וכל דבר אחר שנתפס אצלנו בסלחנות בתור חיים: בין נבוקוב ללוין

צינצינאט, גיבור "הזמנה לגרדום" מאת נאבוקוב, שיודע שהוא נידון למוות אך אינו יודע את התאריך, הוא מחווה מודעת לקפקא, כמו המשכו של יוסף ק', לאחר שניתן גזר הדין. הוא גם אמירה חריפה על המצב האנושי, בהיותנו נידונים למוות שאינם יודעים את יום ביצוע גזר-הדין.

אל ההחלטה לדחות את ביצוע גזר-הדין של וורן היל נלווה תאריך חדש. היל לא נשאר במצב של אי-ידיעה כמו צינצינאט, אף כי שאלת הידיעה וההבנה הופכת למורכבת יותר אצל אדם בעל איי.קיו 70. את הקשר בין המעשה של היל, גזר הדין שלו ומצבו השכלי מעלים בגלל המצב החוקי המורכב, כמעט עד אבסורד, בנוגע לדיני מוות, בעוד שברוב המדינות המתקדמות, הטאבו על זכות החיים, שאיננו מתיר אפילו למערכת המשפט להפר אותו, הוא מובן מאליו ואיננו תלוי ביכולות אינטלקטואליות, קוגניטיביות ואחרות. כמו בדברים אחרים, ארצות-הברית מקיימת תערובת מוזרה של גישה פרוגרסיבית-ליברלית וגישה שמרנית-דתית שזרה לליברלים אמריקאיים. בהיותו מושל טקסס, חתם ג'ורג' בוש על מספר שיא של 152 הוצאות להורג. קראתי פעם נתון על מספר המוגבלים שכלית מביניהם, ושכחתי אותו.

לא חשוב. רשות הדיבור לנאבוקוב. עורך-הדין של צינצינאט בדיוק הגיע לביקור, ורגע קודם איבד את סיכת החפת שלו:

—

– תודה, על לא דבר, זה סתם עניין פעוט – מילמל עורך-הדין בפיזור-דעת. ויחד עם זאת בדק ובלש במבטו בכל פינות התא. ניכר בו שאובדן החפץ היקר מעציב אותו. ניכר בו. אובדן החפץ העציב אותו. החפץ היה יקר. הוא התעצב בגלל החפץ שאבד.

באנקה קלה נשכב צינצינאט בחזרה במיטה. הלה התיישב למרגלותיו.

-– הלכתי אליך – אמר עורך-הדין – במצב-רוח כל-כך רענן, כל-כך עליז… אבל עכשיו ציער אותי העניין הפעוט הזה – כי הלא תסכים איתי שבסופו של דבר זה עניין פעוט, יש דברים חשובים ממנו. ובכן, איך אתה מרגיש?

– אני נוטה לשיחה גלויית-לב – ענה צינצינאט בעיניים עצומות למחצה. – הייתי רוצה לחלוק איתך אחדות ממסקנותי. אני מוקף צללים עלובים כלשהם, לא בני-אדם. הם מענים אותי כפי שיכולים לענות רק חזיונות חסרי שחר, חלומות רעים, ספיחי הזיה, פסולת סיוטים – וכל דבר אחר שנתפס אצלנו בסלחנות בתור חיים. תיאורטית הייתי רוצה להתעורר. אבל אינני יכול להתעורר בלי עזרתם של אחרים, ואילו העזרה הזו מפחידה אותי עד טירוף, מה גם שנפשי נעשתה עצלה, התרגלה לחמימות של חיתוליה הגופניים. מכל הצללים שמקיפים אותי, אתה, רומאן ויסריונוביץ', אולי העלוב ביותר; אבל מצד אחר, מתוקף מעמדך ההגיוני בשיגרת היומיום הבדויה שלנו, אתה מין סוג של יועץ, של מגן…

– לשירותך – אמר עורך-הדין ששמח כי צינצינאט התחיל סוף-סוף לדבר.

– והנה אני רוצה לשאול אותך: על מה מבוסס הסירוב להודיע לי את התאריך המדוייק של ההוצאה-להורג? חכה, עוד לא גמרתי. מי שקרוי כאן המנהל מתחמק מתשובה ישירה, ומתרץ את זה בכך ש… אבל חכה, חכה! אני רוצה לדעת קודם כל: במי תלויה קביעת התאריך. ושנית, אני רוצה לדעת: איך אפשר להשיג תשובה הגיונית מאותו מוסד, או מאותה אישיות, או מאותה קבוצת אנשים… (26 – 27)

—

אסוציאטיבית, הפיסקה הראשונה בציטוט הזכירה לי גם את “חפץ” של חנוך לוין, שבדיוק הומחז שוב השבוע בבית. גם שם החפץ הוא דבר יקר ופעוט-ערך, גם אצל לוין יש הזמנה לגרדום, וגם שם יש שאלה גדולה במי תלויה קביעת התאריך. רוב המחזה מאמינים שאת התאריך קובע חפץ, אבל סופו המפתיע מגלה אחרת. ופתאום החזרה הנאנקת של צינצינאט למיטה מזכירה לי את אדש ברדש.

—

ולאדימיר נאבוקוב. הזמנה לגרדום (הספריה החדשה). מרוסית: פטר קריקסונוב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.

חנוך לוין. חפץ. תל אביב: סימן קריאה, 1972. 

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

בעקבות שני מאמרים על 11\9

שני הגליונות האחרונים של ה-New York Review of Books כללו מאמר נרחב על הפיגוע בתאומים והשלכותיו, לרגל עשור לאותה התקפת הטרור. שני הכותבים, דייויד קול ומארק דאנר, התמקדו בשאלות של זכויות-אדם, החוקה האמריקאית והמשפט הבינלאומי. שני הכותבים מתייחסים כמובן מאליו שיש להעמיד לדין את האחראים למדיניות העינויים בזמן ממשל בוש, ומדבריהם משתמעת ביקורת על ואכזבה מהנשיא אובמה, שלא נקט בשיטה זו. אצל קול ישנו מימד משפטי נוסף, המבקר את הססנותו של בית-המשפט העליון.

מאמרים מעין אלה עומדים לזכותה של ארצות-הברית, שגם לאחר פיגוע כה מזוויע עדיין נשמע בקול רם וברור, מעל במה יוקרתית ומכובדת דברים נכוחים כאלה, התובעים לשמור על הערכים העומדים ביסודה. ולגנותה של ארצות-הברית, כמובן, עומדת העובדה שמאמרים אלה עדיין הינם בבחינת דעת-מיעוט של עילית אינטלקטואלית, בעוד המדיניות עצמה נותרה ללא פגע. ג'ורג' בוש לא ייזכר כפושע מלחמה, ובחלוף הזמן, נשיאותו תבטיח את היותו קונצנזוסיאלי, ממש כשם שכהונתו האחרונה של אריאל שרון טיהרה את דימויו הציבורי לאחר מלחמת לבנון.

למרות שכותרת המשנה של מאמרו של דייויד קול הייתה, "מה עדיין איננו יודעים," נושא הידע והידיעה מופיע בצורה ישירה הרבה יותר במאמרו של דאנר. בנוסף לאזכור האמירה המפורסמת של ששר ההגנה דאז ראמספלד, דאנר עוקב אחר סיפור אחד של עצור שמוחזק שלא בדין, ומפרט לא רק את מסכת העינויים שהוא עבר, אלא גם את השתלשלות ההתייחסות התקשורתית עליו. הסיפור הקפקאי הנורא הזה משמש דוגמה מוחשית לכשל הטקטי שבעינויים, בנוסף לכשל המוסרי העומד כנגדם ממילא:

Soufan has argued strenuously, first as an unnamed source for journalists and now in newspaper articles and congressional testimony and a book in his own name, that all the valuable information that was gained from Abu Zubaydah—including the identity of so-called “dirty bomber” Jose Padilla and the code name of Khalid Sheikh Mohammed—was gained in those initial discussions. Traditional interrogation, he and his colleagues contend, was working. Torture was not needed.

Others in the government, particularly in the CIA, did not believe it; they were convinced, as a Justice Department report has it, that “he was not telling all he knew.” How did they come to this conclusion? It is a fascinating question. Unlike the fantasy parable of the Ticking Bomb, in which officials know everything—that the nuclear bomb has been planted, that it will be detonated soon, that the man in custody who denies knowing its location actually knows it, that only torture will make him speak—in the real world it is the vast unknowns we fear, the deserts of ignorance, unbounded by any certain facts.

[עלי] סופאן שב וטען, ראשית כמקור אנונימי לכתבים, ועתה תחת שמו במאמרים עיתונאיים, עדות בקונגרס וספר, שכל המידע השימושי (אולי: רב-הערך –א"ע) שהושג מאבו-זביידה – כולל זהותו של "המחבל המלוכלך" לכאורה, חוזה פדייה ושם הקוד של חאליד שייח מוחמד – הושג באותן שיחות ראשוניות. שיטות חקירה מסורתיות, הוא ועמיתיו טענו, היו יעילות. לא היה צורך בעינויים.

אחרים בממשל, במיוחד בסי.איי.איי., לא חשבו כך; הם היו משוכנעים, כפי שדו"ח של משרד המשפטים ציין, ש"הוא לא סיפר לנו את כל מה שהוא ידע." כיצד הם הגיעו למסקנה הזו? זו שאלה מרתקת. בניגוד למשל הדמיוני של הפצצה המתקתקת, שבו הפקידים יודעים הכל – שהוטמנה פצצה גרעינית, שהיא תתפוצץ בקרוב, שהעציר שמכחיש כי מיקומה ידוע לו בעצם יודע, ושרק עינויים יגרמו לו לדבר – בעולם האמיתי אנו חוששים מהנעלמים הגדולים, מדבריות הבורוּת שאינם כבולים לעובדות נתונות.

קול אופטימי יותר מדאנר. הוא טוען שהתהליך כולו, למרות שהצביע על חולשות של הדמוקרטיה האמריקאית., העיד גם על חוסנה, ועל תקפותה של החוקה כמסגרת מייצבת ושומרת-חוק. עם זאת, הוא מחשב שארצות-הברית מוציאה בין 16 ל-27 מיליון דולר בשנה על כל טרוריסט פוטנציאלי, בסכום כולל של 80 מיליארד דולר לשנה.

זהו סכום כמעט דמיוני. לחיי אדם, כידוע, אין מחיר. האם היה שווה לארצות-הברית להוציא 80 מיליארד דולר כדי למנוע את קריסת התאומים, על אובדן חיי-האדם הנורא שבהם? בדיעבד ודאי שנענה בחיוב. איש לא יטען (ובצדק), שאם הברירה הייתה מוצגת כך הוא היה מעדיף לשמור על 80 המיליארד. אך האם ראוי לארצות הברית להוציא סכום כזה כל שנה, בידיעה שהוא יילך ויתפח, במאמץ שווה אחרי מחבלים עתידיים, שיכולותיהם וכוונותיהם לוטות בערפל? דומני שחברה בריאה, עם כל המחוייבות של משטרה לבטחונה, מחוייבת גם לא להיכנע למירוץ חימוש אינסופי מול כמה בודדים שחוסר-אחריותם אינו מגביל את משאביהם.

עשור אחרי הפיגוע בתאומים, אנחנו יכולים להעריך אל-נכונה את השלכותיו. אלה שנפגעו אישית, לעולם לא ישתקמו סופית. הם יישאו את אובדנם בכל אשר יפנו. אך הוליווד וניו-יורק, בניגוד להתנבאויות הרגשניות של ההלם הראשוני, לא השתנו. הוליווד חזרה לצלם, להפיץ ולהקרין מראות-אימה, גם אם סרט או שניים נגנזו מיד לאחר המתקפה. ניו-יורק עודנה צפופה ומפוייחת, עם עשירים לאין-קץ ועניים חסרי-כל ברחובותיה. עם המסעדות היוקרתיות ביותר והמזללות המצחינות ביותר, המוזיאונים, ההצגות, שדירות הקניות, ובעיות דיור, תחבורה ותברואה. אותה ניו-יורק.

אי-אפשר להביס טרוריסטים, כי תמיד יהיה עוד משוגע, עוד נפש רצחנית, שתהיה מוכנה ליטול חיים של אחרים. אבל החדשות הטובות הן שהטרוריסטים לא יכולים לנצח. גם כשמפילים את מגדלי התאומים ליסוד, אמריקה היא עדיין אמריקה, והטרור לא השיג שום מטרה פוליטית. העדות המוחשית הזו נכונה גם למקרה הישראלי. אנחנו נמשיך להתאבל על קרבנות חפים מפשע משני הצדדים, אבל לצד זה יש להתנגד נחרצות לעינויים, להריסת בתים, להחזקת אנשים ללא משפט, ולהוצאה בלתי-מבוקרת של משאבים כנגד המחבל הבודד או הקסאם האחד.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על אווטאר

את היום האחרון בביקורנו לוס אנגל'ס, שבמקרה גם היה חג המולד, העברנו בצפייה בסרט החדש של ג'יימס קמרון, אווטאר. הנה מקבץ מחשבות על הסרט. עם קורטוב של אירוניות וגילוי נאות, אני מודה שהקישור בין דת לקולנוע, שכבר נעשה בכמה פוסטים כאן, הגיע ממנה לפני שחשבתי עליו בעצמי.

[למי שחושש מספויילרים, כדאי להפסיק לקרוא כאן, ולראות מה אני חושב עליהם פה]

מיטס

אם הייתי צריך לתמצת לאמריקאי במשפט אחד על מה הסרט, הייתי אומר: "It's Pocahontas meets Matrix." חשבתי על ההגדרה הזו תוך כדי הצפייה, והייתי מרוצה מעצמי. יש בי סלידה ראשונית מהפראזה האמריקאית הזו, ובה-בעת יש בי גם גאווה ילדותית שאני מסוגל לשחק את המשחק, הגם שאני שונא אותו (לרוב אין זה כך).

למה אני שונא את טכניקת ה- x meets y? נראה לי שזה נתפס בעיניי כגילום של השטחת השיח התרבותי: במקום לדבר על מה הסרט, הדובר קונה לעצמו נקודות בכך שהוא יכול לזהות מוטיבים קודמים. אמירה כזו משקפת עייפות מובנית של התרבות הצרכנית מן המוכר, והרעב המתגבר תמידית לריגושים חדשים. כלומר, הגדרת ספר או סרט במונחי x meets y, משדר עוד מימרה אמריקאית ידועה: been there, done that. כאילו אין מקום לחזרה, לעיבוד, לשלשלת של מסורת.

[אני כותב זאת, ומיד חושב על remake, ועל cover ועל sequel כמונחים פופולאריים שלכאורה סותרים את הסלידה מן המוכר. צריך לחשוב על זה].

והנה האתגר שהצבתי לעצמי כשחשבתי "פוקהונטאס פוגש את מאטריקס": להיות מסוגל להשתמש בפראזה הזו, או בצורת החשיבה הזו, כאמצעי שמקדש [מקדם?] שלשלת של מסירה ותולדה תרבותית, כחלופה אפשרית לשיממון של התרבות הצרכנית, המעייפת עצמה לדעת.כלומר, לעקר מתוכה את ה-been there, ובמקום זה להציע כבוד לזיהוי מוטיבים.

אחד הדברים שלקחתי איתי מתוך "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (כותרת שבעצמה אולי מבשרת את פראזת ה"פוגש"), נמצאת ממש בהתחלה, כשפירסיג מלין על כל אותם ששואלים "מה חדש?" במקום לשאול "מה טוב?"

גם אני רוצה לשאול "מה טוב?" ולא לקדש את החדש. אין צורך בהשפלת ראש על יצירה שאיננה חדשנית, והכבוד לעבר אין פירושו שמרנות, אם הוא כבוד ביקורתי, שמעריך את הטוב ומשליך את הרע.

תלת מימד

יותר ויותר סרטים נעשים בתלת-מימד. האם בעוד עשר שנים כל הסרטים יהיו בתלת-מימד? מוזר לחשוב על זה, ומצד שני, במעבר מן השחור-לבן לצבע, היה קשה להאמין כמה מהר יהפכו סרטי שחור-לבן לנדירים כל-כך. לא כל שכן הקולנוע האילם.

הבעייה היא, כמובן, שבעוד הסרטים המדברים והצבעוניים הפעילו גירויים רבים יותר על החושים מבלי לדרוש משהו שלא נדרש בגירסה הקודמת של הראינוע והקולנוע, תלת-מימד עדיין תובע פרוצדורה מיוחדת. הרכבת המשקפיים לא תמיד נוחה, ובוודאי שאמצעי ההפצה שלהם מוגבלים. מצד שני, אם אמצעי הצפייה היחיד (או הנפוץ ביותר) בסרטים יהיה בעזרת מתקן שיהיה מסוגל להפיק תחושת תלת-מימד (עם/בלי מסך), אז ברור שזה יהיה הסוף של קולנוע דו-מימדי.

עמדתי לכתוב משהו על כך שבסרטים רבים הערך המוסף של תלת-המימד הוא מינימלי, ואז קלטתי שטענה כזו ודאי נאמרה לגבי הצבע בקולנוע (אם אני יכול להבין את העלילה של סרט דרמה בלי תלת-מימד, ודאי שאני יכול להבין אותה גם בלי צבעים. אם הצבעים מוסיפים מימדים סמיוטיים וסימבוליים שלא היו קודם, ודאי שגם התלת-מימד עושה זאת, במובנים שאינם בהכרח נהירים לי).

[עדכון, 8 בפברואר, 2010: עוד על הפן הזה אצל דובי קננגיסר. מומלץ!]

פוליטיקה

האם "אווטאר" הוא סרט פוליטי? טוב, הכל פוליטי, כידוע. "אווטאר" יוצר אצל הצופה תחושת סלידה מאנשי צבא, ובעיקר מהשילוב של צבא והון. הקולונל המאוס (שמסומן כ"בד-גיי" בדרכים שונות, וכן במותו היאות בסוף הסרט, אחרי סצינת קרב ארוכה מדי לטעמי – אבל זו תמיד התחושה שלי לגבי סצינות קרב) משתמש ברטוריקת ג'ורג' וו. בוש מובהקת, ולכן בוש הוא גם האיש הרע בסרט הזה, כפי שהוליווד יכולה לעשות בתקופת אובמה. במילים מפורשות יותר, קמרון לא היה עושה את הסרט הזה ב-2002, וחבל.

כשהתחלתי להבין את המשל והנמשל, התמלאתי כעס. הרגשתי שבמקום להראות לצופה סיפור מופרך על אנשים כחולים בכוכב רחוק (מחווה לסרטו הקלאסי של רֶנֶה לָלוּ, La planète sauvage), אפשר וצריך היה לעשות סרט על מה שקורה בכוכב הזה, על קשרים בין הון וצבא הפועלים בעיראק, על פגיעה בטבע לצורכי רווח כלכלי קצר-מועד ועוד. אך מיד קלטתי שוב את הבעייה האינהרנטית הנעוצה במשולש פוליטיקה-רייטינג-בידור. אם ג'יימס קמרון היה עושה סרט כזה, שמספר עובדות קשות ולא מבדר, אף-אחד לא היה בא. לא היה אפילו צורך בקונספירציית בעלי הון שלוחצים על בעלי אולפנים להימנע מהפקת סרט כזה. אולפנים פשוט אינם מעוניינים בסרט שכשלונו בקופות צפוי מראש.

זוהי, אם כן, הפוליטיקה שמוגשת לצופה הממוצע, לקהל-היעד שיוצא לבתי הקולנוע. היא אולי טובה במעט מהפוליטיקה של עידן בוש, שסיפרה סיפור שונה בתכלית (למשל), אך אני מקווה שקמרון לא משלה את עצמו שהנהון למשל ייענה בהסכמה לנמשל. הוא רחוק דיו כדי שכל נסיון לחיבור פרקטי בין השניים ירגיז וירחיק אנשים (וזו, כמובן, בדיוק המטרה ההפוכה).

בגליון האחרון של ניוזוויק, קמרון אמר משהו על היחס בין מסחור ואמנות של הסרט:

מה שמעניין בהתפתחות השיווק של אווטאר הוא שהוצאנו קדימון ראשוני (teaser trailer) שעסק כולו באפקטים החזותיים, ואנשים היו פחות ממרוצים, משום שהם לא למדו מספיק על העלילה. הוצאנו קדימון עלילתי (story trailer) שנתן את הרקע וסיפר מיהו הגיבור הראשי, ופתאום אנשים ממש התרגשו לגבי הסרט. (לחצו כאן למקור).

טבע ודת

הקשר בין טבע לאלוהים איננו חדש, כמובן. אנשים המנסים ליישב את הסתירה בין הדת למדע יטענו שבמיתולוגיות דמות האל היא קונקרטיזציה של הטבע, או לחלופין שמעשי הטבע בלשון המדע הם הפשטה של מעשי האל.

את הסיבה שבגללה הצופה המזדהה סולד ממעשי הקולונל אפשר לחלק לשתיים: אחת, בשל הפגיעה בחייהן של דמויות שעל טוב-ליבן הוא כבר עמד; שתיים, כיוון שהפגיעה איננה רק פגיעה בנוף, אלא פגיעה בכוח עליון, המשרת את האוכלוסייה ההומנואידית. הסיבה הראשונה איננה פוליטית, כמובן. אנו מזדהים עם הקרובים אלינו, או עם אלה שאנו משליכים עליהם קירבה, ממשית או מדומיינת, וזהו שיקול סובייקטיבי, על סף השרירותי אם עליו תקום או תיפול פגיעה בטבע.

הסיבה השנייה, לעומת זאת, היא סיבה שרלוונטית גם לנמשל, במאבק הפוליטי למען שימור הסביבה, התחממות כדור הארץ, וכו'. וזו הבעייה השנייה בסרט של קמרון. כלומר, לא זו בלבד שהביקורת היא על ממשל שעבר, ולא על המצב הנוכחי; לא זו בלבד שהביקורת נאמרה בצורה כל-כך מרומזת ומסומלת, עד שכל סיכוי שלה להשפעה ממשית כבר אבד; טיעון היסוד שבשמו הצופה רוצה להגן על הטבע, יחד עם סיגורני וויבר, הוא בגלל שהטבע הוא אייווה, האלה שלהם. בכוונה הדגשתי כאן את סיגרוני וויבר, כיוון שהדמות שלה אומרת בתחילה שחשוב להגן על העץ בשל הייחוד הביולוגי שלו. אבל היא המדען הספקן שאיננו מבין דברים לעומקם (וכבר כתבתי על כך בהקשר לסרט אחר). הצופה, לעומת זאת, "יודע" שלעץ יש כוחות שחורגים ממה שהביולוג יכול להסביר.

ביוגרפיה: בין שחקן לדמות

ואם כבר הזכרתי את סיגורני וויבר, יש לי עוד הערה אחת, הנובעת מהעניין שלי באינטרטקסטואליות: כבר התחלתי לתהות על המשקעים ששחקנים מביאים לתפקידים שלהם מתפקידים קודמים, המשמשים חלק מן העולם הסימבולי של הסרט (מבלי להיאמר במפורש, כמובן). אני לא זוכר אם כתבתי על כך כבר, ולא מצליח להיזכר עכשיו איזו דוגמה עוררה אצלי את המחשבה הזו. סיגרוני וויבר, כאן, היא גם אלן ריפלי מסידרת הנוסע השמיני (שיתוף פעולה קודם שלה עם ג'יימס קמרון, אם כבר הזכרנו sequel), בהיותה פועלת מול חייזרים ללא חת, אך גם – ואולי חשוב יותר – האנתרופולוגית דיאן פוסי מגורילות בערפל. העובדה שהיא הייתה כבר גם ריפלי וגם פוסי, הפכו אותה למועמדת מתבקשת לתפקיד גרייס אוגוסטין.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—