מחאת הרפורמה המשפטית: ג' – ההיבט הגלובלי

בעבר מניתי שלושה אתגרים פוליטיים של המאה ה-21: פוסט-דמוקרטיה, נאו-קפיטליזם, ופוסט-הומניזם. אני מכה על חטא שלא כללתי אז את משבר האקלים. דומני שהייתי מודע אליו, אבל שגיתי לחשוב שהוא "מדעי" ולא חברתי-כלכלי. כלומר, חשבתי שהפתרון שלו הוא מהלך טכני שאך דורש שינוי תנועה של המערכת הפוליטית לעבר הפתרון הזה. עם הזמן, בעקבות שיחות עם חברים וגם בזכות סקירה מעמיקה של "העין השביעית" ("קוברים את הראש בחו"ל"; וריכוז כתבות כאן), חלחלה אצלי ההבנה שהתפקוד הפוליטי של משבר האקלים איננו רק בשינוי המדיניות הדרוש, אלא שדפוסי אקלים עתידים להשפיע על דפוסי הגירה, ייצור, מסחר, או בקיצור – לשנות את הסדר הכלכלי-חברתי הקיים באופן שיתקשר ישירות לשלושת האתגרים שמניתי.

זהו העולם שבמובנים מסויימים אנו עומדים על ספו, כי אנו מתקשים להשתחרר ממושגי המאה ה-20 (כפי שעלה מהשימוש שלי במונח "דמוקרטיה" לאורך הדיון הזה), ובמובנים אחרים אנו כבר מבוססים בו. מחאה בסדר-גודל של השבועות האחרונים הייתה מפילה ממשלה בשנות השבעים. אך אם מסתכלים ביחד על הפרות-הסדר של השבועות האחרונים לצד מחאת האוהלים של 2011 אנו רואים דפוס חוזר של הפגנות ענק שאינן מאיימות על יציבות הממשלה (בפני עצמן; הקואליציה הנוכחית נוצרה כקואליציה בלתי-יציבה). ריבוי מערכות הבחירות חסר התקדים בארבע השנים האחרונות היה מוביל להתפטרות מנהיג המפלגה הגדולה אילו קרה לפני שני עשורים, כבר בסבב השני או השלישי. בוודאי שאי-אפשר היה לדמיין שאותו אדם יעמוד שוב בראשות הממשלה. הנתק בין מחאה ציבורית ליציבות השלטון, כמו גם הפער בין משילות להכרעה בבחירות, הם סממנים פוסט-דמוקרטיים, באותו אופן בו הנאו-קפיטליזם מערער את הקשר שבין רכישה ובעלות, או עבודה ושכר.

אלפים יוצאים להפגין כי הם מבקשים לשמור על זכויותיהם האזרחיות ועל יכולתם להיות ריבונים בארצם, דרך הקלפי. הם חוששים בכנות שהרפורמה המשפטית מבשרת הפיכה משטרית שבסופה לא תינתן להם יותר האפשרות לקבוע את דמות השלטון באמצעות בחירות. מנגד, תומכי הרפורמה סבורים שבג"ץ מייצג שיכבה שולית בעם, חלקם אפילו סבור שזוהי שיכבה שנגועה בהשפעות חיצוניות ממדינות המערב, וששלטון בג"ץ מונע מהעם לעצב את גורלו כרצונו. המאבק נגד בג"ץ ובעד הממשלה נתפס אצל חלקם כמאבק פנימי בין אליטות ישנות לחדשות, ואצל חלקם כמאבק לאומי כנגד כוחות גלובליים (ואם כך, יש לשוב ולהזכיר את הפן השמאלני שבלאומיות).

גם התומכים וגם המתנגדים אינם יודעים שסדרה של הפרטות ומיקורי חוץ כבר הציבו את הריבונות הזו בסכנה שאמנם טרם הגיעה לביטוי מעשי בחייהם, אך היא כבר איננה בגדר תיאוריה. שוק המזון, התחבורה, הפנסיות – ואולי עוד תחומים שאינני מודע אליהם – כבר איננו נמצא בשליטה ישראלית מלאה וההחלטה אם לתת לישראלים אשלייה של ריבונות או לא מצויה בידי בעלי-עניין שאינם חיים בארץ ואין להם שום עניין לחיות בה (במובן זה, בג"ץ הופך לשעיר לעזאזל שממלא תפקיד דומה לשנאת המהגרים). ואולי הם יודעים את כל זה, ומעדיפים שלא לחשוב על כך. על כל פנים, אזהרות מפני מעבר לדיקטטורה לוקות בניתוח המצב במושגים של ראשית המאה הקודמת, מבלי להפנים את השינוי העמוק שהתחולל בכלכלה העולמית. הדמוקרטיה לא עומדת בפני סכנה של אידיאולוגיה פאשיסטית שמדברת במוצהר כנגד ערכים דמוקרטיים. הצורה החיצונית של הדמוקרטיה וזכויות הפרט תישמר, כשמערך מורכב של המגזר הצבאי, הפיננסי, ותעשיות עתירות-ידע מעקרים את יכולת פעולתה של המערכת הפוליטית לייצג את כלל האזרחים, בעיקר בסוגיות מעמדיות (ובישראל: גם את אלה שאינם אזרחים).

האתגר הפוסט-הומניסטי הואץ בנובמבר האחרון עם ההשקה של ChatGPT. זוהי נקודת מפנה ביכולות ליצור טקסט כמו-אנושי, וכן יצירות אמנות ויזואלית, על-ידי תוכנות של בינה מלאכותית שעתידות לשנות גם את התרבות (בכל הקשור ליצירת תוכן) וגם את האקדמיה. אתגור מושגים של אותנטיות, יצירתיות, עד לכדי ערעור על בסיסי זהות עומד לשטוף את מסגרות החינוך והתרבות בקצב שספק אם המערכות הללו מסוגלות להתמודד איתו. במאמר מקיף על אפקט וואלואיג'י המחבר.ת מסביר.ה איך הכשרת תוכנה לפעולה מסויימת גם מכינה אותה לפעולה ההפוכה. המחבר.ת מקשר.ת זאת לאמירה של דרידה (שאיננו חביב עליי) ש"אין טקסט חיצוני". אבל רוב המהלכים המוסברים במאמר מתיישבים בעיניי עם הטענה של פרויד בדבר "דו-ערכיות הרגשות". אני לא איכנס לעובי הקורה של הדיון הזה, אבל ברור שחלק מהעניין הוא הרצון של פעילי רשת מסויימים לשחרר לחופשי תוכנות כאלה, לפעמים מבלי מודעות לעצם המחשבה האנושית הקשורה במושגים של שחרור לחופשי או של חשיבה עצמאית. היכולת להציע חשיבת "אפכא מסתברא" היא סימן היכר של חשיבה אנושית מקורית, והמאמץ לשכפל דפוסי חשיבה אנושית על-ידי מכונות בעצמו מכיל כבר את ההאדרה של החשיבה ההפוכה במדד אנושי מאוד. הכפילות הזו רלוונטית גם למאבק הפוליטי בישראל: למשל, בדרך שבה תומכי נתניהו מחליפים דיעות, לעתים בקצב מסחרר (התלהבות ממו"מ עם רע"ם; למחרת גינוי בנט שהסכים לשבת עם רע"ם; ועוד כהנה וכהנא); וכן בקרב מתנגדי נתניהו, ביכולת לדבר נגד דיקטטורה ובעד דמוקרטיה, ומיד להחליף את הטון, לטובת שיח מיליטריסטי, גזעני, וכיוצא בזה.

האתגר איננו איך לעצור את הרפורמה המשפטית: אני עדיין בספק שיש לנתניהו רצון להוציא אותה לפועל. אבל בין אם היא תתרחש ובין אם לא, במלואה או באופן חלקי, עם יריב לוין כשר משפטים או בלעדיו – האתגרים האורבים לפתח יהיו הרבה יותר גדולים מהמאבק הזה. אינני אומר זאת כדי לטעון שאין טעם בהפגנות. אמרתי מלכתחילה שאני עוסק בדיון תאורטי, לא מעשי. אבל אחרי כל ההפגנות, עם השינויים שיקרו או לא יקרו, ההגמוניה הישראלית תשאר על כנה; שלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים תימשך, כולל של אלפי ילדים חפים מפשע שחיים בפחד מתמיד מחיילי צה"ל; משבר האקלים יילך ויחריף במלוא העוז; שינויים פיננסיים גלובליים יוסיפו לבצר מעמד של אחוז עליון שנוגס תמידית בהון של מעמד הביניים; הפגנות ובחירות יתקיימו בלי להשפיע במאומה על המדיניות; ותוכנות שמכינות שיעורי בית או כותבות תסריטים לקולנוע ישתכללו ביכולתן לדכא את מעט מקורות ההשראה והביטוי של הנפש האנושית.

לא על מנת לוותר על המחאה הנוכחית, אלא בשביל להבין את הכוחות האדירים שנמצאים ממש מעבר לפינה, צריך לשאול: איך לנתב את הכוח היוצר של המחאה לעבר האתגרים האלה? מה המהלכים שלא רק ישמרו על הזכויות, אלא ידחפו אנשים למימושן? איך מעצבים מסגרות משפטיות, כלכליות, ופוליטיות חדשות, שמציבות את הרוח האנושית במרכז, במחאה נגד השינויים הגלובליים המאיימים עליה? אלה לא אתגרים שזרים למחאה או שמייתרים אותה. הם הצעד הבא ההכרחי שלה, אם רוצים שהיא אכן תצמיח משהו.

באופן ריאלי, אינני צופה שזה יקרה. העידן הפוסט-דמוקרטי, נאו-קפיטליסטי, פוסט-הומניסטי לא ייחסם מראש, ולא יסתיים במהירה. אבל אחרי תקופת הצמיתות, תפרח תקופת רנסנס. ואף כי לא אחיה לראות אותה, מותר לי לדמיין ממה היא תהיה מורכבת. אולי אכתוב על כך בפעם אחרת. 

כיצד לפרש את הכלכלה החדשה

גינויה של האקדמיה כמגדל-שן מכוון לתאר אותה כמנותקת מן החברה. שתי פירכות לטענה הזו: ראשית, האקדמיה איננה מונוליתית וניכרים בה יותר מגישה אחת לחברה. אמנם, ניתן להיות מנותקים בגישות שונות, אך דומני שהגישות השונות דווקא מעידות על מעורבות. שנית, אפילו אם אכן הייתה האקדמיה מגדל-שן שכולו עיסוק תיאורטי ללא קשר להשלכות מעשיות על החברה, עדיין ניתן היה למצוא תפקיד חברתי למקום כזה המהווה מפלט, ובכך הוא חלק מהחברה. אלא שאני אפילו אינני סבור שפתרון סופיסטי זה הוא הדרך הנכונה להגן על האקדמיה.

חשבתי על שתי הגישות הללו כשקראתי בגליון מיוחד של כתב העת למשפט וחברה שעסק ב"כלכלה החדשה". העורכות מדגישות שהכותרת היא רחבה ובלתי-מתחייבת על-מנת לאפשר מגוון דיעות בנושא. אני תהיתי אם אמצא בו ביקורתיות או הלל לסדר החדש המתגבש (לו קראתי "נאו-קפיטליזם"), כלומר, האם מדובר בחוקרים שמבקשים לערער עליו, או דווקא לסייע לכינונו על-ידי מתן בסיס אידיאולוגי.

המאמר הפותח את הקובץ, של נינה בוגר מביה"ס למשפטים של אוניברסיטת בריסטול, בוחן מודלים חדשים, או חדשים-כביכול, לעסקים, שיכולים להוות חלופה למודל התאגידי. הבעייה הנעוצה במבנה התאגידי, לדבריה, היא שהתאגיד מציב בראש-מעייניו את האינטרסים של בעלי-המניות, ולנטייה זו יש השפעה שלילית על קבלת-ההחלטות בתאגיד. נראה לי שזו התבוננות מקלה מדי על התאגיד, כאילו הוא אכן נוצר על-ידי יזם חסר-אמצעים שבצר לו פנה אל שוק המניות לטובת סיוע לעסק שלו, ובעלי המניות השפיעו עליו לרעה, כאילו עליו לייצר רווח בכל מחיר. כשם שהבוחרים אינם בעלי-הכוח הבלעדיים ביחס לשליטים, כך בעלי-המניות הם גם כלי-משחק בידי המנהלים של התאגיד, בעלי-שליטה בודדים (שלא יהיה נכון להשוות אותם לכל בעל-מנייה), ואף לתאגיד עצמו, כגולם שהתעורר לחיים (כפי שהחוק מתייחס אליו, כידוע).

בוגר סוקרת ארבע חלופות מרכזיות: עסק מוכוון משימה (mission-led business); יוזמות חברתיות (social enterprise); בעלות משותפת וקואופרטיבים; ו"קואופרטיבים חדשים". אני מודה שהתקשיתי להבין את ההבדל בין הקואופרטיב הישן והחדש, שרובו התאפיין ברטוריקה של סולידריות וניהול דמוקרטי, אבל מתחילתו כך היה גם הקואופרטיב הישן. בוגר מכניסה ניואנסים חשובים לניתוח שלה, כשהיא מצביעה על נקודות הדמיון בין התאגיד המסורתי והחלופות לו, אך נראה שהיא אופטימית לגבי הפוטנציאל של שינוי ואתגור השוק דרך ארגון מחדש של חברות. זוהי דוגמה לשיח שישמש התרחבות של תופעות כאלה, אך קשה לדמיין צמיחה כלכלית שלהן בלי מעורבות תאגידית, בין אם יירכשו על-ידי תאגידים קיימים, או יהפכו לתאגיד כזה בעצמם. נראה שחוברים כאן שתי מגמות סותרות: מחד, ייאוש של גורמים חברתיים מהיכולת לשנות את עולם העסקים דרך הפוליטיקה (רגולציה) המלווה בציפייה ששינוי כזה יבוא מהמגזר העסקי עצמו; ומאידך, הנטייה של עולם העסקים להיפטר מרגולציה ככל האפשר. תחת מעטה של העברת השליטה להמונים וביזור הכוח, צפוי להמשיך הכרסום בכוחה של הרגולציה והעברת העול ללקוח הבודד.

שני המאמרים הבאים עוסקים בצורך לכפות על התאגידים אחריות כבדה יותר להשלכות הסביבתיות של פעולתם. לא מעט מן העיסוק של הגליון בתאגידים, ובייחוד בסוגיית הרגולציה, נגע באקולוגיה. הדבר הבולט ביותר בדיון הזה הוא הנתק הכמעט-מוחלט השורר בין הדאגות הסביבתיות של המחברים לביקורת כלכלית כלשהי. הנזק לסביבה הנוצר על-ידי תאגידים איננו סתם תוצאה בלתי-רצויה של פעולתם. הוא קשור קשר ישיר להגיון הקפיטליסטי שבבסיסם. המטרה אינה צריכה להיות רק חלופות אקולוגיות של ייצור ואריזה, כי אם שינוי מהותי ביחס אל צריכה, אל פנאי, אל תרבות, ואל שיווק. הזיהום הסביבתי של התאגיד איננו רק בחומרים הנפלטים לאוויר או המושלכים אל הים, אלא גם במניפולציות של תוצרי התרבות, בהאדרת הכסף בתור המדד היחיד להצלחה, ועוד. המאמרים שעסקו בנושא ניסו להציע דרכים לכפות על התאגידים אחריות סביבתית, כאילו הדבר אפשרי כאשר הגוף הוא חסר-אחריות בכל תחום אחר. המעבר לכלכלה חדשה מתבטא באופן מובהק בהסרת האחריות התאגידית, ולכן הדיון היה נראה לי ברובו עקר.

המאמרים המאלפים ביותר בקובץ היו של העורכות עצמן. אמיליה ת'ורפ, משפטנית בסידני, בוחנת ארגון קנדי בשם Lande, שמסייע לאזרחים לנצל קרקע פנויה במונטריאול ליצירת גנים עירוניים חדשים. זוהי יוזמה חברתית שאיננה מבקשת לכפות רגולציה על תאגידים ואיננה מצפה לסיוע לא מהמגזר העסקי ולא מהממשלה, אלא תובעת את החזרת המרחב הציבורי לציבור ומהווה חסם בפני יוזמות פרטיות להשתלטות על קרקע כזו. ההשראה לפעילות שלהם באה מיוזמות חברתיות אחרות, כל אחת מהן מדברת בשם השיתוף (Sharing), אך למעשה מהווה מאבק אזרחי לעתים נגד הממשל, לעתים נגד ההון הפרטי. דוגמה אחת היא יוזמת "יום המסעדות" שמעודד אנשים פרטיים למכור מזון במקומות ציבוריים (או בביתם הפרטי) ללא כל הביורקרטיה הקשורה בהקמת מסעדה. יוזמה אחרת היא "יום החנייה" שהחלה בסן-פרנציסקו: ביום נתון אנשים מתבקשים לשלם למד החנייה למשך כל היום, ולערוך כל פעילות שעולה על רוחם (מלבד חנייה, אני מניח), כדרך לתבוע חזרה שטחים שהופקעו מן הציבור לטובת בעלי הרכב. ת'ורפ מדגישה את השימוש בכלים משפטיים בכל היוזמות הללו, ואת האופן שבו יוזמות אזרחיות מעזות להשתמש במערכת המשפט כדי להגביר דמוקרטיזציה ולהחזיר כוח לאזרח הקטן. דווקא היעדרם של התאגידים מהדיון הזה הוא המעורר חשד: התאגידים היטיבו להשתמש במערכת המשפט לטובתם לאורך השנים כדי לערער על רגולציות, לכרסם בהן, או להסיר מעצמם אחריות. אם היו מחליטים לפעול נגד יוזמות כאלה (שכרגע אינן פוגעות בהם, כמובן), אפשר לשער שהיו מנצחים במערכה משפטית כזו. היוזמה של Lande מסירה אחריות מן השלטון (מקומי או ארצי) לטפח את המרחב הציבורי; יום המסעדות מבקש להוכיח שאין צורך ברגולציה בתחום המזון; ויום החנייה הופך את העיר כולה לשדה קרב משפטי-כלכלי על שטחי נדל"ן מזעריים, לתקופות קצרות ביותר. אלה אינן בשורות טובות לאזרח הקטן. אלה הן דוגמאות לנקודות הקיצון של החברה הנאו-קפיטליסטית ופוסט-דמוקרטית המתהווה. כרסום בכוח השלטון והעברת מוקדי החלטות לאזרחים פרטיים יהיו כר נוח במיוחד לפעילות תאגידית גלובלית. במובן זה, ייתכן שנסיגת ארה"ב ממעמדה בכלכלות העולם איננו מבשר על עצמאות גדולה יותר למדינות, אלא על פינוי הדרך לכוחות פרטיים (שבעצמם מרוכזים, כמובן, בארצות-הברית).

העורכת השנייה, ברונוון מורגן, אף היא משפטנית מאוניברסיטת ניו סאות' וויילס שבסידני, עוסקת בהסכמים משפטיים למחצה בגופים שמשווקים מזון "היישר" מן החקלאים. היוזמות הכלכליות/חברתיות הללו נועדו, על פני השטח, להחזיר את הכוח לחקלאים תוך דגש על איכות המזון. היא סוקרת יוזמות של מימון המונים, צמצום פערים, ועוד. הגופים האלה מקיימים הסכמים שמגובים בייעוץ משפטי, אך לעתים בנויים על אמון וללא בטחונות. הדבר המרתק ביותר בניתוח שלה הוא ההבחנה בשני טשטושים שמאפיינים את היוזמות הללו: בתחום ההון יש טשטוש בין השקעה לתרומה; ובתחום העבודה יש טשטוש בין מתנה וחוזה. אלו הן שתי עמימויות חשובות מאוד, שמתקשרות לשני נתקים שכבר הצבעתי עליהם בעבר: הניתוק בין הוצאה לרכישה (או בין קנייה ובעלות; כפי שמתבטא במימון-המונים); והניתוק בין עבודה ושכר (כפי שנמצא בהצעה להכנסה אוניברסלית). מורגן מדגישה אתוס ונראטיבים שמאפשרים שיתופי-פעולה מעין אלו, אך דווקא בהקשר הכלכלי יש לחשוש שהנראטיבים אינם אלא סיפורים, כלומר בדיות, המכסים על מציאות כלכלית אחרת, או לכל הפחות מאפשרים את היתכנותה.

מאמרים אחרים עוסקים ב"כלכלת השיתוף" כולל סוגיות של מימון המונים, וחלופות בין יחידים. השאלה היא אם יוזמות של שיתוף-פעולה ודמוקרטיזציה אכן משנות את בסיסי הכוח של הכלכלה או שמא הן אינן אלא נסיונות התמודדות של אלו שמגלים שמצבם הכלכלי חשש ממצבם המעמדי. אינני מכחיש שלכל היוזמות הללו, שהרבה מהן התאפשרו בזכות טכנולוגיות שהתפתחו בעשרים שנה האחרונות, יש פוטנציאל עצום של שיפור החברה גם מבחינת הגדלת החירות הפרטית וגם מבחינת העמקת הסולידריות החברתית (הניגוד המקובל בין השתיים איננו אלא תעמולה קפיטליסטית). אך ללא ביזור הכוח המצוי בתאגידים והמחולק בשווקים הפיננסיים, לא יוכלו היוזמות האלה להוות בשורה כזו. נגזר עליהן להיות חלק ממערך תאגידי גלובלי ניאו-קפיטליסטי, אם מדעת ואם מכורח.

—

Boeger, Nina. "Beyond the Shareholder Corporation: Alternative Business Forms and the Contestation of Markets." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 10-28.

Bourdieu, Pierre. "The Force of Law: Toward a Sociology of the Juridical Field." Translated by Richard Terdiman. Hastings Law Journal 38.5 (1987): 814-53.

Fuller, Lon L. "The Lawyer as an Architect of Social Structures." In The Principles of Social Order: Selected Essays of Lon L. Fuller, edited by Kenneth I. Winston, 264-70. Durham, N.C.: Duke University Press, 1981.

Morgan, Bronwen. "Telling Stories Beautifully: Hybrid Legal Forms in the New Economy." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 64-83.

Morgan, Bronwen and Amelia Thorpe, eds. . Law for a New Economy: Enterprise, Sharing, Regulation (Journal of Law and Society, 45.1). Cardiff: Cardiff University Law School, 2018.

Thorpe, Amelia. "‘This Land is Yours’: Ownership and Agency in the Sharing City." Journal of Law and Society 45.1 (2018): 99-115.

לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון

ההיסטריה מתוצאות משאל-העם הבריטי היא הדבר הכי מדכא מחדשות השבוע, אפילו יותר מתוצאות המשאל עצמו. היא מעידה על חרדה קיומית רווחת משינוי. שינוי, מעצם היותו בלתי-מוכר ונעלם מעורר חששות טבעיות. אך התגובה הבריאה לליווי החששות הללו היא תקווה מהאפשרויות הגלומות בו, והתרגשות מעצם הרענון של המוכר והידוע. מחשבה רדיקלית המכירה בבעיות האינהרנטיות של המצב הנוכחי צריכה לבכר שינוי ולא לחשוש ממנו. אין זה אומר שאין שינוי לרעה, כמובן, אך המשאל הבריטי רחוק מלבשר שינוי כזה, מסיבות שיפורטו להלן. יתר על כן, ההיסטריה הייתה כה נפוצה, כמעט צו השעה של הימים האחרונים, שאין לשייך אותה לליברלים נאורים שחוששים מגל עכור של גזענות. רוב רואי השחורות הקולניים נגועים בגזענות או בשוויון-נפש כלפי אחד מביטוייה שלא זה מה שמטריד אותם. אפשר בנקל לשער שגם החלטה של אנגליה להצטרף לאיחוד, אילו רק עתה שקלה להצטרף, הייתה מתקבלת בחשש כלשהו, באשר גם זה איננו מוכר. יש מביננו הזוכרים כיצד הזהירה תאצ'ר מאיחוד הגרמניות, אחד השינויים המעודדים של שלהי המאה העשרים, וכמה רבים החרו-החזיקו אחריה. האיחוד יוביל לגרמניה חזקה, מתוך עמדה חזקה היא צפויה לחרחר מלחמה שוב, הרייך השלישי עשוי לחזור. חלק מן הדברים נאמרו במפורש, חלק נרמזו בלבד. חצי יובל אחרי, החששות הללו נראים נלעגים. גרמניה אכן חזקה, אך מנסה לשמור על האיחוד ונחשבת למובילה שלו. מדיניות קבלת המהגרים שלה פתוחה יותר משל בריטניה, ובשני העשורים מאז האיחוד היא הייתה מעורבת בפחות לחימה מבריטניה. הכמיהה לשחזור הפרדיגמות המוכרות מגוחכת לא פחות מאלו המבטיחים שאירופה תדרדר למלחמה בעקבות משאל-העם.

מאכזבת מכל הייתה הבחירה של שיחה מקומית, אתר חדשות משובח בדרך-כלל, להגיב בכותרת היסטרית בשם "התאבדות לאומית". יצירת פאניקה כזו אופיינית יותר לנתניהו וכנופיית השותפים שלו מאשר מבקרים רהוטים המסוגלים לראות מבעד לספינים בדרך-כלל. דימי ריידר, שאחראי לכתבה החרדתית, השווה בפייסבוק את המשאל למשאל שהיה מתקיים בישראל על השמדת-עם של הערבים, לא פחות. למרות הדמיון הרב בין שתי השאלות, יש מקום לתקווה שבריטניה מסוגלת לפרוש מהאיחוד מבלי לבצע השמדת-עם. למעשה, אינני מצליח לחשוב על נקודת השקה אחת בין שתי השאלות, שמעידות יותר על מחברן ועל העמדה שהובילה לתגובה כל-כך רחוקה מן המציאות: השמאל הרדיקלי בישראל, בצלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, רואה כל גילוי של לאומיות כסכנה קיומית. אך מחוייבות אמיתית לשמאל, שכוללת גם עמדה סוציו-אקונומית ברורה, חייבת להכיר במורכבות העמדה הלאומית, כפי שהערתי בעבר. הפן הקפיטליסטי-תאגידי של הגלובליזם מחייב להכיר בכך ששמירה על זכויות סוציאליות במסגרות מדיניות איננה שלילית בעיקרה. באופן אירוני, בניגוד לביקורת המרקסיסטית (שהייתה נכונה לזמנה), ללאומיות יש פוטנציאל חברתי לפחות שווה-משקל לפוטנציאל הגלובלי של "פועלי כל העולם," אם לא גדול יותר (במציאות הנוכחית).

ואין לך דוגמה מובהקת לפוטנציאל הזה מאשר באיחוד האירופי. מלכתחילה, כשזכרון מוראה של מלחה"ע השנייה עודנו מרחף מעל, האיחוד האירופי גילם הבטחה גדולה מאוד. המעבר החופשי בין ארצות שההבדלים ביניהן הגדירו את תרבות המערב, נראה כהתחלת חזונה של החללית אנטרפרייז, במסעה לעבר יעדים חדשים. כבר בתהליך יצירתו של האיחוד האירופי, נשמעה ביקורת רדיקלית על השוק המשותף, שנועד להחליש כלכלות מקומיות. האמן האוסטרי הונדרטווסר עיצב ב-1994 כרזה נגד הצטרפות ארצו לאיחוד, והשווה אותה לאנשלוס הנאצי. התגשמות האזהרות שלו נצפתה בשנים האחרונות במסכת הלחצים שהופעלה על יוון דרך האיחוד, באופן שנועד לפגוע בעם היווני לטובת אינטרסים כלכליים זרים. עוד קודם לכן המשבר הכלכלי באיסלנד המחיש כיצד תאגידים עולמיים ו/או אמריקאיים יכולים לתמרן כלכלה לאומית, ואפשר לשער שהמצב שם היה נגמר אחרת לגמרי אילו איסלנד הייתה חברה באיחוד.

המציאות הכלכלית המורכבת של האיחוד האירופי, ותיעולו להאצת תהליכי גלובליזציה עולמיים אין פירושה שאני מתנגד לאיחוד, או שאני תומך בפרישה הבריטית. ברור לי, כמובן, שרוב תומכי הפרישה עשו זאת ממניעים אתנוצנטריים-קסנופוביים ובלי להתעמק בנושא. אבל אני מדגיש את המורכבות הזו כי אסור ליפול למכשלה הדיכוטומית כאילו האיחוד האירופי הוא כליל השלמות, והתפרקותו היא סכנה לשלום העולמי. התפוררותו (שאיננה על הפרק, יש לומר), לא תוביל באופן ישיר למלחמה עולמית, ואין סיבה לחשוב זאת. המשכו, לעומת זאת, בהחלט מייצרת סכנות. טוב שבריטניה תישאר בו, וטוב שייערכו בו רפורמות להגנה על זכויות סוציאליות. אך כשאני שומע עוד ועוד ציטוטים מבכירים פיננסיים על האסון שהפרישה מבשרת, אינני יכול אלא להירגע מעט, וכך הייתי מצפה גם מחבריי בשמאל הרדיקלי: מי שתמך במחאה החברתית, מי שצועק נגד הטייקונים, נגד מתווה הגז, איננו יכול באמת להאמין שאם בכירים פיננסיים אומרים שמשהו יהיה רע, הוא יהיה רע. כמובן, אין ליפול לכשל הלוגי של "אויבו של אוייבי": לא כל מה שרע לטייקונים בהכרח טוב לעם. אבל לכל הפחות אם משהו הוא כל-כך רע להם, ייתכן שלא צריך לחשוש מ"התאבדות לאומית" (כותרת שיותר הולמת דיווח של "ישראל היום" על ביטול מתווה הגז מאשר את "שיחה מקומית" על סכנה כלשהי לאיחוד האירופי).

לגבי הסכנות הכלכליות. הקומיקאי הבריטי ריקי ג'רוויס תמצת זאת יפה, בגירסה שלו לקהלת: העשירים יישארו עשירים, העניים יישארו עניים, וכולם ישנאו את המהגרים.

ג'סטין וורלנד הגיב לדבריו בטיים: ודאי, הוא אמר, אבל העשירים יהיו קצת פחות עשירים, והעניים קצת יותר עניים (או: "ייענו"). זהו ייצוג נאה של כזב כלכלת הטפטוף נוסח רייגן: טוב לעניים שהעשירים יתעשרו, כי בסופו של דבר גם הם ירוויחו. וורלנד שוגה פעמיים: ראשית, לעני קצת יותר עוני לא בהכרח מפריע כמו שלעשיר מפריע להפסיד כסף; אבל חשוב מכך: העשירים לא הולכים להפסיד מהמצב הנוכחי. הליש"ט צונחת כרגע, ומשקיעים בינוניים אולי מפסידים הפסדים נכבדים; אך העשירים באמת, בעלי הכיסים העמוקים, מסוגלים להשקיע גם במניות צונחות שצפויות לשוב ולעלות. בתום המשבר, בעוד חצי שנה או שנה ומחצה, הם יהיו עשירים יותר משהיו. זהו תפקודו המרכזי של כל מיתון: העוגה מתחלקת מחדש כשנתחים ממנה עוברים ממשקיעים חלשים שלא הצליחו לשמור על הונם בזמן המשבר, למשקיעים חזקים יותר שהגדילו את חלקם דווקא בזכות ירידות השערים.

יש כמה תרחישים סבירים למה שצפוי לקרות כעת בבריטניה:

האליטה השלטונית והכלכלית מתנגדת לפרישה מהאיחוד, עד כמה שניתן לשפוט. אז השורה התחתונה היא שהם לא יפרשו. יתעלמו מהמשאל, שלא מחייב את הממשלה משפטית. או שישתמשו ברעש התקשורת על חרטת המצביעים (סיקור שמגמתו הפוליטית ניכרת למרחוק), כדי לערוך משאל שני, שינוהל יותר טוב ויותר בלחץ. הפרישה של קמרון איננה רק מופת של לקיחת-אחריות (לא צריך להיסחף, אחרי-הכל: מדובר בפוליטיקאי שמרן), אלא משמשת מטרה פוליטית. יורשו יוכל לטעון שהוא איננו מחוייב לשגיונותיו של קמרון, ולהתעלם לחלוטין, או לערוך משאל שני, או להתקדם לפי תוצאות המשאל אבל בהשתהויות מרובות. קודם כל, לא לעשות כלום עד שייבחר היורש. לאחר מכן, להקים ועדה שתבחן איך ליישם את תוצאות המשאל. מי יודע כמה זמן יינתן לוועדה להשלים את מלאכתה. הוועדה אולי תמליץ לדחות את תוצאות המשאל, או ליישם אותם בשלבים. עד שהוועדה תשלים את עבודתה הממשלה תלך לבחירות, והממשלה החדשה תפזר את הוועדה ותקים ועדה חדשה. וכן הלאה. בכל מקרה, הרגע שבו בריטניה תודיע לאיחוד על כוונתה לפרוש (לפי פרק 50 באמנת ליסבון) איננו נראה באופק, וההיסטריה מהפירוק המיידי שלו באפקט דומינו מקדים את זמנו.

תרחיש אחר מניח שהאליטה איננה מתנגדת לפרישה מהאיחוד. לפי הנחה זו, הזעזוע מימין ומשמאל נועדו ליצור מצג-שווא של רצון להישאר ולהמשיך כרגיל, אך הפוליטיקאים כבולים על-ידי בוחריהם. במצב כזה, הם יבקשו לשנות תנאים לרצוי להם על-מנת להישאר. למשל, לבקש ארכה לשינוי המטבע, או לשנות תנאים מסויימים של הגירת אזרחי האיחוד אל בריטניה. תרחיש דומה אך בביצוע הפוך פירושו שבריטניה תפרוש מהאיחוד, אך תמהר לחתום מספר הסכמים שישאירו כמעט את הכל על כנו, למעט אותם מרכיבים שמנהיגיה מעדיפים להימנע מהם, קרי המטבע ושאלת המהגרים.

לקחים לדמוקרטיה

ריבוי המצביעים שהביעו חרטה למחרת הצבעתם חדשה אולי בקצב, אך לא בתופעה. באחת הרשימות המוקדמות ביותר כאן, תיארתי את האופטימיות של הבוחר. הבוחר מאמין שהוא יודע לזהות מה טוב למדינה שלו, ושהוא מצביע נכון, אך סובל מדיסוננס קוגניטיבי שמונע ממנו לקשר בין האופטימיות שלו לאכזבה שהוא חש מהמועמד הקודם. האכזבה מהתוצאה היא כמעט הכרחית לתהליך הדמוקרטי במצבו הנוכחי, כי רק דרכה הבוחר מסיר מעצמו אחריות למצבו.

רבים מבין המצביעים שהתחרטו דיווחו שהם קיוו לתוצאה צמודה, שתסייע ליצור לחץ לרפורמות באיחוד, אך מבלי לעזוב ממש. הלך-מחשבה זה תואם את התפוצה הרחבה של הימורים בתרבות הבריטית: לוטו, הימורי ספורט, הימורי סוסים, וגם משחקי רולטה שונים נמנים על צורות בילוי אהובות. מצביעים רבים ראו בהצבעתם הימור על סיכויי הזכייה, ולא על הנושא עצמו. אך השיקול הטקטי הזה מזכיר כשל שישראלים רבים נוהים אחריו במערכות בחירות שונות. אפשר להצטער שאפילו במולדתו של ג'ון סטיוארט מיל לא השכילו להפנים שעל הבוחר מוטלת חובה להצביע כאילו היה הבוחר היחיד, והבחירות היו תלויות בו בלבד.

אני חולק על אלה שרואים כאן תפנית לעבר דמוקרטיה "פוסט-עובדתית". האידיאולוגיות הדוגמטיות שהסעירו דמוקרטיות רבות לא היו עובדתיות יותר בעבר. ההבדל הוא באמצעי התקשורת שמנכיחים את הבורים, את המצביעים על-פי רגש, את אלה שאינם מסוגלים לגבש דיעה או עמדה יציבה ולעמוד מאחוריה. זו תהיה אשלייה מגוחכת לחשוב שהופעתם על במת ההיסטוריה היא דבר חדש רק משום שכעת קולם נשמע.

השמעת קולם של רבים באוכלוסייה שאינם מסוגלים לגשת אל סוגיות פוליטיות בשום-שכל מפחיתה מערך המופת של אנשים כבדי-ראש שנהנו מזכות הדיבור בעידן שקדם לביזור התקשורת, אבל בכך מגדילה את הפוטנציאל הדמוקרטי. כך העם נשמע. כך הוא מתלבט. הנה מה שידוע לו, על מה שאינו ידוע לו, לא נוכל להרחיב את היריעה, מפאת קוצר-הזמן.

לאחר שכתבתי על רעיון הסורטיציה (בחירות בהגרלה) בהיסוס, הפכתי לתומך נלהב, לא-מעט בזכות האתר הזה שמוקדש לנושא. יש מי שחושב שנחשול הטיפשים שרק לאחר הצבעתם מבקשים ללמוד על אודות האיחוד האירופי מוכיח שרעיון הסורטיציה מועד לכשלון: רוב-רובו של הציבור סכל מדי מכדי להפקיד בידיו את הגה השלטון. לדעתי, משאל-העם הזה מוכיח את ההיפך: רעיון הבחירות הוא שמפקיד בידי הציבור כוח לא-ראוי. כשמציבים בפני הציבור שאלה פשטנית (איחוד כן או לא; ביבי או ציפי; טראמפ או קלינטון), לחץ הזמן, עומס-הנתונים, הנטייה לחשוב בצורה מחנאית-מגזרית, ועוד כל מיני משתנים, מולידים תשובות לקויות, גחמתיות, והרות-אסון. כמו שלטונו הארוך מדי של נתניהו. אך אילו כל אחד מהבוחרים הבורים שהתחרטו על הצבעתם היה נמצא בעמדת-כוח (בשל הגרלה שעלה בה), כשהיה עליו להתלבט לגבי האיחוד, בכירים פיננסיים היו מדברים איתו; מומחים היו אומרים לו שהימין משקר שכסף שהולך עכשיו לאיחוד יתועל לטובת מערכת הבריאות; הוא היה מרגיש שעול-ההחלטה מונח על כתפיו, ואין הוא יכול להמר שהצבעתו לא תיחשב. בקצרה, הבוחר הטיפש הממוצע יהיה טוב יותר כחבר-פרלמנט מאשר בוחר. זה נשמע פנטסטי, אבל תופעת המתחרטים משכנעת אותי שזה נכון. ודאי שעדיין יהיו חברי פרלמנט טיפשים וחסרי-אחריות, אבל זה המצב גם כיום. לפחות תחת סורטיציה התחלופה שלהם תהיה מובטחת.

לסיכום: האיחוד האירופי לא מתפרק כל-כך מהר. אם הוא יתפרק, לא תהיה מלחמה כל-כך מהר. מיתון עשוי להיות, אבל לא כי הבריטים עשו טעות, אלא כי זה ישרת אינטרסים של בעלי-הון רבי-השפעה. הנעלם הגדול הוא אם הנהגת בריטניה מעוניינת להמשיך את המצב הקיים או לבצע "תיקון סטייה" לחברותה באיחוד, כדי להבטיח עצמאות פיננסית ושל מדיניות הגירה. בחינת התנהלותה ביחס למשאל בחודשים הקרובים תבהיר משהו מזה. האיחוד האירופי איננו הבטחה גדולה לתרבות האנושית, ואין לחשוש מפירוקו. בכל מקרה, אל תחששו משינוי באשר הוא, כי אנחנו זקוקים לו בדחיפות.

ריבונות מזונית, והקשר בינה לבין הפן השמאלני שבלאומיות

תיאור הפרקריאט והצמיתות העתידית שסיפקתי התמקד במוכר לי: הקושי למצוא עבודה קבועה, הקושי להפוך לבעל-בית, התגברות הרופפות של הבעלות על תרבות הפנאי (ודוגמה נוספת ביחס לתחבורה, שהיא מורכבת יותר כי יש צדדים חיוביים בהתגברות תחבורה ציבורית או משותפת). אף שכבר נחשפתי למושג "ריבונות מזונית" לפני שכתבתי את שתי הרשימות ההן, לא נתתי את הדעת די הצורך על השינויים המבניים בחקלאות ובתעשיית המזון שבשליטתם על הצרכים הבסיסיים ביותר של כל אדם ואדם, מחזיקים את הפוטנציאל הגדול ביותר לשינוי חברתי משמעותי שיגדיר את עלייתו וביסוסו של הפרקריאט (מעמד הרעועים) והצמיתות המשוכללת שויזלטיר רמז אליה.

למרות שבפוסט הזה אני אתייחס למובן מאוד ספציפי של "ריבונות מזונית", אני מציע לחשוב על המושג באופן רחב יותר כך שיכליל פרקטיקות של היחיד, של קהילות, של מדינות. ברמת הפרט, מבלי לגלוש לרומנטיזציות מיותרות הכמהות לשוב אל הטבע, רוב האנשים אינם יודעים כיצד למצוא את המזון הדרוש למחייתם מלבד במדפי המרכול. ודאי שאיננו יודעים כיצד לייצר את המזון הזה. סיפוק הצרכים, שהוא בהגדרתו המשימה הדחופה ביותר המוטלת עלינו, נחווה דרך שרשרת ארוכה של מתווכים, שאיננו מסוגלים להתקיים בלעדיה. אינני מציע לחייב כל אדם לדעת כיצד לייצר או למצוא מזון ללא מרכולים – זאת בדיוק הרומנטיזציה המיותרת שאני מבקש להימנע ממנה. האפשרויות הטכנולוגיות לספק את אמצעי התזונה הדרושים לאדם מבלי לשעבד את רוב האנושות לעבודת כפיים הן מבורכות בפני עצמן, אבל בוודאי שהידע החקלאי (והלקטי, ההישרדותי וכן הלאה) צריך להיות נגיש יותר ושיש מקום לעודד יותר אנשים להתנסות בחוויות חקלאיות.

לנושא הזה אשוב בפוסט נפרד. הריבונות המזונית הדחופה יותר נוגעת, כמו כל התהליכים שמובילים לעלייה גוברת במעמד הרעועים, לכוחות שוק אגרסיביים שפועלים ליצור תלות שהיא זמנית באופן קבוע בתאגידים. בעוד שהדוגמאות של תרבות הפנאי שסיפקתי נוגעות לפיתוחים טכנולוגיים חדשים, ראשיתה של בעיית הריבונות המזונית מוקדמת הרבה יותר. המונח נקבע ב-1996 על-ידי ויה קמפסינה (Vía Campesina), ארגון שקם בתגובה לחדירה מאסיבית של תאגידים אמריקאים לשוק המזון במרכז אמריקה בשנות השמונים. הדוגמה המובהקת לאופן שבו התאגידים הללו מערערים את ריבונות המזון של מדינה כלשהי היא שוק הזרעים המהונדסים גנטית, שמונעים מחקלאים להשתמש בזרעים על-ידי ריבוי והשבחה טבעיים, כפי שהחקלאות האנושית פעלה מאז ומעולם (ועל-ידי למידה מן הטבע). שינוי הזרעים לא נועד לצרכי תזונה או בריאות ותחת זאת משרת את הרווחיות של מנהלים שאין להם דבר וחצי דבר עם טבע, חקלאות ובריאות. זו גם דוגמה מצויינת לכזב הטמון בשוק החופשי, שבאורווליאניות אופיינית תומכיו גורסים שצרכנים תמיד יפעלו לטובת עצמם, ולכן הויסות העצמי של השוק הוא היעיל ביותר. בעולם הכלכלי הטובה קצרת-הטווח של בעלי המניות תמיד חזקה יותר מהאינטרסים ארוכי-הטווח של האנושות והסביבה, ולכן בחינת היעילות דרך הפריזמה הכלכלית בלבד היא המשגה הבסיסי של דרכם (שקשה להסביר אותו לכלכלנים, למרבה הצער).

השינוי הגנטי הוא נקודת קיצון שהאגרסיביות של תאגידי חקלאות הגיעה אליהם, לאחר שנים של התמקדות בכוחות שוק קלאסיים כגון הגדלת תפוקה, דרכי שיווק ותפוצה, השפעה על ייבוא וייצוא, השמדת תוצרת וכן הלאה. אני מסתייג מהלכי-רוח אסכטולוגיים וגם כאן אינני מסתכל על ההשלכות של השינויים הגנטיים הללו דרך התרחיש הגרוע ביותר, של רעב עולמי שאין להשיג בו זרעים ומזי-רעב משעבדים עצמם למונסנטו או תאגידי מזון אחרים. למעשה, מבלי להתייחס כרגע לבעיות אתיות ואקולוגיות של נסיונות האדם לרסן את הטבע, דווקא ההיפך הוא הנכון: האינטרס של מונסנטו הוא רציפות אספקה של התוצרת שלהם, אבל הקביעות הזו באה במחיר של תלות ושל אי-קביעות לכל מי שתלוי בתאגיד.

ההחלשה של הפרט על-ידי תאגידים בינלאומיים ועלייתו של מעמד חדש חובק-עולם מסמנת בעייה תיאורטית לאנשי שמאל משני כיוונים שונים: המרקסיזם הקלאסי דיבר על מהפיכה עולמית, ובעקבותיו ראו הוגים רבים בלאומיות תנועה קפיטליסטית. הקשר בין ימין מדיני לכלכלי נשמר עד היום במובנים רבים, אבל הקשר הזה מקשה על הזיהוי של הגלובליזם עם קפיטליזם שהוא בעל כוח מוביליזציה הרבה יותר גדול משל מדינות הלאום. זהו הסינדיקט של מילו בגירסה הפחות-משעשעת שלו, וכמו הסינדיקט ההוא, התאגידים הגלובליים משרתים את עצמם יותר מששמם מסגיר.

כבר בשנת 1995 מפרסם פארשד ארגי, סוציולוג מהאוניברסיטה האטלנטית של פלורידה, מאמר על ירידה גלובלית של חקלאות אותה הגדיר כדפזנטיזציה. הוא מזהה את ראשיתו של התהליך בסיום מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה, כשהתחרות בין המעצמות מעודדת תיעוש והסתמכות על טכנולוגיות, בעיקר בארצות-הברית. החל מ-1973 הוא מבחין בהאצה של הדפזנטיזציה ובצידה של תהליך העיור (והתהליך הנלווה אליו – דרורליזציה, deruralization). תאגידים צריכים יותר אנשים בערים שם הם נגישים עבורם ליצירת תלות דרך סיפוק צרכים אמיתיים ומדומים ויצירת חובות, כלכליים ורגשיים כאחד.

אין שום דבר מפתיע בקפיטליזם של הכלכלה הגלובלית, אבל יש צורך להבין את הצד הלאומי ההכרחי של תנועות המתנגדות לגלובליזם, דוגמת ויה קמפסינה ולכן גם את הסכנה שבהם. האתגר של השמאל בהקשר זה הוא לא להירתע מן הצורה ולהטעין אותה בתוכן חדש: לאמץ מרכיבים מסויימים של הגלובליזם שמאפשרים שיתוף פעולה בין אוכלוסיות עם אתגרים דומים במקומות שונים בעולם, ובאותה-עת לעודד את החשיבות שבזהות מקומית, הנשענת על תרבות ותוצרת שמיוצרת על-ידה. כשם שהקפיטליזם משתמש הן בלאומיות והן בקוסמופוליטיות כדרכים להעלאת כוחו, השמאל אף הוא צריך להיעזר בתנועת מלקחיים נגדית, מבלי להתבוסס ברעיונות פוסט-לאומיים שאין להם אחיזה במציאות או היתכנות עתידית. מסגרות חדשות ודמוקרטיות יותר לא יקומו על חורבן הלאומיות אלא תוך הכרה בה ועל-ידי אילופה.

השליטה של תאגידים במוצרי-יסוד דרך החקלאות היא כבר עכשיו חזקה מדי מכדי שאפשר יהיה להימנע ממנה. גם מי שמקפיד לקנות מזון אורגני, סחר הוגן, עם תווי תקן אידיאולוגיים שונים שמעידים שמוצר מסויים הוא נטול-כיבוש או ללא חשש סבל לבני-אדם או בעלי-חיים, לא יוכל להימנע מלשרת את התאגידים ולהיות תלוי בהם. המוצרים העיליים המתיימרים להיות נעלים מוסרית יהיו יקרים יותר, ובכך ישרתו טוב יותר את התאגידים. מוצרים נחותים, לא מבחינה מוסרית אלא תזונתית, ימשיכו לפעול את פעולתם גם הם.

האתגר האמיתי, כמו תמיד, הוא סיפוק מענה פוליטי ומשפטי הולם לבעיות שעולות מהיעדר ריבונות מזונית. פריסילה קלייס מהאוניברסיטה הקתולית בלוון פרסמה שני מאמרים (דומים מדי, למרבה הצער) שעוסקים בשאלה התיאורטית של זכויות אדם ובשאלה הפוליטית של השפעה מוסדית כפי שאלה נוגעות לשאלת הריבונות המזונית. הסוגייה של זכויות-אדם כקונסטרוקט אנושי שנעדר ממשות מחוץ להסכמה החברתית היא מרתקת, אבל נגעתי בה בהרחבה בסדרת הפוסטים על זכויות, אז אני משהה בה את הדיון כרגע.

האתגר הפוליטי הקטן הוא שמדינות שחוקקו חוקים בעד ריבונות מזונית או ציינו את הזכות אליה בחוקה (קלייס מונה את אקוודור, בוליביה, נפאל, ונצואלה) לא יפעלו ליישום של המדיניות, והחוק יישאר הצהרתי בלבד. על-פי קלייס, כיום (נכון ל-2014) ניקרגואה, מאלי וסנגל הן המדינות היחידות שאימצו בפועל מדיניות של ריבונות מזונית. היא טוענת שבאקוודור אומצה מדיניות של ריבונות מזונית לצד "המשך הגיון התיעוש והמודרניזציה" כך שריבונות המזון הופכת לרובד של חקלאות חלופית שקיימת לצד הקונבצניונלית וללא השפעה ממשית מלבד שינויים קוסמטיים. התיאור הזה העלה אצלי חשש, כמובן, שחלק מההתנגדות של החקלאים שפעילים בויה קפמסינה הוא שמרנות וחשש מחידושים טכנולוגיים. אסור לשמרנות כזו או לרומנטיזציה של עבודת כפיים להיות קו מנחה בארגונים שמתנגדים לערעור העצמאות על-ידי תאגידים, משום שכך הם נדונו לכשלון, ובבלי-דעת מעודדים את שימורו של הקפיטליזם הישן, שלא היה טוב יותר.

מתוך כך עולה האתגר הפוליטי המשמעותי יותר: מציאת נוסחות שיכולות לעבוד באופן מוסדי כדי להגן על החקלאים מהשתעבדות לתאגידים ועם זאת באופן שלא ימנעו סחר חופשי ואימוץ חידושים מועילים מבחוץ. קריטריונים ליישום מדיניות כזו צריכים לכלול את זכות היציאה (יכולתה של החקלאות המקומית להתקיים גם ללא הגורם החיצוני אחרי סיום התקשרות עמו), ושהגורם החיצוני יהיה יצרני (נגד השתעבדות לחברת החזקות). מעבר לאיזונים הללו, מדינות יצטרכו לפתח אמצעים נוספים להגן על החקלאים המקומיים על-ידי ויסות הייבוא והייצוא. גיוון של צורות התיישבות וסגנונות-חיים נראה לי חיוני למרקם החברתי כולו, כמו גם הרחבת האפשרויות להתנסות חקלאית. נחיצותו של המזון לכל צורת חיים מבהירה שיוקר המחייה איננו יכול להיות השיקול הראשי, ומובן שלא היחיד, בניסוח מדיניות חקלאית יצרנית למדינה והבניית היחסים בין החקלאות לכלל המשק והכלכלה.

—

 

Araghi, Farshad. “Global Depeasantization, 1945-1990.” Sociological Quarterly 36.2 (1995): 337-68.

Clayes, Priscilla. “The Creation of New Rights by the Food Sovereignty Movement: The Challenge of Institutionalizing Subversion.” Sociology 46.5 (2012): 844-60.

—. “Food Sovereignty and the Recognition of New Rights for Peasants at the UN: A Critical Overview of La Via Campesina's Rights Claims over the Last 20 Years.” Globalizations (online first).

—

 

כשל תודעה היסטורית – פעם שנייה

[הפעם הקודמת מתוארת כאן.]

אני רואה פריחה בשימוש בביטוי "המאה ה-21" לציון העשור ומחצה שחלף (בקושי). למשל, "ספרות המאה ה-21", או "טכנולוגיית המאה ה-21". ראיתי תלמידים משתמשים בביטוי בעבודות, וחשבתי שזו דרכם להישמע מליציים יותר, רציניים יותר (ואולי סתם נסיון למרוח מילים ותווים, במקום לומר "עכשווי", למשל). אחר-כך ראיתי גם מוסדות משתמשים בו, בכותרות לכנסים או למישרות.

העובדה שהוא נהיה ביטוי כה רווח עשויה ללמד כמה דברים, אבל בראש ובראשונה מעידה על מחסור בהיסטוריונים, או לכל הפחות על כך שלא מתייעצים בהם. אני משער שכמוני, אף שלא פעם חשבתי על עצמי כהיסטוריון בעל-כורחי (The reluctant historian), היסטוריונים אחרים היו מצביעים על הבעייתיות שבשימוש בביטוי הזה, בעת הזאת. אני מפרסם את המחשבה ב-2015, אבל הפיסקה הבאה דורשת שאספר שחשבתי על כך כבר ב-2014.

כדי להבהיר לעצמי כמה נואל הביטוי הזה, דמיינתי מישהו שמדבר על המאה העשרים בתחילת 1914. בלי לדעת על מלחמת העולם הראשונה אפילו, שלא לדבר על השנייה. על המהפיכה הקומוניסטית, על פצצת האטום, המלחמה הקרה, קריסת הגוש המזרחי, מדינת ישראל. בלי לדעת על טלוויזיה, שידור חי, שידורי לווין, האדם על הירח, וודסטוק, מהפיכת הסטודנטים, טיסות סדירות לעשרות יעדים בעולם, ואינטרנט, שאפילו הוא החל במאה העשרים. רוב הדברים האלה אינם ידועים לו גם ב-1915, אבל זה שאפילו על מלחמת העולם הראשונה הוא עוד לא שמע ממחישה את זה עוד יותר. בלי לדעת את כל הדברים האלה, האפשרות שלו לומר משהו בעל ערך על המאה העשרים הוא פשוט אפסי. הסף המינימלי שאפשר לבקש ממישהו הוא להמתין למחצית המאה כדי להתיימר להבין אותה, וגם אז התובנה היא מאוד מוגבלת כפי שהתבוננות ב-1950 מוכיחה. המחצית הראשונה של המאה העשרים היא מייאשת. המחצית השנייה היא תגובה למחצית הראשונה, ומערב אירופה מדמיינת חיים של שלום לראשונה בתולדותיה (גם כשהיא שולחת כוחות סיוע למפרץ).

תודעה היסטורית, אם כן, איננה רק צבירה אנציקלופדית של פרטי מידע על אודות העבר, אלא גם היכולת לחשוב על העתיד בפרספקטיבה רחבה ובענווה הדרושה. ייתכן שהתפוצה של הביטוי בשלב כה מוקדם שלה מסגיר חרדה לגבי העתיד, כאילו אנשים מבקשים להאמין שהם פענחו את המאה ה-21 ומכירים את המאפיינים שלה, מדחיקים את אימת הלא-נודע ומדחיקים את עובדת מותם עצמם, שלא יזכו לראות את המאה ה-21 עד תומה. חמדנותם של בני-האדם אינה יודעת גבול, שוב מסתבר. אלה שזכו לראות במפנה האלף כבר מצרים על כך שלא יזכו לראות את מפנה המאה של ניניהם.

אחד הנעלמים הגדולים שמונעים מאיתנו לדעת משהו על המאה ה-21 בשלב זה הוא עד כמה הטכנולוגיה שצמחה בסוף המאה העשרים והתפתחה ונפוצה במאה ה-21 מאיצה תהליכים. האצה היא מאפיין ידוע של התפתחות המדיה. הטלוויזיה העבירה אירועים בשידור חי, אם יכלה לצפות אותם מראש ולהציב שם ניידת שידור. הסמארטפון מאפשר לכל אדם לדווח על אירועים בשידור חי. אבל האצה מטבעה איננה לינארית בצורה אינסופית. אף כי מכוניות בעשורים האחרונים של המאה העשרים היו מהירות יותר ממכוניות בעשורים הראשונים של אותה מאה, הן לא המשיכו להגדיל את המהירות שלהן עוד ועוד. שיא כלשהו נקבע ונהפך לנורמטיבי. המרדף אחר חדשות והתפתחות אירועים איננו בהכרח מיטיב עם קידמה. לעתים נדמה שזוהי תנועה היסטרית של צעד קדימה, שניים אחורה, ועוד אחד הצידה. אנשים יכולים לקבל בזמן אמת חדשות מכל העולם, אבל העדריות נוהה (ו/או מנותבת) אחר הזוועות הגדולות ביותר, לא בהכרח על החשוב והמועיל ביותר.

אמירה ידועה לגבי הטלוויזיה היא שהיא שינתה את פני המלחמה. שוייטנאם הייתה אחרת בגלל הטלוויזיה, ושהמלחמה הסתיימה בגלל הטלוויזיה. אבל התפתחות התקשורת הויזואלית-מיידית סיפקה הרבה הוכחות שאין זה כך. התקשורת איננה מסיימת מלחמות, ואולי אף מסייעת להן להמשיך.

תיעוד האירועים מאיץ את התפתחותם, את הקצב בו עוברים מידיעה לידיעה. אבל ייתכן שכל התזוזה הזו מחפה על קיפאון. אפשרות אחרת היא שהמאה ה-21 לא תמשיך את ההתפתחות של המאה ה-20, גם אם היא תוסיף אי-אלו גאדג'טים, אלא תהווה כניסה לתקופת מעבר חדשה, מעין ימי-ביניים פוסט-מודרניים. עליית הפרקריאט היא סמן מדאיג לכיוון זה. האפשרויות המנוגדות לנתח את מה שכבר ידוע לנו על המאה ה-21 מזכירות עד כמה היא בעצם סמויה עבורנו, אלה שחזו בלידתה וחיים בתוכה.