חיילי צה"ל, רובם ככולם, הם חיילים מכורח זרועו של השלטון. אלמנט הבחירה מצומצם אצלם כמו אצל אנשי עזה מול החמאס. גלעד שליט לא התנדב לצבא, ובוודאי שלא התנדב להיחטף.

אנחנו מרבים לדבר על החמאס כארגון מחבלים, כיוון שהוא פוגע באזרחים. עם יד על הלב, האם הציבור הישראלי היה מפסיק לקרוא לחמאס ארגון מחבלים ומתחיל לקרוא להם "לוחמי חופש" לו היו מגבילים את פעולתם לחיילים בלבד? ודאי שלא. ההתייחסות לגלעד שליט היא ההוכחה הטובה ביותר לכך, בייחוד אם זוכרים שבמסגרת מבצע החטיפה נהרגו שני חיילים עמו, חנן ברק ופבל סלוצקר. הציבור הישראלי איננו מוכן לקבל לא פגיעה באזרחים ולא פגיעה בחיילים.

הנה האבסורד ביחס ללחימה בחמאס שדווקא השמאל הוביל אותנו אליו: ההתנתקות מעזה לא לוותה בשום ניתוק שלטוני של עזה מישראל. עזה עדיין תלויה לחלוטין בישראל לכל צורכי קיומה, וכל החלטה הקשורה בתנועה ממנה ואליה, טעונה אישור של ישראל. אפילו על הגבול בין עזה למצרים ישראל מבקשת את זכות הווטו. כך שעזה איננה עצמאית. היא תחת כיבוש ישראלי. אבל הראש היהודי ממציא לנו פטנטים: כיבוש ללא כובשים. החיילים נמצאים מסביב לרצועה ולא בתוכה, וכך הציבור הישראלי מאמין לשקר שהכיבוש הסתיים. ולחמאס אין שום לגיטימציה להיאבק נגד הכיבוש: לפגוע באזרחים אסור, לפגוע בחיילים הופך אותם למפלצות אדם בעיני הלב היהודי הרחום, וגם לצאת לפיפי אסור. הכל אסור.

ואז מתחיל מבצע, והשמאל מתחיל לצעוק נגד הפגיעה באזרחים. נו, אז איך אתם רוצים שצה"ל יילחם בחמאס מבלי לפגוע באזרחים? שיפגע במחנות שלהם? שייערך בשדה הקרב? הרי ישראל עצמה היא שדרשה שהרשות הפלסטינית לא תקים צבא. ובמקום זה יש רק מחנות אימון לשוטרים, כפי שישראל ביקשה. אז השמאל כועס על ישראל שהיא מפציצה מחנות שוטרים. אבל איפה חמאס יכול לאמן חיילים שלו אם לא במחנות שוטרים אזרחיים? הרי כל דבר אחר אסור היה לו מלכתחילה. על כן, ברור שכדי שישראל תוכל להילחם מול פלסטין בצורה הוגנת, היא צריכה להפסיק עם הדרישה למדינה מפורזת. בכלל, כל הרעיון הזה של הסכם שלום והקמת מדינה פלסטינית שקמה לפי התנאים שלנו הוא מטופש מיסודו, ואף מדינה עצמאית לא הייתה מסכימה לו; אבל ישראל לא רוצה מדינה פלסטינית עצמאית, היא רוצה מדינה פלסטינית משועבדת. וזו רק דוגמה אחת לאופן שבו "הסכמי שלום" החריפו את המצב בין ישראל והפלסטינים.

הערת ביניים: למה אני כועס רק על השמאל? העירו לי שהערות פלגניות כמו שלי פוגעות בשמאל ומחזקות את הימין. אבל על מי רוצים שאכעס? על אריק שרון? ההוא מ-101, מקיבייה, מאלון מורה, מסבסטיה, מסברה ושתילה? אליו אני אלך בטרוניות? מאריק שרון אין לי שום ציפיות, ולכן איך ששמעתי אותו אומר שהוא הולך לפנות התנחלויות הייתי נגד. אחר-כך גם ראיתי שצדקתי. אבל מיוסי ביילין וזהבה גלאון אני חושב שמותר לצפות אחרת. לפי רוממות השלום בגרונם, אפשר היה לצפות שידאגו לזכויות הפלסטינים. והעובדה שמרצ תמכה בהתנתקות, תמשיך ותעמוד לגנותה. היא יכלה לבקש הצבעה מפוצלת על סעיפים מסויימים, היא יכלה להתנגד לכל התוכנית בצורתה. אבל היא הייתה גיבורה גדולה ונתנה לשרון "רשת בטחון" מול המורדים בליכוד, וכל הציבור שלה הריע לה. אז עכשיו יש לנו חמאס בעזה, שמסתובב בתוך אזרחים, ואפילו להילחם בהם כמו שצריך אי-אפשר.

אילו ישראל הייתה מעוניינת באמת במלחמה נגד החמאס ובחיסולו, היה עליה לאפשר לאזרחים התמימים לברוח, ואז להילחם בחמאס בכל הכוח, ואז לאפשר להם לחזור. איך? דרך הכביש הבטוח בין עזה לגדה, המקשר בין החלקים השונים של הרשות הפלסטינית. אה, עוד לא סללו כביש כזה? מעניין. לא, זה מעניין, כי כבר 15 שנה לפחות שפתרון של מדינה פלסטינית מצומצמת בגבולות 1967 נמצא על השולחן בתור המוצא הריאלי, אז מעניין שעוד לא הצליחו לפעול בכיוון הזה. בחודשים שטרם הפעולה, הסבירו שיש פלסטינים שרוצים לעבור או לחזור לגדה, ולא מרשים להם, כי זה עשוי לערער את השלטון של אבו-מאזן בגדה. זה הסבר מלומד שאנשי שמאל מקבלים אותו. ואילו היו אומרים להם שמונעים תנועה של אוטובוסים מהצפון לתל אביב כי זה עשוי לערער את השלטון של אולמרט הם גם היו מקבלים את זה? זכויות אדם אינן מותנות ביתרון פוליטי זה או אחר. מעבר חופשי בין הגדה לרצועה הוא הדבר שהיה הכי הכרחי במלחמה הזו, והוא לא התקיים, כי ישראל מעוניינת ליצור נתק, כדי להחליש את המאבק הפלסטיני עוד יותר, ופרשנים שונים מקבלים את הטיעון שזה נעשה כדי להחליש את חמאס.

לישראל יש את האמצעים ליצור מציאות אחרת בעזה, ובראש ובראשונה לחדול משלילת הזכויות הטבעיות. אלו ששוגים לחשוב שישראל יכולה להתנתק מעזה ולהסיר כל עול אחריות ומחוייבות מעליה של מה שנעשה שם בארבעים השנים האחרונות, חייבים לדרוש שלשלטון שם, יהא אשר יהא, תהא שליטה מלאה על דרכי האוויר, הים והיבשה. ישראל יכולה להחליט שאין לה מעבר גבול עם עזה, אבל אל לה להתערב במעבר הגבול עם מצרים. הטענה שגבולות פתוחים שכאלה יאפשרו לחמאס להכניס לשם נשק מגוחכת. כל מדינה מכניסה נשק דרך נמליה. שנית, יש להעלים עין מכל בנייה של מחנות צבאיים שם (דווקא אם לפלסטינים הייתה זכות להקים מחנות צבאיים, הביקורת על כך שהם מתחבאים בין אזרחים הייתה מוצדקת יותר).

אבל יש גם דרך אחרת, נכונה יותר, והיא שקודם שהכיבוש יסתיים, ישראל תיקח על עצמה לתקן מעוולותיו. הצעד הראשון, שיכול היה להיעשות תוך חצי שנה (אך אין לי אשליות), צריך להיות כמובן סלילת כביש מהיר בין עזה לגדה. מן הראוי שכל סולליו יהיו פלסטינים, אולי אפילו עזתים, ושמשכורתם המלאה תשולם מקרן משותפת שיתרמו לה ישראל, מדינות הליגה הערבית, האיחוד האירופי, ארצות הברית וגם משלם המיסים הפלסטיני (להבהיר שהתרומה הישראלית לקרן לא תילקח מכספי המיסים הפלסטינים). דבר זה לכשעצמו יהיה בו כדי להעניק דחיפה לכלכלה העזתית ברמות שלא תשוערנה.

לצד הכביש, ישראל צריכה ליזום, בשיתוף עם הקרן, שיקום של תשתיות בתוך עזה. ודאי שתשתיות רבות נפגעו במבצע, אך רבות היו חסרות עוד קודם לכן וללא כל קשר אליו. יש לדאוג למערכת חשמל, גז, מים טלפוניה ופס רחב מאורגנת שתעמוד בסטנדרטיים מינימליים. גם פעולות אלו יכולות להיעשות תוך הכשרה והעסקה של פועלים עזתים.

בנוסף לתשתיות, יש לדאוג להקמת כמה מפעלים בכל אחת משלוש הערים ברצועה, ומוטב ראשית להקים מפעלים שיספקו צרכים של העזתים מאשר מפעלים שנועדו לייצוא. כך יווצר הון שחוזר פנימה לרצועה.

לבסוף, יש להזרים אספקה מתמדת של מוצרי יסוד, כדי לספק את צורכם של הפלסטינים, ולאפשר להם להתחיל להשקיע בדברים שמעבר למוצרים הבסיסיים. בהמשך, שיקום והקמה של מרכזי קניות, תרבות והשכלה.

לא שמשהו מכל הדברים האלה יקרה. נוח לישראל שעזה תתבוסס בעונייה, ונוח לעולם שלא לחשוב על עזה, ולחשוב שכל עוד לא טובחים בהם אז מצבם שפיר. אבל נניח שכך היה קורה – האם אני מצפה שאחרי כל זה הפלסטינים יהפכו לציונים? לא. אני אינני מבקש לעשות זאת בגלל טובה שתצמח לישראל מכך. אבל אני רואה בכך את המחוייבות הטבעית הישראלית לאחר שנות הכיבוש ולאחר שגשוגה של ישראל בשל כוח העבודה הפלסטיני. אני חושב שפראקטית שיפור רמת החיים של הפלסטינים תסייע בסופו של דבר גם להקלת הסכסוך, אך אינני מצפה שהוא יפתור את הסכסוך, וגם אם היו מוכיחים לי בוודאות שלאחר יישום תוכנית כזו שוב היו נורות ראקטות על באר-שבע או אפילו על תל אביב, עדיין הייתי תומך בתוכנית הכלכלית עצמה. אלא שאז, עמדתה המוסרית של ישראל ביחס לתגובתה לירי הראקטות הייתה שונה בתכלית.

עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.