על כפל מערכות המשפט בישראל

גם הדיון המשפטי של מיכאל ספרד בספר "חומה ומחדל" טועה, לצערי, בנקיטת אותה הפרדה מלאכותית בין "שיקול בטחוני" או "שיקול צבאי" – הנתפס, לכאורה, כשיקול מקצועי וענייני, ולכן גם לגיטימי – לבין השיקול הפוליטי-מדיני, הנתפס כשיקול זר.

נפתח בתהייה: האם ממשלה יכולה בכלל לקבל שיקול מקצועי "טהור", שאיננו "פוליטי"? נראה לי שמעצם הגדרתה, אופייה ותכליתה כגוף פוליטי, יהיה זה בלתי-אפשרי לממשלה לקבל החלטה שאינה פוליטית. לא בשיקוליה (כל החלטה שתתקבל, וגם ה"מקצועית" וה"עניינית" ביותר, תהיה לכל הפחות החלטה שעולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, אם לא למעלה מזה); ולא בהשלכותיה (הרי לכל החלטה וביצוע בעקבות החלטה יש השלכות, ואם מדובר במעשה של הממשלה, הרי וודאי שיש השלכות פוליטיות להחלטה).

נמשיך במקרה הספציפי: ספרד מתאר כיצד הממשלה רימתה את בית המשפט העליון, ותיארה תוואי מסויים כבטחוני, כשלמעשה הוא היה פוליטי. אך כפי שהספר עצמו מעיד (בעיקר בדברי שאול אריאלי, בפרקים הקודמים לפרק החמישי שאני מתייחס אליו כרגע), עצם ההחלטה להקים את החומה היא החלטה פוליטית. החומה איננה המענה הבטחוני היחיד או המתבקש לאיום הטרור (ולדידי, הוא מענה שגוי), וההחלטה להתמודד עם הטרור בדרך זו, היא החלטה פוליטית, שלטענת אריאלי נכפתה על הממשלה, ולא הייתה רצונה מלכתחילה. בהקשר זה, קשה לראות איך החומה יכולה להיות בטחונית-צבאית-עניינית-מקצועית בלבד.

לזכותו של ספרד, לפחות, עומדת עקביות משפטית, בעלת הגיון ורציפות שניתן לעקוב אחריהם, בשונה מאריאלי. ספרד רואה בכל מפעל ההתנחלויות כהפרה של המשפט הבינלאומי, ומצר על החלטתו של בג"ץ להימנע מדיונים על חוקיות ההתנחלויות. עמדה זו מאפשרת לו, בקו אחד עם המשפט הבינלאומי להבנתו, להתנגד לכל פעילות של בנייה או שינוי נתונים בשטח כבוש. אצל אריאלי, יש נכונות לבנייה בשטח הכבוש, אבל החומה חייבת לעקוב אחר שיקולים "בטחוניים" בלבד. שיקולים כאלה, כאמור, הם היתממות או אשלייה, כשמביאים בחשבון את דבריו של אריאלי עצמו.

קודם קריאת הספר, לא ידעתי שבג"ץ מסרב באופן עקבי לדון בחוקיות ההתנחלויות (בטענה שמדובר בסוגייה פוליטית ולא משפטית). אם כך, אני מתפלא שהמדינה לא אימצה את הקו הזה של בג"ץ ותבעה ממנו לנקוט באותו קו באשר לחומת ההפרדה, תחת שימוש בשיקולים צבאיים, שמצד אחד מהלכים קסם ונוחים מאוד להעלאה, ומצד שני, עשויים להיות מוקד לויכוח מקצועי, כפי שאכן קרה. אני מניח שהיו שיקולים ענייניים ופרגמטיים שלא לנקוט בקו הזה, אבל ייתכן שגם מדובר בחוסר-מחשבה מצד נציגי המדינה. ייתכן גם שבית המשפט לא היה מקבל את הטענה הזו. קיצורו של עניין: יש תמיהה בעובדה שלא נמשכה מדיניות זו של בג"ץ, אך זו סוגייה מורכבת מדי (עם מידע רב שאיני בקיא בו), מכדי שאוכל לדון בו.

הדבר שעולה בבהירות מן הדברים של ספרד, הוא המצב המשפטי המורכב שנוצר בשטחים. אני מתבייש להודות שפעם אחר פעם אני מופתע עד כמה המצב המשפטי במדינת ישראל גופא שונה מן המצב המשפטי בשטחים. בין אם מדובר בהיתרים מיוחדים הניתנים למי שזכאים לעלות לפי חוק השבות (כאילו זו קטגוריה רלוונטית לדיני תנועה ותעבורה), בין אם מדובר באיסורים מיוחדים, ובין אם מדובר באפלייה גזעית שאיננה מרכינה ראשה. בהקשר אחר כתבתי על הניגוד שיכול להיווצר בין הקושי לחוקק חוקים שנוגדים את האתוס של המדינה, לבין הרצון של הזרוע הביצועית ליצור מדיניות מסויימת. מדינת ישראל איננה אפרטהייד, והיא לא תחוקק חוקי אפרטהייד בזמן הקרוב. עם זאת, משטר אפרטהייד בגדה קיים כבר כיום, לפי ספרד:

בשנים האחרונות גוברת אצל פלסטינים רבים וגם בחלקים בשמאל הרדיקלי בישראל הנטייה לדמות את המשטר הישראלי בשטחים הכבושים למשטר האפרטהייד שהחילו הלבנים בדרום אפריקה על תושבי המדינה השחורים (וגם על אסיאתים ואנשים ממוצא מעורב). אנלוגיה זו אינה בלתי-בעייתית. לשליטה הלבנה על השחורים בדרום אפריקה יהו מאפיינים שונים מהותית מאלה של השליטה הישראלית בשטחים שכבשה. ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית. כמו כן, בעוד שמשטר האפרטהייד של דרום אפריקה עסק ביחסים בין מדינה לאזרחיה, השלטון הישראלי בגדה ובעזה הוא שלטון כיבוש של מדינה אחת על אוכלוסייה חיצונית לה…

בלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם משטר ההיתרים עומד בכל הרכיבים של הגדרת פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר במשפט הבינלאומי, ניתן בהחלט לומר שבעניין סוגיית ההגבלות על תנועת הפלסטינים, במדיניות היוצרת בפועל אזורי מחיה לישראלים בלבד ו"מעודדת" יציאת פלסטינים מהם, יש קווי הקבלה ברורים לשלטון האפרטהייד.

(שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל. גדר ההפרדה – ביטחון או חמדנות. תל אביב: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008. עמ' 192 – 195).

בעצם רציתי לעצור כאן. זו פואנטה מוצלחת וחריפה מכל מה שאוכל לומר, אבל תיאור המצב הזה גורר עמו מורכבות פוליטית שיש לעמוד עליה: על-מנת לשמר את אחיזתו בשטחים בקונטקסט של עולם מערבי פוסט-קולוניאליסטי, נדרש השלטון הישראלי ליצור מערכת חוקים נפרדת שבה אפשר לחוקק חוקים שאי-אפשר (או "לא נעים") לחוקק בכנסת ישראל. מצד אחד, אילו ישראל הייתה הולכת בעקבות החוק הבינלאומי ולא מקימה אף התנחלות או משנה את תוואי השטח הכבוש (למעט לצורכי האוכלוסייה המקומית וגו'), לכאורה לא היה צורך שהמשטר הצבאי/המינהל האזרחי יחוקק מערכת חוקים עניפה ונפרדת. מאידך, יש להכיר בזה שהמישטר הצבאי לא נועד מלכתחילה לשרת את האוכלוסייה היהודית בשטחים, אלא להיפך: יישוב השטח באוכלוסייה אזרחית נועד לשרת את המישטר הצבאי. ההתנחלויות ותושביהן אינם העילה למערכת המשפטים הנפרדת הזו, אלא התירוץ, והדבר ניכר כמעט בכל דיון משפטי שאריאלי או ספרד מתארים בנוגע לבטחון המתנחלים.

לכן, ככל שיגבר השיח המקביל בין האפרטהייד הדרום-אפריקני למשטר הצבאי בגדה, כך יקשה לקיים אותו. או-אז ייאלץ למצוא השלטון דרך לשלוט בשטח מבלי שתהיה לו אחריות שיפוטית עליו. למעשה, התהליך הזה כבר החל, אלא שהלחץ והביקורת סביב המשטר הצבאי עדיין איננה חזקה דיו כדי להכריח אותו לעבור לשלב הבא. אבל את דמותו "כולנו מכירים".

אם וכאשר יצלח המצב הזה, הוא לא יהיה בחינת תחנה סופית, שכן הצורך להקים משטר חירום בתוככי ישראל להתמודד עם הסכנות הדמוגרפיות בתוכה, יוביל להחלת אותו שיח שהציבור הישראלי הורגל בו בזמן הכיבוש על תופעות בישראל עצמה, ושוב יחזור הפער בין מה שהשלטון מוכן/יכול להכניס לספר החוקים, לבין הצרכים של הזרוע הביצועית.

הדברים עולים בעקבות הקריאה אצל מיכאל ספרד, כאמור, אך מתחדדים לי בעקבות המשך דיאלוג פורה ומאיר-עיניים עם יערת הדבש. על כך תודה.

[הערות קודמות בעקבות הספר: המפות של אריאלי; המאבק המשפטי של שאול אריאלי; עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות; על סוג אחר של כפל מערכות משפט בישראל: בתי דין דתיים במדינה חילונית; עוד על כפל זה: מראית העין הכפולה של הכיבוש; המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על חומות והגירה

המאבק בין האתי לאסתטי בא לידי ביטוי בצורך שלי לנכש קישורים לא רלוונטיים כנגד הרצון שלי להעמיס עוד הקשרים וסמלים שיחד ייצרו מטאפורה אסוציאטיבית בעלת נופך פואטי ובלתי-ניתנת לפענוח. כך נשזרים יחד התאריך שבו אני כותב – יום השנה לרצח רבין – עם הציון הקרב של 20 שנה לנפילת חומת ברלין, עם חומת ההפרדה הפלסטינית. מאמר שקראתי, קישר בין חומת ההפרדה לכותל המערבי, לקריסת מגדלי התאומים ולשואה. כך, הרכבות של הפוסט הקודם, שמעל הכל היו אסוציאציה בין הרכבת של פוסט השנה לרצח הקודם לבין רצח (ג'ון לנון), מתקשרות יחד גם למאמר הזה. זהו הסבך הסימבולי, שאני נוטש ומחניק, במאמץ לעבור מהסוריאליסטי חזרה אל הפוליטי.

פוסט נוסף על הספר של אריאלי וספרד יתפרסם מתישהו השבוע, אבל בינתיים קראתי, כאמור, מאמר מאוד מעניין של פיטר האטצ'ינגס, שדן בחומת ההפרדה בהקשר סימבולי ופוליטי ממשי. נקודת המוצא שלו היא עבודה שהוא ראה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, שבה נעשה קישור בין חומת ברלין, חומת ההפרדה (המכונה אצלו "החומה הפלסטינית"), והידוק הגבול בין ארה"ב למקסיקו (עם דמיון ארכיטקטוני לחומת ההפרדה בגדה). את העבודה המדוברת ניתן לראות בקישור הזה (הקטע הרלוונטי מופיע בעמ' 6).

המאמר של האטצ'ינגס מרתק בעיניי, כיוון שגם אני תוהה לא מעט על השינוי שהחומה עברה, מסמל לבעייה (המלחמה הקרה), לסמל של פתרון (הפרדה). האטצ'ינגס עורך השוואה בעלת רגישות יתר לפרטים, כולל המשמעות הכלכלית של שתי החומות (למרות שאף-אחת מהן לא הוצהרה ככלכלית בעיקרה מלכתחילה), הקשר (הלשוני, מטאפורי, ופוליטי) בין מסך הברזל הקומוניסטי וקיר הברזל הז'בוטינסקאי ועוד.

את ההקבלה בין חומת ההפרדה לגבול האמריקאי-מקסיקני הוא מחזק בעזרת חומה נוספת: החומה הסינית, עליה הוא מדבר בעזרת סיפור של פרנץ קפקא דווקא. עומס ההקשרים והמקבילות, כאמור, עשוי ליצור תחושה של לשון אסוציאטיבית-מטאפורית, אבל לא הייתי מזכיר את כל היסודות האלה, אלמלא הייתי חש שלמרות הכל, האטצ'ינגס מצליח שיראו אצלו את העצים, ולא רק את היער.

היחס של חומה לזכרון ותפקודה כמונומנט של זכרון, מקשר אותו מיידית לכותל המערבי, ביתר שאת באנגלית בה המילה Wall משמשת גם למה שדוברי עברית מכנים "כותל" ומה שרוב דוברי-העברית מכנים "גדר ההפרדה". אבל מיד לאחר ההקבלה, האטצ'ינגס מסייג אותה ואומר:

עם זאת, למרות העניין שעשוי להיות בהקבלה הזו, יש הבחנה משמעותית שעלינו לעשות. בעוד מגדל החופש [=המבנה שזיסקינד הציע באתר מגדלי התאומים – א"ע] והמוזיאון היהודי [בברלין – עוד פרוייקט של זיסקינד – א"ע] הם מבני זכרון, החומה הפלסטינית היא מבנה פרוגנוזי: היא מייצרת את אותו אובדן עצמו שאותו היא מייצגת בצורה מונומנטלית. בזה, היא דומה יותר לחומת ברלין, אף כי זו שימשה רק את האכיפה של גבול קיים כנגד האזרחים של אותה מדינה, בה-בעת שהיא שימשה כביטוי לזהותה של המדינה ולריבונותה. החומה היא גם אנטי-זכרון במובן שהיא נוטלת חלק במחיקה נרחבת יותר של האלימות כנגד אנשים שאינם נושא הזכרון מחוץ לקהילה המיידית שלהם (עמ' 139 – 140).

ההקבלה השנייה של החומה, כאמור, היא לגבול בין ארה"ב למקסיקו. כאן, ארבע החומות (הסינית, ברלין, ההפרדה, גבול מקסיקו) נשזרות יחד לתפקיד אחד, והוא מניעת הגירה (בעיקר – זליגה של הגירה), על השלכותיה הכלכליות והחברתיות. בשבוע האחרון הדיון של יחס ישראל להגירה התחמם מאוד, אך כמעט לא עלה בו ההקשר הפלסטיני. ההתעלמות בין הקו הישר שעובר בין שאלת העובדים הזרים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הופכת את הדיון בשתי הסוגיות, אבל בעיקר בשאלת העובדים הזרים, לקשה ביותר. הערתי על כך בקצרה פעם ביחס לפליטי דארפור. המאמר של האטצ'ינגס מחדד את הדברים עוד יותר, כאשר אני מביא בחשבון שהעובדים הזרים מלכתחילה הובאו כפתרון להדרת הפלסטינים משוק העבודה הישראלי, עם הסגרים המתמשכים שהחלו ב-1991 (ונדגיש – ב-1991); אני ממשיך בזה שהשיקול הדמוגרפי מהווה גורם מכריע עבור רבים בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומקביל זאת לשאלת העובדים הזרים, שאינם יכולים להתערות באתוס הישראלי, כפי שהם יכולים להתערות באתוס של מדינות מערביות אחרות (את ההנגדה לארה"ב ערכתי בפוסט מוקדם ביותר).

כנגד התיאורים של מחלות, נישואי תערובת וכולי, התקשורת הישראלית מתקוממת. אך עם התערות של יותר ויותר זרים, כך יתערער הבסיס הדמוגרפי למדינה יהודית דמוקרטית, והאתגר שיעמוד בפני השלטון והבטחון יהיה לייצר, אם לא יווצר מאליו, איום קיומי שהאוכלוסייה הזו מייצגת עבור זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. כאשר הדברים מנוסחים בצורה של איום ולא בצורה של מחלות או הסתגרות אתנית, התקשורת הרי מוכנה לקבל ואף מחבקת את השיח של השלטון וכוחות הבטחון. לקראת סוף מאמרו, האטצ'ינגס מביא ציטוט של אגמבן (שאפשר למצוא כאן, אם כי אני לא בטוח אם מדובר בלינק עם גישה מוגבלת או לא). הוא יאה גם לחתימת הפוסט הזה:

בעוד שכוח מטיל-משמעת מבודד ותוחם טריטוריות, אמצעי בטחון מובילים לפתיחות ולגלובליזציה; בעוד החוק רוצה למנוע ולווסת, הבטחון מתערב בתהליכים מתמשכים על-מנת לכוון אותם. בקצרה, משמעת מבקשת לייצר סדר, בטחון מבקש לווסת אי-סדר.

– Agamben, Giorgio. "On security and terror". Frankfurter Allgemeine Zeitung (trans: Soenke Zehle). September 20, 2001.

– Hutchings, Peter J. "Mural Sovereignty: From the Twin Towers to the Twin Walls." Law and Critique 20,2 (2009): 133-146.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

המשפט בין התחום הצבאי לאזרחי

                           

החוברת האחרונה של כתב העת למשפטים של אוניברסיטת טורונטו כוללת רק שני מאמרים, אך כל אחד מהם הוא כבד משקל וכן רלוונטי לעניינים הנמצאים על סדר-היום הישראלי.

 

קריסטן רונדל חוזרת לשאלת חוקיותו של המשטר הנאצי. המשטר הנאצי הוא הדוגמה הקיצונית, אך גם המוצלחת ביותר, לשאלת חובת הציות לחוק. הבעייה, כמובן, נעוצה בפער שבין חוק למוסר ובקושי להבחין בין חוק ל"אי-חוק" מבחינת צורנית. מחד, מוסכם על כולם שהחוק של המשטר הנאצי היה בלתי-מוסרי ולכן המעשה הנכון היה לא לציית לו; מאידך, היות שהחוקים התקבלו בשיטות בהם חוקים אחרים, כיצד יכול היה האזרח הפשוט לדעת שחוק זה אינו מוסרי?

 

יתר על כן, מכיוון שמוסר נתפס כיום בעיני רבים כדבר סובייקטיווי תלוי-תרבות, הטענה שאין לציית לחוק שאיננו מוסרי, יכולה להוביל למצב של אנרכיה, שבו כל אדם עושה דין לעצמו. פתרון הבעייה הזו תוך שימור הסדר החברתי על-ידי ההוראה לציית לחוק, מוצע במושג "בלתי-חוקי", שבו הבלתי-מוסרי הופך גם לבלתי-חוקי. מרגע שהחוק מתוייג כ"אי-חוק", ניתן לסרב לו ולקרוא לאחרים לסרב לו, מבלי לפגוע בחשיבות הציות לחוק כיסוד מהותי לסדר חברתי. עם זאת, השאלה נותרת בעינה, לגבי הקושי לזהות חוק בלתי-חוקי, כיוון שגם אם המינוח השתנה, עדיין מדובר בשאלה הסובייקטיווית של המוסר.

 

הדוגמה הנאצית היא דוגמה טובה מאוד כשבאים לחשוב על היחס בין חוק ומוסר, אך בקיצוניותה גלומה גם בעייה, היות שהיעדר המוסר של החוק הנאצי גלוי לעין וברור מאליו עבור רוב הקוראים כיום, אם לא כולם. הבעייה איננה במשטר נאצי, בו (היינו רוצים להאמין) מיד היינו מבחינים ומסרבים. הבעייה היא במקרים הגבוליים בהם ייתכן ויש חצייה של גבולות מוסר, ייתכן ויש חצייה לעבר ה"בלתי-חוקי בעליל", ומצד שני רבים חושבים שהכלל הזה עוד לא נחצה, וחשוב מכך: הממסד מתעקש שהכלל לא נחצה, ולכן יש השלכות אישיות על כל מי שחושב אחרת (כמובן, זהו טיעון פרדוקסלי בעצמו: הממסד לעולם לא יחשוב שהקו נחצה).

 

בישראל המושג "בלתי חוקי" מוכר בעיקר סביב הפולמוס בנוגע ל"פקודה בלתי-חוקית בעליל". פקודה בלתי-חוקית היא שאלה נפרדת משאלת חוקיותו של החוק. היא משקפת מצב שבו יש התנגשות בין המציאות הצבאית לבין המציאות האזרחית. כל פעולתו של הצבא, מעצם טבעו, היא השהייה של החוק האזרחי למען הצרכים הבטחוניים. הצבא שולל חירויות רבות שיש לאזרח על-פי חוק, ושלילה זו מתבצעת על-פי חוק. חייל ההורג אדם איננו נשפט על-פי אמות מידה של אזרח ההורג אדם, וכן הלאה. ועדיין, ישנם מצבים שבהם בית-המשפט האזרחי מצפה מהחייל לזהות שהפקודה הניתנת לו חורגת מהשעיית החוק האזרחי המקובלת בצבא, והופכת לפעולה פלילית. במילים אחרות, זהו מצב שבו החוק האזרחי מבקש להחזיר לו דריסת-רגל בתחומו של הצבא.

 

הטענה של רונדל היא שהרדיפה של היהודים בגרמניה הנאצית נעשתה באמצעים חוקיים עד לנקודה של ההשמדה, שם עבר הכוח מן החוק אל האס.אס. (שפעל מחוץ לתחומו של החוק האזרחי). החשיבות של ההבחנה הזו, לטענתה, היא שהיא מאירה באור אחר גם את הנכונות של היהודים לקבל את הרדיפות (שכן האיום הפיזי לא נעשה בתוך מסגרת החוק), וגם את התפיסה של הנאצים עצמם לגבי מגבלות החוק, שאיננו יכול להכיל עבירות מוסריות מסויימות. מבחינת הפילוסופיה של המשפט, רונדל בעצם טוענת שיש קשר בין חוק למוסר, וכי החוק מניח שלפרט עדיין יש כוח-שיפוט מוסרי שהוא יפעיל ביחס לחוק. אין זה אומר שכל חוק הוא מוסרי. החוק פועל במגבלות מסויימות של מוסר, אך מסוגל למתוח אותם עד לכדי חוקים בלתי-מוסריים, כפי שהחוק הנאצי עצמו מוכיח. עם זאת, אפילו במקרה קיצוני זה היו גבולות:

 

הנקודה היא, אם כן, שחוק, בתור פעילות, מווסת פעילות. חוק מכוון את החיים שלנו על-ידי כינוס וכינוס מחדש של המרחבים בהם אנו חיים את חיינו. הצורה שלו עצמה נסמכת על סוכנות: כפי שפולר ביטא זאת, על החוק להכיר ולהישען על היכולת שלנו להיות או להיהפך לסוכנים בעלי אחריות, המסוגלים להבין ולציית לחוק, ואחראים לפגמים שלנו. יתר על כן, הניתוח שלי כאן הדגים שזהו עדיין המקרה אפילו כאשר חוקיות (legality) הופכת לכלי דיכוי. בקיצור, הכרה וכבוד ליכולות המוסריות של הסובייקט המשפטי היא חלק בלתי-נפרד מתחום החוקיות עצמה.

Kristen Rundle, "The Impossibility of an Exterminatory Legality: Law and the Holocaust." U of Toronto LJ 59,1 (2009): 124

 

 

המאמר השני, של דייויד דיזנהאוס, דן בשאלת חוקיותו של ממשל צבאי, ובעצם נוגע בשאלות שכבר התחלתי להעלות כאן באשר ליחס בין התחום הצבאי לתחום האזרחי. דיזנהאוס מדבר על הממשל הצבאי כעל חידה: מצב בו החוק מופקע (ועל-כן יש לראות בו כפועל בניגוד לחוק), ומצד שני קיים מכוחו של החוק, וכן על-מנת לייצב את הסדר, בדומה לחוק. הוא מציג את עמדתם של התומכים בממשל צבאי כך:

 

לתפיסתם, ממשל צבאי איננו היעדר מוחלט של החוק, וגם איננו סוג מיוחד של חוק – תכנית של ויסות חוקי. במקום זאת, הם רואים בו היעדר חוק על-פי הוראת חוק מתוך תפיסה של הכרח – חור שחור משפטי, אך כזה שנוצר, ואולי אף במובן מסויים כבול, על-ידי החוק.

 

David Dyzenhaus, "The Puzzle of Martial Law." U of Toronto LJ 59,1 (2009): 2.

 

ככזה, ממשל צבאי חייב להיות מוגבל בזמן, רק כמצב חירום הדורש השבת סדר. במקום אחר כתבתי על תפיסת "מצב החירום" אצל אגמבן, ועל כך שאין לצפות שזכויות הנלקחות במצב חירום יוחזרו במלואן. הלקיחה היא חד-פעמית. המימוש יכול להיות חד-פעמי, תמידי או חוזר שרירותית ולפי הצורך. דיזנהאוס איננו מתמקד בשאלת הגבלת הזמן, ומה ההשלכות של ממשל צבאי שזמנו פג זה מכבר, ושאין שום סימנים באופק לסיומו. הנקודה העיקרית של מאמרו היא הפרדוקס הטמון בממשל צבאי ביחס לחוק האזרחי שכונן אותו. מחד, הזיוף שבממשל הצבאי פוגע ביסוד של שלטון החוק האזרחי, שכן האזרחים עדים וחווים שניתן לפעול מחוץ לחוק ועדיין להתיימר להיות חלק ממנו. בה בעת, גם אם הממשל הצבאי משלם מס שפתיים ותו לא לחוק האזרחי, יש בזה כדי לחזק את החוק האזרחי, מצד ההכרה בו ובעליונות שלו כמכשיר המסדיר את החיים האזרחיים והציבוריים במדינה.

 

הדברים הללו רלוונטיים לשאלות שעלו בזמן המבצע בעזה: הפנייה אל המשפט הבינלאומי והאיומים בהאג ככלי בויכוח הפנים-ישראלי (לעתים במקום טיעונים מוסריים, לעתים לצידם); היחס בין חוק למוסר בשיח הבטחוני צה"לי באשר לחוקיות הפעולות; וכמובן, הממשל הצבאי הפועל בזיוף, שבישראל הגיע זיוף זה לרמת שכלול גבוהה במיוחד עם ייסודה של הרשות הפלסטינית, כזרוע מבצעת של הממשל הצבאי הישראלי. קישור כלשהו לפולמוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב סביב מינויה של פנינה שרביט-ברוך מתבקש אולי, אך אינני יודע כיצד לעשותו.