תביעות מוסריות ויחסן לאופייה היהודי של מדינת ישראל

נדרשתי כבר בעבר למהותה של ה"יהדות" בהגדרת ישראל כמדינה יהודית. עמדתי הייתה ונותרה שישראל היא מדינה יהודית במובן הלאומי בלבד, ולא במובן הדתי. שאלת מהותה של זהותה היהודית של מדינת ישראל נוגעת ישירות לאופי המדינה, חוקי המדינה, מדיניותה וזכות קיומה.

לכשעצמי, אני סבור שמדינה דתית שחוקיה אינם מושתתים על הדת ושאינה אוכפת את חוקי הדת היא סתירה מניה וביה. ציינתי לפני כמה ימים שבמסגרת הסמינר שאני משתתף בו בימים אלה קראתי דיעה אחרת מפי פרופ' דויד נובק, אחד ממנחי הסמינר, לפיה הדת היהודית אינה סותרת דמוקרטיה, אלא להיפך – מצריכה אותה.

אחד הדוברים בסמינר העיר אתמול שלדעתו אין מקום לדיעה הפוסט-ציונית, שכן לדעתו הציונות טרם השיגה את יעדה. הערה זו הייתה בתגובה לשאלה בדבר נחיצותה של מדינה יהודית כמדינה שיש לכל עם ועם (בהתייחסות מודעת, אני חושב, לדרישת העם משמואל למלך, בשמואל א' ח' 5). במילים אחרות, השואל טען שאין טעם במדינה יהודית אם זו נדונה להיות "עוד מדינה" – לדידו, מדינה יהודית צריכה להיות מדינה מיוחדת יותר, שמתנהלת באופן אחר, שמהווה מופת מוסרי. התשובה טענה שקודם שנבקש לעצב מדינה בעלת רמה מוסרית גבוהה יותר, יש לבסס מדינה שהיא מדינה ככל העמים. מדינה שנהנית מבטחון ושקיומה מובטח, "ככל העמים".

דיון זה נמשך, באופן אחר, במאמר של אהוד לוז (פרטים לעיל) שקראנו בסמינר היום (שישי). לוז דן בשאלת "המוסר היהודי" –  האם יש דבר כזה, מה תפקידו בעיצובה של מדינת ישראל בכלל, ובעיצוב מדיניותה כלפי הפלסטינים בפרט. אחד ממקרי המבחן שהוא מביא במאמר הוא הפולמוס הציבורי סביב פעולת קיבייה. הוא מצטט מאמר של ישעיהו ליבוביץ, ותגובה של פפיטה האזרחי לליבוביץ. הקורא בכתביו של ליבוביץ צפוי לא פעם להפתעה, בגלל הפער בין הדימוי הציבורי שלו כשמאלני קיצוני לבין הגותו הממשית, שעיקרה אורתודוקסיה שמרנית. ההפתעה שציפתה לי הפעם היא העובדה שהוא כינה את מדינת ישראל "הבית השלישי" –  טרמינולוגיה משיחית נוסח "אתחלתא דגאולה" שהייתי מצפה מליבוביץ להתרחק ממנה כמו מאש.

בעוד ליבוביץ ביקר את פעולת קיביה מנקודת ראות יהודית, וקרא למדינת ישראל לנהוג באמות מידה אחרות, פפיטה  האזרחי תקפה את עצם התפיסה הגורסת שישראל צריכה להיות שונה מכל העמים. זו, אם כן, הייתה ההפתעה השנייה במאמר: למצוא מישהי שתוקפת את ליבוביץ משמאל. האזרחי אינה מצדיקה את הפעולה עצמה, אך מגנה את הדימוי העצמי של המדינה היהודית כמדינה בעלת סטנדרטים שונים משל מדינות אחרות. בעיניה, זהו ביטוי של רעיון הבחירה, שמהווה יוהרה יסודית. אמנם גם היא שואפת לחיות במדינה שלא מורה על ביצוע פעולות צבאיות כנגד אזרחים חסרי-ישע, אך זו אמורה להיות שאיפה של כל מדינה, לאו דווקא של מדינה יהודית.

לוז חותם את מאמרו בהערה על ציפיות העולם מישראל, ומעיר שלביקורת על מדיניות ישראל יש מימד מחטא מאשמה עבור המדינות הנוצריות. הוא מעיר זאת בהקשר של הנצרות בכללה, אך נראה לי שהערה זו יפה בעיקר ביחס לשואה. כאשר שוקלים את ההנאה שאירופאים מסויימים מושכים מן ההשוואה בין הכיבוש הישראלי למעשי הנאצים, ודאי שיש בזה מימד של מירוק המצפון, בבחינת "הנה, גם אתם כאלה". אין בהכרה זו כדי להצדיק את הכיבוש לכשעצמו, אלא להאיר את הדיון מזווית נוספת, על היחסים המורכבים והגורמים השונים שמשחקים תפקיד בסכסוך.

בפיסקה האחרונה לוז מזכיר שהציונות עצמה הציגה את המוסר היהודי כטיעון למען זכותם של היהודים להגדרה עצמית. אני דוחה את הטענה הזו מכל וכל. זוהי טענה מהופכת לזו של אלו המבקשים למנוע מהפלסטינים מדינה כיוון שמדינתם עתידה להיות דיקטטורית. זכות של הפרט לאזרחות, וזכותם של לאומים להגדרה עצמית אינן מותנות באופן בו הם משתמשים בזכויות אלה. תפיסת ישראל כמדינה יהודית במובן הלאומי בלבד, אם כן, משמעותה שזכותם של היהודים למדינה איננה תובעת התנהגות מיוחדת. המדינה איננה אמורה לקיים "מוסר  יהודי" (אם אמנם יש דבר כזה), ובוודאי שאיננה אמורה למסד קיום חיים יהודיים במובן הדתי. קיומה הוא נגזרת של קיומו של לאום יהודי, השואף להגדרה עצמית. בה בעת, יש רמת מוסר מסויימת שראוי לכל בן אנוש לדרוש ממדינתו.

Luz, Ehud. “‘Jewish Ethics’ as an Argument in the Public Debate over the Israeli Reaction to Palestinian Terror.” Israel Studies 7,3 (2002): 134-156.

עוד על יהדות וישראליות

בסמינר שאני משתתף בו על יהדות ופוליטיקה, פתחנו בקריאת קטעים מספרו של דויד נובק, מרצה באוניברסיטת טורונטו, The Jewish Social Contract.

התקשיתי להרגיש שהספר מדבר אליי, כיוון שנדמה שאחת מהנחות היסוד שלו, היא שתורת משה אמת. אם דוחים את ההנחה המוקדמת שתורת משה אמת, רוב הדיון של הספר הופך עקר; לעומת זאת, אם מקבלים שתורת משה אמת כהנחה מוקדמת, רוב הטענות שיש לי לטעון בטלות ומבוטלות. עדיין, הספר עצמו והגותו של נובק מרתקים. הוא יוצר שילוב בין יהדות, דמוקרטיה וחברה רב-תרבותית שספק אם יש דומה לו בקרב הציונים הדתיים בישראל. בארץ, דמוקרטיה ויהדות נתפסות כשני הפכים שהצורך הפוליטי להכפיף אותם יחד מתקיים תחת מתח מתמיד ביניהם.

ליברלים מדברים על היהדות כאיום הדוחק את מקומה של הדמוקרטיה בישראל, בעוד שאנשי דת או מסורת מדברים על הדמוקרטיה כרע הכרחי שפוגע ביהדותה של המדינה. קשה לדמיין מישהו מעלה טענות כגון אלה:

"…על יהודים בראש ובראשונה להגות בתיאוריה דמוקרטית בעצמם עבור עצמם, ובייחוד תיאוריה של אמנה חברתית דמוקרטית, ככל שתיאוריה של אמנה חברתית נראית כהסבר הטוב ביותר של סדר דמוקרטי המושתת על זכויות. רק בדרך זו יכולים יהודים להיות שותפים בלב שלם לסדר חברתי המושתת על דמוקרטיה…       

 …האמנה החברתית היא יותר ממבנה היפותטי של כמה פילוסופים. היא מאופיינת על-ידי אירועים ממשיים כגון הצבעה בבחירות על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה דורשת בהכרח הצבעה עבור מועמדים יהודיים), והעלאת מדיניות ציבורית על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה בהכרח קשורה תמיד לנושאים בעלי אינטרס יהודי מיוחד)…

…יש להבין ספר זה כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה תיאולוגית דוחים את הדמוקרטיה בשל תפיסתם את היהדות. בנוסף, יש להבין אותו כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה פילוסופית דוחים את היהדות בשל תפיסתם את הדמוקרטיה…"

(מתוך ההקדמה לספר, עמ' 4).

כך שגם אם אני אינני רואה בעצמי קהל-היעד של הספר, וגם אם אני אינני יכול לקבל הרבה מהטענות של הספר, אני חושב שהיה מעניין לראות מנהיגים מקרב הציונות הדתית מתעמתים עם הרעיונות המופיעים בספר הזה, ומתייחסים לרלוונטיות וליישומיות שלהם במסגרת מדינת ישראל.

בשיחה עם פרופ' נובק עלו לי מחשבות נוספות, לאו דווקא בתגובה לדברים שהוא אמר, אלא חלקם באסוסיאציות חופשיות שעלו במהלך הדיון:

על נקודת המפגש של יהושע עם גוש אמונים. כידוע, א.ב. יהושע מקדם מזה זמן את הרעיון שניתן להיות יהודי רק בישראל (הערות קודמות שלי בנושא). הדבר הזה דומה דמיון מפתיע למי שיהושע תופס כאופוזיציה חריפה עבורו, אנשי גוש אמונים. נובק דיבר על השאלה בדבר מצוות יישוב הארץ – האם מדובר במצוות עשה לדורות –  כלומר, מצווה שדורשת מכל דור ודור לקיים אותה, או שמא מדובר במצווה לשעה – לאותו דור שבו היא ניתנה. הוא תיאר את העמדות השונות של הרמב"ם ורש"י מזה, ושל הרמב"ן מזה. הוא ציין שכיהודי דתי שחי בגולה, מן הסתם שהוא איננו רואה בזה מצוות עשה לדורות –  כלומר, הוא איננו רואה בישיבתו בגולה עבירה הלכתית. בעיניי, מעניין להבחין שיהושע, שאיננו הלכתי בכלל, קרוב בעניין זה לגוש אמונים יותר מלנובק, שכן גוש אמונים רואים בישיבה בארץ תנאי לקיום חיי הלכה.

בין ישראליות ליהדות. ההבדל, כמובן, נעוץ בשאלת הקיום של היהדות: מה קובע קיום חיים יהודיים? בשאלה זו ניתן למצוא יותר קירבה בין נובק לגוש אמונים, שכן שניהם יקבלו את ההנחה שחיים יהודיים יכולים להתקיים רק במסגרת הלכתית.

אני, לעומת זאת, אהיה בעניין זה קרוב יותר ליהושע, ואראה אפשרות בקיום יהודי שמושתת על תרבות ולאום. עם זאת, בקריאת דבריו של נובק נתחוור לי (שוב) שלאופציה שאני מציע אין תוחלת. ודאי שלא תוחלת לדורות. הקיום היהודי שלי כיהודי תרבותי או לאומי, נובע מנקודות משיקות עם היהדות כדת. המרכיבים התרבותיים של היהדות שלי משוקעים בטקסטים, ריטואלים ולוח שנה שחלק ניכר מהם הופך חסר משמעות ללא המסגרת הדתית-פולחנית-הלכתית.

במילים אחרות, לאחר שהסרתי מעליי עול מצוות, אני עדיין נותר עם שכבה סובסטנטיבית של יהדות תרבותית, אך אין לי כלי להנחיל אותה ללא הדת. אין לי מה להציע כחוויה יהודית לדור שיבוא אחריי.

עבור נובק, המצב הזה איננו בעייתי, כיוון שהכלי שלו היה ונשאר המסגרת ההלכתית של היהדות. יהושע פותר את הבעייה הזו במסגרת לאומית-תרבותית-גיאופוליטית. ניתן להנחיל חיי תרבות יהודיים על-ידי השפה העברית, הגיאוגרפיה הישראלית, צריכה ויצירה של תרבות עברית. זו אמנם אופציה, אך היא איננה שלמה. הבעייה המהותית במודל של יהושע היא שהוא בעצם מייתר את היהדות כקטגוריה. אם להיות יהודי איננו כרוך בקיום מצוות, ועיקר משמעותו הוא לאומי-תרבותי (ומן הלאום נגזרת עבורו גם הלוקאליות או הטריטוריאליות), הרי שאינני רואה דרך להבחין בין ישראליות ליהדות. אם אין דרך להבחין ביניהם, מן הסתם אין צורך בשתי הקטגוריות – למעט לשימושם של היסטוריונים, למשל כדי להבחין בין היהודים שמתוכם צמחו הישראלים. באופן זה, משתמשים גם בקטגוריית "גאלים" או "קלטים" אך אלה אינן קטגוריות שימושיות לתיאור ההווה, וכזא תתהיה גם היהדות בשיטתו של יהושע.


להביע דיעה על ישראל.
נובק היה זהיר כשהתבטא ביחס לישראל, ובספרו היה זהיר בעניין זה עוד יותר. אם אני מדגיש את העניין בדבריי, הרי שזה מתוך עולמי הצר ומתוך הדברים שמשכו את ליבי בשיחתו, ואין בזה כדי לשקף את הדגשים שלו.

הוא התוודה שהקושי הוא בכך שהוא איננו חי בישראל. אם הוא כיהודי בוחר לגור בגולה, ואיננו מתמודד עם קשיי הקיום הישראליים, איזו זכות יש לו להביע דיעה על ישראל ועל אופן ההתנהלות הראוי לה?

זוהי טענה שנשמעת תדיר, ובוודאי חשבתי אותה או השמעתי אותה בעצמי כשהדבר היה נוח לי בדיונים פוליטיים שונים. מעבר לכך, בכמה הזדמנויות טענו נגדי קוראים שונים בקפה שאין לי זכות להביע דיעה כלשהי בגלל שאני נמצא כרגע בארצות הברית.

למען האמת, ככל שאני נמצא יותר זמן מחוץ לארץ, הטענה הזו נשמעת מגוחכת יותר בעיניי. עם טענות, הרי, יש להתמודד לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אם מישהו שאיננו ישראלי מציע הצעה ראויה, מדוע לא להישמע לו רק מפני שהוא איננו חי בישראל?

יתר על כן, המאזין לטענות השתקה מעין אלו עשוי לקבל את הרושם שבישראל מדברים רק על ישראל. הרושם שלי שונה לחלוטין: ישנו בישראל דיון ציבורי ער לגבי המועמד הראוי בבחירות לנשיאות ארצות הברית; דיון כזה היה גם במהלך הבחירות בצרפת; סינולוגים דנים באקדמיה על מה שראוי לסין וכן הלאה. מדוע לא יוכל אקדמאי צפון-אמריקאי להביע דיעה על המתרחש בישראל?

זוהי אפולוגטיקה רגשית שכמי שנולד לישראל אינני מרגיש מחוייב לה. אם ריחוקו של אדם מונע ממנו להכיר את המצב לאשורו, ודאי שיש להעיר על כך ולהאיר את עיניו. אם אדם בוחר לעסוק בבעיותיה של ישראל או מדינה זרה אחרת יותר מבעיותיו של מדינתו שלו, אני חושב שיש בכך טעם לפגם וכבר הערתי על כך. אך אין בסייגים אלה כדי לפגום בזכותו של כל אדם לגבש עמדה ביחס למדינה שהוא איננו בוחר לגור בה, ויהודי הגולה ויחסם לישראל איננו מקרה יוצא-דופן בהקשר זה.

חרדים בחו"ל (2)


בקשר לרשימתי על
חרדים בחו"ל נשאלתי כמה שאלות הבהרה. הדבר המצער ביותר שנשאלתי, ושלכן חשוב לי להדגיש אותו עתה, הוא שמטרת הרשימה איננה התבוננות מדעית או דיווח עיתונאי יבש על ההבדלים בין החרדים בחו"ל לחרדים בארץ. לרשימה יש מטרה פוליטית ברורה, ומוטב שאכריז עליה במפורש: החרדים טוענים שכל כפייה שלהם, כל התפרעות שלהם וכן הלאה נעשים בשם שמיים. אבל חוק אלוהי איננו יכול להשתנות. אם חרדי מוכרח, על-פי מצוות התורה, לצווח בזמן טיסה בגלל שמקרינים סרט, הרי שהוא מוכרח לעשות זאת גם בטיסת סוויס או בריטיש, ולא רק באל-על. אם חרדי איננו יכול לקנות בחנות שפתוחה בשבת, הרי שהוא גם איננו יכול לקנות מחנות שפתוחה בשבת בחו"ל.

יש מי שאומר שהסיבה היא כיוון שלגויים מותר לעבוד בשבת. החרדים יטענו, כביכול, שהם אינם יכולים לתמוך בחילול שבת של יהודים. יפה. האם אתם חושבים שלפני שחרדים נכנסים למייסיז הם בודקים אם כל העובדים שלהם גויים? אולי הם מוודאים מה אחוז הבעלות היהודי של החנות, כפי שביררו את אחזקותיו השונות של דודי ויסמן לצורך החרם? לא ולא. החרדים אינם מרבים לשאול שאלות בחו"ל, ועוד פחות מזה עוסקים בחרמות.

כמו-כן, נשאלתי אם הסיבה להבדל בין חרדים בחו"ל לחרדים בישראל היא פוליטית, דתית או תרבותית? וכאן יש להשיב שגורמים אלו לעולם אינם נפרדים כפי שיש המשערים. עבור אדם שפועל בספירה דתית, הפוליטיקה והתרבות מעוצבות על-ידי הדת, וביחסי-גומלין הדת משתנה ומתעצבת על-פי הפוליטיקה והתרבות של החברה בה הוא חי. בניגוד לטענות הדתיים, הדת איננה אמת נצחית שאינה משתנה. הדת מתעצבת מחדש וממציאה את עצמה מחדש בכל דור, עונה על צרכים חדשים שעולים, עונה על צרכים ישנים בצורות חדשות, וייתכן שאף יוצרת צרכים.

מטרת ההערות שלי על חרדים בחו"ל, אם כן, היא כפולה: אחת, להסיר את מעטה השקרים שישראלים רבים מאמינים להם, לגבי חוסר יכולתה של החברה החרדית להתפשר בשל אמונתה. התבוננות אל המציאות תוכיח שהשאלה איננה לגבי יכולתה של החברה החרדית להתפשר ולחיות מתוך קבלת דרכי האחר, אלא לגבי רצונה.

וזו הנקודה השנייה: רצונה של החברה החרדית להתפשר ולחיות בדו-קיום של כבוד הדדי עם הרוב החילוני נחלש בשל נסיבות פוליטיות. התבוננות במציאות ההיסטורית והאקטואלית מראה בבירור שריבונות יהודית הרעה עם היהדות הדתית, בכך שהיא איפשרה לתופעות שונות שלעולם לא היו מבשילות בחברה לא-יהודית, לצמוח. המאבק על הגיור, שריפת הספרים, אי-כבוד מופגן לסמלי המדינה, חסימת כבישים מרכזיים, זלזול בסמכות בית המשפט ועוד היד נטויה. אלה הן תופעות שמוגבלות אך ורק לחברה החרדית בישראל.

למרבה הצער, גם בתחום שלילי זה נפתח ענף ייצוא. קהילות אורתודוקסיות בחו"ל מביאות או מקבלות רבנים חרדיים להנהגת הקהילה (טרם הוברר לי מי יוזם התהליך), ואלה מביאים עימם את התרבות הפוליטית הקלוקלת שפיתחו בישראל. בגרמניה ניסו לדחוק את רגלי הרפורמים, וכמובן שהתפלאו לגלות עד כמה הממשלה הגרמנית אינה מוכנה להשתתף במשחק שלהם. הרבנים אינם רגילים שלא לקבל יד חופשית להתעללות ברפורמים ולהצרת צעדיהם. באמסטרדם החליטו שצריך לעשות "עירוב" משופר. שנים שיהודי אמסטרדם מסתדרים עם העירוב שלהם, אבל רבנים ישראליים רגילים שהשלטון המוניציפלי שותף לגחמותיהם. הכותרת המבודחת של "הארץ" ("לך תסביר לראש העיר למה הרבנים צריכים לחסום את כבישי אמסטרדם") מעידה שבארץ טרם עמדו על הסיר המבעבע הזה. אבל אל דאגה. ככל שישראל תמשיך לייצא רבנים שרכשו את נימוסיהם בהפגנות בירושלים, כך המצב יחמיר ויוליד איתו בעיות ומעקשים חדשים, שעם מעט הכוונה ניתן היה לגדוע באיבם.

שתי הערות על יהדות במדינת ישראל

צד בצד, ויש להניח שלא במקרה, מתפרסמים היום מעל דפי "הארץ" מאמר המערכת כנגד ביטול הגיורים ("רשעות בחסות הדת") ומאמרו של מאיר פרוש, "איזו שנאה".

פרוש קובל, כפי שמקובל בציבור החרדי, שהביקורת החילונית הלגיטימית על הדת, כמו גם מאבקם של ליברלים להנהיג חברה אזרחית דמוקרטית, היא למעשה יודופוביה המרוכזת כולה בחרדים. כדי להצדיק שקר זה, חייבים האוחזים בו לקיים שקר נוסף, והוא שאורח חייהם מבטא לא רק את הצורה הנכונה היחידה להיות יהודי, אלא גם שזהו אותו אורח חיים המצווה מן התורה. בלשונו של הרב פרוש, הם "בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני".

נאמר לרב פרוש גלויות: התורה שכביכול ניתנה בסיני אינה אוסרת על אכילת בשר וחלב יחד, משה לא חבש שטריימל ולאהרן לא הייתה קפוטה. התורה כן אוסרת על הלוואה בריבית, איסור שבני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני זנחו.

ביקורת על אורח החיים החרדי בפרט והדתי בכלל איננו שנאה ואיננו גזענות. זהו ויכוח אידיאולוגי, ואין לבלבלו עם פסילה גורפת של אנשים בגלל מוצאם, מינם או אמונתם, כפי ש"בני היהדות הנאמנה לתורת הר סיני" נוהגים תדיר.

הטענה של פרוש כאילו ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מתנהלת מערכה מאורגנת נגד דת ישראל חמורה לא פחות. ככל הידוע לי, ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה יהודים פטורים מלימודי ליבה, שבה יהודים פטורים מעול פרנסה ונמצאים סמוכים על שולחן המדינה, ושבה אנשי דת יכולים לכפות על אחרים כיצד להינשא, מה לאכול, מתי לנסוע. ינסה-נא הרב פרוש לשלוח חבורת "בני יהדות נאמנה" לטיסה בבריטיש איירוויז או סוויס ולהפריע את שלום הטיסה בגלל תוכני שידור; ישלח נא חבר נאמנים לחסום כבישים בשבת, לזרוק אבנים ביום כיפור, להצית מודעות פרסומת, ולמנוע מפגן דמוקרטי של קבוצות מיעוט בכל מדינה מערבית אחרת, והוא ימצא שגם שם אין חיבה יתירה לעם היהודי.

בשאר מדינות העולם המערבי, האוכלוסייה החרדית היא אזרחית למופת. היא מפרנסת עצמה, היא מקבלת את מעמדה כמיעוט, אינה מנסה להשתלט על המרחב הציבורי, מחנכת את בניה על-פי המסורת הנהוגה במקום מושבה. בהתאם, היא מקבלת את הזכויות המגיעות לה כקבוצת מיעוט. בישראל, כאשר תופעות התועבה שנרמזו לעיל מתרחשות מדי חודש בחודשו, הציבור הכללי קץ בציבור החרדי, בז לו ולאורחותיו, ובצדק. ביום שיתנהגו החרדים בישראל כפי שנוהגים החרדים בק"ק ברוקלין, מאנטשעסטער או אנטווערפען, גם יחס המדינה אליהם ישתנה.

ובאשר לגיור: זוהי דוגמה מובהקת לחוליים הנולדים מתוך מיסוד הדת וארגונה במסגרת ממשלתית. כיצד נהיים יהודים חילונים ללא גיור? מסתפחים לחברים יהודים, לומדים עברית, עוברים לגור בישראל. כפי שיש פרנקופילים ואנגלופילים המסתדרים מצויין ללא מוסדות גיור. כיצד הפכו ליהודים מבחינה דתית קודם הקמתה של רבנות? על-ידי הסתפחות לקהילה, קבלת תורה ומצוות, הטמעות בקהילה. זוהי מסורת הר סיני, ולא הקורסים והמבחנים האימתניים הנהוגים כיום.

הבעייה היא, כמובן, שחוק השבות מקנה זכויות יתר ליהודים, כך שכדאי לאנשים מסויימים להפוך ליהודים. דרושה בחינה מחודשת של חוק השבות, וכן הפקעת הגיור ממוסדות וחזרה לגיור שנעשה על בסיס אישי, כמתואר במגילת רות מחד, בסיפור "יוסף ואסנת" מאידך, וב"העבד" של בשביס-זינגר, להבדיל. בהזדמנות, ארחיב על כך.

חרדים בחו"ל

התפרעות החרדים בטיסת אל על בגלל הקרנה כלשהי, החרם על שפע שוק בגלל AM-PM, האיום לפרק את הקואליציה בגלל פסק-דין על חוק החמץ, הם כולם ביטויים של אותו דבר, שכבר עייפתי מלומר אותו. אבל בכל-זאת, אולי מישהו לא קרא.

המדינה היהודית, בפירושה כמדינה של הדת היהודית, אינה מיטיבה עם הדת היהודית. תופעות מכוערות של כפייה, אלימות וחוסר-סובלנות צומחות באין-מפריע. מנגד, תופעות של סובלנות מדומה, של הבנה לרגשותיהם ונסיונות פיוס מצד החילונים משיגים את ההיפך הגמור. הנה כמה עובדות לגבי יהודים חרדים החיים בחוץ-לארץ שקל מאוד לשכוח במציאות הישראלית. מן הסתם, הנאמר איננו תקף לגבי כל החרדים בחו"ל, יש יוצאי דופן, יש מרכזי קניות שכשרים כולם, יש ריכוזי מגורים חרדיים וכן הלאה. אבל באיזורים פחות חרדיים, אלה שמעוניינים לשמר אורח-חיים חרדי עושים זאת כך:

– הם הולכים לבית-כנסת ברחוב סואן ועומדים ברמזור אדום על-מנת שלא להידרס.

– גם ביום כיפור, הרחוב הסואן אינו פוגם בחרדת הקודש בה הם הולכים לבית-הכנסת.

– ביום שלפני יום כיפור הם יהיו בעבודה, וביום שאחרי יום כיפור הם יהיו בעבודה וייאלצו לעבוד קשה כפליים להוכיח את עצמם. כן, חרדים בחוץ-לארץ עובדים.

– הם קונים בשר במחלקה כשרה של סופרמרקט שאיננו כשר.

– למקרה שהסעיף הקודם לא הובן: חרדים בחוץ-לארץ קונים בשר כשר בחנות שמוכרת חזיר ופירות-ים בלי לחשוב פעמיים.

– לא זו בלבד שהם יקנו בשר בחנות שמוכרת חזיר, ודאי שהם יקנו בחנות שפתוחה בשבת, שאם לא כן, הם לא יוכלו לקנות דבר.

– יש חרדים שנוסעים בחברות תעופה אחרות מאל-על. אם בגלל המחיר, אם בגלל שהשירות הוא טוב יותר, ואם בגלל שהם אנטי-ציונים. שנים שחרדים נוסעים בחברות תעופה לא יהודיות. חברות תעופה שפועלות בשבת, חברות שמגישות מנות לא כשרות לאנשים שיושבים מימינם ומשמאלם, וחברות תעופה שמקרינות סרטים לא צנועים. לעולם לא תשמעו על חרדי שהתפרע בבריטיש איירוויז או בסוויס. רק באל-על.

כך שהמאבק איננו על אורח החיים החרדי. זה איננו נתון לאיום. המאבק, כל המאבקים שנמצאים בכותרות בימים אלה, הם על אורח החיים החילוני. על זכותם של יהודים להיות חילונים. אילו היה בנמצא ציבור חילוני רחב דיו שעומד על דעתו ועל בחירתו להיות חילוני, יכול היה ציבור זה להעניק גב פוליטי שיאפשר הפרדה של דת ומדינה, וסימון כללים ברורים לגבי המותר והאסור במרחב הציבורי הישראלי. הבעייה איננה החשש הפוליטי מתגובת החרדים, אלא חוסר ההכרעה של הציבור החילוני, שרובו המכריע הוא חילוני מתוך עצלות ולא מתוך הכרה אמונית.

[חלק ב' – כאן]

לצביונה של מדינה יהודית

הסערה שקמה בעקבות החלטת השופטת תמר בר-אשר-רבן ביחס לחוק החמץ ופירושו, העלתה כמה שאלות מהותיות לגבי צביונה היהודי של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה כמדינת העם היהודי, והגדרה זו ראוי שתישמר למדינה. הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא הגדרה לאומית ולא הגדרה דתית, קרי: ישראל היא מדינת הלאום היהודי, ולא מדינת הדת היהודית. והא ראייה: מדינת ישראל לא אימצה את ההלכה אל ספר חוקיה. ודאי יש אנשים שהיו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינת הדת היהודית, כשם שיש אנשים שחושבים שבשם הדת היהודית ראוי למדינה שלא להתקיים. זו זכותם הדמוקרטית לפעול לידי כך – מאמץ עקר, אך זכותם לחשוב כך ולבטא זאת בפומבי נשמרת. אך אין בכל זה כדי לשנות את עובדת היותה של מדינת ישראל מדינת לאום.

כיצד נקבע מהו אופיו של לאום כלשהו, וכן – כיצד נקבע אופייה של דת? יש המדמים להם את הראוי, ומבקשים לכפות אותו על המציאות: "ישראלי לא משתמט", הם אומרים; או: "ישראלי לא משתמט מן האמת".

לאחר טבח גולדשטיין, נאם ראש הממשלה יצחק רבין בכנסת, והכריז כי "זו לא דרכה של היהדות". האמנם? ומנין לו? אין טעם ביהדות מדומיינת או בלאומיות מדומיינת שאין לה אחיזה במציאות. אם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר עשו את מעשיהם בשם הדת, ייתכן שזו דרכה של היהדות, או לכל הפחות, שזו אחת מצורות הביטוי של היהדות, כיוון שברור שהיהדות היא שם-גג הכולל בתוכו כמה גוונים שונים.

אין פירוש הדבר שכל פרט יכול לקבוע ולהגדיר מחדש את היהדות, או את הישראליות. אם אני אחליט לראות בלימודיי בפרינסטון או בישיבתי בארצות הברית חלק מן הזהות הישראלית שלי, אי אפשר יהיה לומר ש"ישראלי אמיתי לא משתמט מלימודים בפרינסטון" או "ישראלי אמיתי גר בארצות הברית". לעומת זאת, אם אני אנסח זאת במילים, ומספר ניכר של אנשים יילך בעקבותיי, אפשר יהיה לטעון שיש זרם כזה בישראליות / ביהדות.

האם אני אומר שזהות דתית או לאומית נקבעת לפי רייטינג? ודאי שלא. אך נוכחותם של רעיונות מסויימים נקבעת על-פי מידת השפעתם. השפעה זו נמדדת גם מספרית, אך לאו דווקא באחוזים. לפי מיטב שיפוטי, הקבוצה שאינה מגנה את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר ושרואה את מעשיהם כמוצדקים על-פי הדת היא גדולה דיה כדי שאי-אפשר יהיה לטעון שזו לא דרכה של היהדות. גם זו דרכה של היהדות.

הלאום היהודי צמח מתוך הדת היהודית, ועד העת החדשה לא הייתה שום הפרדה ביניהם. ההפרדה קיימת כיוון שאנשים שהפסיקו לקיים את מצוות הדת היהודית כליל עדיין ראו בעצמם יהודים או שאחרים ראו בהם יהודים, והכינוי לאנשים אלה היה "יהודים", למרות שהם לא קיימו עוד את הדת.

מתוך התפתחות היסטורית זו, מובן שהתרבות של הלאום היהודי קשורה בעבותות לדת היהודית. ועדיין אין זהות ביניהם. ההבדל המכריע ביניהם, כמובן, הוא מידת הכפייה וחופש הבחירה. ליהודי הלאומי חשובים מנהגים מסויימים, בעוד היהודי הדתי מקיים את המנהגים, אך העיקר בעיניו הן המצוות. טקס בר-המצווה, למשל, הוא משהו שיהודים רבים מייחסים לו חשיבות, אף כי אין הלכה לחגוג נקודה זו. בכלל, אין הלכה בקשר לבר-מצווה, כי כל פירוש מעמד זה, שמרגע זה ההלכה חלה עליו. אצל יהודים חילונים אנו מוצאים שחוגגים בר-מצווה, ולפעמים גם ללא שום פן דתי, גם ללא עלייה לתורה או ביקור בבית-כנסת, עושים טיול לחו"ל או משהו אחר. כלומר, המצוות נשמטו לחלוטין, ונותר טקס חניכה תרבותי. אנשים שאינם צמים או מבקרים בבית-כנסת ביום כיפור נמנעים מלנסוע ברכבם, וברור להם שזהו פן יהודי, ולא ישראלי, באישיות שלהם.

כיצד פסח נופל בקטגוריות אלו? האם מאחריותה של המדינה לשמור על צביונה היהודי על-ידי חוק החמץ, כפי שכותב היום ב"הארץ" יאיר שלג? כדי להכריע בשאלה זו אני חוזר ושואל כיצד מכריעים צביון. שלג קובע שצביונה היהודי של מדינת ישראל מצריך את חוק החמץ. אך אם זהו צביון לאומי – של מנהגים – ולא צביון דתי – של מצוות – כיצד ייקבע אם זהו מנהג שיש לשמור עליו? בכלל, כיצד נקבע אילו מן המצוות הפכו למנהגים ואילו לא?

שלג מציע את הכלל הבא: "אי אכילת חמץ בפסח, הימנעות מאכילת בשר חזיר בכל ימות השנה ואי עיסוק במסחר בשבת אינם רק ערכים דתיים. בשל מרכזיותם בהיסטוריה היהודית הם נעשו זה כבר אבני יסוד של התרבות הלאומית היהודית. זו הסיבה שגם חילונים גמורים מקפידים עליהם".

אינני בטוח שהוא צודק באבחנה לגבי שורש הסיבות שחילונים מקפידים על מצוות כאלה. כמו-כן יש לשאול אם חילונים המקפידים עליהם הם "חילונים גמורים". אני רואה בעצמי "חילוני גמור" ולא מקפיד עליהם. אך לגופו של עניין: התרבות הלאומית היהודית נבחנת, גם אליבא דשלג, בהקפדה של חילונים עליהם, או במילים אחרות – בהפיכתם ממצווה דתית למנהג תרבותי לאומי.

ודאי ששלג צודק שהיחס לחמץ היה כך שנים רבות. אך בעשור האחרון חל שינוי בדבר זה, ודווקא הפולמוס על חוק החמץ מהווה עדות לכך. בעלי מסעדות מוכרים חמץ בירושלים, הנחשבת מסורתית יותר מתל אביב, לא משום אהבת הקנסות ולא כדי להתריס, אלא בשל הרווח הכלכלי. במילים אחרות: הציבור שמעוניין לקנות חמץ בפסח הולך וגדל. סביר להניח שרוב הציבור הזה, שמצביע ברגליים, ערך "סדר" אם כהלכתו ואם שלא כהלכתו, והדבר חשוב לו. נוכל לקבוע אם-כן, שליל-הסדר הוא מנהג תרבותי לאומי. שמירת כשרות, ובייחוד שמירת כשרות של פסח – כבר לא. אפשר לחוקק חוקים, אפשר לקבוע שזהו צביונה היהודי של מדינת ישראל, אפשר לרקוע ברגליים. אך אם הציבור זנח את המנהג, הרי שברבות הימים (ולא אנחש אם זה יהיה בעוד חמש, חמישים או מאה שנה) כבר לא ייראה הדבר כאבן יסוד בתרבות היהודית, כפי שדברים אחרים נחשבו לאבן יסוד בתרבות היהודית והיום כבר אינם.