סילבן ציפל, עורך ראשי ב"לה מונד" הצרפתי הגיע היום לפרינסטון לדבר על ישראל ויחסה לפלסטינים. הוא פתח בתיאור שיחה שלו עם ציפי לבני, מעט לפני שמונתה לשרת החוץ, שבה הוא שאל אותה מה יחסה לזמן ומרחב. תשובתה, הוא סיפר, היתה שכשהגיעה למסקנה שהזמן פועל לרעת ישראל, אז החליטה שהיא מוכנה להתפשר על המרחב. ציפל טוען שהוא האמין לה אז, ומאמין בכנות כוונותיה היום, ועוד הוסיף שהוא מאמין שאולמרט כמו לבני רואה בהסכם סופי עם הפלסטינים יעד אסטרטגי ושהוא כן בכוונותיו.
התיזה הזאת משכה את תשומת לבי, אך בהמשך הוא ערבב עמדות שונות שהתקשיתי למצוא בהן עקביות. רק בסוף דבריו הוא אמר טענה שהובילה גם את שלב הדיון ושלגביה הוא היה עקבי. טענה זו הייתה שישראל לא תפעל מרצונה להגיע להסכם זה, ועל-כן ארצות הברית צריכה לכפות עליה הסכם כזה.
הקשר בין הטענה הראשונה, שבה הוא מאמין בכוונות המנהיגים, לבין טענת הסיום, שבה הוא טוען שישראל לא תפעל מעצמה הוא כדלקמן: לטענתו, למרות שמנהיגים ישראלים רבים מעוניינים להגיע להסכם, הם גם מעוניינים בשימור עליונות ישראל, והחשש שלהם מאובדן עליונות זו מול הפלסטינים משתק אותם מהתקדמות במשא ומתן.
אבל דווקא טענה זו, שלכשעצמה נשמעת סבירה, הופכת את הפתרון שלו לבלתי-סביר. מידת יכולתה של ארצות-הברית לכפות על ישראל דבר שישראל איננו רוצה בו מוטלת בספק. זאת למרות הדוגמאות שהוא הביא, כמו הנסיגות החוזרות מסיני שנעשו בלחץ אמריקני, או העובדה ששמיר הלך לועידת מדריד (לטענת ציפל בגלל איומו של בייקר לשלול את הערבויות. אגב, קטע זה עורר בי אי-נחת, כיוון שהקהל צחק והתמוגג מן המחשבה שהאמריקאים בזכות עושרם יכולים לקנות את ישראל בקלות רבה כזו. סביר להניח שהם חושבים שהאמריקאים יכולים לקנות כך את כולם, וטעות בידם).
חזרה ליכולתה של ארצות-הברית לכפות הסדר: לכל היותר, וגם באשר לזה אני מסופק, ארצות הברית יכולה לכפות מודל של הסדר. העובדה היא שקלינטון, למרות הכסף הרב של האמריקאים, ולמרות להיטותו לעשות זאת, לא כפה הסדר בין סוריה לישראל ולא בין הישראלים לפלסטינים. הסכם אוסלו שנעשה בראשית כהונתו היה יוזמה ישראלית, ואילו שיחות קמפ-דייויד שנערכו בשלהי כהונתו נכשלו, למרות שדווקא שם הוא הפעיל יותר לחץ. כך שעצם יכולתה של ארצות הברית לכפות הסדר מפוקפק ביותר.
אבל גם אם ארצות-הברית יכולה לכפות הסדר, היא איננה יכולה לכפות את התמשכותו. נניח שארצות-הברית יכולה לכפות פינוי שלם של כל ההתנחלויות בגדה, ויציאה של ישראל מכל שטחי יש"ע. האם זה יביא לשלום? האם מדינה כזו תהיה בת-קיימא? מה תעשה ארצות הברית כשישראל תבקש להגיב על ירי רקטות מהגדה לעברה? אלה הם דברים שאינם בשליטת ארצות-הברית ושאינם נמצאים בבסיס הפתרון.
הפתרון איננו יכול להתבסס על הכרה פרגמטית כמו זו שציפל מתאר מפיה של השרה לבני. הפתרון חייב לבוא מתוך הכרה ערכית, בחירה מודעת ששלילת חירויות-הבסיס של קבוצות בני-אדם לא נתונה בסמכות המדינה. הפתרון חייב לכלול בתוכו לא רק את סיום הכיבוש, אלא גם את הנחת התשתיות לשיקום חברה אזרחית פלסטינית, תוך הכרה ישראלית באחריותה למצב שם. המחשבה שכל הסכם, מבלי קשר לתוכנו הוא טוב, היא האחראית לאסון שהסכם אוסלו הוביל וממשיך להוביל את המציאות. מיקוד הדיון בשליטה הצבאית ובהפרדות בין העמים תוך התעלמות מסוגיות של חברה, כלכלה, תרבות וחינוך הוא הנצחת המצב. לחברה הישראלית נוח שלחברה הפלסטינית לא תהיה יכולת היי-טק שוות-ערך לזו הישראלית. אני בטוח שיש גורמי צבא שרואים בהשכלה פלסטינית איום בטחוני על ישראל, שכן השכלה יכולה לשמש גם למטרות צבאיות (ומי כישראלים יודעים זאת). אבל חתירה לשלום אמת חייבת לכלול בתוכה חתירה לרמת השכלה גבוהה של האוכלוסייה בכללה. אלו הם דברים תהליכיים שארצות הברית ודאי לא יכולה לכפות על ישראל או על הפלסטינים. אם היא תכפה היפרדות שאין בה מרכיב של שיתוף-פעולה לעתיד, הדבר יהיה לא פחות גרוע מהמצב הנוכחי. שיתוף-פעולה, כאמור, אי-אפשר לכפות.
דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ 