עוד על הפוליטיקה של הביזוי (והקשר שלה לסאדו-פופוליזם)

ברשימה הקודמת תיארתי באופן כללי את הפוליטיקה של הביזוי ואת אופני פעולתה בעידן הפוסט-דמוקרטי, ואמרתי שאני מבקש להוסיף כמה ציטוטים שיוסיפו מסגרת תיאורטית, גם אם מדובר בתופעה שאפשר אולי להבין באופן אינטיאוטיבי. בפשטות אוכל לומר שקל מדי להיות אדם טוב בעידן טראמפ, והקלות הזו צריכה לעורר אי-נחת. ברמה האישית, זהו סטנדרט נמוך מדי שראוי לאדם הממוצע להתקומם כנגדו, ולבקש להציב לעצמו תקן גבוה יותר, להתאמץ קצת יותר מעבר למינימום הזה. להתבוסס בגלגול עיניים על טראמפ (או יאיר נתניהו, או מירי רגב, וכו' וכו') משמעו להוריד תדיר את התקן של המוסריות. צריך לעסוק פחות בפרובוקציות זולות ובגינויין, ולהכיר בכך שלעיסוק בהן יש מימד של חנופה עצמית שמגביר את התופעה. לזה צריך להתנגד. אפשר להזדעזע ממישהו פעם אחת, פעמיים, שלוש – מתישהו צריך להפנים שזה מישהו שרמתו המוסרית (או האינטלקטואלית או הרטורית) נמוכה, ולכן לא צריך להתייחס לכל אמירה שלו.

ברמה הפוליטית, הביזוי תפס את מקומה של הביקורת העניינית, באופן שגם מייתר מראש את הצורך להגיב לביקורת, וגם הופך את הביקורת לקריקטורה של חילופי מהלומות ותו לא. התוצאה היא שמתקיימת חזות של חופש ביטוי תוך ייצור אשלייה של דמוקרטיה עם מחנות מנוגדים המקיימים ביניהם שיח עירני של חילוקי דיעות, כשלמעשה השיח רק מבצר את השלטון. כאן, ההתנגדות צריכה לבוא לידי ביטוי באופן אחר. ראשית, יש להציג את הביקורת באופן ענייני, לא לגופו של אדם, ללא זעם, ללא ניבולי פה ושאר שימושי לשון מבזים, בלי לבזות אוכלוסיות שמושא הבקורת במקרה נמנה עליהן או לא. במקום זאת, יש להתמקד בנושא שראוי לבקורת. שנית, על הביקורת לכלול נקודות חיוביות, בין אם על מושא הביקורת, או על מישהו אחר. השיח לא יכול להיות ממוקד בביזוי באופן קבוע. צריך להמנע מלהמשיך וליפול במלכודת התקשורתית של שחור ולבן, כרטיסנים מול קופאים. אם יש משהו חיובי להגיד על מושא הביקורת, אדרבא: לא לשעות ליועצי התדמית שמתעקשים רק להטיל רפש, אלא לעודד שיח עתיר ניואנסים שבו אפשר להביע ביקורת על משהו לצד הערכה על משהו אחר; אם אין נקודה עניינית ראויה להערכה באדם הזה, יש לכל הפחות לכלול בתוך הביקורת דברי הערכה על גוף אחר שמדגים את האלטרנטיבה. בלשון ברורה: לא רק מה לא, אלא גם מה כן. שלישית, צריך להגביר את המחשבה על האופן שבו לביקורת יכולה להיות אפקטיביות פוליטית. לצעוק נגד יוקר המחיה זה פשוט, אבל בלי שיח ברור על מה צריך לעשות כדי להתמודד עם יוקר המחיה, ראש-הממשלה יישאר בתפקידו עשור אחרי המחאה, כאילו אין קשר בין שני הדברים. דווקא בנקודה זו אני חושב שנעשים כבר עכשיו הרבה צעדים חיוביים (גם בפוליטיקה ישראלית, וגם בפוליטיקה אמריקאית) אלא שצריך לומר במפורש שביקורת עודפת שאינה אלא שחרור קיטור בלי מחשבה על יישומה לצעדים מעשיית, משמשת לחיזוק השלטון הפוסט-דמוקרטי.

הנטייה של תקשורת-ההמונים לביזוי קשורה לנטיה של אמצעי-המדיה החדשים להשטחה ולמהירות באופן שמעצים את מה שניל פוסטמן כתב על הטלוויזיה [המהדורה העברית איננה נגישה לי, ואני מצטט ומתרגם מתוך המהדורה האנגלית].

איננו מודדים תרבות על-פי הזוטות הגלויות שלה, אלא לפי מה שהיא קובעת כבעל-חשיבות. וכאן טמונה הבעייה שלנו, שכן טלוויזיה היא ברובה טריוויאלית, ולכן מציבה סיכון גדול יותר כששאיפותיה גבוהות, כאשר היא מציגה את עצמה כנושאת דיונים תרבותיים נכבדים. האירוניה היא שאינטלקטואלים ומבקרים כל הזמן דוחקים בטלוויזיה לנהוג כך. הבעייה עם אנשים כאלה היא שהם אינם מתייחסים לטלוויזיה ברצינות הדרושה. (16-17)

למרות הנסיונות של פוסטמן להמנע מכך, ההצלחה של הספר שלו כרוכה בהתקבלות שלו כנענוע-ראש וצקצוק-שפתיים המאדיר את הספרים על-פני הטלוויזיה. אני אנסה להמנע מאותה מכשלה בעצמי, קודם כל על-ידי הודאה שאני לא רק מכיר כצרכן, אלא גם משתמש ויוצר, במדיה החברתית של זמננו. ועם כל זאת, יש כאן תובנה חשובה, שעצם העיסוק בחולף ובסתמי איננה מגונה לכשעצמה. המהלך המגונה הוא הטענת העיסוק הזה בחשיבות תהומית שאיננה עוד מבחינה בין עיקר לטפל, בין עמוק לרדוד, בין משמעותי לסתמי. כביכול, טשטוש הגבולות הזה הוא תהליך דמוקרטי שמחליש את ההון הסימבולי של התרבות כפי שבורדיה ניתח אותה אבל חשוב להבין מדוע אין זה כך: בורדיה מבקר את השימוש בתרבות לצורכי הייררכיה, הוא איננו טוען שאין שום סקאלה של איכות, או שהכל שווה. הבעייה איננה בהכרה בכך שרומאן של טולסטוי הוא נעלה יותר על ציוץ בטוויטר; הבעייה היא בנסיון לשפוט אנשים ו/או למדוד את ערכם על בסיס מה הם קראו. אפשר לעשות את שני הדברים גם יחד: גם לטעון שספר של טולסטוי הוא מעמיק יותר מציוץ בטוויטר או פוסט בפייסבוק, וגם לא לבזות או לבייש אנשים שלא קראו טולסטוי.

אם נשיא ארה"ב מעיר הערה גזענית או שוביניסטית, לא צריך לדון בה לעומק כדי להחליש את האמירה שלו. התהליך שמתרחש הוא בעצם הפוך, וכאן הדברים של פוסטמן בעצם נסמכים על הטענה המפורסמת של מקלוהן, שהמדיום הוא המסר. העיסוק והדיון מעניקים להצהרה משמעות, כאילו באמת היה בה תוכן שראוי לשקול. אפשר לקיים דיון על גזענות. יש הרבה דברים טובים ומורכבים לומר בנושא, ואפשר להשתמש בטוויטר או בפייסבוק כדי להפיץ כתבות-עומק עליו. כמובן שאינני אומר שאסור להגיב בטוויטר, ומן הסתם אני עצמי אמשיך לנהוג כך, יותר משהייתי רוצה, אבל אני מנסה להבין כיצד הפרקטיקה הזו קשורה לעידן הפוסט-דמוקרטי. היא הופכת את הכל לטריוויאלי, במילותיו של פוסטמן. כיום, הערה מבחילה של נשיא ארצות-הברית איננה שערוריה שמאיימת על שלטונו ודורשת ניהול זהיר של התקשורת כדי שהוא יוכל לשרוד את המשבר. היא בסך-הכל מספוא שיספק את התבהמות התקשורת למחזור חדשות נוסף עד הערב, או למחרת בבוקר. הבחנה בין הזוטות והנכבדות, בין העומק והשטחיות, יכולה לשקם את השיח. מי שרוצה לקיים דיון על זכויות מהגרים בארה"ב, או על שחיתות ונורמות של ממשל תקין בישראל, צריך לעשות זאת במאמרים מבוססי-עובדות, ועם הסבלנות הדרושה להיכנס לעובי הקורה. מי שבוחר לנהל את הדיון הזה בממים של בדיחות או במטח ניבולי פה לא באמת מערער על השלטון בשום צורה. לא שהאזרח המעמיק שקורא מאמרים מאיים על השלטון, אבל הוא לפחות מסוגל להפריד בין שני אופני הפעולה הללו, בעוד שהעוסק בתקשורת המתאפיינת בפרובוקציות ברשת איננו אלא בורג במערכת.

טימותי סניידר, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, טבע לאחרונה את המושג סאדו-פופוליזם לתיאור שלטונו של טראמפ, בספרו "הדרך לאי-חופש". ההלחם נועד לתאר את הכפילות של המנהיגות בעידן הפוסט-דמוקרטי (אם כי הוא איננו משתמש במונח הזה): יש בטראמפ פופוליזם שמתחנף לציבור בוחרים מסויים, והוא מבטיח להם הבטחות שמשמחות את הציבור, אך כשהוא נבחר הוא פועל נגד האינטרסים של הציבור שלו, ולמעשה פוגע בהם, באופן שמחזק את המעמד שלו. הבוחרים, מצידם, הם אנשים מיואשים שלא מצפים לשיפור אמיתי, ולכן רואים בבחירה שלהם הכרעה לגבי מי יגרום להם לסבול, לא מי יועיל להם. אני אביא ציטוט קצר ואז אעיר לגבי הבעיות של המינוח והניתוח שלו:

"אם אנשים התומכים בממשלה מצפים לגמול של כאב, אזי דמוקרטיה המבוססת על תחרות בין מפלגות נמצאת בסכנה. תחת טראמפ, אמריקאים למדו לצפות לפיקוח של כאב ועונג, מנה יומית של התרעמות או נצחון. עבור תומכים ומתנגדים גם יחד, החוויה הפוליטית הפכה להרגל ממכר, כמו הזמן שמבלים באינטרנט או בהרואין: מחזור של רגעים טובים ורעים שנחווה ביחידות גמורה. מעטים ציפו שהממשל הפדרלי יוכל לייצר מדיניות חדשה ובונה. בטווח הקצר, ממשלה שלא מבקשת לעצמה לגיטימציה דרך מדיניות תתפתה לעשות זאת בטרור, כפי שקרה ברוסיה. בטווח הארוך, ממשלה שלא יכולה לזכות ברוב על-ידי רפורמות תחריב את עקרון שלטון הרוב." (276)

מבחינת המינוח, אני חושב שסניידר לא מדייק משום שהמצב, כפי שהוא מתאר אותו, הוא שהאזרחים (או פלג מהם) מתמכרים לכאב, ובוחרים מי יעניק להם אותו ובאיזו צורה. במילים אחרות, זוהי דינמיקה של מזוכיזם, לא של סאדיזם. הבוחרים האלה רואים את עובדת הכאב כבלתי-נמנעת, לפי סניידר, אבל בוחרים את הכאב שיסב להם עונג. ההנהגה לא נהנית מהסבת הכאב עצמה, ולכן היא איננה סאדיסטית, אלא זהו אך אמצעי שהיא בוחרת בו כדי להועיל לעצמה.

המשפט האחרון חושף את הנקודה הזו שהיא בעייתית מעבר למינוח: סניידר הוא היסטוריון של משטרי רודנות, וכבר בראשית שלטונו של טראמפ הוא זיהה תהליכי רודנות והזהיר כנגדם, כפי שהוא גם עושה בספר הזה. הוא ממשיך לחשוב במושגים של דמוקרטיה לעומת דיקטטורה, מבלי לראות שדיקטטורה דורשת תחזוק של אימה ומזמנת את ההתנגדות (בכך שהיא מזהה עצמה כמקור הכוח וממקדת את המבט של ההתנגדות אל המטרה). הפוסט-דמוקרטיה בעצם משתמשת במוסדות הדמוקרטיים כדי להטעות את המתנגדים לבעלי-הכוח וליצור מצג שווא שהמאבק בין כוחות שונים ממשיך להתקיים. אני חושב שסניידר מזהה את הייחוד שבסוג הפופוליזם הזה, והאופן שבו הוא מחליש את הדמוקרטיה, אך הוא שוגה בשתי נקודות חשובות: הוא סבור שהחלשת הדמוקרטיה תוביל לרודנות המפעילה אלימות גלויה, והוא חושב שיש אוכלוסיות שיכולות להתארגן כנגד המגמה הזו, שהשלטון מנסה בפועל למנוע מהם להצביע. אינני מכחיש שיש מגמות של דיכוי הצבעה בארה"ב, אבל מבין כל המועמדים שהיו, בסוף ביידן הוא זה שנבחר בתור הנציג של הדמוקרטים. בעלי ההון לא צריכים שטראמפ ימנע ממצביעים להצביע למועמד דמוקרטי שיפגע באינטרסים של ההון, כי המערכה כבר הוכרעה לטובתם. זוהי דוגמה מאוד נקודתית בזמן נתון, אבל היא ממחישה היטב כיצד המסגור הפוסט-דמוקרטי הוא הכרחי כדי לא לנתח את השתנות השדה הפוליטי במושגים השאובים מהמאה ה-20.

בספר על פוליטיקה אנגלית, פינטאן או'טול מאמץ את המושג של סניידר, אבל שם דגש אחר שמצדיק את השימוש בסאדו: הוא ממקד את הסוגיה בעובדה שאנשים בוחרים את המנהיג שהכי יכאיב לציבור אחר, שונה מהם (130). במקרה של טראמפ, הכוונה תהיה ללבנים עניים שבחרו בטראמפ כדי שיפגע במהגרים, וכן גם לגבי הברקזיט באנגליה, לפי או'טול. השימוש הזה מצדיק את השימוש במונח סאדיזם, אבל אני לא מסכים עם או'טול שזו הנקודה המרכזית של סניידר (היא נמצאת, אבל היא אינה העיקרית), ויתר על כן, ההלחם "סאדופופוליזם" מצביע על כך שזו עמדת המנהיג, לא עמדת הבוחרים. החשיבות של הדגש הזה אצל או'טול היא אפיון הפוליטיקה הפוסט-דמוקרטית כפוליטיקה של "הפרד ומשול". כמובן, זה היה מאפיין גם של דיקטטורות, שהקריבו את השעיר לעזאזל כדי למקד מחדש את השנאה של הציבור (כפי שאורוול מתאר יפה עם עמנואל גולדשטיין), וגם במדינות שנחשבו דמוקרטיות ונאורות נהגה אותה שיטה של "הפרד ומשול". השינוי הולך להתבטא, אם כן, לא בעצם הפרקטיקה, אלא בשילוב בלתי-אופייני שגם מבזה בחריפות את הקרבן, ובו-זמנית מתייחס למעשה בקלילות כאילו אין בזה ממש. טראמפ גם קורץ לקהל נאו-נאצי שונא שחורים, וגם נהנה מאהדת שחורים; גם מעיר אגב אורחא שמקסיקנים הם אנסים, וגם חוגג עם מאכל מקסיקני. בדיקטטורות, השעיר לעזאזל היה מוקצה מחמת מיאוס באופן עקבי, ההפרדה היתה אידיאולוגית וטוטאלית. לבוחריו של טראמפ לא הפריע להצביע לנשיא ששונא מהגרים אך נשוי למהגרת. ברמה הרטורית, הביזוי הוא תמיד זמני ותמיד על-תנאי. בני גנץ היה אויב האומה במשך יותר משנה עבור תומכי נתניהו, ופתאום הפך לשותף ראוי. הם עוד ישובו ויבוזו לו כטובי האורווליאנים, מבלי לזכור שהוא היה בן-ברית לפני רגע.

חרף הבעיות באופן שאנשים משתמשים בו, אני חושב שסניידר טבע מושג משמעותי שעם כמה תיקונים יוכל לסייע להסביר את הפוליטיקה של הביזוי כחלק מהסבר רחב יותר לפוסט-דמוקרטיה. אינני סבור שאנשים מתמכרים לכאב, או שאפשר להסביר באיזשהו אופן מיסטי את הרצון לבחור מישהו שלא יועיל. אבל יש שני היבטים חשובים במנגנון הזה של סאדופופוליזם: אחד, שסניידר לא מתייחס אליו, הוא האופן שבו הציבור מבזה את המנהיגים שלו, ושהם מסכימים לביזוי הזה. הצד הסדיסטי, במילים אחרות, מופיע מצד הציבור (וזו אולי עוד סיבה ש"מאזופופוליזם" יהיה מדוייק יותר). שנית, סניידר מעלה כאן היבט מאוד חשוב של אופני פעולתו של הקפיטליזם, שכוחו גובר ככל שהוא פוגע באנשים שתחת שליטתו. זה איננו חדש, ובמובנים רבים הדבר שאיפשר את עלייתה של הפוסט-דמוקרטיה הוא הקפטיליזם (הדמוקרטי כביכול).

אם כן, בפוליטיקה של הביזוי אמנם יש מימד של חנופה עצמית, אך יש בה גם מידה של התרת-רסן. אדם יכול, מצד אחד, להרגיש טוב עם עצמו על היותו חכם יותר או מעודן יותר מנשיא ארצות-הברית, אבל הוא גם יכול להרשות לעצמו לנהוג בדרך שאולי בעבר לא היה מרשה לעצמו, בבחינת "אם לנשיא מותר לדבר כך, למה לי, אדם הרבה פחות מכובד ממנו, אסור?" המנהיגים משמשים אמת-מידה להתנהגות. דוגמא מובהקת לכך ניתנה זמן קצר אחרי שהתפרסמה הקלטת של טראמפ שבה הוא התגאה על הטרדות מיניות שלו, ובתי-ספר שונים בארצות-הברית דיווחו על ילדים קטנים שניסו "לתפוס את הטוטה" של חברותיהם לכיתה – בטענה שטראמפ אמר שהן מרשות לו לעשות זאת. לכן, צריך להבין שכל לעג על התפרצות-זעם של שרה נתניהו או על דיבור נלוז של דודי אמסלם איננו רק ביקורת. זהו גם אמצעי-הפצה להתנהגות כזו: הטלוויזיה משדרת הקלטת סתר כדי למשוך אליה צופים, אנשים חוזרים על כך כפארודיה, ובינתיים צרחות כאלה הופכות למשהו נורמטיבי, לחלק מהתרבות, לחלק מאופן ההתנהגות הסביר של ישראלים.

מאמר של שתי חוקרות מברצלונה על אופן הסיקור של המלכה סופיה בתקשורת הצהובה של ספרד משמש המחשה טובה לטענה הזו. לטענת אווה וידלאק וחאומה יוברוס התקשורת הצהובה, שנסמכת בעיקר על עקרות-בית, מטמיעה תפיסות של תפקידים מגדריים מסורתיים, לצד לאומיות שוביניסטית המגוננת על בית-המלוכה במבט אידיאלי. למרות חשיפת-יתר ועיסוק עודף במשפחת המלוכה, המלכה עצמה מסוקרת באופן אוהד, כשהסיקור מתמקד בהיבט האישי-משפחתי שלה. המאמר מראה את הפרדוקסליות של סיקור שמתרחש בעיקר בזירה הציבורית, אבל מדגיש את הנוכחות של המלכה לא כאישה עצמאית אלא כשלוחה של המשפחה שלה, הנחשפת לציבור רק כחלק מהוויתה הביתית.

"התפקיד החשוב ביותר של המלכה הוא זה של הסבתא והאם המגנה על משפחתה. למרות גוון שטחי של עדכניות הניתן על-ידי דגש מספרי לעבודה המקצועית שלה, המלכה מגלמת ערכים מסורתיים של ניהול משק-בית בתור התפקיד העיקרי וכמעט בלעדי של האשה הספרדייה. המלכה מוצגת כך בתור "האמא של ספרד", מודל לחיקוי אך גם מושא קל להזדהות." (498)

קראתי את הדברים האלה וחשבתי על התרבות הישראלית. המכניזמים הפרוידיאנים שבהם הציבור מתייחס למנהיגים שלו כדמויות הוריות הם בלתי-נמנעים. אי-אפשר לחשוב שתרבות כלשהי חסינה מפני תהליכים כאלה, או שאנשים מסוגלים להפריד בין המימדים האלה בחיים. הנוכחות הארוכה מדי של זוג שמבוזה תדיר קשורה קשר הדוק ביחס של התרבות הישראלית לאחריות, לחמלה, למהוגנות, ויש לה השלכות פוליטיות רחבות הרבה יותר מזהותו של ראש-הממשלה. היא קשורה ליחס לחלשים, היא קשורה לכיבוש, היא קשורה לראייה של כל היבט בחיים כמאבק נצחי המתקיים בתנאים של סכום אפס. ההתפלשות בביקורת על התנהגות לא ראויה היא חרב פיפיות ממכרת: ברגע הראשון, הזעם וההתקוממות נראים כמוצדקים, ונדמה שמטרת הביקורת או הלעג היא להדיר תופעות כאלה מתוך רצון להיות טובים יותר. אך ריבוי המקרים מעיד שלביקורת כזו יש חלק בשינוי הנורמות.

כתמיד, אינני צופה שינוי בקרוב. אני יודע שגם אני אמשיך להיות חלק מהתרבות הזו, ואפיק הנאה כלשהי מבדיחה על חשבונו של פוליטיקאי כזה או אחר, מפארודיה מוצלחת במיוחד, ואביע בעצמי דיעות ארסיות ברשתות החברתיות. אבל אני גם מנסה להיות מודע לבעייתיות של העמדה הזו כברירת-מחדל, ולשנות את אופני ההתבטאות שלי, ואת היחס שלי לקרקס המתמשך של הפוליטיקה, שמשמש לא רק לבידור, אלא גם להסחת-דעת חריפה.

 

 

Bourdieu, Pierre. Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste. Translated by Richard Nice. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1984.

McLuhan, Marshall. Understanding Media: The Extensions of Man. New York: McGraw-Hill, 1964.

O’Toole, Fintan. The Politics of Pain: Postwar England and the Rise of Nationalism. New York: Norton, [2018] 2019.

Postman, Neil. Amusing Ourselves to Death: Public Discourse in the Age of Show Business, 2nd ed. London: Penguin, [1985] 2005.

Snyder, Timothy. The Road to Unfreedom: Russia, Europe, America. New York: Tim Duggan Books, 2018.

Widlak, Ewa and Jaume Guillamet Lloveras. “Queen Sofia of Spain as the Embodiment of Traditionalist Womanhood: Analysis of the Gossip Press Coverage on the Queen from 2011 to 2014.” Journal of Gender Studies 26.5 (2017): 487-501.

 

 

 

על הפוליטיקה של הביזוי

קשה לכנות את העימותים התוכפים והולכים של כתבים עם נשיא ארה"ב בשם עתונות ממש. הם יודעים שאין לו הכלים האינטלקטואלים להתמודד עם השאלות שלהם, וכן שהוא איננו מנסה לשמור על חזות של אמת או של מהוגנות. לכאורה, היה טעם בתיעוד התשובות המבישות שלו כדי להתריע על בעיית תפקוד חמורה בבית הלבן. אלא שהעתונאים הללו יודעים היטב שלאיש לא אכפת, ושעימות נוסף לא ישמש התרעה ולא יחליש את מעמדו. זוהי איננה אלא היאבקות בבוץ לצורך שעשוע ההמונים, ויש לראות שהצד היוזם של ההיאבקות מגיע מהתקשורת שבחפץ-לב הפכה עצמה מכלב-השמירה של הדמוקרטיה לכלב המשוסה בספורט-דמים. הדינמיקה הקבועה של גלגול העיניים וייצור הכותרות סביב עוד אמירה אומללה דורשת ניתוח נכון בהיותה דוגמה מובהקת לפער בין צורה ותוכן שיאפיין את הפוסט-דמוקרטיה המתגבשת בדורנו. על-פניו, נראה שהתקשורת ממלאת את תפקידה בעמידה איתנה מול בעלי הכוח ועימותם עם שאלות קשות. אך זהו רק דמיון צורני, מכיוון שהשאלות חוזרות על עצמן, נועדו לייצר מהומה או שערוריה-זוטא שתישכח ותתפוגג, גם משום שמעולם לא היה בה ממש, וגם משום שעליה לפנות מקום לסקנדל של מחזור החדשות הבא.

הצד של התקשורת בדינמיקה הזו אינו דורש ניתוח מעמיק מזה, משום שהטקטיקה שלה והאינטרסים המניעים אותה ברורים, אם כי ברור שאפשר להוסיף היבטים וגורמים המשפיעים על הנטייה הזו, כגון תרבות הרייטינג, קליקבייטים, וכן הלאה. מה שדורש ניתוח מעמיק יותר הוא סוג הפוליטיקה שנוצר בתרבות כזו, והאופן בו התנהלות ציבורית כזו משפיעה על חיינו האישיים ועמדותנו המוסריות.

בבסיסה, מדובר בפוליטיקה של ביזוי (debasement politics). אישי הציבור סוחרים בביזויָם בתמורה לכוח שהציבור מפקיד, או ליתר דיוק מפקיר, בידיהם. ומדוע שהציבור ירצה באנשים שקל לבזות אותם? המנהיגים הופכים לשעירים לעזאזל שאפשר לרטון עליהם או להיאנח בעטיים, אבל אי-אפשר עוד לצפות מהם לדבר. הפוליטיקה של הביזוי היא בעיקרה פוליטיקה מיואשת. היא עסוקה בהטלת רפש מתמיד תוך יצירת מצג שווא של שוויון ההשחתה, כך שכל צד נראה נגוע ובלתי-מקובל. כשמישהו מציג את עצמו כ"מיסטר קלין" שלא דבק בו רבב, הוא מיד נחשד שהוא איננו מתאים לפוליטיקה כי הוא לא יוכל להתלכלך בקרבות הכלבים הדרושים כדי להצליח בה. מבין השיטין עולה החשד שאולי יש בציבור תובנה רדומה שהפוליטיקאים אכן עוסקים בלכלוך, בדברים בלתי-ראויים שראוי היה לשנות ושאפשר לשנות, אבל אם רוצים שהם יימשכו, הרי שצריך פוליטיקאים מלוכלכים. אם להזדקק לעוד דוגמה עכשווית, והפעם מישראל: רבים טוענים שבני גנץ עשה מקח טעות, ושהוא חיסל את הקריירה הפוליטית שלו כשהסכים לבגוד בבוחריו ולחבור לנתניהו. ייתכן שזו אמנם תהיה תחילת מפלתו. אבל קשה לי לקבל שהמשך סירובו היה מועיל לו. במילים אחרות, מרגע שנכנס לפוליטיקה, במצבה הנוכחי, עמדו בפניו שתי אפשרויות: להסתאב כשהוא מתאבק בעפר רגליו של נתניהו, ואולי כך בונה את עצמו כפוליטיקאי מבוזה דיו שיוכל יום אחד להצליח בפוליטיקה הישראלית (ועל-ידי כך לחשוף את השקר של נתניהו, שבמשך שלוש מערכות בחירות התייחס אליו כאל חדל-אישים ואויב האומה); או לסרב לשחק את המשחק הפוליטי ובכך לאשר ולקבע את הביקורת הבסיסית נגדו, שהוא נעדר נסיון ואיננו בנוי לפוליטיקה. הברית שכרת עם נתניהו אכזבה את התמימים שהיו להם ציפיות ממנו, אך מנגד היא אפשרה להם להתחיל לבזות אותו באופן שמאפשר להם להתייחס אליו כאל מנהיג בעידן זה.

לביזוי יש גם צד פסיכולוגי ברמה האישית, שראוי להכיר בו כדי לא להתפתות אליו. טראמפ אומר אמירה גזענית, או שוביניסטית, או בורה, או שחצנית, וכאשר אנחנו מצקצקים בלשוננו או מזדעזעים עד עמקי נשמתנו, אנו יכולים להרגיש רווחה מסויימת, שאנו טובים ממנו. אנו איננו גזענים, לפחות לא ברמה שטראמפ גזען; איננו בורים, או על כל פנים, הידע הכללי שלנו עולה על זה של נשיא ארצות-הברית; וכן הלאה. במילים אחרות, הפוליטיקה של הביזוי מאפשרת לנו להתנחם במעלות מסויימות, אם יש לנו אותן ואם לאו, מפני שהבסיס להשוואה הוא כה נחות. זוהי אשליה שמהווה נחמה לציבור הרחב וחוסמת דיון שבאמת מקדם את רמת-השיח. אפשר לראות זאת באופן מובהק אצל הבדרנים למיניהם (קולבר, ג'ון אוליבר, סנ"ל), שכמעט כל מונולוג שלהם כולל בדיחה שוביניסטית, שמנופובית, או גילנית, אך מכיוון שאלה נאמרות כביכול בצד הנכון של המפה הפוליטית, או לטובת ביקורת על מאפיין של טראמפ קשה לבקר אותם. כך נוצר מעגל סגור של תקשורת שמציגה את עצמה כפרוגרסיבית למרות שהפרקטיקות ואופני השיח שלה הם למעשה שמרנים ביותר. בארץ, ניתן היה לראות זאת סביב הדיון על הכללת הרשימה המשותפת בקואליציה: השיח של הימין היה כל-כך גזעני סביב הסוגייה הזו, באופן שאיפשר לתקשורת המרכזית להציג את עצמה כמתקדמת ונאורה המוכנה לשילוב של ערבים בתפקידי הנהגה. מצג-שווא זה נחגג תוך התעלמות מופגנת מפרקטיקות ההדרה של אמצעי התקשורת עצמם, או משיח גזעני נפוץ באופן יומיומי, כפי שמשתקף בסיקור של הכיבוש, או היעדרו, או בכל סיקור של סבב אלימות בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ההנחה שהפוליטיקה של הביזוי היא זמנית או תלויית-אדם היא תקווה נואלת. לאחרונה ניתן היה לראות כיצד דמוקרטים הלהוטים להדיח את טראמפ בבחירות הבאות עוברים למתקפה מרושעת על מישהי שהתלוננה נגד ג'ו ביידן. הם כה נחושים להחליף את טראמפ שלא זו בלבד שהם מוכנים לתמוך בחריקת שיניים בגבר לבן שתלויות ועומדות כנגדו תלונות של הטרדה מינית, אלא שהם יתקפו באלימות כל אשה שנתפסת כאיום. אינני אומר שבהינתן הבחירה הזו אסור לבחור בביידן. שפל המדרגה הביא למצב שבו שני המועמדים המרכזיים לנשיאות ארצות הברית יהיו גברים לבנים מזדקנים עם שובל של הטרדות מיניות בעברם. מביניהם, בהינתן הבחירה הזו, ביידן עדיף עשרות מונים על טראמפ. אומר זאת יותר בבירור: אם האמריקאים רוצים שבעתיד תהיה להם אפשרות לבחור מועמד שלא יהיה מטרידן; אם הם רוצים עתיד שבו אולי תהיה מועמדת לנשיאות, ביידן הוא המועמד שעשוי לקדם מציאות כזו, ולא כן טראמפ.

אבל צריך להבחין ברגע הזה. צריך להנגיד בין האוסף המעניין מאוד של מועמדים שהיו במירוץ לנשיאות בתחילת הדרך, שגם אם ברובם לא תמכתי, הציגו טווח מעניין של דעות, עמדות וייצוגים מגזריים סימבוליים, לבחירה במועמד שיהיה הכי קל לבזות.

זאת ועוד: התבוננות על ההיסטוריה האמריקאית, ולא רק האמריקאית, מראה שכל שפל שהפוליטיקה מגיעה אליו, תחת להיות איום שאסור לשוב אליו אף-פעם, הופך לסטנדרט נורמטיבי שאין לחשוש ממנו. כהונת ניקסון נחשבה לשפל המדרגה של מוסד הנשיאות באמריקה, גם מבחינת העממיות וחוסר-האינטלקטואליזם של הנשיא, אבל בעיקר בהשחתת המידות שנחשפה בפרשת ווטרגייט ונספחיה. אבל ההשפעה העיקרית של ווטרגייט הייתה שאיראנגייט נתפשה כפרשה שולית מכדי לאיים על שלטונו של רייגן. עצם הבחירה ברייגן, שהיה שחקן סוג ב' ולא פוליטיקאי כל חייו נתפסה בזמנו כרידוד של התרבות השלטונית ואיום עליה. אבל כשג'ורג' בוש הבן נבחר, אנשים הנגידו אותו לרייגן, שלפחות היה אידיאולוג ושמרן לאורך חייו, וקידם אידיאולוגיה שהאמין בה. בוש הבן נתפס כפוחז ואנטי-אינטלקטואל עוד יותר גדול מניקסון, שדוקטרינת בוש נוסחה עבורו על-ידי אנשים שליוו את אביו במשך שנים. ניקסון התפטר כדי למנוע משפט, אבל קלינטון שלא התפטר, הימר בצדק שגם אם יימצא אשם על-ידי הקונגרס, יזוכה על-ידי הסנאט. כל נקודות השפל הללו מגולמות בכהונת טראמפ כנורמות, שגורמות לרהביליטציה של כל קודמיו. שוב ושוב ניתן לשמוע השוואות בין טראמפ לניקסון, רייגן, קלינטון, ובוש הבן שמעוררות אצל אנשים געגועים לנשיאים האלה שהביאו את הנשיאות לשפל המדרגה בזמנם, בדרכם.

המסקנה המתבקשת היא שבעתיד הנראה לעין יהיה נשיא שבהשוואה אליו טראמפ ייראה סביר. אולי כדאי לעצור רגע ולעכל את משמעות הדברים. ייתכן שהנשיא שאחרי טראמפ יהיה טוב ממנו. ייתכן שיידרשו עוד עשר, עשרים, או ארבעים שנה. אבל מתישהו, יהיה נשיא שדרכי התבטאותו, שחיתותו הגלויה, הזלזול בחוק, ונטיות רודניות ונרקסיסטיות יהיו כה חמורות, שאנשים יתגעגעו אל סיר הבשר של תקופתנו. מן ההכרח שכך יקרה, כי התוצאה הראשונה של כהונת טראמפ היא קביעת סטנדרטים חדשים לנשיאות. כל דבר שהרפובליקאים החליטו שהם יכולים למחול עליו בשל שיקול פוליטי צר, הופך למשהו שהציבור מסכין לו. אם היה זה אחרת, ביידן לא יכול היה אפילו להציג את עצמו כמועמד במערכת הזו. כביכול, הוא מייצג את תקופת אובמה, את הרצון הילדותי להחזיר את הגלגל אחורה. אבל וורן מונתה על-ידי אובמה כיועצת לרשות להגנת הצרכן, וקסטרו היה בקבינט של אובמה, וקורי בוקר הוא בן-מיעוטים רהוט שמכיר שכונות מצוקה. כל אחד מהם יכול היה לסמל שיבה לתקופת אובמה מבלי להביא את המטען של ביידן. תהיה זו טעות לחשוב שביידן מייצג רק את הכמיהה לשוב לעידן טרום-טראמפ. ביידן גם מייצג את ההוכחה שמורשת טראמפ תמשיך לחולל שמות בפוליטיקה האמריקאית גם אחרי שטראמפ עצמו יעזוב את הבית הלבן.

איך זה קורה? כמו עם טענות אחרות שלי, חשוב להדגיש שטראמפ איננו מחולל שינוי. אנו חוזים בהאצה, ולא בשינוי כיוון. רבים מהשינויים המשמעותיים שאירעו בתקופת טראמפ אינם מעשים שלו, אלא של אנשים שניצלו את ההזדמנות של הבחרו לנשיאות. כל התהליכים שקורים בקצב מוגבר מאז שנבחר היו בהתהוות עוד קודם לכן. למעשה, הוא לא יכול היה להיבחר אלמלא התהליכים האלה כבר היו באמצע התרקמותם והבשלתם. ב-2011 כתבתי שהמדיה החדשה תצמצם את פוטנציאל הסקנדלים. צדקתי וטעיתי: לא את הסקנדלים עצמם היא צמצמה, אלא את הכוח הפוליטי שהיה גלום בהם. פחות מעשור לאחר מכן ואנחנו נמצאים בעידן של מיני-סקנדלים בלתי-פוסקים שלא מאפשרים הבחנה בין עיקר לטפל, בין סקנדל שמאיים על מוסדות השלטון  לאמירה אומללה שחבל לעסוק בה. יש שמועה על קלטת שאולי קיימת ואולי לא של הנשיא מתרועע עם זונות, ובזמן שמתבדחים אם הקלטת קיימת, השאלה אם בכלל היה אירוע כזה כבר חדלה מלהעסיק, והיא לא משנה: אם אירע, זה לא יפתיע אף-אחד, ואם לא אירע, כבר ידועים מקרים אחרים כך שניקוי מסקנדל אחד לא יעלה ולא יוריד.

התקשורת ניזונה מייצור מיני-סקנדלים ועיסוק בשערוריות אחרות שיש בהן כדי להעליב, להביך, או לבזות, ומזניחה או מצמצמת עיסוק בסוגיות אחרות שהפרטים היבשים שלהם אינם מצליחים לעורר עניין. הרווח של התקשורת מעיסוק כזה חובר לתועלת שהמנהיגים מפיקים מעיסוק בזוטות, ושני אלו יחד יוצרים אווירה שבה אין שום תחתית, אין בושה, אין קו אדום שאחריו הציבור כבר לא יוכל להכיל ויהיה צורך להתפטר. כך נוצרת פוסט-דמוקרטיה שבה הציבור עדיין מדבר כאילו הבחירה בידיו, כשבפועל התהליך הפוליטי מעוקר מתוכן.

כאן עסקתי בתיאור הפוליטיקה של הביזוי, הסכנות שלה על חיי המוסר של הפרט, והמשמעות שלה לעידן הפוסט דמוקרטי. ברשימה נוספת אני אוסיף עוד שלושה ציטוטים שיכולים לשפוך אור על ניתוח תהליך זה.

 

 

מעבר מקשרי הון-שלטון לשלטון ההון

הארץ, שאריתה המדלדלת של העתונות המודפסת החופשית בישראל, דיווח שנתניהו מנסה לשכנע את ארה"ב לבטל את הסכם הגרעין. זהו דיווח מעט מפתיע, כי התגובות של נתניהו נגד ההסכם בעת שהתפרסם נראו מתואמות עם הממשל האמריקאי, והתמקדו בעיקר בדברים שבהם האיראנים ויתרו – רוצה לומר, כדי להסתיר את ויתורי האיראנים לטובת כל הצדדים. נצטרך לראות אם באמת משהו משתנה בהסדר האיראני, אם כי ספקנות נדמית כצו השעה. אבל בינתיים התפרסמו עוד שתי ידיעות: האחת, שנתניהו נסע למוסקבה לפגישת בזק עם פוטין; השנייה, שטראמפ הזמין את עבאס לבית הלבן. נתניהו ודאי יודע שהדרך לטראמפ עוברת בקרמלין, וחשיבותה של הפגישה ניכרת במה שאין בה: צילום של הנשיא הזר מברך את אשת ראש-הממשלה. פוטין לא חושב שיש מקום לנשים בפוליטיקה, והוא איננו מבזבז זמן על טקסים. אם לנתניהו יש מה לומר לו, מוטב שיעשה זאת מהר. מזה זמן רב שאיראן משמשת את ראש-הממשלה כמיסוך אקוסטי: הוא נושא את שמה לשווא, נסמך על הדימוי של האובססיה שיש לו לגביה ועל חרדת-ההשמדה הפוסט-טראומתית של הצבור בישראל, כדי לעסוק בדברים אחרים בלי שאלות יתרות. לא רק שלא נדע מה היה נושא שיחתם של פוטין ונתניהו, אף איננו יודעים מה לשאול. איראן בפי נתניהו מרמספלדת אותנו, פן נדע מה איננו יודעים.

אך מוטב שקוראי "הארץ" הנרגשים ללמוד על הזמנת עבאס אל הבית הלבן יצננו את התלהבותם. אם בשמונה שנות ממשל דמוקרטי לא התקדם המשא-ומתן הפלסטיני כהוא-זה, מנין התקווה הכוזבת שמשהו יכול להתקדם כאן? הקלישאה הנפוצה של שנות השמונים, שרק ממשלת ימין יכולה לעשות שלום ורק ממשלת שמאל יכולה לעשות מלחמה הופרכה מכבר. אם אובמה לא עשה דבר כדי לקדם מו"מ ישראלי-פלסטיני או כדי לעצור את הבנייה בהתנחלויות, ודאי שאין לצפות לצעדים קיצוניים מטראמפ. אבל החשוב מכל הוא שממשל טראמפ כבר מוטט למעשה את מחלקת המדינה. מינויו של טילרסון, איש עסקים המקורב לפוטין ללא נסיון דיפלומטי, בישר את התחלת הסוף, ומאז שהגיע, משרות רבות נותרו בלתי-מאויישות, ורבים עזבו מיוזמתם. אחרים, שבחרו להישאר בתנאים הקשים, נשלחו הביתה בזמן שטילרסון היה בביקור הראשון שלו בתור מזכיר המדינה. הדיווחים שטראמפ מבקש לקצץ את תקציב מחלקת המדינה בכמעט 40 אחוז הם המשך המגמה הזו. תהיה זו טעות לחשוב שמדובר בקיצוץ כנפיו של טילרסון למען ניהול מדיניות חוץ מתוך הבית הלבן. טילרסון הגיע למחלקת המדינה לא כדי לבשר מדיניות חוץ כוללת שמחזקת את מעמדה של ארצות-הברית, אלא מתוך ענייניו שלו. הוא איננו קברניט שמנווט את הספינה הדיפלומטית – הוא הגיע לספינה והתחיל לזרוק ממנה את רוב אנשי הצוות. בבית הלבן עצמו יש כמה כוחות בעלי אינטרסים מדיניים (באנון וקושנר בראשם, אך ללא תיאום), וכל אחד מהאגפים הללו מקיים מדיניות דיפלומטית נפרדת לענייניו. יריבות בין הבית הלבן ומחלקת המדינה אינה דבר חדש, אך לא נראה שיש כאן יריבות: מדובר בתחומי-עניין שונים, בפורטפוליו נפרד לכל אחד. ספק אם טילרסון כועס או מוטרד מכך שהוא לא נפגש עם מקבילו המקסיקני כשזה ביקר בוושינגטון. הוצאת הבכירים מהמחלקה מהווה פגיעה בזכרון המוסדי של הדיפלומטיה האמריקאית באופן שלא יוכל להשתקם בקלות על-ידי יורשו של טילרסון.

שיתוק הממשל על-ידי קיצוץ תקציבים והיעדר איוש איננו ייחודי למחלקת המדינה. זהו אחד ההיבטים העקביים והאופייניים ביותר של מדיניות ממשל טראמפ. מה שאולי התחיל כרישול של צוות שלא נערך לזכייה, הפך לעקרון שבאנון מתהדר בו, במצג שמביא את החשדנות הרגילה של הרפובליקנים בממשלה לכדי אבסורד: הם הגיעו לשלטון ולא על-מנת למשול. כבר הערתי שטראמפ הוא הפרזה של רייגן. בנאום ההשבעה הראשון שלו, רייגן תיאר את בעיות המדינה כתלויות בממשל, ועל-כן טען שהפתרונות לא יכולים לבוא מתוך הממשל. אבל הוא הוסיף, בברוטוסיות מזהירה, "כדי שלא תהיה אי-הבנה, אין זו כוונתי להיפטר מהממשל". טראמפ, נדמה, ויתר על החצי השני. את השבוע האחרון הוא חתם בפיטורים של 46 תובעים שמונו בממשל אובמה. אלה הם פרקליטים שטרם נמצא להם מחליף, ועד שיוחלפו, מערכת המשפט תהיה איטית יותר ויעילה פחות. לגבי מערכת המשפט האינטרס הפרטי של טראמפ וממשלו מובן מאליו, אבל כך יהיה בכל תחום שבו יש קיצוצים ו/או שאין איוש של תפקידים: המערכת תמשיך לתפקד ככל יכולתה, אבל פחות טוב. הקיצוצים במחלקת המדינה, אם ייצאו לפועל, יטפטפו גם אל המערך הדיפלומטי וגם אל המערך הקונסולרי. צמצום ההגירה ייעשה גם בדרך זו. ביטול התהליך המזורז לויזות המקצועיות עבר כמעט ללא דיווח, מפני שאין זו מדיניות גורפת דוגמת ה"איסור המוסלמי", ואין בו אפילו שלילה כלשהי, אלא רק האטה. קשה יותר למחות כנגד האטה, אבל תוצאותיה עשויות להיות רחבות הרבה יותר, דווקא בשל אי-הנראות שלה.

ממשל טראמפ מספק הרבה רעש והרבה דברים לענות בהם, במקום בעיקר. טראמפ עצמו איננו אידיאולוג, והוא מסוגל לנטות לפי הרוח. הכוחות המתחרים על תשומת-לבו בבית הלבן נעים בין באנון, שהוא כן אידיאולוג, פריבוס כנציג המפלגה הרפובליקאית, וקושנר (שמייצג אינטרסים כלכליים של המשפחה יותר מאידיאולוגיה). הקושי של הכוחות בבית הלבן לתאם ביניהם קשור לא רק לרקעים הסותרים שמהם הם מגיעים, אלא גם להיעדר הכשרון של טראמפ להנהיג וליצור שרשרת פיקוד. מפתיע כמה רבים בצבור האמריקאי האמינו שהבריונות שלו היא עדות למנהיג חזק, כשכבר בקמפיין החולשה שלו ניכרה לעין. הוא איננו יציב, ואיננו מצליח להשליט סדר בין הגורמים השונים והרבים שנלחמים על תשומת-לבו, הרופפת מטבעה. טילרסון, שאיננו נמצא בבית הלבן עצמו, מייצג את האינטרס הכלכלי החזק ביותר, שמשלב ידיים עם פוטין. אם לחשד שפוטין העביר חמישית מבעלות רוסנפט לטראמפ (ו/או למעגל שלו) יש על מה לסמוך, הרי שהשליטה של טילרסון את פוטין בטראמפ היא מוחלטת, וכל היד החופשית שניתנת לצוות בבית הלבן נוגעת רק לדברים שלא מעניינים אותם. אך גם ללא האתנן המופרז הזה יש כמה אינדיקציות שזהו המצב. מסיבה עלומה, הפרט היחיד שטראמפ התערב לגביו בניסוח המצע של המפלגה הרפובליקאית היה ריכוך העמדה לגבי עצמאות אוקראינה. חבר הקונגרס מקליפורניה אריק סאלוול הקים עמוד באתר שלו שמרכז את כל הקשרים של טראמפ לרוסיה: הפגישות שכבר אושרו בין מייקל פלין לשגריר קיסליאק היו עד כה החלק המתמיה ביותר, משום שלא הייתה שום סיבה שרוסיה לא תבין בעצמה שהמדיניות תשתנה לאחר שהממשל יתחלף, בייחוד לאור מה שכבר אירע בועידה, ולכן איתות הארגעה מצד פלין נשמע כמו תירוץ שעדיין מסתיר דברים אחרים. הקשרים הכלכליים שכבר נחשפו בין מקורבי פוטין לטראמפ, כגון עסקת הנדל"ן של טראמפ עם רובולייב (יש גם סקפטיים), עסקת הנדל"ן התמוהה עוד יותר באזרבייג'אן (שעשויה לקשור את טראמפ גם לאינטרסים כלכליים באיראן), ועוד כהנה וכהנה, מצביעות פעם נוספת על הנטייה של טראמפ לפסול במומו: הדגש המוגזם על השחתת המידות של קלינטון במהלך הקמפיין, עד כדי הטענה שמעולם לא היה פוליטיקאי מושחת יותר, היה לא-יותר מאלומה מבהיקה שהסתירה את אותה אמת עצמה לגבי אומרה.

בדומה לכך, סיסמת הבחירות שלו, שהבטיחה להאדיר את אמריקה מחדש, רמזה מבלי-דעת על התפקיד ההיסטורי שבאמת נועד לטראמפ: להטיל את המעצמה הלאומית האחרונה אל המצולות, על-ידי כריתת שלוחותיה הדיפלומטיות והצבאיות מסביב לעולם. שני כוחות אדירים חברו למען המטרה הזו: פוטין, שטווה רשת מורכבת של תומכים מסביב לעולם בנסיון להחליש בריתות שאינן מועילות לרוסיה; וטילרסון, שבתור המנכ"ל של אקסון ניהל רשת עצמאית של קשרים כלכליים בעולם בניגוד לנסיונות פוליטיים שונים של מחלקת המדינה האמריקאית. הניגוד בין השניים, למרות האינטרס המשותף, ברור: פוטין מבקש להחליש בריתות בינלאומיות למען הגדלת כוחה של ארצו. גם אם הוא מעוניין בהגדלת כוחה למען אינטרסים פרטיים, התוצאה עדיין תהיה בשדה היחב"ל. הקשר התמוה בין טראמפ, פאראג', ואסאנג', אפילו העלה את השאלה אם גם לברקסיט היה קשר פוטיני שקודם נעלם מן העין. טילרסון, לעומת זאת, מייצג את ההון, יחד עם סדרת מינויים של טראמפ לקבינט: כמעט כל מינוי היה קשור בצורה שערורייתית כזו או אחרת לניגוד אינטרסים ולרצון לשעבד נושאים ציבוריים מובהקים לטובת הון פרטי (דה-ווס בחינוך; טום פרייס בבריאות) או מתוך רצון לפגוע ברגולציה של תחומי אחריותם לטובת ההון (ווילבור רוס במסחר; סקוט פרואיט וריק פרי באנרגיה).

הקשר בין הון ושלטון איננו חדש, כמו גם השחתת המידות של פוליטיקאים המביאים לעמדת הכח שלהם רשת עניפה של אינטרסים. החידוש בממשל טראמפ הוא הסרת המעטה הוולנטרי של הקשר הזה. יהא אשר יהא המנגון שאיפשר לרקס טילרסון לגרום לטראמפ למנות אותו, אין ספק שאפשר היה להשתמש באותו מנגנון כדי למנות אדם שאיננו כה מזוהה עם תאגיד עסקי, שבשמחה היה מקדם את האינטרסים של טילרסון: לוביסט טוב יכול היה לאתר את הפוליטיקאי או האקדמאי שיהיה נח לאקסון ולטילרסון, מבלי שטילרסון יצטרך לעמוד לשימוע בבית-הנבחרים, ומבלי שיצטרך לנטוש את עמדתו באקסון או לוותר על משכורתו ממנה. כיוצא בזה כל בכירי גולדמן-סאקס שמונו ע"י טראמפ: אפשר היה למנות אנשים שגולדמן-סאקס סומכים את ידם עליהם, מבלי שהם יהיו בעצמם אנשי גולדמן-סאקס.

בחירת נציגי ההון להשתתף בגלוי ומרצון היא החידוש, והיא הדבר המפתיע ביותר בכל הבחירות האלה. היא הסימן של העידן החדש שמבשר ממשל טראמפ, וכאן טמון זרע הפורענות של שלטונו. החומה, אם תיבנה, תהיה חלקית, לטובת צילומים בלבד, ואפשר יהיה להסיר אותה בקלות, גם כן לטובת צילום סמלי. האטת או האצת תהליכי הגירה, איסור או התרה של כניסה מארצות מסויימות – כל אלה הפיכים בנקל. שינוי מערך ביטוח הבריאות הוא דבר קשה הרבה יותר, אבל עדיין מדובר בשינוי ממוקד של חקיקה. המעבר החלק מעולם העסקים התאגידי אל תוך הממשל הציבורי הוא שינוי עומק שקשה לשים עליו את האצבע, קשה עד מאוד לשנות דרך חקיקה או מדיניות, וקשה יהיה להחזיר אחורה מרגע שנפרץ הסכר: מסיבה זו או אחרת, למרות דוגמאות מגוונת בכיוון ההפוך, זו לא הייתה הנורמה הציבורית. אבל כעת, גם לכשייבחר נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, רשת האינטרסים הכלכליים שהוא יביא אתו עשויה לבקש ייצוג בקבינט, ואין סיבה לצפות שיסרב. זהו סטנדרט חדש שמשנה את כללי המשחק לחלוטין. ההתמקדות בהבלים שיוצאים מפיו ומצוייצים מתחת ידו של טראמפ מחטיאים את הנקודה, אבל אפילו עיתונאים שעוסקים בתוכן ממשי, כמו תהליכי קבלת החלטות, שחיתות, וניגודי אינטרסים, מתייחסים אל הממשל כאל אגד פוליטיקאים רגיל, ובכך מתעלמים מהנקודה הזו. לא ניגודי האינטרסים הספציפיים מהווים את הבעייה, אלא הפיכת-הזוטא שאירעה עם הרכב הקבינט.

אחד הבודדים שהצביע על כך היה יונתן קירשנבאום ב"דבר ראשון", שכתב שעשירי המגזר הפיננסי שואפים לבטל את מוסדות המדינה הדמוקרטית באמריקה, משום שרגולציה ומדיניות מוניטרית פוגעת ברווחיהם. קירשנבאום חותם את מאמרו באופן פתוח: "קשה עדיין לשער את ההשלכות העולמיות של תהליך שכזה". קירשנבאום צודק שפנינו אל הבלתי-נודע בכל הקשור לעידן הפרקריאט הפוסט-דמוקרטי ופוסט-אנושי, אבל לאי-הוודאות הזו יש לצרף כמה ניואנסים.

ראשית, לא יהיה זה נכון לראות בממשל טראמפ את הסיבה, ובוודאי שלא את המקור, לתהליכים הללו. הגלובליזציה החלה הרבה קודם, וכפי שהערתי כבר ברשימה הקודמת בנושא, השינויים החדשים הם האצה של מגמה שכבר החלה, לפחות מימי רייגן-תאצ'ר, ושהייתה ממשיכה גם תחת קלינטון, ואפילו תחת סאנדרס. דיוני טיס"א ממשיכים להיות הדבר החשוב ביותר לכלכלה הגלובלית שכמעט איננו מדווח כלל. העובדה שהם השתהו מעט לאחר בחירת טראמפ אולי מצביעה שדווקא קלינטון סיפקה יותר ודאות להתקדמותם מאשר טראמפ, אבל נדמה שזהו עיכוב קטן בלבד. דיווח עדכני מאוסטרליה טוען שמיעוט האנשים שעוסקים בטיס"א בממשלה מלמד שלמרות הצהרות רה"מ טרנבול אין זו באמת עדיפות בעיניו. אבל זו רק אפשרות אחת מבין כמה ברירות מפחידות יותר: למשל, שיש העוסקים בהסכם במחשכים, או שהממשלה סומכת על פקידים בז'נווה מבלי לפקח בכלל על ההשלכות עבורה.

שנית, הטענה שהמדינה מפריעה לסופר-עשירים נכונה רק חלקית. העשירים לא צריכים את התביעה הכללית, למשל, שספגה מטראמפ מכה ניצחת אמש, אבל הם עדיין יזדקקו לתביעה הפרטית. עשירי התאגידים זקוקים למשטרה שתפעיל אלימות כלפי המתנגדים להם, למדיניות הגירה שתאפשר להם להעסיק עובדים בעבודת-כפיים נטולי-זכויות, ולתשתיות שישנעו עובדים, משאבים ומוצרים ממקום למקום. כל אלה מצריכים (לפחות כרגע, אני מניח שניתן להעלות על הדעת מודלים פוסט-לאומיים של צמיתות) מערך של מדינה שיפעיל את הכח שלו לטובת ההון, מבלי לדרוש מההון להשתתף בעלויות התשתיות הללו. מערך כזה צריך גם מראית של דמוקרטיה ושל חופש-בחירה. שוב, אולי מוטב להיות זהיר בניסוחים: אם אין הוא זקוק למראית כזו, הרי שלכל הפחות טוב לו יותר איתה מאשר בלעדיה. נדבך חשוב של ניתוח שלטון טראמפ יהיה, אם כן, לא רק תשומת-הלב לחלקות הממשל המסורסות, הבלתי-מאויישות, והמקוצצות, אלא גם אותם חלקים שנשמרים כבבת-עינו של הממשל, קרי של ההון.

 

כמו מטלית בוערת

ההחלטה לאסור על שלטי חוצות בעיר גרנובל בצרפת היא ניסוי מרתק בגבולות אליהם אפשר וצריך למתוח את חופש הביטוי, שמתיישבת עם הדיעות הפרטיות שלי מזה שנים רבות, אם כי טרם התפניתי לנסח עמדה עקבית בעניין. משהו מהסנטימנט כלפי הפגם האסתטי והערכי של עודף הפרסומות ביטאתי כבר בעבר, אך לא עד כדי דרישה להצר את רגלי המפרסמים.

כשראיתי את הידיעה הנחתי שחלק מהמהלך הזה נובע מעלייתה של התרבות הוירטואלית. חשבתי שהפרסומות הצצות בכל פינה דרך אתרים ואפליקציות, ומביוחד היכולת להתאים אותן לחיפושים והרגלי גלישה של משתמשים הופכות את הכרזה הפונה אל הכלל לטכניקה מיושנת. בדיון בפייסבוק העיר לי חבר העוסק בשיווק שאני טועה, ושיש לפרסום חוצות שימושים שטרם נמצאה להם חלופה דיגיטלית.

אבל השאלה של צרכי המפרסמים איננה מענייני. אני מבקש לדון בסוגייה מנקודה אתית תוך התייחסות להשלכות משפטיות ותרבותיות (ולכן גם אסתטיות).

הצרת חופש הביטוי איננה דבר שיש להקל בו ראש, כמובן. יש לגשת אל הסוגייה בחרדת-קודש, ולאחר שהכרתי בתמיכה שלי בהצרה כזו, כי יש לי התנגדות פנימית לתרבות של פרסומות, עליי לחשוב גם על הצד המעשי: איזה ניסוח של חוק יכול להוביל להגבלת שלטי חוצות, ואיך ניסוח כזה יכול לפגוע גם בחירויות שלי.

נפתח בדוגמאות להתנגדות שלי: אינני אוהב להגיע לתל אביב לביקור, ולראות שעל נחלת בנימין חולשת תמונה של נערה בהלבשה תחתונה. אינני אוהב לנסוע בכבישים מהירים בארצות-הברית ולראות שלטים המבשרים על כך שאני יכול להיוושע אם אקבל את ישוע המשיח. אינני אוהב לראות, בנסיעת רכבת ארוכה, החולפת על-פני נופים מרהיבים, לראות שלט התלוי מעל מתקן מחליד באמצע שדה ריק. כלומר, לא רק תוכן השילוט פוגע בי, אלא הפגיעה המיותרת בטבע, לצורך מודעה שכמעט לאיש אין חפץ בה.

אבל אני חושש שהשילוט הזה עשוי להיות צורת תקשורת אחרונה לאנשים שלא מצליחים להעלות את הנושאים שלהם באמצעי תקשורת רחבה. איסור כולל על שלטי חוצות יכול דווקא להשתיק קולות של מיעוטים, להגביל את אמצעי הביטוי של המוחלשים ממילא. יש סוגיות שהייתי שמח לראות יותר בכרזות, ואם שלטי החוצות בתל אביב או בכביש מהיר בויסקונסין היו תואמים לערכים שלי, אולי לא הייתי מתנגד להם. יתר על כן, הפריע לי שלט נוצרי. האם היה מפריע לי שלט אתאיסטי? אולי ההתנגדות שלי איננה נוגעת לצורת הפרסום, ואינה אלא זעם רגעי המבקש לסתום פיות של עמדות מנוגדות לשלי (ולכן אינה יכולה להוות בסיס ראוי לעמדה בעד הצרת חופש הביטוי).

מתוך שלל הדוגמאות הללו עולות כמה נקודות שיכולות להתחיל עמדה מורכבת בנושא:

-ראשית, ישנו פער שקשה לשאת אותו, ואין ברירה אלא לשאת אותו, בין הרעיון הנאצל של זכויות וחירויות, והוצאתו אל הפועל. אם יש משהו שהחברה הדמוקרטית-קפיטליסטית מוכיחה שוב ושוב, הרי זה שבהינתן חופש מוחלט, יחידים בוחרים לעשות בו שימושים נלוזים, והתוצאה המצטברת איננה נעימה לעין, ואיננה ראויה למערכת מוסרית כוללת. חופש הביטוי הוא רעיון גדול, אך במקום הייד פארקים למכביר והחלפת דיעות שקולה וראויה בין מערכות ערכים מתחרות, אנחנו שקועים וכלואים בין תרבות צעקנית של פרסומות ומניפולציות מזה לסחי של אלימות טוקבקיסטית מזה. הגבלה מידתית של חירויות בכלים משפטיים היא איזון הכרחי על-מנת להוציא את המיטב מהרעיון הנאצל של החירות (עקרון זה בעד ההגבלה נכון לגבי כל הזכויות והחירויות, ובעיקר בדיונים הרבים על עקרון השוק החופשי, המתעלם מן הנטייה האנושית הזו למעול באפשרויות שהחירות מעניקה).

– שנית, באשר לחופש הביטוי, יש מקום להבחין בין דיעות לשיווק. אינני יודע אם החוק יכול להבחין ביניהם, ואילו היה מנסה, ודאי היינו מגלים עד מהירה קמפיינים של פרסום, בה דוגמן מספר שלדעתו מקדונלדס הם הכי טעימים, וכן הלאה. אבל הדיון האתי בחופש הביטוי יכול וצריך לערוך את ההבחנה הזו, שבראש ובראשונה היא עונה על הקריטריון הנושן של השופט פוטר סטיוארט: האדם הסביר מזהה את ההבדל בכל דוגמה נתונה. אפשר לפעול לניסוח קשיח יותר של קריטריונים, למשל, שפרסום ושיווק מטרתם המרכזית היא שידול לרכישה, בעוד דיעות אינן מבקשות כסף באופן ישיר. ברור לי שיהיו הרבה מקרי ביניים עם חפיפה חלקית. דיעה בעד טבעונות או איכות סביבה, למשל, יכולות להפוך גם לפנייה צרכנית. אם נבקש לומר שהיעדר אזכור מוצר ספציפי מקרב את הנושא לדיעה ולא לפרסום, יבקשו רשתות אופנה, מרכולים, בתי מרקחת וכולי להציג את הדיעה שכל אחת מהן זולה יותר או איכותית יותר, מבלי לשדל לקנות מוצר מסויים.

דוגמה מעניינת נוספת היא פנייה לגיוס כספים שאיננה דיעה ואיננה עסקית, למשל, כאשר משפחה מפרסמת פרטי חשבון בנק ומבקשת תרומות למען מימון טיפול רפואי לילד. ברור שהגבלת שלטי החוצות לדיעות בלבד תפגע במשפחה הזו, וברור שאין זה פרסום שנועד למטרות שיווק והרגלי צריכה.

גם הכרזות הפוליטיות, בעיקר במערכות בחירות, הן מקרה ביניים מעניין. לכאורה, אין "דיעות" מובהקות יותר מן המערכה הפוליטית, אבל בתרבות הקיימת מערכות הבחירות אינן מתתמקדות בהחלפת דיעות ושכנוע, אלא ב"שיווק" מועמדים, לפעמים אפילו תוך פנייה לגיוס תרומות. בחירות הן ה"עסק" של הפוליטיקאי, והבקשה לבחור קשורה גם להכנסה שלו, אפילו ללא גיוס תרומות. באופן מופשט, ההבדל בין זה לבין הרשת המשדלת לרכוש את תחתוניה איננו כה גדול, גם אם ברור שצמצום ההבדלים הוא רעה חולה של המערכת הפוליטית והאופן בו מתוכננים קמפיינים של בחירות, המבקשים להסוות את הסוגיות שעל סדר היום.

– בנוסף להבחנה בין דיעות ושיווק, יש מקום להבחין בין כרזה המוצגת בשטח קיים, לבין יצירת שטח עבור הכרזה. אם לאנשים לא תעמוד האפשרות לרכוש שטח פרסום בשלטי חוצות, הם עדיין יוכלו לתלות כרזה בחלון ביתם. יש בזה מימד של פגיעה בחופש הביטוי של היחיד ומימד של העצמתו: אם גם לתאגידים הגדולים אין יכולת לפרסם בשלטי חוצות, שלטים של יחידים עשויים לבלוט יותר, ולאפשר להשמיע את קולם במרחב הציבורי באופן שאיננו אפשרי בתרבות של ריבוי שלטי חוצות. מאידך, במקרה כזה, הנראות של השלט תלויה בנדל"ן. חברות עדיין יוכלו להציג שלטי ענק על בניינים בבעלותם, במקומות בולטים במרכז העיר, בעוד הפרט רשאי לתלות את השלט שלו בחלון ביתו, בשולי העיר, ברחוב צדדי, בו איש איננו רואה. אם השיקול הוא מעשי לקידום שוויון, יש לשאול עד כמה הפגיעה ביחיד כאן משמעותית: אמנם תאורטית הוא יכול לקנות שלט חוצות מרכזי בלב העיר במצב הקיים, אבל בפועל כח הקנייה שלו קלוש עד בלתי-קיים לעומת החברה, שהוא מתחרה בה בכל מקרה.

כאמור, אינני יכול לחשוב על דרך זהירה לנסח חוק שיקיף את מכלול הבעיות ועדיין יגן על חופש הביטוי של היחיד. החלטה לצמצם את שטחי הפרסום על-ידי איסור בניית מתקנים לצורך כרזות בשטחים פתוחים תהיה צעד ראשוני מבורך: קודם כל להמעיט בפגיעה בנוף ובטבע לצורך החולף של הפרסום. אחרי זה, יש לחשוב על קריטריונים מורכבים ומאזנים לשלטי החוצות. החוק יכול, למשל, לעגן אחוז מסויים של שלטי החוצות העירוניים לצורכי הבעת עמדות ולצורכי ביטוי אמנותי במחירים מפוקחים. כמו בכל דבר אחר, הפיקוח הממשלתי הוא הדרך של הציבור לווסת את התרבות הטבעית של האנושות שבה בעל המאה הוא בעל הדעה. לא בכדי מתנגד מגזר ההון בעקביות ליעילות ולצורך ברגולציה.

***

אחרית דבר: כמו בעבר, העלאת דיון עקרוני סביב זכויות היא בראש ובראשונה מעשה פוליטי כנגד רוחות רעות המקטינות את הצורך בזכויות אזרחיות. אני מסרב לשחק לידי נתניהו וממשלת הצללים שלו ולקחת חלק בדיון ריק שכל מטרתו היא תעמולת בחירות. אחרי שיהיו בחירות, יכול מאוד להיות שנתניהו שוב יהיה ראש-ממשלה, או מישהו דומה לו. הציבור שיצא לרחובות לדרוש צדק חברתי, ואז התעלם מהמפלגה היחידה ששיבצה שניים מראשי המחאה ברשימתה, והעביר את קולותיו ללפיד – לא צפוי להתעשת במערכת הבחירות הבאות. הציבור שבחר בלפיד לא שם לב ולעולם לא יבין שלפיד תמך במבצע מיותר בעזה שישראל יזמה לשווא, ושהעלה בעשן 30 מיליארד שקל שאפשר היה לנתב למטרות חברתיות. הבטחון והכלכלה שלובים זה בזה, ושר האוצר מעל בתפקידו. במקום לשקוע בדיונים חולפים על קוריוזים פוליטיים, יש לחנך באופן מעמיק לשיח של זכויות, חירויות, וערבות חברתית.

ולסיום, כמה שורות שיר, במקום סיסמאות לכרזות פרסום:

Haven't you heard, it’s a battle of words –
The poster bearer cried
Listen son, said the man with the gun
There's room for you inside

Roger Waters

And the people bowed and prayed
To the neon god they made.
And the sign flashed out its warning
In the words that it was forming.
And the sign said: The words of the prophets are written on the subway walls
And tenement halls
And whispered in the sound of silence
.

Paul Simon

אֲנִי חוֹזֵר אֵלֶיךָ כְּמוֹ מַטְלִית בּוֹעֶרֶת
אֲשֶׁר כִּבּוּ אֶל הַקִּירוֹת הַהֲרוּסִים.
הֵם כְּבָר מִתְאוֹשְׁשִׁים.
הַכֹּל נוֹשֵׁם בְּעֵרֶךְ.
(הַנְּעָרוֹת אָמְרוּ: נוֹרַמַקְסִים).

אַתָּה תָּמִיד הָיִיתָ מַשֶׁהוּ בְּעֵרֶךְ.
חָדָשׁ.
מַמְזֵר אָמְרוּ.
מַמְזֵר כָּלְכָּךְ יָפֶה.
לֹא מְשַׁנֶּה אִם פֹּה וְשָׁם בִּשְׁעוֹת-הָעֶרֶב
גָּמְעוּ אוֹתְךָ עִם סֵפֶל הַקָּפֶה.

לֹא מְשַׁנֶּה אִם זֶה מִכְּבָר כָּבָה הַסֹּמֶק
עַל כָּל הַפַּרְצוּפִים הָאֲבוּדִים
אֲנִי דּוֹהֵר אֵלֶיךָ,
לוּחַ הַפִּרְסֹמֶת
כְּמוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה לְלֹא תַּקְדִּים.

דוד אבידן

הדוגריות כמאפיין ישראלי

[נראה שהסאטירה שחררה איזשהו מחסום בכתיבה. נקווה שאפשר יהיה להמשיך. אני יודע שאמרתי בעבר. אני יודע היטב מתי אכזבתי ואת מי, כולל את עצמי.]

אחת החוויות שדורשות התמודדות במגורים בארץ זרה היא המפגש עם סטריאוטיפים על המוצא שלא תואמים את האופי או החוויה האישית. פחות מפריעה לי, למשל, התדמית שיהודים אוהבים כסף, כי אני מתחבר לזה. אני מאוד אוהב כסף. מאוד. וכמה שיותר – יותר טוב. אבל כשמישהו מתנצל על איחורים באיזו אמירה ש"בתור ישראלי אתה בטח רגיל לזה", קשה לי. איני רואה בזה גזענות, כמובן. יש הבדל חשוב בין גזענות כאידיאולוגיה מהותנית לבין סטריאוטיפ תרבותי שנסמך על מנהגים קיימים ומנטליות ממשית בתרבות מסויימת. אבל קשה לי כי אינני כזה, וגם בישראל אינני סובל את נורמת האיחורים (ומלבד זאת – אם המכר כבר מקפיד על דברים שיגרמו לי להרגיש בנוח, מדוע לא הביא עמו צרור כסף לתקוע בכפי?).

דיבורים מעין אלה רווחים יותר במפגשים עם יהודי התפוצות מאשר עם גויים. לאוכלוסייה הכללית במערב אין תמיד הבנה מסודרת של מה זה ישראלי: יש מהם שאינם מבדילים בין יהודים לישראל כלל (אולי משום שזוהי המדינה היהודית), והם משוכנעים שכל היהודים שהם פגשו הם ישראלים דוברי עברית, או לפחות ייתכן והם כאלה. אצל אלו יש יותר בורות מאנטישמיות להלכה, אך למעשה התוצאה דומה מאוד. ויש מהם שמתקשים להבדיל בין ישראלים לבין שאר יושבי המזרח-התיכון, וכבר סיפרתי בהזדמנות אחרת על פעם שהוצגתי כסטודנט מישראל, ובן-שיחי מיד דרש בשלומי: כיף חאלכ? בין שני הבלבולים הנפוצים הללו, אין מקום לצפות שיכירו את התרבות הישראלית היטב בכדי להעיר לי הערות כאלה. מי שלא רק מסוגל להעיר הערות כאלה אלא גם נהנה מכך אלה הם יהודי התפוצות ויש בזו הנאה כפולה: ראשית, הם גאים בהיכרותם האינטימית את התרבות הישראלית. שנית, ישנה יריבות ידידותית בין יהודי התפוצות לישראלים, שבחלקה מסווה רגשות אשמה מזה ורגשות קינאה מזה, ועקיצות על התרבות הן פתח האוורור של חלק מהתחושות האלה במפגש בין ישראלי ליהודי (ואיננו מדברים על המפגש הידוע שבו הנער נפגש עם עצמו ונדרש להשיב על השאלה מה הוא יותר).

הסטריאוטיפ הרווח ביותר הוא הישירות של הישראלים, אותו דוגרי מפורסם שנתניהו התהדר בו באו"ם. גם זה מאותם מיני סטריאוטיפים שניתן לזהות בהם את הישראלים, אך שהוא זר לי, ואינני אוהב להזדהות עמו. יתר על כן, אירע לי שדיברתי בכנות רבה יותר משציפו ממני בהינתן ההקשר המסויים, וסלדתי מהמחשבה שמישהו ייחס אותה לישראליות שלי במקום לבחירות ערכיות פרטיות אישיותיות שלי. למשל, בכיתה אני משתדל לדבר בכנות מירבית. אינני רואה טעם במורה שמשקר. אינני יכול להיות גלוי-לב עד תומי, כמובן, אבל אני יכול לבחור שלא לומר דברים. בשבתי כמורה, עדיפה השתיקה על הכיסוי הכוזב. אני מדבר עם התלמידים גלויות על תכסיסי העצלות שמקשים עליהם ללמוד ועליי ללמד. אני מדבר איתם ישירות על התלבטויות מתודולוגיות שלי. יש מידה של השפלה או רידוד באפשרות שתלמידים ייחסו זאת לחוסר-תחכום שטבוע בי תרבותית במקום להכיר בתפקיד ההכרעה המודעת שלי באופן שבו השיעור מתנהל. או למשל, דוגמה אחרת: הרציתי בכנס, וכמנהגו של עולם דבריי נחתמו בשאלות ותשובות עם הקהל. ייתכן שלא היטבתי להשיב. ניגש אליי חוקר מגילות בסוף המושב, ואמר שהוא מאוד נהנה מהישירות הישראלית שלי. שאלתי לפשר דבריו, והוא הסביר שלא התחמקתי מהשאלה, אלא פשוט הודיתי שאינני יודע. והרי הכנות הזו אפשר גם לראות בה כשל של בורות של חוקר צעיר, או לחלופין – אם בכל זאת לפרש לטובתי, לראות בזה חלק מהמאמצים המודעים שאני עושה לניכוש האגו, שמובילים אותי לא לחשוש לומר מעל במה ובפני מומחים שאינני יודע דבר מה, במקום להשיב תשובה שרלטנית.

כבר מתוך שתי הדוגמאות הללו עולים בדעתי כמה מושגים שונים שנוטים לטשטש את ההבדלים ביניהם כשמדברים על הדוגריות הישראלית, ומן הראוי לשוב ולהבדיל ביניהן: ישירות, כנות, בוטות, פתיחות. הדוגרי מתאפיין בראש ובראשונה בבוטות. הוא ניכר בדברים שלא נעים לשומע לשמען, והמשמיע יודע זאת ומתהדר בהגנת ה"דוגרי", שמשמשת כאן כתחליף ל"אמת דיברתי" – אך זהו תחליף כוזב. האמת, על פי טבעה, היא מורכבת ורבת-פנים, ודרגת הנעימות של השומע איננה אמת-מידה לכנות הדברים. ואמנם, דוגמה תמציתית סיפק נתניהו בעצרת האו"ם, מפני שהוא דיבר דוגרי, אך ודאי שלא היתה בדבריו אמת, דבר המנוגד לישותו.

הפער בין בוטות לבין כנות אמור להיות מובן מאליו: הראשון נוגע לסגנון, השני לתוכן. אפשר לדבר אמת או שקר בבוטות. הדוגרי הישראלי מבקש להחמיד את הבוטות בתיאורה כ"ישירות", ובכך גם מוסיף לסגנון טענת תוכן, כאילו יש בדברים אמת. אך כל אחד שיחשוב על הפעמים שבהם הוא חזה באנשים מדברים "דוגרי", יוכל על נקלה לחשוב על דוגמאות בהן הישירות איננה אלא תחבולה שנועדה לכסות על האמת. העלבון וההפתעה משמשים בערבובייה כדי להשתיק את הנמען, שבתוך ההקשר התרבותי שהוא צמח בו מקבל את הנחת המוצא שהסגנון מעיד על כנות הדברים, ובאבק הקרבות של הדיון איננו מצליח לנסח מדוע הדברים הבוטים אינם אמת כלל (אפשרות אחרת, שלא בכדי לא עלתה בראשי ראשונה, היא שגם הנמען מצוי בכללי התרגולת, והוא יוכל להשיב לדוגרי בדוגריתו, מבלי להתבלבל ומבלי לומר דברים כנים). כל סבב אלימות מציף גלים של אנשים שברגיל אינם מעורבים בשיח הפוליטי, וממילא נעדרים את הכלים גם לבחון את המציאות אל-נכוחה גם לדבר עליה באופן רהוט. שרתי האינטרנט מתמלאים בתווים של דוגריות, שמסרבים בריש גלי לשמוע פיסת אמת.

הפער בין כנות לפתיחות הוא עדין וקשה יותר לשרטוט. ההבדל ביניהן מתואר היטב בנוסח השבועה הידוע: "האמת, כל האמת, ושום דבר מלבד האמת." זהו שילוש שאין אדם באמת יכול לעמוד בו דרך-קבע. לכן אמרתי שבכיתה אני משתדל לדבר אמת. בוודאי שאינני אומר את "כל האמת" (ולא רק משום שזו איננה ידועה לי). אולי כלל אצבע הוא שהנוטה לפתיחות ימהר לוותר על הכנות, והחפץ בכנות יקריב את הפתיחות. אך גם זוהי הארה נכונה רק באופן חלקי שמתוך נסיון ללכוד אמת כלשהי מרדדת את המציאות לכללים, משל פועלות האינטרקציות החברתיות על-פי חוקי טבע ונוסחאות.

 

העובדת הנפאלית בסבך הכשל של השיח הציוני

במערכת הבחירות ב-1996, הקמפיין של נתניהו ציין שאם ייבחר, הוא יהיה ראש הממשלה הראשון יליד המדינה. דרך מסורבלת קמעה לציין שהוא היה יותר צעיר מן המתמודד מולו, שמעון פרס, אבל היא הזכירה עוד משהו: את רבין, שהיה ראש הממשלה הצבר הראשון והיחיד עד אז (אם לא מחשיבים את כהונתו הקצרה של אלון אחרי פטירת אשכול).

השיח הציוני נע בין האתוס והמיתוס, ועובדות כאלה מהוות רכיב חשוב בהבנייתו: הן מדגישות ילידיות, ריבונות, חינוך, שייכות ועוד. בדומה לנרטיבים לאומיים אחרים, השיח הזה איננו אמון על עובדות בלבד. הפער בין העובדות לגוזמאות, הנע על הציר שבין האתוס והמיתוס, הוא עניין לאקדמאים, היסטוריונים, ושאר אנשים שרוחשים חיבה לאמת. אין בו כדי לשמוט את יסוד קיומו של השיח הזה, או אף לערער על הלגיטימיות שלו. מקובל עלינו שגאווה לאומית טבולה במנה גדושה של דברי-רהב, חצאי-אמיתות והגזמות נדיבות לטובת הזהות הקבוצתית.

אך בנוסף לנטייה הידועה הזו, דומני שהשיח הציוני באופן מיוחד מקפל בתוכו יותר ויותר סתירות שיהפכו אותו לחריג גם על רקע הסגנון הפטריוטי המקובל. פרשת העוזרת הנפאלית שמשפחת נתניהו שכרה והעסיקה במעונו הרשמי של ראש-הממשלה כדי לטפל בחמיו של ראש-הממשלה היוותה המחשה לכך, בין היתר משום שנתניהו, בהיותו ראש-הממשלה הראשון שנולד אחר קום המדינה, מהווה ציון-דרך סמלי והיסטורי של השיח הציוני.

"עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה" היו חלק בלתי-נפרד מן השיח הציוני. אפשר להתווכח על האמת של המרכיבים הללו: עד כמה העבודה הייתה עברית אי-פעם? עד כמה נסמכו בני הארץ על עמל-כפיהם המוכחש או המודחק של הילידים הלא-עבריים של הארץ? אפשר להתווכח על הערכים המשתקפים משיח כזה: האם יש בהם כדי להטמיע רעיונות גזעניים בלב תומכי הציונות? אפשר לטעון שבין הגדרתה העצמית של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית לבין ערכים דוגמת "עבודה עברית" מתקיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב.

אבל למרות כל הבעיות האינהרנטיות (המצויות בכל אידיאולוגיה לאומית, כאמור) של השיח הזה, הוא עדיין מקיים מערכת עקבית. תאמרו "לאומית", תאמרו "שוביניסטית", תאמרו "גזענית". ועדיין, בתוך המסגרת שלו-עצמו, השיח משקף עקביות ומשמש בסיס מוצק לזהות קבוצתית וגאווה לאומית, לא פחות ולא יותר מההמנון השוודי או מרעיון הייחודיות האמריקאית.

רוב יושבי הארץ מתנגדים לשיח אנטי-ציוני או פוסט-ציוני. אלה הן תוויות גנאי בעיניהם, בניגוד לתווית "ציוני" המעידה על פטריוטיות, שותפות-גורל וחלוקה באחריות. עד כדי כך, שקבוצות אנטי-ציוניות באופן אידיאולוגי רשמי (דוגמת המפלגות החרדיות האשכנזיות) אינן נתפסות כאנטי-ציוניות באשר הן מקבלות ומחזקות את העליונות היהודית בישראל, על-פני ערכים אחרים.

אוכלוסיה זו, שגאה לראות עצמה כציונית וחוששת, כועסת או מתנגדת לאלו שאינם, מעולם לא הכריזה ש"עבודה עברית" או "כיבוש העבודה" כבר אינם ערכים בסיסיים במשנה הציונית – למיטב ידיעתי. כיוצא בזה, גם ערכי העלייה (והיפוכה, התנגדות לירידה) מעולם לא הוכחשו כערכים שכבר אינם רלוונטיים לציונות. להיפך: הכרזות רשמיות בדבר אי-רלוונטיות הן נחלת הפוסט-ציונים או אנטי-ציונים. ולמרות זאת, רוב האוכלוסיה הזו נשענת על עבודה לא-עברית. נכון, אפשר לטעון שזהו המצב כבר עשורים רבים בישראל, כאשר ענפי החקלאות, התעשייה והבניין אויישו בעיקר על-ידי פלסטינים ואחר-כך על-ידי עובדים זרים. זה נכון, אבל מיקור-החוץ של עבודות הבית והסיעוד לעובדים זרים מחמירים את הבעייה עוד יותר, באופן המסומל בעבודתה של הנפאלית במעון ראש-הממשלה. בדומה לכך, הגירה כבר איננה נתפסת כירידה בקרב שכבות הולכות וגדלות (בעיקר אלה שמקיימות קשר קבוע עם מהגרים), למרות שאין הכרזה רשמית על ויתור העלייה כערך.

הסתירה הזו בין השיח לבין הפרקסיס שונה באופן מהותי מהסתירה שגולמה בהגדרת המדינה כ"דמוקרטית" תוך העדפת גזע מסויים. הסתירה הראשונית, היא אינהרנטית לכל מדינת לאום, ולמרות ייחודה של ישראל (בקושי לאמץ זהות לאומית חדשה), עדיין התקיימה באותה מסגרת שברירית של כל דמוקרטיה לאומית.

הסתירה החדשה היא כזו שמרוקנת מכל משמעות את הערכים הבסיסיים שהגדירו את הציונות, והופכת את האידיאולוגיה הציונית לפררוגטיבה עירומה, חפה מיומרות של אידיאולוגיה, ועם תביעה להגדלת-כוח בלי סיבה. זוהי הערכה ערכית שלי. היא סובייקטיבית ואין סיבה שהיא תשנה משהו פוליטי מוחשי בעתיד הנראה לעין. עם זאת, במהלך ארוך-טווח זהו חלק מהפיכתה של ישראל כולה לפוסט-ציונית, בלי רצון ובלי מודעות.

הזכרתי זאת בכמה פוסטים, על ניידות, על זהות של איפה ומאיפה.

***

בשבוע שעבר ערכנו חנוכת בית לדירה החדשה שלנו בויסקונסין. בירכתי את באי-ביתי בתרגום שיר אהוב של אברהם שלונסקי, "כתלי ביתי". איכשהו, השיר ותרגומו קשורים גם לרשימה שלעיל:

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

יֵשׁ חֶסֶד הַצְּמִיחָה הַמַּקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה

כִּי הַמַּקְשִׁיב לַכֺּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם

רַק הַמַּחְרִישׁ הֲמֻלּוֹתָיו לִשְׁמֹעַ הַדְּמָמָה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָּבָר עַד תֹּם;

כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה

רַק הַצּוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתּוֹ

זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְּבָרִים כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם –

הֵם סוֹד הַהִתְגַּלּוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;

כִּי הַדּוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ

וְהַסָּחִים טַנְדּוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה

רַק הַמֵּסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָּם.

 

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

There is a grace of growth which listens only inwards

For he who listens to everything, hears nothing

Only he who silences all his bustles, in order to hear the stillness

Can hear everything and everyone.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the shutting of the eyes, of he who sees a thing to its conclusion;

For he who sees all, sees null

Only he who overlooks towards the One in its uniqueness

Gains the sight of all things together.

The walls of my house are not a barrier between the world and me –

They are the secret of revelation, to speak with lack of shame;

For he who speaks at the gate, addresses no-one

And those in a dialogue, speak to none but one another

Only he who converses with his soul speaks to all.

The walls of my house are not a barrier between the world and me.

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כמה הערות בשולי מחאת הדיור

מאבק למען זכויות איננו מותנה בפרטים שנהנים מן הזכויות האלה

אין באמת סיבה להתייחס ברצינות לטור דיעה של אראל סג"ל, אך הסנטימנט שהוא מביע בסופו חוזר על עצמו בצורות שונות והקשרים שונים וזו הזדמנות לא גרועה בהרבה מאחרות להתייחס אליו. סג”ל כותב:

האנשים שדורשים קיום בכבוד, להחזיר לעם את המדינה, דורשים באותו מקום גם את זכותם להחרים חלקים אחרים בעם. אחלה ערבות הדדית.”

נניח לשגיאה העובדתית, שבוודאי איננה מקרית, בצביעת כל מוחי הדיור כשמאלנים התומכים בחרם על התנחלויות. תפיסה סוציאל-דמוקרטית, כמו גם תפיסה ליברלית או הומניסטית, אינן תלויות בסוגיות פרסונליות. המאבק למען דיור בר-השגה נלחם גם למענו של הגזען והבור משכונת ג’סי כהן בחולון, שהתראיין במבט ודיבר נגד ה”אתיופים” וה”רוסים” שמקבלים דירות בחינם. המאבק למען זכויות של אסירים איננה משום חיברה יתירה לרוצח זה או אחר, או מתוך רחמים על מחבל אכזר. ביקורת על השמאל מרבה לשגות בסוגייה זו, מבלי להבין שהתפיסה הערכית המוקה של זכויות אדם תקיפה גם כאשר אינדיבידואל ספציפי עושה כל שביכולתו כדי לשכנע שהוא איננו ראוי לזכויות הללו. התפיסה הערכית הרחבה איננה קשורה לחיבה אישית. כיוצא בזה, אלה המחרימים מוצרי התנחלויות (ואזכיר שוב שאינני בהם, עוד לפני שנחקק החוק), אינם מחרימים פרטים ואין במעשים שלהם משום אמירה על המתנחלים כבני-אדם. לכן, טעות לראות בזה כשל של ערבות הדדית. המחרימים מבטאים את המחאה שלהם כנגד מישטר הכיבוש שנשען על שלילת זכויותיהם של פלסטינים. במקרה, המתנחלים תומכים בעמדה הזו, אך אם מחר המתנחל יעבור לתל אביב, וימשיך להחזיק באותן דיעות, הוא לא ייתקל בשום חרם או מדיניות מפלה. אין כאן החרמה של “חלקים בעם”. יש כאן נסיון עילג לדה-לגיטימציה למחאה סוציאלית. אפשר לתהות למה.

 

אם תרצו

מהלך דומה, נראה לי, נקטו “אם תרצו” כשהגיעו למאהל בשדירות רוטשילד, והחליטה לפרוש ממנו בשלב מוקדם, כי השמאל הרדיקלי והקרן החדשה לישראל עומדים מאחוריו. על הדרך הם גם ניגחו את השמאל הלאומי [נעיר בהערת אגב שאנחנו ממשיכים להתקשות להבין כיצד “אם תרצו” מתעקשת על הגדרתה כארגון מרכז, אם אפילו “שמאל לאומי” איננו לגיטימי בעיניה]. אני חושד שמישהו חשב שזה יגדע את המחאה באיבה, בעוד שכעת מסתמן שמוטב היה להם לחכות לפחות להפגנה הגדולה במוצ”ש, להיטיב להתערות בקרב המוחים לפני שהם מתפלגים מהם. אולי, ודבריי הם השערה בלבד, הם גילו שמונעים מהם להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות ומשראו שהם לא יוכלו למנף את המחאה הזו למטרותיהם, הם החליטו שמוטב לפרוש באמירה כזו. כזכור, רונן שובל, יו”ר “אם תרצו” הכה על חטא משום שלא הצליח למנף את מחאת המילואימנקים נגד אולמרט להתנגדות לנסיגה בגדה.

 

ההקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

שמעתי שני כיוונים מרתקים לתיאוריות קונספירציה הקושרות בין המאבק לסכסוך הישראלי-פלסטיני: מימין טוענים שהמחאה מלכתחילה אורגנה על-ידי השמאל כדי להסיט את תשומת-הלב הציבורית מהסוגייה הפלסטינית עד ספטמבר, כמו מכינים מארב למדינה. משמאל, חוששים שנתניהו ייזום מתקפה באיראן/בלבנון/בעזה כדי להסיט את הביקורת על הדיור. הטענה הימנית מסתכל על האירועים שהיו בחדשות קודם המחאה, והטענה השמאלית מביטה אל עבר אירועים שטרם התרחשו. לשתיהן אין על מה לסמוך.

 

בניית המעונות

על-פי הדיווחים, היום בבוקר נתניהו יודיע במסיבת עיתונאים על הטבות לסטודנטים ולצעירים, כולל יוזמה לבניית מעונות. יש החוששים שזהו נסיון לפלג בין המחנות השונים המוחים, כדי להחליש את המחאה. מימד כזה בהחלט מסתבר, אלא שהוא מימד לטווח קצר בלבד. המחאה הזו אולי – ויש להדגיש את ה”אולי” הזה ככל האפשר, כי הסיכוי הגלום בו הוא קטנטן – אולי מאיימת על יציבות ממשלתו של נתניהו. היא איננה מאיימת, נכון לעכשיו, על יציבות הסדר הכלכלי בישראל. בטווח הארוך, פרוייקט מעונות הוא מתנה נחמדה ליזמים וקבלנים כלשהם, ולא פתרון למצוקת דיור. בעיית הדיור איננה מוגבלת לסטודנטים ואין שום סיבה לנסות לפתור אותה בהקשר של הקמפוס. לכן, החשיבות של המהלך היא פחות בפילוג המחאה, ויותר בשמירה על הסדר הקיים, מינוף המחאה לקידום פרוייקטים שישמחו כמה קבלנים, והסרת אחריות המדינה לבעיות רווחה.

 

השלכות כלכליות

הנקודה האחרונה איננה פרשנות מרחיקת-לכת של מרקסיסט הזוי ששונא את נתניהו. נתניהו אומר את הדברים מפורשות:

"אנשים בארץ מתפרנסים היום טוב, אבל בסוף החודש לא נשאר להם כלום. למה? הסיבה העיקרית היא שדברים עולים יותר בארץ. למה יוגורט בארץ עולה יותר? במקום שאין תחרות, המחירים גבוהים. המחירים הכבדים ביותר זה לא היוגורט, לא הגבינה אלא מחירי הדיור ושם נצטרך לפתוח את הקרטל הממשלתי", אמר נתניהו.

נתניהו קושר לא רק בין מחאת הקוטג’ למחאת הדיור, אלא גם לפתרונות שהוא מציע, כפי שאמרתי בפוסט הראשון שכתבתי בנושא. נאמר שהמחאה תמשיך (וצריך לציין כאן שהמוחים מפגינים תעוזה ונחישות ראויים להערכה, שמבטלים את דבריי הראשונים כאילו זו פרודיה על תחריר), ותביא לידי כך שלנתניהו לא תהיה ברירה אלא להתפטר וללכת לבחירות. האם יש סיכוי שמפלגה עם אג’נדה סוציאל-דמוקרטית אמיתית תעלה לשלטון? אין טעם להפיל את נתניהו בשביל עוד ממשלה שתהיה קואליציה של ליכוד / קדימה / עבודה / ש”ס / ישראל ביתנו, גם אם דימויי האלונקה שלו מעוררים חשק גדול להוכיח לו מה קורה כשראש-ממשלה מדמה את הממשלה שלו לפצוע בשטח. אם נתניהו יוחלף בלבני, לפיד או אפילו שלי יחימוביץ, לא יהיה זה סופו של הסדר הכלכלי הקיים בישראל. באופן ציורי אפשר לומר שהקולות שיעלו מההפגנות צריכים להיות כאלה שלא רק ל”ישראל היום” יהיה לא נוח להדפיס, אלא גם ל”מעריב”.

ההפגנות מרשימות, ולהישגים ממשיים דרוש אורך-רוח. התפטרות של שר אוצר או ממשלה הם צעד סמלי שלא ישנה דבר. ואילו “פתיחת הקרטל הממשלתי” לא תהיה בגדר סמל בלבד, אלא הרבה יותר מזה, שינוי מבני של שוק הדירות, ולרעה. אלה שני דברים מיידיים שעומדים על הפרק ויש לזכור זאת.

עופר עיני – הביתה!

יו”ר ההסתדרות הרפואית הודיע שהוא שובת רעב וצועד לירושלים. הרופאים המתמחים הפגינו יחד עם אנשי האוהלים. הרפתנים חסמו כמה צמתים, במחאה על הורדת מחיר החלב הגולמי. צביקה בשור התחיל לארגן בפייסבוק קריאה לשביתה כללית באחד באוגוסט. בתוך כל זאת, לא נשמע קולו של מזכ”ל ההסתדרות, ולמיטב ידיעתי גם לא אף-אחד אחר מן ההסתדרות. מנהיג עובדים שנדם ברגע שכזה, חייב ללכת הביתה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

זוהי דוגמה קלאסית לאופטימיות של הבוחר

בטפשותי מיהרתי להכריז בטוויטר שאני לא אכתוב פוסט על הקריאה להתפטרות/פיטורי אלי ישי, כי הכלל היה נראה לי ברור ולעוס לעייפה. גם ידעתי איזה דברים סימנתי לעצמי שאני רוצה לכתוב עליהם, שהם קצת יותר חשובים מהקריאה האווילית הזו. אלא שככל שהעמקתי לקרוא בעיתון סוף-השבוע, הבלוגוספירה והטוקבקיאדה הישראלית, אני מבחין שהקול הזה כמעט ואיננו נשמע, ואף כי אין לי אשליות שהבלוג הזה קיים בציבוריות הישראלית בשום מובן פרקטי, אני בכל זאת אגיד את מה שיש לי לומר.

אז בוא נתחיל ממקבץ שאלות רטוריות: האם מישהו מבין קוראיי היה מרוצה מתפקוד אלי ישי כשר פנים קודם האסון? האם יש שר כלשהו שאתם מרוצים מאוד מתפקודו? חשוב לי להדגיש כאן את המאוד – לא מספיק להיות אפאתיים, או "נראה לי שבני בגין לא פישל בתחומים שהוא מופקד עליהם". ממש שר שאתם מתפעלים ממנו ושאתם מקווים שימשיך בתפקיד הזה גם בממשלה הבאה. האם יש לכם מועמד שיתאים להחליף את אלי ישי לאחר שיתפטר, שאתם יכולים לערוב לכך שיעשה זאת טוב יותר ושאתם יכולים להבטיח שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד?

חשבתי כך. כשאני שואל את עצמי את השאלות הללו, יש לי כמה מסקנות פשוטות: ראשית, שבין אלה שקוראים להתפטרות אלי ישי, נתקשה למצוא אדם אחד שיש לו תוכנית טובה יותר. שנית, הנובעת מהראשית, שהקריאה הזו איננה הרבה יותר מנהמת המון משולהב המבקש נקמה בכך שייפרע מהקורבן הראשון שיזדמן לידיו. נדב פרץ צייץ שתי הערות מחכימות:

"מכירים את זה שאתם משחקים סימסיטי, ומקצצים כל פעם עוד אחוז ועוד אחוז מתקציב מכבי האש, ומתפללים שלא תהיה שריפה? אז זהו" – אני מרגיש שלא כאן המקום להתוודות שכשאינני משחק סוליטייר, אני משחק סימסיטי, ובטח ובטח שאין זה המקום להתוודות שאני מרמה על-ידי ביטול אופציית האסונות, מה שמאפשר לי לקצץ בשירותי הכבאות לאפס בלי חשש. אבל ההערה הזו היא רק סיפתח לציוץ החשוב יותר, המתייחס אל העולם האמיתי:

"למרות שהתפטרות של אלי ישי תהיה בהחלט מאורע משמח, צריך לזכור: ההזנחה של מכבי האש היא סיפור של עשרים שנה". מי שזה לא מספיק בשבילו, שיילך לקרוא את יוסי דהאן, "השריפה מתחילה באוצר", ואחר-כך שישאל את עצמו למה שאלי ישי יתפטר ונתניהו לא. אבל זה חוזר לשאלות הרטוריות בהתחלה: יש יותר מדי סיבות שנתניהו צריך להתפטר, וממש לא היינו צריכים את השריפה הזו כדי לדעת שאיננו מרוצים מהתפקוד שלו או מהאידיאולוגיה שלו. כך שהמטקבקים והמצייצים והפרשנים אינם שונים מההמון שהיה נאסף בכיכר ומוכן לעשות לינץ' במלך או בכוהן שלא הביאו גשמים השנה. אנחנו כל-כך עתידניים וטכנולוגיים ומנוכרים, שאנחנו אפילו לא צריכים לקום מהכיסא, ואין לנו שום כיכר עיר ללכת אליה. במקום זאת, אנחנו יושבים בבתינו וכותבים שאלי ישי צריך להתפטר. אבל אין לנו מושג איך זה ישנה במשהו. יותר מזה, אין לנו את האומץ להתמודד עם העובדה העגומה שזה לא ישנה משהו. שאחרי שאלי ישי יתפטר אז ימונה ח"כ אחר מש"ס לשר הפנים, או שפואד יקבל את משרד הפנים ומישהו מש"ס יקבל את משרד התשתיות, או משהו כזה.

באופן עקרוני אני נגד קריאות לפיטורים על כשלון. זו נשמעת לי אסטרטגיה שמתאימה למשחקי ספורט ו… זהו. שם זה נגמר. אני בטוח שגם משקיעים אוהבים לראות איזה סמנכ"ל מפוטר כשהמנייה צונחת, אבל זה לא אומר שהפיטורים שלו בהכרח ישנו משהו.

לקראת סיום הכהונה של אולמרט, קראו לו אנשים לסיים את "המשמרת שלו" בשחרור שליט. הערתי אז שמטבע הדברים מנהיג משאיר ליורשו בעיות בלתי-פתורות. לא אתפלא לגלות חפיפה חלקית בין האנשים שקראו לאולמרט לא לעזוב את המשרד לפני שחרור שליט לבין האנשים שקוראים לאלי ישי להתפטר. ההגיון שלי אומר אחרת. שאלי ישי צריך להישאר בתפקיד עד שהוא מסיים לשקם את הכרמל. מה, לא? אבל זה קרה במשמרת שלו. סתם, זוטה על טיעונים מטופשים. אפשר להתעלם מהפיסקה הזו.

נחזור למהות: אדם שטעה או אפילו אדם שכשל, עשוי להיות אדם שלומד. הוא לא חייב להיות, אני מודה. הוא יכול להיות אדם יהיר / טיפש / מוגבל בכישוריו / אפאתי שלא יוכל ללמוד מכישלונותיו. אבל מצד שני, ייתכן מאוד שדרושה שנה או יותר ללמוד ניהול נכון וחכם של מערכת מורכבת כגון משרד ממשלתי. ולכן, אם כל שנתיים נקרא לפטר שר זה או אחר בשל חוסר-הכישרון שלה, אנחנו עשויים להנציח את חוסר-הנסיון ואת החובבנות שבה הממשלה מתנהלת, במקום לשפר אותה. וזה נכון גם למערכות אחרות. ושוב, אם יש סימנים ממשיים שהאדם לא יוכל ללמוד מהטעות שלו, שמדובר בכשל בסיסי באופי, אפשר לשקול פיטורים בתור הכלי הטוב ביותר להתמודד עם המחדל, במיוחד אם כבר יודעים על מועמד טוב יותר. זה לא המקרה של אלי ישי. למעשה, זה כמעט מקרה הפוך: הסיבות לכשלון ידועות, העובדה שאלי ישי איננו האחראי העיקרי ידועה, אבל התמודדות עם הסיבות האמיתיות, הקשורות למבנה הפוליטי בישראל, ליחסי כלכלה וחברה, למיסוי ולחלוקת משאבים הן קשות מדי להכלה. נפטר את אלי ישי, ואולי כך נצליח לשכך את זעם האלים, או לכל הפחות את תחושת חוסר-האונים הנוראה שלנו. זוהי דוגמה קלאסית ל"אופטימיות של הבוחר".

אי-אפשר לדון בסוגיית התפטרות כלקיחת אחריות מבלי להזכיר את שני המקרים הקלאסיים של נתניהו וברק. 1999, 2001, בהתאמה. כל אחד מהם מסיים כהונה שהתחילה עם ציפיות גבוהות והבטחה לדרך חדשה שתצעיד את ישראל קדימה, וסיים כהונה בזמן-שיא ובתור האדם הבזוי ביותר בציבוריות הישראלית. במקום להישאר במפלגה, בכנסת, לקחת אחריות על התנהלות כושלת, ולהילחם על הדרך שהאמינו בה, כביכול, כל אחד מהם החליט "לעזוב את הפוליטיקה". אז איך זה שאחרי ההבטחות הנרגשות שלהם לעזוב את הפוליטיקה, אנחנו מוצאים את עצמנו עשור אחרי בתוך אסון לאומי כשהראשון הוא ראש-הממשלה והאחרון הוא שר-הבטחון? הם לא "לקחו אחריות", אלא בחוכמה הנמיכו פרופיל, ביודעם היטב כי הזכרון של הציבור הוא קצר-טווח, וככל שיזדרזו להיעלם מהתודעה, כך יוכלו לשוב אל כס ההנהגה מהר יותר. זאת התרבות שהקוראים לפיטורי אלי ישי מקדשים, ואלו תוצאותיה. התפטרות אחר התפטרות, שאך מכשירה את הדרך להתחמקות מאחריות, להתמודדות עמוקה ואמיתית עם הבעיות ועם החיפוש הכן לפתרונן.

אגב, הציפייה שהאסון הזה יגרום לשינוי במדיניות הפרטה ו/או תקצוב היא ריאלית בערך כמו הציפייה שהמפולת הפיננסית בארה"ב דאשתקד תחולל שינוי בגישה למעורבות ממשלתית בוול סטריט. ואם כבר הזכרתי את ארצות הברית, תחשבו על מגדלי התאומים. אם זה היה קורה בארץ, ודאי היו קוראים להתפטרות שר הבטחון, ראש הממשלה, מפקד חיל האוויר, מנכ"ל רשות שדות התעופה, ומר עזריאלי עצמו. בארצות הברית יצאו בתמיכה בנשיא מקיר אל קיר. וזה היה ג'ורג' בוש! (ואלה היו מגדלי התאומים). מאוחר יותר, בעיקר ככל שההסתבכות בעיראק העמיקה, קולות אחרים חדרו למיינסטרים. אבל בימים הראשונים אחרי ההלם התגובה הייתה של תמיכה פוליטית. ובישראל עוד לא כבו הלהבות, וכבר כולם יודעים מה יהיה הפתרון ההולם. אולי אני סתם מדבר שטויות כהרגלי. אולי זו אשמתי שאני קורא פחות מיינסטרים (ידיעות ומעריב), ויותר בלוגים של אנשי-שוליים. אולי אם הייתי צורך ככה מדיה אמריקאית ב-2001, הרושם שלי היה שונה.

אבל אם כבר הזכרתי את מגדלי התאומים, זה מזכיר לי שבחסות אותו אסון נעשה חוק ה"פטריוט", שדחק לקצה את הגדרות הדמוקרטיה האמריקאית. לפחות את ניצול האסון לשם העברות עוד סמכויות לכוחות הבטחון כבר לומדים מהם, גם אם מכיוון מפתיע, במבט ראשון:

אלוף בן הוסיף עוד הצעה תמוהה לפיה יש לשקול את העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים. תמוה, בעיקר על גבי העיתון הליברלי של ישראל, לקרוא הצעה שבמרכזה המחשבה שהצבא יעשה זאת טוב יותר. דמיינו שציטטתי שוב את אותו קטע מופתי של עמוס קינן שהבאתי לאחר מותו. העברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים למשרד הבטחון / בטחון פנים, פירושו שיותר כבאיות ייכנסו לערים ערביות לפזר הפגנות, שעוד גוף בישראל יעסוק בשיטור והפרדה במקום לעסוק במשימות שלשמן הוקם. לא תהיה בזה שום בשורה לאזרחים. במקום ששירותי הכבאות יקבלו את תקצובם ממשרד הפנים בצורה שקופה ושאפשר לדון בה (אף כי אין זה מעניין אף-אחד), המימון שלהם יהפוך לסעיף נוסף בשורה ארוכה של סעיפי בטחון, שבאופן מסורתי אין דנים בהם. אני יכול לראות איך זה יכול להועיל לכבאים, כי אם הם צריכים עוד כסף, עדיף שהרמטכ"ל יילחם עבורם מאשר מפקד שירותי הכבאות. אבל זו לא דרך לנהל מדינה מתוקנת. הצבא צריך לשמש להגנת הגבולות ולדברים אחרים הנוגעים לבטחון הקיומי. וכל דבר אחר, כמו רדיו, או מורות להוראת עברית, או רבנים שמגיירים חיילים, אינם צריכים להיות באחריות הצבא. אבל אנחנו לא מתפלאים שזו איננה אמירה ששומעים רבות בתקשורת, אפילו לא ב"הארץ".

אין לי כל כוונה להגן על אלי ישי. האיש עומד בראש מפלגה שפונה למגזר מיעוט על בסיס אמונה ומוצא, ואלה הן שתי סיבות שהיו אמורות להספיק כדי לפסול את ההתמודדות שלה במדינה דמוקרטית. אין לי כל כוונה לטעון שהמנהיגים שלנו בעלי-יכולות גבוהות יותר מאלו הקוראים לפיטורים כאלה ואחרים. אבל עד שלמישהו תהיה דרך מתוחכמת יותר שתבטיח שרק אנשי-מקצוע מוכשרים ביותר יגיעו לעמדות-הכרעה, אנחנו נמצאים במצב שבו כל ארבע שנים אנחנו בוחרים בקבוצה של אנשים שמרעים עם המדינה בצורה זו או אחרת. קצת נאיבי לקרוא להתפטרות של מי מהם כל פעם שפירות הביאושים של השיטה גלויים לעין. פירוש רש"י: הקריאות החוזרות ונשנות להתפטרות על כל אסון שהוא (והשריפה בכרמל היא חורבן נורא, אך יש להודות שהקריאות עלו גם בשל כשלים מינוריים יותר), בסופו של דבר מחלישות את האמון בכוחה של הדמוקרטיה ככלי לניהול המדינה, וחורשות קרקע נוחה לעליית "מנהיג חזק", שאפשר יהיה להיות בטוחים מראש שלא יתפטר. "בימים ההם אין מלך בישראל", כזכור.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

היבטי פנים וחוץ בהדרדרות היחסים עם טורקיה

ראיתי את הכתבה בידיעות אחרונות על יחסי ישראל-טורקיה, בזכות הפרסום של דידי רמז באתר "כותרת".

אני לא רואה באירועי המשט את הסיבה לדרדור היחסים בין ישראל לטורקיה, לכל היותר את העילה. לכל הפחות אפשר לציין את העובדה שעצם המשט סימן שהטורקים נוקטים צד נגד ישראל, באופן שאינו הולם יחסים בין מדינות ידידות (וזו הערכה שמנותקת מהשאלה של צדקתה או אי-צדקתה של ישראל בפעולותיה נגד עזה – אני מקווה שזו נקודה שאין צורך להסביר).

הכתבה של איתמר אייכנר מרחיבה את מעגל ההתייחסות, במקום לצמצם את יחסי ישראל-טורקיה לאירועי המשט (כפי שכמה וכמה שגו בדברם), היא מתייחסת גם לנזיפת סגן שר-החוץ איילון בשגריר הטורקי, שבעצמה מסמנת שיחסי ישראל-טורקיה החלו להתדרדר.

הנה מספר שאלות שאין לי עליהן תשובה:

1. האם מישהו יכול היה לחשוב שנזיפה פומבית כזו תבהיר לטורקיה שישראל נכונה להרעת היחסים, ועל-ידי כך יבהיל אותה לכדי הנמכת הטונים?

2. אם לא, האם מישהו רצה לסייע לטורקיה ולספק בידה עילה להחריף את היחסים ובכך לחזק את יסודות ברית "טורקיה-איראן-סוריה"? מהו הרווח שעשוי להיות לישראל מהתחזקות ציר כזה על פני היחלשותו על חשבון התחזקות צירים אחרים?

3. אם כך, האם ייתכן שהרעת היחסים עם טורקיה היא בבחינת ריקוד טנגו שבו שני הצדדים מגבירים את בדלנותם זה מזה (וכן את היבדלותם מקבוצת התייחסות כלשהי – המזרח התיכון / העולם הערבי מצד ישראל; ארה"ב / המערב מצד טורקיה)? אם כן, הרי שכמו ביחסי ישראל והחמאס או ישראל והחיזבאללה, למרות שמדובר בצדדים עויינים / אוייבים בעלי אינטרסים מנוגדים, עצם החרפת היחסים, הגברת האיבה / הבדלנות, הוא בגדר אינטרס משותף ששני הצדדים תורמים לו את תרומתם במודעות מלאה.

אם זהו ההקשר שבו יש לראות את השתלשלות המאורעות שהובילה להרעת היחסים עם טורקיה, הרי שהדברים מעלים כמה שאלות לגבי קברניטי משרד החוץ, במיוחד בהתחשב בעובדה ששר החוץ וסגנו הם חברים באותה מפלגה, ועשויים לשקף אותה עמדה:

1. האם ליברמן ואיילון קלטו את כיוון הרוח מטורקיה והחליטו, בהתחשב בנסיבות ללכת לאותו כיוון שטורקיה מובילה אליו, תחת לנסות להילחם בכיוון זה ולהיכשל?

2. אם לא, האם יש איזשהם סימנים שיעידו שגם אם ארדואן היה מפוייס יותר ביחס לישראל, משרד החוץ הישראלי היה מנסה להרע את היחסים מצידו (הווי אומר, עמדה זו היא מלכתחילה ולא בדיעבד)?

3. מה הם יחסי הכוחות בתוך הממשלה ביחס לסוגיית יחסי ישראל-טורקיה? האם דעתו של נתניהו נוחה מההתנהלות, או שמא היא איננה מקובלת עליו אלא שמטעמים מובנים הוא איננו יכול להביע את ביקורתו בפומבי?

4. בין אם כך ובין אם כך, מה עמדתו של ברק בסוגייה זו? רבות דובר על ציר נתניהו-ברק. האם יש תיאום (סמוי) בין שלושת הצדדים הללו, או שמא יש ציר של שניים (נתניהו-ברק או נתניהו-ליברמן) שמנסה להתגבר על הקשיים שמערים השלישי?

מובן שלתשובות אפשריות לשאלות הרבות הללו יש גם השלכות על פעולות ישראל ביחס לגרעין האיראני והבנתן, אף כי התדרדרות היחסים התמקדה בעיקר בסוגיה הפלסטינית. אין להתפלא, אם כן, אם גם הפעם הפלסטינים היוו "לא יותר מאשר חייל במשחק שלהם" (דילן).

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

צורה ותוכן, מילים ומעשים – כלים לניתוח פוליטי

בעקבות שאלה שנשאלתי על השימוש שלי ב"צורה ותוכן" כתגית, החלטתי להקדיש פוסט להסבר על המקום שיש לשני צמדי המושגים הללו בראייה הפוליטית שלי.

כל הבנה של מציאות פוליטית נתונה דורשת את ההבנה של היחס הדיאלקטי בין צורה לבין תוכן, ובין מילים למעשים. זהו יחס דיאלקטי משום שאין מדובר בהפכים גמורים. כל אחד מהזוגות מקיים מתח ביניהם, שלעתים הם הפכים גמורים, ולעתים זהים לגמרי.

 

מילים ומעשים

אימרות ידועות טוענות שפוליטיקאים רק מדברים ואינם עושים, או שאסור להאמין למילים שלהם. ואכן, המילים של פוליטיקאים חשובות פחות מהמעשים שלהם, לצורך הניתוח הפוליטי שלהם. אם פוליטיקאי אומר שהוא בעד שלום, אך לא עושה דבר כדי לקדם אותו, נניח – ובצדק – שאלה סיסמאות ריקות שהוא לא מאמין בהן. אך בכך אין די: אם הכרנו שהפוליטיקאי איננו מתכוון למילים שלו, עלינו להניח שהוא בכוונה מסתיר את כוונתו האמיתית, שאותה ננסה להבין על-ידי המעשים.

מאידך – וכאן נכנס הפן הדיאלקטי של היחס בין מילים למעשים – מילים הן אחד מכלי העשייה הבולטים של הפוליטיקאי. קמפיין ה"נאמנות-אזרחות" איתו התמודד ליברמן לכנסת לא היה בגדר מילים בלבד. אלה היו מילים שנעשה בהן שימוש כדי לצבור כוח מעשי, מצד אחד, וכן כדי לעצב תודעה, מצד שני. תודעה, אמונה, תמיכה פוליטית – אלה הם דברים שמעוצבים ונוצרים בצורה מילולית, על-ידי מילים. אך ההשלכות שלהן תמיד חורגות מעבר לעולם האמירה על עולם המעשה.

לכן, ניתוח היחס שבין מילים למעשים אצל פוליטיקאי חייב לעמוד על הפעמים בהן יש הלימה בין המילים למעשים (או אפילו מקרים בהן המילים הן בגדר מעשה), באותה מידה שיש לעמוד על הניגוד בין המילים למעשים, באשר הוא קיים.

בנוסף לעובדה שמילים אינן תמיד הפוכות למעשים, גורם נוסף שמקשה על ניתוח היחס בין השניים הוא העובדה שהמעשים אינם נתונים להחלטת הפוליטיקאי בלבד. ניקח לדוגמה את נאום בר-אילן של נתניהו: נתניהו הכריז בו על תמיכתו במדינה פלסטינית מפורזת. כעת נסתכן בהערכה סבירה שבסוף הקדנציה הזו של נתניהו, לא תהיה מדינה פלסטינית מפורזת. יש אפשרויות רבות להסביר את הפער הזה בין המילים למעשים.

אולי נתניהו לא רוצה שום מדינה פלסטינית (מפורזת או לא מפורזת), והשתמש בהבטחות האלה כדי לפזר עשן ולקנות זמן, בעוד הפער בין המילים למעשים מבהיר שכוונותיו לא היו כנות. אך מה אם נתניהו בכנות רוצה מדינה פלסטינית מפורזת, ואינו מצליח ליישם זאת, אם בגלל אילוצים קואליציוניים פנימיים, ואם בגלל הפלסטינים, שרוצים יותר? ויש עוד אפשרות, למשל, שהרי מילים מכוונות ליצור תודעה וכו': נניח לרגע שנתניהו מוכן ליותר ממדינה מפורזת, אך כחלק מכלל ידוע בניהול מו"מ, מתחיל מעמדת מינימום כדי להשאיר לו "מרחב מיקוח". במקרה כזה הוא מצהיר על מדינה מפורזת בהנחה שהצד הפלסטיני מבין שזו עמדת התחלה בלבד (קרי, הוא מעביר מסר דרך המילים שלו, יוצר תודעה וכו'), אך לנו כפרשנים אין שום דרך לדעת זאת, כי אין משהו בעולם המעשה הגלוי, שיצביע על ההבדל בין האפשרות הזו, לאפשרות שהוא מעולם לא התכוון לשום מדינה (האפשרות הראשונה).

עם זאת, עקביות מסויימת של פער בין מילים למעשים בצורה אחת, והלימה בין מילים למעשים בצורה אחרת, מאפשר מדי פעם כמה חרכי הצצה לכוונות האמיתיות של הפוליטיקאי.

צורה ותוכן

כמו ביחס בין מילים ומעשים, גם היחס בין צורה ותוכן הוא יחס שמקיים מתח, שלעיתים יש בו הלימה, ולעתים אין בו הלימה.

הדוגמה הקלאסית לקוחה מעולם הילדות: ראובן בוכה לאמו על עוול ששמעון עשה לו. אמא באה ודורשת משמעון לבקש את סליחתו של ראובן. שמעון, שאיננו מרוצה מהכפייה הזו, אך איננו יכול לסרב למרות האם, ממלמל באי-חשק "סליחה", או לחלופין מעיר הערה צינית ארכנית שמבהירה שהוא איננו מתחרט: "סליחה באמת שהרבצתי לך אחרי שקיללת אותי בלי סיבה". האמא אינה מרוצה, ומבקשת משמעון להתנצל שוב. באנגלית היא תאמר: say it like you mean it.

ביטוי מעניין, שכדאי להתעכב עליו לרגע: הוא איננו דורש כוונה (say it and mean it), אלא רק את הצורה החיצונית של הכוונה (say it like you mean it). מדוע האמא דורשת זאת? כי היא יודעת שכאשר הפער בין התוכן (בקשת הסליחה) לצורה (הערה צינית או כועסת) גלוי כל-כך, התוכן מאבד מערכו. זאת ועוד: אולי היא חושבת, שאם תהיה הלימה בין הצורה לתוכן, גם אם למראית עין בלבד, הדבר עשוי להשפיע על התוכן עצמו, בסופו של דבר. הפיוס הכפוי, אם ייראה כן בכוונותיו, יאפשר להתגבר על הסכסוך מהר יותר, ויסייע לשני הילדים לשחק שוב יחד.

הדוגמה המובהקת לפער בין צורה ותוכן בפוליטיקה הישראלית נמצאת כמובן בתוכנית ההתנתקות. במשך שנים הקו המפריד בין שמאל וימין בארץ הוגדר על-פי היחס לשטחים כבושים. השמאל תמך בסיסמת "שטחים תמורת שלום", וכנגדו ענה הימין "אף שעל".

לכן, כשאריאל שרון הציג תוכנית לנסיגה מרצועת עזה וצפון השומרון (כולל פינוי יישובים) ראו בזה אנשים רבים סימן ששרון הפך את עורו וחצה את הקווים – מימין לשמאל. אך זוהי הבנה שמתבססת על הצורה (פינוי יישובים) ולא התוכן.

תמיכת השמאל בפינוי יישובים נועדה לתכנים ברורים: שלום, שוויון, זכויות אדם. ההתנתקות נועדה לדברים אחרים לחלוטין, כפי שברור מהעובדה שישראל ממשיכה לשלוט, הלכה למעשה, ברצועת עזה, ושלא עשתה דבר או חצי דבר לקדם ערכים של שלום, שוויון או זכויות אדם בעקבות פינוי היישובים. האופן החד-צדדי שבו בוצעה התוכנית העידה יותר מכל על הפער בין הצורה לבין התוכן.

היות שרבים בציבור אינם עומדים על הפער שבין הצורה ובין התוכן, יש נטייה לראות בהתנתקות מאמץ לשלום או ויתור למען השלום שכשל, שהרי התקפות מעזה נמשכו לאחר מכן. הבנה שגויה זו מבהירה את חשיבות ההבחנה בין צורה לתוכן בניתוח פוליטי, וגם את הסכנה הטמונה בהתבוננות לצורה בלבד.

כנגד ניתוח זה, יהיו שיטענו שגם אם תוכן ההתנתקות היה ימני (ואף גזעני) במהותו, הרי שהצורה היא חשובה, כיוון שהיא הוכיחה לישראלים שפינוי התנחלויות הוא אפשרי, ובעזרת הוכחה צורנית זו, אפשר יהיה באופן פרגמטי לקדם תכנים ערכיים ראויים.

הדוגמאות הן ספציפיות, אך העקרון מקיף כמעט כל ניתוח פוליטי אפשרי: הצורה יכולה להיות סותרת לתוכן, אך רק עד גבול מסויים. אפשר לעשות הסכמי שלום שיובילו למאזן אימה או יקדמו את המלחמה הבאה, ואפשר להילחם במלחמה במטרה לחסל גורמים שליליים, ובכך לקדם שלום. עם זאת, מי שיתמכר לפער הזה, וינסה לקדם שלום רק בדרכי מלחמה, סופו שינציח את דרך המלחמה, באותה מידה שריבוי הסכמי שלום "בכאילו", יכול בסופו של תהליך ליצור מציאות שבה הסכסוך מנוהל בדרך דיפלומטית, עם שלום דה-פקטו.

לסיכום: פרשנות פוליטית תמיד קשורה בהליכה בערפל, כאשר הדברים שמקשים על ההבנה הם הפער בין הצורה לתוכן, ובין המילים למעשים. המאמץ קשה עוד יותר בהתחשב בעובדה שפער זה איננו תמידי, ויש הלימה חלקית בין צורה לתוכן ובין מילים למעשים, אם מביאים בחשבון את האופן שבו מילים יכולות להבנות מציאות או תודעה, או את האופן שבו הצורה יכולה להשפיע על התוכן, ולהיפך. המושגים הללו מקיימים ביניהם מתח מתמיד, ועמידה על הפער ביניהם או על רגעי הממשק שלהם, היא האתגר התמידי הצופן בחובו את המפתח להבנה פוליטית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

עוד על הקשר בין איראן, הגרעין, ופלסטין

אולי זו אירוניה היסטורית שסוגיית הנשק הגרעיני במזרח התיכון חוזרת ונכרכת עם הסוגייה הפלסטינית. לי קשה לדמיין מדוע הקשר ביניהם צריך להיות כה הדוק, אך הנה – שוב ושוב חוזרים ואומרים פרשנים פוליטיים, בכירים בממשל האמריקאי וכן אישי ציבור ישראלים, שכדי להתקדם במסלול האיראני, ישראל צריכה לקבל את עקרון שתי המדינות ולחתור מהר ליישומו. נניח לרגע בצד את העובדה ש"שתי המדינות" היא כותרת מעט מטעה, כיוון שגם בראכ אובמה או טוני בלייר אינם משלים את עצמם לגבי אופייה של המדינה הפלסטינית: לית מאן דפליג שזו תהיה המדינה הנחשלת והמוחלשת ביותר במזרח התיכון, שריבונותה מצומצמת ביותר, אם וכאשר.

הסוגייה הגרעינית נכרכת בסוגייה הפלסטינית כבר מראשיתה, כך למשל על-פי פרופ' שלמה אהרונסון, שפירסם לאחרונה מאמר הדן במאבק בין בן-גוריון ללוי אשכול על יכולתה הגרעינית של ישראל (אני מנחש שדברים אלה הם המשך ישיר לספרו על נשק גרעיני במזרח התיכון, אך לא קראתי אותו). לטענת אהרונסון, בן-גוריון התנגד לכיבוש של הגדה המערבית כיוון שחזה ששליטה על מספר גדול של פלסטינים תחליש את יכולת עמידתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. מנגד, הוא ראה את הנשק הגרעיני כהכרחי על-מנת לפצות על החסרון של ישראל מול מדינות ערב, במשאבים, גודל ויכולת עמידה. ישראל גלילי ויגאל אלון מאחדות העבודה, לעומת זאת, התנגדו לפיתוח נשק גרעיני והאמינו שתפיסת שטחים נוספים בגדה תיצור עומק אסטרטגי שייתן יתרון אלטרנטיבי, במקום היתרון הגרעיני. שותפיו לדרך של בן-גוריון, שמעון פרס ומשה דיין, נטשו אותו בהצטרפותם לממשלת החירום של לוי אשכול, שאפשרה את כיבוש הגדה המערבית ברוח חזונו של יגאל אלון. לוי אשכול מוצג במאמר כאיש פשרות שאיננו נוטה לאף-אחת מהעמדות האלה – הוא התנגד לפיתוח הנשק הגרעיני, אך לא עד כדי ביטול הפרוייקט לחלוטין, ולטענת אהרונסון גם לא התכוון לכבוש את הגדה, אף כי לא התנגד לפעולה מוגבלת בה.

המאמר מעלה עוד נקודות חשובות – כגון העובדה שמצרים ראתה בפיתוח יכולת גרעינית על-ידי ישראל עילה למלחמה, הצהירה על-כך ב-1965, ואת הנסיבות של תקופת ההמתנה ב-1967 יש לראות בהקשר זה. לטענת אהרונסון, סגירת המיצרים הייתה אמורה לגרור את ישראל למלחמה, שתיתן למצרים הצדקה להתקיף בדימונה, מה שמסביר את הצורך לחסל את היכולת האווירית של מצרים בפתיחת המלחמה. יתר על כן, פיתוח יכולת גרעינית נתפס כבעל חשיבות דווקא מול הסכסוך עם מצרים, כיוון שרק ראש-חץ גרעיני היה מאפשר לפוצץ את סכר אסואן בצורה אפקטיבית. שיקול מעניין, כשנזכרים בדברים של אביגדור ליברמן על הפצצת הסכר (שאת השלכותיהם אני מנחש שרוב הציבור הישראלי לא הבין, כפי שגם אני לא הבנתי קודם לכן).

הקושי העיקרי עם התיזה הבן-גוריונית (פיתוח נשק גרעיני כפיצוי על חולשת ישראל בתחומים אחרים), הוא שפיתוח נשק כזה מזמין מירוץ חימוש גרעיני. כשישראל החלה בפיתוח הכור בדימונה, לא הייתה אמנה שאסרה על הפצת נשק גרעיני, והעולם היה בעיצומה של המלחמה הקרה, מחולק בין שתי מעצמות בעלות נשק גרעיני. לכן, קשה להבין כיצד לא היו חוזים מנהיגים דאז את התרחיש שישראל ניצבת מולו היום, גם אם איראן לא הייתה המועמדת הטבעית לתפקיד הנוכחי שלה, בזמנו (כלומר, אז מירוץ כזה היה יותר צפוי מול מצרים).

האירוניה, אם כן, היא כזו: בנימין נתניהו, בהתפתלויות הניסוח ושאר הקשיים שהוא מציג נגד הכרה במדינה פלסטינית, מחזיר לכאורה את השעון לאחור, מבקש להחזיר את המציאות לימי שמיר, ערב הועידה במדריד (או מיד לאחריה). אך מנגד, מבקש אותו שמעון פרס שמופיע במאמר של ההיסטוריון אהרונסון, וכמובן ממשיכי דרכו, להחזיר את השעון עוד יותר לאחור, לימים שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר הנשק הגרעיני משמש פיצוי על "המותניים הצרות" שיהיו לישראל לאחר יישום פתרון שתי המדינות. בתרחיש הזה, ההבדל בין 2017 ל-1957 הוא שב-1957 יצירת מאזן אימה גרעיני בין ישראל לשכנותיה היה צפוי, אך טרם מומש, בעוד שעתה עיסקת החבילה הקושרת בין גורל הגדה, לגרעין הישראלי ולכלל המזרח התיכון תהיה שלמה.

שאלות שנותרו פתוחות (עבורי, לפחות): האם זה מה שהנשיא אובמה מבקש להשיג, כאשר הוא לוחץ על פתרון שתי המדינות, או שהוא חושב שהוא יוכל גם לחלק את הארץ, וגם למנוע גירעון של איראן (או אפילו לפרז את המזה"ת כולו מנשק גרעיני)? כיצד מסביר אהרונסון את יצירת הקשר מלכתחילה ע"י בן-גוריון ושותפיו בין הגרעין לגדה, ומה היו הנסיבות לניתוק הקשר הזה? האם פתיחת שוק העבודה לפלסטינים, מהלך שנעשה ע"י דיין, כידוע, חתרה באיזשהו אופן תחת המטרות שאלון ביקש להשיג עם כיבוש הגדה, ואם כן, באיזה אופן?

 

Aronson, Shlomo. "David Ben-Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six-Day War and its (Un)Anticipated Results." Israel Affairs 15,2 (2009): 114-134.

ועוד הפנייה למי שפספס: מאמר חשוב של ראובן פדהצור – מסמך: כך, בדיוק, תיראה ההתקפה הישראלית על מתקני הגרעין של איראן

 

[לגירסה אנגלית של המאמר, לחצו כאן]

 

 

 

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה