מבוא ללימודי דתות: סיכום

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

פאלז, שמונה תיאוריות, פרק 9: "סיכום".

ספר הלימוד, עמ' 2-9, 274-277, 291-298 (מבוא והגדרת התחום; הומניזם חילוני)

סמית, "דת, דתות, דתי" (מתוך ספרו Relating Religion)

הקורס חולק לשני חלקים. בחלק הראשון נסקרו מרכיבים שונים של הדת. בחלק השני נסקרו תיאוריות ביקורתיות על הדת. אף אחד מהחלקים לא מוצה בצורה מספקת, ומגבלות הזמן לא אפשרו זאת. הגישה הפנומנולוגית שנמצאת בבסיס הבחירה לעסוק בהפשטות מושגים בחלק הראשון של הקורס ניתנת ליישום כלפי מושגים נוספים, שלא נבחנו. ברוב הקורסים במחלקה, התלמידים ייתקלו בגישה אחרת, כזאת שנפוצה ברוב המחלקות למדע הדתות בארצות-הברית, שרוב חוקריהן מתמחים בדת אחת, ועוד יותר מכך בתקופה מתוחמת, או בתת-מסורת בתוך דת מסויימת. בתור מטלת סיום, התלמידים התבקשו להתנסות במחקר כזה. היה עליהם לבחור מושג, מסורת ותיאוריה ביקורתית, וליצור דיון שיישם את התיאוריה על המושג, תוך נסיון להבין אותו בגבולות מסורת מסויימת (ניתנה אפשרות של השוואה בין שתי מסורות). חילקתי להם דף שהיו בו שלושה טורים (טור המושגים גלש ליותר מבחינה ויזואלית). אף אחד מהטורים לא היה ממצה, אבל העומס של הדף כולו בהחלט כוון להצביע על העושר הקיים בתחום הלימוד, ועד כמה בלתי-אפשרי להקיף בצורה מספקת אף אחד מהטורים: אין זמן להעמיק בכל התיאורטיקנים, בכל המושגים, או בכל המסורות. כל אחד מהטורים מציב בעיות משלו. להכיר מסורת על בורייה מחייב לימוד שפות, מקורות ראשוניים ומשניים ועוד. הטור כולל כמה מסורות משנה (כמה זרמים נוצריים, למשל), אך לא את כולן ולמסורות מסויימות לא כולל שום תתי-זרמים (למשל יהדות, העומדת לבדה בטור). כשאני עומד על ספו של סיום תהליך הכשרה ארוך שבסופו למדתי כמה מעט אני מבין את יהדות בית שני, מוזר בעיניי לשמוע אנשים מדברים על "היהדות" כולה כדבר אחיד שהם מכירים אותו. כשאני יודע כמה קשה לשמוע אנשים מדברים על "יהדות" (כולל את עצמי, אגב), אפילו אנשים שיש להם באמת היכרות מעמיקה עם "יהדות", אני יכול רק לתאר עד כמה היו צורמים התיאורים השטחיים שלי לגבי דיעות מסויימות בבודהיזם, טאואיזם או אסלאם, כאילו היו אלה מסורות אחידות. רשימת המושגים, מסורות וביקורות, אם כן, נועדה בראש ובראשונה לנטוע בתלמידים מידה ראויה של ענווה. הם סיימו קורס מבוא במדעי הדתות, שלא כיסה אפילו עשירית מהתחום.

IntroTopics

 דף המושגים. להורדה לחצו כאן.

שתי שאלות עמדו בבסיס הקורס הזה (ובבסיס רציונאל המבנה שלו): מה זה "דת", ומה הם "לימודי דתות"? כמו כל קורס מבוא ראוי, השתדלתי שהתשובה בסוף תהיה "מאיפה לי?" או "עזבו אותי, בחייכם" (באנגלית ניסחתי זאת I don’t know, אבל אין לי דרך להמחיש את הטון ואת משיכת-הכתפיים שהכרחיים להבנת המסר). בשיעור הקודם ראינו תשובה של גירץ למהותה של דת. זוהי תשובה טובה, אבל היא סובלת ממורשת דורקהיימיאנית של ניכוש האל מהגדרה הכרחית לדת. למרות כל יוצאי-הדופן למיניהם, אני עדיין מתעקש (ואולי זו דיעה קדומה של התרבות המערבית/מונותאיסטית שנטועה בי) שאמונה בישויות רוחניות, על-טבעיות כלשהי, היא חלק מהותי מדת. כחלק מתחושת ה"מאיפה לי?", הבאתי דף תמסיר של הגדרות, מהן שכבר נתקלנו בהן בקורס, מהן חדשות, ופותחת – כדרכם של הגדרות כאלה – בהגדרה מילונית. העושר מצביע על הקושי. הניחוח התיאולוגי-פוליטי של ההגדרה האחרונה בדף, זו שהוצעה על-ידי מחברי ספר הלימוד מרקהם ולור, מעידה משהו על מקומה של הדת כיום בארצות-הברית: תחושה בלתי-מוצדקת של רדיפת הדת, והגדרת הדת על-ידי היפוכה, החילוניות. בתוך כך מרקהם ולור גם מגדירים את החילוניות כאקזיסטנציאליזם קיצוני שמסרב למצוא משמעות בקיום. ככזאת, ההגדרה כמעט ריקה מתוכן, והופכת את היוצרות, כאילו הדת צמחה בתגובה לחילוניות. מאותה סיבה נראה שהיה להם חשוב להגדיר "הומניזם חילוני" כאחת מדתות העולם. אני שמח שבחרתי לחשוף את התלמידים לאופציה הפרשנית הזאת, אבל התערובת שהם מציעים שכוללת את ג'ון לנון, דארווין, פרויד, ברטראנד ראסל, ריצ'ארד דוקינס ומארי דיילי איננה מצטרפת לכלל תנועה או קהילה באופן שיצדיק לשקול את ההצעה שלהם ברצינות.

הקושי להגדיר את הדת עומד גם בבסיס מאמר-היסוד של ג'ונתן ז' סמית מאוניברסיטת שיקאגו. סמית סוקר לעומק שימושים שונים של המילה. ההתפתחות שלה קשורה קשר הדוק לשני תהליכים היסטוריים: עליית החילוניות (רעיון שעמד גם בבסיס הרעיון לפתוח את חלק הביקורת בקורס עם רעיון ההפרדת הדת מהמדינה ומנסחיה הראשיים של עידן הנאורות, הובס ושפינוזה); והקולוניאליזם, שהפגיש ממלכות אירופאיות עם תרבויות שלא נודעו עד אז. סמית מביא ציטוטים שמדגימים כיצד מגלי-ארצות הגדירו טקסים שונים שחזו בהם כלקוחים מהדת המקומית, כשלמעשה השימוש עשוי להיות אילוץ שכופה הסבר מתוך עולם המושגים שלהם, אך איננו בהכרח מתאים לתפקיד של הטקס בתרבות המקומית. דוגמאות אחרות מעידות על השימוש ב"דת", כדרך להבחין בין האמונה שיש בה אמת (כלומר, הנצרות), לבין "דתות" שהן אליליות.

השימוש בצורת היחיד והרבים הוא סוגייה שהתלבטתי בה רבות בזמן כתיבת הרשימות הללו. צורת היחיד נשענת על הגישה הפנומנולוגית, זו הרואה דמיון בתופעה כפי שהיא שבה ועולה בתרבויות שונות. מושג המטריה מצביע על קווי-דמיון, אך לא על זהות מוחלטת, כשם שיש מיני לאומיות שונים או ש"פחד" הוא מושג משותף, הגם שמקורו, מושאיו ודרגותיו יכולים להופיע בביטויים שונים. אבל אם כך, אולי עדיף "דתות", שידגיש מלכתחילה את השוני ואת הגיוון בין התופעות השונות? אלא ש"דתות" מדגיש את הריבוי ואת העובדה שלא מדובר בתופעה אחת, אך עדיין מקפל בתוכו את המטרייתיות – הרי הן כולן "דתות" רק משום שאנו מניחים שיש "דת" או "דתיות" שמופיעה בכולן. ועל-כן, הדגשת הגיוון היא מצד אחד ראויה, אך מצד שני כוזבת, כי היא מתכחשת ליסוד המשותף שמוכרח להיות, אם התופעות האלה מוגדרות במשותף. ועודני מתלבט בין שתי הגישות האלה.

תוך סקירת השימוש במושגים, סמית גם מבחין כיצד השימושים השונים משתקפים בשינוי פני המחקר והגישות האקדמיות למושג הדת, לשימושים מדירים, אוריינטליסטיים או להיפך: כאלה שמניחים קירבה ושותפות בין האקדמיה לעולם הדתי. סוגייה זו עלתה גם בהרצאה שנשאה נשיאת האיגוד האמריקאי לדתות (AAR), אן טייבס ב-2010. ההרצאה (שהתפרסמה מאז, ופרטי המאמר מופיעים בקובץ המצורף) מציעה סקירה של מדעי הדתות מבחינה דיסציפלינרית. המאמר הזה השיב לי על שאלה שהעסיקה אותי זמן רב: כיצד ניתן להגדיר לימודי דתות כדיסציפלינה? טעיתי לחשוב שדיסציפלינה מוגדרת על-ידי מתודולוגיה שניתן ליישם גם מחוץ לתחום שלה, כפי שעושים סוציולוגים, פסיכולוגים, משפטנים, פילוסופים, היסטוריונים וחוקרי ספרות, שמסוגלים להשתמש במתודות הדיסציפלינה שלהם כדי לחקור תחומים שלכאורה רחוקים מהדיסציפלינה שלהם לחלוטין (כדוגמה נתתי בכיתה את הבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב, ואת "המלך ליר" של שייקספיר, כשני מקרי-מבחן שניתן ליישם עליהם כל אחת מהדיסציפלינות הללו). אבל אין דרך ליישם "דתות" על כל נושא שהוא. כך גם שמעתי ממרצה שלי בפרינסטון שאמר שהוא איננו חושב ש"דתות" היא דיסציפלינה כלל, גם אם הוא יודע שבכך הוא כורת את הענף שהוא יושב עליו. טייבס אומרת שיש דיסציפלינות שמוגדרות על-ידי המתודולוגיה שלהן, ויש דיסציפלינות שמוגדרות על-ידי מושא המחקר שלהן, כמו לימודים קלאסיים, אנגלית (וכל שאר לימודי השפות והתרבות), וכן לימודי דתות. לאחר-מכן היא עוברת לסקור את האופן שבו המושג "דתות עולם" שימש להבחנה בין "הדת(ות) שלנו" ל"דתות של אחרים", וכיצד המושג הזה השתנה ומשתנה עם נסיונות כנים של האקדמיה להתמודד עם השדים המפלים שלה, ולהפוך למקבלת ופתוחה יותר. אני מצרף כאן מסמך עם כמה מהגראפים שטייבס כללה בהרצאה, שעשויים לסייע להמחשה.

לימודי דתות, אם כן, הם לימודים של סוג מסויים של תרבות, או של היבטים מסויימים בתרבויות שונות. ההכרעה בין התמחות במסורת אחת לבין גישה משווה היא גם הכרעה לגבי אופי הדיסציפלינה עבור כל חוקר. אולי היסוד החשוב ביותר, ודבר זה הומחש גם בחלק הראשון וגם בחלק השני של הקורס, היא הנחת הפעילות האנושית. המסורת האקדמית, בניגוד למה שדוקינס מציג, איננה מכוונת להפרכת הדת ואיננה יכולה לעשות זאת. טענות אונטולוגיות שונות של הדת הופרכו, אבל דבר זה לא נעשה במסגרת מדעי הדתות (בדומה להערה שלי על מקומו של דארווין). כשהדת היא מושא המחקר היא איננה יריב אידיאולוגי, ודאי שלא פוליטי, שיש להפריך, אלא נושא מעניין ללימוד ויש להבין אותו מתוך עצמו, תוך הסייג החשוב שכל טענה על-טבעית מתקבלת כא-היסטורית. טענות לניסים, התערבות האל בטבע או בהיסטוריה אינן זקוקות להפרכה או הוכחה, אלא מוסטות הצידה, כדי לפנות מקום להסברי התופעות על-ידי פעילות אנושית.

לצד החקר ההיסטורי של מסורות שונות, לימודי הדתות מחוייבים לבחינה מתמשכת של פעולות הדת, מופעיה וייצוגיה בתרבויות שונות ובתוצרים תרבותיים שונים, כולל פולקלור, ספרות ואמנות, כתות בנות-זמננו, כוחה בפוליטיקה ובמדיניות, מקום הטענות של הדת בפילוסופיה ובמשפט, כשבכל המופעים הללו הדת נתפסת ככלי-ביטוי של החברה ושל הפרט וככלי ייצוג שלו. בפרק האחרון של הספר, פאלז מציע סקירה נרחבת של חידושים ופריצות-דרך בתחום מדעי הדתות שלאחר שמונה התיאוריות שהוא סקר לעומק, כולל קשרים בין דת לפסיכולוגיה (בעיקר מצדדים נוירולוגיים וקוגניטיביים שנראים לו משום-מה כמבטיחים ביותר), ומבחינת צדדים חברתיים ופוליטיים כמו ביקורת מגדרית, כלכלית ועוד. אני מקווה שסדרת ההרצאות קרעה צוהר נגיש לתחום ולמורכבות שלו.

*****

רפלקציה לסיום: הבחירה להעלות את הסדרה הייתה הבשלה של תהליך ארוך. החוויה בכיתה היא תמהיל מוזר של אינטימיות ופומביות וסיכומי הדברים בבלוג העצימו את הפן הפומבי. אני יודע שהבלוג צבר קוראים בשל התכנים הפוליטיים שלו (כשם שצבר קוראים שחושבים שהפוליטיקה שלי היא הזויה, והיו מעדיפים שאשמור את דיעותיי לעצמי). אני אמשיך לכתוב על מה שמעניין אותי, כמובן, והדיעות הפוליטיות שלי מעניינות אותי, אבל אני מרגיש שבהחלטה לכתוב רק בכיוון אקדמי במשך כמה חודשים ברצף יש נקודת מפנה שמבחינה פנימית לא אוכל להתעלם ממנה.

– הבטחות, הבטחות. מחר הרי תכתוב פוסט על הפואטיקה של מירי רגב.

– ואם לא מחר,

– ואם עוד לא מחר –

– [כולם ביחד]: אז מחרתיים – מוך-רו-תא-א-א-אים!!!

[מצילתיים רועשות במיוחד כקרשצ'נדו הולם לסיום השיר, הסדרה והשנה האזרחית.]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד פוסט על המחאה, בלי חשק אבל עם קישורים

למען האמת, אני חושש שעוד רשימה על מחאת האוהלים תשעמם אותי, ולכן אני אנסה לתמצת בקיצור ובבהירות נקודות שטרם אמרתי.

נפתח בקישורים מעניינים:

– עירא אברמוב, “מה בין ספקנות מדעית לאידיאולוגיה פוליטית

– יונית מוזס, “אז מה אנחנו רוצים בעצם

– אבנר עפרת, “לאתגר את משרד האוצר

– נדב פרץ, “סולידריות כאסטרטגיה פוליטית

– דובי קננגיסר, “לו הייתי דפני

-שרון רוטברד, “הפוליטיקה של המגורים

– נועם שיזף, “הכל נדל”ן” (באנגלית)

– מערכת עבודה שחורה, “הצעות למסמך הדרישות

-תנועת דרור ישראל, “נייר הלקמוס לשינוי המדיניות הכלכלית חברתית

– קתרין פדרסן, תמונות מהפגנת ה-30 ביולי בירושלים (תמונת כתבת ערוץ 2 והמרואיינת היא מבריקה בעיניי)

אבל מעבר לכל זה, הכי-הכי חשוב שכולם יצפו בהרצאה המאלפת של ד”ר אמילי סילברמן במאהל רוטשילד. שעה של הרצאה. ואני יודע שבעידן המולטיספירה והמולטימדיה והמולטיטאסקינג, אתם תעבירו קדימה כדי לראות אם היא אומרת משהו מולטי-מעניין. אבל קחו את זה כתרגיל התנסות והיזכרות במדינה הישנה, ותתרכזו שעה בדברים של סילברמן.

כיף לשמוע ולקרוא אנשים חכמים ומוכשרים, גם אם צריך אח”כ לחזור לקרקע המציאות הקשה, ולהצטער שלאנשים ההגונים, הענווים ומיטיבי הראולת הללו אין כוח פוליטי כמו לאחרים.

מה עוד רציתי לומר?

– אני ממשיך להיות מוטרד מזיהוי ההפגנה כשמאל והויכוח סביב העניין. מאז שהתחלתי לעקוב אחר המחאה הזו, לא עבר יום שבו לא ראיתי מרואיין, בעל-דיעה, ציוץ או סטטוס בפייסבוק של אדם שגם תומך במחאה, וגם תומך בנתניהו. לא כל המאה-וחמישים אלף יצביעו לסדר-יום חברתי-רווחתי ביום בחירות. אני יודע את זה, אתם יודעים את זה, וגם נתניהו יודע את זה. העובדה הזו ממסגרת את הדרישות בקונטקסט נכון, וגם את סיכויי ההצלחה של המחאה. שום ניהול שונה של המחאה לא ישנה את העובדה הזו. משמאל, יש אנשים שרוצים לדבר על הכיבוש ולא רק על החברה. אבל ברגע שיתחילו לדבר על הכיבוש, הרבה אנשים ייעלמו. וגם אם הם לא ייעלמו, הם פשוט לא יירתמו למאבק הזה. בספטמבר יש חגים, והילדים בעגלות יחזרו לפעוטונים ולגנים, והפלסטינים יילכו (או לא יילכו) לאו”ם, ואח”כ גם הסטודנטים יחזרו לכיתות. גם מנהיגי המחאה יודעים ששעון החול מטפטף ללא הפסק. ומצד שני, הסיכוי להביא שינוי מן הסוג שהם רוצים עד ספטמבר, הוא אפסי. בתוך סד הדילמות הזה של ציפיות וביקורות ותמיכה אד-הוק, הם פועלים. אינני מקנא בהם. אני מעריך אותם.

– יש טעם להגיד משהו על תרשים הקשרים הזה? כן, השמאל מאוד קטן, ולכן מישהו שפעיל בארגון אחד פעיל גם במפלגה וגם בעמותה ירוקה. אף-אחד לא מסתיר את זה. מדובר בביצה קטנה שיודעת לצחוק גם על עצמה. שעשע אותי ביותר שציינו גם את קואליציית נשים לשלום. האם הם טרחו לבקר באתר של הקואליצייה? כי שם מתברר שהם אומרים בריש גלי את מה שהתרשים הזה כביכול חושף: שמדובר בארגונים קטנים עם מטרות משותפות, ושמקיימים קשרים ביניהם. לכן קוראים לזה קואליציה, ווטסון. אבל גם מעניין לחשוב על הבחירות העריכתיות של משרטיי התרשים. אפשר היה להזכיר, למשל, מי שירת בצבא, או למי יש תואר אקדמי ומאיפה. תארו לכם שהיה נחשף שכל השמות המופיעים בתרשים הזה גם משלמים מיסים, ובכך תורמים להמשך מישטר הכיבוש. המידע הזה כנראה לא התאים למחברי התרשים, ולכן איננו מוזכר כאן. אבל כדאי לזכור שתרשימים כאלה אפשר לערוך לכל מחנה, ועם כל מיני קונסטלציות של ארגונים. יש מי שזוכר עדיין את התחקיר שמיכאל קרפין ערך למבט שני על הקשרים בין ארגוני ימין ויגאל עמיר. נראה לי שאפילו נתניהו שורבב לשם איכשהו.

– נתניהו לא נכשל. נתניהו בעד שוק חופשי. גם בתוך התקפת-המוחים הנמשכת, הוא ממשיך להישבע אמונים לשוק החופשי, ואיננו נסוג מעמדתו: רק תחרות תוריד מחירים, צריך לצמצם את ההתערבות הממשלתית. תפסיקו לחשוב שנתניהו נכשל, או שאפשר להסביר לו לשנות את דרכיו. מי שרוצה שיטה שונה, צריך למצוא מפלגה שתומכת בשיטה שונה. מי שרוצה את הכלכלה הנתניהואית, אבל גם שהממשלה תסדר לו דיור מוזל, הוא פשוט טיפש.

– האם לטיפשים מגיע לשלם את המחיר על טיפשותם? זאת שאלה קשה מאוד, ואחת המעניינות יותר שעלתה בראשי בעקבות המחאה הזו. נזכרתי בספר המצויין של ג’ורג’ שר, Desert, והייתי רוצה לכתוב פוסט על תיאוריות של גומלנות (אינני מצליח לחשוב על תרגום טוב יותר ל-Desert). בעצם, השאלה של למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים “מגיע לי” היא אחת משאלות היסוד של כל המחאה הזו, שמעטים התפנו לדון בה: למי מגיע? מדוע? בזכות מה? בעוון מה? האם ראוי שאנשים יקבלו את מה שמגיע להם, או שצדק חלוקתי נשען על דברים אחרים? אני אנסה למצוא עותק של הספר בקרוב, ואז אוכל להעלות כמה מן ההרהורים שלי בנושא.

אבל הכי מצחיק זה להזמין כרובית (בטייק-אוואי)

נביא הזעם שוב מסתובב ברחובות ובקרבי, עמוס צדקנות-יתר ורחמים עצמיים מגוחכים. מי שומע, מי מקשיב, הוא ממלמל וגם משיב. ולמי איכפת. הוא איננו משיב. קראו את דברי העורך היוצא קלר על מלכודת הצייצן. דברים דומים כתבתי גם אני (האומה הדיגיטלית; מותו של הנמען; וגם באנגלית). קראו גם על שירת התפוח, או על רמיסת הפרטיות של טיילר קלמנטי. וכיצד ינון מסכם את לימודיו. הדברים אינם נטולי-הקשר. הם נטועי-הקשר. פול סיימון בתפקיד נביא בעצמו מתאר היטב את המהפיכה שאנו שותפים לה יום-יום:

And in the naked light I saw
Ten thousand people, maybe more.
People talking without speaking,
People hearing without listening,
People writing songs that voices never share
And no one dare
Disturb the sound of silence

מדברים ללא אמירה, הרי הם סימני ה"לייק", ה"שייר" והשציוצים למיניהם. השמיעה נטולת-הקשב היא בפועל המשמעות של לעקוב אחרי חמישים או מאה בלוגים, ללא הזדמנות לקרוא אותם; לעקוב אחרי אלף או חמשת-אלפים משתמשים בטוויטר, ולהיחשף לציוצים חשובים רק דרך יד המקרה. ותוך כדי שאני כותב זאת, אני מצייץ ומשצייץ, משתף לינק בפייסבוק, עושה לייק לאחר, או מפרסם סטטוס, והופך עצמי לחלק מסאון-המלל הזה שאין בו שיטה להפריד בין החשוב ללא-חשוב. לבסוף, המילים האלה אכן אינן יכולות לשאת את עול המשמעות והמסר שהן, והשורות שבהן הן מופיעות אינן נהירות יותר מציוצי הציפורים, צפצופים שמודיעים "אני קיים", ולא יותר מזה.

הפרדה בין עיקר לטפל, והייררכיה של חשיבות בתוך העיקר עצמו, הייתה אבן-יסוד של התרבות הטרום-אינטרנטית: עיתון היה חשוב יותר ממגזין אופנה, עמודיו הראשונים היו חשובים יותר מעמודיו האחרונים; ספר היה מעמיק יותר (ולכן נצחי יותר, חשוב יותר) מעיתון וכן הלאה. הציוץ לעומת זאת יכול להיות בדיחה תפלה, חיפוש עבודה, ברכה ליום-הולדת, קריאה לפעילות משמעותית, דיווח על אובדן חיים ועוד. הם כולם באותו מסר. בדיוק ההיפך ממה שאליזבת פוסט או חנה בבלי לימדו את קוראיהן.

התובנה הזו הייתה מקופלת כבר ברשימה "מותו של הנמען": אין דרך לאבד את הנמען מבלי שהמוען מאבד משהו ממה שהיבנה את הזהות שלו עצמו. העובדה שמישהו יקר לו מקשיב לו. מישהו שהוא מעריך ומכבד, מישהו שהשתקפותו שלו בעיניו מעודדת באותו זמן שהיא תובעת, מאמינה אבל גם מצפה.

אבל הכותב לא איבד רק את הנמען שלו, עולם הדימויים שלו הולך ודל. בעולם שבו אמצעי התקשורת פחותים, החיים עצמם הופכים להיות אמצעי תקשורת. לחם מסמל בית או אהבה, שדה מסמל לחם. אני נזהר, כתמיד, מהתמסרות לרומנטיזציה של הפרה-תעשייתי. אני נזהר, כתמיד, מחזונות אפוקליפטיים של החיים המודרניים והפוסט-מודרניים. אנשים עדיין יוצאים מהבית, מריחים לחם, ואפילו מריחים שדות. אנשים עדיין זקוקים לאהבה, ושום אמצעי טכנולוגי לא יכבה אותה, הוא ישנה את הדרכים לחפש וגם למצוא אותה. ועדיין, נראה שלא נתתי את הדעת על עולם-הדימויים שבהכרח ישתנה בעקבות שינוי האמצעים הללו.

"כשצלצלת רעד קולך", כתב זך, וכבר ביטא משהו שמאה שנים קודם לכן לא היה נהיר לאף קורא שירה: כיצד תשומת-הלב יכולה להינתן לקול בלבד, ושינויי הקול מבטאים את שינוי המסר מבלי שאפשר לצרף אליהם גם תיאור של הבעת-פנים, צורת עמידה וכן הלאה. בתרבות שבה הרבה מן התקשורת הרומנטית מתפתחת בצורה אינטרנטית, יש לתת את הדעת על ההבדל הזה: אין פה קול ולא מראה, ועם זאת, ישנו גם הבדל מהותי מן המכתב. כתב היד האישי איננו והאריכות של המכתב, גם הקצר ביותר, גורמת לתמצית המסרונים או 140 תווי הציוץ להחוויר.

רעד הקול כבר איננו סמל לקשר, אפייה איננה סמל לקשר (אם אינני טועה, גם אצל עמיחי וגם אצל דיקינסון), וקשה לדמיין שירים שבהם מספר הריבועים האדומים בראש סרגל הפייס שלהם או מספר השציוצים הופך להתעסקות לירית. ואני שוב אומר – הקושי שלי לדמיין זאת הוא בראש ובראשונה מכשלה שלי, מגבלה שלי שאני מבקש להיות מודע לה, רגע לפני שאני נכנס לכיתה של בני 18 שנולדו כאשר האינטרנט כבר החל להיות בשימוש פרטי ומסחרי. גם "כשצלצלת רעד קולך" היה נשמע מגוחך לו נכתב שנתיים אחרי המצאת הטלפון, ושפתו הפנימית לא הייתה נוגעת בלבות הקוראים, שלרובם לא היה טלפון בבית. הריבועים האדומים והספרות המונות בהם את מספר ההתייחסויות האנושיות יכולים בהחלט להפוך לסמל נושא-משמעות המשותף לקהילה רחבה של קוראים.

אבל בה-בעת, יש לי חשש ממשי מאובדן הקהילה הזו בדיוק. זמן החיים וטווח-ההשפעה של יצירה דומה כמתקצר. ההשפעה מוחלפת ברייטינג, והרייטינג מתורגם לרווח, לא למשמעות או לאבן-בנייה של חיים משותפים, של קהילתיות.

אני מרגיש שאני הולך על חבל דק, כי מפתה מאוד להגיד דברים אפוקליפטיים על אנשים שיושבים בבית ולא נפגשים פנים אל פנים. אני תמיד סולד מאמירות כאלה. אנשים תמיד ירצו להיפגש פנים אל פנים, ועוד לא נתקלתי בתופעת אינטרנט שלא הולידה איתה גם פגישות פנים אל פנים. אז למה בכל-זאת אני מרגיש שיש הבדל בין "כשאומרים לחם מרגישים בית" לבין "הכי מצחיק זה להזמין כרובית באינטרנט"?

אולי מטאפורה טובה שאני יכול להביא מהחיים שלי (הגם שהיא לא תדבר לכולם) נמצאת בהבדל שבין ספרייה עם גישה פתוחה, לספרייה שמזמינים מהמחסן. בפרינסטון, הספרייה היא פתוחה. המשמעות היא שהקוראים יכולים לטייל בין המדפים לחפש מה שהם רוצים, ולמצוא במקרה גם ספרים שהם לא חיפשו בכלל שנמצאים שם ליד. בספרייה שמזמינים בה את הספרים, אתה מקבל את מה שהזמנת, ולפעמים אין לך שום דרך לדעת על אוצרות אחרים המונחים שם ממש ליד.

כשצריך לצאת מהבית בכל מקרה, לצורך עבודה, לצורך מפגשים חברתיים,לצורך ריטואליים חברתיים ועוד, נפגשים גם באנשים שאחרת לא היית פוגש בכלל – לטוב ולרע. הטוב והרע הזה הוא מלאכותי במידה מסויימת, כי האנשים הלא-טובים שנתקלים בהם בדרך הם גם חלק מהעולם הפרטי שלנו, ולכן אולי הדרכים להימנע מהם היא רעה חולה יותר, בכך שהיא יוצרת עולם וירטואלי שאיננו באמת בר-השגה. כלומר, הזמנת הכרובית און-ליין גורמת לכך שאני לא פוגש בשוק מישהו ששכחתי ממנו לגמרי, ושלא הייתי מחדש את הקשר אלמלא הפגישה המקרית בשוק. היא גם מוודאת שאני לא איתקל במישהו שלא בא לי. מצד שני, אני כבר כמה פעמים ציינתי בכרת-תודה חמה שאלמלא האינטרנט ודרכי התקשורת הללו, לא הייתי מתוודע לאנשים שהרחיבו את מושגי-החשיבה שלי ושהקשר בינינו הוא משמעותי מאוד. ללא התקשורת הזו, אנשים בעלי מגמת-חשיבה דומה היו עלולים לחשוב שהם יחידים ובודדים בדיעותיהם.

ו"המצד שני" הזה מוביל לחתימה ראויה, המכירה בכך שהמדיה החדשה צופנת בחובה סכנות וסיכויים, ושיש להתאמץ בצורה מודעת לקחת ממנה את המיטב ולאלף אותה להפיץ יותר טוב ופחות רע. אילוף כזה נדון לכשלון, בוודאי, אבל הנסיון הוא מה שחשוב, ברוח דברי ר' טרפון.

*****

– המממ… אחד הפוסטים הפחות-תקשורתיים שלך.

– ברור. בעידן היפר-תקשורתי שהתקשורת הופכת לבליל שלא נאמר בו כלום וממילא איש אינו מקשיב, המאבק הראוי הוא לכתוב בצורה בלתי-תקשורתית, שכופה על מי שרוצה ליטול חלק בשיח מאמץ של קשב, ומדיר את המרפרפים המתייחסים לפוסט שלי כעוד צפצוף.

– אז אם הקשבתי עד עכשיו, אני יכול לבקש הסברים?

– תנסה.

– מה הקשר לפוסט של ינון?

– הוא נגע בחוויה שגם לי יש – שבה הבניינים והאנשים העובדים בהם נקשרים בצורה ישירה לגופי הידע שיש לי בראש. אני לא חושב על כך ש'ס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' אלא ש'כך וכך אמר לי שס"י נכתב במאה ה-9 לפנה"ס' ומי לא מסכים איתו ומדוע.

– פרינסטון או העברית?

– גם וגם. זה בדיוק העניין, וגם מטאפורת הספריות כיוונה לזה. החיים כחוויה כולית, שבה הידע המופשט והאוניברסלי שיש לי לובש צורה פרטיקולרית והופך לחלק מהביוגרפיה שלי.

– ומה הקשר לפוסט שירת התפוח?

– שכמו שמאגריט יכול לייצר מקטרת אבל לא יכול לייצר תפוח יש מאין, כך גם המצע של המדיה החדשה יכול לשמש אפיק ליצירת קשר בין אנשים, אבל לא יכול לייצר את התפוח.

– אז בכל זאת אתה נלכד בפח הרומנטיזציה של הפרה-תעשייתיות.

– אני משתדל שלא, אבל כנראה שזה בלתי-נמנע בשיח כזה.

– והעניין הזה של טבעיות ברשת וקשרים מזוייפים או חלקיים מעסיק אותך גם בעקבות הסיפור של הבלוגרית הסורית שלא הייתה, נכון?

– כן, וזה קשור גם לשאלה של כיסוי חדשות מזווית אישית בעידן הזה, על היתרונות והחסרונות שלו. כמו שכתבתי פעם בתגובה לדברים של נועם שיזף.

– ואתה חושב שתסכים לראיון הבהרות כזה בפוסטים נוספים?

– לא נראה לי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על כתיבה וחשיבות

מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שוּתקת. שוב לא יהיו המילים נאות, בסדרן ומעורבבות מחוץ לסדרן, שלא כסדרן. שוב לא תאחזנה באשליית הכוח, כוח משכר, של המילה הכתובה שאין למחקה מן הזכרון, גם אם אפשר להעלותה באש. הכל חשוב ולא חשוב באותה מידה, בעיקר לא חשוב. נכון יותר: חשוב כלא-חשוב.

בזמן שעבר מאז פרסמתי מהגיגיי ברשת, כתבתי בעיקר בדיון, פרוזה. כתיבה למגירה, או למחברת – מכיוון שהן וירטואליות ואלקטרוניות, אפשר לדמות אותן כמגירה, מחברת או כל דבר אחר: כתבתי למקרר, כתבתי לקלמר. ואולי אנשים יתחילו לומר, עוד דור או שניים, "כתבתי למחשב", "כתבתי לתיקייה", "כתבתי לפרייבט בלוג", זה שרק יחידי סגולה מקבלים את כתובתו ואת סיסמת הכניסה.

ידוע שאמנים נתפסים כאנוכיים מאוד, מרוכזים כל-כולם בעצמם, במעשה היצירה, בביטויָם האמנותי, עיוורים וחרשים להשלכות על סביבתם וקרוביהם. בתהליך היצירה שלי, אני מרגיש לעיתים שזה כמעט הפוך. הרי את הספר הזה כבר כתבתי בראשי. פרקיו סדורים וערוכים בעיני-רוחי, סופו ידוע לי כמעט מראשיתו. הישיבה השקדנית על שולחני כדי לסחוט מתחת ידיי עוד מילה או שתיים, שיצטרפו לכדי עוד שורה, עוד פיסקה, עוד גליון-דפוס, כמעט משעממת אותי. היא נעשית למען אחרים, שיוכלו לקרוא את הספר שכבר עלעלתי בו בראשי. לרגע, נדמית הכתיבה למעשה שנעשה ללא שום אגו, לטובת הכלל בלבד.

אך כמובן, שאין זה באמת אלטרואיזם טהור, נטול עניין וכוונות-רווח. אמנם, אדם צריך להיות מאוד בטוח בערך-עצמו, לרוב במידה של הערכת-יתר, כדי לחשוב שהוא יזכה לראות רווח מכתיבתו, שהוא יגיע למעלה שאנשים יכירו את שמו או את קלסתר פניו, ולא זאת אף זאת, שיכירו בו לטובה. רוב הספרים המתפרסמים, דינם להיערם בספרייה הלאומית, להשפיע על קומץ מקורבים, ולהצטרך אל תהום הנשייה של התרבות. לכן, מידת הרווח האישי, כאשר היא נשקלת בסגולתה הריאלית פחותה מן ההנאה שאדם מהנה אחרים בכתיבתו. אולי. אולי השקלא והטריא עם קהל-קוראים, ולו הקטן ביותר, חשוב פי כמה מן ההנאה העצמית של מחשבת הרעיון, והכתיבה בעצם נכפית עליו ככורח בל-ירוסן, מתוך עצמו ולמען עצמו, בסופו של דבר.

הדברים אינם יפים לכתיבת פרוזה בלבד, ונכונים – באופן אחר, בהתחשב בסוגות השונות ובדרכי התקשורת השונות – גם לבלוג או לכל כתיבה פובליציסטית. הסיכוי להשפיע הוא מועט, ואם בתחילת דרכי היה בי קומץ של יוהרה לחשוב שדבריי אינם נאמרים בפי אחרים, שלחידוש שבדבריי יהיה הד, הרי שבאו כלי הסטטיסטיקה השונים ולימודני ענווה. גם דברים אחרים לימדוני ענווה, כמו העמקה וחקירה עד שגיליתי אחרים שכותבים גם הם דעות כפרניות ביחס לקונצנזוס, ולמידה מעמיקה יותר גילתה שחוכמתו של קהלת תקיפה גם לדעותיי הפוליטיות, ואין בהן שום חדש. וגם כאן יש רווח אישי, כמובן. וכבר כתבתי בעבר שאחד המניעים המרכזיים לפרסום הדברים שלי כאן הוא העמדת המחשבות שאני חושב בדל”ת אמותיי לביקורת מידי קוראים נאמנים עליי ומוערכים בעיניי, המסייעים לי לשייף את עמדותיי ולתקן את שגיאותיי.אך מעל הכל, למדתי שמעטים קוראים, ושאילו רבים יותר היו מעוניינים לקרוא דיעות כאלה דווקא, ממילא לא היה בהן משום חידוש או שוליות שיש להעלות על הכתב.

או-אז מתחילים ההרהורים: למה לי לכתוב רשימה נוספת שבה אבוז לליבוביץ ולהולכים אחריו כאילו יש בכתביו משום הומניות או ליברליזם? מי שרוצה לדעת זו, הרי יכול לדעת זאת מכוחות עצמו, כפי שאני עמדתי על כך בעצמי מקריאת כתביו. חסידיו השוטים לא ישנו מדרכם בשל דבריי, אלא ימשיכו להיות רבים מספור והַצְדֵק, יעלו ויפרחו ולא יוסיפו להימנות בקהל-קוראיי. וזוהי רק דוגמה אחת לרשימה שנגנזה. כמוה הרשימה על הדרך הנכונה לגבש עמדה פוליטית, א-פרופו המהפיכה במצרים, או דיון חדש-ישן בסוגיות ההגירה. הוא שאמרתי: מרגע שהתחלת להרהר אחר חשיבות הכתיבה שלך, שותקת.

השחרור מופיע ממקום מפתיע: לא מנסיון עקר להצדיק את החשיבות, אלא מהרהור אחר החשיבות שבחשיבות. ככלות הכל, איזה גודש של חשיבות-עצמית העמסתי על כתפיי, כאילו אם לדבריי אין חשיבות, אל לי לכתוב איתם. מה איכפת לי בכלל אם מישהו יכול היה לחשוב על הדברים בעצמו, או אם הדברים כבר ידועים ונאמרו על-ידי וכבר נקראו על-ידי מישהו אחר או מישהי אחרת? ואם הם רוצים לקרוא פעם נוספת, מה פתאום אני מתערב להם בשיקולים, ומחליט שהם לא צריכים לקרוא אותי חוזר על עצמי. לי אין הרבה מה לחדש מעבר למה שכתבתי בשלוש-ארבע שנים האחרונות של הבלוג, ומי שיחוש בכך ויחליט שהוא מיצה, יוכל לעזוב, ואני לא אטור לו טינה, ואולי אפילו לא אדע על כך. ומי שחוזר ונהנה, שייהנה מהקריאה החוזרת כפי שאני נהנה לשוב על הדברים, לנסח אותם בצורה חדדשה, עם ציטוט שלא הבאתי בעבר, או עם מקרה אקטואלי שקרה היום ולא לפניח שלוש שנים, וגם אם המסקנה והסיכום דומים מאוד לדברים שכבר אמרתי, הרי שההקשר שלהם חדש.

ומרגע שהרהרתי אחר החשיבות של החשיבות, הבנתי עד כמה מגוחך להרהר אחר החשיבות של הכתיבה. ואם הדברים הללו אינם חשובים, יהי כך. די לי בזה שרציתי לאמרם ואמרתים, וכעת אני יכול לשכב על מיטתי בלב רחב ובתחושה משחררת של חוסר-חשיבות. עוד בלוג, זה הכל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

התחלות של פוסטים

מדע וסכסוך

רותם על מדע ודת. לא הסכמתי עם הכל, אבל הקריאה הייתה מעניינת. בין היתר, אני חושב שיהיה מעניין להעמיד את הטענות שלו בקטגוריות דיסציפלינאריות: בתחום מדעי הטבע, הישגי המדע עולים על הדת אפיסטמולוגית ואונטולוגית גם יחד. גם במדעי הרוח והחברה אני חושב שידו של המדע עליונה על הדת, אבל הקושי שלי הוא עם ההגדרה שלהן כמדע. (לקשר לדברים של בילצקי אצל אלדר, הנחת המבוקש, אם אינה זקוקה למחקר מדעי, מה היתרון של המחקר, והאם ניתן לומר שהוא "מראה באופן מדעי" כפי שאלדר טוען בפתח הדברים).

סכסוך, זכרון ונראטיב

הויכוח שעולה על לימוד הנכבה בישראל. דור שיתחילו ללמד עכשיו (והרי לא מתחילים), ייקח לו עוד עשור או שניים להשמיע קולו במערכת הפוליטית. כמה זמן עוד ייקח עד שאנשים יקבלו את הזהות הלאומית המשותפת של "ערביי ישראל" והפלסטינים בשטחים, ואת ההכרח להתייחס אליה בפתרון לסכסוך. להתייחס לפוסט האחרון של דובי ולתגובות שם (רק המכבדות). בהזדמנות לשאול אותו אם המתחם שלו הוא "דובי כאן" או "דובי קנ…"

בלוגים, לשון, מגדר

ידיעה מביכה ב"הארץ" על האונס שלא היה. רוב הדיון לא התמקד בשאלת אונס, אלא בהגדרה רחבה יותר של הטרדות מיניות, אבל בשביל הכותרת לוקחים את הפירור הזה, מנפחים אותו, וכמובן שמנפצים אותו בקלות, כי המבקרים אף פעם לא טענו שהם מתמקדים בזה. "הבלוגוספירה לא יודעת את נפשה" – האם מישהו ב"הארץ" זוכר בכלל את מקור הביטוי "לדעת נפש". על הקלות שבהגחכת בלוגים. אנשים כותבים בזמנם הפרטי על דברים שחשובים להם, מן הסתם תהייה נטייה לכתוב בדם לבם. כל הביטויים האלה "הבלוגוספירה סוערת, הבלוגוספירה רותחת," מעידים על חוסר הבנת המדיום (ובעיקר תמוהה כשמגיעה מצד אנשים שמקצועם הוא בייצור כותרות מרעישות על אירועים ונון-אירועים כאחד. אין מחסור בדוגמאות).

"כמה בלוגריות האשימו שהפעילים נלחמים בדיכוי (הפלסטינים) באמצעות דיכוי (הנשים)." על הזכר כנויטרום בעברית (הש' ליוונית, גרמנית ועוד). בלוגריות: כאן לא כאמירה שוויונית שבין אם גברים ונשים אמרו כאחד, נתייחס גם לנשים, אלא כדי לצמצם את החשיבות. לגברים אין עניין בדיכוי נשים, רק בדיכויים חשובים, פלסטינים למשל. נשים, לעומת זאת, כל מה שמעניין אותן זה הפופיק של עצמן, ולעזאזל הפלסטינים. התיאור הזה סותר את ההתנהלות בבלוגוספירה. צפי סער:

כי לא רק נשים, אלא גם גברים, צריך לזכור, נפגעים מהסדר החברתי הקיים, הלוא הוא הפטריארכיה: החל בילד הקטן שאומרים לו לא לבכות, כלומר שוללים ממנו את הזכות להביע רגש ואולי אף להרגיש; דרך הנער שמקבל מחבריו המחוצ'קנים את המסר שלהיות בן זה "לרצות לזיין ולשנוא הומואים"; ועד לגבר הבוגר שנתון בלחץ לפרנס ולהפגין ביצועים הולמים בחזיתות שונות.

המשוגעת משאיו

מתי אני אכתוב על ההצגה הנפלאה הזו שראיתי בתיאטרון אוונגארד בפילדלפיה? למצוא את הציטוט של המשפט של בעלי-ההון.

פליטים, גירוש

גדעון סער אצל לונדון וקירשנבאום, ברק ב"הארץ". על שליטת השיח הפרגמטי על פני השיח המוסרי. על ניהול המאבק על גבם של ילדים, גורים חמודים. גירוש מבוגרים הוא טוב יותר? אני עדיין מחכה למראיין שישאל על פליטים שאינם מורשים לשוב לארץ, ושזכותם להיות כאן לכל הפחות שווה לזכותו של מהגר עבודה.

מחבלים לכל דבר, למעט העונש

ברק ב"הארץ". שוב אפשר לאתגר אותו לשים את הבולדוזרים במקום של הפה שלו, בפראפרזה על מאמר האמריקאים. ועד שיעשה כן, סימן שאינם מחבלים לכל דבר. או: מוטב, שיתייחס אחרת למחבלים פלסטינים, כמחבלים לכל דבר. בשולי הדברים, על "המוסר היהודי" (ברק הזכיר זאת בהקשר לגירוש הילדים) המשתנה. במשך 1500 שנה (לפחות) אין אתוס יהודי של "תג מחיר". הדת בעלת "האמת הנצחית" משתנה לפי כוחה הפוליטי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

למבקריי החריפים ביותר

בשבועיים האחרונים נאלצתי שוב לבקש פעמיים מאנשים שלא יגיבו אליי יותר. אין לי הנאה מיוחדת מבקשה פומבית כזו, ותמיד אני חושש שמתבוננים מהצד רואים בה חוסר-יכולת שלי להתמודד עם ביקורת. לכן, בכל פעם שאני מגיע לנקודה כזו, אני מתחיל לפשפש חזרה במעשיי, בודק כיצד התמודדתי עם ביקורת בעבר.

הערה על הסיבות: כשאני יוצא בבקשה כזו, היא כמעט תמיד תבוא אחרי כמה נסיונות הידברות עם המבקר, והבהרה כי משהו בסגנון, בסיטואציה, או בשיטה איננו נוח לי. כשאני נוכח שההערות הללו לא עזרו, והחיצים מכוונים אליי אישית מבלי כוונה (או יכולת) ליצור דיאלוג מפרה, אני משתדל לקטוע את הדיון. ככלות הכל, יש מספר עצום של בלוגים שכותבים דברים שאינם מקובלים עליי. אינני מבקר בהם השכם והערב כדי להפיץ את משנתי. לפעמים, יש מקום לנהל דיון על הבדלי גישות, אך לפעמים צריך גם להכיר בכך שהנחות היסוד הן כה שונות, שאין מקום לדיאלוג. דוגמה נאה נמצאה לאחרונה בדבריו של אריה דרעי בכנס הרצליה לפני כמה חודשים,שם הוא טען שהבסיס לדיאלוג חילוני-דתי הוא בהסכמה שיש בורא-עולם. נו, מי שזה הבסיס המינימלי לדיאלוג בעיניו, מובן שאינני יכול לנהל איתו דיאלוג. כשאני רואה שזכויות-אדם אינן קו מנחה, קוהרנטיות איננה קו מנחה ועוד כמה דברים, אני נמנע מדיאלוג, גם אם זה בלוג שמאוד מעצבן אותי.

בראש ובראשונה, אני מצפה מאנשים לנהוג באותה מידה של הגינות כלפיי. אם מישהו חושב שהנחות היסוד שלי הן שגויות מהיסוד, שעד אני לא אכיר בבורא-עולם אני לא אבין כלום, כנראה שהבלוג שלי הוא לא הפלטפורמה שהוא מחפש לדיון פורה. אחר-כך, אני מצפה מאנשים לנהוג בי מידה של כבוד ולקבל את העובדה שהדברים שנכתבו כאן מבוססים על חשיבה מעמיקה ולימוד רב. כל אחד רשאי לא להסכים איתי, לחשוב שאני טועה, או שהדיעות שלי מרגיזות. אך אם כל הבסיס של מחשבתי רעוע, כנראה שאין מקום לדיאלוג, ואם משהו בבסיס נכון, אך אני טועה בדרך, אפשר להוריד את הטון, ולהתדיין כמו בני-אדם שמכבדים זה את זה אך חולקים על הדרך, או על המסקנות.

באופן אירוני, הביקורות הקשות ביותר לעיכול עבורי הן דווקא אותן ביקורות מכבדות. יש כמה אנשים שהגיבו לי לא-פעם מתוך פולמוס, אך גם מתוך כבוד רב. הן הטיעונים שהם העלו, והן הטון שבו הם בחרו להתווכח איתי, הוכיחו לי באחת שמדובר באנשים חכמים מאוד, ולמדתי לייחס משקל רב למחשבתם. כשהם מבקרים אותי, זה כואב יותר מעובר-אורח או ממישהו שמגיב כדי להטיח בי עלבונות. אינני יכול לבטל את הביקורת במחי-יד, או להתייחס אליהם כאל צועקי סיסמאות נטולי עומק מחשבתי. למדתי מהם המון, אך כל פעם זה היה כרוך בהבנה לא פשוטה שדברים שכתבתי היו פגומים, לא שלמים, לפעמים שגויים, ושהטעויות שלי מתועדות בחלל הרשת. מבין הקבועים, אמנה את תום, יערת הדבש, דודו, יאיר ו' ויאיר ר' (אין קשר משפחתי), נדב ודובי. בנוסף יש עוד שניים-שלושה שרק כתבו לי באי-מייל, ולא פרסמו את הביקורת בפומבי, ולכן גם לא אנקוב בשמותיהם. מהם שכותבים בלוגים בעצמם ומהם שמסתפקים בתגובות לאחרים.

המבוכה הזו שחשתי לעתים מתבטלת נוכח הרווח העצום שזכיתי לו מהדיונים האלה: חידדתי את הטיעונים שלי, תיקנתי את הדרוש תיקון, ולמדתי שיש נימוקים כבדי-משקל שעליי לכבד ולהביא בחשבון כשאני מתבונן על עמדות מנוגדות לשלי. בניגוד למה שהייתי כשהתחלתי לכתוב, אני לא כותב מתוך עמדה כאילו כל הטועים והמטעים תומכים בפתרון חלוקה, ואילו ילדי-הפרחים בעלי הכוונות הטובות חותרים למדינה דו-לאומית. אני שמח שאני לא חושב בדיכוטומיות כאלה, ומברך על ההזדמנות לדיאלוג מרתק שנוצרה כאן ובבלוגים האחרים. היו כמה פעמים שהטונים עלו, יחד עם הדם שעלה לראש. מן הסתם קשה לאדם כשמישהו שהוא מאוד מעריך חולק עליו, במיוחד כשהוא מרגיש שהוא כל-כך צודק. אני מניח שעוד יהיו מקרים כאלה, ומקווה שנעמוד בזה גם בעתיד. מעל לכל, אני מעריך את הזמן וההשקעה של אנשים בקריאת ההרהורים שלי ובדיון עליהם. בזה אני כולל גם את אלו הקוראים בשתיקה.

אני לא נהנה מביקורת. כמו ילד, הייתי רוצה להיות צודק תמיד, ושכולם יראו שאני צודק. אך לאחר שאני מתגבר על הפן הילדי הזה, לאחר שאני משיב את האגו למקומו, אני מכיר בחולשותיי ומגבלותיי האנושיות, ומברך על שזכיתי במבקרים חריפים כל-כך בכל מובני המילה: חריפי-שכל וחריפי-לשון, ושאינם נרתעים מביקורת ישירה וצורבת, כשהם מוצאים לנכון.

ואני מקווה שדיאלוג מעין זה יימשך, כי כל עוד אני כותב, העמדות שלי יהיו זקוקות לשיוף, לתיקון, לביקורת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ארכיונים של תקשורת וידע

בכמה רשימות (ובייחוד ב"מותו של הנמען") הרהרתי אחר היחס בין מהות וסגנון (או: "צורה ותוכן") ובעיקר באופנים בהן צורות תקשורת משתנות במדיה החדשה.

מה שמתחיל להתבהר הוא שישנם כמה מרכיבים שונים הנגררים אחר שינוי דפוסי התקשורת שלנו, ויש לבחון כל אחד מהם בנפרד (מעט מזה עלה גם ברשימה "האומה הדיגיטלית" לאחר שצפיתי בתוכנית בשם זה): תקשורת וידע, למשל, הם שני תחומים שונים (הגם שאינם בלתי-תלויים לחלוטין זה בזה), וכל אחד מהם כולל כמה מרכיבים שהשתנו בעקבות המדיה החדשה. לגבי תקשורת, תהיתי מה נחשב ל"תקשורת" (או ל"הילך", בהשאלה מברן), ובעקבות כך – כיצד שינוי צורת התקשורת בצד הקולט משפיע על הצד המייצר, על הרחבת מעגל ההתייחסות התקשורתי ברמה האישית, ועוד. שינויים אלה, גרסתי, על-כורחם יגררו גם שינוי בתוכן, במובן הדברים שנוצרים, אף כי לאותן יצירות היה תוכן סובטקסטואלי שמתקיים גם בתקשורת הפחות-ורבאלית של המדיה החדשה. דבר שלא נתתי עליו את הדעת בדיון זה, הוא הארכיון. מצד אחד, האינטרנט "זוכר הכל". מצד שני, עד כמה מעניין יכול להיות "לייק" שחבר סימן על קישור שלי מלפני שבועיים? זאת בניגוד, למשל, למכתב שנשלח אליי בתיכון, ועודני חוזר וקורא בו מדי פעם, כיוון שהוא היה מלאכת-מחשבת של רגשות, ומעלה אצלי זכרונות עד היום.

הידע גם הוא משתנה: בראש ובראשונה, תפיסת מושג הידע משתנה. מישהו בעל זכרון אבסולוטי היה נכס עצום בעידן טרום-אינטרנטי. הוא יכול היה לצטט מהזכרון את השורות הראשונות של החוקה האמריקאית, לומר לך את התאריך המדוייק של מבצע ברברוסה, למנות את שמות כל הרמטכ"לים מיעקב דורי ועד דן שומרון. מי צריך אותו היום? אפשר למצוא באינטרט את הטקסט המלא של החוקה, או לגלות שהוא התבלבל בסדר והחליף בין רפול למוטה. פעם, גם כשהוא טעה זה לא היה נורא, כי לא היה מי שיתקן אותו. היום, הידע שלו הוא נחלת הכלל, במרחק הקלדת אותיות ספורות (עד שגוגל מצליח לנחש את היתר). מצד אחד, השינוי הזה מפנה לו מקום בראש לפרטים אחרים; מצד שני, ייתכן שצעירים ממנו אפילו לא ינסו לפתח את היכולת הזו, והכשרון המופלא הזה ייחלש.

שאלות הטריוויה מפנות את מקומן לתחרות על ארגון הידע: היכן ישכנו מיליוני המאמרים שפורסמו בכתבי-עת שונים, וכיצד יהיה ניתן להגיע למידע הרב שנצבר בהם בקלות, יעילות ומהירות, המתאימות מאמר לפי הרלוונטיות שלו לחוקר מסויים? האם ויקיפדיה מארגנת ידע באופן שמצדיק התייחסות אקדמית אליה, או שהידע הוא עודנו תחום מוגדר ומגודר ששומרי הסף יקבעו את הספריות הראויות לשמור אותו? אילו חלוקות קטגוריאליות התיישנו עם שינוי תפיסת הידע, והרחבת השיטות הבינתחומיות, ואילו חיתוכים בארגון הידע נדרשים כדי להנגיש את הידע לאנשים הרבים ביותר בדיסציפלינות שונות ביותר?

ארגון הידע גורר עמו גם הוא שאלות ארכיבאיות: מאמרים שהתפרסמו באינטרנט נעלמו כהרף-עין לאחר שאתר נסגר או הפסיק לשלם את מסיו לספק האינטרנט שלו; גרסאות שונות של אותו מאמר נמצאו באתרים שונים והקשו על ציטוטו, כאשר מחבר ערך תיקונים בקובץ מקוון, מבלי להבהיר שמדובר בקובץ שעבר שינויים (כפי שודאי היה עושה במהדורה מודפסת). חשוב מכך: שיטות מחקר רבות התבססו על איסוף ידע מארכיונים, מספריות פרטיות, מחפצים ממשיים שנגעו למושא המחקר. המציאות הוירטואלית תקשה על אלו שהוכשרו במחקר של הדור הקודם להתאימו למדיה החדשה.

מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת "הספרייה", סקר את הספרים הנפוצים ביותר שהוחזקו בספריות פרטיות באנגליה במאה ה-17. המאמר, והגראף שמלווה אותו, מתחקה אחר מגמות אינטלקטואליות של אותה תקופה, ומשרטט מפה תרבותית על-פי הספרים הנפוצים ביותר בספריות אלה (בין היתר, קלאסיקות יווניות, ותיאולוגיה אנגליקנית). תמונת-מצב זו איננה רק משקפת את הרגלי הקריאה, אלא גם מבססת את המצע הרעיוני עליו צמחו מושגי התקופה וחידושיה. או בניסוחו של המחבר בחתימת המאמר:

We should think of these libraries not so much as mirrors of the particular interests of their owners, but more as platforms or springboards from which their own ideas and perceptions of the world developed.

ספרים לא נעלמו מהעולם, ומוקדם לומר אם תקופה כזו תגיע אי-פעם (מצד שני, נראה לי שמאוחר מדי להכחיש היתכנותה של אפשרות כזו). האינטרנט, לכאורה, יכול להצביע על מגמות אפילו טוב יותר משסקירת ספריות יכולה להציע: כל כניסה לאתר נרשמת, וניתן אפילו לעקוב אחרי הזמן שכל משתמש ייחודי שהה בו (בניגוד לספריות, שאינן יכולות לספר לנו אילו מן הספרים קישטו את המדף בלבד, ולאיזה ספר הייתה השפעה מכרעת על מחבר זה או אחר). אך העובדה שהטכנולוגיה קיימת, עדיין איננה אומרת שהמחקר יסכין להשתמש בה מיד. אנחנו נמצאים בתקופת ביניים, שבה עדיין מתפרסמים מחקרים המבוססים על עיון בחלופת-מכתבים, פשפוש בארכיון של הוגה זה או אחר, או סקירת ספרייתו, אך החוקרים העורכים מחקרים כאלה, כבר מקיימים בעצמם את עיקר ההתכתבות שלהם באמצעים שאינם עורמים ארכיון בחדרם, ושיקשו בעתיד על מעקב אחר שורשי המחקר שלהם עצמם. זהו אתגר מהותי שיעמוד בפני היסטוריונים, אנתרופולוגים וחוקרי תרבות של ההווה והעבר (בעתיד), אך כידוע, כבני-אדם איננו חיים עבור ההיסטוריונים, אלא עבור עצמנו – עובדה שקל לשכוח, ושאני רושם לפניי כאזהרה עבור הצדדים ההיסטוריים של המחקר שלי.

David Pearson, “Patterns of Book Ownership in Late Seventeenth-Century England,” The Library 2.2 (2010): 139-67.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

האומה הדיגיטלית

צפיתי בסרט תעודה טלוויזיוני שהוכן עבור סידרת "Frontline", ושודר בפברואר של שנה זו (אם אני מבין נכון כיצד עובדת הטלוויזיה האמריקנית, ואין זה בהכרח המצב).

מחקר באוניברסיטת MIT בחן סטודנטים שנוטים לריבוי-משימות (Multitasking), וגילה שזמן המעבר שלהם ממשימה למשימה, בניגוד לתחושתם האישית, הוא איטי באופן משמעותי מהזמן שנדרש לאותה משימה עבור אנשים שאינם נוטים לעסוק בפעילות מרובת-משימות (המשימה עצמה אותה הם נדרשו לבצע הייתה פשוטה במכוון – מיון מספרים לזוגיים ואי-זוגיים, ואותיות לתנועות ועיצורים). שני מרצים מ-MIT (שאינם קשורים לניסוי), העידו מחוויה אישית שתוצאות המבחנים יורדות באופן משמעותי. התלמידים חושבים שהם מסוגלים להיות מרוכזים בשיעור, לסכם ולהפנים תוך כדי שהם בודקים אי-מייל, מדברים עם חברים בפייסבוק, אך ההערכה הסובייקטיבית שלהם שגויה, לפי מדדים אובייקטיביים. מחקר אחד יכול להיות מוטה, שגוי, להגדיר לא נכון כישורים וכו' וכו', אבל זו נקודה חשובה, כי החוויה האישית שלי היא שבדיקת האי-מייל תוך כדי העבודה איננה מפריעה משמעותית.

מחקר אחר שהוצג בתוכנית, שנערך באוניברסיטת סטנפורד, בדק את פעילות המוח של אנשים בזמן פעילות מרובת משימות, וגם במהלך פעילות אחת באינטרנט. המוח היה הרבה יותר פעיל במהלך חיפוש בגוגל מאשר פעילות המוח הממוצעת בזמן קריאת ספר. לכאורה, המוח פועל יותר, אנחנו חושבים, נדרשים לקבל החלטות, אקטיביים וכולי. אך המדען שערך את המחקר המשיל זאת לפעילות ספורטיבית שבה האדם עם הכושר הטוב יותר יידרש לפחות מאמץ מחברו שאיננו בכושר. במילים אחרות, המוח עובד קשה יותר בעת חיפוש בגוגל מאשר בקריאה. הסוגייה המרתקת הזו לא נדונה לעומק בתוכנית. סיבה אחת היא אולי עומס המידע שהמוח נחשף אליו בכל עמוד אינטרנט, לעומת ההתקדמות ההדרגתית והחד-סוגתית שהמוח חווה בזמן קריאה. כך או כך, זו הייתה המחשה גראפית מאוד של החלוקה שמרשל מקלוהן עורך בין מדיה חמה לקרה. האינטרנט, למרות שלכאורה הוא נותן יותר אוטונומיה למשתמש בו מאשר הספר (או אפילו הטלוויזיה), למעשה תובע ממנו הרבה יותר.

כמה מנהלי בתי-ספר דיברו על הכנסת מחשבים לכיתות. הדבר המטריד ביותר בדבריהם היה היחס התכליתי מדי לתהליך החינוך. שוב ושוב חזרו אנשי בתי-הספר על-כך שהכנסת מחשבים לבית-הספר מכינה את התלמידים טוב יותר לשוק העבודה. לא לחיים בוגרים, לאזרחות, למשפחה או לקיחת אחריות. שוק העבודה הוא תכלית מערכת החינוך האמריקאית, בעיניהם של אנשים שהם בעלי הכוונות הכי טובות, עם חזון חינוכי ואכפתיות. בחברה הוורקוהולית של יבשת זו, זה אולי איננו מפתיע, ובכל-זאת מצער.

אחד הנושאים האחרונים שנדונו בתוכנית הוא ניהול המלחמה באפגניסטן ועיראק על-ידי מזל"טים, כאשר המפעילים שלהם יושבים בבסיס בארצות-הברית, ומפעילים את המזל"ט כאילו היה זה משחק מחשב. אחד המפעילים נשאל אם הוא תוהה לפעמים על חפים מפשע שאולי נפגעו כתוצאה מן הפעילות. כמובן, שכשהטייס כלל לא יושב בתא הטייס, אפילו מכה קלה בכנף כבר לא מרגישים. הצבא האמריקאי, לפי הנאמר בתוכנית, פתח לראשונה השנה תוכנית למפעילי מפציצים שכאלה, שלא יצטרכו לעבור שום הכשרה בהטסת מטוס ממשי. כל זה מטריד, ומזכיר את הדברים החכמים שאורוול כתב על האופן שבו המטוס שינה את פני המלחמה. ההרחקה שהמטוס היה בעצמו הכלי שלה, הוכפלה בחזקה מופשטת עוד יותר.

מה שהיה מטריד ביותר בחלק הזה של הסרט, הוא שהצבא האמריקאי קיצץ בתקציב הגיוס שלו, ופתח מרכז למשחקי מלחמה ממוחשבים, שדרכו מאתרים נערים לגיוס. לפני גיל 17 אסור להציע להם להתגייס, אבל אפשר לעודד אותם להשתתף בטורניר. כשהם יגיעו לגיל 17, מן הסתם יציעו להם לקבל כסף על אותו משחק שהם שיחקו כבר כמה שנים, והכל למען הגנת המולדת. אלה יהיו טייסי הקרב המאומנים ביותר שהיו אי-פעם בארה"ב, שכן מבלי לדעת הם עברו אימונים מילדות. מערך זה יאפשר לארצות הברית להמשיך מערכות דוגמת עיראק ואפגניסטן בקלות רבה יותר, במחיר נמוך הרבה יותר.

כפי שאפשר לראות, סרט התעודה הזה, Digital Nation, התפרס על נושאים רבים, שכמעט כל אחד מהם יכול היה להספיק לסרט שלם בפני עצמו. אולי הבמאים ידעו שלקהל שלהם לא יהיה הקשב הדרוש לסידרה שלמה כזו.

חוקר מאוניברסיטת מדינת אריזונה (Arizona State, אני מתנצל ששכחתי את שמו), דיבר בטוב-טעם, ברוח הדברים של ינון ויאיר בפוסט קודם על הנושא. הוא דיבר על האופן שבו מהפיכת הדפוס שינתה לחלוטין הרגלים אנושיים ואף מחקה כישורים מסויימים. בתור דוגמה הוא ציין יכולות של אנשים לשנן את כל האיליאדה או האודיסיאה של הומרוס. בתרבותנו אפשר להזכיר את התורה שבעל פה (וכן את שינונה של התורה שבכתב, כמובן). מהפיכת הדפוס ביטלה את הצורך הזה, ובעצם דרדרה את יכולת הזכרון האנושית, אבל העניקה משהו אחר כל-כך משמעותי במקומה, משהו שכעת מתחילים לקונן על היעלמו. כפי שהספרים הפכו לדבר יקר, בעל ערך רגשי וסמלי, ויכולות השינון, הגם שהן מעוררות-קינאה, עדיין זניחות בעינינו, אנשי הספר, ייתכן שכך צריך להסתכל על השינויים העתידיים. אינני אומר זאת כדי לעצור את הקינה או לבטל אותה. אני בין המקוננים. בהיותנו דור מעבר, היינו חוטאים לתפקידינו ההיסטורי לולא היינו מקוננים. אך בנטילת האחריות לתפקיד הזה, אני גם מכיר בזה שכבר הפכתי לחלק מההיסטוריה (וזה עוד לפני שהתחלתי ללמד).

[נ.ב. – כמעט שכחתי: במסגרת התוכנית גם ראיינו סבתא יהודייה שהנכד שלה הקים לה אתר, עם מתכונים ותוכנית בישול: Feed me Bubbe. ויש מקום כמובן לדיון שלם על האינטרנט שאיננו תקשורת וירטואלית אלא משמש השלמה לתקשורת קיימת בין אנשים, ומאפשר לגשר על דורות, על מרחק ועל זמן].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על החלונות של הופר

קרו המון דברים בתקופת ההיעדרות לסירוגין שלי, גם דברים שעליהם אינני כותב בבלוג ממילא, גם דברים בחדשות שרציתי להגיב עליהם, ומצד שני בירכתי על הזמן שניתן לי, שבזכותו כתבתי התחלה של דוקטורט. עד שהוא יגיע לידי גמר, החלק שכתבתי לא יהיה בהתחלה, אני מעריך, אבל זה הדבר הראשון שכתבתי מתוך ידיעה שהוא הולך להיכנס לדוקטורט.

בתוך כל זה, הדבר החשוב ביותר, שקרה ממש ימים ספורים אחרי שהודעתי על ההפסקה, ועדיין מעסיק מאוד את מחשבתי, הוא שביום ביקור בניו יורק קניתי ספר ציורים של אדואר הופר. אני אספר על אירוניה קטנה שהייתה מעורבת בקנייה: הביקור עמד בסימן אירופאי – הוא נפתח בנסיעה למכון גיתה, נמשך בארוחת צהריים בביסטרו צרפתי בשדירת מאדיסון, והסתיים בקפה אוסטרי בשדירה החמישית. ממול לביסטרו, נתקלנו בחנות הזו, ובה קנינו את הספר "אדוארד הופר: דיוקנאות של אמריקה". ללמדנו שגם כשמבקשים לברוח ממנה, אמריקה נאחזת בך. ולא כל שכן אם נסיון הבריחה מתבצע בניו-יורק. הלקח הזה אולי נכון אפילו יותר לגבי ירושלים מאשר אמריקה, אבל נניח לזה.

כמו רבים, אני מכיר את הופר עוד לפני שידעתי את שמו אפילו. דרך "ניצי הלילה" (Nighthawks), כמובן, ואחר-כך קניתי בגוגנהיים גלויה של ציור שמצאה חן בעיניי, ואחר-כך עוד גלויה, ופתאום הבנתי שאני אוהב אותו.

מה שהתחוור מהספר הוא המשמעות של החלון אצלו (אגב, אם מישהו מהקוראים מבין באמנות, אז אני מתנצל אם הדברים האלה בנאליים. לא קראתי שום דבר עליו, ואני מתעד עבור עצמי את המחשבות שלי בעקבות קניית הספר. הבלוג הזה, בניגוד לשמועות, איננו בלוג אקדמי. הוא בלוג הנכתב על-ידי אקדמאי).

החלון הוא בראש ובראשונה מקור אור, וככזה מסמל גם חירות ושפע, כאשר אפשר לראות באופן מובהק איך האור הטבעי נשפך על דמויות וחפצים כדבר חיובי, המביא עימו גם כמיהה.

אך חשוב מכך, החלון הוא חרך הצצה, אמצעי ראייה. או שהדמויות מביטות מתוך החלון החוצה, או שאנו מציצים עליהן, או שאנו רואים מי עשוי להציץ עליהן (וגם וגם וגם). בכך, כל ציור שהדמויות מתוארות בו דרך חלון, או ליד חלון, מקבל גם נופך ארס-פואטי, המפנה מבט אל תהליך היצירה של האמן, וגם אל התהליך שלנו כצופים במוצר המוגמר. ודאי שאפשר היה לצייר את האנשים כפי שהם נראים דרך החלון ללא החלון, אך הנוכחות החוזרת ונשנית שלו מזכירה לנו מה בעצם אנחנו עושים בתערוכה: אנחנו מסתובבים ומציצים אל בתים של אחרים, אל סיטואציות פרטיות, וגם אל נבכי נפשו של האמן.

הדברים האלה רלוונטיים לכל תיאוריה של תרבות חזותית, ולכל מוצר שלה, בין אם זהו מוצר המציג את החלון, ובין אם זהו מוצר המדלג מעליו, משכיח מאיתנו שזוהי המהות של הצפייה (או לפחות פן אחד של המהות הזו).

הופר מתעד גם את הסקרנות להתבונן פנימה אל חלון, וגם את העניין להציץ החוצה ממנו, ותוך כדי התיעוד של ההנאה שלו עצמו מן העניין, מציב גם מראה ליצר הזה שלנו, של כל מי שיש לו עניין בציוריו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות

פוסט אחרון, בינתיים, על החלק של אריאלי בספר "חומה ומחדל". להעיר הערה מתודולוגית לגבי יחסי בלוגר וקוראיו? נו, שיהיה.

אני אומר לעצמי שיכול להיות שאין אף-אחד שמתעניין בסדרת פוסטים שנכתבת תוך כדי שאני קורא ספר. אני משתתף בצער מנויי הרסס ורשימת התפוצה שמופצצים בפוסטים על אותו נושא. אולי הם מרגישים שאני מאריך, שהנקודה הובנה, שהם יעדיפו לקרוא את הספר ולא את האופן בו אני מעכל אותו. אבל לי חשוב לכתוב את הדברים, עבור עצמי (אגב, באופן אירוני, ההבנה שאני צריך לכתוב את הבלוג בראש ובראשונה עבור עצמי הגיעה מקורא). הכתיבה של הדיעות שלי עוזרת לי להבין דברים, וגם עוזרת לי לזכור. התחושה שלי שאני מבין משהו בפוליטיקה הגיעה לשיא מסויים ב-2000, כי המהלכים של ברק היו כל-כך תמוהים עד כדי שקיפות. אבל מכיוון שלא כתבתי זאת בשום מקום, ולא המשכתי לנסות לפרום את החוט משם, בשבע השנים מאז ועד שהתחלתי לכתוב בלוג, חוויתי השתאות לא-מובנת מול הפוליטיקה הישראלית. לא הייתי רוצה שזה יקרה שוב, ולכן חשוב לי לכתוב את מה שאני חושב, וממילא שספר שעוסק בדיוק בתקופה הזו חשוב לי במיוחד.

נניח לרגע שאני מקבל את הסכימה של "חוג אורנים" (שייתכן ויהיה מדוייק יותר לכנות אותו "האסכולה החיפאית" בשל תרומתם של עודד בלבן, מיכאל שטראוס ולתקופה מסויימת גם יובל שטייניץ לדיון). למי שלא מכיר את הסכימה, אגיד בקצרה שהיא משרטטת קו מחלוקת חוצה מפלגות, בין בדלנים למשתלבים. הסכימה היא תוצאה של ניתוח מרקסיסטי, עד כמה שאני מבין, ולכן שני המחנות גם מסתדרים לפי מאבקי מעמדות ו(אולי יותר רלוונטי בישראל של היום) מאבק על דמותה הכלכלית ותשתיתה הכלכלית של ישראל. באופן גס, הבדלנים תומכים בכלכלה קפיטליסטית, במאזן אימה גרעיני במזרח התיכון, בקיר ברזל בין ישראל לפלסטינים. המשתלבים, בניגוד אליהם, תומכים בכלכלה יצרנית המבוססת על חקלאות ותעשייה, פירוז גרעיני, ובשיתוף פעולה עם הפלסטינים. עיקר הניתוח של "חוג אורנים" התמקד במאבקים בתוך מפלגת העבודה, על-פי המחנות החוצים אותה: מאבקי בן-גוריון-שרת, דיין-אלון, פרס-רבין. כאמור, יש המון ביקורת וסייגים שאפשר להעלות לשיטה עצמה, אבל היא כן מצליחה לזהות בריתות, שעשויות להיראות תמוהות. כך, למשל, "חוג אורנים" דיבר על השותפות בין אולמרט לברק הרבה לפני שאולמרט היה ראש ממשלה, והרבה לפני שזה היה עניין שנדון בתקשורת הפופולארית.

אז נניח לרגע את הסכימה הזו. בפרק הראשון בספר, שאול אריאלי סוקר בקצרה את תולדות הדיון הפוליטי באשר לשאלת ההיפרדות כפתרון. הוא מתאר את ההתנגדות של בן-גוריון לכיבוש הגדה המערבית, ומנגד את הרצון של אלון לכבוש אותה. הזכרתי את המאבק הזה בפוסט שנכתב בעקבות מאמר של שלמה אהרונסון, בו אהרונסון מתאר את הויכוח הזה כויכוח שהיה קשור קשר הדוק לויכוח על פיתוח יכולת גרעינית. אלון, שהתנגד לפיתוח נשק גרעיני, גרס שכיבוש הגדה ייתן עומק אסטרטגי שיפצה על הויתור על נשק גרעיני.

נקודת המפנה היא אחרי כיבוש הגדה במלחמת ששת הימים. דווקא אז, מחנה אלון (שאריאלי מכנה אותם "המפאיניקים", כיוון שפרס ודיין – וגם בן-גוריון, מרחוק – היו אז ברפ"י) תומך בהפרדה:

"המפא"יניקים, לעומת זאת, ביקשו להיפרד מן השטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים לטובת ירדן. הם ראו במרבית שטחה של הגדה פיקדון מדיני שיישמר בידי ישראל לקראת הסדר שלום עם ירדן, הסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל משטחים המאוכלסים בצפיפות על-ידי פלסטינים אך תשמור על מרחבי ביטחון בשליטתה. אלון סבר ש'אין לסגת לגבולות 1967 כי חזרה אל גבולות בלתי בטוחים היא מלחמה בטוחה בעתיד הלא רחוק'.

מדיניות הסיפוח של דיין וחבריו היתה שונה בתכלית ממדיניות השילוב האזרחי המלא שהנחתה את התנועה הציונית בראשית דרכה, אך גם שונה ממדיניות ההתיישבות שהנהיגו מאוחר יותר ראשי הממשלות מנחם בגין ואריאל שרון – מדיניות שהוקצנה עד כדי נישול הפלסטינים מאדמתם.

מדיניות השילוב של משה דיין הצליחה בתחומי המסחר, התיירות, התעסוקה, התשתית והבריאות, על חשבון התפתחותה הכלכלית האוטונומית של הגדה המערבית, אך היא נבלמה בכל הקשור להתיישבות. באוגוסט 1968 הגיש דיין לממשלה תוכנית לביסוסה ופיתוחה של האחיזה הישראלית בגדה המערבית, שבמסגרתה ביקש להקים על גב ההר ארבעה מרכזים עירוניים שיהיו סמוכים לערים הפלסטיניות הראשיות, כדי לשנות את המאזן הדמוגרפי הקיים שם. ממשלת אשכול דחתה את התוכנית.

דווקא תוכניתו של יגאל אלון נחלה הצלחה. התוכנית הוצגה לממשלה כבר ביולי 1967, ומטרתה היתה להבטיח את האופי היהודי של ישראל ואת ביטחונה, תוך התחשבות בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית. אלון ביקש להשיג זאת על-ידי השארת עזה וירושלים בידי ישראל ובאמצעות פריסת התיישבות יהודית בבקעת הירדן ועל המורדות המזרחיים של מדבר יהודה והשומרון…

ממשלת ישראל, אף כי לא אישרה את תוכנית אלון, החלה להפוך את בקעת הירדן לחבל התיישבות…" (שאול אריאלי, "חומה ומחדל", עמ' 28 – 29).

מדוע מי שהתנגד לכיבוש הגדה, יעדיף "לפתוח את הגשרים" ולעודד שילוב, ערבוב ואף תלות של שתי האוכלוסיות זו בזו, במקום להשאיר את הגדה סגורה כשטח צבאי, לא להרגיל את הציבור הישראלי למציאות הזו, ובכך לנסות לזרז פתרון של החזרת שטחים (אפילו ללא שלום, כמו הנסיגה מסיני לאחר 1956)? אגב, כפי שספרד מראה בפרק הראשון פרי-עטו בספר, ע"פ המשפט הבינלאומי, זו הדרך הנכונה היחידה להתייחס אל שטח כבוש.

את מהלכיו של דיין יש להבין על רקע המתח הקיים תמיד בין צורה ותוכן. ההתנגדות לכיבוש הגדה לא הייתה הרי התנגדות מהותית לכשעצמה, אלא במסגרת מאבק על האסטרטגיה המדינית ובטחונית של ישראל. כל עוד "המותניים הצרות" היו העילה לפיתוח נשק גרעיני (ולכן כיבוש הגדה היה תשובה של מתנגדי הנשק הגרעיני), הרי שהתנגדות לכיבוש משמעה היה תמיכה בפיתוח הגרעין. אך כאשר הפרוייקט כבר יצא לדרך, והוא ימשיך עם הגדה או בלעדיה, הרי שאין סיבה עקרונית להתנגד לכיבוש הגדה. יתר על כן, הדיון על כיבוש הגדה או אי-כיבושה יכול להתקיים, כמובן, רק לפני המעשה. מרגע שהיא נכבשה, אין עוד טעם להחזיק בדיעה הקודמת, אלא יש לשנות את הצורה כדי לשמר את התוכן. במילים אחרות, מלחמת ששת הימים יצרה מצב שבו דיין אולץ לקדם את אותה אסטרטגיה שלו עם נתונים חדשים. לכן, גם הוא שינה את העמדה שלו ביחס לגדה, וגם אלון, בהתאמה, שינה את היחס שלו. למרות שלא תמך בנסיגה מלאה ממנה, הוא גם לא תמך באופציית השילוב של דיין.

בגלגול הבא של המאבק הזה, "הבדלנים" שתמכו בשילוב, תומכים דווקא בהפרדה. העקביות של המאבק ההיסטורי ניכרת, למשל, בהבדל בין מפות קמפ דייויד וז'נווה עליהן דיברתי בפוסט הראשון על הספר. ברק הציע מפה ששימרה את הבקעה (ברוח יגאל אלון), ואילו בז'נווה הבקעה נמסרת כולה (על הבעייתיות של הצגת הדברים כך הערתי בפוסט ההוא, כדי להדגיש את הדמיון בין הצדדים, מקור לאחד הסייגים שלי מן הסכימה של "חוג אורנים", ואילו כאן אני במודע מדגיש דווקא את ההבדלים). אריאלי מציין שרבין עבר לתפיסה של הפרדות בין ישראל לפלסטינים ושזו הייתה המטרה של אוסלו. "חוג אורנים" תופס – בצדק, לדעתי – את אוסלו כמהלך של פרס, שנכפה על רבין, שניסה להוביל בוושינגטון מהלך מדיני מסוג שונה. עם זאת, הסגר המתמשך על עזה לאורך כל שנות אוסלו (ואם זכרוני אינו מטעני, עוד קודם, ממלחמת המפרץ), בהחלט תואם רוח בדלנית.

על פניו, החלוקה של אריאלי היא חלוקה קלאסית של ימין ושמאל, על-פי המפלגות (כלומר, התיזה המקובלת המנוגדת לניתוח של "חוג אורנים"): אנשי "העבודה" תומכים בהפרדה, ואנשי "הליכוד" מתנגדים לה. מצד שני, בציטוט לעיל, הוא אכן מודע לויכוח הפנימי בתוך מפלגת העבודה, ולמרות שכיום הוא תומך בהפרדות מלאה, משתמעת מדבריו אהדה לגישה של דיין על-פני הגישה של אלון – בזמנה. על הרקע הזה מעניין גם לשקול את דברי שרון, האומר במפורש שהוא מתנגד לפתרון של הפרדות, ציטוט שאריאלי חוזר עליו יותר מפעם אחת, בעיקר כאנטי-תיזה לסיסמה של ברק: "אנחנו כאן – והם שם".

השאלה, אם כן, היא בהינתן המצב הקיים, אילו תנאים יכולה ליצור או לקדם היפרדות, ואיזו מציאות אלטרנטיבית מדמים אלו המתנגדים לה? לעת עתה, אני מסתפק בהצבעה על גלגולי היחס לגדה ולאוכלוסייה הכבושה בה. ההכרה שאנשים שונים שינו את יחסם (אך, יש להניח, לא את עמדתם האידיאולוגית) בשאלה זו, עשויה להאיר את המורכבות של הסוגייה לא רק היסטורית, אלא גם לעתיד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

ציטוטים שונים

לשם שינוי, אני מביא ציטוטים (ותרגומים) מתוך מבחר דברים מעניינים שקראתי השבוע, מבלי לנסות לקשור ביניהם, ומבלי להציע ביקורת שלי עליהם. שבת שלום [עדכון: זה היה נסיון ראשון, והפך למנהג לא מחייב. פוסטים אחרים בסגונן ניתן למצוא דרך הקטגוריה "מבחר ציטוטים"].

1. מוזיאון השואה בברלין

זהו רעיון שערורייתי לפיו ניתן להגן באופן מלא על המוזיאון היהודי בברלין שמגיש בידור ושואה באותו חלל. המושג של בידור (amusement), כמובן, טעון מאוד. אנו נכונים לבטל מיד בידור כאנטי-אינטלקטואלי, כמעביר-זמן המסיח את הדעת, אך המונח איננו בהכרח כבול למשמעות המוגבלת הזו. אם להשתמש בפארק השעשועים (amusement) כמקרה מבחן, אמנם נכון הוא שרוב האנשים הולכים לשם על-מנת ליטול חלק בחוויה מהפכת-הקרביים של נסיעה ברכבת הרים. אך למרות שהריגוש המרטיט של הקיבה בזמן הנסיעה במתקן הוא האפקט הדומיננטי, אין זה נכון שאין שום אפשרות לריגוש אינטלקטואלי גם-כן (עמ' 31 – 32).

[המאמר כולו דן בחוויות הצפייה וההשתתפות בשלושה תחומי תרבות שונים הקשורים לשואה: הסרט "החיים יפים" של בניני, ספר של ד"ר סוס (The Sneetches) והמוזיאון היהודי בברלין.]

Metz, Walter C. "'Show Me the Shoah!': Generic Experience and Spectatorship in Popular Representations of the Holocaust." Shofar 27,1 (2008): 16-35.

2. בין ארכיטקטורה לפוליטיקה

לעומתם, הסגנון הנאו-ורנקולרי שמנסה לחקות או ללמוד מן הבנייה ערבית, בעיקר זו הכפרית המסורתית, 'נוסח יהודה' כפי שמכנה אותו רוטברד, הוא סגנון ששימש למפעלים התנחלותיים מובהקים כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה או שכונת גילה. משום כך, יש כאלה הרואים בו, במידה מסוימת של צדק, סגנון שמבטא ניסיון לרשת את הערבים ו'להחליף' אותם. אבל באותה עת זהו סגנון שמאלץ את המתכנן להביט וללמוד מהאדריכלות הערבית מתוך הודאה שיש לה ערך, שיש בה איכויות חשובות בעבורו – היא איננה שקופה ולא נחותה.
באדריכלות, כבאמנות, תמיד יהיה משהו חמקמק, משהו שמבטא יחסים אמביוולנטיים ודו-ערכיים, משהו שמתפרש אחרת לעיני כל אחד שמתבונן בו.

– ערן טמיר-טאוויל, "ערסיטקטורה"

3. על יחסי ישראל-ארצות הברית

מאמר זה הדגים מדוע המימד התרבותי הוא קריטי להבנה מדוע נוצרו היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל, ומדוע הם מחזיקים מעמד עד היום, ללא קשר למי נמצא בבית הלבן. תרבות פוליטית יוצרת קביעות ביחסי ארצות הברית-ישראל בקשר מחוזק, על אף שינויים בזירה הבינלאומית הנובעים מסיום המלחמה הקרה, הסדר העולמי החדש שלא האריך ימים וה"מלחמה נגד הטרור" הנמשכת. מאז 1967 ארצות הברית הזרה את רוב העולם המוסלמי, ובעיקר במזרח התיכון, על-ידי התמיכה הלא-ביקורתית שלה בישראל, אך היא נותרת איתנה בנכונותה להמשיך ולשלם את המחיר. מה שברור הוא, שהרקע התרבותי שהוזנח [=במחקר, א.ע.], המבטיח שקשייהם של מנהיגים ישראלים מושווים לאלו של משה ודמויות אחרות מן התנ"ך בכנסיות אמריקאיות אוונגליסטיות, בייחוד במדינות הדרום של רצועת התנ"ך, משמעותו שממשלות ארה"ב ימשיכו להתמודד עם התוצאות הדיפלומטיות, האסטרטגיות והכלכליות של נאמנותן לישראל מפני שהן, פשוט ביותר, רואות בה דבר יותר מתקבל על הדעת מאפשרויות חלופיות (עמ' 30).

Stephens, Elizabeth and Steve Morewood. "The Cultural Turn in the US-Israeli Relationship." Middle East Journal of Culture and Communication 2,1 (2009): 13-32.

4. על עברית וערבית באותיות לטיניות

מכיוון שערבים נאלצים לפעמים לכתוב במחשבים באלפבית הלטיני שחסרות בו אותיות שנחוצות לערבית, הם משתמשים במספרים, למשל 7 זה ח’ (ح), 9 זה צ’ (ص) וכולי (יש על כך ערך מפורט מאוד בוויקיפדיה העברית: כתיבת ערבית בצ’אט). אבל רגע, גם זה עוד לא הכול.

את השיא ראיתי בתגובה לתמונה שבה הצטלמו בחור ובחורה. התגובה אמרה כך: 7ati7im!!!!. כלומר, זו המילה “חתיכים” בעברית באותיות לטיניות בשיטת המספרים של ערבית. זה הפיל אותי סופית.

אתם קולטים את זה? הם משתמשים בשש שפות כשהם מתכתבים בשיחות ספונטניות בפייסבוק. אם עוד לא נכתבה על זה עבודה אקדמית, מישהו צריך לעשות את זה בדחיפות.

– אמיר אהרוני, "חיפושים כמשל"


5. משבר האשראי הפרטי של הכתב הכלכלי

אם יש מישהו שהיה אמור להימנע מאסון המשכנתאות, זה היה אני. בתור כתב כלכלי של הניו יורק טיימס, אני הייתי העיניים והאוזניים הראשיות של העיתון אצל הפדרל ריזרב בשש השנים האחרונות…

אך ב-2004, הצטרפתי למיליוני אמריקאים שפויים בכל מובן אחר במה שכעת אנו יודעים שהיה הילולה קטסטרופאלית של נדל"ן במחירים מופקעים ומשכנתאות חסרות-אחריות. איש לא רימה או היפנט אותי. כמו רבים אחרים – לווים, מלווים וסוחרי וול סטריט שמאחוריהם – פשוט חשבתי שאוכל להצליח כנגד כל הסיכויים…

מדוע ניסיתי לחיות ברמת-חיים שלא יכולתי להרשות לעצמי? מדוע ניסיתי לתחזק את התדמית של איש משפחה רגיל מהפרברים, כאשר שום-דבר במצב שלי לא היה רגיל? איך יכולתי להעלים עין מהעובדה שנהגנו להוציא כ-3,000 דולר יותר ממה שהרווחנו, חודש אחר חודש אחר חודש? כיצד יכול היה אדם שכתב על כלכלה לפרנסתו ליפול לסוג מלכודת כרטיסי האשראי שקבוצות צרכנות הזהירו מפניהן במשך שנים?

Edmund L. Andews. "My Personal Credit Crisis." New York Times, May 17, 2009

[אני יודע שאמרתי שהפעם אני מביא ציטוטים מבלי להעיר, אך במקרה הזה קשה לי להתאפק. השאלה האחרונה, שאנדרוז אינו משיב עליה במאמר, מזכה אותו בפרס מרקוס לעיתונאי שראוי שיתפטר מתפקידו על-סמך הודאתו שלו]

6. על כתיבת בלוג

אף פעם לא האמנתי שאכתוב בלוג. את הדברים האישיים שלי אני מסתירה אפילו מעצמי. והנה -אני כותבת. בידיעה שהפוסטים שלי לא אישיים. כלומר הם דווקא כן אישיים. בעצם בחירת הנושא, בעצם האהבות והשנאות והביקורות שלי. זה משהו מאוד אישי. משהו שמעיד אולי יותר מכל חשיפה על מי אני באמת. החלטתי לשלם את מחיר החשיפה (הגבוה), תמורת אפשרות לכתוב מהזוית שלי על נושאים שמעניינים אותי באיזו פינה קטנה בתוך נהר האינטרנט הגועש.

ברור לי שיש לזה עוד מחיר, ולא קל (בכל זאת יש לי נסיון קטן של חיים מחוץ לקונצנזוס, ושל כתיבה מושכת אש בפורומים שונים ברשת), אבל החלטתי ללכת על זה. הצורך העמוק לדבר על תרבות ועל אמנות ועל ספרות. (בעיקר על ספרות) נראה לי שווה את המחיר. (הגבוה – כבר אמרתי?)

מה שכן, אין מצב שאכתוב על עצמי, על אישיותי המרתקת, על זיונים, על גברים, על משפחה, על יחסים בעבודה ועל יחסים בכלל. מסתבר שיש מצב. הנה, ברגע זה אני הולכת לחשוף את הבטן הרכה, את הכאבים ואת העלבונות ובעיקר את ההרהורים והלבטים.

ואני שואלת את עצמי, מה הדרייב שלי לכתיבה? פה בבלוג וגם בעיתון. השכר הרי נמוך עד עלבון (בעיתון) והעלבון מכל מה שמוטח בי כאן, לא רק שהוא מחיר גבוה אלא שהוא גם לא ממש מעודד להמשיך. ובכל זאת נוע תנוע…

ועל זה יש לי תשובה אחת: זה החיים שלי.

– אסתי סגל, "מילים מילים"

7. ואם כבר בלוגים

למי שלא ראה, אורי קציר פרסם את רשימת 25 הבלוגים המומלצים לשנת 2009. הנה הדברים שכתבתי כשהוא כלל אותי ברשימה, בשנה שעברה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

 

גנאולוגיה

                     

הפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם היה ביום השואה, 2007. זו הייתה בחירה מודעת להתחיל לפרסם בלוג ביום השואה, ולהציע פוסט שיכלול אמירה קיומית, לצד חוויה אישית משבתי בגלות. פוליטיקה עוד לא הוזכרה, וגם בכך היה טעם: ללמדך שהפוליטיקה היא לא חיבה, אלא עיסוק הכרחי, הנובע ישירות מתפיסת העולם, אותה ניתן לגבש ולהביע גם ללא הפוליטיקה.

 

הבלוג נקרא בתחילתו "רסיסים של מחשבה". הכותרת ביטאה את החשש שלי מהבלוג כז'אנר, שאיננו מאפשר לומר דברים בצורה מסודרת, כיוון שאין לך וודאות שקראו את הפוסט הקודם, או שיקראו את זה שאחריו. בנוסף, היה בזה הומאז' לשיר מאוד ישן, שיר בוסר, אחד הראשונים שכתבתי:

 

רסיסים

 

הַהֲנָאָה

הַגְּדוֹלָה, הַפֶּרְוֶרְסִית כִּמְעַט

שֶׁבַּסֵּרוּב

 

הַנִּימָה

הַשְּׁקוּלָה, הַכֵּנָה, הַרְגוּעָה

שֶׁבַּטֵרוּף

 

הַחִדּוּד

הַמְּטֻפָּשׁ

הַכּוֹאֵב

שֶׁבָּאֲמִירָה:

 

מָה שְׁלוֹמִי?

אֲנִי בְּסֵדֶר l'amour.

 

המוטו של הבלוג היה כדלקמן – "המטרה: לזקק את המחשבות שלי בכמה שפחות מילים, עם כמה שיותר דיוק". זו מטרה מאוד לירית, ובדיעבד, היא איננה הולמת את הבלוג שלי. יחסית לדברים אחרים שאני קורא, יכול להיות שהפוסטים שלי היו מתומצתים מאוד, ומרוכזים אף יותר. אך יחסית לבלוגים, הבלוג היה ארכני, והיה כך מתוך אידיאולוגיה. אני מאמין שאנחנו חיים במציאות מורכבת, הדרושות מילים רבות ומורכבות כדי לתאר אותה. ואם יש צורך לומר משהו פעם שנייה, או לספק דוגמה שלישית למען הבטחון שהמשמעות הובהרה ושלא נותרה שום עמימות בעמדה –  לו יהי כך. הנטייה הזו גרמה לבלוג שלי להיחשב למשעמם או טרחני בידי אנשים שונים, שלא פעם ביקשו ממני לקצר את הפוסטים שלי. על-כן, אני מוותר על המוטו הישן, אך לפני שאומר כמה מילים על המוטו החדש, יש להתייחס לשינוי כותרת הבלוג עצמו.

 

הבלוג שינה את שמו מ"רסיסים של מחשבה" ל"דברים בבלוגו" באוגוסט 2007, כארבעה חודשים מאז נפתח. שינוי השם בא בעקבות קריאה חוזרת בקובץ "דברים בגו" – מכתביו של גרשום שלום. את סיפור המעשה המלא ניתן למצוא כאן.

 

הבלוג, אם כן, נועד למיטיבי לכת, והמוטו החדש, עם המעבר לוורדפרס, מבטא זאת: אין כאן בידור, אלא נסיון כן לבירור האמת. זה איננו נסיון נעים. אני אינני נהנה מן המחשבות שלי, ואינני נהנה למצוא שאני חושב ההיפך מהקונצנזוס – גם אם לפעמים הבלוג עשוי להיראות כעמדה דווקנית המתענגת על עצמה. המוטו הלקוח מתוך "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאוויוס (בתרגומו של י"נ שמחוני, הוצאת מוסד ביאליק) הולם יפה שיר של מאיר ויזלטיר, שיר מס' 11 מתוך המחזור "שרטוטים תל אביביים" בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים":

 

אָדָם חוֹזֵר בַּלַּיְלָה אֶל אִשְׁתּוֹ וּמְשַׁקֵּר.

לָמָּה יְשַׁקֵּר לָהּ? כִּי אִשְׁתּוֹ

אֵינָהּ אוֹהֶבֶת אֶת הַמִּיץ הַמַּר

הַזָּב מִן הָאֱמֶת.

 

הוּא מְכַבֵּד אוֹתָהּ בְּמַמְתַּקִּים.

 

התיאור הזה נכון פעמים רבות ביחס למשולש פוליטיקה-תקשורת-ציבור. וגם כתיבת בלוג היא, בסופו של דבר, מעשה אופטימי, ועל כן, גם אני כמו יוספוס או ויזלטיר, לא אחלק ממתקים, אלא את המיץ המר הזב מן האמת.

 

למי שהדברים שאני כותב מרגיזים, אומר שהאמת מרה גם לי. אינני נהנה מן הכתיבה, אך אינני יכול אחרת. אני מבקש שמגיבים יקחו זאת בחשבון.

                    

מהרהורי ליבו של מרקוס אורליוס

 

אהוד אמיר אמר לי לפני כמה ימים שאחד הקשיים המובנים בתוך המדיום של הבלוג, הוא שאין מקום או זמן להביא אל קידמת הבמה את הדברים שתרמו לגיבוש המחשבה המובעת בפוסט עצמו. לא רק בצורת ביבליוגרפיה. כל דבר שהוא מעבר ל-name dropping מאריך את היריעה מעבר למותר. בעצם, אני לא יודע אם בדיוק לכך הוא התכוון. יכול להיות שפירשתי אותו באופן שגוי. ולא רק אותו, אגב.

אלימות גוררת אלימות, ולכן גם תומכי המבצע וגם מתנגדיו היו תחת השפעת אלימות, והרעיפו אותה אהדדי. טוקבקים, פוסטים ודיונים בפורומים שונים שימשו אנשים לא רק להטחת האשמות, אלא גם לפריקת תסכולים, ואני מרשה לעצמי לנחש שאין מדובר רק בתסכול מן המצב הפוליטי.

בסופו של דבר, גם אני נגררתי לכך, ושטף הדיווחים שצרכתי הוביל אותי להזניח את הכתיבה האחרת שלי ולשוב לכתוב פוסטים, תחילה בבלוג האנגלי שלי, אחר כך כאן. בסדרת הפוסטים שפרסמתי כאן, הייתה כוונה מודעת של חזרה אל המילה הכתובה, אל הספרייה, אל התרבות – נוכח ההתערערות שלה. התערערות שהתבטאה בטריפת לוח השידורים, בתרבות הדיון, בחציית כמה קווים אדומים של המשחק הדמוקרטי, ומעל הכל –  בהחזקתם של כשני מיליון בני-אדם ערובה לגחמותיהם של מנהיגים.

נוכח התערערות זו, הרגשתי שנכון לפנות אל חיבורים שנכתבו לפני המבצע הזה, שהעלו שאלות חשובות על החיים, הפרטיים והציבוריים, ושיש בהם כדי לשמש השראה במצבים שונים ורחוקים. על כן יש בהם כוח לשאת אמירה גם עבור ימים שכאלה, ועל כן הם יחזיקו זמן רב לאחר המבצע הזה.

הפנייה הזו, אל טקסטים נטולי-קונטקסט, לכאורה, היה בה גם מימד מרגיע עבורי. תחת התייחסות לדברי בלע ואיוולת שהתפרסמו בתקשורת תדיר, יכולתי לשוב ולהתייחס ביישוב-דעת גם למאורעות, גם למה שעומד מאחוריהם, וגם לעמדה שבה אני נוקט ולמקום שבו אני מציב את עצמי בחיי, ביחס אליהם.

אני חותם את הסידרה הזו בציטוט מ"הרהורים" של מרקוס אורליוס. ליהודים יש דוד, ולרומים יש מרקוס אורליוס: קיסר רומי מהמאה השנייה לספירה, שהחזיק בפילוסופיה סטואית, וחיבר חיבור פילוסופי מרשים, אולי החיבור הפילוסופי המרשים ביותר שנתחבר אי-פעם על-ידי מדינאי ו/או מצביא. התרגום נעשה על-פי התרגום לאנגלית של מרטין האמונד (אין לי בבית את הגירסה היוונית, וחוץ מזה –למי יש כוח?).

אנחנו חיים בתקופה מבלבלת מאוד מבחינה אידיאולוגית. לכאורה, אנחנו חיים בעולם פוסט-אידיאולוגי, שבו אנשים רודפים אחר הכסף והכבוד; התרבות מתוארת ומשתקפת כתרבות שטחית של רייטינג, המתבוססת במי-אפסיים של עצמה. ועם זאת, בעת מצוקה כמו זו, אנשים מנופפים בערכים ואידיאולוגיות כמו ציונות, דמוקרטיה, הומאניות, מסורתיות. אפשר היה לראות באלה דגלים דהויים וריקים, שאריות שנותרו מן המאה ה-19. אך קשה לדבר על עולם פוסט-אידיאולוגי כשהאידיאולוגיות לא גונו או גורשו לגמרי. מצד שני, קשה לראות מישהו תומך בפילוסופיה טהורה, כמו זו שמוצגת בסטואיציזם של מרקוס אורליוס. האידיאולוגיה בימינו איננה פילוסופיה, והיא מופיעה ונעלמת חליפות, אך תמיד בקישור לקבוצה או שבט כלשהם, עם תביעות כוחניות. זהו הרקע לבחירה לחתום בפילוסופיה אישית, העשויה להתאים לכל אחד (יובהר: הגם שאני עצמי דוחה אותה), שאיננה תלוית תרבות, מקום או זמן, ומשודרת אלינו, היישר מן המאה השנייה לספירה.

בחייו של אדם הזמן הוא רגע פעוט; כל קיומו זורם, התפיסה שלו מעורפלת, כל הריקמה הגופנית שלו נרקבת, שכלו הולך סחור-סחור, גורלו בלתי-צפוי, תהילתו לא-ברורה. לומר זאת בקיצור: כל הדברים הקשורים לגוף זורמים הלאה כנהר, כל הדברים הקשורים לשכלו הם חלומות ואשליות; החיים הם מלחמה, וביקור בארץ זרה; התהילה היחידה שתעמוד לנצח היא הנשייה. (2, 17).

היפוקראטס ריפא מחלות רבות ואז מת ממחלה בעצמו. האסטרולוגים הכשדים חזו את מותם של אנשים רבים, עד שגורלם שלהם ביקש אותם. אלכסנדר, פומפיוס, יוליוס קיסר החריבו ערים שלמות פעם ועוד פעם, ושחטו רבבות סוסים ורגלים בשדה הקרב, ובכל זאת הגיע הרגע בו היה עליהם לעזוב חיים אלו. הראקליטוס שיער רבות בנוגע לאש הבוערת ביקום, אך מימי הבצקת מילאו את קיבתו והוא נפטר כשהוא נאפה ברטייה חמה של גללי פרות. שרצים גרמו למותו של דמוקריטוס, ושרצים ממין אחר הרגו את סוקראטס. מה לגבי כל זאת, אם כן? אדם מרים עוגן, אדם מפליג, אדם מגיע לנמל. כעת יש לעלות אל החוף. אם זהו חוף של חיים אחרים, אין דבר שהאלים נעדרים ממנו, אפילו על חוף זה. ואם אל מקום של אי-רגישות הגעת, לא עוד תחווה מכאוב או תענוגות, לא עוד תשועבד בכלי גופני שהוא אדון נקלה באותה מידה שעבדו נעלה יותר. השכל והאלוהות חד הם: השאר הוא חומר של עפר ודם. 

אל תבזבז את שארית חייך במחשבות על אנשים אחרים, אם אינך חושב אותן ביחס לטובת הכלל. מדוע תגזול מעצמך זמן עבור מטרה אחרת? כוונתי לומר, מחשבות על מה שמאן דהוא עושה, ומדוע, ומה הוא אומר או מהרהר או זומם, וכל שאר המחשבות ממין זה, יסיטו אותך מן המשמר הצמוד על השכל שלך, שמכווין אותך. (3, 3 – 4).

האם הומוסקסואליות היא "טבעית"?

[הפוסט הזה הוא הרחבה של שאלה עקרונית שעלתה בעקבות שערוריית השופט גרשון גרמן]

כדי לבחון אם הומוסקסואליות היא מעשה "טבעי" אם לאו, יש קודם כל להתבונן במהות הטבע, ויחס האדם אליו באופן כללי. לנסות להקיף נושא שכזה ברשימה שאורכה 650 מילים, הוא מעשה יומרני שמתאים לבלוג, אך לא לאיש אקדמיה. כיוון שיש לי רגל בכל אחד מן העולמות הללו, המבוכה שלי במקרה הזה (כמו ברבים אחרים) ברורה. אלה, אם כן, הערות קצרות שמציגות את ההתרשמות הכללית שלי מן הנושא, שוודאי ראוי לעיון מעמיק יותר.

גם מצד דתות רבות, וגם מצד פילוסופיות חילוניות רבות, האדם הוא יצור שיחסו אל הטבע הוא דואלי. הוא חלק מהטבע, הוא נוהג כבהמה בדרכים שונות, ועם זאת, יש בו רצון עז להתגבר על הטבע. בכך הוא קורע עצמו מן הטבע, והופך את עצמו ואת מעשי-ידיו לדברים שכביכול או באמת עומדים בניגוד לטבע.

הטענה לפיה הומוסקסואליות נוגדת את הטבע נוגעת גם בפן הזה, של היחס הכפול של האדם אל הטבע, וגם בשאלת טבע האדם. באופן פרדוקסלי, שמרנים ואנשי דת מבקשים להתנגד להומוסקסואליות שכביכול נוגדת את הטבע, בעוד שכל מפעלם מיוסד על התנגדות לטבע. הדת הרי מצווה על כיבוש יצרים, מורה ש"מותר האדם מן הבהמה", מבקשת להינתק מן הטבע הארצי והגשמי לעבר הרוחני והאל-טבעי. מדוע בהתנגדותם להומוסקסואליות פתאום מעלים אנשי דת שזהו מעשה המנוגד לטבע? האם במעשים אחרים הם מתבוננים בבהמות כדי ללמוד כיצד לנהוג את אורחותיהם? האם כאשר אדם פועל על-פי יצרו, על-פי טבעו האנושי, אנשי דת מקבלים זאת? סתירה זו לא עליי לפתור, אלא על אנשי הדת, שמוכנים לכופף כל טיעון הגיוני בפני הדוֹגמה, ובלבד שישמרו את אמונתם.

אך ישנם אנשים שאינם דתיים, הטוענים שכיוון שמבחינת הטבע ניתן להתרבות רק בזיווג הטרוסקסואלי, סימן הוא שיחסי-מין הומוסקסואליים נוגדים את הטבע, ולכן יש להמנע מהם. טענה זו מניחה הנחות לגבי המין ולגבי טבע האדם שאינן מקובלות עליי. אינני יודע אם לחיים אנושיים יש מטרה. אם יש, ספק אם הִתרבות (לשם הִתרבות בלבד) היא המטרה המרכזית של האנושות. יתר על כן, המטרה העיקרית שבעטייה מקיימים יחסי-מין היא הנאת הגוף. ודאי שבעת הזו, אך דומני שהדבר נכון לאורך כל ההיסטוריה.

טבע האדם, אם כן, כאשר מתבוננים עליו בראייה מפוכחת וללא הנחות מוקדמות, מכוון לקיום יחסי מין לצורך הנאה, סיפוק ופורקן, ללא כוונת התרבות. כיוון שכך, יחסי-מין הומוסקסואליים אינם נוגדים את הטבע.

באשר לשאלה הכללית של יחס האדם אל הטבע: כאשר אנו מתבוננים בדבורה, ורואים אותה מלקטת צוף, אנו אומרים שהיא פועלת על-פי טבעה. כך גם באשר לעכביש הטווה את קוריו. במילים אחרות, הטבע של יצור מסויים נמדד על-פי הכישורים והמאפיינים היחודיים לו בפעולתו. המאפיינים והכישורים היחודיים לאדם, כבעל-חיים הפועל בטבע, הם רבים. יכולת התכנון לטווח ארוך היא התכונה המובהקת שמבדילה אותו משאר בעלי החיים (ובזה אני הולך בעקבות פיטר זינגר). תכונות אחרות כוללות את היכולת השכלית הגבוהה, את המוטוריקה העדינה. אלה הם דברים שבטבע האדם, שיצרו, בין היתר, את הקונדום, את הגלולה ושאר אמצעי מניעה, יעילים יותר ופחות.

לראות בקונדום או בגלולה משהו "לא-טבעי", פירושו רדוקציה של טבע האדם, שרק התכונות שלו המתגלות גם בבעלי-חיים יכולות להסתווג כ"טבעיות". למעשה, טבע האדם הוא זה שדחף אותו לחשוב על תכנון המשפחה, לחקור את תהליך הרבייה, ולהיות מסוגל להמציא אמצעי מניעה, כפי שהוא גם שכלל את יכולת ההתרבות שלו בצורות שונות.

טבע האדם דוחף אותו ליהנות מיחסי מין שאינם לצורך הִתרבות. הדבר נכון גם ביחסים הטרוסקסואליים, ומבחינה סטטיסטית, נכון לאין שיעור ביחסים הטרוסקסואליים מאשר ביחסים הומוסקסואלים. מין אוראלי, אנאלי, סיפוק ידני – כל אלה אינן "פשרות" או "המצאות" של הומוסקסואליים, המקיימים יחסי-מין כביכול שלא כדרך הטבע. אלה הן דרכים מקובלות ליהנות מיחסי מין בקרב בני-זוג הטרוסקסואליים. מדוע, אם כן, לטעון שכאשר בני-זוג הטרוסקסואליים מקיימים יחסי-מין שכאלה אין בזה גנאי, אך עבור הומוסקסואליים זהו מעשה שלא כדרך הטבע?

על-כן, יש להכיר שטבע האדם מניע אותו לקיים יחסי-מין ושאין בזה גנאי. טבע האדם הוביל אותו ליהנות מקיום יחסי-מין שלא לצורך הזדווגות. אנשים שונים נהנים מתנוחות שונות, גישות שונות, התנהגויות שונות בזמן קיום יחסי-מין. כל עוד מדובר בשני אנשים בוגרים האחראים למעשיהם ופועלים מתוך הסכמה הדדית ואהבה, אין בזה גנאי. הדברים הללו כביכול מאוד בנאליים וברורים מאליהם, אך בשיח הציבורי על זכויות הומוסקסואליים הוא נשכח לא פעם. זהו טבע האדם וזה האדם בפעולתו בטבע, והומוסקסואליות כנטייה וכתופעה חברתית היא ביטוי נוסף של הטבע הזה.

 

יום השואה, 2008

אין לי משהו מיוחד לומר על יום השואה. אולי בגלל שאני לא בארץ, ובלי הטקסים לא מרגישים את זה. אולי בגלל שאני פחות ופחות מאמין בטקסים, או טקסיות. אולי בגלל שאת הדברים המרכזיים שיש לי לומר ביחסי אל השואה כתבתי כבר בבלוג הזה. מחשבה קצת מפחידה – האם תוך שנה או שנתיים ייגמרו לי הדברים לומר, ואני אסגור את הבלוג הזה?

השואה נוכחת בבלוג הזה, כמו שהיא נוכחת בחיים שלי. את הבלוג פתחתי ביום השואה של השנה שעברה, כך שלפי התאריך העברי יש לו יום-הולדת. וזה לא היה סתם או במקרה.

את כל הדברים שכתבתי שנגעו לשואה בצורה זו או אחרת אפשר למצוא בתגית "שואה".

הפוסט הראשון נמצא כאן. הוא מהווה ערבובייה של מחשבות אישיות וגישתי לחיים לצד פוליטיקה נחרצת, כועסת, אופטימית במידה שמספיקה להביך אותי. ודאי כשהיא פומבית. בערבוב הזה, אני חושב שהפוסט הזה הוא לא רק הראשון, אלא גם מודל לאופי הבלוג כולו. וזה לא היה סתם או במקרה.

עוד על גזענות אנטי-גרמנית בישראל

בניגוד לכותבים אחרים של עיתון "הארץ" –  דוגמת שחר אילן, שמואל רוזנר, יוסי שריד – דומה שעופר אדרת אכן משתמש בפלטפורמת ה"קפה" בצורה הטובה ביותר. ייתכן מאוד שהוא היחיד מבין כותבי "הארץ" שהבין את מהות הקפה. שכן הראשונים מוסיפים עוד מן הנושאים שהם ממילא כותבים עליהם ובכך הופכים את הבלוג לכפיל של הטור העיתונאי. יתר על כן, נראה כי הם מקפידים לשמור בכתיבתם בקפה על אותה הרמה המוכרת מן העיתון ולקוראים ניתן לתהות אם המטרה היחידה בבלוג היא לענות על צורך של אנשים שכותבים יותר מכפי שהעיתון יכול להקציב להם. בתקופות בהם הבלוגים אינם פוריים, תהייה על התועלת שבבלוג רק מתגברת.

לא כן אדרת, שבבלוג שלו ניתן למצוא (לצד ייצוא החומרים שפורסמו ב"הארץ") דברים שאכן אינם ראויים לדפוס "הארץ" ועל כן הצורך בבלוג מובן. הגדשת הסיאה הייתה בהטפלות למתלים שכביכול עוצבו כדי להידמות לצלבי קרס. שטות כזאת לא יכולה להתאים אלא לפלטפורמה הזו.

מהתמונות ומהמילים הבודדות שמחבר הפוסט נאות להקדיש לעניין, לא ברור מה הוא המעשה המכוון שרמזו אליו המגיבים ("לא מקרי בכלל"). האם המטרה היא הכנת הקרקע למהפיכה ניאו-נאצית? שידור תת-מודע ללקוחות בזכות החיוביות של הסמל כדי להכשיר את הקרקע, או שמא פשוט למקרה שתהיה מהפיכה כזו, שמיד אפשר יהיה להניף את המתלים עד שיהיו דגלים מוכנים? קיצורו של דבר, טוב להשאיר את התחושה הזו שהמעשה מכוון בצורה העמומה ביותר, כי כל פירוט הופך את הטענה לתלושה יותר ויותר מן המציאות.

לגופו של עניין: סמלים נושאים עימם רק את המטען שאנשים מלבישים עליהם. ברחבי אנגליה ראיתי צלבי קרס בחנויות סדקית, בדים ומכבסות. איש איננו עושה בנוגע לזה דבר, כיוון שמי שתלה את השלט הוא הודי, והמטרה שלו היא דתית. זה לא נעים בעין ליהודי עם שריטת-שואה כמוני, אבל אין מה לעשות. כך שצורתו של צלב קרס איננה רעה במהותה. אני לא מיתמם. כשמרססים בית קברות יהודי בצלבי קרס אני לא אומר שהכוונה כנראה הייתה לכבד את המתים לפי דת מזרח-אסייאתית. בגלל שהמטען הוא אלים ומלא-שינאה, יש להתייחס לזה בכל החומרה. מאידך, אני לא מפוצץ עיסקה עם סוחר בדים מהודו בגלל מדבקת צלב-הקרס שנמצאת במשרד שלו.

חבל שצריך להגיד את זה שוב. הרי זו בדיוק אותה צרות-אופקים גזענית שביקשה למנוע מאנגלה מרקל לנאום בגרמנית מול מליאת הכנסת. אותה עריצות שמונעת השמעת ואגנר בקול ישראל. לגרמנים אסור לתלות בגדים על מתלה שמזכיר צלב-קרס, כי יש מי שיבחן אותם בשבע עיניים, ורק מחכה שהם שוב יוכיחו שהם בעצם לא השתנו. מעל הכל, זו סלקטיביות לא-מוסרית שמנסה להיות גורפת, אך נכשלת בשל השרירותיות שבה: ואגנר לא, מוצארט ובטהובן כן; פולקסוואגן לא, מרצדס כן; בכלל, תוצרת גרמניה לא (אה, זה הכי זול? אז כן); "כף רגלי לא תדרוך בגרמניה", באיטליה כן.

וכן הלאה, וכן הלאה.

והנכון הוא: לא לחלק את העולם לטובים ורעים. בכל המדינות יש מידות של טוב ורע, והביטוי הממשי שלהן הוא בעיקר תוצר של נסיבות היסטוריות. לא למהר לחשוב שיש מקום שאפשר לגור בו או לבקר בו עם מצפון שקט, לא לצבוע מישהו ברוע כדי להאיר את עצמך באור חיובי יותר.

הבלוג של גרשם שלום

חזרתי השבוע ל"דברים בגו" של גרשם שלום (כותבים שלום, קוראים ואומרים שולם. ובלעז: Scholem). מישהו הזכיר משהו, ורציתי לבדוק בעצמי. לא חושב שקראתי את הספר אף פעם באופן מסודר. כל פעם אני בודק את התוכן, עובר על מספר רשימות שמעניינות אותי, ומחזיר לספרייה. זה בסדר כי לא מדובר בספר שנכתב כיצירה אחידה של שלום. הספר הוא כינוסי דברים שהתפרסמו בבימות שונות, וכונסו יחד, מתוך הערצה כנראה. והסל מלא מאמרים מלומדים יותר ופחות, מכתבים למערכת "הארץ", הספד על לאה גולדברג, יוחנן לוי ואחרים.

מישהו מן הקוראים של הבלוג הזה ודאי ישמח לשמוע שב-1966 קונן שלום שבעצרת שקיימה האוניברסיטה העברית לזכר הרצל, הייתה נוכחות דלה ביותר של הדור הצעיר, תלמידי האוניברסיטה.

"לא איכפת להם. ושמא תאמר: עסוקים הם בשיעורים אותה שעה, כלומר: אחדים מהם עסוקים היו – הרי זרמו לקראתי המוני צעירים וצעירות, שאצו רצו אל העיר, בלב שמח ובנפש חפצה. לכולם היה משהו יותר מעניין, או יותר דחוף לעשות. כפי שאמרתי: לא איכפת להם…

… במה נכשלנו, אם כך הם פני הדור, שאנו "ממונים" על חינוכו האקאדמי ועל יעוד ההמשך ורציפות הדורות? והלוא אין ספק, שנכשלנו, אם אין אנו מדברים אלא אל עצמנו, אל בני-גילנו בלבד, ותלמידי האוניברסיטה העברית הולכים הביתה, כי מה להם ולדרכו של תיאודור הרצל. לבני מגשימי חלומו של הרצל לא איכפת. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה".

כל דור מקונן על הדור שאחריו וטוען שבתקופתו הדברים היו אחרת.

שלום כותב על "קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות (דומני שבעברית זה לבסוף תורגם כ"מה מעיק על פורטנוי?"), על "שיח לוחמים", על מועמדתו של בובר לפרס גיתה ע"י עיריית המבורג והבעייה המוסרית שבנטילת פרס מידי הנאצים (הפרס האמור הוצע ב-1951). כל מיני דברים שמעסיקים ומטרידים אותו, לאו דווקא בהקשר ישיר לעיסוקו האקדמי, אך גם לא במנותק ממנו. הרבה מהדברים נראים היום כמיושנים, ואם הדיעות של שלום נקראות לעתים כטרנד אקדמי, הרי שניתן לשער שבן-דמותו בדרונו לא היה חותם עליהם. כיוון שבאותו זמן שהוא משבח את ההומניות של "נתיבות שלום" הוא ממשיך להיות ציוני ולאומן. בכמה מקומות שקראתיו תהיתי אם לא היה נוקט בגישה פוסט-ציונית אילו חי בימינו. בניגוד למחקרים שלו, יד הזמן טבועה חזק ברשימות אלה. חלקן רלוונטיות עוד היום, וחלקן נשמעות מיושנות, כיוון שמטבען (בתור דברים שפורסמו בעיתון) לא נועדו להיות נצחיות אלא מענייני השעה.

עוד אני קורא, ופתאום אני חושב לעצמי: הערבובייה הזו, הרצון להגיב על כל דבר המתפרסם בעיתון, הדעתנות – כל אלה מאוד מוכרים לי. הספר הזה – על כינוס המכתבים למערכת, רישומי שיחות עם אנשים, ביקורות ספרים וחברה ועוד רשימות שבו – הוא הבלוג של גרשם שלום. לו היה חי בדורנו אין לי ספק בכלל שהיה רוצה בלוג. יתר-על-כן: שהיה זקוק לבלוג.

כמצבת-זכרון לו וכמחווה לכל אותם אנשי רוח שלא זכו שיהיה להם בלוג, אך מבלי להתיימר להגיע לרמתו האקדמית, החלטתי לשנות את שם הבלוג שלי ל"דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ". ידוע לי שבהיותה של המילה "בלוג" לועזית כביכול חוקי בג"ד כפ"ת אינם חלים עליה, אך אינני מקבל את החוק הזה. הוא יפה לשמות מקומות כמו "פאריז" או "בלגראד", והוא אינו צריך להיות תקף למילה שחדרה ללשון שלא כשם פרטי.

 

למה בלוג?

אני תוהה לאן הבלוג הזה הולך. בפוסט הקודם שלי[1], כתבתי שאני מרגיש מחוייב לספר על משהו. למה, בעצם? בפני מי?

אני לא חושב שזה בפני מישהו, אני חושב שזה למען קוהרנטיות פנימית של הבלוג. צורך שלי כלפי עצמי להיות עקבי. אבל אם קוהרנטיות, אולי אני צריך לשאול: איזה תוכן אני רוצה שיהיה בבלוג הזה? כשפתחתי אותו, חשבתי שיהיה בו מדעותיי האישיות – על תקשורת, על פוליטיקה, על תרבות, על יהדות. לא תכננתי לכתוב יומן אישי. בשביל הדיעות שלי, אני לא *חייב* לספר על חוויות שלי. לפעמים דוגמה מהחיים עוזרת, אבל היא לא הכרחית.

מצד שני, בלוג הוא לא טור בעיתון. הז'אנר עם רגל אחת שם, ועם רגל אחת ב"יומני היקר שלום". נראה לי שההתלבטות שלי היא איזה רגל אני רוצה לחזק. כנראה שיותר כמו טור, אבל בלי להתבייש אם מתפלק לי איזה "יומני היקר". אדרבא – שיהיה גם מזה.


[1] התייחסות לרשימה שלא מופיעה בארכיון. נמחקה איכשהו בטעות. כנראה אחרי הרשימה  שסיפרה על ההרצאה, הייתה רשימה בה סיפרתי על הפדיחה. הגיעו רק שני אנשים להרצאה, אבל הצלחתי ליהנות גם מזה.