הדיון האנליטי במחאה בישראל נועד לאלה שמעוניינים לקבוע עמדה ערכית כללית או בהבנה תאורטית של התהליכים. המאמר הזה לא נועד לבקר את ההפגנות עצמן או להגן על הממשלה. אבל דווקא מי שחפץ בשיח דמוקרטי צריך להיות ער לכשלים הנפוצים בשיח של המפגינים, הנושאים קולם ברמה בשם הדמוקרטיה. מי שמחפש מאמרים שיצדיקו את המחאה ותו לא, מוטב שיחפש במקום אחר. אחלק את הדיון לשלושה תחומים: הערכת המצב הפוליטי המיידי והקרוב; הגנה על מה שראוי לביקורת; ואתגרי המחאה בהיבט הגלובלי.
מבחינת הערכת המצב הפוליטי, טרם שוכנעתי שנתניהו חפץ ברפורמה נוסח לוין/קהלת. התמיכה המוצהרת והבלתי-מתפשרת שלו ברפורמה היא עצמה סימן לכך, באשר נתניהו לאורך השנים לא נטה למדיניות שקופה וכנה. נראה לי סביר יותר שיש לו חוקים שיותר חשובים בעיניו ופחות חשובים, ושמירוץ החקיקה נועד להסיר תשומת לב מחוק או שניים שחשובים לו, כשאחרים הם בבחינת עיזים שניתן להוציא. יתר על כן, סביר שנתניהו יודע שתהיה לו קואליציה יציבה יותר עם ממשלת אחדות, אבל כדי לאפשר ללפיד/גנץ להכנס לממשלה, יש צורך במצב חירומי שיצדיק בגידה כזו בבוחרים: מצב כזה לא היה אפשרי מיד עם סיום הבחירות, ואילו עכשיו רבים מבין מצביעי לפיד יסכימו לקבל כניסה שלו לממשלה, אם זו תוציא את סמוטריץ מהאוצר ואת בן-גביר מהמשטרה. רמז לכך כבר ניתן עם פרישת אבי מעוז מתפקידו.
סיכום ביניים של האירועים: למרות שאני יודע שמעטים יסכימו לעקוב אחריי בחשיבה הכמו-קונספירטיבית שלי, אציע טענה לגבי ההקצנה ימינה של הכנסת בסחרחרת הבחירות של השנים האחרונות. אעיר כי הניתוח שלי איננו קונספירטיבי לאשורו, משום שאינני טוען לקשר מתואם, אלא רק למהלכים טקטיים ומניפולטיביים שסותרים הצהרות של נתניהו ושלוחיו. ב-2019 בנט ושקד התפצלו מהבית היהודי והקימו את הימין החדש. בנט ושקד שניהם חבים את הקריירה הפוליטית שלהם לנתניהו, וממשיכים להיות נאמנים לו. כלומר שלמרות מראית עין של מחלוקת, הפיצול הזה נועד להבטיח שמי שמאגף את נתניהו מימין יהיה נאמן לו. לקראת מערכת הבחירות הראשונה של 2019 נתניהו הפעיל לחץ על הבית היהודי להתאחד עם עוצמה יהודית, ללא הועיל. עצם ההתערבות של ראש מפלגה, לא כל שכן ראש הממשלה, ברשימה אחרת היא חריגה ביותר, ואף מהווה פגיעה בתקינותו של ההליך הדמוקרטי, כשכל מפלגה אמורה להיבנות מתוך הרצון האותנטי של חבריה, ללא לחץ חיצוני על אופי מפלגתם. מהלך נלוז זה של נתניהו כמעט ולא זכה לביקורת במערכת פוליטית חלשה ומושחתת. בשל אותן נסיבות, לא די אנשים נתנו דעתם לסיבה שבעטייה נתניהו היה מוטרד מהרכב או אופי הרשימה של הבית היהודי. ניתן לשער שהרעיון היה להציג את מפלגת הבית היהודי כימנית יותר, על-מנת להבריח מצביעים ממנה ולחזק את הרשימה החדשה של בנט ושקד, "הימין החדש." הסבר זה עולה בקנה אחד עם סבב הבחירות השני, שנערך אחרי שבנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה. נתניהו לא יכול היה להסכים שתומכיו המובהקים, שיצאו לדרך פוליטית חדשה למענו, יישארו מחוץ לכנסת. ימינה התאחדה מחדש עם הבית היהודי ועברה את אחוז החסימה. בנט, על סבלנותו ונאמנותו, יתוגמל מאוחר יותר בכס ראשות הממשלה. נתניהו למד שהוא לא העריך אל-נכונה את ההקצנה של הציבור הימני: התוכנית המקורית התבססה על המחשבה שבין ציר בנט-שקד לפרץ-סמוטריץ לא תהיה בעייה לצד המתון יותר להצליח בבחירות, ומכאן ואילך נתניהו ידע שאיננו יכול לסמוך על המתינות הזו. תשומת-לב ממוקדת יותר גם באופן שהמשבר החל מתוך רצון של נתניהו להציל את בנט, וגם למהלכים שנתניהו עשה עם רע"ם, כדי לאפשר לבנט מאוחר יותר לגיטימציה להקים קואליציה עם מפלגה ערבית, מאירה את שותפות האינטרסים ביניהם, גם אם אין תיאום ממשי ביניהם (אין לי כלים לקבוע זאת לכאן או לכאן). עדות שלמה פילבר ביוני 2022 סימנה שמשפט נתניהו עתיד להקלע לקשיים, ובכך סללה את הדרך לשיבתו המהירה לפוליטיקה, בסיוע פיזור הכנסת על-ידי ראש-הממשלה בנט. איילת שקד, דמות טראגית במובנים מסויימים, המשיכה לעבוד למען נתניהו גם בבחירות 2022, בהובילה מפלגה בוודאות כמעט מוחלטת אל מתחת לאחוז החסימה, שכל תכליתה הייתה לוודא שמצביעי מרכז-ימין לא יזלגו אל לפיד.
מניעי נתניהו: אף שאיננו בוחני כליות ולב, קשה להמנע מהשערות לגבי מניעי נתניהו. כנגד השערתי, כי נתניהו איננו מעוניין ברפורמה המשפטית ומשתמש בה רק כאמצעי לחץ ליצירת קואליציה אחרת ו/או הסחת-דעת מפני מקצת מרכיביה, עומדות שלוש סברות מקובלות: אחת גורסת שמצבו הפוליטי הרעוע של נתניהו, ובעיקר העובדה שאיבד את כסאו לשהות קצרה, הפכה אותו פגיע לסחיטות ולחצים, ועל כן הוא מוביל מהלך פוליטי שמנוגד לנטייתו השמרנית וה"לסה פייר" שאפיינה את שנות כהונתו הארוכות. שנייה גורסת שכל המהלך נועד לחלץ את נתניהו מצרותיו המשפטיות: הוא מחליש את מערכת המשפט על-מנת שזו לא תוכל לפגוע בו. שלישית לעתים נאמרת יחד עם השנייה ולעתים בלעדיה, וטוענת שנתניהו איננו אותו נתניהו המוכר לציבור: שיכור מכוחו, נטול-רסנים ומבלי שיש לו יותר מדי להפסיד בשלהי שלטונו, הוא עבר תהליך של פוטיניזציה ואכן מאמין שהוא יכול לשנות את המשטר לשלטון ללא מצרים.
הסברה הראשונה, זו שטוענת שנתניהו אך נענה ללחצים של אחרים, חשודה בהיותה מוכרת: עוד מימי כהונתו הראשונה מלעיזים על נתניהו שהוא נתון ללחצים, שהוא מסכים עם האדם האחרון עימו הוא נפגש ואז משנה את דעתו, שהוא עושה רק את מה שאשתו אומרת לו, או רק את מה ששותף פוליטי זה או אחר אומר לו. ולמרות זאת, נתניהו הוא ראש ממשלה כבר שנים רבות, וטרם ראינו אותו מוציא לפועל מדיניות שסותרת את עמדתו האידיאולוגית או את הוויתו, ככל שהיא ידועה לנו. לא מבצע צבאי נועז, לא הסכם שלום מהפכני, לא כניעה לוועדים או לגופי רווחה. פגיעותו של נתניהו ללחצים היא מיתוס בעזרתו הוא משמר את כוחו. הוא מאשים אחרים כשהוא נאלץ לסרב, אבל נמנע מפעולות שנועדו לשינוי מציאות. שנות כהונתו הן שנים של קפאון, של קניית-זמן, של ניווט ספינה ללא זעזועים, בדומה ליצחק שמיר, אחד מפטרוניו המוקדמים.
הסברה השנייה, הגורסת שכל מהלכי נתניהו מכוונים להיחלצות ממצבו המשפטי, פשטנית לטעמי. ניתוח פוליטי שנמנע ממימד אידיאולוגי, ומתעסק רק בכוח המשחית של יחידים כושל בכך שהוא מנסה להסביר פוליטיקה במושגים א-פוליטיים ולעתים אפילו אנטי-פוליטיים. ההנחה שעיסוק בערכים והטבה עם העצמי הן שתי פעולות מנוגדות, כאילו אדם אינו יכול לקדם את ערכיו בה-בעת שהוא דואג לאינטרסים של עצמו, היא בעיקרה הנחה פוריטנית או סגפנית המניחה שעולם ערכים יכול להתקיים רק אם הוא מנוגד להטבה חומרית. בפועל, רוב האנשים שמשתדלים לחיות חיים ערכיים משתדלים לעשות זאת באופן שייטיב עימם חומרית. אין בכך דבר מגונה לכשעצמו, אבל אין סיבה להניח שזה שונה אצל נתניהו. הצעדים שהוא נוקט בהם נועדו להיטיב גם עם מצבו האישי, בוודאי, אבל אין פירוש הדבר שכל שיקול אחר נדחה מפניו. במקום זאת יש לבדוק כיצד השיקולים הללו עולים בקנה אחד עם עולם הערכים של נתניהו כפי שהוא בא לידי ביטוי על פני שלושה עשורים.
היתרון של הסברה השלישית, הפוטיניזציה, היא ההכרה בחריגה של המהלכים האחרונים מאופני הפעולה המוכרים של נתניהו. נתניהו, כפי שמנהיגותו היתה מאז 1996 ועד היום, מודע לריסונים ובלמים הדרושים לממשלת ישראל כדי להמשיך במדיניות הבלתי-סבירה שלה. הוא מבין היטב שמערכת משפט חזקה ומוערכת, בעלת קשרים אישיים ומקצועיים בחו"ל, מספקת לצה"ל את מעטה ההגנה הדרוש לו לפגיעה בזכויות של פלסטינים. הוא מודע לערך ההסברתי של מעמד ישראל בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הוא מבין היטב שחוסנה הכלכלי של ישראל וקשרי אליטות ההון בארץ עם אליטות הון במערב מהווים נדבך חשוב באסטרטגיה הגיאו-פוליטית של ישראל. אם נתניהו באמת פועל לפגוע בדברים הללו, ייתכן שהוא איננו אותו נתניהו.
מה הלאה? כאמור, היות שקשה לי להאמין שנתניהו מעוניין בחקיקת הרפורמה במלואה ובהמשך הקואליציה הקיימת, אני סבור שהקיצוניות של החודשיים האחרונים נועדה להפעיל לחץ על גופים אחרים לשתף פעולה עם נתניהו, או לספק להם את העילה לבגוד בבוחריהם ולהכנס לקואליציה עם נתניהו. מה דמות תהיה לכך בדיוק אינני יודע, אבל את הצדקות "המבוגר האחראי" ו"החלטות קשות" אני מכיר היטב, וגם את הפרצופים אפשר לנחש, בין אם בסוף יהיה זה יאיר לפיד שיחליף את סמוטריץ באוצר, או גנץ שיתמנה לבטחון, או הצנחה פתאומית של נטול המנדטים אהוד ברק.
התקשורת מורגלת בשיח של מנהיגי שמאל שבאים לחזק מנהיגי ימין בצרה, וכפי שדורות של היסטוריונים התפרנסו מהויכוח אם וייצמן ודיין כפו על בגין את הסכם השלום עם מצרים, או ששרון ורפול כפו עליו את מלחמת לבנון, אפשר שנראה דיון דומה גם כאן. מה שמצער הוא שמצביעי ימין מסרבים להכיר באסטרטגיה הכושלת של הכוח: הם ממשיכים להאמין שהמנהיג הבא שמדבר ברטוריקה אלימה ומאיימת יוכל לסיים את הסכסוך באבחה, מבלי לבוא חשבון נפש עם עצמם, מדוע מעולם לא מימש אף-אחד מן המנהיגים הללו את איומיו. טענת הדיפ-סטייט, כאילו גורמים פנימיים בלבד אוזקים את ידי המנהיג הימני ממימוש תוכניותיו, מתבררת כשגויה בימים אלה יותר מאי פעם: רטוריקה ימנית חסרת-מעצורים מביאה לביקורת חריפה מן העולם, ופוגעת ביציבות המדינה. מדיניות גיאו-פוליטית מושכלת למדינת ישראל מחוייבת לקחת בחשבון גם את הצורך הדיפלומטי להסתמך על העולם.
יכול להיות שמפגינים רבים מדי לא לקחו חלק במחאה ב-2011, בין אם מפאת הגיל או המצב הסוציו-אקונומי. יכול להיות שהם שכחו איך היא נגמרה. יש שם רמזים: בין אם יעברו מקצת החוקים או רובם, בין אם הקואליציה תשרוד שנה או שנתיים לפני שישתנה הרכבה, בין אם יריב לוין יבחר את נשיא בית המשפט העליון הבא ובין אם לאו – שינוי רדיקלי לא יהיה כאן. דיקטטורה לא תהיה מהסיבה הפשוטה שאנחנו עברנו לעידן פוסט-דמוקרטי. אין צורך בדיקטטורה, שפוגעת בבטחון האישי, כדי לבסס את השלטון. אופי השלטון הפוסט-דמוקרטי הוא כזה ששומר על חירויות הפרט כדי להפחית את הצורך במחאה.
מעשית: ההערכה שנתניהו איננו מתכוון להעביר את הרפורמה במלואה איננה טיעון נגד המפגינים. ודאי שציבור צריך למחות על מהלך שעלול לפגוע בזכויות הפרט, גם אם מדובר רק בבלוף, במהלך שהוא תכסיס ולא עתיד להתקיים. עצם הדיבור עליו הוא סכנה לדמוקרטיה. מעבר לכך, טבעו של בלוף הוא שלפעמים הוא מתקיים, פשוט מתוך הצורך להמשיך אותו, ואז אין לדעת אם מלכתחילה היתה כוונה לקיים אותו, או שהוא היה בלוף שהתממש.
מתוך הכרה שלא יהיה שינוי רדיקלי בפריוולגיות של ההגמוניה האחוס"לית, גם אם הרפורמה תעבור, יש צורך דחוף לחשוב על היום שאחרי, ועל הפגנה כנגד הממשלה באופן שאיננה נענית לדפוסי-החשיבה שהממשלה הזו מקדמת. על כך ארחיב בחלק הבא של הדיון.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 