כשישאלו אותי איפה הייתי

כשישאלו אותי איפה הייתי ביום הבחירות ההיסטורי של 2008, בו נבחר לראשונה אדם שחור לנשיא ארצות הברית, אזכור בדיוק: נסעתי בבוקר לניו-ברנזוויק, לשמוע הרצאה באוניברסיטת ראטגרס על פעילות אנושית ולא-אנושית בספרות אפוקליפטית.

אחרי ההרצאה, שהייתה מעניינת מאוד גם אם לא הסכמתי עם הרבה מהנאמר בה, מצאתי מסעדה טורקית לארוחת צהריים. התאים לי מאוד לאכול צהריים במסעדה טורקית באותו יום. בתפריט היה חומוס עם פיתות, עלי גפן ממולאים, מרק עדשים. מנות שגורמות לי להרגיש בבית.

הזמנתי לחמג'ון כמנה ראשונה, ואדאנה קבאב למנה עיקרית. בעודי מחכה לאוכל, המשכתי לקרוא את בית מטבחיים חמש של קורט וונגוט. המסעדה לא הייתה גדולה במיוחד ולא קטנה במיוחד. היו בה שמונה או עשרה שולחנות, וכל השולחנות מסביבי היו מלאים. היו הרבה אנשים טורקים, ומישהי שחורה עם לבוש מוסלמי שבאה עם חברה שלה, אמריקאית בלונדינית, שלא הסתירה את חוסר-ההנאה שלה.

המנה הגיעה. בנגיסה הראשונה חשבתי על זה שאני לא יודע איך אומרים "בלי חריף" – לא באנגלית ולא בטורקית. נקוו לי דמעות בעיניים.

חשבתי על בילי פילגרים, מהספר של וונגוט, שבוכה בהיחבא מבלי שאיש יודע. וחשבתי על זה שאני לא שייך בשום מקום. במסעדה שממול, שמגישה המבורגרים וסלט קליפות תפוחי אדמה, לא מצאתי את עצמי. הרי בגלל זה נכנסתי לכאן: כדי להרגיש בית. אבל בין המוסלמים והטורקים שמסביב אני לא מרגיש בית. אני כמעט חש צורך להסתיר שאני יודע להגות נכון את שמות המנות. לידי כך הגיעה גרוטסקת ההגירה שלי, שאפילו במסעדה מזרח-תיכונית עם חומוס ועלי-גפן אני לא מרגיש בבית.

פתאום חשבתי שאני מבין גם למה יוסף בכה כל-כך הרבה. הוא פשוט חש געגועים, זרות מתמדת. או שמא בשל דמות אב שברחה לו מוקדם מדי. ותהיתי אם אובמה מרגיש בבית – למרות שכל כך ברור שכן – ואיך הוא ירגיש בבית שנקרא הבית הלבן.

נזכרתי איך בחמישי בנובמבר 1995 תפסתי טרמפים לפנות בוקר על כביש החוף, עם חולצה כחולה ודמעות. אחר כך עזבתי את המסעדה, ועליתי על רכבת חזרה הביתה, לפרינסטון.

סאטמר בין ציון לאמריקה

כשהתפרסמה במוסף הארץ ב-25 ביולי כתבה על מישהי חרדית שברחה מהקהילה שלה ("אישה בורחת משטעטל"), לא טרחתי לקרוא אותה. כתבות מעין אלה מתאפיינות במציצנות ובצדקנות והחלטתי לוותר הפעם. כדי שלא לחטוא בצדקנות בעצמי, אציין שקראתי כתבות מעין אלה, ושבהחלט יש חשיבות כלשהי במידע על אופן החיים בקהילה חרדית זו או אחרת. אך אינני מרגיש צורך לגמוע כל פרט ופרט, כמי שאוסף חומר תעמולה ונשק כנגד יריביו. מוטב להדגיש: הויכוח עם הציבור החרדי הוא בעיקרו ויכוח על המרחב הציבורי, ולא ויכוח על סגנון חייהם. אמנם אני מתנגד לסגנון חייהם, והא ראייה, שבחרתי בסגנון חיים אחר. אך זכותם לקיים את סגנון חייהם שמורה להם, כל עוד זה אינו מתנגש עם חוקי המדינה בה הם חיים.

מיד אספר מדוע החלטתי בכל זאת לחזור ולקרוא את הכתבה השבוע, אך קודם אומר שהופתעתי לגלות שהכתבה אינה מקוונת, ואינני יודע אם זו לא עלתה כלל או שמא הורדה מסיבה עלומה. למזלי, את הגירסה המקורית שהתפרסמה ב"ניו יורק מגזין", אפשר למצוא ברשת ("Escape from the Holy Shtetl").

הקהילה שממנה ברחה אותה גיטי גרונוואלד, קריית יואל, עמדה במוקד אחד הדיונים בסמינר שהשתתפתי בו בשבוע שעבר על יהדות ופוליטיקה. הקהילה הובאה כמקרה מבחן של קהילה יהודית עצמאית בארצות הברית, והעלתה שאלות הקשורות לעצמאות ופלורליזם, התבדלות והתבוללות, דת ומדינה.

קריית יואל הוקמה על שטח שנקנה באופן פרטי, במטרה לענות על מצוקת דיור של קהילת סאטמר בוויליאמסבורג (בברוקלין) מזה, ולאפשר הסתגרות מפני העולם החיצון מזה. מתוך עשרים-אלף תושביה, כתשעים ושמונה אחוזים אינם דוברים אנגלית בבית, ואחוז דומה לזה נעדר השכלה גבוהה. מיותר לציין ששני הנתונים הללו הם יוצאי-דופן בקרב יהודי ארצות-הברית.

על פי מה שנאמר בכנס, בקריית יואל מתקיימת הפרדה בין נשים לגברים ברחוב (מדרכה אחת לגברים, מדרכה שנייה לנשים) ובאוטובוס שנוסע בין קריית יואל לברוקלין פרוש וילון לאורכו, כמחיצה המבדילה בין גברים לנשים (תמונה של האוטובוס מופיעה בכתבה). אני מניח שהאוטובוס מופעל באופן פרטי, כיוון שקשה לי להאמין שאוטובוס ציבורי בארצות הברית יכול כיום לקיים סגרגציה מכל סוג שהוא (באופן רשמי, על כל פנים).

המקרה של קריית יואל מהווה אתגר מהותי לטענות שלי בדבר השפעת יחסי חרדים-חילוניים ויחסי דת ומדינה בישראל על דרישות קהילות חרדיות (ויהודים באופן כללי) בחו"ל. המקרה הקיצוני ביותר הייתה דרישתה של הקהילה האורתודוכסית בגרמניה שלא להיות מיוצגת יחד עם הקהילה הרפורמית. אם אינני טועה, הרב האורתודוכסי שהעלה דרישה זו הגיע מישראל, ודוגמה זו ממחישה את הטענה שלי. מובן שגם ללא קשר להשפעה על יהדות הגולה, בכל מקרה ניתן לראות בהשפעה שלילית של מדינת ישראל על האוכלוסייה הדתית, התאולוגיה שלה, והדרישות המועלות כלפי המרחב הציבורי.

שני הדוברים בסמינר שהציגו את קריית יואל כמקרה מבחן (דייויד מאיירס ונעמי סטולצנברג מקליפורניה), ניתחו את ההתפתחות שלה כתולדה של השיח המשפטי והתרבותי של ארצות-הברית האזרחית –  ולא פחות מכך, של יחסי ארצות הברית האזרחית עם קהילותיה הנוצריות השונות. זהו שיח של חברה רב-תרבותית שאיננה מעודדת היטמעות, אלא מאפשרת (ואולי מעודדת) התבדלות. אחד המשתתפים בכנס סיכם זאת במשפט שהוא שמע בשיעור אזרחות לפיו ארצות-הברית הייתה פעם כור היתוך, וכיום היא סלט (tossed salad). במילים אחרות, ייתכן שהמרכיב החשוב בהבנת התופעה איננו השפעת מדינת ישראל (ויחסי דת ומדינה המתקיימים בה) על קהילות הגולה, אלא תהליכים חברתיים במדינות הגולה עצמן.

יתר על-כן, תביעותיה של קהילת סאטמר על המרחב הציבורי (למשל, הפרדה בין נשים לגברים ברחובותיהם) נראות כהשפעה קלאסית של קהילה חרדית ישראלית על קהילה חרדית גלותית. אך לאור עמדתה האנטי-ציונית ההיסטורית והעכשווית של קהילת סאטמר, מוזר לטעון שהיא מושפעת ממה שקורה בישראל. לכאורה, היא איננה מתפקדת כפי שמתפקדים גורמים חרדים אחרים בחברה הישראלית (פקידי הרבנות, אגו"י, חב"ד, ש"ס).

עם זאת, הרהרתי בשמה. המילה "קרייה" היא כמובן מילה תנ"כית, ואנשי סאטמר אינם צריכים את מדינת ישראל כדי להשתמש בה. אך אינני זוכר קרייה הקרויה על שם מישהו לפני המאה ה-20. הכינוי "קריית חנה דוד" לירושלים הוא הדבר הכי קרוב לכך, ונראה לי שאין צורך להסביר את ההבדל הלשוני, התחבירי והמהותי בין "קריית חנה דוד" ל"קריית יואל" או "קריית חיים". לטענה זו אני מוסיף את רכישת מתחם קולנוע אדיסון בידי קהילת סאטמר בישראל –  רכישה שנעשתה מתוך מודעות לסמליות המקום ולמאבקים עליו – וכבר נראה שלמרות האנטי-ציונות של סאטמר, גם קהילה זו משחקת תפקיד במאבק התרבותי בין דתיים לחילונים בירושלים בפרט ובישראל בכלל. אם פלג של הקהילה משתתף במשחק זה בישראל, מן הסתם שיש בהישגים שלו כדי להשליך על הפלג הצפון-אמריקאי, כפי שלכלל הציבור החרדי בישראל יש השפעה על התנהגות הציבור החרדי בחו"ל. נכונותה של סאטמר להשתתף במשחק הזה, מול גורם שהיא איננה מכירה בו, היא בסך-הכל סתירה נוספת מתוך שרשרת ארוכה של סתירות לוגיות שמקופלים בכל אורח-חייה.

אין בכך כדי לפגוע בטענה ששמעתי מפי פרופ' מאיירס ופרופ' סטולצנברג בסמינר. להיפך: הטענה שלהם מאירה גורם חשוב שלא הבאתי בחשבון במסגרת הדיונים הקודמים. השפעות מלחמת התרבות הישראלית על יהדות הגולה שרירות וקיימות, אך זו מתפקדת בתוך מציאות מורכבת והקהילה החיצונית הסובבת אותה ותגובותיה ודאי נוטלות חלק בעיצוב המציאות.

עוד על יהדות וישראליות

בסמינר שאני משתתף בו על יהדות ופוליטיקה, פתחנו בקריאת קטעים מספרו של דויד נובק, מרצה באוניברסיטת טורונטו, The Jewish Social Contract.

התקשיתי להרגיש שהספר מדבר אליי, כיוון שנדמה שאחת מהנחות היסוד שלו, היא שתורת משה אמת. אם דוחים את ההנחה המוקדמת שתורת משה אמת, רוב הדיון של הספר הופך עקר; לעומת זאת, אם מקבלים שתורת משה אמת כהנחה מוקדמת, רוב הטענות שיש לי לטעון בטלות ומבוטלות. עדיין, הספר עצמו והגותו של נובק מרתקים. הוא יוצר שילוב בין יהדות, דמוקרטיה וחברה רב-תרבותית שספק אם יש דומה לו בקרב הציונים הדתיים בישראל. בארץ, דמוקרטיה ויהדות נתפסות כשני הפכים שהצורך הפוליטי להכפיף אותם יחד מתקיים תחת מתח מתמיד ביניהם.

ליברלים מדברים על היהדות כאיום הדוחק את מקומה של הדמוקרטיה בישראל, בעוד שאנשי דת או מסורת מדברים על הדמוקרטיה כרע הכרחי שפוגע ביהדותה של המדינה. קשה לדמיין מישהו מעלה טענות כגון אלה:

"…על יהודים בראש ובראשונה להגות בתיאוריה דמוקרטית בעצמם עבור עצמם, ובייחוד תיאוריה של אמנה חברתית דמוקרטית, ככל שתיאוריה של אמנה חברתית נראית כהסבר הטוב ביותר של סדר דמוקרטי המושתת על זכויות. רק בדרך זו יכולים יהודים להיות שותפים בלב שלם לסדר חברתי המושתת על דמוקרטיה…       

 …האמנה החברתית היא יותר ממבנה היפותטי של כמה פילוסופים. היא מאופיינת על-ידי אירועים ממשיים כגון הצבעה בבחירות על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה דורשת בהכרח הצבעה עבור מועמדים יהודיים), והעלאת מדיניות ציבורית על-פי קריטריונים יהודיים (שאינה בהכרח קשורה תמיד לנושאים בעלי אינטרס יהודי מיוחד)…

…יש להבין ספר זה כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה תיאולוגית דוחים את הדמוקרטיה בשל תפיסתם את היהדות. בנוסף, יש להבין אותו כפולמוס משתמע כנגד אלו שמבחינה פילוסופית דוחים את היהדות בשל תפיסתם את הדמוקרטיה…"

(מתוך ההקדמה לספר, עמ' 4).

כך שגם אם אני אינני רואה בעצמי קהל-היעד של הספר, וגם אם אני אינני יכול לקבל הרבה מהטענות של הספר, אני חושב שהיה מעניין לראות מנהיגים מקרב הציונות הדתית מתעמתים עם הרעיונות המופיעים בספר הזה, ומתייחסים לרלוונטיות וליישומיות שלהם במסגרת מדינת ישראל.

בשיחה עם פרופ' נובק עלו לי מחשבות נוספות, לאו דווקא בתגובה לדברים שהוא אמר, אלא חלקם באסוסיאציות חופשיות שעלו במהלך הדיון:

על נקודת המפגש של יהושע עם גוש אמונים. כידוע, א.ב. יהושע מקדם מזה זמן את הרעיון שניתן להיות יהודי רק בישראל (הערות קודמות שלי בנושא). הדבר הזה דומה דמיון מפתיע למי שיהושע תופס כאופוזיציה חריפה עבורו, אנשי גוש אמונים. נובק דיבר על השאלה בדבר מצוות יישוב הארץ – האם מדובר במצוות עשה לדורות –  כלומר, מצווה שדורשת מכל דור ודור לקיים אותה, או שמא מדובר במצווה לשעה – לאותו דור שבו היא ניתנה. הוא תיאר את העמדות השונות של הרמב"ם ורש"י מזה, ושל הרמב"ן מזה. הוא ציין שכיהודי דתי שחי בגולה, מן הסתם שהוא איננו רואה בזה מצוות עשה לדורות –  כלומר, הוא איננו רואה בישיבתו בגולה עבירה הלכתית. בעיניי, מעניין להבחין שיהושע, שאיננו הלכתי בכלל, קרוב בעניין זה לגוש אמונים יותר מלנובק, שכן גוש אמונים רואים בישיבה בארץ תנאי לקיום חיי הלכה.

בין ישראליות ליהדות. ההבדל, כמובן, נעוץ בשאלת הקיום של היהדות: מה קובע קיום חיים יהודיים? בשאלה זו ניתן למצוא יותר קירבה בין נובק לגוש אמונים, שכן שניהם יקבלו את ההנחה שחיים יהודיים יכולים להתקיים רק במסגרת הלכתית.

אני, לעומת זאת, אהיה בעניין זה קרוב יותר ליהושע, ואראה אפשרות בקיום יהודי שמושתת על תרבות ולאום. עם זאת, בקריאת דבריו של נובק נתחוור לי (שוב) שלאופציה שאני מציע אין תוחלת. ודאי שלא תוחלת לדורות. הקיום היהודי שלי כיהודי תרבותי או לאומי, נובע מנקודות משיקות עם היהדות כדת. המרכיבים התרבותיים של היהדות שלי משוקעים בטקסטים, ריטואלים ולוח שנה שחלק ניכר מהם הופך חסר משמעות ללא המסגרת הדתית-פולחנית-הלכתית.

במילים אחרות, לאחר שהסרתי מעליי עול מצוות, אני עדיין נותר עם שכבה סובסטנטיבית של יהדות תרבותית, אך אין לי כלי להנחיל אותה ללא הדת. אין לי מה להציע כחוויה יהודית לדור שיבוא אחריי.

עבור נובק, המצב הזה איננו בעייתי, כיוון שהכלי שלו היה ונשאר המסגרת ההלכתית של היהדות. יהושע פותר את הבעייה הזו במסגרת לאומית-תרבותית-גיאופוליטית. ניתן להנחיל חיי תרבות יהודיים על-ידי השפה העברית, הגיאוגרפיה הישראלית, צריכה ויצירה של תרבות עברית. זו אמנם אופציה, אך היא איננה שלמה. הבעייה המהותית במודל של יהושע היא שהוא בעצם מייתר את היהדות כקטגוריה. אם להיות יהודי איננו כרוך בקיום מצוות, ועיקר משמעותו הוא לאומי-תרבותי (ומן הלאום נגזרת עבורו גם הלוקאליות או הטריטוריאליות), הרי שאינני רואה דרך להבחין בין ישראליות ליהדות. אם אין דרך להבחין ביניהם, מן הסתם אין צורך בשתי הקטגוריות – למעט לשימושם של היסטוריונים, למשל כדי להבחין בין היהודים שמתוכם צמחו הישראלים. באופן זה, משתמשים גם בקטגוריית "גאלים" או "קלטים" אך אלה אינן קטגוריות שימושיות לתיאור ההווה, וכזא תתהיה גם היהדות בשיטתו של יהושע.


להביע דיעה על ישראל.
נובק היה זהיר כשהתבטא ביחס לישראל, ובספרו היה זהיר בעניין זה עוד יותר. אם אני מדגיש את העניין בדבריי, הרי שזה מתוך עולמי הצר ומתוך הדברים שמשכו את ליבי בשיחתו, ואין בזה כדי לשקף את הדגשים שלו.

הוא התוודה שהקושי הוא בכך שהוא איננו חי בישראל. אם הוא כיהודי בוחר לגור בגולה, ואיננו מתמודד עם קשיי הקיום הישראליים, איזו זכות יש לו להביע דיעה על ישראל ועל אופן ההתנהלות הראוי לה?

זוהי טענה שנשמעת תדיר, ובוודאי חשבתי אותה או השמעתי אותה בעצמי כשהדבר היה נוח לי בדיונים פוליטיים שונים. מעבר לכך, בכמה הזדמנויות טענו נגדי קוראים שונים בקפה שאין לי זכות להביע דיעה כלשהי בגלל שאני נמצא כרגע בארצות הברית.

למען האמת, ככל שאני נמצא יותר זמן מחוץ לארץ, הטענה הזו נשמעת מגוחכת יותר בעיניי. עם טענות, הרי, יש להתמודד לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. אם מישהו שאיננו ישראלי מציע הצעה ראויה, מדוע לא להישמע לו רק מפני שהוא איננו חי בישראל?

יתר על כן, המאזין לטענות השתקה מעין אלו עשוי לקבל את הרושם שבישראל מדברים רק על ישראל. הרושם שלי שונה לחלוטין: ישנו בישראל דיון ציבורי ער לגבי המועמד הראוי בבחירות לנשיאות ארצות הברית; דיון כזה היה גם במהלך הבחירות בצרפת; סינולוגים דנים באקדמיה על מה שראוי לסין וכן הלאה. מדוע לא יוכל אקדמאי צפון-אמריקאי להביע דיעה על המתרחש בישראל?

זוהי אפולוגטיקה רגשית שכמי שנולד לישראל אינני מרגיש מחוייב לה. אם ריחוקו של אדם מונע ממנו להכיר את המצב לאשורו, ודאי שיש להעיר על כך ולהאיר את עיניו. אם אדם בוחר לעסוק בבעיותיה של ישראל או מדינה זרה אחרת יותר מבעיותיו של מדינתו שלו, אני חושב שיש בכך טעם לפגם וכבר הערתי על כך. אך אין בסייגים אלה כדי לפגום בזכותו של כל אדם לגבש עמדה ביחס למדינה שהוא איננו בוחר לגור בה, ויהודי הגולה ויחסם לישראל איננו מקרה יוצא-דופן בהקשר זה.

חרדים בחו"ל (2)


בקשר לרשימתי על
חרדים בחו"ל נשאלתי כמה שאלות הבהרה. הדבר המצער ביותר שנשאלתי, ושלכן חשוב לי להדגיש אותו עתה, הוא שמטרת הרשימה איננה התבוננות מדעית או דיווח עיתונאי יבש על ההבדלים בין החרדים בחו"ל לחרדים בארץ. לרשימה יש מטרה פוליטית ברורה, ומוטב שאכריז עליה במפורש: החרדים טוענים שכל כפייה שלהם, כל התפרעות שלהם וכן הלאה נעשים בשם שמיים. אבל חוק אלוהי איננו יכול להשתנות. אם חרדי מוכרח, על-פי מצוות התורה, לצווח בזמן טיסה בגלל שמקרינים סרט, הרי שהוא מוכרח לעשות זאת גם בטיסת סוויס או בריטיש, ולא רק באל-על. אם חרדי איננו יכול לקנות בחנות שפתוחה בשבת, הרי שהוא גם איננו יכול לקנות מחנות שפתוחה בשבת בחו"ל.

יש מי שאומר שהסיבה היא כיוון שלגויים מותר לעבוד בשבת. החרדים יטענו, כביכול, שהם אינם יכולים לתמוך בחילול שבת של יהודים. יפה. האם אתם חושבים שלפני שחרדים נכנסים למייסיז הם בודקים אם כל העובדים שלהם גויים? אולי הם מוודאים מה אחוז הבעלות היהודי של החנות, כפי שביררו את אחזקותיו השונות של דודי ויסמן לצורך החרם? לא ולא. החרדים אינם מרבים לשאול שאלות בחו"ל, ועוד פחות מזה עוסקים בחרמות.

כמו-כן, נשאלתי אם הסיבה להבדל בין חרדים בחו"ל לחרדים בישראל היא פוליטית, דתית או תרבותית? וכאן יש להשיב שגורמים אלו לעולם אינם נפרדים כפי שיש המשערים. עבור אדם שפועל בספירה דתית, הפוליטיקה והתרבות מעוצבות על-ידי הדת, וביחסי-גומלין הדת משתנה ומתעצבת על-פי הפוליטיקה והתרבות של החברה בה הוא חי. בניגוד לטענות הדתיים, הדת איננה אמת נצחית שאינה משתנה. הדת מתעצבת מחדש וממציאה את עצמה מחדש בכל דור, עונה על צרכים חדשים שעולים, עונה על צרכים ישנים בצורות חדשות, וייתכן שאף יוצרת צרכים.

מטרת ההערות שלי על חרדים בחו"ל, אם כן, היא כפולה: אחת, להסיר את מעטה השקרים שישראלים רבים מאמינים להם, לגבי חוסר יכולתה של החברה החרדית להתפשר בשל אמונתה. התבוננות אל המציאות תוכיח שהשאלה איננה לגבי יכולתה של החברה החרדית להתפשר ולחיות מתוך קבלת דרכי האחר, אלא לגבי רצונה.

וזו הנקודה השנייה: רצונה של החברה החרדית להתפשר ולחיות בדו-קיום של כבוד הדדי עם הרוב החילוני נחלש בשל נסיבות פוליטיות. התבוננות במציאות ההיסטורית והאקטואלית מראה בבירור שריבונות יהודית הרעה עם היהדות הדתית, בכך שהיא איפשרה לתופעות שונות שלעולם לא היו מבשילות בחברה לא-יהודית, לצמוח. המאבק על הגיור, שריפת הספרים, אי-כבוד מופגן לסמלי המדינה, חסימת כבישים מרכזיים, זלזול בסמכות בית המשפט ועוד היד נטויה. אלה הן תופעות שמוגבלות אך ורק לחברה החרדית בישראל.

למרבה הצער, גם בתחום שלילי זה נפתח ענף ייצוא. קהילות אורתודוקסיות בחו"ל מביאות או מקבלות רבנים חרדיים להנהגת הקהילה (טרם הוברר לי מי יוזם התהליך), ואלה מביאים עימם את התרבות הפוליטית הקלוקלת שפיתחו בישראל. בגרמניה ניסו לדחוק את רגלי הרפורמים, וכמובן שהתפלאו לגלות עד כמה הממשלה הגרמנית אינה מוכנה להשתתף במשחק שלהם. הרבנים אינם רגילים שלא לקבל יד חופשית להתעללות ברפורמים ולהצרת צעדיהם. באמסטרדם החליטו שצריך לעשות "עירוב" משופר. שנים שיהודי אמסטרדם מסתדרים עם העירוב שלהם, אבל רבנים ישראליים רגילים שהשלטון המוניציפלי שותף לגחמותיהם. הכותרת המבודחת של "הארץ" ("לך תסביר לראש העיר למה הרבנים צריכים לחסום את כבישי אמסטרדם") מעידה שבארץ טרם עמדו על הסיר המבעבע הזה. אבל אל דאגה. ככל שישראל תמשיך לייצא רבנים שרכשו את נימוסיהם בהפגנות בירושלים, כך המצב יחמיר ויוליד איתו בעיות ומעקשים חדשים, שעם מעט הכוונה ניתן היה לגדוע באיבם.

שהוא אדם ובן אדם

אמרתי שאין לי דברים מיוחדים להוסיף ביום השואה הזה. אמרתי שאני לא מרגיש את זה בניכר, כשאף אחד לא מציין את היום מסביבי.

ופתאום, באמצע שיעור על עקידת יצחק בפרשנות יהודית ונוצרית קדומה, זה עולה בלי שום הכנה. האם הייתי עושה את הקשר לשואה אלמלא היה יום השואה כשקראתי את הטקסט? אינני יודע. אבל היה משהו מרטיט, משהו מזעזע בקריאת המדרש הזה בהקשרו:

והב"ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו.

ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה". ואמרו מלאכי השרת לפני הב"ה: רבון כל העולמים, נקראת רחום וחנון, מי שרחמיו על מעשיו. רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה. אדם ובהמה תושיע ה', שנאמר: "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'".

(פרקי רבי אליעזר, ל)   

אדם ובן אדם נעקד לפניך כבהמה. והתקשיתי להמשיך את השיעור כהרגלו. התלבטתי אם לומר משהו על יום השואה, אם לאו. האם הקישור מועיל לשיעור, מסייע להבנת חומר הלימוד? האם אני פשוט אדגיש את הזרות שלי, את הישראליות שלי, בקישור הזה (ואפילו בקרב חבורת לומדים שרובה המכריע יהודים)? מובן שלא אמרתי בסוף.

והשיעור ממשיך כרגיל: בגלל טעות טכנית, נשמט צילום של אחד הדפים שעבדנו איתו, ותלמידה שלחה את החלק החסר. אבל החלק שהיא שלחה היה מבוסס על כתב-יד אחר, וכך הזדמן לנו לעסוק בביקורת נוסח. לרוב, למרות שאנחנו יודעים שיש שינויי נוסח, אנו מתעלמים מהם בשיעור, בגלל קוצר היריעה. נוח לקרוא כתב-יד אחד ולהניח שזהו הטקסט. אם יש בו בעיות או חספוסים, לנסות להבין אותם על בסיס הטקסט. ופתאום, מישהו מקריא בכיתה, ולמישהו אחר כתוב נוסח אחר. זה הנוסח השני שעבדנו איתו:

והקב"ה היה יושב ורואה לאב שעוקד ולבן שהיה  נעקד בכל לב. ושלח ידו ליטול את המאכלת ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון". אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם, נקראת רחום וחנון, שרחמיך על כל מעשיך. רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה. אדם ובהמה תושיע ה', שנאמר: "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'".

הנוסח הראשון שהבאתי הוא מתוך פרוייקט השו"ת של בר-אילן, ע"פ מהדורת מ' היגר (ניו יורק: חורב, תש"ד, תש"ו, תש"ח), והנוסח השני על-פי דפוס שיצא בוורשה בשנת תרי"ב (1852). בשני המקרים אני לא יודע על איזה כתבי יד הם מסתמכים.

ומבלי קשר להיסטוריה שלהם – מתוך התבוננות פנימית בהם, האם ניתן לומר מה עדיף? הנוסח של דפוס וורשה יוצר מבע דרמטי חזק יותר, כאשר הוא מדגיש את המלאכים בוכים בדיוק כשאברהם שולח את ידו אל המאכלת. העובדה שהוא טורח לצטט את כל הפסוק מישעיה, גם היא מוסיפה לאפקט הזה, אם כי ברור שגם הנוסח השני מתכוון שהקורא יידע וידמיין את הפסוק במלואו, גם אם לא צוטט כולו. האם השינויים האלה הם הוספה או השמטה? מכוונת או מקרית? שאלות כאלה ואחרות שאלנו על כל משפט, כאשר ביקורת הנוסח מסיעת לנו לבאר את הכתוב, והדיון בהבדלים מאיר את המסר הכללי של המדרש.

הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן: (ישעיה ל"ג 7)

צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יהוה (תהלים ל"ו 7)

אגב,

דַּוְקָא הַבֹּקֶר אֲנִי כּוֹעֵס פָּחוֹת עַל בַּר-קַמְצָא

וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב רָחוֹק מִיְּרוּשָׁלַיִם

בְּחֶבְרַת בְּדֵלִים, שָׁם אַחַת בְּמִקְרֶה שְׁאֲלַתְנִי

אִם אֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְשֵׁם הַמּוֹלֶדֶת הַמֻּזְכָּר חֻלִּין

מַצְמִית לַכִּסֵּא כְּמִכְוַת-בָּשָׁר.

-                    
אַךְ אֵינֶנִּי נִשְׁאָר בְּכִסְאִי,

כִּי חִיּוּךְ סוֹבֵב בְּכַחַשׁ, כְּמוֹ טַחֲנַת-רוּחַ,

מוֹרֶה לִי אֶת דֶּלֶת הַיְּצִיאָה

– וְלֹא מִחוּ בּוֹ –

עַל עִנְיָן פָּעוּט בְּיוֹתֵר

מִלָּה אַחַת, הֲבָרָה,

שְׁתֵּי אוֹתִּיוֹת.

-                       

(מתוך "מלון אורחים – מבחר שירי גלות מאת אריה עמיחי", פרוייקט בהכנה, הוצאה עצמית)

זה היה ביתי

האוניברסיטה נתנה לנו מגורים בפרוייקט שלה, במחיר מסובסד. קבוצת בקתות בסגנון שמזכיר מחנה קיץ או קיבוץ (תלוי בהקשר התרבותי שבאים ממנו). עם מידת-מה של סלחנות ומנת-יתר של נוסטלגיה שלא במקומה יש גם מי שזה יזכיר לו את צריפין. הקשרים תרבותיים, כאמור. הבית קטן, המחיר אפשרי, ובינתיים – בטיולים בעיירה השקטה של פרינסטון העיניים משתאות אחר הבתים השכנים שלנו. בתים גדולים, אחוזתיים; בתי-עץ של שכונה אמריקאית טיפוסית, בנויים בצפיפות שלא לצורך; בתים נסיוניים.

בית אחד צד את עינינו. העיצוב שלו היה מאוד פשוט, שקט. לא מפואר, לא מוזר. גם המדשאה שבחזית הייתה נעימה לעין. לא מוזנחת כמו בבתים אחרים, לא מושקעת יותר מדי. משהו שאדם יכול לתחזק בעצמו ללא גנן מקצועי. דרך החלון הבחנו שבסלון יש ספריית עץ יפה מאוד. בסיור שבו צילמנו את השלכת המרהיבה של פרינסטון צילמנו גם את הבית שלנו, אבל דווקא התמונה הזו יצאה מטושטשת:

House in Princeton

 

אחרי כמה חודשים, שמנו לב שיש עליו שלט למכירה. מתוך סקרנות גרידא, הלכנו לאתר התיווך, וראינו שם תמונות מבפנים. עם ספריית העץ, עם חדרי שינה יפים, מטבח שימושי ונוח. הכל מעוצב בטוב טעם. המחיר – חצי מיליון דולר. עשר דקות הליכה מהמחלקה שלי, עם מדשאה יפה, בדיוק כמו שהייתי רוצה. בקיצור, המחיר סביר ביותר, אין אפילו צורך במשא ומתן. כמו שהוא, במחיר שמבקשים – אני אקח אותו. אפשר לחתום על חוזה ולסגור עניין עוד השבוע. רק שהסכום הוא לא בהישג יד. מי יודע מתי יהיה, אם יהיה. אז הבית נשאר כבית חלומות, עם ההגדרה הכי מדוייקת והכי מציאותית של חלום שיש. כל פעם שאנחנו עוברים על פניו, אנחנו אומרים לו שלום. צוחקים: "זה הבית שלנו," "כן, בוא ניכנס", "צריך להשקות את הדשא". בינתיים גם הוסר שלט המכירה.

היום, בדרך לקניות, הוא לא היה שם. בור עמוק באדמה הזכיר שאכן כאן הוא היה, לא מזמן, ושירותים כימיים שהוצבו עבור עובד הדחפור שמוטט אותו היו הדבר היחיד שעמד על תילו במדשאה. הרסו לנו את בית החלומות.

הכל זה עניין של תזמון, וצריך לדעת לנצל הזדמנות קנייה טובה כשרואים אותה (אם יהיה לי כח אני אצלם מחר את הבור).

מגדל בבל

בסוף סיפור המבול, מעט לפני שה' נגלה אל אברם, ישנו סיפור קצר, בן תשעה פסוקים בסך-הכל, על מגדל בבל:

"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:"

זה מאוד תמוה: האמנם ייתכן שהאל פוחד מבני-האדם?! מה פירוש "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות"? מדוע האל חושש? ממה יש לו לחשוש? הרי הוא האל הכל-יכול, ובוודאי שמה שלא ייבצר מהם בוודאי לא יוכל לפגוע בו…

נראה לי נכון לחפש את הפתרון בכוונה של בני האדם: הם בונים את המגדל הזה "פן נפוץ על כל הארץ". כלומר, זוהי עשייה מתוך פחד. "בין שאר מידותיו הרעות של האדם אחת החשובות מכול היא הפחדנות", כמו שכתב בולגקוב, והאל, כמובן, יודע זאת. אותו פחד שיצר את מירוץ החימוש והגִּירעוּן המטופש בתקופת המלחמה הקרה. אותו פחד הדדי שהוביל לכל-כך הרבה מן המלחמות. אותו פחד מפני השינוי, ומפני הלא-ידוע, שמשמש מזון בריא לכל אסכולה שמרנית שמונעת קידמה והתפתחות מחשבתית לאורך ההיסטוריה. בוודאי אם נחבר פחד זה ליכולת טכנולוגית, כפי שיש בפרק (מגדל אשר ראשו בשמים), הרי שיש לנו מתכון בטוח להרס עצמי.

אז האל יורד למטה, ובולל שפתם לא מתוך רוע, ולא מתוך רצון להשתעשע בבדיחות של קומדיות מצבים, אלא מתוך רצון ליצור, להיטיב. הפנייה אל "אנחנו" עלומים שהאל משתמש בה מזכירה את פנייתו האנונימית בבריאת האדם בבראשית א' 26. אמנם, השימוש בלשון "הבה", עשוי גם להזכיר את "הבה נתחכמה" שבספר שמות א' 10, אך כפי שאמרתי, אין כאן תככנות של מלכים. זוהי בריאה חדשה. בבראשית א' נאמר "נעשה אדם", והוא ברא אותו מן האדמה; כאן נאמר "הבה נרדה שם ונבלה שפתם", והוא יוצר את התרבות האנושית.

" וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: "

ריבוי השפות, הפילוסופיות השונות, הצבעים, המאכלים, הבגדים, הטכסים – כל הגיוון והססגוניות שבעולמנו מתחיל כאן: בהחלטה של האל לא לאפשר לכולם להיות ביחד. גם אם זה מפחיד, לא לתמוך במוניזם מחשבתי. להיפך: שלא יבינו אחד את השני, שיפוצו, שיתרחקו. כל אחד מהם ילמד משהו אחר מן המקום החדש שהוא יגיע אליו. מאוחר יותר, כשיתבגרו, יוכלו להיפגש, וללמוד מן האחר, מן השוני (אם ירצו).

A גדולה ונהדרת

כמה סוגיות של לשון הצטברו על שולחני. החל בחבר ששאל אותי אם צריך לכתוב "לומר" או "לאמר", וכלה בשאלות של תרגום מצרפתית לאנגלית.

בין היתר, הגיע השבוע פרסום לאתר חדש, שמציע תרגום מאנגלית לשפות המזרח הקדום. היות שהשומרית, בניגוד לאכדית, איננה שפה שמית, נראה לי שמה שמעניין את המפתחים הוא דווקא ההיבט הויזואלי: הרעיון שאפשר לראות איך מילה נראית בשפה אחרת. כלומר, במקום לשאול "איך אומרים ב…" האתר הזה שואל "איך מציירים ב…", אפילו לא "איך כותבים".

זה הזכיר לי את אִיָה, מתבונן באות A שהוא סידר משלושה מקלות:

"הַאִם יוֹדֵעַ אַתָּה, חֲזַרְזִיר קָטָן, מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל A?"

"לֹא, אִיָה, אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ."

" פֵּרוּשׁוֹ לִמּוּד, פֵּרוּשׁוֹ הַשְׂכָּלָה, פֵּרוּשׁוֹ כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאֵין לְךָ וְאֵין לְפּוּ. זֶה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל A… כָּל מִינֵי יְצוּרִים בָּאִים וְהוֹלְכִים בַּיַּעַר הַזֶּה… אֲבָל מַה הֵם יוֹדְעִים עַל A? שׁוּם דָּבָר. בְּעֵינֵיהֶם אֵין אֵלֶּה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה מַקְלוֹת. אֲבָל בְּעֵינֵי הַמְּלֻמָּדִים זוֹהִי A גְּדוֹלָה וְנֶהְדֶּרֶת. וְלֹא סְתָם מַשֶּׁהוּ שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לָבוֹא וְלִנְשֹׁף עָלָיו".

           

משהו בציורים הזרים הבלתי-מפוענחים נושא עמו את התחושה הזו שאיה מדבר עליה. כתב היתדות של השומרית (ואח"כ האכדית) וכתב החרטומים המצריים נושאים עמם מעצם העובדה שאינם אלפבתיים, כביכול, משהו יפה יותר. מי שחשב על ה-A בוודאי נהנה מהפשטות שלה, מכך שהיא קלה יותר לחריטה מהאלפא. אלפי שנים מאוחר יותר, מדענים אמריקאים מוצאים יותר יופי בסימנים המורכבים של היתדות מאשר בשלושת המקלות של ה-A. הם רואים בסימנים הללו משהו ששווה לראות אותו גם אם אי אפשר לקרוא אותו. המגמה הזו של האתר ברורה כי אין לצד התמונות שמלוות את התרגום תעתיק באותיות לטיניות, כך שלמשתמש הממוצע באתר אין דרך לדעת איך הדברים נהגו בשפות אלה.

השיטה שבה האתר מבקש הקלדה של משפט שלם ואז מציג אותו ביתדות, מעיד על תפיסה של שפה נטולת תחביר אינהרנטי. במילים אחרות, אפשר לקחת מילה-מילה מאנגלית, לתרגם אותן לפי הסדר והמשפט באכדית יהיה מקביל למשמעות המשפט באנגלית. מובן שהדבר איננו כך. לכל שפה יש תחביר משלה, סדר משלה למילים, והדברים האלה חייבים להיות חלק מהתרגום.

דוגמה יפה לכך נמצא דווקא בכשל של האתר: כתב היתדות הוא כתב הברתי. במילים אחרות אין אות ל-ב', אלא סימן ל"בַּ", ל"בִּ", סימן ל"Xָבּ" וסימן ל-Xִיבּ", וכן הלאה. להברות דו-עיצוריות נפוצות (למשל "בָּל") התפתחו סימנים משלהם. אם להברה מסויימת יש משמעות כמילה בפני עצמה  (למשל "בָּל") אז זה יהיה הסימן של המילה. אבל אם צריך לכתוב את ההברה במסגרת מילה אחרת (ענבל, או בלטימור), גם אז ישתמשו בסימן הזה. האתר תופס את הסימנים כמקבילים למילים בלבד, ולכן לא מסוגל לתרגם מילים שהוא לא מכיר, למרות שהוא יכול היה, לכל הפחות, להציג את הערך ההברתי שלהם. כתבתי את המשפט "קוראים לי אריה" באתר, אבל את השם שלי הוא השאיר באנגלית, כי הוא לא מזהה את השם. זה מעיד שבכתיבה של התוכנה לא היה נסיון להבנה פנימית של השפה.

בלימודי צרפתית תמיד מזהירים משימוש במילים שמכירים מאנגלית, תוך הגייתם במבטא הצרפתי. מי שיעשה כן עשוי להצליח ברוב המקרים, אבל יש מילים שעברו שינויים סמנטיים שכדאי להיזהר מהם. Deception באנגלית הוא הונאה, אבל בצרפתית Déception פירושו אכזבה. לפעמים לא מדובר בהוראה שונה לגמרי, אלא פשוט בניואנס של טון ועוצמה: צרפתי שמנסה להשתמש באוצר המילים שלו באנגלית לא יצפה את התגובה של השומע האנגלי שלו כשהוא אומר Demand. באנגלית יש למילה משמעות חזקה, "לדרוש". בצרפתית Demander הוא פשוט לבקש. בשיעור צרפתית שמעתי מורה אומר "אל תנסו לדבר אנגלית במבטא מצחיק. זו שפה אחרת עם חוקים פנימיים משלה, עם ניואנסים משלה, עם אוצר מילים משלה. אם ברצונכם ללמוד בצרפתית, אתם צריכים להרגיל את עצמכם לחשוב בצרפתית".

הדברים שנכונים לענייני לשון, נכונים לא פחות במעבר בין תרבויות.

 

אביב

Tree Blossom

לא מתיימר להבין בצילום. סתם רציתי להראות את הפריחה של העץ מחוץ לבית שלנו. יומיים אחרי שהוא התחיל לפרוח ככה, היה כאן גשם מטורף, והוכרז מצב חירום בניו ג'רזי עקב שטפונות.

אביב לא קשור כאן לשמש בהכרח. גם אתמול כשצילמתי היה אפור, אבל לפחות מצב החירום עבר.

דיון ישן

גלעד שרון מפרסם היום ב"הארץ" מאמר על ערביי ישראל. כדי להדגים את הבעייתיות הקיימת לדעתו באזרחותם של ערביי ישראל, הוא הנגיד את התנהגותם עם זו של יהודי ארצות הברית, המניפים בגאון את הדגל האמריקאי וחוגגים את ה-4 ביולי.

מאז שאני פה (בארה"ב) מתחדדת לי ההכרה שיהודי הגולה אינם רואים ביהדות שלהם מרכיב לאומי, אלא אך ורק זהות דתית. לישראלים ברור שיהדות היא גם לאום ולא רק דת, כיוון שזו התשתית שעליה הוקמה מדינת ישראל: בית לאומי לעם היהודי. גם הסכסוך הישראלי-ערבי מדגיש את הפן הלאומי של היהדות. הרי יש ערבים נוצרים ומוסלמים, ויש יהודים. וליהודים בארץ הזו יש סכסוך עם הערבים, לאו דווקא עם האיסלאם או עם הנצרות. אז כשם שיש לאום ערבי, יש גם לאום יהודי. מצד שני, למרות שאנחנו מכירים בזה שיש ערבים נוצרים או ערבים מוסלמים, אנחנו לא נגדיר מישהו כיהודי נוצרי, או יהודי מוסלמי.

הדיון הזה הוא ישן, ועבור ישראלים הוא מאוד נדוש. בארצות-הברית זה לא כך. קרה לי כמה פעמים שאמרתי באגביות "טוב, יהדות היא גם לאום" והתגובה של הצד השני הייתה הפתעה למחצה. גם יהודים אמריקאיים, וגם לא-יהודים. "כן, זה כמעט נכון" – אמר לי מישהו בנימוס, מנסה להסתיר את העובדה שהוא חושב שאני טמבל שאמרתי את זה.

יש בעייה של נאמנות כפולה. יש ליהודים אמריקאיים סיפור לא פתור עם הזהות שלהם, עם היחס שלהם כלפי ישראל. הפתרון הנוח ביותר, הוא להכחיש (לא כלפי חוץ, אלא באופן עמוק, מבפנים) את הפן הלאומי של היהדות, ולראות את עצמם כאמריקאיים בני מיעוט דתי. הם אמריקאיים כמו כל אחד אחר, רק שהם יהודים ולא נוצרים. ההבדל התפיסתי הזה, הוא אחד הפערים המשמעותיים הקיימים בין ישראלים ויהודי הגולה. שיח שונה, הבנייה שונה של זהות, חוסר תקשורת לגבי מה מאחד אותנו.