ארבעה עקרונות חיוניים בסכסוך הישראלי-פלסטיני (משה דיין, 1981)

במהלך עיון במשנתו של משה דיין אני מגלה רבדים חדשים והפתעות, לפחות עבורי. ניגשתי אליו בחשש, ו"למדתי להפסיק לפחד," כמו שאומרים. אין לי כוונה להאדיר אותו מעל למידותיו. הפער הידוע בין המילים למעשים מקבל משנה תוקף כשאני קורא במשנתו המדינית של המצביא המובהק של ישראל. יתר על כן, לא רק בלהיטות-ההדק שהתאפיין בה, אלא גם בצדדים היוניים שלו מבצבצת הנטייה ליטול סיכונים מיותרים, שאבנר פלק ובעקבותיו (דומני) גם תום שגב הרחיבו עליה די הצורך. שלמה גזית אמר עליו פעם שבתור האחראי על הכיבוש דיין ידע לאזן בין המקל לגזר, אבל זה היה חוש, ולא תורה סדורה שהוא יכול היה להוריש. הוא לא היטיב לראות כיצד ייראה הכיבוש בלי היד המכוונת והמאזנת שלו. כמובן שאינני סומך ידי על התיאור הזה. בבואנו לדון בדיני נפשות ובזכויות אדם אין מקום לתיאור הסיטואציה כמשחק שיכול להימשך עד אין קץ לו רק יימצא מי שיתפעל את המערך באופן היאות. אני מזכיר את הדברים לא כדי להלל את דיין, אלא כדי להזכיר שמשנתו המדינית ומאמציו לשלום היו חלק בלתי-נפרד מאישיותו כמצביא. הדברים מתבררים יפה גם בארבעת העקרונות שלהלן, כאשר חופש התנועה הפלסטיני הוא נדבך של חופש התנועה של צה"ל, של כלל אזרחי ישראל בשטחים הכבושים, ובזכות התיאורטית, עם או בלי ריסונה הטקטי, להתנחל. על אף כל הסייגים שלי מדבריו, עצוב לראות עד כמה העקרונות הללו נשחקו: קשה לקרוא את הטבעיות שבה אישיות בכירה כדיין מדברת בזכות חופש התנועה הפלסטיני, ועד כמה הדברים רחוקים ממציאות ימינו.

ארבעה עקרונות חיוניים למדינת ישראל ועליהם צריך לעמוד במשא ומתן על השטחים ביהודה, שומרון, ועזה. העקרון האחד, זכות של התנחלות בכל מקום, אם כי אין פירוש הדבר שצריך, אמנם, להתנחל בכל מקום. אבל, אפילו אם תהיה פשרה טריטוריאלית והשטח יהיה מחולק בין מדינת ישראל ובין ירדן הוא צריך להיות אזור שבו חיים יחד ערבים ויהודים; צריכה להיות לנו הזכות לרכוש קרקע ולהתנחל בה.

העקרון השני – חופש תנועה. כיום, אנחנו במצב נוח בעניין זה. הערבים באים מן השטחים לישראל ללא ויזה ולא רשיון, עובדים, מוכרים וקונים, והוא הדבר לגבי יהודים. אני רוצה שגם בעתיד אוכל לקחת את הנכדים, לשבת במכונית ולנסוע לבקעת הירדן וליריחו, או לכל מקום אחר בין שיושבים שם יהודים ובין שיושבים שם ערבים. לא להיות זר בשטחים אלה, ואין לי כלום נגד זה שערבים מעזה ירגישו כך אצלנו. קראתי בסיפוק ובשמחה כי מי שגילה את חומר-הנפץ שהונח תחת אחד הדוכנים בשוק הכרמל היה ערבי מעזה. שמחתי לא רק שערבי גילה את חומר-הנפץ אלא גם על כך שהיה שותף ליהודי בדוכן למימכר ירקות בשוק הכרמל. לו היינו צריכים להשיג בעניין זה הסכם בקמפ-דייויד, שיתיר ליהודי ולערבי להיות שותפים בעסקים, לא היינו מצליחים בכך במשך עשר שנים של עבודה, אבל יהודי אחד וערבי אחד הקימו יחד דוכן בלי שום הסכם בינלאומי, כי כאשר חיים יחד אז גם עובדים וסוחרים יחד. משמעות העקרון השני היא לא להיות זרים בחלק כל שהוא של הארץ, שעם כל ההגדרות הנדושות והקלישאות היא ארץ המולדת שלנו; לא להיות זרים באף חלק ממנה.

העקרון השלישי, שהוא כמובן הראשון בחשיבותו, הוא שמירה על בטחונה של מדינת ישראל. ברצוני להציע הגדרה מדוייקת בעניין זה משתי הבחינות, גם המרחיבה וגם המצמצמת. לדעתי, צה"ל צריך להיות בעל זכות להימצא בכל מקום שהמטה הכללי ימצא לנכון, עד הירדן וברצועת עזה, כי מצבים יכולים להשתנות, אבל בשום מקרה אין הוא צריך להימצא שם כדי להתערב בחיי הערבים. מותר לצה"ל להקים מאחז על ראש גבעה מסויימת, לפטרל בשטח, לקבוע תחנות התראה על ראשי הרים, להציב יחידות שריון במקום זה או אחר, או לבצע כל מה שימצא לנכון לפי הצרכים הבטחוניים שלנו, כדי להגן על מדינת ישראל ולא כדי לומר לתושבי חלחול, חברון או שכם מה לעשות. אם תבוא תקופת שלום, נרצה, כמובן, לצמצם את כוחותינו ככל האפשר, כי זה עול כבד לשאת במעמסה הצבאית המוטלת היום על ישראל. להימצא בשטח זה דבר אחד, ולהתערב בחייהם של התושבים – דבר אחר. כשם שלאזרחים ערבים ישראליים יש חופש תנועה, כך צריך שתהיה לנו הזכות להימצא מבחינה צבאית במקומות מסויימים בשטחים; לא כדי להתערב בחיי הערבים אלא כדי להגן על מדינת ישראל המצומקת […]

העקרון הרביעי מתייחס לשאלת הריבונות [….] אינני יודע מה הפתרון לשאלה קשה זו עכשיו. לא הייתי מציע שמדינת ישראל תספח את השטחים האלה, ובשום פנים ואופן לא הייתי מסכים שירדן תספח אותם. נחיה מספר שנים יחד ואחר כך נשב, נדון ונקבע. צריך יהיה, כמובן, לקבוע גם מה יהיה המכניזם להחלטה. אבל לא מן הנמנע שהפתרון לטווח ארוך ימצא גם הוא באיזה שהיא צורה של דו-קיום. דבר זה חל במידת מה ובצורה שונה גם לגבי ירושלים בה קיימת ביסודה אותה הבעיה; בעית הדו-קיום במקום שהוא בירתנו, ושהוא חשוב לא רק לנו אלא גם לערבים. (107-109)

הספר ממנו לקוח הציטוט הוא כינוס דברים שנשא דיין בשנתיים האחרונות לחייו. כמה פעמים עולה בו שאלת חזקתה של ירדן על הגדה המערבית, והתוקף של המשפט הבינלאומי בעניין זה. נטען שרוב המשפטנים בעולם מקבלים שהגדה שייכת לירדן. הטיעונים המשפטיים שמסבכים את הדיון על גורל הגדה עוד יותר התאיינו עד זמן פרסום הספר, עת המלך חוסיין הודיע שהוא מוותר על כל תביעה לריבונות בגדה. כדאי לזכור זאת גם בהקשרים אחרים: מצב משפטי תקף ככל שיהיה, בעל קונצנזוס רחב בכל העולם יכול להתאיין בשעה של נאום, או בימים ספורים של שינוי מציאות בשטח.

 

 

ינאי, נתן (עורך). משה דיין על תהליך השלום ועתידה של ישראל. תל אביב: משרד הבטחון, 1988.

 
 
 
 
 
 

המושא הנסתר של שנאת מהגרים

בא ילד פליט

וכאן עשו לו פליט

ועף לו הפליט

 

שני האיומים הגדולים על השיח הפוליטי בעידן האינטרנטי הם השיפוט הפופוליסטי-רייטינגי והשיפוט הצרכני. הם אינם איומים בפוטנציה אלא מוקשים בפועל שרק דרגת הסירוס שלהם ביחס להיתכנות פעילות פוליטית נותרת עלומה. את הכוח העצום שלהם אפשר לדמיין רק על דרך השלילה, משל היו אניגמה תיאולוגית. אני רוצה לומר: כוחם כל-כך גדול שאפילו דיקטטורה לא יכולה לצמוח בהם. אבל זו אמירה שטעונה הסבר, ואין לי עניין להסביר אותה כרגע. רק אגיד שכבר שמעתי מי שמתאר גם אסון-טבע וגם הרס מעשה ידי-אדם במושגים השאולים מן השיפוט הפופוליסטי (“totally uncool”). צמצום המחשבה לכדי מושגי "מגניב" ו"שאיננו מגניב" הוא שיחדש אנטי-אידיאולוגי כמותו אפילו אורוול לא דמיין. ואולי אין בזה כל חדש: טרם הוברר מה הוא הטוב והרע של עץ הדעת.

גם בנושאים נכבדים של כבוד-האדם וחירותו אנו נתקלים בצמצומים כאלה. סוגיות כמו חוקיותן של זנות וסמים מוסטות משאלות ערכיות להצבעה על קיומן כעובדה צרכנית ותו לא. מחאות פוליטיות נדונות דרך המראה החיצוני או כח המשיכה של מנהיגיהן. בסוגיית הפליטים בישראל לא נתקלתי בדיונים כאלה, ואולי פשוט צמצמתי את כמות הקריאה בנושא. בכל זאת מעניין שהדיון העיקרי הוא אתני, וההתנגשות התאורטית בין מערכת ערכים דמוקרטית לקיומה של קבוצה אתנית, כאשר חלק נכבד מסוגיות הגירה למיניהן הוא כלכלי (אבל לאו דווקא צרכני, כמובן).

קריאת מאמרה של קרי מור מאוניברסיטת קרדיף על אופני-שיח ביחס למבקשי מקלט באנגליה האיר את עיניי באופנים רבים. הראשון שבהם הוא עצם השיח כנגד פליטים שקווי דמיון רבים מתוחים בינו לבין השיח בארץ. האתנוצנטריות של הימין הישראלי ידועה, אך פעם אחר פעם מפתיע להיווכח באותן הנחות מוקדמות כאשר הן מופיעות אצל ארגוני ופעילי שמאל. המקובלת שבהן גורסת שהאתנוצנטריות והגזענות של המדיניות הישראלית הן משום האנומליה של קיום מדינה יהודית, ובשל כך ישראל מתמודדת עם קשיים ערכיים המיוחדים לה. בדרך לאזרוח ודמוקרטיזציה של ישראל מוטב להיפטר, ככל הניתן, מתפיסת הייחודיות הישראלית, שאיננה שונה מן התפיסה העצמית של האמריקאים את הייחודיות שלהם (יש מאמר חשוב מאוד של פיטר משיניסט על ייחודו של עם ישראל בעת העתיקה, שפותח בדיוק בנקודה הזו: ישראל לא הייתה האומה היחידה שטענה לייחודיות. משיניסט מצליח להצביע על הייחודיות של הייחודיות שלהם, אבל אין למצוא המשכיות בין נטייה זו בעת העתיקה לאומה הישראלית בת-זמננו – אם לטוב ואם לרע).

מעבר לקווי הדמיון שמצאתי בין ההתנגדות האתנוצנטרית בממלכה המאוחדת לישראל בדברי הרקע של המאמר, עיקרו מתמקד בתווית של מבקשי המקלט כ"צרכני מקלט", ובזה אין מקבילה ישירה לישראל, בשל נסיבות גיאופוליטיות ברורות. עצם ההאשמה מצביע על המתח של השיח האתנוצנטרי נגד מהגרים: נניח לשם הדיון שהגירתם של אנשים מסויימים לאנגליה היא תוצר של "asylum shopping". בבחירתם אמור להיות מקופל מקור לגאווה עבור האזרחים, שהמדינה שלהם היא האטרקטיבית ביותר למי שהבחירה בידיו. כינוי הגנאי, לעומת זאת, משקף חשש שזרים מנצלים את טוב-ליבה של המדינה המארחת, ועלולים לפגוע באזרחים "הילידים" (במרכאות משום שידוע לנו שפטריוטים החרדים לזכותם המולדת הם בעצם לעתים מהגרים). אלא שהחשש הזה, כרוב החששות הקסנופוביים/הטרופוביים, איננו מתיישב עם השכל הישר: חזקה על הממשלה שאין מנצלים אותה בקלות, ורוב האזרחים יודעים מידע אישי עד כמה קשה לגרום לממשלה להוציא כסף, בוודאי שלמטרות רווחה.

האשמה זו כלפי המהגרים מציירת אותם כצרכנים נבונים ואגרסיביים המתחרים על משאבי הממשלה, והאזרחים "המקוריים" מתגודדים יחד עימם בפתח דלתות הכלבו של מדינת הרווחה, וחוששים שהזרים יגיעו למדפים לפניהם. למרות היעדר השימוש במושגי הצרכנות, הרקע הפסיכולוגי שלהם מצוי גם בשיח הישראלי. במובן הזה, אין סתירה בין הישראלי שחושש ש"המסתננים גונבים לנו את העבודות", לישראלי שאיננו רוצה לעבוד בעבודות-כפיים, לישראלי ששוכר עובדים זרים לעבודות כפיים כי הם זולים יותר, ולישראלי שיודע שהוריו מטופלים על-ידי פיליפינית. הסתירות הן מדומות, כשבפועל קיומם של העובדים הזרים מזוהה נכון כחלק מהמערכת הכלכלית שפועלת נגד האזרח הממוצע. למרות זאת, האזרח הממוצע מעדיף להמיר את המערכת הכלכלית במערכת אתנית שכביכול עובדת לטובתו, אך זוהי אשלייה קצרת-ימים. באופן אירוני, אחד החששות מריבוי המהגרים הוא שינוי דמוגרפי שיפחית את היתרון האתני ויכפה על האזרח להתמודד עם המציאות הכלכלית שבה אין לאתניות שלו יתרון מעמדי.

בסיכום דבריה מביאה מור ציטוט חשוב מאוד בהקשר זה, מפיו של הסוציולוג הפולני זיגמונט באומן:

Refugees have become, in a caricatured likeness to the new power elite of the globalised world, a sign of the rootlessness of the present-day human condition, and hence a focus for the sense of precariousness that feeds many present-day human fears and anxieties. Such fears and anxieties have been displaced into the popular resentment and fear of refugees, since they cannot be defused or dispersed in a direct challenge to that other embodiment of extraterritoriality – the global elite that drifts beyond the reach of human control.

בדמיון קריקטורי לעילית הכוח החדשה של העולם הגלובלי, הפליטים הפכו לסימן התלישות של המצב האנושי כיום, ולכן מוקד לתחושת היעדר-הבטחון שמזינה כיום חששות וחרדות אנושיים רבים. חששות וחרדות אלה הותקו למורת-הרוח והחששות הנפוצות כלפי פליטים, משום שאי-אפשר לנטרל או לפזר אותן באתגור ישיר לגילום האחר של אקסטריטוריאליות – אותה עילית גלובלית שמרחפת מעבר לשליטה אנושית.

(עמ' 362 במאמרה של מור; את המקור לא איתרתי)

אף שההקבלה שבאומן עורך בין שני מיני התלושים היא חשובה – היעדר השורשים ככוח המאפשר לאליטות לברוח מאחריות, לעומת היעדר השורשים כחולשה וחוסר-בטחון – נראה לי שהדברים יפים גם ביחס של האזרחים לממשלתם. הגנאי לפליטים הוא גם משום שהם מגלמים את יכולתה של הממשלה לעזור לחלשים (במקרה הבריטי, ולאור השיח שהתפתח סביבם), בעוד שבישראל הם מגלמים את נטישת הממשלה את אחריותיה, בעיקר בידיעה שייבוא עובדים זרים ממשיך להיות פעולה עיקרית של הממשלה כנגד כוח העבודה הישראלי.

התקת הטינה ממרחב אחד לאחר מאפשרת עוד גורם אחד שראוי לתת עליו את הדעת בהקשר הישראלי: הימין המתנגד לפליטים מתוך חשש דמוגרפי, מבקש להכיל את המיעוטים הנוכחיים בצורה זו או אחרת של סיפוח. השמאל שמבקש פתרון חלוקתי מחבק את הפליטים, שמגבירים את הצורך לפתרון חלוקתי מבחינת הדאגות הדמוגרפיות (המשותפות לימין ולשמאל). זוהי עיסקת החליפין בין הפליטים (שאינם פלסטינים) לפלסטינים (שפליטותם תבוטל בעצמאות, כביכול) במחנות הפוליטיים בישראל. אין הדברים האלה באים לבטל את הקו הערכי הישיר שמחבר בין ערכים שמובילים אנשים לתמוך בפשרה בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולתמוך ביחס הוגן לפליטים, ולחלופין בין קו נוקשה בסכסוך וסירוב לסייע לפליטים. אך לצד הקו הערכי שעובר כחוט השני בעמדות ובמעשים הללו, ישנה השלכה מעשית לגבי הסכסוך.

Moore, Kerry. “‘Asylum Shopping’ in the Neoliberal Social Imaginary.” Media, Culture & Society 35.3 (2013): 348-65.

Bauman, Zygmunt. “Who Is Seeking Asylum – And From What?” Mediactive 4 (2005): 90-107.

 

****

– זה בגלל שקראת את ויטגנשטיין?

– מה?

– שהפוסטים האחרונים חותרים תחת עצמם.

-כיצד?

– אתה פותח בביקורת מפורטת על השאלת מושגים מעולם הצרכנות בהקשר הפוליטי ומסיים בניתוח של "עיסקת חליפין".

– אה… קודם כל, כלכלה וצרכנות אינן מילים נרדפות… וחוץ מזה, כן, בטח. זה בכוונה, בגלל ויטגנשטיין.

(להשתנות תמיד)

 

שני ניירות עמדה על הסכסוך: ישראל 2023 ומדיניות הבידול

שני ניירות עמדה חשובים מאוד בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני התפרסמו באחרונה, ואני ממליץ בחום לקרוא את שניהם לעומקם.

ישראל 2023: יחסי יהודים וערבים

מאמר נרחב מאת פרופ' שלמה חסון (PDF) סוקר תרחישים עתידיים אפשריים ליחסי יהודים וערבים, פותח סדרת פרסומים מבטיחה של מכון גילדנהורן ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד העוסקים בתחזיות לישראל בשנתה ה-75 (2023). המאמר מחולק לשלושה תסריטים (עימות, סיפיות והתפייסות), כאשר בכל תסריט ניתנים כמה דגמים אפשריים. החלוקה לדגמים בתוך התסריטים הופכת אותם למורכבים יותר מהכותרות שלהם (וטוב שכך). כך למשל, אחד מדגמי ההתפייסות הוא "מדינת כל אזרחיה", עליה חסון מוסיף תסריט משנה של "מדינה אזרחית קרועה", המזכירה לנו שגם בתסריט התפייסות לא הכל ורוד.

חסון קובע כי שני צירים ישפיעו על התנועה לעבר תסריט זה או אחר: לאומיות ודמוקרטיה. כדאי להדגיש ששני צירים אלה מראים כי "יהודית-דמוקרטית" איננה בעייה ייחודית לישראל, אלא ביטוי מיוחד למתח הקיים בין לאומיות לדמוקרטיה בכל מדינת לאום דמוקרטית. אמנם, "יהודית-דמוקרטית" לכאורה מתייחס לפער שבין הדת לדמוקרטיה, אך רוב מקורות ההתנגשות נובעים מהיותה של הדת כלי במאבק הלאומי, ולא מתוך אדיקות שומרת-מצוות. כפי שאפשר לראות באיור (מתוך המאמר), התרחישים החיוביים יותר תובעים את החלשת הלאומיות והתגברות הדמוקרטיה, אך רובם המוחלט מניח קיומה של מידה ניכרת של לאומיות:

Hasson

אחת הסיבות שאני תומך במדינה דו-לאומית ומתעקש לקרוא לה כך ולא "פתרון המדינה האחת", הוא שאינני צופה היחלשות משמעותית בלאומיות, ואני חושב שפתרון ראוי צריך לכלול בתוכו אפשרויות ביטוי קהילתיות-לאומיות לשני העמים. הניתוח של חסון גם מסייע לי להבין את הכשל המובנה בפעילותו הפוליטית של עזמי בשארה שקרא למדינת כל אזרחיה מחד, אך המשיך להיות מעורב בפעילות פאן-ערבית מאידך. מדינת כל אזרחיה כפתרון יכולה להתרחש (ולהיות מוצדקת) רק אם הלאומיות נחלשת עד שהיא איננה משמשת גורם בסיסי בהבניית זהות. אותו כשל נמצא בחיבוריו השונים של עלי אבו-נימה, אחד מהדוברים הקולניים ביותר בעד "מדינה אחת" (אך לא דו-לאומית).

לפי חסון, המצב הבסיסי – זה שישראל מקיימת כיום – הוא מצב של סיפיות (מן המילה סף; liminality): המדיניות הישראלית משתמשת ברטוריקה של התפייסות, אבל המעשים בשטח מניחים הנחות-יסוד של עימות, ויוצרים מציאות כזו. מצב הביניים הזה הוא בלתי-יציב מטבעו, אבל חסון איננו גוזר מכך שהוא מוכרח להסתיים: "מצב הסיפיות, כפי שעולה מחיבור זה, אינו מצב סטאטי. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. הוא עלול להתדרדר לעימות, או להגיע להתפייסות" [61]. זוהי תגובה הולמת ונכוחה לכל אותם רואי-שחורות אפוקליפטיים, משיחיים מימין ומשמאל, שמאמינים שמשום שהמצב הוא ארעי מטבעו, בלתי-מוגדר ובלתי-נסבל, הוא מוכרח גם להסתיים. ולא היא. הוא יכול להמשיך ולדשדש במקום תוך תנודה בין מאבק לרגיעה. אלה ודאי לא חדשות טובות, אבל הן מאפשרות להציב את הדיון על עתיד הסכסוך במקום אחראי, שקול, נטול-פאניקה, המאפשר לחתור בעיקשות ובכובד-ראש לעבר מציאות מוסרית יותר.

מדיניות בידול: דף מידע

עמותת "גישה" – מרכז לשמירה על הזכות לנוע פרסמה בחודש שעבר דף מידע על "מדיניות הבידול" (PDF), שהיא ייצור הבידול המעשי בין רצועת עזה לגדה המערבית. כפי שנאמר בדברי הפתיחה, מטרתה המוצהרת של מדיניות זו היא "ללחוץ על שלטון החמאס ולסייע לרשות הפלסטינית בגדה המערבית", ולמרות זו, אין החלטה רשמית לקיים מדיניות בידול. היא מורכבת מאוסף של החלטות בטחוניות ספציפיות, שכולן יחד מצטרפות ליצירת נתק בין הגדה לרצועה.

בניגוד להצהרות הרשמיות, יכולות להיות גם מטרות לא-רשמיות. כפי שציינתי בהזדמנויות רבות, "חיזוק הרשות הפלסטינית בגדה" משמעה החלשת הצד הפלסטיני בכללו. מאמר של מירון בנבנשתי מ-2007 אמר זאת בצורה החדה ביותר, רגע לפני ש"הארץ" הפסיק לפרסם את רשימותיו המחכימות:

תהליך הריסוק של העם הפלשתיני מגיע לתחנתו האחרונה. ב-1993, כשהסכסוך הגיע לנקודת ה"צומוד", דיבר ערפאת בשם מחצית העם הפלשתיני שנותר במולדתו. עכשיו פיאד מדבר בשם כרבע העם הזה, השוכן בגדה; כל השאר יצטרכו לדאוג לעצמם.

כמובן, אי-אפשר לפתוח בהשערות סביב מטרות לא-רשמיות מבלי להיחשד בקונספירטיביות. דא עקא, אין ספק שממשלת ישראל איננה יכולה להצהיר על כל מטרותיה באופן רשמי, ואין צורך במחשבה קונספירטיבית מורכבת כדי לראות שהפרדה בין עזה לגדה מחלישה את הצד הפלסטיני ולכן זה פועל לטובת ישראל. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי ימין התומכים במדינה דו-לאומית חושבים שהפתרון הזה אידיאלי ללא עזה (למשל, משה ארנס), ומתחילה להסתמן לא רק תועלת כי אם גם מטרה.

"גישה" עשתה עבודה מצויינת באיסוף ההיבטים השונים של הבידול, כל אחד מהם כמדיניות ספציפית הקיימת לעצמה, שרק חיבור הנקודות יחד משקף היטב כיצד מדובר במדיניות כוללת ועקבית. החלק החשוב ביותר הוא "השלכות מדיניות הבידול", הפותח באופן ראוי לציון ב"פגיעה בחיי משפחה, בחינוך ובבריאות". אחר-כך מופיעות גם השלכות כלכליות, בטחוניות ומדיניות. זהו סדר-עדיפות ראוי לארגון זכויות-אדם ולכל אדם מוסרי באשר הוא: קודם-כל לבדוק את השלכות המדיניות על האזרח הקטן, ורק אחר-כך לבדוק את ההשלכות על המדינה בכללה. ההיפוך המקובל מציב את אפרטוס המדינה מעל האדם, וכך, אפילו בהחלטה זוטה של ניסוח פועלת גישה לעמקת שיח הזכויות ושינוי דפוסי החשיבה של הישראלים על הפוליטיקה שלהם.

הערות סיום

ברשימה קודמת שלי התייחסתי למאמר של משה בהר, שטען שרעיון המדינה הדו-לאומית הוא "עוצר נשימה", אך בזמן שאקדמאים מתדיינים על יתרונות "מדינה אחת" או "שתי מדינות" (ואפילו "שלוש מדינות"), ישראל מקדמת כיוון אחר לגמרי, שהוא מדינה הומוגנית. המאמר של חסון מדגים יפה כיצד מאמר אקדמי יכול להיות נטוע בין עולם המחקר לעולם המעשה, והוא מתייחס לקשת רחבה של תרחישים, כולל תרחישי טרנספר ומדינה הומוגנית, לצד מדינה דו-לאומית.

הקשר בין המאמר של חסון לבין דף המידע של גישה נובע בראש ובראשונה מאיכות הניתוח שכל אחד מהם מגיש, בהציבם עובדות קשות לגבי הסכסוך שאינן נלקחות בחשבון בשיח המצוי סביב הסכסוך. מעבר לזה, חיבור הנתונים מצביע על דמיון בטקטיקה ובאסטרטגיה הישראלית: שימור מצב סיפי על-ידי שיח של פיוס ושלום בעוד המדיניות מורה על פעילות של עימות וכוח הוא בדיוק מה שקורה במדיניות הבידול בעזה. אם מטרת מדיניות הבידול הזו מכוונת למה שגמלאי מדיניות כמו ארנס מתארים, הרי שלפי הצהרות רשמיות של אנשי ליכוד, קשה לומר מתי תבוצע הקפיצה משלל פעולות כיבוש המכשירות את הקרקע לתרחיש כזה אל-עבר סיפוח ומתן אזרחות לתושבי הגדה. לכן, המצב סיפי עשוי להשתמר עוד זמן רב.

בתוך כך, אהוד ברק הודיע בשבוע שעבר ש"יש לשקול נסיגה חד-צדדית בגדה". מבידול לניתוק, כיבוש בלתי-נראה ובלתי-מודע, ממש כמו בעזה. יש עוד מקום לבחון כיצד ולמה יבוצע צעד כזה (אם הוא ממשיך את הבידול מעזה, או שמא יוצר אחדות בין שני החלקים המבותרים), אבל אין דרך לדון בזה מבלי התקדמות מעשית. נקווה שלא נגיע לשם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כריסמס בירושלים

במוצאי השבת האחרונה בארץ, 24 בדצמבר, הלכנו לקונצרט שירי חג-המולד בימק"א. בפתיחה נשא דברים שמעון בנינגה, יו"ר ימקא, ודיבר על חשיבות הקונצרט בירושלים, כנקודת מפגש בין עדות שונות ודתות שונות בעיר זו. דברים יפים שכללו גם את הציטוט מדברי אלנבי בטקס החנוכה החקוקים בכניסה לימק"א. כישראלי החי בארצות-הברית טוב לזכור שהקולוניאליזם לא היה כולו רע, וגם אם הנחות-היסוד של הפרוייקט היו שגויות, הרי שלפחות חלק מהכוונות היו טובות ותמימות, לצד הכוונות המיתממות ושאינן טורחות להיתמם אפילו. וגם בארץ, יימצא מי ששוגה לראות בהתנחלויות בלבד מפעל קולוניאליסטי, ועדיין מוטלת החובה שלא להיתמם כאילו אפשר לכפר על קולוניאליזם בפינוי חד-פעמי של אוכלוסייה. מוטב לחשוב כיצד להוציא את עוקץ הרע, ולהשאיר את פירות הטוב.

דברי בנינגה השתלבו יפה בערב עצמו: נוצרים ויהודים שרו יחד על הבמה, ואף חובש-כיפה או שניים היו שם. כולם יחד הקדישו עצמם למוסיקה יותר מלתוכן המילים, וצר לי שנשכחו מלבי שמותיהם של הפסנתרן שהגיע ברגע האחרון, המנצחת הנפלאה, ומעל לכל – הרכב מזרח-מערב, שסחף את הקהל כולו בעיבוד ליצירה של באך, שכמו בעיבודים של ז'אק לוסייה, התחילה עם זיקה חזקה מאוד למקור, והמשיכה לסחרחרת משלה, מקומית מאוד, לא ג'אז ולא באך, אבל משהו ישראלי, ודיאלוגי, וחי.

במרחק עשר דקות, אולי רבע שעה, מן האולם הזה, אפשר היה להגיע לבית-לחם. אלא שאי-אפשר היה. מחסומים אוויליים שאינם תורמים לבטחון ומקימים חיץ בין מולדתו של דוד ל"עיר דוד" הביאו אותנו לידי כך. "מדוע העיר מביאה אותנו לידי כך", כתב מאיר ויזלטיר, ואני חושב על אזור ביניים, איזור חיץ, שמביא אותנו "לידי כך". כששמען של המגילות הגנוזות הגיע לאוזני טרוור ובורוז בבית-הספר האמריקני לארכיאולוגיה, מספר ג'ון מרקו אלגרו, הם עלו על חמורים ונסעו במשך יום ומחצה לבית-לחם. היום אפשר היה להגיע לשם בדקות. אלא שאי-אפשר, כאמור. זכר הכביש המתפתל ממרכז ירושלים לבית-לחם, מתחיל בדרך חברון וממשיך לאורך מטעי זיתים, חולף על-פני נוף הרודיון ומר אליאס, מעלה בי זכרונות שבערבוביה נקשרים בהם ביטלס, מאכלים פלסטיניים, והיסטוריה. הנוף הזה נמחק, על-ידי שכונת הר חומה, שכמו לקחה את שמה ממסכת כתובות.

אבל לערב אחד נישאו שירי מולד באולם ימק"א, צלילי מזרח ומערב, בעיקר מערב. עירוב אמיתי יכלול לא רק עדות שונות בקרב המבצעים, אלא גם בתכנים ובסגנון. בסופו של דבר, מלכותו של ישו דבר תפל הוא, דבר שלא יהיה בו צורך בלוח שנה אזרחי אמיתי, גם אם חג חורפי כלשהו ימשיך להיחגג. המרכיבים החשובים ביותר בחג-המולד לאירופאי/צפון-אמריקאי הממוצע אינם לידתו המיתית של ישו, זו שאינה מוזכרת בשניים מתוך ארבעת ספרי הבשורה. לא רק יהודים ששרים נעימות נוצריות דרושות, אלא גם אירועי חורף שאינם מוקדשים למיתוס אחד, אלא חוגגים יחד מוסיקה טובה, מסורות שונות של חימום הגוף והלב, ונוטלים מתוכם את העוקץ המיתי, עד שאלה הופכים למשקע עתיק בלבד, שזכרו ופשרו כבר נשכחו מלב. כמו עם דברים רבים אחרים, עוד חזון למועד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כוחות חיצוניים ופנימיים

על-מנת לשרטט מפה של כוחות וסכנות ביקום פרימיטיבי, עלינו להדגיש את יחסי הגומלין של רעיונות הצורה וחוסר-הצורה. מושגים כה רבים של כוח מבוססים על מושג החברה כסידרה של צורות המעומתת עם אי-צורות שמסביבה. בצורות טמון כוח, וכוח אחר טמון באיזור הבלתי-מוגדר, בשוליים, בקווים המפוזרים, ומעבר לגבולות החיצוניים. אם טומאה היא סוג מסויים של סכנה, על-מנת לשייך אותה עלינו לערוך מצאי של כל מקורות הכוח האפשריים…

הבחנה זו בין מקורות פנימיים וחיצוניים של כוח נמצאת בהתאמה, על-פי רוב, עם הבחנה נוספת, בין כוח נשלט ובלתי-נשלט. על-פי אמונות נפוצות, הכוחות הפסיכיים הפנימיים אינם מוּנָעים בהכרח על-ידי כוונת הסוכן. הוא בהחלט עשוי להיות לא-מודע לכך שיש לו כוחות, או שהם פעילים… ז'אן ד'ארק, למשל, לא ידעה מתי הקולות ידברו אליה…

לעומת זאת, הקוסם איננו יכול ללחוש לחש בטעות; כוונה מיוחדת היא תנאי מקדים לתוצאה.

היכן למקם את הטומאה בפער שבין כוח נשלט ובלתי-נשלט, בין פסיכֶה וסמל? כפי שאני רואה זאת, טומאה היא מקור סכנה מסוג אחר לגמרי: ההבחנות של רצוני, בלתי-רצוני, פנימי, חיצוני, אינן רלוונטיות. יש לזהות אותך בדרך אחרת…

כאן אני רוצה להציע, בהיסוס-מה, קורלציה: היכן שהמערכת החברתית מכירה במפורש בעמדות סמכות, למחזיקים בעמדות הללו מייחסים כח רוחני מפורש – נשלט, מודע, חיצוני, ומאושר – הכח לברך או לקלל. היכן שהמערכת החברתית דורשת מאנשים להחזיק בתפקידים שאינם חד-משמעיים באופן מסוכן, לאנשים אלו מיוחסים כוחות בלתי-נשלטים, בלתי-מודעים, מסוכנים ובלתי-מאושרים – דוגמת כישוף ועין הרע.

[מארי דאגלס, "טוהר וסכנה", תרגום שלי. תרגום עברי מלא יצא לפני כמה שנים בהוצאת רסלינג ושוב בהוצאה מחודשת השנה, אך אין לי נגישות אליו. מקורות אחרים שאני מביא בחשבון לצורך הדיון: "טוטם וטאבו" של פרויד (הבאתי תרגום קטע כאן, אם כי החלק החשוב על דו-הערכיות של הרגשות איננו מפורט שם), וסיפור ארון הקודש במקרא: שמואל א', פרקים ד-ז).

המנסרת של אנתרופולוגיה דתית מסייעת חלקית בהתבוננות על יחס הציבור בישראל לשטחים בכלל ולגדה המערבית בפרט. עוד הרבה לפני שעמדתי על כלל המשמעויות של הדימוי הזה, התחלתי לדבר על האיוולת (או, למצער: חוסר-התוחלת) שבויתור על השטחים הללו כקורבן שנועד לכפר על חטאי 1948. עוד פחות מזה הבאתי בחשבון את המשמעות של קורבן על חטא מוכחש. מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי מספק דוגמה מובהקת לבעייתיות הרעיונית של הרטוריקה הזו. תחת הכותרת "רוח גבעת רם" ניסה העיתון לשרטט אידיאה של עולם שאף-פעם לא היה, שבו מוזיאון ישראל והאוניברסיטה העברית נתנו את הטון במדינה, ושאלו איבדו את בכורתם לאתרים אחרים בירושלים דוגמת גבעת התחמושת והכותל. זהו רעיון נחמד, נראטיב שעשוי להוות בסיס ליום סיור נוטף אידיאולוגיות בעיר, אך כתיאור מציאות היסטורית הוא לוקה בחסר.

האם רוח גבעת רם היא שהכשירה את החיילים שהשיגו את הישגי הכיבוש של 1967? האם שכחו ב"הארץ" את 1948 או את 1956, וכמה דברים שהיו בין לבין? מעל לכל, מפתיע שמחדר ברחוב שוקן בתל אביב, עולה קריאה לשוב לרוח ירושלמית-עגנונית, תוך התעלמות מוחלטת מכך שתל אביב היא זאת שנתנה את הטון ואת הרוח הרבה יותר מירושלים בכל שישים שנות קיומה של מדינת ישראל. ואם אכן גבעת התחמושת והכותל טימאו את הרוח הישראלית, כיצד אפשר להסביר בטרם סיום הכיבוש את התעוררותה המחודשת של הרוח הזו, כפי שמגולמת בפתיחה החדשה של המוזיאון שבה תולה העיתון תקוות רבות כל-כך?

על-כן, במקום לשגות באשליות ליריות של ניגודים דיכוטומיים המסודרים נאה בטבלאות, יש להכיר במציאות המורכבת: גם לפני שנכבשו השטחים לא הייתה ישראל חפה מבעיות. גם אחרי שנכבשו, אין היא נעדרת מעלות. המבקשים לראות את המציאות בשחור-לבן, בין מימין או משמאל, רוצים לדעת שפעם היה טוב, ושהיום רע, ויכול לחזור להיות טוב, אם רק ננקוט בטקטיקה פשוטה. בבחירתם השטחית לניתוח המציאות הם דנים עצמם לאכזבה, ורחמיי עליהם.

הגדה המערבית היא דוגמה קלאסית לאותם חפצי טאבו שפרויד ודאגלס מדברים עליהם: מימין משוכנעים שללא הגדה המערבית, ישראל אינה בת-קיימא. הגדה הופכת בדמיונם לחפץ רב-עוצמה, כמו קמיע שהמחזיק בו הוא בלתי-מנוצח, ואם יישמט בטעות מידינו, אבוי לנו. משמאל, הכיבוש הוא מקור הרע, הוא שגורם לעולם לשנוא את ישראל, הוא שמקשה על ישראל להיות הדמוקרטיה שהיא יכלה להיות, הוא מקור הסכסוך, ואם נצליח לזרוק אותו על מישהו אחר (שתי מדינות! שלוש מדינות! שמונה מדינות!), כמו התפוח-האדמה החם ממשחקי יום-ההולדת, הקללה תוסר מעלינו.

אסור להתכחש, כמובן, להשלכות הממשיות שיש לכיבוש המתמשך על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. המחשבה שניתן להחזיק בעם אחר ללא זכויות מבלי שהדבר ישפיע על זכויות העם המשעבד, הייתה נואלת מלכתחילה. הביטוי הברור לכך נמצא בספרם של עדי אופיר ואריאלה אזולאי, "משטר זה שאיננו אחד" ולעדכונים יומיומיים אפשר לבקר בבלוג "מדרון חלקלק".

אלא שלכיבוש עצמו, לא כל שכן לשטחים בהם הוא מתקיים, אין את הכח המאגי המייחסים להם. ישראל יכולה, אם תרצה בכך, לסיים את הכיבוש תוך כמה חודשים, כפי שמבטיחים לנו פעם אחר פעם, "אפשר להגיע להסכם תוך שנה". אפשר – אך פינוי ההתנחלויות, פינוי הבסיסים, שינוי מצבם האזרחי של הפלסטינים לא ימחק את מה שהיה עד עכשיו. נורמות שהשתרשו, אנשים שהשתנו במהלך שירותם, שפה, תרבות וכלכלה המבוססות על אלימות גלויה ואלימות מודחקת לא יימחקו באיבחה.

כאן טמונה הסכנה בהסתכלות המאגית על הכיבוש כמקור הרע: אלה שמצפים שסיום הכיבוש ימחק את הרע, יתפכחו מהר מאוד, והקושי להתמודד עם המשכו של הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר שהכיבוש יסתיים לא יוליד טוב. בעיקר אני חושש מההשלכות שיהיו למהלך כזה אם יתפרץ סכסוך בין ישראל לפלסטין, כאשר רוב אזרחי ישראל עדיין רואים עצמם אדונים, המסרבים להתמודד עם העוולות שהם אחראים להם – לא "הכיבוש", לא "השטחים" – הם עצמם. דוגמאות היסטוריות כבר יש – מי שזוכר את פינוי עזה בעקבות "עזה ויריחו תחילה", והשיח על עזה עם פרוץ מהומות אוקטובר 2000, יודע על מה אני מדבר. מי שזכרונו אינו מוכן להוליך אותו רחוק כל-כך, נקווה שהוא יכול להיזכר בפער שבין השיח על "הפינוי" בזמן ההתנתקות, לבין "עופרת יצוקה". כגודל הציפיות מן המהלך הפטרוני של סיום הכיבוש ("נתנו להם", "עזבנו אותם"), כך מתפרצת האלימות בחוזקה רבה יותר כשהציפיות נכזבות. מהלך פטרוני "חיובי" מוחלף במהלך פטרוני "שלילי". ואגב, אם לחזור למאמר ב"הארץ" שהחל את הרשימה הזו, מוזיאון ישראל לא שופץ ביום אחד. מדובר בתהליך שנמשך כמה שנים, והתמשך במקביל לפשעי המלחמה שנעשו ב"עופרת יצוקה", בהנחיית ממשלת אולמרט היושבת בגבעת רם. תסתדרו עם העובדות, הוזים.

[ציון ביבליוגרפי הוא קצת בעייתי הפעם. המהדורה שיש לי בבית היא ממש לא סטנדרטית, ויש מהדורה חדשה של ראטלדג' עם תמונה של כיור על העטיפה (אני לא רוצה לספר מה יש על העטיפה של המהדורה שלי). הציטוט לקוח מתוך הפרק Powers and Dangers, זו אולי הדרך הטובה ביותר לסייע לאנשים להגיע אליו. ואחרי כל ההסבר הזה, הפנייה למהדורה שהשתמשתי בה:

Douglas, Mary. Purity and Danger. An Analysis of the Concepts of Pollution and Taboo (London and Henley: Routledge and Kegan Paul, 1978), 98-99.

זהו].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 

קראתי היום את ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר "משטר זה שאיננו אחד. כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 – )." (פטיש – סדרת מקור לביקורת התרבות. תל אביב: רסלינג, 2008). זהו ספר רחב-יריעה, עשיר בפרטים ועובדות, המנותחות בצורה מעמיקה ונבונה. זהו ללא ספק אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בפרקים הראשונים אף הרגשתי שזהו הספר החשוב ביותר שנכתב על הנושא אי-פעם, אלא שאחריתו, לצערי, אינה טובה כראשיתו מכדי שאוכל להרגיש נוח להכתיר אותו כך. אך גם עם הפגמים המצויים בו, מדובר בספר מצויין ובתרומה משמעותית לשיח הפוליטי, שקוראת גם לי לבחון מחדש כמה מהעמדות שפרשתי בבלוג הזה בפעמים שונות.

כשנתקלתי בספר בספרייה, הצטערתי שלא הכרתי אותו כשכתבתי על "כפל מערכות המשפט בישראל" ועל "מראית העין הכפולה של הכיבוש", שכן מהכותרת והתקציר היה נראה שבזה עיסוקו. ואכן, לוז הספר עוסק בסוגייה זו, ובצורה חדה מנתח כיצד ההפרדה הזו לא תיתכן מבחינה פוליטית, ועל כורחה של ישראל הכיבוש משפיע גם על המשטר בישראל גופא, לא רק על דרכי פעולתו, אלא גם על הדרך הראויה לנתח ולהגדיר אותו. במילים אחרות, ההפרדה המלאכותית בין שתי מערכות המשפט הללו, אין בכוחה לחסוך מישראל את מחיר שינוי אופי המשטר שלה עצמה. יתר על כן, כיוון שהכיבוש במהותו איננו חותר להפרדה אלא להכפפה שמבוצעת במעשים סותרים של הפרדה ומעורבות (ובזה נגעתי ברשימה על מראית-העין), הרי שאין לצפות להפרדה כזו ברמה השלטונית.

ביקורת

לפני שאצטט כמה פנינים מעוררות-מחשבה, וכן כמה אגרופים בבטן שצריך לספוג, כנראה, אתחיל בתיאור הבעיות שמצאתי, כדי לא לסיים בדברי ביקורת (למעט רשימת תיקונים טכנית שאצרף כנספח בסוף).

אופיר ואזולאי מיטיבים לתאר את אחידות העמדות ביחס לכיבוש בין מפלגות השמאל והימין (עם שינוי גוונים קלים בלבד בין ממשלותיהן). למרות זאת, בכמה מקומות הם מתפתים לתיאורים המשקפים הנחות-יסוד של ויכוח מחנאי "קלאסי" בשדה הפוליטי בישראל, שבו הימין מעוניין בכיבוש והשמאל מתנגד לו. כך, למשל, מתוארת צבירת הכוח של המתנחלים שמשתמעת ממנה תיזת "אדוני הארץ" הידועה (133), שגם ההתנגדות שלי אליה ידועה. דווקא התיאור המדוייק של מעשי הממשלה איננו מצריך תיאור של צבירת הכוח של המתנחלים כפעולה המנוגדת לממשלה, אלא מהווה גיוס כוח נוסף על-ידי השלטון. בדומה לזה, לאחר ביקורת נוקבת על מהותם של הסכמי אוסלו, מתוארת ממשלת פרס באוזלת-יד שאינה משכילה לנצל את המומנטום שלאחר רצח רבין (183 – 184) כדי להתקדם בתהליך השלום. ביקורת זו אינה עולה בקנה אחד עם הביקורת על עצם ההסכמים. בשני המקרים, אינני יודע אם אופיר ואזולאי שבויים בשיח של המילייה שלהם, או בדיעות שקדמו לניתוח שהתפתח והוליד את הספר הזה, אך בכל מקרה היה מוטב לנכש מתוך הספר אמירות מעין אלו, שה"שמאל הציוני" ישמח למצוא ולהיאחז בהן, אך אינן מבטאות את עיקר הספר (למיטב הבנתי).

בסוף הספר, כאמור, מופיעות כמה אמירות שגם הן אינן מתיישבות עם רוב רוחו של הספר. בעמוד 424 נכתב:

למעשה השלטון בשטחים יצא מכלל שליטה. הזרוע המצומצמת של הממשלה המופקדת עליו מתומרנת על-ידו יותר מאשר היא מנחה אותו. בכל החלטותיה היא נשענת על תיאורי המציאות המסופקים לה על-ידי מערך זה עצמו, שמפקדיו אוספים את המידע הנוגע לאוכלוסייה שתחת שלטונם, מפרשים ומעריכים אותו, מציגים אותו לממונים עליהם ופועלים על פי הנחיות שהתקבלו במידה רבה על בסיס המידע הזה.

זוהי אמירה מרחיקת-לכת, שגם היא חותרת תחת אמירות הרבה יותר מפורטות של הספר, בהן מתברר כיצד השלטון מפעיל את זרועות המשטר, ובעיקר מה הן המטרות המנחות את מאבק הכוח הזה. נראה כאילו על-מנת להגדיל את הביקורת על הכיבוש, התפתו המחברים לתיאור כמעט היסטרי של גולם הקם על יוצרו, מתוך רצון שיוצרו יחזור וישתלט עליו. אלא שראשי ממשלה ושרי בטחון אחראים על מינוי אותם אנשים הממונים על מערך המשטר, ובעת הצורך מבקשים לקבל חוות-דעת הפוכות (כפי שקרה בהסכמי אוסלו ולקראת ההתנתקות) – ומקבלים את מבוקשם! לכן, גם אם אין לראש-הממשלה ידע בלתי-אמצעי על המצב בשטח, הרי שהעקרון לפיו הוא מגבה את צורכי ויסות האלימות וההכפפה של הפלסטינים נשמר, ובהחלט נמצא תחת שליטה במלוא מובן המילה (אגב, ההדגשה של הביטוי מופיעה במקור, דבר שבהחלט מטריד, בהתחשב בבעייתיות התיאורטית שלו).

אמירה בעייתית נוספת מופיעה בעמ' 443:

הכיבוש כבר חולל את האסון הנורא ביותר שקרה לעם היהודי לאחר השמדת יהדות אירופה. האסון הוא נורא קודם כול בגלל דמות היהודי החדש שהוא הצמיח כאן. היהודי הזה מגויס כדי לקיים את הצורה החדשה של קיום יהודי ריבוני המבוסס על משטר הפרדה מסוג יחידי במינו, יהודי במינו. הצורה הזאת גרמה לעיוות של הקיום היהודי לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מקום בעולם, לצמיחה ולהתפשטות של צורות חדשות של גזענות יהודית וללגיטימציה חסרת תקדים שלהן.

אינני יכול להבין כיצד אזולאי, החתומה על כמה פרויקטים חשובים המתמקדים בהעלאת זכר הנכבה בתרבות הישראלית, סומכת ידיה על ניסוח כזה, שעולות ממנו (א) נוסטלגיה ורומנטיזציה של המצב שקדם ל-1967, ו-(ב) תפיסה מהותנית צרה כל-כך של היהדות. הרי אם הכיבוש הוליד "עיוות של הקיום היהודי," ודאי שיש קיום שהוא "נכון," "ישר," "לא מעוות". כאילו יהודים אינם מתפללים בוקר-בוקר "שלא עשני גוי," הכיבוש כעת מואשם בלגיטימציה של גזענות יהודית, שלכאורה לא הייתה לפניו.

נקודה זו מובילה לבעייתיות קטנה אחרונה והיא הכותרת: הסוגריים שמציינים את השנים משקפים בעייתיות הן מבחינת נקודת ההתחלה (1967, בניגוד למה שעולה מן הפרקים הראשונים), והן מבחינת הסוף. הסוף הוא פתוח, אלא שהספר עוקב אחר היסטוריה של הכיבוש, ועוקב בזהירות אחרי השינויים שאפיינו כל תקופה, החל מהייחוד של השנה הראשונה, ועבור בכל אחת מנקודות המפנה המרכזיות של כל אחד מארבעת העשורים שבאו לאחר-מכן. לכן, לא-נכון היה להשאיר את התאריך פתוח. תאריך סיום לא היה מעיד על סיום הכיבוש, אלא על התיחום של הניתוח ההיסטורי, מתוך הכרה שכפי שכל עשור אופיין בדברים שונים עד כה, כך העתיד עשוי לטמון בחובו שינויים ותפניות שאי-אפשר לצפותם.

מקצת שבחו
הנקודות האלה הפריעו לי דווקא משום שלא עלו בקנה אחד עם רוב הספר, כאמור, ואין בהן כדי להעיב על רוב איכותו. לא אוכל למנות כאן את כל הדברים הטובים שנמצאים בו. לפעמים הערת שוליים אגבית חושפת תובנה שהמחברים לא מרחיבים את היריעה עליה, אך היא עמוקה יותר מתיזות מרכזיות של ספרים אחרים (למשל, ההערה הסוציולוגית על הסנגוריה בבתי-המשפט הצבאיים, שמורכבת ברובה מקבוצות מודרות של ערבים ונשים, עמ' 95; או הערת השוליים על טענת "מדינת הרווחה" של גוטווין, עמ' 159, הע' 337).

הספר מספק סקירה של תולדות הכיבוש, וכן של המחקר על הכיבוש. אף כי המחברים עצמם מעידים כי "ההיסטוריה של הכתיבה על הכיבוש טרם נכתבה ואין בכוונתנו למלא את החסר" (30, הע' 20), הרי שסקירת הספרות שהם מציעים בעמודים אלה (29 – 55), היא מבוא שלא יסולא בפז. בכמה נושאים הספר מרחיב בדיון בעל משמעות תיאורטית שחורגת מהבנת הסכסוך בלבד, ובוחן מושגים שיש בהם חשיבות למחשבה פוליטית באופן כללי. כך ההבחנה בין האלימות המתפרצת והאלימות הכבושה ודרכי הפעולה ויחסי הגומלין שבין השתיים (221 – 277), וכן ההבחנה בין משטר, מערך שליטה ומדינה (331 – 393, ואני מתנצל מראש אם בלבלתי במושגים כפי שהם משתמשים בהם ברשימה זו).

הופתעתי לגלות שאזולאי ואופיר מעניקים פרשנות דומה להוראת "לשבור את העצמות" המפורסמת של רבין לפרשנות הניתנת על-ידי חוג אורנים (155), וכן שלדעתם הצבא היסס בכניסה לערים והסלמת האלימות ב-2000, בניגוד לדרג המדיני שנתן לו חופש פעולה (209, הע' 414. זאת בניגוד לדיעה ששמעתי כמה פעמים לפיה הצבא הוביל את ההסלמה בניגוד לרצון הדרג המדיני). הספר מלא גם בביקורת חריפה על בית-המשפט. החטא הקדמון שלו לדידם של המחברים הוא בקבלת הפרשנות הישראלית לפיה אמנת ז'נווה לא חלה על השטחים (81 – 92, פרשנות שעלתה לראשונה על-ידי הפרקליט הצבאי הראשי דאז, לימים נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר), ולכך מצטרפת ביקורת על פועלו להנצחת / שימור / שותפות עם משטר הכיבוש עד ימינו.

ציטוטים

כדי לתפוס את הכיבוש כזמני יש להפריד בין המדינה שנוסדה ב-1948, שאליה מתייחסים כעובדה מוגמרת, ובין השטחים שנוספו לה ב-1967, בין הפלסטינים שנותרו בישראל ב-1948 והתאזרחו בה ובין אלה שסופחו לתחום השליטה שלה ב-1967. כשמפרידים כך את הפלסטינים לשתי קבוצות מוחקים בין השאר את העובדה שכמחצית מן הנכבשים ב-1967 הם בחזקה כפולה, מפני שגורשו מישראל או עזבו אותה ונעשו לפליטים תחת שלטון ירדני או מצרי ב-1948 והפכו לכבושים תחת שלטון ישראל ביוני 1967. אם הכיבוש זמני, מעמד הפלסטינים והמתנחלים בשטחים הוא נושא פתוח למשא ומתן; אם ישראל היא עובדה מוגמרת, הפלסטינים שנותרו מחוצה לה, צריכים לוותר על תביעותיהם ולשלם את מחיר תבוסתם; להשלים עם כך שישראל קובעת לבדה את מניין שנות החשבון הפתוח בינם לישראל, ולפי החשבון הזה הנכבה היא עניין סגור (11).

אנחנו מבקשים לתאר כאן את צורת השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ביוני 1967 ולנתח הן את צורות השליטה המופעלות והן את מקומן במשטר המפעיל אותן. אנחנו מניחים כי לצורה הזאת היסטוריה והיגיון משלה, שאי אפשר למצותם בדיבור על "כיבוש" וגם לא בקטגוריות מוכנות של המחקר האקדמי ושל השיח בשמאל הביקורתי, כגון "קולוניזציה" ו"אפרטהייד". שלושת המונחים, השאולים מהשיח הפוליטי-משפטי המקובל, הכרחיים אך אינם מספקים. הם מציינים היבטים קיימים של צורת השלטון הישראלי בשטחים אבל אינם מאפשרים לתפוס היבטים אחרים. ובכל מקרה אי אפשר להניח מראש שהכיבוש הוא מקרה של קולוניאליזם או אפרטהייד – צריך להראות את זה מתוך ניתוח דפוסי השליטה הישראלית בשטחים (13 – 14).

המשטר הישראלי מבוסס על שתי חלוקות יסודיות שלא מתקיימת ביניהן חפיפה גמורה. א. הפרדה טריטוריאלית בין השטח הישראלי המוכר ובין השטח הכבוש שבו ישראל שולטת זה ארבעה עשורים; ב. יחסי כפיפות על בסיס הבחנה יסודית בין אזרחים (יהודים ולא-יהודים, בעיקר פלסטינים) ללא-אזרחים (פלסטינים). החלוקה הראשונה פועלת כדי להפריד ולנתק בין שתי קבוצות לאומיות בתוך מערכת שליטה אחת; החלוקה השנייה פועלת כדי להכפיף את הקבוצה האחת לשלטון קבוצה האחרת, להכיל אותה בתוך מערכת השליטה האחת למרות ההפרדה והניתוק, לשלוט בה ולשמור על אפשרות קבועה להתערב בחייה… (57)

את הממשל הצבאי ליוותה "ועדת המנכ"לים", גוף שהשתתפו בו המנהלים הכלליים של רוב משרדי הממשלה, שהתכנסה בתכיפות ובקביעות מסוף יוני 1967. בוועדה התקבלו החלטות מנהליות מפורטות שנגעו לניהול שוטף של חיי היום יום בשטחים בכל התחומים ובכל הרמות… באופן רשמי הוועדה הייתה כפופה לוועדות שרים שונות, אבל אלה התחלפו לפי הנסיבות הפוליטיות, ואילו ועדת המנכ"לים התגבשה כמוסד שנהנה מהמשכיות ונתפס כבעל סמכות ביורוקרטית מקצועית (99 – 100).

עד מהרה קיבלה המחלוקת (בין המתנחלים לממשלת המערך – א"ע) אופי ריטואלי, חזרתי, וכל המשתתפים בה הפיקו טקסטים צפויים וידועים מראש. הטקסטים האלה יצרו חזות של קיטוב וטשטשו את העובדה שבין הצדדים היריבים שררה הסכמה עקרונית (גם אם לא תמיד מפורשת) על עצם ההתיישבות בשטחים (ולא רק סביב לירושלים) והתקיימו ערוצים רבים של שיתוף פעולה (114).

היחס אל הפלסטינים היה כאל נתינים פורקי עול בלי להתנער לגמרי מן האחריות לשמור על חייהם ובלי לוותר על היומרה להמשיך ולמשול בהם. קריאתו המפורסמת של רבין "לשבור להם את העצמות" היא ביטוי מובהק לריסון הזה, שנקנה במחיר של אכזריות רבה (155).

השינוי הזה (של הסכמי אוסלו – א"ע) היה רדיקלי והתרחש בארבעה מישורים נבדלים אך קשורים: פיצולו של הכוח הריבוני בשטחים בין מערך השליטה הישראלי לרשות הפלסטינית שגרר אחריו ארגון מחדש של הכוח הריבוני והאחריות הממשלתית, הקצאה מחדש של הסמכות להפעיל אלימות ופריסה מחדש של האלימות המופעלת למעשה; ארגון מחדש של המרחב הפלסטיני תחת משטר תנועה חדש, שהסגר והמחסום הפכו לסמל המובהק שלו; תנופה חדשה של קולוניזציה החותרת לקבוע במהירות "עובדות בשטח" (בדמות התנחלויות ומאחזים) ולפזר אותן על פני מרחבים גדולים ככל האפשר וכך לחבל באפשרות להסיג את הכוחות הישראליים או לפחות להשפיע על מפות ההסכמים בהמשך המשא ומתן; משטר ייצוג חדש שבמסגרתו התפרצויות האלימות, מנגנוני השלטון, זהות האויב, פני הנוף, החוק, "הסכסוך" והתוכניות לפתור אותו עטו לפתע דו-משמעות רוויית סתירות ואי אפשר היה יותר לקבוע הבדל ברור בין ממשות להתחזות ואשליה, בין ידיד לאויב, בין איום להגנה (166).

ההתנערות ההדרגתית מאחריות זו שאפיינה את שנות אוסלו קדמה להתנתקות ובישרה אותה וגם הגיעה לשיאה בעקבותיה. היא סימנה צורה חדשה של הפרדה: הפרדה של השליטה בשטחים עצמם (ולא רק בין השטחים וישראל), בין שני סוגים של פלסטינים (ולא רק בין ישראלים לפלסטינים): ההפרדה בין פלסטינים שישראל שולטת בהם באופן עקיף… ובין פלסטינים אחרים שישראל ממשיכה לשלוט בהם כממשלה כובשת ומוסיפה לספק להם שירותי ממשל שונים (169).

אולם בישראל לא מתקיימים הפרדה ממשית ויחסי כפיפות ברורים בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, והעירוב בין הרשויות מועצם במסגרת משטר הכיבוש בגלל דמיון מבני בין פעילות הדרג המדיני ופעילות הדרג הצבאי. במסגרת זו יסוד מרכזי בפעילות הצבאית הוא התוויית מדיניות וחקיקה, ואילו הפעילות המדינית מתאפיינת בהכרעות שוטפות וכלליות על הפעלת כוח צבאי… (203)

חומת ההפרדה לא רק מעצימה את ההרס והחורבן, אלא גם מרחיקה אותם מן המבט הישראלי, ובמידה שהיא מאפשרת להם להיראות היא מאפשרת להם להופיע כנפרדים וחיצוניים. על זה יש להוסיף את איסור הכניסה הכללי לשטחי פלסטין מחוץ לאזורי ההתנחלויות שחל על ישראלים, ובכלל זה גם על עיתונאים. כדי לחרוג מן האיסור הזה צריך לבקש אישור מיוחד. משמעות העובדה שברירת המחדל היא איסור והפללה של יחסים בין יהודים לפלסטינים המתקיימים בשטחים, מחוץ למרחב החיים היהודיים ולפיקוח הישיר של כוחות הביטחון(215).

בתנאים אלה אם ישנה הפרדה אחת יציבה וקבועה היא איננה הפרדה בין העמים, אלא בין מערכות המשפט והחוק, השליטה וניהול החיים ששתי האוכלוסיות כפופות להן (219).

יציאת מערך השליטה מעזה ופירוק ההתנחלויות שהיו שם יצרו מצב חדש שכמותו לא היה מאז ראשית הכיבוש – הלימה בין ההפרדה הטריטוריאלית ובין ההפרדה האזרחית (305).

…קיום מערך של אלימות כבושה שאיננה נזקקת עוד כלל לאלימות המתפרצת בנוסח החיסולים הממוקדים. הרי את המכלאה אפשר לקיים בלי לירות ירייה אחת, למעט היריות שנועדו לפגוע במעטים המתעקשים להתקרב לגדר או לחצות אותה. מצב כזה אינו פנטזיה, אלא התכלית המובלעת של המאמץ שמפגינים כוחות הביטחון להקטין חיכוך, לפעול מרחוק, לצמצם ככל האפשר את המפגש בין שולט לנשלט ולהפוך את ההפרדה למוחלטת. אבל מצב כזה אינו מתקיים מפני שמשטר הכיבוש איננו שואף באמת להפרדה. ההפרדה מבחינתו היא צורה לקיים את הכפיפות ולבטא אותה, ואילו הכפיפות היא המצע לקיום ההפרדה (324).

בין משרד הביטחון לבית המשפט העליון מתקיים (כפי שתיארנו לעיל) משא ומתן בעניין סף הפגיעה ההומניטארית המותרת שיביא בסופו של דבר לקביעת תקן מוסכם לאסון שמותר לישראל להפיק ברצועה. אבל החיסול הממוקד איננו עניין הומניטרי ולכן יישאר כנראה מחוץ לתחום ההתערבות המשפטית. במקום יחידים פרברטיים ישנה עכשיו מכונת אלימות פרברטית, שבית המשפט מוסיף להיות חלק ממנה בעצם סירובו להתחכך בה; הוא בשלו והיא – בשלה. הוא גם ידאג לכך שלרצועת עזה יגיעו דלק וחשמל בכמות שתספיק לטיפול בקורבנות האלימות – אם רק תנהג ממשלת החמאס באחריות הנדרשת (327).

הטענה המרכזית שלנו בחלק זה תהיה שמשטר הכיבוש נתפס כפרויקט ולא כמשטר, כמשימה של השלטון ולא כצורת נבדלת, בעלת אפיונים ייחודיים, של שלטון פוליטי. העובדה הזאת, כך נבקש להראות, אחראית לכך ש"הכיבוש" נתפס כחיצוני למשטר הישראלי, אף על פי שהשטחים ותושביהם מוכלים בתוכו (351).

כשהופיע המשטר הנבדל-לא-נפרד הזה הוכפל המשטר הישראלי. לאזרחות הישראלית הוצמדה הלא-אזרחות הפלסטינית, ולמרחב הישראלי הריבוני, שכבר זכה להכרה בינלאומית (פרט לאזור ירושלים), הוצמדו השטחים הכבושים, שמעמדם המשפטי נותר ללא הכרעה…מערך שליטה אחד המשיך לשלוט ולטפל באזרחים שבתחומי הקו הירוק ובהדרגה גם בחלק מן העניינים האזרחיים של היהודים שמעבר לו, בעוד שמערך שליטה אחר הופקד על השליטה והטיפול בכל היבטי החיים של האזרחים הלא-יהודים. את האפליה בין האוכלוסיות בשטחים יש להבין לא רק כהמשך והעצמה של האפליה בין אזרחים יהודים לאזרחים פלסטינים, אלא כתוצאה של ההפרדה בין שני מערכי ממשל, בישראל עצמה ובשטחים, ובכלל זה שתי מערכות משפט, ובאחרונה גם שני מרחבי קיום גיאוגרפיים נפרדים (395 – 396).

האם זה סוף הציונות? לא בהכרח. היהודים הציונים יוכלו להגדיר מחדש את אופי המחויבות של המדינה לעם היהודי, אבל יצטרכו לעשות זאת במסגרת משא ומתן עם האזרחים הערבים ומתוך נכונות למחויבות דומה של המדינה ללאום הפלסטיני. המחויבות הזאת תישא כמובן אופי שונה אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל או אם תקום בארץ ישראל פדרציה של לאומים, אבל העיקרון שלה אמור להיות זהה: תפיסת המדינה כמכשיר בידי כלל האזרחים ולא כמטרה בפני עצמה (457).


וזו רק טיפה בים. רוצו לקרוא. נקווה שיופיע גם תרגום לאנגלית.

תיקונים

13, ש8: "בעונה" >"ובעונה"

57, ש12: "לשלטון קבוצה האחרת" > "לשלטון הקבוצה האחרת"

77, ה110: "זיאדה 2007; לביא 2004" (הפניות לא מופיעות בביליוגרפיה)

82, ה119: "et al." < "et Als"

123, ה232: "תשל"ו" > "1976" (או להחליף בביליו')

203, ה402: "Bishara 2002" (לא מופיע בביבליוגרפיה)

297, ה548: "ראו (אלדר 2005, פרקים 5, 6);" > "ראו אלדר 2005, פרקים 5, 6;"

326, שורה אחרונה: "שקפאם" > "שכפאם"

351, ש12: "ולא כצורת נבדלת" > "ולא כצורה נבדלת"

470: Beinin, Joel and Rebecca Stein, eds."" < "Beinin, Joel and Rebecca Stein."

476: "Said, Edward W. 2000. The End of the Peace Process" < "Said, Edward, W. 2000. The end of the Peace Process"

476: Said, Edward W. 2001."" < "Said, Edward, W. 2001."

480: "כרמי, נעמי." > "כרמי, נעמה."

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

ישראל מגבילה את תנועת הפלסטינים ביותר מצורה אחת ומובן אחד. כתבתי על זה לא מעט, ויש מקורות מידע מוצלחים יותר ממני לסוגייה הזו (בראש ובראשונה אתרי גישה ומחסום ווטש). למעשה, זאת הנקודה שהכי פחדתי להגיע אליה בסדרה הזו של הפוליטיקה של הניידות: מצד אחד, זו הדוגמה הכי בנאלית, הכי מיידית לקשר שבין ניידות ובין פוליטיקה. מצד שני, היא כל-כך קשורה לסוגיות של בטחון, שנראה לי שלישראלי הממוצע יהיה מוזר לקשור בין מדיניות המצור והמחסומים לבין זכותו של מאן דהוא להצביע בקונסוליה בניו יורק, טורונטו או לונדון.

הצעד הראשון הוא, להבין כמובן שההגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים אינן הכרח מצד הבטחון המיידי. הן אמנם נעשות בשם הבטחון, אך במובן הרחב יותר של מדיניות אסטרטגית, שמטרתה להשאיר כמה שיותר שטח בידי ישראל, עם כמה שפחות פלסטינים (הרחבתי על ההבחנה הזו כאן). אני תמיד תוהה אם זו עובדה שעמוק בפנים ידועה לישראלים, ורק בשל צרכים רטוריים הם מדברים על הבטחון המיידי, או שבאמת ובתמים הם מתייחסים להגבלות הללו כהגבלות אד-הוק, שנועדו לצורך הבטחון המיידי.

באחד הפרקים של הסדרה "מחוברות" נשמעת שרי אנסקי אומרת למירי חנוך שהיא תומכת בגדר ההפרדה כי בזכותה אין פיגועים בתל-אביב. אחד התעתועים הגדולים ביחס לגדר הוא שכולם יודעים שיש ויכוח סביבה ושהיא טרם הושלמה (ולכן אפשר עדיין להתווכח עליה), אך כולם גם משוכנעים שהיא הפסיקה את הפיגועים. כיצד גדר שלא קיימת יכולה למנוע פיגועים? ואם אכן די במקטעים שכבר הוקמו כדי לעצור פיגועים, האם אין בזה הצדקה להפסיק את הבנייה הלאה? המשמעות המדינית של הגדר הזו נדונה כמעט למן היום הראשון של בנייתה. למרות זאת, שולטת בשיח הטענה הבטחונית המיידית, כאילו מדובר באמצעי למניעת פיגועים.

עמירה הס דיווחה בשבוע שעבר על אסירים פלסטינים המוחזקים בישראל בעוון שהייה בלתי-חוקית בגדה, שהוצע להם להשתחרר אם יסכימו לגירוש לעזה. אלה הם אנשים שנולדו בירדן והגיעו לגדה במסגרת "איחוד משפחות" (אם הבנתי נכון, רק חלקם הסדירו את העניין חוקית), נעצרו בשל עבירות בטחוניות, מעמד התושבות שלהם בוטל, וכעת מוצע להם להשתחרר ולהשתקע בעזה (כיוון שכל אחד מהסיפורים שונה, כנראה, הניסוח הזה הוא קצת בעייתי, אבל נשאיר אותו ככה, מבלי לדקדק בפרטים). כידוע, גם במו"מ לשחרור גלעד שליט ישנם אסירים שישראל הסכימה לשחרר אם יגורשו לעזה. מה היחס של ישראל לעזה במקרים הללו? אם באמת רוב הציבור הישראלי מאמין בפתרון שתי המדינות כדרך לברוח מן השד הדמוגרפי, ואם באמת מצפים שנתניהו יכול (אם ירצה) כבר בכהונה הזו להגיע להסדר כזה, הרי שכל המגורשים לעזה יוכלו בטווח של שנים ספורות לנוע בחופשיות בין עזה לגדה.

במילים אחרות, העובדה שגירוש לעזה עולה פעם אחר פעם, מלמדת שהממשלה וזרועות הבטחון שלה רואות בניתוק בין עזה לגדה מצב לטווח ארוך. גם אם הוא לא יהיה קבוע, הוא לא עתיד להסתיים בטווח הנראה לעין. ובמצב כזה, אין פתרון שתי מדינות. הסכם עם הרשות הפלסטינית, אם בכלל יגיעו אליו, יהיה על הגדה בלבד, ועזה תישאר לבדה (אולי תאומץ על-ידי מצרים, למרות שאני בספק שיש למצרים אינטרס כזה).

רצועת עזה פחות חשובה לישראל מן הגדה מכל בחינה: למרות העדויות הארכיאולוגיות שהכתומים אספו בשקדנות לפני ביצוע ההתנתקות, אין ברצועה אתרי מורשת. בגדה באמת נמצאים חברון ובית-לחם, שמהווים חלק מהמיתוס היהודי. מן הבחינה הבטחונית, יש לישראל עומק בטחוני בינה לבין מצרים בדמות חצי-האי סיני, והיא איננה זקוקה לשליטה בעזה לא עבור העומק הבטחוני מול מצרים, ולא עבור גישה לים התיכון.

כך שהמאבק נותר על הגדה: משיקולים בטחוניים לכאורה יגורשו עוד ועוד אסירים ככל האפשר לעזה (ממש בשיטת האחסון שג'ף הלפר מדבר אליה); הבנייה בגדה מבססת את השליטה של ישראל במערב הגדה, והצורך הבטחוני להשאיר נוכחות צבאית בביקעה יצדיק את הכיתור של המדינה הפלסטינית על-ידי ישראל גם ממזרח. גם אלה הם פוליטיקה של ניידות: הניוד של אזרחים מן הגדה לרצועה, לפי הנוחות הפוליטית של ישראל; ההגבלות על הניידות בתוך הגדה עצמה, כאמצעי לאמלל את חיי התושבים, לעודד עזיבה שלהם ועוד. תמיד הזהירו את הישראלים שאחת הסכנות הטמונות בסכסוך הוא עקרון "הצומוד" – ההיצמדות לקרקע שה"ערבי" מחשיב אותה מאוד. ישראל נטלה את העקרון הזה, והפכה אותו לחסרון. הנצמדים לקרקע, כותרו ובותרו, כך שהם נותרו רק עם אותה פיסה שהם נצמדו אליה, כמו פינגווינים על פיסת קרח שנשברת מן הצדדים; מנגד, אלה שלא תמכו ב"צומוד", והיו ניידים, הפכו את הניידות שלהם למקור כוח. הישראלים נמצאים בניו-יורק, לונדון וטורונטו, ומשם הם יצביעו על המשך המדיניות הזו. ושוב אני אצטט את דברי פרס בוועדת וינוגרד: " מה זה היי-טק? שאנחנו ניתקים מהגבולות של הארץ וכל השוק העולמי הוא השוק שלנו, לא קשורים בערבים, לא קשורים בכלום" (ציטוט רחב יותר כאן).

מעניין שלצד הרצון לגרש תושבי גדה לעזה, ישראל מקשה על תושבי עזה לצאת ממנה: סיפורו של איימן קאדר מהווה דוגמה מאלפת (אף כי יש לו סוף טוב), אך כפי שמצויין בכתבה, יש עוד 600 סטודנטים שמחכים לאישורי יציאה. האינטרס של ישראל למנוע השכלה פלסטינית ברור. הדבר האחרון שישראל צריכה זה עוד אדוארד סעיד שיושב בניו יורק ומייצג את העניין הפלסטיני באופן שאיננו רק רהוט, אלא גם משפיע על שיח מחקרי שלם.

תם אך לא נשלם. כפי שיאיר כתב באחת התגובות הקודמות, יש פה יותר שאלות מתשובות. מה שהתבהר לי מההתמקדות בנושא, הם שלושה דברים חשובים: (א) שהפוליטיקה של הניידות מתקיימת בין שני צירים: אלה שהניידות שלהם כמעט בלתי-מוגבלת (ואף מעודדת) כסמן של כוח, ואלה שהם ניידים מחוסר-ברירה (או מיעוט-ברירות), והם אינם נוסעים וחוזרים ונדים, אלא עוברים מנקודה א' ל-ב', בתקווה למצוא תחנה אחרונה. כנגד שני צירים אלו, מתקיימים גם צירי יושבי-הקבע, מבחירה ושלא מבחירה; (ב) שבהקשר הפוליטי הישראלי, המתח בין ניידות לטריטוריה משחק תפקיד חשוב (וישחק תפקיד הולך וגובר), במסגרת המאבק על הריבונות (שעובר טרנספורמציה ממאבק טרטוריאלי בלבד, למאבק דמוגרפי המנותק מטריטוריה, לצד המשך המאבק הטריטוריאלי-פיזי); (ג) שהפליטים ומהגרי העבודה בישראל עשויים לעמוד בפני סכנה שהם אינם מסוגלים לצפות, אם הדברים יגיעו לידי כך שהממשלה והציבור יראו בהם כסכנה לדמוגרפיה היהודית.

הסדרה:

הפוליטיקה של התנועה

מה ההבדל בין בורג ללוי?

פליטים ומהגרים – הבעת עמדה

הפוליטיקה של הניידות – המקרה הישראלי

הפוליטיקה של הניידות – מבט כללי

הפוליטיקה של הניידות – ההקשר הפלסטיני וסיכום

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה