השואפים על עפר ארץ

יש לי נטייה טבעית לחשוד בכל בקשה לתשלום, ובמיוחד בבקשה לתשלום על דבר-מה שהיה בחינם או שניתן עדיין למצוא בחינם. ברבות השנים התפתחה לצד הנטייה הזו גם עמדה נגדית, שלימדה אותי שסוס שמקבלים בחינם, you get what you pay for, עומק הנסיגה כעומק השלום ועוד. כלומר, לצד הקושי הרגשי להיפטר מסנט אחד בארנקי, למדתי שיש דברים שאפשר ליהנות מהם באמת רק בכסף מלא או לחלופין במלא כסף. למדתי שיש גם פעמים שהתשלום מעניק לי עצמאות בעוד שלמתנת החינם נלוות מחוייבויות ששוקלות יותר מכסף.

בין שני קטבים אלה נעו התגובות הראשוניות שלי למכתבו של עמוס שוקן, שהודיע על סגירת אתר "הארץ" למנויים בתשלום בלבד. ואחרי שהכרתי בקמצנות הטבעית שלי וביחס הפטישיסטי שלי לכסף, אנסה בכל-זאת לומר כמה דברים ענייניים בנושא. הדברים הבאים אינם נסיון לשכנע איש להמנע מרכישת מנוי. אני בהחלט עשוי לרכוש מנוי בעצמי, כיוון ש"הארץ" עודנו מקור החדשות המרכזית שלי, ומכיוון שדבריו של שוקן על "השקעה חשובה בעתידה של עיתונות איכותית בישראל" חדרו אל לבי. אם ynet ו-NRG מעריב ממשיכים להיות חינמונים אינטרנטיים, אני עשוי להעדיף לשלם על-פני התלות בספקי תוכן אלו. ועם זאת, יש לי היסוסים.

ההיסוס הראשון נובע בעקבות הדברים של יהונתן קלינגר. קשה לי להכריע בעצמי שאני גם משלם כסף ל"הארץ" וגם מספק להם פרטים שהם יכולים לסחור בהם אחר-כך. הייתה לי חוויה שלילית מאוד במיזם "קפה דה-מארקר", שבמשך חודשים נאבקתי בהצעות ספאם שונות להשקעות עסקיות, שלא יכול היה להיות להן מקור אחר, אלא מההרשמה שלי ל"קפה", ומכירת כתובות המשתמשים למטרות ספאם. הניסוח הזה, לפיו אני מצפה שהתשלום יהפוך אותי ללקוח עם עצמאות מסויימת שמכבדים את זמנו, כופה עליי לבחון מקרים שונים שבהם כבר הסכנתי עם הקיום הזה, בו אני משלם ובנוסף הופך למצרך עבור המפרסמים. כך בעיתון במהדורה מודפסת, כך בקולנוע, ובוודאי שבדי.וי.די שמופיעים בו פרסומות שאין דרך לדלג עליהן: גם רכשתי את הסרט במיטב כספי, ולמרות זאת אני חייב לצפות בפרסומת מטופשת. אמנם העובדה שהשיטה התאגידית פועלת במקומות מסויימים איננה תירוץ לתאגיד אחר לבחור באותה דרך, ואיננה פוסלת את החופש שלי לבחור להמעיט את חלקי בשיטה זו.

קושי שני נובע מהאופן שבו תכני מדיה חדשה מוכוונים להגדלת צריכה בניגוד לצרכים. בהקשר הנוכחי עולה החשש שמנוי אחד לא יפעל בשני מחשבים. אני יכול להבין את ההגיון הכלכלי של מחסום כזה (עשרה חברים יכולים לקנות מנוי אחד, ולחלק ביניהם את פרטי ההרשמה), אבל מצד שני, כשאנחנו בארץ אנחנו קונים עתון אחד, וקוראים אותו ביחד, מחליפים בינינו את החלקים השונים. תשלום שנתי של 400 ₪ (אגב, גם מחירי ה-99 הם תופעה תאגידית פסולה) שאיננו מאפשר לנו לקרוא עתון ביחד פוגע בהנאה המשותפת מהעתון, ועשוי להצדיק חיפוש אחר תכנים אחרים.

הקושי השלישי הוא גם המהותי ביותר: בשנים האחרונות תכניו של "הארץ" התדרדרו באופן משמעותי, שאם מגמה זו תימשך, לא יצדיקו שום תשלום, בין אם 4 או 400 בשנה. בשנים האחרונות נוכחתי שאני מסיים את עתון סוף-השבוע מהר יותר מבעבר, כי אני מדלג על כתבות ריקות. אני חש שאינני הקול היחיד שהביע טרוניות על התכנים של "הארץ" ושהמו"ל והעורכים הפנו עורף לביקורות הללו, אם משום שהאמינו שהפנייה למכנה משותף נמוך יותר תביא קהל רחב יותר, אם משום שטעמם-שלהם השתנה והם מוצאים חן כלשהו בדלות הרוח הנוכחית.

הדורות מתחלפים, ושמרנים שכמותי מבכים את העבר האבוד שלא ישוב, זה נכון. אבל בתקשורת הישראלית מצויים כותבים מוכשרים וחריפים, בעלי אופקים רחבים וסקרנות אינטלקטואלית אמיתית וחשיבה ביקורתית ומעמיקה, שיכולים להחליף את אריה כספי, ברונובסקי ואשרי וזאב שיף. כשנפטר שיף, כתבתי בבלוג שאלוף בן הוא היורש המובהק שלו, והוא משלב את היכולת בין ידע צבאי וחשיבה אסטרטגית למקורות מדיניים והכנסת שיקולים דיפלומטיים כדי לפרוש יריעה רחבה של שיקולים בפני קוראיו. השילוב בין בן לרוזנר, הנוטה יותר ימינה ופחות מעמיק מבן, סיפק גם הוא מבט מורכב על המציאות. בן טיפס במדרגות העריכה, ממדור הדיעות לעתון בכללו, וקיבל שם כמה החלטות שגויות לדעתי, ומן הסתם מטלות היום-יום תבעו מזמנו יותר משנדרש לפרשנות מעמיקה, כך שגם כשהוא כותב טורי דיעה, הם נעדרים את הכוח שאצרה כתיבתו לפני שנים ספורות בלבד. יששכרוף והראל אינם מסוגלים להיכנס לנעליו של שיף.

סיפור: פנה אליי מרצה וביקש שאשלים חיבור שהוא התחייב אליו בקשר למגילות. הוצאה יוקרתית מאוד כבר התחייבה לפרסום, ואם הייתי נעתר, היה זה נקודת שיא בקריירה שלי. אלא שידעתי שלמרות ההערכה המחמיאה שלו אליי, עדיין אינני בשל להיות אחראי לפרוייקט כזה, ושאם אקח את זה על עצמי, אעשה את זה בצורה פחות טובה (בנוסף לשאלת היכולות שלי, ישנה גם שאלת משאבים, כאשר לחוקרים מבוססים עומדים עוזרי מחקר שמסייעים להם להשלים פרוייקטים רחבי-יריעה שכאלה, ואילו אני הייתי צריך להשלים את הפרוייקט בעצמי). למרות שזו הייתה הצעה חלומית, הייתי מוכרח לסרב לה, לא מתוך נימוס או ענווה יתרה, אלא מתוך הערכה כנה של היכולות שלי והמקום שלי בחיים באותה נקודת-זמן. והנמשל במהופך הוא מורן שריר שהצטרף לשרשרת מבקרי טלוויזיה שכללה את הדה בושס, יורם ברונובסקי, אהוד אשרי, וגדעון לוי. גם לוי לא באמת התאים ומילא חור שנוצר עם הסתלקותו הפתאומית של אשרי, אבל הוא הצליח למלא את התפקיד הקריקטורי שהחיים הועידו לו ולהפוך גם את ביקורת הטלוויזיה לביקורת על הכיבוש. אולי ההלצה הזו גרמה לינוקא צר-אופקים כמו שריר לחשוב שגם הוא מסוגל לכך, אבל את ההנאה והלימוד שהפקתי מביקורותיו של אשרי בשנתו האחרונה כבר אינני זוכה לשחזר, ואחרי מספר אכזבות שוברות-לב חדלתי לקרוא את ביקורת הטלוויזיה כליל.

יש דוגמאות נוספות ורבות, לא אמנה כאן את כולן: אמנם שגיא כהן הצליח בהתלהבותו ובידענותו להחליף את רוגוב, גם אם בסגנון אחר לחלוטין, אבל מספר האנשים שכותבים על אוכל ללא שום בקיאות בתחום, באתרי "הארץ" (ושכתבותיהם מופיעות בעמוד הראשי, וכך אני נאלץ להתקל בהן פעם אחר פעם), תוך העמסת פרטים יתרים על נסיבות ההגעה למסעדה, הביוגרפיה של הסועדים וכולי, נוסכת נופך חובבני על מוסד הביקורת העתונאית בכללו. ככלות הכל, אם כך הוא המצב בקרב מבקרי הטלוויזיה והמסעדות הצעירים, אין מקום להשליך את יהבנו על הדור הבא של מבקרי המוסיקה והתאטרון כשהנדלזלץ ובן-זאב יפנו את מקומם (מבקר המוסיקה הפופולרית, בן שלו, הוא בגדר יוצא מן הכלל המעיד על הכלל).

כיוצא בזה מדור הדעות, שמילדותי ראיתי בו את החלק החשוב בעתון, בו הדיווחים הופכים למוקדי ויכוח, וטענות מסוגים שונים עולות ומתחרות על עמדות הקוראים. מדור דיעות ראוי יידע לאתגר את קוראיו, ויציג מגוון רחב של דיעות המוצגות בצורה שקולה וראויה, גם כשהן עמדות קשות לעיכול. הכללתה של כלי ריק כמו קרני אלדד לייצוג עמדות ימניות בטורי הדעה של "הארץ" אינה מיטיבה עם הימין, אך עוד פחות מכך, אינה מיטיבה עם "הארץ", השואף להציג עתונות איכותית הראויה לתשלום. אדגיש: אינני פוסל את הצגת העמדות הימניות שהיא מציגה ב"הארץ", אלא את סגנונה הירוד. קוראי "הארץ" בהחלט רשאים לצפות שבין בעלי הדעה יוצגו בעלי דעה ימנית שיעלו קושיות ובעיות רציניות בעמדות השמאל, ואלה אינן חסרות. לא רק מימין ניכרת בעיית הסגנון. גם מאמר המערכת התדרדר בשנים האחרונות, עד שהפסקתי לעקוב אחריו בקביעות, אך כשבחרתי לקרוא אותו לא מזמן, התחלחלתי מהשפה הירודה, דרכי הטיעון הנלוזות, והסגנון כולו שנכתב בקריצה קלילה, ולא מתוך כובד הראש שאמור לאפיין את מאמר המערכת היומי. טורים אחרים מתפרסמים מבלי שעברו עריכה וליטוש די צורכם, כדי לברור מתוכם את לוז הרעיון, ולנכש מיני בדיחות, סגנון דיבורי, תוספות וסטיות מהנושא שאינן מן העניין ועוד. פן נוסף במדור הדעות שתובע טיפול רציני הוא גיוון בעלי הדעה מבחינה מגזרית. ביקורת כזו נשמעת בשנה האחרונה (אולי מאז ש"הארץ" מציג את תמונות בעלי הדעה, הדבר הפך לבולט יותר), שלרוב מדובר בגברים אשכנזים עטורי שיבה או פדחת. גם את קולם עוד נרצה להמשיך לשמוע במדור הדעות, אבל נשים, מזרחים וערבים ראויים לייצוג גדול יותר, כשהגדלת הייצוג איננה יכולה לבוא על חשבון הסגנון והתוכן. אחת הבעיות בעניין זה היא שאפילו כאשר נשים מיוצגות במדור הדעות, הן לא פעם דנות בסוגיות אזרחיות ותרבותיות (כולל מגדר), ואין בעלות טור שכותבות בקביעות על בטחון ומדיניות. עמירה הס היא בידוע יוצא מן הכלל בעניין זה, והיא ייחודית לא רק בהיותה אשה המסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא גם בעמדה הנחרצת בזכות הדיווח מהשטח, תוך התערות בתושבים (דומני שכבר הערתי בעבר שמאז "עופרת יצוקה" ניכר שינוי בסגנון הכתיבה שלה, שהפך פנימי יותר ותקשורתי פחות, כמו נואשה לקיים שיח עם ציבור ישראלי רחב, אך אין בזה כדי לגרוע מהחשיבות שלה בתור כתבת המדווחת וגם כותבת מאמרי דעה על הנעשה בגדה המערבית, בין העתונאיות ובכלל).

מזה כמה שנים שאני חש בשחיקת האיכות של "הארץ". קראתי פחות, ויתרתי בצער על טורים שהייתי רגיל בהם, כתבתי ביקורת מדי פעם, כאן וברשתות החברתיות, אבל המשכתי לקרוא. עכשיו, משנוסף לעניין גם הצורך לשלם עבור התענוג המפוקפק, אני תוהה אם לא הגיעה העת להכיר בכך שהמפעל החשוב הזה בתקשורת הישראלית הגיע לשוקן שבורה. הרי אם היו מודיעים ש"הארץ" נסגר סופית הייתי מצר על כך, אבל מוצא לי מקורות מידע חלופיים. אינני חייב להיות תלותי בו אם אבדה לי ההערכה אליו. מצד שני, אולי ראוי לפחות בשנה הראשונה להיענות לקריאה של שוקן להשקעה החשובה בעתיד העתונות האיכותית בישראל, מתוך רצון אמיתי לסמן שיש עניין בעתונות כזו ונכונות לשלם עליה, וכעת מוטלת על כתפי המו"ל והעורך כובד המשימה להצדיק את ההשקעה ולעמוד בהתחייבות: להרבות במאמצי הגהה וניסוח, לנכש את השוטים שבערוגה, ולגייס עתונאים ומבקרים חדשים ומוכשרים, שכמהים לכתוב ב"הארץ" ונושאים את היכולת לממש את ההבטחה הגלומה בהשקעה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

דמוקרטיה עם מרכז רחב ושמאל קיצוני

המאמר של רונן שובל ב"הארץ" מיום 10 לינואר, 2011, "שנת הדמוקרטיה", נקרא, במבט ראשון, כעולם הפוך. שובל כותב:

זו היתה השנה הראשונה שבה הצליחה הדמוקרטיה הישראלית לייצר שני מחנות ושני קולות. שתי אידיאולוגיות – לא אחת. כפי שנהוג בדמוקרטיה. כפי שנהוג ביהדות.

אניח בצד את טענת "שתי המחנות ושני הקולות" הנהוגים ביהדות. כנראה ששובל מבין ביהדות יותר ממני. אני משום-מה מצליח לחשוב על לפחות חמישה זרמים ביהדות בנות-זמננו, מתוכם לפחות שניים שאינם מקבלים מעמד שווה בישראל.

אבל הטענה התמוהה היא כאילו הימין לא קיבל מעמד שווה עד כה. אמנם, שובל, בהיותו איש מרכז קיצוני (אם יש שמאל קיצוני וימין קיצוני, אני חושב שמותר לומר גם מרכז קיצוני, ושאין בזה עילה לדיבה), איננו נוקב במאמר במונחי ימין ושמאל. הוא נוקב במונחים מסורבלים הרבה יותר כגון

סליחה, סליחה. טעות בידי. קראתי פעם שלישית את המאמר כדי לבדוק את עצמי. המילה "ימין" אמנם איננה מופיעה. כי אין ימין בישראל, רק מרכז. ושמאל קיצוני, כמובן:

בשנה האחרונה השתכנע רובו המכריע של הציבור, כי הארגונים המכנים עצמם ארגוני זכויות אדם הם ארגוני שמאל קיצוני, המבקשים לכפות באמצעות מימון זר את ערכיהם הרדיקליים.

אם כן, הנה תמונת העולם הפוליטית ע"פ שובל: יש מרכז, שהוא הרוב המכריע של הציבור, ויש ארגוני שמאל קיצוני, שבסיס התמיכה שלהם נשען על גורמים מבחוץ [על בעיית המימון הזר והסטנדרט הכפול של שובל כתבו כבר רבים וטובים ממני, לאחרונה כאן].

המילה ימין איננה מוזכרת, ואזכור שלה בהקשר לרונן שובל או "אם תרצו" כבר גרר תביעה משפטית, ואילו השמאל הוא שמאל קיצוני בלתי-לגיטימי. קצרה בינתי מלהבין כיצד תמונת-עולם זו של הפוליטיקה הישראלית תואמת את הבשורות הטובות שהוזכרו בפתח המאמר, לפיהן יש שני מחנות לגיטימיים ושני קולות, כפי שנהוג בדמוקרטיה. במילים פשוטות: המאמר הוא סתירה מיניה וביה. בתחילה משבח הכותב את קיומו של שיח ציבורי נוקב, ולבסוף מאדיר מוניזם מחשבתי תוך השמצת הצד השני כבלתי-לגיטימי. שובל מבקר את אלה "הסבורים כי ישראל היא מדינה אנטי דמוקרטית", בו-בזמן שהוא טוען כי בשנה האחרונה נעשתה מהפיכה דמוקרטית (כלומר שעד השנה האחרונה צדקו המבקרים השנואים עליו, וישראל לא הייתה דמוקרטית).

חוסר-הקוהרנטיות וקוצר-המחשבה נוחים ללעג, אך מעלים בעייה ממשית שיש לדון בה בכובד ראש: המוניזם המחשבתי ששובל מהלל הרי לא נוצר בשנה האחרונה, כפי ששובל מבקש. הציבור לא "השתכנע" בשנה האחרונה, כפי שטוען שובל, אלא מאמין כבר שנים ארוכות בצדקת דרכה של ישראל, בעליונותם המוסרית של חיילי צה"ל, ובתודעת הכיבוש כ"אין ברירה". הדבר מתבטא לא רק בתקשורת, אלא בראש ובראשונה באבן-הבוחן הראשית של הדמוקרטיה הישראלית, הטמונה בבחירות הכלליות. תוצאות הבחירות מלמדות על-פני רצף של כמה עשורים, שאמנם ישנו ריבוי קולות בחברה הישראלית, מחנה ימין ושמאל המשמיעים קולם ברחוב ומעל בימת הכנסת. אך גם ריבוי זה נעשה מתוך רגשי ציונות ופטריוטיות ישראלים כנים, והנסיון לצייר כאילו זה מהפך שחל בשנה האחרונה הוא מנותק מן המציאות והעובדות ההיסטוריות. לא נותר אלא לתהות אם תיאור זה הוא משום טפיחה עצמית על השכם ל"אם תרצו" על שהצליחה "לשכנע את הציבור", כביכול, במה שהאמין בו ממילא.

אלא שישנה אפשרות נוספת, וכדאי להרהר בה ולבחון דרכי התמודדות עימה. אפשרות זו מניחה, במידה מובנת של צער, ששובל ושותפיו/תומכיו אכן אינם מצליחים לחוש עד כמה התפיסות שלהם רווחות, שבאמת אינם מעריכים אל-נכונה את הנוכחות וההשפעה של הימין, עד כי נדמה להם שכמה מרצים וארגונים אכן חדרו עמוק אל התודעה הכלל-ישראלית. האמינות שיש לצה"ל, למרות תרבות הכסת"ח שכל ישראלי מכיר היטב, אינה נחשבת בעיניהם; הקונצנזוסיאליות של כמה התנחלויות גדולות איננה מספיקה; התמיכה הגורפת בממשלה בכל מבצע צבאי כמו מתפוגגת כאשר רואים שתמיכה דומה קיימת גם בועידות פיסגה כחלק מתהליך השלום. למרות שהמתנגדים הקולניים של הכיבוש הם מיעוט חסר-השפעה, שובל מאבחן את ישראל כתרבות המצוייה תחת מתקפה של מיעוט אנטי-ציוני. עמדת המוצא הזו, שאיננה יכולה להכיל אפילו שוליים ביקורתיים ורואה בזה כערעור מסוכן של הקונצנזוס הלאומי היציב, מעלה אל לב סיכום אחר של שנת 2010, כזה ששובל יתקשה לחתום עליו, מן הסתם:

שני תהליכים דומים מאד ושונים מאד הניסו את הבושה הישראלית. הראשון, יהודי בעיקרו, ביצע רה-קורבניזציה ביהודים. תנועת העבודה והרוויזיוניסטים ניסו לברוח בכל כוחם מן התדמית הקורבנית וליצור יהודי גא וחזק – מקרבן ולא קורבן. נדמה שמלחמת יום הכיפורים סדקה קשות את האסרטיביות הישראלית. מתוך האגו הנפוח של הצבר, היא נחוותה כאפוקליפסה, אף על פי שלא הייתה יותר ממהלך פוליטי מוגבל של סאדאת. ב-1977 עלה לשלטון בגין שעשה שימוש מחוכם מאד בשואה ובהיסטוריה היהודית על מנת לקבע את העם היהודי כקורבן א-פריורי וא-היסטורי, כלומר, בכל עת וללא קשר לסיטואציה.

במקביל החברה המערבית הפכה לחברה רב-תרבותית, שבה כולם מיוחדים ונפלאים, וכולם בני מיעוט כלשהו (למעשה, המסקנה הלוגית הנובעת מהקביעה שכולנו פתיתי שלג מיוחדים היא שאינדיבידואל הוא בסך הכול מיעוט של אדם אחד); מכך נובע שאם כולם מיעוטים, כולם – מניה וביה – קורבנות. אם כולם קורבנות, המקרבנים הם תמיד ישויות ערפיליות – המדינה, השוק, המצב. החברה הפוסט-מודרנית היא חברה של קורבנות ללא מקרבנים.

מספרים שיש פה רוב נורמאלי, נאור, ליברלי. שהקיצוניים משני הצדדים הורסים לכולנו. לא נכון. מי שהורס לכולנו הם כולנו. כי הגענו למצב שבו אנשים מאמינים בלב שלם שהצורך שלהם לראות הופעה חשוב לא פחות מהזכות של אדם אחר לאכול או לנוע בחופשיות. לפחות פעם אנשים התביישו בפופיקיזם שלהם; הם העמידו פנים שאכפת להם מאחרים כמעט כמו שאכפת להם מעצמם ויכולת להאמין שעם מעט מידע מועיל ויכולות שכנוע אנשים יעשו מעשה. אבל הבושה מתה ובלי תחושה עמוקה של בושה, מוסר אינו יכול להתקיים. לא נוער הגבעות מונע שלום, אלא האנשים שהביטול של הפיקסיז הוא הדבר הכי גרוע שקרה להם ב-2010.

[ציטוט ארוך אבל מוצדק, "2010, או בלי בושה", מתוך הבלוג פלצן מתנשא]

תחושת הקרבן, שמשקפת כמעט חוסר-מודעות לפן הכוחני (של ישראל, בהקשר הסכסוך הישראלי-פלסטיני; של הימין, בהקשר לדיון הפנים-דמוקרטי שפתח בו שובל) ולעוצמה הממשית הם מכשלה במישור האסטרטגי וסכנה במישור המוסרי. במישור האסטרטגי, דומה הדבר לפיל שאינו מודע לכוחו, ומתיישב בחביבות על עובר-אורח תמים. עכשיו הוסיפו לפיל הזה תסביך-רדיפה ותקבלו משהו כמו מעצמה גרעינית שהורגת פי מאה אזרחים ממספר אזרחיה שנהרגו במלחמה כלשהי, ומדברת על הפער הזה כעל סיכון קיומי. מי שאיננו מבין את יחסי הכוחות אל-נכונה, איננו יכול להנהיג בתבונה אסטרטגייה ארוכת-טווח. הסכנה המוסרית נראית לי ברורה, ולא מוכרחים להזכיר שוב את לבנה שטרן כדוגמה קפריזית של העניין הזה.

אך כאשר מקור הבעייה מזוהה כתודעה כוזבת, קשה להתמודד איתו. מה אפשר לעשות? לחנך? שובל יטען לאינדוקטרינציה. לקיים דיון ציבורי? יאמרו שיש רק דיעה אחת שנשמעת בשיח התקשורתי, ושמיעוט שולט בשיח, מבלי לתת לגיטימיות לדעת הרוב. לומר עוד פעם ועוד פעם שישראל איננה קורבן של הפלסטינים? אמרנו. לא עזר. פעם הייתה פה שרת-חינוך שאמרה משהו על הבעייתיות של המסעות לפולין וקוממה עליה חצי מדינה. היום שר החינוך הוא גדעון סער, ושרת התרבות היא לימור לבנת. אבל זה לא ימנע משובל גם בעוד שנתיים לקונן על השמאלנים שסותמים פיות. עיתון "הארץ", למשל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זוהי דוגמה קלאסית לאופטימיות של הבוחר

בטפשותי מיהרתי להכריז בטוויטר שאני לא אכתוב פוסט על הקריאה להתפטרות/פיטורי אלי ישי, כי הכלל היה נראה לי ברור ולעוס לעייפה. גם ידעתי איזה דברים סימנתי לעצמי שאני רוצה לכתוב עליהם, שהם קצת יותר חשובים מהקריאה האווילית הזו. אלא שככל שהעמקתי לקרוא בעיתון סוף-השבוע, הבלוגוספירה והטוקבקיאדה הישראלית, אני מבחין שהקול הזה כמעט ואיננו נשמע, ואף כי אין לי אשליות שהבלוג הזה קיים בציבוריות הישראלית בשום מובן פרקטי, אני בכל זאת אגיד את מה שיש לי לומר.

אז בוא נתחיל ממקבץ שאלות רטוריות: האם מישהו מבין קוראיי היה מרוצה מתפקוד אלי ישי כשר פנים קודם האסון? האם יש שר כלשהו שאתם מרוצים מאוד מתפקודו? חשוב לי להדגיש כאן את המאוד – לא מספיק להיות אפאתיים, או "נראה לי שבני בגין לא פישל בתחומים שהוא מופקד עליהם". ממש שר שאתם מתפעלים ממנו ושאתם מקווים שימשיך בתפקיד הזה גם בממשלה הבאה. האם יש לכם מועמד שיתאים להחליף את אלי ישי לאחר שיתפטר, שאתם יכולים לערוב לכך שיעשה זאת טוב יותר ושאתם יכולים להבטיח שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד?

חשבתי כך. כשאני שואל את עצמי את השאלות הללו, יש לי כמה מסקנות פשוטות: ראשית, שבין אלה שקוראים להתפטרות אלי ישי, נתקשה למצוא אדם אחד שיש לו תוכנית טובה יותר. שנית, הנובעת מהראשית, שהקריאה הזו איננה הרבה יותר מנהמת המון משולהב המבקש נקמה בכך שייפרע מהקורבן הראשון שיזדמן לידיו. נדב פרץ צייץ שתי הערות מחכימות:

"מכירים את זה שאתם משחקים סימסיטי, ומקצצים כל פעם עוד אחוז ועוד אחוז מתקציב מכבי האש, ומתפללים שלא תהיה שריפה? אז זהו" – אני מרגיש שלא כאן המקום להתוודות שכשאינני משחק סוליטייר, אני משחק סימסיטי, ובטח ובטח שאין זה המקום להתוודות שאני מרמה על-ידי ביטול אופציית האסונות, מה שמאפשר לי לקצץ בשירותי הכבאות לאפס בלי חשש. אבל ההערה הזו היא רק סיפתח לציוץ החשוב יותר, המתייחס אל העולם האמיתי:

"למרות שהתפטרות של אלי ישי תהיה בהחלט מאורע משמח, צריך לזכור: ההזנחה של מכבי האש היא סיפור של עשרים שנה". מי שזה לא מספיק בשבילו, שיילך לקרוא את יוסי דהאן, "השריפה מתחילה באוצר", ואחר-כך שישאל את עצמו למה שאלי ישי יתפטר ונתניהו לא. אבל זה חוזר לשאלות הרטוריות בהתחלה: יש יותר מדי סיבות שנתניהו צריך להתפטר, וממש לא היינו צריכים את השריפה הזו כדי לדעת שאיננו מרוצים מהתפקוד שלו או מהאידיאולוגיה שלו. כך שהמטקבקים והמצייצים והפרשנים אינם שונים מההמון שהיה נאסף בכיכר ומוכן לעשות לינץ' במלך או בכוהן שלא הביאו גשמים השנה. אנחנו כל-כך עתידניים וטכנולוגיים ומנוכרים, שאנחנו אפילו לא צריכים לקום מהכיסא, ואין לנו שום כיכר עיר ללכת אליה. במקום זאת, אנחנו יושבים בבתינו וכותבים שאלי ישי צריך להתפטר. אבל אין לנו מושג איך זה ישנה במשהו. יותר מזה, אין לנו את האומץ להתמודד עם העובדה העגומה שזה לא ישנה משהו. שאחרי שאלי ישי יתפטר אז ימונה ח"כ אחר מש"ס לשר הפנים, או שפואד יקבל את משרד הפנים ומישהו מש"ס יקבל את משרד התשתיות, או משהו כזה.

באופן עקרוני אני נגד קריאות לפיטורים על כשלון. זו נשמעת לי אסטרטגיה שמתאימה למשחקי ספורט ו… זהו. שם זה נגמר. אני בטוח שגם משקיעים אוהבים לראות איזה סמנכ"ל מפוטר כשהמנייה צונחת, אבל זה לא אומר שהפיטורים שלו בהכרח ישנו משהו.

לקראת סיום הכהונה של אולמרט, קראו לו אנשים לסיים את "המשמרת שלו" בשחרור שליט. הערתי אז שמטבע הדברים מנהיג משאיר ליורשו בעיות בלתי-פתורות. לא אתפלא לגלות חפיפה חלקית בין האנשים שקראו לאולמרט לא לעזוב את המשרד לפני שחרור שליט לבין האנשים שקוראים לאלי ישי להתפטר. ההגיון שלי אומר אחרת. שאלי ישי צריך להישאר בתפקיד עד שהוא מסיים לשקם את הכרמל. מה, לא? אבל זה קרה במשמרת שלו. סתם, זוטה על טיעונים מטופשים. אפשר להתעלם מהפיסקה הזו.

נחזור למהות: אדם שטעה או אפילו אדם שכשל, עשוי להיות אדם שלומד. הוא לא חייב להיות, אני מודה. הוא יכול להיות אדם יהיר / טיפש / מוגבל בכישוריו / אפאתי שלא יוכל ללמוד מכישלונותיו. אבל מצד שני, ייתכן מאוד שדרושה שנה או יותר ללמוד ניהול נכון וחכם של מערכת מורכבת כגון משרד ממשלתי. ולכן, אם כל שנתיים נקרא לפטר שר זה או אחר בשל חוסר-הכישרון שלה, אנחנו עשויים להנציח את חוסר-הנסיון ואת החובבנות שבה הממשלה מתנהלת, במקום לשפר אותה. וזה נכון גם למערכות אחרות. ושוב, אם יש סימנים ממשיים שהאדם לא יוכל ללמוד מהטעות שלו, שמדובר בכשל בסיסי באופי, אפשר לשקול פיטורים בתור הכלי הטוב ביותר להתמודד עם המחדל, במיוחד אם כבר יודעים על מועמד טוב יותר. זה לא המקרה של אלי ישי. למעשה, זה כמעט מקרה הפוך: הסיבות לכשלון ידועות, העובדה שאלי ישי איננו האחראי העיקרי ידועה, אבל התמודדות עם הסיבות האמיתיות, הקשורות למבנה הפוליטי בישראל, ליחסי כלכלה וחברה, למיסוי ולחלוקת משאבים הן קשות מדי להכלה. נפטר את אלי ישי, ואולי כך נצליח לשכך את זעם האלים, או לכל הפחות את תחושת חוסר-האונים הנוראה שלנו. זוהי דוגמה קלאסית ל"אופטימיות של הבוחר".

אי-אפשר לדון בסוגיית התפטרות כלקיחת אחריות מבלי להזכיר את שני המקרים הקלאסיים של נתניהו וברק. 1999, 2001, בהתאמה. כל אחד מהם מסיים כהונה שהתחילה עם ציפיות גבוהות והבטחה לדרך חדשה שתצעיד את ישראל קדימה, וסיים כהונה בזמן-שיא ובתור האדם הבזוי ביותר בציבוריות הישראלית. במקום להישאר במפלגה, בכנסת, לקחת אחריות על התנהלות כושלת, ולהילחם על הדרך שהאמינו בה, כביכול, כל אחד מהם החליט "לעזוב את הפוליטיקה". אז איך זה שאחרי ההבטחות הנרגשות שלהם לעזוב את הפוליטיקה, אנחנו מוצאים את עצמנו עשור אחרי בתוך אסון לאומי כשהראשון הוא ראש-הממשלה והאחרון הוא שר-הבטחון? הם לא "לקחו אחריות", אלא בחוכמה הנמיכו פרופיל, ביודעם היטב כי הזכרון של הציבור הוא קצר-טווח, וככל שיזדרזו להיעלם מהתודעה, כך יוכלו לשוב אל כס ההנהגה מהר יותר. זאת התרבות שהקוראים לפיטורי אלי ישי מקדשים, ואלו תוצאותיה. התפטרות אחר התפטרות, שאך מכשירה את הדרך להתחמקות מאחריות, להתמודדות עמוקה ואמיתית עם הבעיות ועם החיפוש הכן לפתרונן.

אגב, הציפייה שהאסון הזה יגרום לשינוי במדיניות הפרטה ו/או תקצוב היא ריאלית בערך כמו הציפייה שהמפולת הפיננסית בארה"ב דאשתקד תחולל שינוי בגישה למעורבות ממשלתית בוול סטריט. ואם כבר הזכרתי את ארצות הברית, תחשבו על מגדלי התאומים. אם זה היה קורה בארץ, ודאי היו קוראים להתפטרות שר הבטחון, ראש הממשלה, מפקד חיל האוויר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, ומר עזריאלי עצמו. בארצות הברית יצאו בתמיכה בנשיא מקיר אל קיר. וזה היה ג'ורג' בוש! (ואלה היו מגדלי התאומים). מאוחר יותר, בעיקר ככל שההסתבכות בעיראק העמיקה, קולות אחרים חדרו למיינסטרים. אבל בימים הראשונים אחרי ההלם התגובה הייתה של תמיכה פוליטית. ובישראל עוד לא כבו הלהבות, וכבר כולם יודעים מה יהיה הפתרון ההולם. אולי אני סתם מדבר שטויות כהרגלי. אולי זו אשמתי שאני קורא פחות מיינסטרים (ידיעות ומעריב), ויותר בלוגים של אנשי-שוליים. אולי אם הייתי צורך ככה מדיה אמריקאית ב-2001, הרושם שלי היה שונה.

אבל אם כבר הזכרתי את מגדלי התאומים, זה מזכיר לי שבחסות אותו אסון נעשה חוק ה"פטריוט", שדחק לקצה את הגדרות הדמוקרטיה האמריקאית. לפחות את ניצול האסון לשם העברות עוד סמכויות לכוחות הבטחון כבר לומדים מהם, גם אם מכיוון מפתיע, במבט ראשון:

אלוף בן הוסיף עוד הצעה תמוהה לפיה יש לשקול את העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים. תמוה, בעיקר על גבי העיתון הליברלי של ישראל, לקרוא הצעה שבמרכזה המחשבה שהצבא יעשה זאת טוב יותר. דמיינו שציטטתי שוב את אותו קטע מופתי של עמוס קינן שהבאתי לאחר מותו. העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים למשרד הבטחון / בטחון פנים, פירושו שיותר כבאיות ייכנסו לערים ערביות לפזר הפגנות, שעוד גוף בישראל יעסוק בשיטור והפרדה במקום לעסוק במשימות שלשמן הוקם. לא תהיה בזה שום בשורה לאזרחים. במקום ששירותי הכבאות יקבלו את תקצובם ממשרד הפנים בצורה שקופה ושאפשר לדון בה (אף כי אין זה מעניין אף-אחד), המימון שלהם יהפוך לסעיף נוסף בשורה ארוכה של סעיפי בטחון, שבאופן מסורתי אין דנים בהם. אני יכול לראות איך זה יכול להועיל לכבאים, כי אם הם צריכים עוד כסף, עדיף שהרמטכ"ל יילחם עבורם מאשר מפקד שירותי הכבאות. אבל זו לא דרך לנהל מדינה מתוקנת. הצבא צריך לשמש להגנת הגבולות ולדברים אחרים הנוגעים לבטחון הקיומי. וכל דבר אחר, כמו רדיו, או מורות להוראת עברית, או רבנים שמגיירים חיילים, אינם צריכים להיות באחריות הצבא. אבל אנחנו לא מתפלאים שזו איננה אמירה ששומעים רבות בתקשורת, אפילו לא ב"הארץ".

אין לי כל כוונה להגן על אלי ישי. האיש עומד בראש מפלגה שפונה למגזר מיעוט על בסיס אמונה ומוצא, ואלה הן שתי סיבות שהיו אמורות להספיק כדי לפסול את ההתמודדות שלה במדינה דמוקרטית. אין לי כל כוונה לטעון שהמנהיגים שלנו בעלי-יכולות גבוהות יותר מאלו הקוראים לפיטורים כאלה ואחרים. אבל עד שלמישהו תהיה דרך מתוחכמת יותר שתבטיח שרק אנשי-מקצוע מוכשרים ביותר יגיעו לעמדות-הכרעה, אנחנו נמצאים במצב שבו כל ארבע שנים אנחנו בוחרים בקבוצה של אנשים שמרעים עם המדינה בצורה זו או אחרת. קצת נאיבי לקרוא להתפטרות של מי מהם כל פעם שפירות הביאושים של השיטה גלויים לעין. פירוש רש"י: הקריאות החוזרות ונשנות להתפטרות על כל אסון שהוא (והשריפה בכרמל היא חורבן נורא, אך יש להודות שהקריאות עלו גם בשל כשלים מינוריים יותר), בסופו של דבר מחלישות את האמון בכוחה של הדמוקרטיה ככלי לניהול המדינה, וחורשות קרקע נוחה לעליית "מנהיג חזק", שאפשר יהיה להיות בטוחים מראש שלא יתפטר. "בימים ההם אין מלך בישראל", כזכור.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כוחות חיצוניים ופנימיים

על-מנת לשרטט מפה של כוחות וסכנות ביקום פרימיטיבי, עלינו להדגיש את יחסי הגומלין של רעיונות הצורה וחוסר-הצורה. מושגים כה רבים של כוח מבוססים על מושג החברה כסידרה של צורות המעומתת עם אי-צורות שמסביבה. בצורות טמון כוח, וכוח אחר טמון באיזור הבלתי-מוגדר, בשוליים, בקווים המפוזרים, ומעבר לגבולות החיצוניים. אם טומאה היא סוג מסויים של סכנה, על-מנת לשייך אותה עלינו לערוך מצאי של כל מקורות הכוח האפשריים…

הבחנה זו בין מקורות פנימיים וחיצוניים של כוח נמצאת בהתאמה, על-פי רוב, עם הבחנה נוספת, בין כוח נשלט ובלתי-נשלט. על-פי אמונות נפוצות, הכוחות הפסיכיים הפנימיים אינם מוּנָעים בהכרח על-ידי כוונת הסוכן. הוא בהחלט עשוי להיות לא-מודע לכך שיש לו כוחות, או שהם פעילים… ז'אן ד'ארק, למשל, לא ידעה מתי הקולות ידברו אליה…

לעומת זאת, הקוסם איננו יכול ללחוש לחש בטעות; כוונה מיוחדת היא תנאי מקדים לתוצאה.

היכן למקם את הטומאה בפער שבין כוח נשלט ובלתי-נשלט, בין פסיכֶה וסמל? כפי שאני רואה זאת, טומאה היא מקור סכנה מסוג אחר לגמרי: ההבחנות של רצוני, בלתי-רצוני, פנימי, חיצוני, אינן רלוונטיות. יש לזהות אותך בדרך אחרת…

כאן אני רוצה להציע, בהיסוס-מה, קורלציה: היכן שהמערכת החברתית מכירה במפורש בעמדות סמכות, למחזיקים בעמדות הללו מייחסים כח רוחני מפורש – נשלט, מודע, חיצוני, ומאושר – הכח לברך או לקלל. היכן שהמערכת החברתית דורשת מאנשים להחזיק בתפקידים שאינם חד-משמעיים באופן מסוכן, לאנשים אלו מיוחסים כוחות בלתי-נשלטים, בלתי-מודעים, מסוכנים ובלתי-מאושרים – דוגמת כישוף ועין הרע.

[מארי דאגלס, "טוהר וסכנה", תרגום שלי. תרגום עברי מלא יצא לפני כמה שנים בהוצאת רסלינג ושוב בהוצאה מחודשת השנה, אך אין לי נגישות אליו. מקורות אחרים שאני מביא בחשבון לצורך הדיון: "טוטם וטאבו" של פרויד (הבאתי תרגום קטע כאן, אם כי החלק החשוב על דו-הערכיות של הרגשות איננו מפורט שם), וסיפור ארון הקודש במקרא: שמואל א', פרקים ד-ז).

המנסרת של אנתרופולוגיה דתית מסייעת חלקית בהתבוננות על יחס הציבור בישראל לשטחים בכלל ולגדה המערבית בפרט. עוד הרבה לפני שעמדתי על כלל המשמעויות של הדימוי הזה, התחלתי לדבר על האיוולת (או, למצער: חוסר-התוחלת) שבויתור על השטחים הללו כקורבן שנועד לכפר על חטאי 1948. עוד פחות מזה הבאתי בחשבון את המשמעות של קורבן על חטא מוכחש. מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי מספק דוגמה מובהקת לבעייתיות הרעיונית של הרטוריקה הזו. תחת הכותרת "רוח גבעת רם" ניסה העיתון לשרטט אידיאה של עולם שאף-פעם לא היה, שבו מוזיאון ישראל והאוניברסיטה העברית נתנו את הטון במדינה, ושאלו איבדו את בכורתם לאתרים אחרים בירושלים דוגמת גבעת התחמושת והכותל. זהו רעיון נחמד, נראטיב שעשוי להוות בסיס ליום סיור נוטף אידיאולוגיות בעיר, אך כתיאור מציאות היסטורית הוא לוקה בחסר.

האם רוח גבעת רם היא שהכשירה את החיילים שהשיגו את הישגי הכיבוש של 1967? האם שכחו ב"הארץ" את 1948 או את 1956, וכמה דברים שהיו בין לבין? מעל לכל, מפתיע שמחדר ברחוב שוקן בתל אביב, עולה קריאה לשוב לרוח ירושלמית-עגנונית, תוך התעלמות מוחלטת מכך שתל אביב היא זאת שנתנה את הטון ואת הרוח הרבה יותר מירושלים בכל שישים שנות קיומה של מדינת ישראל. ואם אכן גבעת התחמושת והכותל טימאו את הרוח הישראלית, כיצד אפשר להסביר בטרם סיום הכיבוש את התעוררותה המחודשת של הרוח הזו, כפי שמגולמת בפתיחה החדשה של המוזיאון שבה תולה העיתון תקוות רבות כל-כך?

על-כן, במקום לשגות באשליות ליריות של ניגודים דיכוטומיים המסודרים נאה בטבלאות, יש להכיר במציאות המורכבת: גם לפני שנכבשו השטחים לא הייתה ישראל חפה מבעיות. גם אחרי שנכבשו, אין היא נעדרת מעלות. המבקשים לראות את המציאות בשחור-לבן, בין מימין או משמאל, רוצים לדעת שפעם היה טוב, ושהיום רע, ויכול לחזור להיות טוב, אם רק ננקוט בטקטיקה פשוטה. בבחירתם השטחית לניתוח המציאות הם דנים עצמם לאכזבה, ורחמיי עליהם.

הגדה המערבית היא דוגמה קלאסית לאותם חפצי טאבו שפרויד ודאגלס מדברים עליהם: מימין משוכנעים שללא הגדה המערבית, ישראל אינה בת-קיימא. הגדה הופכת בדמיונם לחפץ רב-עוצמה, כמו קמיע שהמחזיק בו הוא בלתי-מנוצח, ואם יישמט בטעות מידינו, אבוי לנו. משמאל, הכיבוש הוא מקור הרע, הוא שגורם לעולם לשנוא את ישראל, הוא שמקשה על ישראל להיות הדמוקרטיה שהיא יכלה להיות, הוא מקור הסכסוך, ואם נצליח לזרוק אותו על מישהו אחר (שתי מדינות! שלוש מדינות! שמונה מדינות!), כמו התפוח-האדמה החם ממשחקי יום-ההולדת, הקללה תוסר מעלינו.

אסור להתכחש, כמובן, להשלכות הממשיות שיש לכיבוש המתמשך על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. המחשבה שניתן להחזיק בעם אחר ללא זכויות מבלי שהדבר ישפיע על זכויות העם המשעבד, הייתה נואלת מלכתחילה. הביטוי הברור לכך נמצא בספרם של עדי אופיר ואריאלה אזולאי, "משטר זה שאיננו אחד" ולעדכונים יומיומיים אפשר לבקר בבלוג "מדרון חלקלק".

אלא שלכיבוש עצמו, לא כל שכן לשטחים בהם הוא מתקיים, אין את הכח המאגי המייחסים להם. ישראל יכולה, אם תרצה בכך, לסיים את הכיבוש תוך כמה חודשים, כפי שמבטיחים לנו פעם אחר פעם, "אפשר להגיע להסכם תוך שנה". אפשר – אך פינוי ההתנחלויות, פינוי הבסיסים, שינוי מצבם האזרחי של הפלסטינים לא ימחק את מה שהיה עד עכשיו. נורמות שהשתרשו, אנשים שהשתנו במהלך שירותם, שפה, תרבות וכלכלה המבוססות על אלימות גלויה ואלימות מודחקת לא יימחקו באיבחה.

כאן טמונה הסכנה בהסתכלות המאגית על הכיבוש כמקור הרע: אלה שמצפים שסיום הכיבוש ימחק את הרע, יתפכחו מהר מאוד, והקושי להתמודד עם המשכו של הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר שהכיבוש יסתיים לא יוליד טוב. בעיקר אני חושש מההשלכות שיהיו למהלך כזה אם יתפרץ סכסוך בין ישראל לפלסטין, כאשר רוב אזרחי ישראל עדיין רואים עצמם אדונים, המסרבים להתמודד עם העוולות שהם אחראים להם – לא "הכיבוש", לא "השטחים" – הם עצמם. דוגמאות היסטוריות כבר יש – מי שזוכר את פינוי עזה בעקבות "עזה ויריחו תחילה", והשיח על עזה עם פרוץ מהומות אוקטובר 2000, יודע על מה אני מדבר. מי שזכרונו אינו מוכן להוליך אותו רחוק כל-כך, נקווה שהוא יכול להיזכר בפער שבין השיח על "הפינוי" בזמן ההתנתקות, לבין "עופרת יצוקה". כגודל הציפיות מן המהלך הפטרוני של סיום הכיבוש ("נתנו להם", "עזבנו אותם"), כך מתפרצת האלימות בחוזקה רבה יותר כשהציפיות נכזבות. מהלך פטרוני "חיובי" מוחלף במהלך פטרוני "שלילי". ואגב, אם לחזור למאמר ב"הארץ" שהחל את הרשימה הזו, מוזיאון ישראל לא שופץ ביום אחד. מדובר בתהליך שנמשך כמה שנים, והתמשך במקביל לפשעי המלחמה שנעשו ב"עופרת יצוקה", בהנחיית ממשלת אולמרט היושבת בגבעת רם. תסתדרו עם העובדות, הוזים.

[ציון ביבליוגרפי הוא קצת בעייתי הפעם. המהדורה שיש לי בבית היא ממש לא סטנדרטית, ויש מהדורה חדשה של ראטלדג' עם תמונה של כיור על העטיפה (אני לא רוצה לספר מה יש על העטיפה של המהדורה שלי). הציטוט לקוח מתוך הפרק Powers and Dangers, זו אולי הדרך הטובה ביותר לסייע לאנשים להגיע אליו. ואחרי כל ההסבר הזה, הפנייה למהדורה שהשתמשתי בה:

Douglas, Mary. Purity and Danger. An Analysis of the Concepts of Pollution and Taboo (London and Henley: Routledge and Kegan Paul, 1978), 98-99.

זהו].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

למה “הארץ” סוגר את המאמרים של לאור לתגובות

 

יוסי גורביץ כתב בטוויטר: "הארץ ממשיך לפרסם מאמרים של לאור, מונע אפשרות של תגובה – כנראה יודעים שם למה" (26 ביוני, 2010. תודה לנעמה כרמי על ההפנייה). כבר הסברתי פעם שהיות ומיעטתי לקרוא את לאור ב”הארץ” לפני שניתן פרסום לתקיפותיו, אינני יכול להחרים את פרסומיו כעת (יש לי גם ספיקות לגבי השימוש בנשק הזה, אך זהו נושא נפרד). מסיבה זו לא הייתי מודע לנוהל החדש של “הארץ”. ההתנהלות של “הארץ” בפרשה היא לא מפתיעה, היות והיא ההתנהלות הסטנדרטית כמעט של כל מקורב לתוקף: התכחשות והצדקה, האשמת הקרבנות והשתקה. אך למרות שהיא איננה מפתיעה, היא יוצרת דיסוננס חריף בין הדימוי ש”הארץ” נהנה לעטות על עצמו במשך שנים, לבין מה שהוא בפועל. בשתי מילים: “כמו כולם”.

השאלה שמטרידה אותי, וצריכה להטריד את אותם עורכים אלקטרוניים המגוננים על לאור מפני “רוע-ליבם” של הטוקבקיסטים (לאור מסתמא יחשוב שכולם טוקבקיסטיות  – פמיניסטיות אומללות שכמותן), היא מדוע מתקפה על לאור, ונדמיין לרגע שהיא איננה מוצדקת (אף כי לא זה המצב), חמורה יותר ממתקפות אחרות אליהן נתונים בעלי-טור אחרים של עיתונם?

 

הנה מדגם של דברים שנכתבו על גדעון לוי בשבוע האחרון:

“איש רב מדון בתחפושת של שוחר שלום” (אבריאל)

“אין איש שאפשר לבוז לו יותר מאשר לגדעון לוי” (גודמן)

“הוא לא מאגף השמאל , הוא מאגף השנאה” (גודמן)

“הבעייה עם מר לוי – הוא נשאר כאן,לאן יילך? מי ייתן לו במה\טור בעיתון `מכובד` שכזה? מי ייקח צדקן\מטיף\מרעיל שכזה אל חיקו? מי יושיב אותו מול מצלמות ה-tv כפרובוקטור להשכיר בעשרה גרוש???  אולי הטאליבאן…אבל יש לי -מן הסתם-תחושה שדווקא אליהם,אלה המתאימים לו ולהיפך,דווקא אליהם הוא לא יילך. וגם,כרגיל,`הארץ` לא יפרסם תגובתי זו…מזכיר את `על-המשמר`,בעיקר ליוצאי קיבוצי השומר הצעיר,כמוני.” (חפטליהו)

 

ועל עמירה הס:

“עמירה אנני מביןמדוע את בכלל כותבת בעיתון ישראלי. לפי אופי הכתבות שלך מאוד מתאים לך איזה שהוא עיתון באחת ממדינות ערב.” (יעקב)

“ולכן כל ההיתממות המאוסה של עמירה הס כאילו "חיפשו" שוטרי משמר הגבול קורבן ערבי להורגו בתואנת שווא היא צבועה ומגעילה !!” (אחיתופל)

“את תמיד צודקת כמו בחיים הפרטיים שלך” (מוני פוני)

“מדהים עד כמה הס שונאת יהודים” (גודמן)

 

ולא התחלתי לאסוף דברים שנכתביו על אנשים שאינם כתבים של “הארץ”. למה על אחרים מותר להגיד ועל לאור לא? ונניח שיש חשש לאמירות דיבה (כאילו שבטוקבקים אחרים אין), האם אי-אפשר לסנן תגובות ספציפיות במקום לחסום את התגובות כליל? הנטייה שלי היא לחשוב שכשיש רק ביקורת אחת שלא מוכנים לשמוע, והרבה ביקורות אחרות שנותנים להן במה, יש בזה כדי להעיד על אשמה, על ידיעה כלשהי לגבי הדבר שאין מוכנים לשמוע לו. אחרת, לא הייתה סיבה להבדיל. אך המודחק, כידוע, טבעו להגביר את קולו ולמצוא לו ערוצים חדשים ומתוחכמים לומר בהם את דברו.

עדכון [1 באוגוסט, 2010]: בידיעה על פגישת חיים רמון עם סאיב עריקאת חלק ניכר מהתגובות התייחסו לעבירת המין של רמון, על אף שזו איננה קשורה לידיעה. מבחר: "מעשה מגונה למדינת ישראל!"; "קואליציה בין חתרן זקן לעבריין מין"; "מי שדוחף לשון ממשיך לדחוף את האף"; "בגד באשתו בגד בחברתו בוגד במדינה" ועוד. כך שהטענות כאילו "הארץ" מתנגד לטענות "אד הומינם" או סולד מהערות הקושרות בין עבירות מין לעמדות פוליטיות קורסת.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ישראליוּת ונוסטלגיה: בין ניכור לכמיהה

הפוסט האחרון של יאיר (המתכנה בבלוג זה "יאיר poes"), מציע ביקורת-על של קמפיין השמאל הלאומי. בנפרד מן המסר המדיני שלהם (שאותו יאיר מבטיח עוד לנתח), יאיר מבקר את השפה הויזואלית והטקסטואלית של השמאל הלאומי, תוך שהוא מאבחן את "הנוסטלגיה" כפרדיגמה המרכזית (והנדונה לכשלון, לדעתו) של הקמפיין / טרום-מפלגה הזה.

[לפני שאמשיך, אסביר לגבי הסיבות בעטיין אני מגיב כאן ולא בפוסט עצמו: מערכת התגובות בקפה דה-מארקר סגורה לכלל הציבור ופתוחה לחברים רשומים בלבד. חברים רשומים נדרשים לספק כתובת דואר אלקטרוני, ומסמיכים את דה-מארקר לסחור בכתובת זו לצרכים מסחריים. כשעלה הקפה לאוויר, הוסברה דרישה זו ביצירת קהילה שבה כל אחד מזדהה בשם מלא (ועם עדיפות לבעלי פנים), אלא שדרישה זו יושמה באופן חלקי בלבד, וכך נותרנו עם האפשרות של בניית מאגר שמות וכתובות לצרכי מסחר ושיווק. אפשרות המחיקה מהמאגר היא בעייתית, והחוויה שלי מנסיון המחיקה הייתה של טלפון שבור ופניות חוזרות ונשנות למחוק את הפרטים שלי (שטרם נענו במלואן). על-כן, אני מעדיף שלא להירשם שוב כדי להשיב ליאיר, ומתנצל על כך שאינני יכול להתארח באכסנייתו.]

אני חושב שהזיהוי של יאיר הוא מדוייק וחשוב, ויהיה נחוץ לכל ניתוח עתידי של "השמאל הלאומי". יתר על כן, אני הייתי מוסיף גם את "אם תרצו" לשיח הנוסטלגי הזה, וכעת בהינתן שתי דוגמאות של שיח נוסטלגי משמאל וממרכז, אפשר לתהות אם לא מדובר ב"גל נוסטלגי", או לכל הפחות בתחילתו של גל, אדווה נוסטלגית.

לכן, הנקודה שלגביה אני מסופק ושאותה אני מבקש להשאיר ב"צריך עיון" איננה הזיהוי של הנראטיב של "השמאל הלאומי" כנראטיב נוסטלגי, אלא הטענה של יאיר שהאתוס הנוסטלגי נדון לכשלון בהיותו מדיר ומנכר, אולי אפילו מקומם, למגזרים שלמים שלא קיבלו נוכחות בתקופה שאליה מופנה הנוסטלגיה, ולכן מרגישים שאינם נוכחים בנוסטלגיה עצמה.

זוהי טענה כבדת-משקל שאין לי שום כוונה לבטל בהינף-יד. אכן, השינוי הדרמטי של המפה הפוליטית נעוץ במגזור של החברה, ובשיח הפוסט-מודרני של קהילות שונות, איים מצומצמים עתירי זכויות וממעטי חובות. זהו שיח שבמובן מסויים (אם כי לא הכרחי) חותר תחת הדיכוטומיה האידיאלוגית של "ליכוד" ו"מערך" (שימו לב שכל אחת מהן, אגב, היא מילה שמבטאת גוש, בלוק, קבוצה, ולא אידיאלוגיה כלשהי).

אך בה-בשעה, יש נהייה אל הקונצנזוס, תקווה (בת שנות אלפיים?) שאפשר להיות "ביחד", בלי כל הוויכוחים של ימין ושמאל. בזה, אפשר לצרף אל השמאל הלאומי ואל "אם תרצו" (במיוחד אגב מאמצי המירכוז שלה), גם את הפופולריות הגוברת של יאיר לפיד (ובמקביל את החשש הגובר מפניה). ה"ישראליות" היא – אולי – תו השעה, וככזאת, היא נוהרת גם אל מי שמגדיר את הישראליות דהיום, וגם אל מי שמאמץ את הישראליות של פעם.

כיצד מיישבים את הכמיהה אל חיקו החם של המרכז חסר הצבעים עם עלייתם של המגזרים המרשים לעצמם להתבדל, אלו "שאינם חשים צורך להתנצר על זה שהם לא מתאסלמים בחברה"? בהצביעי על המתח הזה אני מבקש להמשיך את הדיון החשוב שיאיר החל בו, שממנו ניתן יהיה להבין, אולי, גם את הפוטנציאל הטמון במימד הנוסטלגי עבור אלה הנוקטים בו, וגם את הסיבות לכשלונו (אם וכאשר). חשוב מכך, זוהי תרומה להבנת תהליכים סמויים וגלויים בחברה הישראלית, באתוס המַבנה אותה, ובערכים המנחים את הפוליטיקה שלה.

למרות שזהו דיון נפרד (כפי שגם יאיר העיר), על השמאל הלאומי אני אוסיף רק את ההבחנה הבאה: חלק מהשמאל הרדיקלי, להבנתי, טועה בכך שהוא מזהה בין מטרותיו הליברליות / הומניסטיות / סוציאליסטיות לבין המטרות הלאומיות של הפלסטינים ושל גורמים אחרים. כתבתי על כך במקרים שונים, ודוגמאות אכן לא חסרות. השמאל הלאומי לכאורה מבקש לתקן פגע זה (בכך שיבדיל עצמו מהשמאל המתנגד ללאומיות הישראלית, אך לאו דווקא ללאומיות אחרת), אלא שבמקום להעמיד במרכז ערכי שמאל שחשובים יותר מן הלאומיות גופא, הוא מחליף לאומיות אחת באחרת. במובן ידוע, אמנם מדובר בלאומיות שיותר הולמת את זהות הפעילים, המצביעים הפוטנציאליים וכולי, אך במובן אחר יש חשש שבין השמאל הישראלי הלאומי לבין השמאל הישראלי המזדהה עם הלאומיות הפלסטינית, נשחק אותו שמאל שערכים אוניברסליים מסויימים מהווים נר לרגליו יותר מלאומיות זו או אחרת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

התיוונות בין אלבוים ליוספוס

א.

שמחתי שמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הקדיש את גליונו האחרון לתרגום החדש של מלחמות היהודים, מאת יוסף בן-מתתיהו. את התרגום החדש טרם ראיתי, ולכן לא אומר עליו דבר. המוסף כלל ברכות והערכות מפי היסטוריונים מביני-עניין, וכן סופרים שאינם מומחים לתקופת בית שני, אך שואבים ממנה השראה, כמו ממיתוסים מכוננים אחרים של התרבות העברית. זוהי בחירה מוצלחת ומזיגה נאה של היבטים שונים של חיי הרוח. אפילו יומנו של ב"צ המסתורי הוקדש לנושא, והצהיר שהתרגום החדש ראוי שיהא בכל בית.

היחיד שלא התייחס כלל לתרגום היה יעקב מאיר. נדגיש: לעיתים יש מוסף מיוחד, ובצדו כמה מדורים רגילים או חדשות אחרות שאינן מתייחסות למוסף המיוחד. זה מקובל. אך כאשר כל פריטי המדור (לפחות במהדורה המקוונת שלו, היחידה שהייתה נגישה לי) מתייחסים לפרסום אחד, ורשימה בודדת חורגת מכך, הדבר אומר דרשני. ואולי איננו אומר דרשני כלל. יעקב מאיר כבר הוכיח את בורותו הרבנית (לקרוא לזה השכלה יהיה יותר מדי) בכמה רשימות, ומקומו ההזוי של הטור הזה במוסף זה של "הארץ" כבר נדון כמה פעמים על-ידי (ועוד פעם אחת שהתחלתי לכתוב וויתרתי). לא ייפלא, אם כן, שגם על יוספוס אין לו מה לומר. מה שבכל זאת מפתיע, הוא שגם לפרשת השבוע לא התייחס מאיר. כי בכל זאת, היינו מצפים שאם רשימה אחת ויחידה איננה עוסקת בנושא שכל השאר עוסקים בו, לפחות שתעסוק באותו עניין שבו היא עוסקת כל שבוע. המשכיות זו יכלה להצדיק לכאורה, את העובדה שמאיר בחר להוציא עצמו מן הכלל (ואולי כלל לא נועצו בו ולא הייתה זו בחירה שלו?). במקום לעסוק בפרשת השבוע, בחר מאיר לעסוק בהגדה של פסח. כלומר, אין אפילו העמדת פנים שזוהי פינה העוסקת בסדר הליטורגי של קריאת התורה בבית-הכנסת כדי לעסוק בטקסט ספרותי או היסטורי. זוהי פינת יידישקייט, עמדת דרשן או דוכן המחזיר בתשובה, המחזר אחר קוראי "הארץ" בתפיליו כדי להרביץ בהם תורה. בלשון גיבוב דברי המתיקות של מאיר עצמו: "ליל הסדר מזמין אותנו לשוב אל הרגע המחולל ולהיות אתו, לחשוב מתוכו, לחזור ולחיות את הרגע שלפני קבלת התורה, לפני שנעשינו אדם שלם, בוגר, מודע וחושב. זו חזרה אל הילדות גם מבחינת תוכן הסיפור, רגע הבקיעה של העם מביצת מצרים שלו, וגם מבחינת האמצעי הסיפורי, זניחת ה"כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" וחזרה אל המקום הפשוט והילדי המזדהה הסיפור ועם גיבורו המגמגם, המתלבט, הנוח כל כך להזדהות."

בשבוע שעבר דרש מאיר שפרשת "ויקרא" היא המלמדת אותנו לחזור למקום "הילדי" וה"טהור", עכשיו ה"סדר" מחזיר אותנו למקום הילדי והטהור. ואני יכול לנחש שכל דבר שהוא ביהדות, מטקס ברית-המילה, עבור בהפרשת חלה ומכירת חמץ, ועד המנוחה הנכונה של האשכבה, יכול להזמין אותנו למקום "ילדי" וטהור. אולי עבור ב"צ זו תרבות, באוזניי זה נשמע כמו שעת ריכוז בגן ילדים.

חזרה אל יוספוס: כתבי יוספוס הם אכן מסמך היסטורי מרתק, שלא זו בלבד שהם מכילים את התיאור הרציף היחיד של תולדות בית שני, הם גם מתעדים בראש ובראשונה את תוצאות המפגש של היהודי הטרום-רבני עם ההלניזם היווני. במילים אחרות, השאלה אם הפרטים ההיסטוריים של יוספוס הם אמינים היא משנית לשאלה שאין ספק לגביה, והיא עצם היות הכתבים של יוספוס תוצר היסטורי של התקופה. הוא אולי לא מספר לנו מה באמת קרה, אך על-כרחו הוא מספר לנו כיצד יהודי מתייוון היה רוצה לספר את הדברים. במובן זה, ייתכן ש"קדמוניות" הוא חשוב מ"מלחמות" באשר הוא מאפשר לנו לעקוב אחר הגירסה של יוספוס לסיפורי המקרא, והלבוש ההלניסטי שהוא עוטה על גיבוריו (בהקשר זה יש לציין בראש ובראשונה את מחקרו של פרופ' לואי פלדמן מאוניברסיטת ישיבה). אך גם "מלחמות" מכיל מידע רב שכזה, גם אם דרוש מאמץ רב יותר לברור את ה"לבוש" מן המאורעות עצמם.

הנאום המפורסם של אלעזר בן-יאיר במצדה הוא דוגמה טובה לכך. ברור שהנאום איננו שקלוט של דברים שבן-יאיר אמר במצדה, מועתקים מילה במילה. זה גם לא חשוב. אבל הסגנון הספרותי של הנאום והרעיונות המובעים בו הם עדות אותנטית של רוח התקופה. קשה לקבוע האם יוספוס מעביר כאן דברים שבן-יאיר עשוי היה לומר (מהיכרותו עם המורדים), או דברים שראוי היה לו לומר (אף כי לא היה אומר אותם ממש). זהו ויכוח שנועד להיסטוריונים. מה שחשוב עבורנו, זה שנשתמר נאום כזה שהועלה על הדעת ועל הכתב, ויש לנו אותו פחות או יותר מילה במילה כפי שמישהו סיגנן אותו לפני אלפיים שנה. זהו אוצר שאין לקחת כמובן מאליו, ואין לבטל אותו משום שזה איננו דיווח אמין של דברי אלעזר. בהתחשב במיעוט הידיעות שנשתמרו בידינו מהתקופה, דיינו בידע כלשהו על יוספוס, גם אם עדיין איננו יודעים דבר, או כמעט דבר, על אלעזר בן-יאיר.

ב.

בתוכנית "מקבלים שבת" בערוץ 1 עם דב אלבוים, בחר אלבוים להביא כהן שומרוני, יפת בן-אשר, לדיון על הפסח (גם אלבוים, בסופו של דבר, עורך תוכנית על יידישקייט ולא על פרשת השבוע. בזה הוא מקיים את היפוך דבריו של לאו-צה: במקום להישאר בחדרו כדי ללמוד על קצוות תבל, הוא ערך מסע רחוק-רחוק, כדי להגיע בסוף קרוב-קרוב). התוכנית הייתה שווה רק כדי לשמוע את קריאת "שמע" בהגייה ובניגון השומרוני של יפת בן-אשר. ממש לקראת סיום התוכנית שאל אלבוים על המושג המופשט של החירות: תשובתו הקונקרטית של הכהן השומרוני היית מאלפת. הוא החזיר לו בדברים שכבר אמר בראשית התוכנית, על כך שאילן היוחסין שלו נמשך 163 דורות עד אדם הראשון, וזה הקשר שלו לחירות מצרים.

אני לא רוצה להפריז בהערכת קירבת השומרונים לדת המקראית של בני-ישראל. גם אצלם ודאי משחקת תפקיד אשליית המסורת והכחשת השינוי, כמו בהקשרים דתיים רבים. ועדיין, בדיאלוג הקצר הזה, היה משהו מן המפגש, דו-שיח של חירשים כמעט, שהתרחש בין היהדות להלניזם: היהדות כמעט לא ידעה שום הפשטה עד ההלניזם, ואפילו לאחר אותו מפגש, היהדות מחדשת עצמה וממציאה עצמה מחדש (לאחר חורבן הבית), בספרות רבנית עניפה שהיא היפוכה הגמור של התרבות ההלניסטית. במקום דיונים סוקרטיים / אריסטוטליים במושגים מופשטים, נוצרת תרבות שמדקדקת בפרטים הכי קטנים והכי קונקרטיים של יום קטנות. מוזר היה לי לקרוא את ספי רכלבסקי היום ב"הארץ" טוען שהיהודים הם "עם שהצטיין ביכולתו המופשטת". אני חושב שהספרות היהודית לאורך הדורות מוכיחה את ההיפך הגמור. אפילו הרמב"ם, למרות הערצתו הגדולה לאריסטו, עשה כל מה שיכול כדי לנטוע את הגותו של אריסטו חזרה בטקסט מאוד קונקרטי כמו החומש, והמסקנה הפרקטית שלו מהעיון היא שמירת מצוות (והעיסוק במצוות הוא מפעלו הגדול של הרמב"ם, ולא העיון הפילוסופי המופשט). אבל אפילו אם נניח לרמב"ם, הרי שהספרות הקאנונית של העם, מהתורה, עבור בנביאים וכתובים, אל המשנה וכלה בתלמוד, היא היפוכו הגמור של המופשט.

ההפשטה מגיעה הרבה יותר מאוחר ומה שהכי מפתיע אותי כל פעם מחדש היא שלמרות הסימנים הרבים לכך שהתנאים והאמוראים היו ספוגים בתרבות הלניסטית, הרי שאת עיקר עיונם ותלמודם הם לא הפנו לעבר צורת מחשבה הלניסטית. יש לנו יותר הוכחות להשפעות לשוניות מאשר השפעות של דרכי חשיבה, והרי היינו מצפים שאם התהליך לא יהיה הפוך, אזי לכל הפחות שאחד ישתלב בשני. למרות שמנימת דיבורו של אלבוים נשמעה כמה פעמים לאורך התוכנית תפיסה של "לנו יש את היהדות האמיתית, אתם כת מוזרה," הרושם שלי היה שדווקא השאלה הזו על המשמעות המופשטת של החירות (עליה לא היטיב לענות בן-שיחו), מעידה באילו מובנים אלבוים כן התרחק מכותלי בית מדרשו ו"התיוון" (לצד המחוייבות החזקה שלו למסורת, כאמור). יוסף בן-מתתיהו נסע רחוק יותר מאלבוים במהלך חייו, אך אינני משוכנע שהמרחק התרבותי במהלך חייו היה גדול יותר.

—-

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על השערורייה האחרונה בחקר קומראן

                      

התפלאתי שלא מצאתי היום ב"הארץ"* ידיעה אודות הפרשייה האחרונה שמסעירה את עולם המחקר של מגילות קומראן. לרוב, "הארץ" מתייחס לידיעות הללו, ובאמצע שנות התשעים אף עמד במוקד אחת הסערות הללו, כשראיון עם פרופ' ג'ון סטראגנל שהתפרסם ב"הארץ", הוביל להדחתו מראש הצוות שעמל על פרסום המגילות.

 

מאז פורסמו כל המגילות, והייתה דמוקרטיזציה של המחקר. הגבלות הגישה והסודיות שאפפה את המגילות בדורות המחקר הראשונים (שנבעו מקינאת סופרים ותחרות אקדמית) חלפו זה מכבר. השמועות שסודיות זו יצרה לא חלפה, ועדיין נמצאים רבים שחושבים שהוותיקן מסתיר מגילות, או שבמגילות יש דברים שעשויים לערער את יסודות הנצרות או היהדות.

 

כנראה שלעולם לא אפסיק להשתאות נוכח הציפייה / חרדה האנושית הזו שישנו איזשהו ממצא שעשוי לערער על הדת באופן שאינו משתמע לשני פנים. הן מצד מאמינים והן מצד כופרים הציפייה הזו מתמיהה. בשיח הפופולרי על המגילות אני כמעט שומע זיק של תקווה, מצד חצי-המאמינים: "אם רק מישהו היה מוכיח לנו שכל זה שטויות, כדי שנוכל להפסיק…" אבל האמת היא שהכל נאמר כבר מזמן, ושהדת עומדת בעינה, מבלי קשר למחקר. איזה דבר אנשים חושבים שיכול היה להיכתב במגילות שהיה מערער על יסודות הנצרות? שישו היה יהודי? שהרעיונות של הנוצרים המוקדמים היו קיימים גם ביהדות? הרי זה מובן גם ללא שום מגילה. אולי מצפים לאוטוגרף "האמת שהכל היה בצחוק, ואינני בן האלהים. אוהב, ישוע"? והרי גם אם היה מתגלה משהו כזה, מאמינים היו טוענים שהוא מזוייף או שישוע אחר כתב אותו.

 

כל הסתירות שקיימות בתנ"ך ובברית החדשה נדונו במחקר, וההסברים האנושיים לטעויות ולסתירות ולעריכות ניתנו זה מכבר. והדת עומדת על תילה, וכנראה שתמשיך לעמוד עוד זמן רב. אין שום ממצא אפשרי שישנה עובדה זו, ואין לצפות לאחרת. בכלל, האמונה היא נקודת המוצא ביחס של כל אדם למחקר. ומי שחושב שהכתובים נכתבו בידי אל, יתעלם גם מההצהרות המפורשות של הכתובים עצמם שלא היא. ומי שנכון להאמין בקיומו של אלהים ובה בעת לחקור את המקרא באופן ביקורתי, ימצא את הפתרונות האמוניים הדרושים לו לשם כך. אין שום סיבה לחשוב שחקר מדעי יכול להוכיח או להפריך עניינים שבאמונה.

 

———–

 

ראשיתה של הסערה האחרונה לפני קצת יותר משנתיים, אך היא הגיעה לשיאה בסוף השבוע שעבר, עם מעצרו של רפאל חיים גולב, בנו של פרופ' נורמן גולב מאוניברסיטת שיקגו.

 

פרופ' גולב מקדם מזה שנים השערה הגורסת שהמגילות שנמצאו בקומראן אינן קשורות לאתר ושהן הוחבאו שם על-ידי אנשים שברחו מירושלים בזמן המרד הגדול. זוהי דעת מיעוט שרוב החוקרים דוחים. רוב החוקרים מקבלים את הקישור בין המגילות לאתר שבו נמצאו, וכן קושרים בין האיסיים המתוארים אצל יוסף בן-מתתיהו לבין הכת המתוארת במגילות. מעניין שאפילו חוקרים שאינם מקבלים את הקישור בין האיסיים לכת קומראן (דוגמת פרופ' אלברט באומגרטן מאונ' בר-אילן) נוטים לקשור בין האתר לבין המגילות.

 

בשנים האחרונות נודדת בארצות-הברית תערוכה מרשימה על המגילות, ומטבע הדברים התערוכה מציגה את הדיעות הקונוונציונאליות של המחקר. מושגים כמו "איסיים" או "יוספוס" בעצמם עשויים להיות זרים לציבור הרחב, ויהיה קשה עד בלתי-אפשרי ליצור תערוכה שתהיה נגישה במידע שהיא מספקת עם הוויכוחים שנמצאים בשולי המחקר, על זיהוי האתר, האיסיים, והטענות בעד ונגד כל עמדה.

 

בהקשר זה נערך קמפיין שלם, שכלל אי-מיילים לאוצרים של תערוכות כנגד ייצוג עמדה אחת, והבלעת עמדתו של פרופ' גולב. הקמפיין השתמש בזהויות רבות ושמות שונים, שהתובע המחוזי של ניו יורק כעת טוען שמקור כולן בידי אדם אחד, שהוא במקרה גם בנו של פרופ' גולב.

 

משרד התובע החל בחקירתו לא בגלל ריבוי מכתבי התלונות לאוצרים, אלא בשל צעד מרחיק לכת שביצע לכאורה רפאל חיים גולב: הוא פתח כתובת ג'י-מייל בשמו של פרופ' יהודה שיפמן מאוניברסיטת ניו יורק, מחשובי החוקרים של מגילות קומראן, ושלח בשמו של  שיפמן אי-מיילים שבו הוא מודה כביכול בעבירות פלגיאט שעשו שימוש בכתביו של פרופ' גולב. באימייל אחר שנשלח בשמו של שיפמן, הכותב הפנה לאתר שבו הועלו טענות כנגד  שיפמן על פלגיאט, ו"שיפמן" ביקש מעמיתיו לדאוג שתלמידיהם לא יראו את האתר. האי-מייל הזה, שנוסחו הגיע אליי, היה מוזר ומביך בניסוחו, אך אינני רוצה לחשוב על הנזק שהיה נגרם לשיפמן, לו מישהו היה חושב שזה אכן ניסוח שלו. ככל הנראה, האתר שאליו הפנה אותו אי-מייל נפתח על-ידי אותו אדם שהתחזה לשיפמן ושלח את ההפניות אליו.

 

מיותר לציין עד כמה ההתנהגות הזו חורגת מהנורמה האקדמית. בתגובות הראשוניות של פרופ' גולב לתקשורת על מעצר בנו, הוא ציין שהוא רואה בזה המשך הרדיפה שלו בשל דיעותיו. יש לקוות שהוא עצמו לא היה מעורב בעניין, ושהוא יתנער ממעשיו של בנו, עם כל הקושי הרגשי שבדבר.

 

תיעוד של הקמפיין שנערך תחת ריבוי זהויות בדויות נעשה בצורה מדוקדקת על-ידי ד"ר רוברט קרגיל מאוניברסיטת קליפורינה בלוס אנג'לס (UCLA):

 http://www.who-is-charles-gadda.com

 

פרטים נוספים על הפרשה אפשר לקרוא בבלוג של פרופ' ג'ים דאווילה, ובניו יורק טיימס.

 

* קצת סבלנות, זה הכל.

 

 

לחם, שעשועים ויו-טיוב

יו-טיוב אוצר בו כמה אפשרויות נפלאות, וכמו כל דבר טוב, הוא טומן בחובו גם כמה ניצולים לרעה. הדוגמה הברורה ביותר היא הפרת זכויות יוצרים הנעשית באתר, שדומה שאין בעל חיבור אינטרנט שלא נהנה מצורה זו, ביודעין או שלא ביודעין, במידה פחותה או רבה. יוצאת-דופן אולי בהקשר זה היא העלאת סרטונים ששודרו בערוץ 1 מארכיון רשות השידור. כידוע, רשות השידור נמצאת במשבר מתמשך, ובתוך כלל הדאגות שלה, אין היא מתפנה (ואולי אינה יכולה להתפנות) לאחזקת ושימור הארכיון הנמצא במצב רעוע. לעתים אני חושב שאולי קברניטי הרשות החליטו במודע להעלות תוכנית כמו "כך היה" ולשדר את אוצרות הארכיון, כדי שיימצא מי שיעלה אותם ליו-טיוב ובכך תישארנה לפליטה לפחות כמה מן הפנינים המצויות שם; פנינים שככל הנראה נגזר עליהן כליון בשל קוצר-הרואי של קובעי המדיניות ומעצבי התקציב במדינה, שאין ליבם מבין שתרבות איננה מניבה רווח, אך אין לחברה תוחלת בלעדיה.

בנוסף, יו-טיוב הוא כלי נהדר לתקשורת אישית, כאמצעי תמך לתקשורת המתנהלת מחוץ לרשת. כבר הפצתי כמה סרטונים משפחתיים שהיו כבדים מדי עבור המייל דרך יו-טיוב, ועל-ידי הגבלת הסרטון למוזמנים בלבד שמרתי על המימד הפרטי (כתבתי על כך כאן בזמנו).

יתרון אחר של יו-טיוב הוא יכולת ההפצה הגבוהה שלו: יו-טיוב מאפשר לאנשים לפרסם עצמם, להעלות חומרים מקוריים כמו שירים או סרטונים ולהתחיל לקדם עצמם ולזכות בחשיפה גדולה הרבה יותר מזו שהתאפשרה באמצעים המסורתיים.

יכולת הפצה זו היא נכס כאשר מדובר באנשי מקצוע ברוכי כשרונות שטרם התפרסמו, והיא נטל כאשר מדובר בשטויות שפעם לא היו חורגות מגבול בית-הספר שבו נוצרו. אינני מדבר על קטעי אלימות והשפלה העולים ביו-טיוב ומעודדים אנשים למעשי אלימות נוספים, כדי שיוכלו להעלותם ליו-טיוב. בעייה זו צופנת סכנות חמורות ביותר, ואין לה שום קשר עם שאלת גבולות הטעם הטוב. אני מדבר כעת על מערכונים הנעשים בצורה חובבנית לעילא, שעשוי להיות להם חן כלשהו אם מכירים את הנפשות הפועלות, אך לזר שנתקל בהם במקרה, אין כל עניין בהם. הבעייה אינה בעצם העלאתם, אלא בשיח הנוצר סביבם, כאילו מדובר ביותר משטות של חובבנים.

וכאן אני מגיע לתופעה מדאיגה הפורחת באתר "הארץ": כתבות המבוססות לחלוטין על סרטוני יו-טיוב. למרבה הצער, רוב הכתבות הללו אינן נוגעות לחומרים איכותיים המועלים ליו-טיוב, אלא דווקא לשתי הרעות החולות של האתר: מחד, כתבות שהעניין שבהן נובע מליקוט סרטונים המהווים הפרת זכויות יוצרים, ומאידך כתבות שכל מטרתן הוא הסבת תשומת-הלב לסרטון משעשע יותר או פחות ביו-טיוב. כאילו קוראי "הארץ" הם חבר מרעיו של הכתב, והוא בא אליהם ואומר: "וואי, וואי, אתם חייבים לראות את זה. זה הורס!" כמובן שהסאב-טקסט הזה מוצנע בפסבדו-עילה חדשותית ומלל רב שמטרתו ליצור רושם מוטעה כאילו מדובר בתופעה או שיש עניין חדשותי בסרטון. האמת ניכרת מן ההפניות שבעמוד הראשי של הארץ, שלוגו של "וידאו" מעטר אותן. כך ברור שהמעניין בכתבה הוא שנוסף לה פן קולנועי, ושהיא ודאי תבדר יותר ממלל הפרשנות והידיעות שלשמן קיים העיתון.

הנה ההפניות לכתבות הוידאו המופיעות בשעת כתיבת שורות אלה בעמוד הראשי של אתר הארץ:

"סצנות הסליחה הכי טובות בקולנוע": קשה לומר מה גרם לסצינות אלה להיכלל ולאחרות להישמט. מובן שכל רשימה הייתה חלקית, ועל כל רשימה יימצא מי שיחלוק עליה. רשימות מעין אלו אכן מקובלות במגזינים של מוספי חג, והן לרוב כוללות מספר עגול של פריטים, כגון "עשרת הכי…", "20 הכי…", "100 הכי…". את הרשימה ילוו כמה תמונות מייצגות. הכתבה הזו, לעומת זאת, מביאה רק שישה פריטים, וכל אחד מהם מלווה בסרטון יו-טיוב. כך שנראה שהתחקיר שקדם לכתבה כלל בדיקת מצאי ביו-טיוב ולאו דווקא היוועצות במומחים לקולנוע.

"להיטלר יש בעיות עם ויסטה": רונית רוקאס מביאה כתבה מן הזן השני. סרטון חביב – לא מוצלח במיוחד, לא מזעזע במיוחד – שבו היטלר זועק כביכול בגלל דברים הקשורים בתרבות האינטרנט. בדיחות על היטלר ופרודיות רפטטיביות היו גם כשאני הייתי בתיכון, אלא שלי ולחבריי לא היה יו-טיוב להעלות אותם אליו. את הבדיחה הזו רוקאס הופכת לתופעה, וכמובן שכל כתבה נוספת על הסרטון מעלה את מספר הצופים, מעלה את הרייטינג של הסרטון (וכתוצאה נלווית מכך את החשיפה שלו), ולבסוף מכריחה את בעלי הזכויות להגיב על הפארודיה, כיוון שנוכח כמות כזו של צפיות, אין להם אפשרות לשתוק.

מכתבות נוסח "סצינות הסליחה" נבקש תחקיר מעמיק יותר, ונזכיר שמותר לציין סצינות שלא נמצאות ביו-טיוב – פשוט כאמצעי לניסוח הקאנון, להעלאת חיוך נוסטלגי, או לצורך לימוד. לא מעט סרטים שידעתי שאני רוצה לראות או אלבומים שהחלטתי לשמוע נבעו מכתבות בסגנון "100 אלבומי הרוק ה…". לא יזיק גם להביא דעת מומחה, או לבקש מאמנים שונים להביע את דעתם. מכתבות נוסח כתבתה של רוקאס נצפה למידתיות. לא כל סרטון ראוי לכתבה; אפשר להמתין שבאמת יינקטו הליכים, ולא לפרסם רק בגלל שדובר כלשהו ענה לשאלה של כתב שהוא מתכוון לנקוט בהליכים; ואפילו אפשר לוותר על הסרטון. ספרו עליו. מישהו כבר יביא את הקישור בטוקבקים למי שזה חשוב. אם הכתבה לא מעניינת בלי הקישור, כנראה שאין טעם בכתבה. ולבסוף –  את הכתבה הזו אפשר להשאיר במדור המתאים לה. אין צורך לקדם אותה לעמוד הראשי, שיותר ויותר הופך ללחם ושעשועים ופחות ופחות למקור של מידע אמין ושל פרשנות חדה ומכובדת.

טאבו השליטים, טוטם הסלבריטאים

כתבה ב"הארץ" שהתפרסמה השבוע בנושא "למה אנחנו שונאים כל-כך את העשירים שלנו?" הזכירה לי את "טוטם וטאבו" של פרויד. היא הזכירה לי גם את מאמר המערכת מלפני כמה שבועות "בוז בהיכל", ותהיתי אם מישהו במערכת חש מוסר כליות, פיק ברכיים או לב שבור בשל המאמר ההוא.

ולמה נזכרתי ב"טוטם וטאבו"? בשל שתי רעיונות מרתקים שפרויד מעלה שם. אחד, בעניין הדו-ערכיות של הרגשות. עמדתי לכתוב שפרויד לא מחדש כלום בעניין הזה, אבל קשה לכתוב כך על מישהו שנפטר כמה עשרות שנים קודם שנולדתי. אולי דווקא לא נהגו לדבר על כך לפניו? האמת שעמדתי לכתוב כך, כי פרויד עצמו מצטט אחרים, אך עדיין אני מסייג כיוון שייתכן שאת ההקשר של דו-ערכיות זו אל תחום הנפש כן אפשר לייחס לו. על כל פנים, דו-ערכיות של רגשות. בצורה השטחית ביותר: אנחנו אוהבים את מי שאנחנו שונאים (ולהיפך), מקדשים את הטמא ומטמאים את הקדוש, מגנים על מי שאנחנו רוצים להרוג וכן הלאה וכן הלאה. בתוך החלק השני של טוטם וטאבו, הנקרא "הטאבו והדו-ערכיות של הרגשות", מונה פרויד שלושה איסורים מרכזיים המקיימים יחס דו-ערכי זה: טאבו האויבים, טאבו השליטים וטאבו המתים.

בכל פעם שאני חוזר וקורא בו, הסעיף של טאבו השליטים נראה לי רלוונטי לא רק לשליטים פוליטיים, אלא לכל מיני הסלבריטאים בחברה, והיחס הדו-ערכי כלפיהם. אני רושם לעצמי לבחון כיצד פרויד קושר (אם בכלל) בין טאבו המתים לטאבו השליטים, כיוון שיהיה מעניין לקרוא את הדברים הללו לאור יחסה של התקשורת אל פטירת סלבריטאים (וכאן אני משים לעצמי סייג, כי זה נושא שלם בפני עצמו).

הנה מבחר של אבחנות רלוונטיות, גם לשאלה מדוע אנו כה שונאים את העשירים שלנו, בתרגומו של חיים איזק. אגב, לא מצאתי כאן דיון עומק נרחב בקשר בין השליטים לבין דמות האב. ייתכן שהוא הרגיש שהוא נגע בזה די במקומות אחרים (ב"משה" הוא בהחלט נוגע בזה, אך אם אינני טועה, משה הוא מאוחר יותר), וייתכן שהסתפק בהערות שהוא אומר בעניין זה בסוף החיבור. לא ארחיב על זה כאן, כדי להשאיר מקום ראוי ונכבד לציטוטים עצמם, אבל נראה לי שהכוונה ברורה, וכדאי לזכור גם מושג זה בהקשר לשאלות החשובות הללו.

שני עיקרים קובעים את התנהגותם של עמים פרימיטיביים כלפי נשיאיהם, מלכיהם וכוהניהם, ונדמה לנו שיותר משהם סותרים זה את זה, הם משלימים אהדדי. חייב אדם להישמר מפניהם וחייב הוא לשמור עליהם…

אין תימה שהורגש הצורך לבודד אנשים מסוכנים כגון נשיאים וכוהנים משאר בריות, לבנות חומה סביבם שמאחוריה לא יוכלו האחרים להגיע אליהם. עתה אפשר שתנצנץ בנו ההכרה, כי חומה זו שנבנתה תחילה מאיסורי טאבו, מתקיימת עד היום בדמות גינוני הטקס של חצרות המלכים.

אבל אפשר שעיקרו של טאבו זה של השליטים לא בא מתוך הצורך להתגונן מפניהם. הבחינה האחרת הקובעת את התנהגותם של הבריות עם בעלי-זכויות-היתר, היינו הצורך לשמור על הללו עצמם מפני הסכנות הנשקפות להם, היה לה חלק מובהק ביותר ביצירתו של הטאבו, וממילא בהתהוותם של נימוסי החצר.

קוצר המצע אינו מניח לנו…שנרחיב את הדיבור יותר בתיאור מיני הטאבו הדבקים במלוכה או בכהונה. נזכיר עוד, שעיקרם – הגבלות על חופש התנועה ועל המזון…

לעומת הערצתם של אלה [בעלי זכויות היתר], ולא עוד אלא לעומת האלהתם, ניצב בלא-מודע זרם-שכנגד עוין נמרץ…

עוד גילוי אחד בהתנהגותם של בני-האדם הפרימיטיביים כלפי שליטיהם מזכיר לנו חזיון, שהוא נפוץ מאוד בנאורוזה ומתגלה בעליל בטירוף הנרדפות: מרוממים חשיבותו של אדם מסויים במידה שאינה מצויה, מגדילים את יכולתו המושלמת לשיעור שאינו מתקבל על הדעת כלל, כדי שייקל שבעתיים לתלות בו את האחריות לכל מרעין בישין המתרגשים לבוא על החולה. בדומה לכך נוהגים גם הפראים במלכיהם, כשהם מייחסים להם את השלטון על הגשם ועל אור השמש, על הרוחות ועל מזג האוויר ואחר-כך מדיחים או הורגים אותם, משום שהטבע לא קיים את תוחלתם לציד טוב או ליבול של ברכה. דמות-המופת, שחולה-הפאראנויה חוזר ומקים בטירוף-הנרדפות, טמונה ביחסו של הבן אל אביו…

לא זו בלבד שהוא [טקס הטאבו] מפאר את המלכים ומרוממם מכל שאר בני-תמותה, אלא הוא גם הופך להם את חייהם לעינוי ולמעמסה כבדה מנשוא וכובש אותם לעבדות, שהיא קשה הרבה מן העבדות של נתיניהם… מכאן שגם טקס-הטאבו של המלכים לכאורה הוא הגדול בכיבודים ובאמצעי-המגן מפני פגיעה, אך בעצם הוא העונש על עילויָם, הוא הנקמה שבה נתיניהם נפרעים מהם…

כתבי זיגמונד פרויד. תרגם חיים איזק. כרך שלישי: מסות נבחרות ב'. תל אביב: דביר, 1967. עמ' 44 – 52.

ואם עוד מישהו חש באי-נוחות בשל המושגים "פרימיטיבי" או "פרא", כתבתי על כך כאן (באנגלית).

 

 

שתי הערות על יהדות במדינת ישראל

צד בצד, ויש להניח שלא במקרה, מתפרסמים היום מעל דפי "הארץ" מאמר המערכת כנגד ביטול הגיורים ("רשעות בחסות הדת") ומאמרו של מאיר פרוש, "איזו שנאה".

פרוש קובל, כפי שמקובל בציבור החרדי, שהביקורת החילונית הלגיטימית על הדת, כמו גם מאבקם של ליברלים להנהיג חברה אזרחית דמוקרטית, היא למעשה יודופוביה המרוכזת כולה בחרדים. כדי להצדיק שקר זה, חייבים האוחזים בו לקיים שקר נוסף, והוא שאורח חייהם מבטא לא רק את הצורה הנכונה היחידה להיות יהודי, אלא גם שזהו אותו אורח חיים המצווה מן התורה. בלשונו של הרב פרוש, הם "בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני".

נאמר לרב פרוש גלויות: התורה שכביכול ניתנה בסיני אינה אוסרת על אכילת בשר וחלב יחד, משה לא חבש שטריימל ולאהרן לא הייתה קפוטה. התורה כן אוסרת על הלוואה בריבית, איסור שבני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני זנחו.

ביקורת על אורח החיים החרדי בפרט והדתי בכלל איננו שנאה ואיננו גזענות. זהו ויכוח אידיאולוגי, ואין לבלבלו עם פסילה גורפת של אנשים בגלל מוצאם, מינם או אמונתם, כפי ש"בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני" נוהגים תדיר.

הטענה של פרוש כאילו ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מתנהלת מערכה מאורגנת נגד דת ישראל חמורה לא פחות. ככל הידוע לי, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים פטורים מלימודי ליבה, שבה יהודים פטורים מעול פרנסה ונמצאים סמוכים על שולחן המדינה, ושבה אנשי דת יכולים לכפות על אחרים כיצד להינשא, מה לאכול, מתי לנסוע. ינסה-נא הרב פרוש לשלוח חבורת "בני יהדות נאמנה" לטיסה בבריטיש איירוויז או סוויס ולהפריע את שלום הטיסה בגלל תוכני שידור; ישלח נא חבר נאמנים לחסום כבישים בשבת, לזרוק אבנים ביום כיפור, להצית מודעות פרסומת, ולמנוע מפגן דמוקרטי של קבוצות מיעוט בכל מדינה מערבית אחרת, והוא ימצא שגם שם אין חיבה יתירה לעם היהודי.

בשאר מדינות העולם המערבי, האוכלוסייה החרדית היא אזרחית למופת. היא מפרנסת עצמה, היא מקבלת את מעמדה כמיעוט, אינה מנסה להשתלט על המרחב הציבורי, מחנכת את בניה על-פי המסורת הנהוגה במקום מושבה. בהתאם, היא מקבלת את הזכויות המגיעות לה כקבוצת מיעוט. בישראל, כאשר תופעות התועבה שנרמזו לעיל מתרחשות מדי חודש בחודשו, הציבור הכללי קץ בציבור החרדי, בז לו ולאורחותיו, ובצדק. ביום שיתנהגו החרדים בישראל כפי שנוהגים החרדים בק"ק ברוקלין, מאנטשעסטער או אנטווערפען, גם יחס המדינה אליהם ישתנה.

ובאשר לגיור: זוהי דוגמה מובהקת לחוליים הנולדים מתוך מיסוד הדת וארגונה במסגרת ממשלתית. כיצד נהיים יהודים חילונים ללא גיור? מסתפחים לחברים יהודים, לומדים עברית, עוברים לגור בישראל. כפי שיש פרנקופילים ואנגלופילים המסתדרים מצויין ללא מוסדות גיור. כיצד הפכו ליהודים מבחינה דתית קודם הקמתה של רבנות? על-ידי הסתפחות לקהילה, קבלת תורה ומצוות, הטמעות בקהילה. זוהי מסורת הר סיני, ולא הקורסים והמבחנים האימתניים הנהוגים כיום.

הבעייה היא, כמובן, שחוק השבות מקנה זכויות יתר ליהודים, כך שכדאי לאנשים מסויימים להפוך ליהודים. דרושה בחינה מחודשת של חוק השבות, וכן הפקעת הגיור ממוסדות וחזרה לגיור שנעשה על בסיס אישי, כמתואר במגילת רות מחד, בסיפור "יוסף ואסנת" מאידך, וב"העבד" של בשביס-זינגר, להבדיל. בהזדמנות, ארחיב על כך.

בשולי הרצאתה של עמירה הס

עמירה הס ביקרה בניו יורק, במסגרת כנס משותף של אוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת העיר ניו יורק (CUNY). את כתיבתה אני אוהב כבר זמן רב, ולקראת הכנס צפיתי בראיון וכתבה ששודרו עליה באל-ג'זירה והועלו ליו-טיוב. הצד האישי שנחשף בראיון השלים את הרושם מן הכתיבה העיתונאית, עם חתירה בלתי-מתפשרת לאמת גם במחיר כבד לעתים, תוך ענווה לגבי עצם המחיר שהיא משלמת. הקטע שבו היא מקריאה מכתב שנאה שנשלח אליה לאי-מייל מצמרר.

הכנס היה על טקסים של שיבה, והכותרת האנגלית (Rites of Return) שיחקה עם מושג "זכות השיבה" הפלסטינית, שלמרות שלא עמדה במרכז הכנס, הודגשה על-ידי הבחירה להביא את הס כדוברת ראשית. עם זאת, הס כמעט ולא דיברה על זכות השיבה הפלסטינית.

דווקא בהקשר הזה היה מעניין לשמוע אותה מדברת על הפליטות היהודית וזכות השבות היהודית: על האשלייה של פלסטינים רבים שהישראלים הם יהודים אירופיים שיכולים לשוב לאירופה (אשלייה שדבקה גם בישראלים רבים, כידוע); על הזעם שמתעורר בה כל אימת שפלסטיני מצפה ממנה לשוב למולדת שאיננה המולדת שלה, ליבשת שקמה על משפחתה להרגה באמצע המאה העשרים.

בדיחה של מרואן ברגותי על הגולה השבה מתוניס לשטחים העידה לא רק על ההיטמעות החזקה של הפלסטינים שגדלו כאן בתוך התרבות הישראלית, ועל הקירבה המתבקשת בין התרבויות הללו, אלא גם על המתחים העצומים שממשיכים להתקיים בתוככי החברה הפלסטינית. מבין המילים המבודחות ייתכן ובצבץ הכעס, על ההרס שנוצר בעקבות הבאת אנשי תוניס חזרה. מדברים שקראתי בעבר, נראה לי שהס מודעת לכך היטב, אך אינני זוכר מה הייתה עמדתה לגבי תהליך אוסלו בזמן אמת.

אין לה אשליות. לא מדינה דו-לאומית ולא שתי מדינות יביאו לשלום. מדינה דו-לאומית איננה אפשרית בעיניה בגלל השנאה הפעורה בין שני העמים. בעיקר היא מדגישה את השנאה העצומה שיש לישראלים (קרי: יהודים?) בקרב הפלסטינים בגלל עוולות הכיבוש. שתי מדינות אינן אפשריות, כי ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להפוך מדינה פלסטינית לבלתי בת-קיימא. היא מדגימה זאת בפרטים, בסיפורים אישיים, בדקדוק בצד המשפטי וההומאני של הסכסוך והחיים. מצד שני, היא רואה את ההיסטוריה בראייה תהליכית. אין סוף פסוק. דבר אחד מוביל לדבר אחר. לכן, גם אם פתרון זה או אחר לא יביא שלום כרגע, את הכיבוש יש להפסיק, גם ללא יכולת ראיית הנולד לגבי הגלגול הבא של זהות המרחב ואופיו. אמירה שחציה פסימית וחציה אופטימית. מצד אחד, אין פתרון קסם, אין סיום נראה לעין של הסכסוך. מצד שני, התפתחות היסטורית היא בלתי-צפויה, וגם ללא סיום עכשווי של הסכסוך, אין להיוואש משינוי.

לא שהיא מטילה את כל האשמה על ישראל. לדוברת ששואלת אותה על מה צריכה להיות תגובת הפלסטינים, היא מגיבה תוך הצבעה על הבעייתיות שבדבר, כיוון שאין זה מקומה להשיא להם עיצות (כפי שאמר גם עקיבא אלדר, כשהרצה בפרינסטון). אבל לאחר הבהרת הסייג, היא מבהירה שהיה מוטב להם לפעול בהתנגדות בלתי-אלימה. הצדק עמה, כמובן. חבל שהיא מייד מרחיבה את מושג ההתנגדות הבלתי-אלימה לעצם החיים בשטחים. יש בזה משהו, ודאי. אך אילו פלסטינים היו מתנגדים לכיבוש באמת, מסרבים להיות כח העבודה של ההתנחלויות, יוצאים לצעדות מחאה לא-אלימות ברחבי השטחים, היה לזה כח רב יותר מהורדת הראש הטקטית הנפוצה יותר.

אולי אין זה צריך להפתיע, ועדיין זה טוב להיתקל בזה כל פעם מחדש: הכתבים המשובחים של "הארץ" הם אנשים קוראים. הס מזכירה את בנדיקט אנדרסון ואת אלן בדיו בהרצאה שלה. עם הצהבת המוסף, הנמכת מכסת המילים הנתונה לכותבי הטורים והמאמרים, עדיין "הארץ" הוא העיתון המשכיל ביותר, בהוראה הדו-כיוונית של המילה. הבו לנו עוד עמירות, עוד אשרים, עוד אלופי בן. הרף מכתבות הצבע המתרבות.

שאלה שמנקרת בי מאז ההרצאה: בשלב כלשהו של הדיון, הס אמרה משהו על "העימות הנוכחי"  (current conflict). תהיתי אם היא מתכוונת לאירועים מאז הפיכת חמאס בעזה או לאינתיפאדה המכונה שלא בצדק "אל-אקצה". למיטב ראייתי, אין ולא נשאר דבר מאירועי אוקטובר 2000: לא בלהט, לא במטרות, לא בתקוות. אני מתקשה להחליט אם נקודת המפנה הייתה בתשיעי בספטמבר 2001, בעקבות מבצע חומת מגן או עם מות ערפאת. אני בטוח שלהס היו תובנות גם בעניין זה, בשני המובנים: האם זה עודנו אותו עימות, ומה היו הגורמים העיקריים לשינוי הרוח.

(עדכון, 22 במאי, 2008:

נודע לי שההרצאה כולה הועלתה ליו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=yYRNYJ5sGBk)

לכאורה אנחנו במדינת ישראל

"לכאורה אנחנו במדינת ישראל. אבל מהוואדי שלמטה עלו כל הזמן קולות רמים של מואזין, שהעידו בבירור, כי במקום הזה חיים גם מוסלמים".

זהו ציטוט, ללא עריכה, מתוך כתבה של עדי שוורץ, מוסף "הארץ השבוע", עיתון "הארץ", יום שישי, 21 במרץ 2008.

אבל במדינת ישראל (לכאורה) אכן חיים מוסלמים, ומותר להם, רחמנא לצלן, להשמיע "קולות רמים של מואזין". כשאביגדור ליברמן מציע להעביר את אום-אל-פחם לרשות הפלסטינית קמים עליו לבלעו. אבל הנה, עיתון "הארץ" גם הוא חושב שמקומות בהם "חיים גם מוסלמים" הם מדינת ישראל רק לכאורה. שעמוס שוקן ישלח את עדי שוורץ לאום-אל-פאחם וסכנין לגבש דיעה אם ערים אלו הן במדינת ישראל (לכאורה) או שמא גם לגביהן יש להחיל את הצעתו "ההגיונית לכאורה" של חיים רמון ולהקיפן בחומה.

מוסלמים אפשר לפגוש וקולות מואזין אפשר לשמוע גם במדינת ישראל, וגם במדינות מתוקנות נוספות, כמו אנגליה וצרפת. אבל לא במדינת תל-אביב, הליברלית לכאורה וה"נקייה" ממוסלמים – הלכה למעשה.

אגב, לא הייתי ממתין בכליון עיניים לראות את הציטוט של שוורץ במדור "הפואטיקה של הטבלואיד". לא קוראים שם "הארץ".

לחצו כאן לדיון נרחב בכתבה.

עוד על גזענות אנטי-גרמנית בישראל

בניגוד לכותבים אחרים של עיתון "הארץ" –  דוגמת שחר אילן, שמואל רוזנר, יוסי שריד – דומה שעופר אדרת אכן משתמש בפלטפורמת ה"קפה" בצורה הטובה ביותר. ייתכן מאוד שהוא היחיד מבין כותבי "הארץ" שהבין את מהות הקפה. שכן הראשונים מוסיפים עוד מן הנושאים שהם ממילא כותבים עליהם ובכך הופכים את הבלוג לכפיל של הטור העיתונאי. יתר על כן, נראה כי הם מקפידים לשמור בכתיבתם בקפה על אותה הרמה המוכרת מן העיתון ולקוראים ניתן לתהות אם המטרה היחידה בבלוג היא לענות על צורך של אנשים שכותבים יותר מכפי שהעיתון יכול להקציב להם. בתקופות בהם הבלוגים אינם פוריים, תהייה על התועלת שבבלוג רק מתגברת.

לא כן אדרת, שבבלוג שלו ניתן למצוא (לצד ייצוא החומרים שפורסמו ב"הארץ") דברים שאכן אינם ראויים לדפוס "הארץ" ועל כן הצורך בבלוג מובן. הגדשת הסיאה הייתה בהטפלות למתלים שכביכול עוצבו כדי להידמות לצלבי קרס. שטות כזאת לא יכולה להתאים אלא לפלטפורמה הזו.

מהתמונות ומהמילים הבודדות שמחבר הפוסט נאות להקדיש לעניין, לא ברור מה הוא המעשה המכוון שרמזו אליו המגיבים ("לא מקרי בכלל"). האם המטרה היא הכנת הקרקע למהפיכה ניאו-נאצית? שידור תת-מודע ללקוחות בזכות החיוביות של הסמל כדי להכשיר את הקרקע, או שמא פשוט למקרה שתהיה מהפיכה כזו, שמיד אפשר יהיה להניף את המתלים עד שיהיו דגלים מוכנים? קיצורו של דבר, טוב להשאיר את התחושה הזו שהמעשה מכוון בצורה העמומה ביותר, כי כל פירוט הופך את הטענה לתלושה יותר ויותר מן המציאות.

לגופו של עניין: סמלים נושאים עימם רק את המטען שאנשים מלבישים עליהם. ברחבי אנגליה ראיתי צלבי קרס בחנויות סדקית, בדים ומכבסות. איש איננו עושה בנוגע לזה דבר, כיוון שמי שתלה את השלט הוא הודי, והמטרה שלו היא דתית. זה לא נעים בעין ליהודי עם שריטת-שואה כמוני, אבל אין מה לעשות. כך שצורתו של צלב קרס איננה רעה במהותה. אני לא מיתמם. כשמרססים בית קברות יהודי בצלבי קרס אני לא אומר שהכוונה כנראה הייתה לכבד את המתים לפי דת מזרח-אסייאתית. בגלל שהמטען הוא אלים ומלא-שינאה, יש להתייחס לזה בכל החומרה. מאידך, אני לא מפוצץ עיסקה עם סוחר בדים מהודו בגלל מדבקת צלב-הקרס שנמצאת במשרד שלו.

חבל שצריך להגיד את זה שוב. הרי זו בדיוק אותה צרות-אופקים גזענית שביקשה למנוע מאנגלה מרקל לנאום בגרמנית מול מליאת הכנסת. אותה עריצות שמונעת השמעת ואגנר בקול ישראל. לגרמנים אסור לתלות בגדים על מתלה שמזכיר צלב-קרס, כי יש מי שיבחן אותם בשבע עיניים, ורק מחכה שהם שוב יוכיחו שהם בעצם לא השתנו. מעל הכל, זו סלקטיביות לא-מוסרית שמנסה להיות גורפת, אך נכשלת בשל השרירותיות שבה: ואגנר לא, מוצארט ובטהובן כן; פולקסוואגן לא, מרצדס כן; בכלל, תוצרת גרמניה לא (אה, זה הכי זול? אז כן); "כף רגלי לא תדרוך בגרמניה", באיטליה כן.

וכן הלאה, וכן הלאה.

והנכון הוא: לא לחלק את העולם לטובים ורעים. בכל המדינות יש מידות של טוב ורע, והביטוי הממשי שלהן הוא בעיקר תוצר של נסיבות היסטוריות. לא למהר לחשוב שיש מקום שאפשר לגור בו או לבקר בו עם מצפון שקט, לא לצבוע מישהו ברוע כדי להאיר את עצמך באור חיובי יותר.