לדמותה של הפוסט-דמוקרטיה

בעוד המון אדם צהל ברשתות החברתיות על מחאת התלמידים בארה"ב נגד אלימות רובים, לא יכולתי אלא לצעוד אבל על זיו העלומים המובלים כהון לרווח. תחת מעטה דמוקרטיה, חזינו בגיוס מעמד הביניים לטובת מטרה פוליטית שאמנם איננה פסולה בעצמה, אך אופני הגיוס הכרוכים בה הן סימן נוסף לעידן הפוסט-דמוקרטי שאנו עומדים על ספו. את התמורות החברתיות המדוברות ניתן לשרטט כמשולש של מדע, כלכלה, ופוליטיקה: במדע, אנחנו נעים אל עבר העידן הפוסט-הומניסטי; בכלכלה אל הנאו-קפיטליסטי; ובפוליטיקה אל-עבר הפוסט-דמוקרטיה. החיבור בין השלושה מבשר משהו שדורות מאוחרים יותר יעניקו לו שם, מן הסתם, ויתפלאו על שאנשים ניאותו לחיות כך שנים כה רבות, כפי שאנו תוהים על תקופות שלמות בהיסטוריה האנושית.

בניגוד לנאו-קפיטליזם, שמשמר בבסיסו את חשיבות הקפיטל ומלחמת המעמדות של הקפיטליזם הקלאסי, הפוסט-דמוקרטיה לא תשמר את העקרון המארגן של הדמוקרטיה הליברלית, אף שמבחינה חיצונית מעט עשוי להשתנות. מהבחינה הזו, מדובר בתהליך הופכי לעומת המעבר לנאו-קפיטליזם: נאו-קפיטליזם עתיד לשנות את אופני העבודה והצריכה במידה מהפכנית, אך לשמר את ההגיון הפנימי והמאבק המעמדי של הקפיטליזם אותו הוא יורש. הפוסט-דמוקרטיה, לעומת זאת, צפויה לשמר את ההתנהלות החיצונית (בחירות, חקיקה וכולי), אך לרוקן מתוכן את התהליכים וכך לאיין את העקרונות שעמדו בבסיסם. במילים אחרות, זו הסיבה שמדובר ב"פוסט" ולא ב"נאו", אך אין לצפות שהפוסט-דמוקרטיה תהיה ההיפך מדמוקרטיה בצורתה החיצונית.

שלוש תופעות מלמדות על אופיו הצפוי של העידן הפוסט-דמוקרטי, ותקנה אחת לשלושתן.

כניסת בעלי-ההון אל הפוליטיקה: ככל שאפשר לשפוט, טראמפ ומקורביו לא ציפו לזכות בבחירות לנשיאות ב-2016, ואך השתמשו במערכת הבחירות לצורך הגדלת חשיפתו הציבורית, במטרה להקים חברת תקשורת ימנית שתתחרה מול פוקס, ותהווה מפלט לבכירים שונים בפוקס שקצו בה מסיבה זו או אחרת. חתנו של טראמפ כבר נכנס עוד קודם לעסקי התקשורת בקניית עיתון, וכנראה קיווה להתרחב לעולם הטלוויזיה בעזרת חמיו. כמובן, הבחירה להשתמש בתהליך פוליטי לצורך עסקי, ולהשתתף באופן מלא בתהליך, היא בפני עצמה חריגה ממה שהיה מקובל עד אז.

אל הבחירה הבלתי-צפויה של טראמפ נלווה כינון קבינט שנשען לא רק על בעלי-הון כי אם בעלי-עניין בתחומי משרדיהם. היקף השחיתות וניגוד העניינים שמתבצע כעת בממשל באופן יומיומי גדול מכפי שאפשר לעקוב. לעתים נדמה שהממשל עצמו אינו מפנים את עומק השינוי: הלחץ שהוביל להתפטרותו של טום פרייס, על שבזבז כספי ציבור על טיסות, היה שריד לעולם ישן, גם אם הטיסות עצמן כבר היו חלק מהעולם החדש. פרייס פרש, אך מזכיר האוצר סטיבן מנוחין ממשיך באותן טיסות יקרות, ומצפצף על הביקורת, תוך הבנה שמחאה ציבורית טיבה להיחלש ולדעוך, אם מתעלמים ממנה.

כבר אמרתי בשלב מוקדם של כינון ממשלת טראמפ שטילרסון ומנוחין מהווים בשורה משמעותית הרבה יותר גדולה מאשר טראמפ עצמו. בטסי דה ווס יכלה בנקל לתמוך במועמד שייראה כאיש מקצוע במקום לבקש את התפקיד לעצמה. מאחורי הקלעים, הייתה לוחצת על איש אמונה לקבוע מדיניות שתיטיב עם עסקיה הפרטיים. זו הייתה דרך הפעולה המקובלת בין ההון והשלטון. בחירת ההון לעבור מירכתי הבמה אל אור הזרקורים, ללא בושה וללא התנצלות, היא הבשורה המשמעותית של ממשל טראמפ, ואין יסוד להניח שתהליך זה הפיך, או שהוא ייעלם כליל עם נפילתו הבלתי-נמנעת של טראמפ. אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך ניתנה בעקבות נאומה של אופרה וינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב בינואר השנה. מתנגדי טראמפ אינם חולמים להציב בבית הלבן כלכלן או משפטן סוציאל-דמוקרט משמים ונטול כריזמה שיחזיר לאחור את מדיניות טראמפ. הם כמהים לכוכבנית ובעלת אימפריה כלכלית שאולי מדברת בשם ערכים ראויים יותר מטראמפ, אך נטולת כל נסיון פוליטי. הרטוריקה שלה אינה מלמדת על מדיניות עתידית. הכמיהה אליה מעידה שהטירוף שבהצבעה עבור איש שאיננו פוליטיקאי מקצועי למישרה הבכירה ביותר בממשלת ארצות הברית איננו מעידה חד-פעמית. השמאל האמריקאי לא מחוייב למנוע זאת בבחירות הבאות. זו עשויה להיות תחילתה של מגמה.

 

אקטיביזם כורסתי וצרכני: ראשית עידן טראמפ הוציאה רבים לרחובות. עוד בליל הבחירות, כשנצחונו החל להסתמן, יצאו אנשים רבים לבטא את זעמם. הם שבו מהר לרחוב לצעדות מחאה מיד אחרי ההשבעה, בהפגנות שכללו מספר רב יותר מקהל הצופים בהשבעה, והציפו את שדות התעופה במחאה על צו ההגירה שטראמפ פרסם, במלאת שבוע לכניסתו לתפקיד. אקטיביזם כזה נצפה גם בהצעות השונות של הרפובליקאים לבטל את ביטוח הבריאות של אובמה, והיה נראה שהוא עובד.

במקביל, הרשתות החברתיות מלאו בקריאות לפעולה שאיננה דורשת מאנשים לצאת מהבית: שיתוף של פוסט זה או אחר, תרומה לגוף כזה או אחר, קניית מנוי לעתון או לאתר זה או אחר. יש בפעילות כזו צד חיובי וראוי, אינני מתעלם מכך: להפגנה יש את הכוח שלה, אך אפשר להתעלם ממנה. תרומה לגוף מסויים שיכול לקדם מדיניות של ממש, לשלוח עורכי-דין לפעילות בעד מהגרים, לקיים עוד מרפאה לנשים, לטעון לזכותם של הומוסקסואלים לשוויון בפני החוק, ועוד, עשויה להיות משמעותית יותר מהפגנה. מאידך, הפעילות המנוכרת שאיננה מבוססת על התאגדות של אנשים שמכירים אלה את אלה בחיים, צופנת סכנות רבות.

בראש ובראשונה, המימד הצרכני של פעילות פוליטית מעין זו מאיים על מהותה של הפעילות הפוליטית: לא כל התורמים בעלי הכוונות הטובות מבחינים בהכרח בין תרומה לעמותה שפועלת כדי לשנות את המציאות בשטח, לבין רכישת מנוי של גוף עסקי. למשל, ההמונים שקנו ספר כדי לקחת חלק בבדיחה של ג'ון אוליבר אולי חשו שהם עוסקים במחאה פוליטית חריפה נגד סגן-הנשיא פנס. הספר יושלך אחר כבוד לפח בניקוי השנתי של המוסכים, ומכירתו המוגברת מהווה חלק מבולמוס קניות חסר-דעת שמקיים את הכלכלה האמריקאית ופוגע בסביבה. תומכיו הרבים של ג'ון אוליבר שמחים להוציא כסף כדי להשתתף בבדיחה, ובתוך-כך טופחים לעצמם על השכם על החתרנות הפוליטית שלהם.

הדוגמה הזו מלמדת על עוד קושי של האקטיביזם ברשתות החברתיות: הפוליטיקה משתנה מקמפיינים ארוכים שנבנים אט-אט עד כדי צבירת הכוח הפוליטי הדרוש לשינוי, לטרנדים שמתלהטים במהירה ודועכים במהירה. במשך שבוע, אולי שבועיים, הרשתות החברתיות מלאו בתיאורים של הטרדות ותקיפות מיניות. העלאת הנושא למודעות היא חשובה, אבל יש מקום לחשש שהאופנתיות הייתה בעוכריו. כמה שעירים לעזאזל שנקראו בשם דווקא באותו הזמן, אולי ישלמו מחיר בקריירה שלהם, כפי שקרה להארווי ויינשטיין וקווין ספייסי. אבל באותה מידה שהציבור גילה עניין, כך גם הוא איבד עניין. השיתופים לא תורגמו (למיטב ידיעתי) לפעילות פוליטית מקיפה למניעת הטרדות מיניות, על-ידי יוזמות חקיקה, שינוי באכיפה וכולי. שלא מדעת, הקמפיין עשוי לשמש את הפטריארכיה כמו וסת שמשחרר לחצים, במקום שימור הלחץ ליצירת שינוי משמעותי. חשוב להדגיש: אינני בא בטרוניה כלפי כל מי שנטל חלק. במציאות שבה מקשיבים כ"כ מעט, יש משמעות לפעולה נכונה ברגע הנכון. הדוגמה איננה מבקרת את אלו שמבקשים להשמיע את קולם, אלא את אופני המחאה באופן כללי, ואת האופן שבו הרשתות החברתיות מנטרלות את האפקטיביות של מחאות.

השילוב בין התרבות הצרכנית לאקטיביזם הכורסתי הוא הבעייתי ביותר: חרמות אופנתיים, קמפיינים למימון המונים שיש בהם מימד פוליטי או שאין בהם, ההצהרה הוירטואלית על השתתפות באירוע (מבלי להשתתף בו באמת), הלהבה שניצתת ונכבית מיד, היעדר הזכרון ההיסטורי שמציב את האירועים השונים בקונטקסט משותף – כולם יחד מלמדים על ניטרולה של המחאה הפוליטית, וכן על הקשר המתבקש בין הפוסט-דמוקרטיה והנאו-קפיטליזם.

שינוע המוני תלמידים למחאה כנגד רובים התרחשה באמצעות הרשתות החברתיות, אותם מצעים שהיוו כר נוח לדיסאינפורמציה של הציבור האמריקאי סביב בחירות 2016, במתקפה משותפת של ההון האמריקאי עם הממשלה הרוסית. רוב ההרוגים מנשק בארצות-הברית אינם קרבנות של מקרי טבח המוני, אלא של פשיעה רגילה. היות שפשיעה זו איננה מהווה איום על מעמד הביניים, היא לא זוכה לעניין של התקשורת. הצלחת הקמפיין הזה עד כה מלמדת על הכח של הרשתות החברתיות לעצב מסרים פוליטיים. הצלחת טראמפ בבחירות מלמדת על הסכנה של הכח הזה.

התאגידים מתאימים עצמם לביקורת הציבורית הנשמעת על הכח שלהם: גוגל חשפה בימים אלה מיזם חדש שישפר את צריכת החדשות של משתמשיה ויאפשר להם להבחין בין ידיעות אמיתיות למזוייפות. הזיוף טמון במיזם עצמו, לדידי, שכן אני דוחה את הטענה על "פוסט-אמת" כאילו מדובר במגמה חדשה המתאימה לדורנו. ה"פייק ניוז" איננו שונה במהותו מן התעמולה והברווזים העיתונאיים שהילכו תמיד על-פני הארץ. התביעה לחדשות אמיתיות מסתירה את המניפולציה הטמונה לא באמיתות החדשות, כי אם בסלקטיביות של חשיבותן. פרשיות האימיילים של קלינטון ופרשיות המין של בעלה לא היו שקריות. הבעייה הייתה בחשיבות שיוחסה להן במערכת הבחירות, כאילו שאלה נושאים חשובים יותר מנסיונו של טראמפ, מקשריו העסקיים, מכישוריו, מסירובו לחשוף את דו"חות המסים שלו, ועוד ועוד. הבחנה באמיתות הדיווח לא הייתה מונעת את המתקפה התקשורתית שתוזמרה על-ידי רוסיה במערכת הבחירות הזו.

 

ייאוש מן הפוליטיקה ומסוכניה: המאפיין השלישי הוא הייאוש מן היכולת לשנות משהו דרך הפוליטיקה. שני המאפיינים הקודמים מבהירים למה ייאוש כזה הוא רציונאלי. בפני עצמו, הוא איננו חדש. בדיחות על פוליטיקאים שמבטיחים דבר אחד לפני הבחירות ומקיימים דבר אחר למחרתן הן לחם חוק בכל דמוקרטיה. החשדנים והציניקנים היו תמיד חלק מן השדה הדמוקרטי. השינוי איננו בעצם התפיסה הזו, אלא בהיקף שלה בציבור, והאופן שבו היא משפיעה על פעולה. להצביע למועמד הטוב ביותר מבין הקיימים, ולהיות נכון לאכזבה לאחר הבחירות זהו צעד רציונאלי. קלינטון לא הייתה הופכת לנשיאה מושלמת לו נבחרה, כשם שיש מקום לביקורת על נשיאותו של אובמה (הערכה מקיפה ראשונה של כהונתו פורסמה לא מכבר בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון). להסיק מכך שמוטב לא להשתתף בבחירות בכלל, בשל החשש שתמיכתך תושם ללעג ולקלס, זהו ייאוש שאיננו רציונאלי. הבחירה תיעשה בעל כרחך, ומוטב שייבחר המועמד הראוי יותר לשיטתך, כפי שכתבתי בעבר.

חלק מן הייאוש הזה נובע בשל מחטפים פוליטיים שאנשים בעלי כושר ניתוח ירוד מתפתים אליהם. המחאה החברתית של 2011 היוותה אולי את הנסיון האחרון בישראל לשינוי שנעשה בכלים פוליטיים מקובלים של הדמוקרטיה הקלאסית, וכשלונה לעורר שינוי היא זרז משמעותי בתהליך הפוסט-דמוקרטי של ישראל (אבל שהיה קורה בלאו הכי, כפי שהתבוננות על העולם מלמדת). עם זאת, המחאה הרבגונית הזו לא תורגמה לשינוי פוליטי בשל שחקנים פוליטיים שהשתמשו בה כדי לקנות כוח לעצמם ולא לשם קידום מטרות המחאה. יאיר לפיד ומפלגתו הם הדוגמה המובהקת לכך. כל מי שבקיא בניתוח חברתי כלכלי יכול היה לדעת שלפיד יהיה ימין כלכלי ולא יעשה דבר לצמצום פערים ולקידום הצדק החברתי, אבל אלפי בוחרים הרגישו שיש קשר בין חלקם במחאה החברתית והצבעתם ללפיד. המחטף הזה התאפשר בכלים של הדמוקרטיה הקלאסית, אבל המפלגה של לפיד לא הייתה דמוקרטית בפני עצמה. אילו למפלגה היו מוסדות שקובעים מצע דרך השתתפות של חברי המפלגה, היה מקום ללחץ מלמטה שהיה מונע מלפיד לחטוף כל-כך הרבה קולות למטרה הפוכה משהם ציפו להשיג. סוג המפלגה, ולא עצם המחטף, מבשרים על אופיה של הפוסט-דמוקרטיה. אנשים יתלהבו באופן ארעי מכוכבים שייצרו קמפיין מרגש, אבל הקשר בין ההצבעה והמדיניות יילך ויתרופף. דוגמה לכך אפשר למצוא בתומכי טראמפ שממשיכים לתמוך בו גם כאשר הוא איננו מקדם את החומה שהבטיח, ומנגד מקדם מדיניות פייסנית כלפי צפון קוריאה. התמיכה בו היא פרסונלית לחלוטין, בלי מראית-עין אפילו של תמיכה אידיאולוגית.

 

שלושת המאפיינים יחד מבשרים על מעגל קסמים: הכניסה הצינית של בעלי ההון אל הפוליטיקה מסמנת שהם העריכו אל-נכונה את רמת הייאוש הציבורי וחולשת ציבור הבוחרים להתנגד למהלך כזה. האקטיביזם השרירותי והארעי שיתנהל ברמה הצרכנית יעמיק, באופן אירוני, את כוחם של התאגידים ובעלי ההון, גם כאשר אנשים מוחים על מדיניות הממשלה. ניטרול יעילותה של המחאה, יעמיק את הייאוש הפוליטי. הייאוש הפוליטי לצד הקיצוץ המדיניותי שבעלי ההון עורכים במשרדים שהשתלטו עליהם, יגדיל את החשדנות הקיימת ממילא כלפי הממשלה, ויעצים את אידיאולוגיית ההפרטה (כאילו לא ידוע כבר עתה שתאגידים דואגים לאינטרסים של הלקוחות עוד פחות משהממשלה דואגת לאזרחים): מעבר כלל-עולמי לחברות בינלאומיות שיהיו אחראיות על שירותים שבדמוקרטיה הקלאסית היו באחריות הממשלה יסמנו את קיבועה של הפוסט-דמוקרטיה בכל תחומי החיים, ולא רק לתהליך הפוליטי עצמו, עם התדרדרות באיכות התשתיות ולכן גם באיכות החיים של רוב האזרחים. ממשל טראמפ כבר החל בתהליך של הפרטת תשתיות נוספות.

בפוסט קצר שכתבתי לפני עשור בבלוג הזה, ציטטתי טור של תום פרידמן, שכתב כי "אילו כל האמריקאים יכלו להשוות את תחנת הרכבת המרכזית המהודרת בברלין של ימינו עם (תחנת) פן סטיישן המזוהמת והמנוונת בניו יורק, הם היו נשבעים שאנו אלה שהפסידו במלחמת העולם השנייה". הזנחה פושעת ניכרת בכל ערי ארצות-הברית. כל תשתית שבאחריות ממשלתית מתפקדת ברמת המינימום החיונית ולא מעבר לה. התחזוקה של משאבים לטובת הציבור היא ברמה של מדינת עולם שלישי ולא של מדינה מתקדמת. המגמה הזו תחריף עד סיום כהונתו המיוחל של טראמפ, ואין לצפות שיורשו, מכל מחנה פוליטי שהוא, יפעל להחזיר את הגלגל אחורה. כרסום כוחו של מעמד הביניים יגרום לאנשים רבים יותר להכיר עד כמה דק המעטה שסיפק להם אשליה של נוחות, אך עד אז כבר לא יהיה בכוחם לשנות זאת. אם הדת הייתה אופיום ההמונים שכרעו תחת הנטל בימי-הביניים, הרשתות החברתיות יספקו את הסם המשכיח בעידן החדש שאנו עומדים על ספו.

 

תקנה אחת לכולן

עוד קודם שבחירתו של טראמפ נראתה כתרחיש סביר, שוכנעתי, בעקבות רוסו, שדמוקרטיה צריכה למנות את נציגיה בהגרלה ולא בבחירות. הטיעון המנצח כנגד שיטת הסורטיציה היה שפוליטיקה טובה מנוהלת על-ידי מקצוענים. טיעון זה נשמט עם היבחרו של טראמפ לא משום שזו פוליטיקה טובה, אלא משום שהדמוקרטיה הקלאסית היא חלשה מכדי להבטיח שהטובים ביותר ייבחרו לתפקיד. סיכוייו של ברני סאנדרס או כל אדם הגון אחר להגיע להגה השלטון טובים יותר תחת סורטיציה מאשר בשיטת בחירות שנותנת כוח רב יותר לבעלי ההון.

סורטיציה איננה שיטה מושלמת, אבל היא מפחיתה את המוטיבציה לשחיתות ברמה ניכרת, שכן שחיתות נשענת על טווח ארוך ויכולת לסחוט נבחרים ככל שהקשר המושחת איתם נמשך, ובכך מקיימת ומגדילה את עצמה. רפובליקאים לא היו חוששים להדיח נשיא כל-כך בלתי מתאים לתפקיד, לפי המושגים השמרניים שלהם עצמם, משום שגורלם לא היה נכרך בגורלו. יתר על כן, גורלם לא היה נתון בידי הבוחרים, והתמריץ להצביע לפי צו המצפון היה גבוה יותר.

התהליך המהיר של בחירות היה מדרבן נציגים לאחריות גבוהה יותר. אם הנשיא היה יודע שהקונגרס יכול להדיח אותו ולמחרת היום לקבל נשיא חדש, שאיננו ידוע, היה עליו להיזהר יותר ולעבוד לקראת קונצנזוס. שר היה יודע שלנשיא יהיה תמריץ גבוה לפטר אותו (כדי לא להיות משוייך לביקורת על השר), ולכן היה נמנע מבזבזנות. זאת לעומת מנוחין שמסיבה עלומה יודע שמקומו בממשל טראמפ מובטח, ולכן יכול להרשות לעצמו לצפצף על הכללים.

בסורטיציה אין מקום לקמפיין מבוסס על אישיות המנהיג. קמפיינים היו יכולים להתקיים רק על בסיס נושאים. הבעייה של קוצר תשומת-הלב ומחזור הדליקה-דעיכה של הטרנד האינטרנטי לא הייתה נפתרת, אבל חלוקת הקשב לא הייתה מתפצלת בין מדיניות לסוגיות אד הומינם.

חבר קונגרס שהיה מגיע לכהונה של שנתיים או ארבע שנים ויודע שסטטיסטית זו הפעם היחידה שלו בבית הנבחרים לא היה רוצה לבלות את הזמן שלו בחוסר מעש, ותופעה אינטרנטית כלשהי, גם אם קצרת ימים, הייתה מאומצת על-ידו לכדי מדיניות. בשנתיים שהוקצבו לו, הוא היה פועל לאור המגמה הזו, מבלי צורך לרצות את דעת הקהל המשתנה.

ממילא, שיפור התרבות הפוליטית היה מפחית את הייאוש, והתחלופה הגבוהה של הנציגים שאינם פוליטיקאים מקצועיים הייתה מפחיתה את החשדנות כלפיהם, כשפלח גדול יותר באוכלוסייה היה חווה בעצמו ודרך מעגל של חברים ומשפחה את הבעיות הממשיות הכרוכות בפעילות פוליטית. ברשימה המקורית בנושא הצעתי ניסוי חברתי שידגים כיצד פרלמנט כזה היה נראה ומתנהל.

 

 

תקנה זו לא תיושם בקרוב. לבעלי הכוח אין אינטרס ליישם אותה. העידן ששמו טרם נקבע, שיעוצב על-ידי המשולש הטכנולוגי-כלכלי-פוליטי של פוסט-הומניזם, נאו-קפיטליזם, ופוסט-דמוקרטיה, אפילו לא הגיע לכדי השלמה עדיין. ראשית, הוא צריך להתממש ולהשתכלל. אחרי שיקרה ויהפוך לעובדה, הוא יתקיים לאורך תקופה ארוכה, הרבה אחרי שנות חיינו, והוא יסתיים בסוג כזה או אחר של התנגדות, מרידה, הפיכה, או רפורמה חברתית. סביר יותר להניח שהרפורמה הזו תהיה נסיון לחזור לדמוקרטיה הקלאסית, ובכך השינוי שהיא תבשר יכיל בתוכו כבר את זרע הפורענות של צמיחת הבעיות מחדש, במקום תיקון ממשי על-ידי סורטיציה. ועדיין יש טעם לומר את הדברים, גם אם אין בכוחי או בכוחך למנוע אותם או לשנות אותם.

[אל לדוגמאות העכשוויות לשוות ארעיות לדברים הכתובים כאן. מדובר בתהליכים ארוכים שיילכו ויתפתחו הרבה אחרי שהפעלול הפרסומי של אוליבר או הפגנות הנשק יישכחו. דוגמאות כגון אלו נוצרות חדשות לבקרים, ואילו היה לי זמן, הייתי מעדכן את הרשימה כל שבוע בדומגאות רלוונטיות. את המטלה הזו אני משאיר לפתחך, תלויה בעיתוי הקריאה].

 

אתגר החמלה בעידן טראמפ

אני כותב פחות משאני רוצה, ולא רק לבלוג. אני כועס על עצמי, למרות שאני יודע את כל הסיבות ומה הדברים שעשיתי בזמן הזה. למשל, שהשלמתי קובץ שירה בתקופת השתיקה בבלוג. אני קשה עם עצמי, ועדיין מקווה שדווקא כאן אזכה להבנה. כן, ממך.

אני מהרהר בחמלה ובאתגריה. בשיכול העיצורים של חמלה ומחילה (ולחימה). אנו חיים בתקופה נעדרת-חמלה, ואני חי במקום שמעולם לא הצטיין בה. עם כל התסכול והזעם על העוולות של ממשל טראמפ, על חוסר-הכשירות הזועק, אינני יכול להעלים עין מהרשעות הניכרת גם בתגובות אליו. אנשים נהנים לבוז, שואבים הנאה מלגלוג של בדרנים, מתנשאים על הטיפשות של בוחריו (כמו על כל בעייה שאני מצביע עליה, אני מזכיר שאני מודע לכך שגם אני כשלתי בזה, כידוע לך. אני מדבר על זה כחלק ממאמץ לשיפור עצמי, לא כדי להטיף לאחרים להיות טובים ממני).

שמונת חודשי כהונתו הוכיחו במאות מקרים שטראמפ סובל מבעיות בלתי-מאובחנות. אמנם הוא מושחת, תאב-בצע, מיזוגן, וגזען, ואלה הם דברים שיש לגנות אותו עליהם, ובאשר פעילות פלילית מעורבת, גם להעמיד אותו לדין. אבל בנוסף לדברים הללו, הוא סובל מתפיסת-מציאות לקויה. אי-אפשר עוד להאמין שהתעקשות על שקרים גלויים (דוגמת אומדן הקהל בטקס ההשבעה) איננה אלא תכסיס מתוחכם של הסחת-דעת. יש לו קשר רופף עם המציאות ואמונה אנימיסטית-נרקסיסטית ביכולת שלו ליצור מציאות במילותיו שלו. הפסיכולוג ג'ון גארטנר טוען שטראמפ סובל מנרקסיזם ממאיר ושכהונתו מהווה על-כן איום בטחוני (הוא כתב על כך ספר, שקטעים ממנו מופיעים בקישור הזה, ויזם עצומה של מומחים שקובעים כי טראמפ אינו כשיר לתפקיד). בנוסף לבעיות נפשיות בלתי-מאובחנות, נראה שטראמפ סובל גם מבעיות קוגניטיביות כלשהן. יש המייחסים זאת לגילו, אבל עדויות מוקדמות יותר מלמדות שאיזושהי הפרעת-קשב או קושי למידה אחר פגעו ביכולת שלו להתרכז ולעבד מידע גם בהיותו איש-עסקים.

ואנו צוחקים. צוחקים על תגובה מגוחכת, על שגיאות-איות והקלדה, על אוצר-מילים דל, על התפארויות מיותרות וכוזבות, על דיבור מפוזר באירועים שונים, כולל עיסוק-יתר בעצמו ובהישגיו המדומים, אי-התאמת נושא ההרצאה לקהל (זכור במיוחד נאום מול קהל של תנועת הצופים), על המראה שלו.

המראה שלו הוא דוגמה טובה להתחיל בה: איננו רוצים שדיון פוליטי יעסוק בגופו של אדם במקום בגופו של עניין. אין דבר טפל יותר ומסיח-דעת יותר מעיסוק במראה של אדם, במקום בעמדותיו, מעשיו, הצהרותיו. אבל כל-כך קשה להניח לסוגייה כאשר המראה עצמו הוא סימפטומי לאדם: השיער שלו מכריז בפרהסיה על יוהרתו, על הכמיהה אחר הזוהר והנוצץ בכל מחיר; העניבות שלו מסגירות נטייה דומה בגודלן, והבחירה שלו להדביק אותן בסרט הדבקה מספקת אלף תמונות שכל אחת מהן מקפלת את סיפורו של טראמפ כסיפור על הפער בין דימוי לתוכן. הבחירה שלו ללבוש את כובע הקמפיין במהלך נסיעת ההזדהות לטקסס, לימדה לא רק על בחירות אופנתיות ירודות, אלא גם על ציניקן שמקדם את מוצריו בעזרת אסונם של אחרים.

אבל המראה מלמד גם על אדם שאיננו יודע לקבל החלטות שקולות. אדם שאין מי שיציל אותו משגיאות שיביכו אותו בפומבי, ושיהפכו אותו ללעג ושנינה. ההתפארויות ביכולותיו, הדיבור המפוזר, אוצר המילים הדל – כל החומרים מהם עשויה הסאטירה הפוליטית בימינו, הן לעג לאדם עם מגבלות שאיתרע מזלו להיות עשיר מדי מכדי לזכות לעזרה שהוא כה זקוק לה, מצוקה שהיא היפוכה של אדם שהוא עני מדי מכדי לקבל את אותה עזרה בדיוק.

אין בבעיות האלה כדי לנקות אותו מכשליו המוסריים: לא כל אדם מוגבל היה בוחר לצדד בניאו-נאציים; אין צורך להיות גאון כדי להבין את הבעייה המוסרית בקבלת שוחד. אנו רשאים להסיק שטראמפ הבין את מעשיו, שאם לא כן לא היה משקר ומסתיר דברים שקרו עד כה סביב הקמפיין.

ההכרה בכך שטראמפ הוא אדם עם מגבלות שהסגידה לכסף ולכוח הביאה אותו למישרה הרמה ביותר איננה כתב-הגנה או הצדקה לכל ההתנהגויות שלו. היא ביקורת נוספת, שמוסיפה יתר בהילות לצורך להוריד אותו מהשלטון (המשפטן סת אברמסון שרטט השבוע תחזית לסדר האירועים הנדרש), אך היא גם מטילה אחריות על מתנגדיו לשיח ענייני שכבוד-האדם הוא נר לרגליו. האסון שטראמפ כבר המיט על מכובדות השיח הציבורי דורש תיקון. הוא נבחר לנשיאות גם לאחר שחיקה אדם עם מוגבלות, גם לאחר שלעג למראה של אנשים שונים, גם לאחר שהתפאר באלימות שלו כלפי נשים. המתנגדים לו אינם יכולים להסתפק במפלתו, עליהם לדחות את אופני השיח שהוא קידם והלבין, על הרדידות שבהם, האלימות שבהם, והיעדר החמלה.

בסרט "להיות שם", שנעשה על בסיס ספרו של יז'י קושינסקי, פיטר סלרס משחק אדם מוגבל שזוכה לכוח כי אנשים מפרשים את השקט שלו ודיבורו המהוסס כדיפלומטיה מזהירה. המציאות מחקה את האמנות, אך האדם המוגבל שהגיע לבית הלבן איננו איש שקט ונעים-הליכות שפשוט בלתי-כשיר לתפקיד. הוא צעקן ורברבן, איש מדון שנוח לכעוס וקשה לרצות, נעלב בקלות ואיננו מסוגל לחשוב בהגיון. הוא מנהיג שסר לאיד ולא לסופר-אגו. סופו של אדם כזה ליפול, אך הוא לא הגיע לשם לבד.

את תעלומת הבעיות של בוחריו הפותים שסונוורו על-ידי הכסף ומצג השווא של "הדוגריות" אינני יכול לפתור. ציפיתי שהפועל האמריקאי הפשוט ירצה שהגזענות שלו תהיה עטופה במהוגנות. דומני ששמונה שנות אובמה גרמה לכך שהגזענות העבירה אותם על דעתם. אבל חשוב יותר מן המוביליזציה של הבוחרים, הקונספירציה שתרמה להנעתם וכולי, הם אנשי השררה הספציפיים – אלו הבאים איתו במגע באופן יומיומי, שמשיקולים ציניים ואינטרסנטיים בלבד, מניחים לאדם בלתי-כשיר ובלתי-ראוי להמשיך לשרת כנשיא, מתוך האשלייה שהם יכולים לשלוט בו ולרסן את ההשלכות של אי-כשירותו: בתו וחתנו, מנוחין וטילרסון, באנון ופריבוס, מיטשל וריאן, רואים בצורה בלתי-אמצעית, ללא התיווך של התקשורת, הרבה יותר ממה שהאדם הממוצע רואה בסלון. הם יודעים היטב שהוא איננו יכול להיות נשיא ארה"ב, ומתכחשים לכך משיקולים מופקרים משוללים כל אחריות לאומית שמתחייבת מן המעמד שלהם. הצצה לשיקולים שלהם נרמזה בדבריו של גארי כהן בחודש שעבר. מכל הצמדים הללו, מנוחין וטילרסון הם מבשרי-הרע המרכזיים. כפי שכבר הערתי, בחירתם להיכנס לממשלו של טראמפ, היא ציון הדרך המשמעותי ביותר של הפוליטיקה במאה ה-21. הבחירות האלה בישרו מעתק מן השיטה הדמוקרטית שמשלה בארה"ב במשך 240 שנה, אל עבר שיטה פוסט-דמוקרטית שצורתה הסופית עוד עתידה להתברר, גם אם קוסמטיקה של בחירות ובית-נבחרים ימשיכו להוות חלק ממנה.

 

קשה לחוש חמלה כלפי דונאלד טראמפ כשהוא אישית אחראי לכל-כך הרבה עוולות, סבל וכאב בשנה האחרונה (כלומר, אפילו עוד טרם נבחר). אינני משוכנע שהוא איננו זקוק לה. אבל גם אם יש קושי לחוש חמלה כלפיו ממש, יש להיזהר לא להרבות בלעג על מראה, על טעויות בדיבור, על דברים שהם בסופו של דבר אנושיים דיים, אם לא מדי, ושיש די אנשים בתוכנו שסובלים מבעיות דומות בעוצמות משתנות. לאתגר הזה יש גם השלכות לגבי השיח הפוליטי בישראל, אך זה כבר נושא לרשימה נפרדת.

בתקווה לכתוב יותר, ושעדיין לא מאוחר למצוא אצלך סליחה והבנה גם בשנה הזאת.

מעבר מקשרי הון-שלטון לשלטון ההון

הארץ, שאריתה המדלדלת של העתונות המודפסת החופשית בישראל, דיווח שנתניהו מנסה לשכנע את ארה"ב לבטל את הסכם הגרעין. זהו דיווח מעט מפתיע, כי התגובות של נתניהו נגד ההסכם בעת שהתפרסם נראו מתואמות עם הממשל האמריקאי, והתמקדו בעיקר בדברים שבהם האיראנים ויתרו – רוצה לומר, כדי להסתיר את ויתורי האיראנים לטובת כל הצדדים. נצטרך לראות אם באמת משהו משתנה בהסדר האיראני, אם כי ספקנות נדמית כצו השעה. אבל בינתיים התפרסמו עוד שתי ידיעות: האחת, שנתניהו נסע למוסקבה לפגישת בזק עם פוטין; השנייה, שטראמפ הזמין את עבאס לבית הלבן. נתניהו ודאי יודע שהדרך לטראמפ עוברת בקרמלין, וחשיבותה של הפגישה ניכרת במה שאין בה: צילום של הנשיא הזר מברך את אשת ראש-הממשלה. פוטין לא חושב שיש מקום לנשים בפוליטיקה, והוא איננו מבזבז זמן על טקסים. אם לנתניהו יש מה לומר לו, מוטב שיעשה זאת מהר. מזה זמן רב שאיראן משמשת את ראש-הממשלה כמיסוך אקוסטי: הוא נושא את שמה לשווא, נסמך על הדימוי של האובססיה שיש לו לגביה ועל חרדת-ההשמדה הפוסט-טראומתית של הצבור בישראל, כדי לעסוק בדברים אחרים בלי שאלות יתרות. לא רק שלא נדע מה היה נושא שיחתם של פוטין ונתניהו, אף איננו יודעים מה לשאול. איראן בפי נתניהו מרמספלדת אותנו, פן נדע מה איננו יודעים.

אך מוטב שקוראי "הארץ" הנרגשים ללמוד על הזמנת עבאס אל הבית הלבן יצננו את התלהבותם. אם בשמונה שנות ממשל דמוקרטי לא התקדם המשא-ומתן הפלסטיני כהוא-זה, מנין התקווה הכוזבת שמשהו יכול להתקדם כאן? הקלישאה הנפוצה של שנות השמונים, שרק ממשלת ימין יכולה לעשות שלום ורק ממשלת שמאל יכולה לעשות מלחמה הופרכה מכבר. אם אובמה לא עשה דבר כדי לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני או כדי לעצור את הבנייה בהתנחלויות, ודאי שאין לצפות לצעדים קיצוניים מטראמפ. אבל החשוב מכל הוא שממשל טראמפ כבר מוטט למעשה את מחלקת המדינה. מינויו של טילרסון, איש עסקים המקורב לפוטין ללא נסיון דיפלומטי, בישר את התחלת הסוף, ומאז שהגיע, משרות רבות נותרו בלתי-מאויישות, ורבים עזבו מיוזמתם. אחרים, שבחרו להישאר בתנאים הקשים, נשלחו הביתה בזמן שטילרסון היה בביקור הראשון שלו בתור מזכיר המדינה. הדיווחים שטראמפ מבקש לקצץ את תקציב מחלקת המדינה בכמעט 40 אחוז הם המשך המגמה הזו. תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בקיצוץ כנפיו של טילרסון למען ניהול מדיניות חוץ מתוך הבית הלבן. טילרסון הגיע למחלקת המדינה לא כדי לבשר מדיניות חוץ כוללת שמחזקת את מעמדה של ארצות-הברית, אלא מתוך ענייניו שלו. הוא איננו קברניט שמנווט את הספינה הדיפלומטית – הוא הגיע לספינה והתחיל לזרוק ממנה את רוב אנשי הצוות. בבית הלבן עצמו יש כמה כוחות בעלי אינטרסים מדיניים (באנון וקושנר בראשם, אך ללא תיאום), וכל אחד מהאגפים הללו מקיים מדיניות דיפלומטית נפרדת לענייניו. יריבות בין הבית הלבן ומחלקת המדינה אינה דבר חדש, אך לא נראה שיש כאן יריבות: מדובר בתחומי-עניין שונים, בפורטפוליו נפרד לכל אחד. ספק אם טילרסון כועס או מוטרד מכך שהוא לא נפגש עם מקבילו המקסיקני כשזה ביקר בוושינגטון. הוצאת הבכירים מהמחלקה מהווה פגיעה בזכרון המוסדי של הדיפלומטיה האמריקאית באופן שלא יוכל להשתקם בקלות על-ידי יורשו של טילרסון.

שיתוק הממשל על-ידי קיצוץ תקציבים והיעדר איוש איננו ייחודי למחלקת המדינה. זהו אחד ההיבטים העקביים והאופייניים ביותר של מדיניות ממשל טראמפ. מה שאולי התחיל כרישול של צוות שלא נערך לזכייה, הפך לעקרון שבאנון מתהדר בו, במצג שמביא את החשדנות הרגילה של הרפובליקנים בממשלה לכדי אבסורד: הם הגיעו לשלטון ולא על-מנת למשול. כבר הערתי שטראמפ הוא הפרזה של רייגן. בנאום ההשבעה הראשון שלו, רייגן תיאר את בעיות המדינה כתלויות בממשל, ועל-כן טען שהפתרונות לא יכולים לבוא מתוך הממשל. אבל הוא הוסיף, בברוטוסיות מזהירה, "כדי שלא תהיה אי-הבנה, אין זו כוונתי להיפטר מהממשל". טראמפ, נדמה, ויתר על החצי השני. את השבוע האחרון הוא חתם בפיטורים של 46 תובעים שמונו בממשל אובמה. אלה הם פרקליטים שטרם נמצא להם מחליף, ועד שיוחלפו, מערכת המשפט תהיה איטית יותר ויעילה פחות. לגבי מערכת המשפט האינטרס הפרטי של טראמפ וממשלו מובן מאליו, אבל כך יהיה בכל תחום שבו יש קיצוצים ו/או שאין איוש של תפקידים: המערכת תמשיך לתפקד ככל יכולתה, אבל פחות טוב. הקיצוצים במחלקת המדינה, אם ייצאו לפועל, יטפטפו גם אל המערך הדיפלומטי וגם אל המערך הקונסולרי. צמצום ההגירה ייעשה גם בדרך זו. ביטול התהליך המזורז לויזות המקצועיות עבר כמעט ללא דיווח, מפני שאין זו מדיניות גורפת דוגמת ה"איסור המוסלמי", ואין בו אפילו שלילה כלשהי, אלא רק האטה. קשה יותר למחות כנגד האטה, אבל תוצאותיה עשויות להיות רחבות הרבה יותר, דווקא בשל אי-הנראות שלה.

ממשל טראמפ מספק הרבה רעש והרבה דברים לענות בהם, במקום בעיקר. טראמפ עצמו איננו אידיאולוג, והוא מסוגל לנטות לפי הרוח. הכוחות המתחרים על תשומת-לבו בבית הלבן נעים בין באנון, שהוא כן אידיאולוג, פריבוס כנציג המפלגה הרפובליקאית, וקושנר (שמייצג אינטרסים כלכליים של המשפחה יותר מאידיאולוגיה). הקושי של הכוחות בבית הלבן לתאם ביניהם קשור לא רק לרקעים הסותרים שמהם הם מגיעים, אלא גם להיעדר הכשרון של טראמפ להנהיג וליצור שרשרת פיקוד. מפתיע כמה רבים בצבור האמריקאי האמינו שהבריונות שלו היא עדות למנהיג חזק, כשכבר בקמפיין החולשה שלו ניכרה לעין. הוא איננו יציב, ואיננו מצליח להשליט סדר בין הגורמים השונים והרבים שנלחמים על תשומת-לבו, הרופפת מטבעה. טילרסון, שאיננו נמצא בבית הלבן עצמו, מייצג את האינטרס הכלכלי החזק ביותר, שמשלב ידיים עם פוטין. אם לחשד שפוטין העביר חמישית מבעלות רוסנפט לטראמפ (ו/או למעגל שלו) יש על מה לסמוך, הרי שהשליטה של טילרסון את פוטין בטראמפ היא מוחלטת, וכל היד החופשית שניתנת לצוות בבית הלבן נוגעת רק לדברים שלא מעניינים אותם. אך גם ללא האתנן המופרז הזה יש כמה אינדיקציות שזהו המצב. מסיבה עלומה, הפרט היחיד שטראמפ התערב לגביו בניסוח המצע של המפלגה הרפובליקאית היה ריכוך העמדה לגבי עצמאות אוקראינה. חבר הקונגרס מקליפורניה אריק סאלוול הקים עמוד באתר שלו שמרכז את כל הקשרים של טראמפ לרוסיה: הפגישות שכבר אושרו בין מייקל פלין לשגריר קיסליאק היו עד כה החלק המתמיה ביותר, משום שלא הייתה שום סיבה שרוסיה לא תבין בעצמה שהמדיניות תשתנה לאחר שהממשל יתחלף, בייחוד לאור מה שכבר אירע בועידה, ולכן איתות הארגעה מצד פלין נשמע כמו תירוץ שעדיין מסתיר דברים אחרים. הקשרים הכלכליים שכבר נחשפו בין מקורבי פוטין לטראמפ, כגון עסקת הנדל"ן של טראמפ עם רובולייב (יש גם סקפטיים), עסקת הנדל"ן התמוהה עוד יותר באזרבייג'אן (שעשויה לקשור את טראמפ גם לאינטרסים כלכליים באיראן), ועוד כהנה וכהנה, מצביעות פעם נוספת על הנטייה של טראמפ לפסול במומו: הדגש המוגזם על השחתת המידות של קלינטון במהלך הקמפיין, עד כדי הטענה שמעולם לא היה פוליטיקאי מושחת יותר, היה לא-יותר מאלומה מבהיקה שהסתירה את אותה אמת עצמה לגבי אומרה.

בדומה לכך, סיסמת הבחירות שלו, שהבטיחה להאדיר את אמריקה מחדש, רמזה מבלי-דעת על התפקיד ההיסטורי שבאמת נועד לטראמפ: להטיל את המעצמה הלאומית האחרונה אל המצולות, על-ידי כריתת שלוחותיה הדיפלומטיות והצבאיות מסביב לעולם. שני כוחות אדירים חברו למען המטרה הזו: פוטין, שטווה רשת מורכבת של תומכים מסביב לעולם בנסיון להחליש בריתות שאינן מועילות לרוסיה; וטילרסון, שבתור המנכ"ל של אקסון ניהל רשת עצמאית של קשרים כלכליים בעולם בניגוד לנסיונות פוליטיים שונים של מחלקת המדינה האמריקאית. הניגוד בין השניים, למרות האינטרס המשותף, ברור: פוטין מבקש להחליש בריתות בינלאומיות למען הגדלת כוחה של ארצו. גם אם הוא מעוניין בהגדלת כוחה למען אינטרסים פרטיים, התוצאה עדיין תהיה בשדה היחב"ל. הקשר התמוה בין טראמפ, פאראג', ואסאנג', אפילו העלה את השאלה אם גם לברקסיט היה קשר פוטיני שקודם נעלם מן העין. טילרסון, לעומת זאת, מייצג את ההון, יחד עם סדרת מינויים של טראמפ לקבינט: כמעט כל מינוי היה קשור בצורה שערורייתית כזו או אחרת לניגוד אינטרסים ולרצון לשעבד נושאים ציבוריים מובהקים לטובת הון פרטי (דה-ווס בחינוך; טום פרייס בבריאות) או מתוך רצון לפגוע ברגולציה של תחומי אחריותם לטובת ההון (ווילבור רוס במסחר; סקוט פרואיט וריק פרי באנרגיה).

הקשר בין הון ושלטון איננו חדש, כמו גם השחתת המידות של פוליטיקאים המביאים לעמדת הכח שלהם רשת עניפה של אינטרסים. החידוש בממשל טראמפ הוא הסרת המעטה הוולנטרי של הקשר הזה. יהא אשר יהא המנגון שאיפשר לרקס טילרסון לגרום לטראמפ למנות אותו, אין ספק שאפשר היה להשתמש באותו מנגנון כדי למנות אדם שאיננו כה מזוהה עם תאגיד עסקי, שבשמחה היה מקדם את האינטרסים של טילרסון: לוביסט טוב יכול היה לאתר את הפוליטיקאי או האקדמאי שיהיה נח לאקסון ולטילרסון, מבלי שטילרסון יצטרך לעמוד לשימוע בבית-הנבחרים, ומבלי שיצטרך לנטוש את עמדתו באקסון או לוותר על משכורתו ממנה. כיוצא בזה כל בכירי גולדמן-סאקס שמונו ע"י טראמפ: אפשר היה למנות אנשים שגולדמן-סאקס סומכים את ידם עליהם, מבלי שהם יהיו בעצמם אנשי גולדמן-סאקס.

בחירת נציגי ההון להשתתף בגלוי ומרצון היא החידוש, והיא הדבר המפתיע ביותר בכל הבחירות האלה. היא הסימן של העידן החדש שמבשר ממשל טראמפ, וכאן טמון זרע הפורענות של שלטונו. החומה, אם תיבנה, תהיה חלקית, לטובת צילומים בלבד, ואפשר יהיה להסיר אותה בקלות, גם כן לטובת צילום סמלי. האטת או האצת תהליכי הגירה, איסור או התרה של כניסה מארצות מסויימות – כל אלה הפיכים בנקל. שינוי מערך ביטוח הבריאות הוא דבר קשה הרבה יותר, אבל עדיין מדובר בשינוי ממוקד של חקיקה. המעבר החלק מעולם העסקים התאגידי אל תוך הממשל הציבורי הוא שינוי עומק שקשה לשים עליו את האצבע, קשה עד מאוד לשנות דרך חקיקה או מדיניות, וקשה יהיה להחזיר אחורה מרגע שנפרץ הסכר: מסיבה זו או אחרת, למרות דוגמאות מגוונת בכיוון ההפוך, זו לא הייתה הנורמה הציבורית. אבל כעת, גם לכשייבחר נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, רשת האינטרסים הכלכליים שהוא יביא אתו עשויה לבקש ייצוג בקבינט, ואין סיבה לצפות שיסרב. זהו סטנדרט חדש שמשנה את כללי המשחק לחלוטין. ההתמקדות בהבלים שיוצאים מפיו ומצוייצים מתחת ידו של טראמפ מחטיאים את הנקודה, אבל אפילו עיתונאים שעוסקים בתוכן ממשי, כמו תהליכי קבלת החלטות, שחיתות, וניגודי אינטרסים, מתייחסים אל הממשל כאל אגד פוליטיקאים רגיל, ובכך מתעלמים מהנקודה הזו. לא ניגודי האינטרסים הספציפיים מהווים את הבעייה, אלא הפיכת-הזוטא שאירעה עם הרכב הקבינט.

אחד הבודדים שהצביע על כך היה יונתן קירשנבאום ב"דבר ראשון", שכתב שעשירי המגזר הפיננסי שואפים לבטל את מוסדות המדינה הדמוקרטית באמריקה, משום שרגולציה ומדיניות מוניטרית פוגעת ברווחיהם. קירשנבאום חותם את מאמרו באופן פתוח: "קשה עדיין לשער את ההשלכות העולמיות של תהליך שכזה". קירשנבאום צודק שפנינו אל הבלתי-נודע בכל הקשור לעידן הפרקריאט הפוסט-דמוקרטי ופוסט-אנושי, אבל לאי-הוודאות הזו יש לצרף כמה ניואנסים.

ראשית, לא יהיה זה נכון לראות בממשל טראמפ את הסיבה, ובוודאי שלא את המקור, לתהליכים הללו. הגלובליזציה החלה הרבה קודם, וכפי שהערתי כבר ברשימה הקודמת בנושא, השינויים החדשים הם האצה של מגמה שכבר החלה, לפחות מימי רייגן-תאצ'ר, ושהייתה ממשיכה גם תחת קלינטון, ואפילו תחת סאנדרס. דיוני טיס"א ממשיכים להיות הדבר החשוב ביותר לכלכלה הגלובלית שכמעט איננו מדווח כלל. העובדה שהם השתהו מעט לאחר בחירת טראמפ אולי מצביעה שדווקא קלינטון סיפקה יותר ודאות להתקדמותם מאשר טראמפ, אבל נדמה שזהו עיכוב קטן בלבד. דיווח עדכני מאוסטרליה טוען שמיעוט האנשים שעוסקים בטיס"א בממשלה מלמד שלמרות הצהרות רה"מ טרנבול אין זו באמת עדיפות בעיניו. אבל זו רק אפשרות אחת מבין כמה ברירות מפחידות יותר: למשל, שיש העוסקים בהסכם במחשכים, או שהממשלה סומכת על פקידים בז'נווה מבלי לפקח בכלל על ההשלכות עבורה.

שנית, הטענה שהמדינה מפריעה לסופר-עשירים נכונה רק חלקית. העשירים לא צריכים את התביעה הכללית, למשל, שספגה מטראמפ מכה ניצחת אמש, אבל הם עדיין יזדקקו לתביעה הפרטית. עשירי התאגידים זקוקים למשטרה שתפעיל אלימות כלפי המתנגדים להם, למדיניות הגירה שתאפשר להם להעסיק עובדים בעבודת-כפיים נטולי-זכויות, ולתשתיות שישנעו עובדים, משאבים ומוצרים ממקום למקום. כל אלה מצריכים (לפחות כרגע, אני מניח שניתן להעלות על הדעת מודלים פוסט-לאומיים של צמיתות) מערך של מדינה שיפעיל את הכח שלו לטובת ההון, מבלי לדרוש מההון להשתתף בעלויות התשתיות הללו. מערך כזה צריך גם מראית של דמוקרטיה ושל חופש-בחירה. שוב, אולי מוטב להיות זהיר בניסוחים: אם אין הוא זקוק למראית כזו, הרי שלכל הפחות טוב לו יותר איתה מאשר בלעדיה. נדבך חשוב של ניתוח שלטון טראמפ יהיה, אם כן, לא רק תשומת-הלב לחלקות הממשל המסורסות, הבלתי-מאויישות, והמקוצצות, אלא גם אותם חלקים שנשמרים כבבת-עינו של הממשל, קרי של ההון.

 

תקוות האנשים הריקים – פרוטה לישיש

כמו רוחה של אתל רוזנברג, שבאה ללוות את רוי כהן בדרכו האחרונה בעולם הזה במחזה של טוני קושנר "מלאכים באמריקה", כך רוחותיהם של נרדפי מקארתי שורות היום על תקופת המעבר מעידן אובמה לעידן טראמפ. החשש המופרך מהשתלטות קומוניסטית על ארצות-הברית הוצמד לאלילות הממון הקפיטליסטית, והביא להשתלטות אפלה של כוחות הכסף על מסדרונות השלטון, כסף שבאופן אירוני או שמא מתבקש, איננו זר לאינטרסים רוסיים ואיננו חושש מהם. בראש רוסיה עומד, איש לא חזה זאת כשמקארתי החל לזמן עדים, האדם העשיר בעולם. והוא מבקש להתעשר עוד באמצעות תאגידים אמריקאים. כשרייגן, שכינה את מולדתו של פוטין ממלכת רשע, ביקר בברית-המועצות, פוטין התחזה לתייר מזדמן עם מצלמה. שלושה עשורים מאוחר יותר הוא ממליך את יורשו המתבקש של רייגן: איש תקשורת ובידור, נוח לתאגידים, מבשר רע לזכויות העובדים ולזכויות בכלל.

ghosts

כשרייגן נבחר, היה מי שנזכר ברומן הביכורים של קורט וונגוט, "הפסנתר המנגן מאליו" (Player Piano). ברומן העתידני הזה לנשיא אין סמכויות של ממש, כי הכל מנוהל על-ידי מכונות, ולתפקיד הטקסי נבחר האדם הפופולרי ביותר בארצות-הברית, שבמקרה הזה הוא אידיוט נאה ושימושי, שהגיע לתפקיד דרך פרסומו בטלוויזיה (את הקטע הרלוונטי אפשר לקרוא כאן). הרומאן התפרסם כחמש שנים לאחר שרייגן העיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית, והרבה לפני שמישהו יכול היה לדמיין שהוא, או כל שחקן הוליוודי אחר, יגיע לבית הלבן. רייגן הקדים את הכניסה שלו לבית הלבן ב-1980 בכהונה בת שמונה שנים כמושל, ובמירוץ כושל לנשיאות ב-1976. טראמפ איננו רק דוגמה הולמת יותר לחזון הבלהות של וונגוט, הוא גם הגזמה פארודית של כל מה שהיה גרוע ברייגן. העובדה שהוא איננו רואה את עצמו כקוטבי לרוסיה, אלא ינסה להיבנות ממנה, היא היפוך משמעותי שמהווה את נקמת ההיסטוריה בשם כל קרבנותיו של רייגן. ב"מלאכים באמריקה" קושנר מכנה את רייגן "הצייטגייסט של אמריקה". טראמפ, שראה ברוי כהן מדריך ומורה, ודאי ראוי לתואר.

בזמן שדברים אלה נכתבים, קשה לקבוע לא רק את מדיניותו בפועל של טראמפ, אלא אם בכלל יגיע למעמד ההשבעה בעשרים בינואר. זה אמנם נראה כמו התרחיש הסביר ביותר, אבל שום-דבר אחר לא התנהל לפי התרחיש הסביר ביותר עד כה. ביום הבחירות, כולם היו בטוחים שקלינטון תנצח. בערב אירע הבלתי-ייאמן. טראמפ זכה למרות שהפסיד במספר הקולות, בפער שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה. לאורך כל הקמפיין הוא סירב להתמרכז, דבר הדרוש לנצחון לפי המומחים, והיו די רמזים שהצביעו על כך שלא רק שהוא איננו מצפה לזכות, אלא שהוא איננו רוצה בתפקיד. התמהמהות במעבר לוושינגטון והדחתו המהירה של כריסטי מעידים על אותו דבר. הערותיו המתמרכזות בימים הראשונים שלאחר הבחירות היוו אות-ארגעה, שיש בו התבונה להיות מאוזן יותר מהרטוריקה שהביאה לבחירתו. אולם הרגיעה הזו התפוגגה עם כל הודעה על מינוי חדש. טראמפ אמנם חוזר בו מהבטחתו לייבש את הביצה הפוליטית של השדולות בבירה, אך לא נוטה למרכז כלל. המינויים שלו הם התמוהים ביותר, כנראה בהיסטוריה, ואין מקום לצפות שבית-הנבחרים יידע לרסן או לאזן את ממשלת-התה הזו.

הדגשת המעורבות של פוטין נדמית כמו נסיון של הדמוקרטים לעורר שדים ישנים, לפרוט על תעמולת השטנה אנטי-קומוניסטית שחדלה עם קריסת הגוש הקומוניסטי, ולקוות שיש מי שעוד רואים ברוסיה את השטן הגדול ויחששו מהמצב הזה. מעבר ל"פוסט-אמת" שכולם נהנים לציין עכשיו כמאפיין של רוח התקופה (זהו אבחון בעייתי ופשוט להפרכה), יש שתי סיבות מרכזיות שהטקטיקה הזו נדונה לכשלון: ראשית, משום שטראמפ באמת מגלם משהו יסודי בזהות האמריקאית, לא רק באופן הקריקטורי בו הוא מייצג את החלום האמריקאי, אלא גם משום שהבריונות שלו, הצעקנות שלו, וגלגול העיניים נוכח כל נסיון לעמת אותו עם עוולותיו הוא ייצוג מהימן של התרבות החברתית-כלכלית באמריקה, כמו גם המדיניות הבינלאומית שלה. איש לא הולך לקנות את הסיפור שהוא מריונטה אנטי-אמריקנית מהסיבה הפשוטה שהוא לוז האמריקאיות בגירסתה האפלה ביותר. אם הוא איננו הצייטגייסט, אז הוא בוודאי האיד. ונטייתו של האיד היא להתפרץ ולא לרקוד לפי תנועות מפעיליו. פוטין, אקסון, פול ריאן וכל המפלגה הרפובליקאית שמנסה לרכב על הנמר הזה, עתידים לגלות זאת בדרך המרה ביותר.

zietgeist

הסיבה השנייה שהדגשת מעורבותו של פוטין נדונה לכשלון, היא משום שגם פוטין איננו אלא חזית, המסתיר מאחוריו כוח אחר. פוטין התערב בבחירות ועשה דברים שאקסון וטילרסון לא יכלו להרשות לעצמם לעשות. הבחירות האלה, אם יוקם הממשל שטראמפ שירטט עד כה, הן הסרת המעטה הדק שמאחוריו שלטו התאגידים הגדולים בפוליטיקה האמריקאית. בלשונו של וונגוט, זו התחלת ההפרדה בין הממשל לבין הפוליטיקה. ההפרדה הזו הייתה קוסמטית בעיקר, אך כמו לכל צורה, הייתה לה השפעה כלשהי על התוכן. הצורך בפוליטיקאים מקצועיים ובכריתת בריתות בין סוכנים רבים שלכל אחד מהם יש רשת עניפה של מחוייבויות ותודות, ריסן את התביעות שבעלי ההון יכלו להשית על נציגיהם הממומנים. כך גם הצורך להעמיד פנים שאין זה כך.

קריעת המסיכה הזו מהווה צעד משמעותי במעבר לחברה פוסט-דמוקרטית, פוסט-הומאנית, ונאו-קפיטליסטית. חשוב לציין: המהלכים הללו החלו הרבה לפני מערכת הבחירות האחרונה, והיו מתרחשים בכל מקרה, גם אילו קלינטון נבחרה. מדובר בהאצה של המגמות הקיימות ובהקטנת המאמץ להסתירן, אך לא בשינוי כיוון. קלינטון הייתה נציגה של תאגידים, ולו סאנדרס נבחר הוא היה מגלה את מה שידע מראש (אני משער): שאין לו באמת הכוח הדרוש כדי לעצור תהליכים כאלה או לווסת את פעולתם של התאגידים. בליעתם של ממשלות לאומיות העומדות בדרכם של בעלי-ההון למימוש כוחם האולטימטיבי הייתה עניין של זמן. על הפרקריאט הבינלאומי כבר נתנו את הדעת הרבה לפני שנשיאותו של טראמפ נראתה כתרחיש סביר. עלייתה המחודשת של הצמיתות בגרסתה הנאו-קפיטליסטית וההגירה הסטיכית של תנועת הגלובליזציה החלו גם כן לקבל צורה בעידן אובמה, והיו ממשיכים בכך תחת קלינטון. התהליך המשמעותי ביותר המתרחש בשנים האחרונות הוא דיוני tisa בז'נווה, הרחק מעיני הציבור, כמעט ללא דיווח. הדיונים האלה היו ממשיכים תחת כל מועמד אחר.

אבל הבחירה של קלינטון הייתה מקבלת היבט סימבולי: בזמן שהיינו ממשיכים לנוע לעבר צמצום חירויות האדם העובד בכלל, גריסת מעמד הביניים יחד עם מעמד הפועלים לכדי מעמד ארעי משותף, היינו יכולים לחוש טוב עם עצמנו על קידום זכותם של הומואים או טרנסג'נדרים, על המשמעות הסמלית של בחירת אישה לתפקיד הנשיאות וכולי, ואולי על שימור מהפיכת הבריאות שהחל אובמה, על כל פגמיה. אינני מקל ראש בדבר. שוויון מגדרי הוא חשוב, והוא יהיה חשוב מאוד בעידן הפרקריאט. רק שילוב ידיים של כל הגורמים המדוכאים יוכל לחלץ את האנושות מהכיוון שהיא צועדת אליו. אבל עם זאת אני יודע מה מוגבל כוחם של סמלים. מצבם של השחורים בארצות-הברית לא השתפר פלאים בשמונה שנות כהונת אובמה. מחאת חיי השחורים, שחשפה והאירה פנים רבות של הגזענות בארה"ב, צמחה בתקופתו, מבלי שהוא יעשה, ואולי מבלי שיוכל לעשות, משהו משמעותי לטובת התנועה הזו ולצמצום הגזענות. גם לבחירה במטרידן מקצועי שגאה בחלאתיותו ובגזען שמתהדר בגזענותו יש משמעות סמלית, וזו מלמדת אותנו על ההשפעות השליליות והקשות של החיים הסמליים של התרבות. בין שני הסמלים, ודאי שהסמל החיובי הוא טוב יותר, אבל אין לבלבל את הסמל החיובי עם התקדמות מהפכנית של ממש.

הבחירה של טראמפ מבשרת את תחילתו של עידן אלים, כוחני, חסר-בושה. הכשל הלוגי שמניח שאם מישהו מכהן כמנהיג כנראה שיש בו דברים ראויים, יפעל את פעולתו גם כאן. כך אמריקאים חושבים כיום בחיוב על בוש, על רייגן, ואפילו על ניקסון, אם כי בדרגה מופחתת. כל דבר שטראמפ יעשה יהפוך לסביר. הוא ינצל את מעמדו ותפקידו להתעשרותו הפרטית, יטשטש כל גבול סביר בין עסקיו, משפחתו, והנשיאות. מזכיר המדינה שלו ישעבד את מדיניות החוץ לטובת האינטרסים הפרטיים של החברה ששלחה אותו לממשל, אקסון, וזו תשלב ידיים עם פוטין ליצירת קונגלומרט אנרגיה שכמותו טרם נראה. האקלים והטבע ייפגעו – דומני שבכך אין ספק. גם בזה מדובר בהאצת תהליכים שהיו קורים בלאו הכי, לא בשינוי כיוון רדיקלי. אין להשלות את עצמנו שקלינטון הייתה מיישמת מדיניות אגרסיבית להאטת התחממות כדור-הארץ.

החמדנות שטבועה באופיו והמצב הרעוע של עסקיו יעניקו את היתרון לכל מי שיכול להיטיב עמו. יש לשער שכאן טמון ההסבר למינוי יוצא-הדופן של טילרסון למזכיר המדינה, ולא במריונטיות פוטינית. אבל אין לזהות את הסגנון הקלפטוקרטי של טראמפ עם תאוות-הבצע התאגידית. ההבדל ביניהם משול להבדל בין רוכל בשוק לבין יזם המשיק רשת בפריסה ארצית. טראמפ יזוע וינוד לפי יתרונות מזדמנים, ויוריד את הרף לכל אמת-מידה שהייתה לגבי מהוגנות וייצוגיות של המישרה הרמה, גישה שסורקין עשה כמיטב יכולתו להטמיע בציבור האמריקאי (כמסתבר, ללא הצלחה). דרדור האיכות תהיה המורשת העקבית היחידה שלו. בכל השאר, הוא ינסה לתפוס כל יתרון מזדמן שייקרה בדרכו. העקביות תהיה נחלתם של התאגידים הבינלאומיים שיידעו לנצל את חולשת השלטון להגדלת כוחם, ולהפוך את התמוה החד-פעמי לקוריוז של קבע. הפוליטיקה האידיאולוגית שע"פ מארקס השתמשה בדמגוגיה של ערכים כדי להסוות מאבקי כוח, תהפוך לנלעגת ושולית, והפוליטיקה האמיתית של מאבקי הכוח הגלויים תהיה שיחת היום של ציניקנים, מהם מנצחים, מהם מיואשים.

נצחונו של טראמפ מהווה בעיניי גם את תבוסתו של הטיעון המנצח נגד הסורטיציה. אם הבחירות הייצוגיות אינן יכולות להבטיח מינוים של פוליטיקאים מקצועיים (וערכיים), אזי מוטב להפקיד את המינויים ביד הגורל. אולי מישהו כמו טראמפ או טילרסון יגיעו להגה השלטון, אבל סטטיסטית קשה להאמין שהם היו מגיעים ביחד, ובכל מקרה ברני סאנדרס, אליזבת וורן וכן עוד עשרות אמריקאים הגונים וטובים שאני מכיר אישית היו מקבלים הזדמנות שווה, כפי שראוי להם בדמוקרטיה אמיתית.  זכייתו של טראמפ תעלה הצעות שונות להגנה על מוסד הנשיאות מפני גחמות הבוחר, אם כי בהיעדר כוח פוליטי ליישם אותן. ארבע אפשרויות מרכזיות הן: הפופולרית ביותר היא ההצעה לביטול חבר האלקטורים, שכבר נשמעה מפי גורמים שונים. שנית, אפשר לקבוע שמועמד לנשיאות חייב להוכיח נסיון בתפקיד פוליטי קודם. יוזמה כזו תפגע בדמוקרטיה במקום לחזק אותה, אבל יש בה כדי להחליש את כוחם של התאגידים. קשה לדמיין את טראמפ מתמודד לסנאט ומשרת בו, כפי שעשתה יריבתו, מתוך מחשבה לטווח ארוך. קשה אף יותר לדמיין אותו זוכה בתפקיד כזה. שלישית, ניתן להעביר את בחירת הנשיא מהעם אל נבחריו, בדומה לתהליך התמנותו של ראש-ממשלה בארץ, למשל. שיטה כזו הייתה מאיינת את הסיכויים של מועמדים כמו סאנדרס וטראמפ גם יחד, והופכת את הבחירות האלה לתחרות בין קלינטון לקרוז. הסורטיציה היא האפשרות הרביעית. היא בעלת-הסיכויים הקטנים ביותר להתקבלות והפוטנציאל המירבי לחיזוק הדמוקרטיה כנגד אויביה מבית. כדאי לזכור אותה ולהזכיר אותה בשנים הקרובות שעוד יבואו. עוד נזדקק לה עם בוא המהפיכה.

אני מבקש לסיים בשלושה ציטוטים מעוררי השראה לקראת הזמנים הקשים שעוד יבואו, מפי אמריקאיים מובהקים כל-כך ושונים כל-כך: וולט וויטמן, מרדכי קפלן, וקורנל ווסט.  וויטמן ששר על הדמוקרטיה, שעבורה הוא ייטע רֵעוּת עבותה כמו עצים, וייסד ערים שאין להפרידן; קפלן שבטון אסכטולוגי בלתי-אופייני גורס שלרוע האנושי ניתן שלטון רק על-מנת שיביא על עצמו את מפלתו; ולבסוף ווסט ששואב השראה פוליטית מבקט כדי לא לפחד מן הכשלון, ברוח המזכירה את דברי ר' טרפון. גם אם לא נצליח, מוטלת עלינו החובה לנסות, ושהכשלון יהיה פחות נורא בפעם הבאה.

prophets