מבוא ללימודי דתות: פולחן, חלק ב' – דבקות, מסירות והקרבה

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

מרקוס א', מתי ו', ח'

על מסירות והקרבה בהינדואיזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 38–50)

על מסירות בבודהיזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 89–90)

קירקגור, חיל ורעדה, "בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלהים?"

ז'יראר, אלימות וקודש, פרק א': "קרבן"

מבין כל מרכיבי הדתות שאנו עוסקים בהם בחלק הראשון של הקורס, שניים זכו ליותר משיעור אחד, וזאת משום המרכזיות שלהם להגדרת תופעה רוחנית או עיונית כלשהי כדת: מושג האלוהות ורעיון הפולחן. הדת קובעת קביעה אונטולוגית שהאל ישנו (או שהאלים ישנם), ובעקבותיה מוסיפה קביעה אתית, שיש לעבוד אותו (או אותם). למרות שדומה שהשניים בלתי-נפרדים, אין לקבל את הקשר הזה כמובן מאליו. תיאורטית, ניתן לדמיין שהכרה בעובדה האונטולוגית בדבר קיומו של האל לא תתבע פולחן. הדבר הזה מתבהר, לרוב, בתמיהות נוכח מסורות בהן התביעה לפולחן מגיעה מן האל עצמו: מדוע האל צריך שיעבדו אותו? תשובה אפשרית היא שהאל איננו צריך שיעבדו אותו, אך האדם צריך פולחן (לשם שמירה על רמתו המוסרית, למשל), או לחלופין שמערכת היחסים הראויה בין האל לאדם היא פולחן. במילים אחרות, אף שהאל איננו צריך שיעבדו אותו, הוא מצווה זאת ותובע זאת לטובתו של האדם. תשובות מעין אלה עדיין עומדות בסתירה לתיאור הטרנסצנדנטי של האל בגירסה האפלטונית-אריסטוטלית: מכיוון שרצון משמעו חסר, האל בהיותו מושלם שאיננו חסר דבר, איננו רוצה דבר. על-כן, הדיעה שהאל תובע משהו מן האדם סותרת את ההגיון. תיאור זה של האל סותר את האפשרות שהוא יתבע פולחן, אבל הוא איננו מבטל את אפשרות החובה לפולחן. ניתן לטעון שאף שהאל איננו צריך פולחן ואיננו תובע שיעבדו אותו, הכרה בקיומו מצריכה פולחן מצד האדם – לא כתביעה אלוהית, אלא כצו מוסרי פנימי הנובע מתוך המציאות.

בין אם התביעה למסירות מוצגת כתביעה מצד האל או כתביעה אנושית הפונה אל האל, מתקיים בה מתח בין המסירות שהיא לשמה, לבין מסירות שנלווה אליה מניע אחר, לרוב בצורת גמול או עונש. המתח הזה מופיע באופן ברור בפרק הראשון של הבשורה על-פי מרקוס, שנחשבת למוקדמת ביותר מבין ארבעת ספרי הבשורה. הספר מתחיל במספר אפיזודות שמתוארות בקיצור נמרץ: הטבלת ישוע על-ידי יוחנן, העמידה בנסיון מול השטן במדבר, וראשית התקבצות המאמינים. ישוע רואה את שמעון ואנדריאס פורשים רשתות דיג בכנרת, וקורא להם לבוא אחריו, על-מנת שידוגו בני-אדם. הם עוזבים הכל, והולכים בעקבותיו. הסצינה חוזרת על עצמה: ישוע רואה את יעקב ויוחנן, בני זבדי, וקורא להם לבוא אחריו, והם עוזבים את אביהם ומלאכתם והולכים אחריו. מיד לאחר שני הסיפורים הקצרים הללו, הקבוצה מגיעה לכפר-נחום, שם אנשים משתוממים על יכולות ההוראה של ישוע, וחוזים במעשי הנסים שלו: סילוק שדים, רפואת חולים, ריפוי מצורעים. המתח בין החצי הראשון של הפרק, שבו האמונה היא זכה, ואנשים זונחים הכל ומתמסרים מתוך דבקות בישוע עצמו, לבין החצי השני, ברור: מעשי הנסים הם דוגמה מובהקת הפוכה, בה הנסיון לאסוף מאמינים נוספים נסמך על הכוחות של ישוע, ועל התועלת האישית שצמחה כבר למאמינים הקיימים, וממילא שעשויה לצמוח למצטרפים חדשים. אבל גם הסיפור הראשון בכפר-נחום הוא כבר בבחינת חריגה מהסיפורים של שמעון, אנדריאס ובני זבדי: אמנם אין שם תועלת אישית בצורת רפואות, אך המניע לאמונה בישוע נסמך על כך שהוא מרשים ביכולות ההוראה שלו, ולא דבקות חסרת-פשר שמתקיימת לכשעצמה.

באחת ההוראות שקרישנה מלמד את הנסיך ארג'ונה, כפי שמתואר בבהגאוואד גיטה (שורות 8 – 9 בקישור), נאמר שהחכמים מבינים שהאל הוא מקור הכל ושהכל סובב סביבו, ולכן הם עובדים אותו באהבה, נשאבים לגמרי אל תוכו, עד שהם זוכים באושר וסיפוק. בשורות הקצרות הללו מקופלות כל האמירות שנאמרו לעיל: החובה לפולחן מתוך הכרת האל ומשמעותו בעולם, איבוד העצמי במסירות אינסופית לאל, ולבסוף – טוב שמובטח למי שהולך בדרך זו. בדומה למתח בין היסודות השונים המופיעים במרקוס, השורות הקצרות הללו נעות בין המחוייבות למסירות, שאיננה מצריכה שום טובת הנאה, לבין הבטחה לגמול בתמורה לפולחן. אבל בדיון על הפער בין הגישות יש לציין גישה חיובית ושלילית לגמול, שבמסורת היהודית ידועה מהדיון באבות דרבי נתן סביב אמירתו של אנטיגנוס איש סוכו, "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס." אפשר לקרוא את האמירה כציווי לגבי דרך הפעולה בלבד (אין לעבוד למען הפרס, אף כי הפרס עשוי לבוא), או כאמירה לגבי היעדר הגמול בכלל. אותו דיון נמצא ברקע דבריו של ישוע במתי ו', "לא יוכל איש לעבוד שני אדונים… לא תוכלו עבוד את האלהים והממון". הפרק מתחיל בכמה הוראות של ישוע כנגד צדקה ותפילה הנעשות בפומבי, ורומז שאלה העושים זאת בפומבי עושים זאת רק לשם הגמול, ושהאל יגמול להם כמעשיהם. בניגוד להשתמעות המרומזת מסיפורי המסירות בפרק א' של הבשורה ע"פ מרקוס, בפרק הזה משתמרת מסורת ברורה של ישוע כנגד האמונה שאיננה לשמה. הסיפור במתי ח' בו ישוע מבקש ממצורע שהוא ריפא שלא יספר לאיש מלמדת על התמודדות עם המתח הזה בשלבים המוקדמים ביותר של היווצרות מעשיות הנסים הללו: לצד אלה שביקשו להפיץ את הסיפורים ולהפוך אותם כלי להגדלת התנועה וגיוס מאמינים (כפי שאפשר לראות באופן מובהק במרקוס א'), היו מי שראו בזה עלבון, אם משום רצון לצייר את ישו כצנוע, אם משום שזו איננה האמונה לשמה.

מתי ח' כולל סיפור נוסף שבו ישוע תובע מסירות מצד מאמין, ואוסר על תלמיד ללכת לקבור את אביו (פס' 21 – 22). בסיפורים שונים בספרי הבשורה שבה ועולה תפיסה של התנגדות בין מסירות לישוע ומחוייבות משפחתית או חברתית. הפרק שקראנו מתוך "חיל ורעדה" של סרן קירקגור מצטט את לוקאס י"ד 26: "אִישׁ כִּי־יָבוֹא אֵלַי וְלֹא יִשְׂנָא אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְאֶת־אִשְׁתּוֹ וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֶת־אַחְיֹתָיו וְאַף גַּם־אֶת־נַפְשׁוֹ לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי". קירקגור מצרף את הפסוק הזה לדיונו בעקידת יצחק ורואה בהם שני פנים של אותו עניין: פרדוקס האמונה. הפרדוקס נובע מכך שחובה כלפי האל משמעה התנהגות מוסרית, אבל היות שהאל מסוגל לתבוע מעשה בלתי-מוסרי, המאמין נמצא בפרדוקס: המחוייבות הגמורה לאל כופה עליו ציות עיוור, אבל אותה מחוייבות עצמה תובעת ממנו גם התנהגות מוסרית שיש לה הפוטנציאל לעמוד בסתירה לחובת הציות. עקידת יצחק היא גילום הפרדוקס לא משום שזוהי הנקודה שבה האל ביקש מעשה לא-מוסרי, אלא בראש ובראשונה משום שהקרבן לא התבצע. אילו אברהם היה שוחט את יצחק היה בזה הפרת צו מוסרי ולכן גם פגיעה באל. אבל הנכונות שלו להקריב, מבלי לבצע את המעשה עצמו, היא שהופכת אותו ל"אביר האמונה", כפי שקירקגור מגדיר זאת, שנכנס לקשר ישיר ובלתי-אמצעי עם האל, מתוך מסירות מוחלטת שמוכנה להכיל אפילו את הפרדוקס של הציות העיוור למה שאין לציית לו. העובדה שקשר המסירות הזה מתבטא בקרבן כסמל מעידה על הקשר ההדוק שבין שני המושגים הנפרדים הללו.

היבט שונה לחלוטין של הקרבן מצוי אצל ז'יראר, הבוחן את המושג מנקודת מבט אנתרופולוגית. ז'יראר קובע שהקרבן הוא תחליף שנועד לספק פורקן לדחפים אלימים הנמצאים בחברה. האלימות היא כוח בלתי-רציונאלי שמקורו ברגש הנקמה, ושמבקש התרה מיידית. אם פורקן בצורת אלימות כלפי מושא הנקמה איננו אפשרי, מכל סיבה שהיא, האלימות תפנה לקרבן חסר-הישע הראשון שייקרה בדרכה. מאפיינים אלה של האלימות הופכים אותה לאיום קיומי על כל סדר חברתי שיכול על נקלה להיכנס לסחרור של נקמות-דם שאין להן סיום. פולחן על-ידי קרבנות מהווה אלימות חברתית מוסדרת, ולכן גם תחת שליטה, שמאפשרת פורקן של יצרים אלימים, מבלי לערער את הסדר החברתי. על-מנת שטקס כזה ישמש את מטרתו, קובע ז'יראר (ודומני כי הוא שואב מפרויד יותר משהוא מוכן להודות), דרושה מידה של אי-הבנה. אם המשמעות של הקרבן כתחליף הייתה ברורה למאמינים, התסכול הנובע מהאלימות האסורה עליהם היה פוגם בחווית הפורקן. לצד החוויה הממשית של אלימות מוסדרת בצורת קרבנות, דרושה התכחשות למימד האלים ולהיבט התחליפי שבטקס. התכחשות זו נמשכת גם בחברה המודרנית: מערכת המשפט היא וסת האלימות של החברה המודרנית, בכך שהיא מסמנת את הקרבנות ומענישה אותם, כדי לתת פורקן לרגשי הנקמה באופן מוסדר שאיננו מאיים על החברה. די להקשיב למשפחות של קרבנות שמגיעות לאולמות משפט כדי להכיר בצדקת טענתו של ז'יראר, שמתחת למעטה דק של טענות בדבר צדק ומוסר, מבעבעים רגשות עמוקים התובעים נקמה וקרבן. ז'יראר טוען שבחברות בהן לא הייתה מערכת משפטית מפותחת, היה צורך אקוטי בפעילות-מנע ביחס לאלימות, וזוהי מערכת הקרבנות. חברות שפיתחו כלים להתמודד עם האלימות ולווסת אותה גם אחרי שהתפרצה, שוב אינן צריכות את הקרבנות כפעילות מונעת, והדת כולה מאבדת מערכה. פיתוחה של מערכת המשפט ובעיקר מערכת הענישה מאפשרת את עליית החילוניות. זוהי סכימה נאה, אבל היא איננה תואמת את ההשתלשלות ההיסטורית באופן מדוייק. דיני קרבנות מפורטים מתפתחים במסורת של בני-ישראל ולאחר מכן של היהדות הרבנית לצד, או אפילו כחלק, ממערכת משפטית משוכללת (כולל מערכות ענישה). התרבות הכללית החילוניות עולה אלפי שנים אחרי פיתוחה של מערכת משפטית ומערכת ענישה. אך גם אם התשובה של ז'יראר איננה מושלמת ואיננה ישימה לכלל ההיסטוריה האנושית, נראה שהיא חושפת אמת עמוקה על יסוד חברתי ופסיכולוגי שמשוקע בתרבות הקרבנות. אחת הדוגמאות הנאות שהוא מביא לביסוס טענתו מצויה במיתוס של קין והבל: מסופר שהרוצח הראשון בהיסטוריה הוא עובד אדמה, שאין לו פורקן לאלימות שלו, בניגוד לאחיו, שמקריב לאל מבכורות צאנו.

השפה העברית, כידוע, איננה מבחינה בין קרבן של עוול (victim) לקרבן פולחני (sacrifice). האנגלית, אולי בהיותה שפה של תרבות נוצרית שהתפתחה ללא פרקטיקות של קרבן, אבל עם עיסוק נרחב במושג הקרבן, נוטה למזג בין הקרבן למנחה (offering). כמה תלמידים במהלך הדיון בכיתה הביאו דוגמאות של הקרבה עצמית ושל מנחה (כמו הקדשת שעות עבודה לנזקקים, שבעברית מתמזגת עם המושג "צדקה", ולא עם "קרבן"), כדוגמאות לקרבן. העובדה שאפשר לבצע או להציג כלפי חוץ מסירות לאל באמצעים חלופיים שאינם בהכרח בבחינת קרבן מאירה עוד פן בקשר הסבוך שבין מסירות, הקרבה, ודבקות. אב שנכון להקריב את בנו, או מנהיג רוחני שעולה על הצלב ומקריב את עצמו, מייצגים אחדות מלאה בין מסירות להקרבה. עשיר מופלג שמעלה קרבנות לאל כל שבוע מפריש מקצת מהונו בשביל מראית-עין של מסירות, אך בהתחשב בעלות השולית של ההקרבה הזו עבורו, זו עשויה להיות מחווה ריקה בלבד. בדומה לכך, מנהגים של מנחה או צדקה עשויים להיות בעלי משמעות סמלית עם מטען פנימי עמוק, או מעשה שהוא חיצוני בלבד, ללא הקרבה ממשית. הדוגמאות החומריות האלה מחייבות גם אזכור של מגמות סגפניות או נזיריות בדתות שונות, בהן המאמין מוותר על כל הצדדים החומריים של חייו, מלבד המעט הדרוש לקיומו, מתוך מטרה להתמסר לאל באופן מוחלט, ולאבד כליל את העצמיות שלו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: פולחן, חלק א' – טקסים וגאולה, ידע ומעשים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

סלינג'ר, פראני וזואי, מבחר קטעים

קאר ואייבנהו, "הדרך לישועה" (פרק 3 מתוך ספרם המשותף)

על טקסים והבנה בג'ייניזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 68–71)

על קונפוציוניזם וטאואיזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 107–117)

החיבור בין טקסים לגאולה מקביל לקישור שקבעתי באחד השיעורים הראשונים בין ידע והתגלות. בדתות אברהמיות מדובר בשני צירים מקבילים עם כיוונים הופכיים: הידע מגיע בצורת התגלות מלמעלה למטה, במסירה מן האל אל העולם. אל הגאולה שואפים בכיוון הופכי, במעשי צדקה או בקיום מצוות שנעשים מלמטה למעלה, מן המאמינים כלפי האל. התיאור הזה הוא סכמטי ומכליל, כמובן. לא בכל הדתות הצירים הללו מתקיימים בצורה מובהקת כזו, ואפילו במסגרת הדתות האברהמיות ניתן למצוא גיווני דיעות והוגים אינדיווידואלים שיציעו גישה אחרת.

אם להוסיף עוד אמירה סכמטית, בדתות מן המזרח הרחוק ניתן למצוא, בניגוד לדתות האברהמיות, נטייה בולטת יותר לידע שנובע מהאדם עצמו כלפי מעלה. ההארה הקשורה בידע שזוכה לה המאמין היא הדרך לגאולה, ולכן הגאולה איננה מושגת על-ידי טקסים ופולחן, אלא על-ידי לימוד. הקריאות לשיעור התמקדו ברעיון של למידה ומודעות בתור הדרך לגאולה, אבל מתוך הסתמכות על היכרות כלשהי עם הרעיון שהגאולה היא תוצר של שמירה מדוקדקת של מצוות המכתיבות את היומיום, או על-ידי התנהגות נאותה וישרה. בין אם בגירסה הלכתית קפדנית, או בתחושה עמומה שהחוטאים נשלחים לגיהינום והצדיקים זוכים לגן-עדן, זוהי תפיסה נפוצה ומוכרת בקרב הדתות האברהמיות.

ג'ייניזם היא דת שהתפתחה בהודו, ומפורסמת בהטפותיה לפציפיזם וצמחונות. נזירי הג'ייניזם מקבלים על עצמם חמישה נדרים: להימנע מאלימות, לדבר אמת, להימנע מגניבה, להימנע ממין, להימנע מרכושנות. למרות שכל אחד מהנדרים הללו תובע מעשים ממשיים, העקרונות שלהם מיוסדים על מחשבה. המטרה של הנדרים הללו היא להגיע לידע הנכון, לאמונה הנכונה, ולהתנהגות הנכונה. מבין שלוש המטרות הללו, רק השלישית מתייחסת למעשים. זאת, בניגוד לתפיסה המקובלת ביהדות שעולם המצוות מחייב לכשעצמו, כי זוהי ההתנהגות הנכונה. הלימוד הוא אחת המצוות, אבל לא לכל המצוות יש מטרה עליונה של הבנה, וחלקם מתבצעות לכשעצמן, לשם קיום המעשה כפי שהוא מצווה על-ידי האל.

אם יש לראות בקונפוציוניזם וטאואיזם דתות בכלל, או שמא אלה תפיסות-עולם / פילוסופיות שאך חופפות חלקית לפרקטיקות דתיות כלשהן (וכמובן, לעיון רוחני המשוייך לדת בקטגוריות של המודרנה המערבית), זו שאלה שמוטב להשאיר פתוחה כחלק מהעיון המשווה בדתות בקורס הזה. ההבדל ביניהם מוגדר בצורה גסה כהבדל שבין דואליזם למוניזם: כל אחת מהמסורות הללו שואפת ללמד דרך נכונה להתנהלות בחיים ולהגיע לאיזון, אך הקונפוציוניזם דוגל בתפיסה דואליסטית שמבנה את סדר העולם והיחסים בין הפרטים שלו על-פי מספר פרדיגמות של הפכים, בעוד הטאואיזם רואה בהגדרות הללו אשליות, וקורא למאמין לראות את האחדות של הדברים ללא פירוד. גישה זו מתאפיינת בעצם השם של הפילוסופיה: "טאו" פירושו דרך, אך המאמין (או שמא מוטב: התלמיד) שואף להשיג את הטאו. כלומר, השיח על הטאו כולל עולם סמנטי של יעד, אבל המשמעות של המילה עצמה היא "דרך". החמקמקות הזו מתומצתת בדברי הפתיחה של ספר הטאו דה צ'ינג של לאו-צה: "הטאו שניתן לדבר עליו, איננו הטאו הנצחי". כל פעולה של שיום והגדרה היא הגבלה מפרידה, שמוציאה את הדבר הספציפי מן הכלל האחדותי ובכך יוצרת אשליה. השאיפה להכרת האחדות הזו היא הדרך להארה וגאולה.

בפראני וזואי, סלינג'ר מציג שתי גישות סותרות לסוגיה זו, השואבות השראה מפילוסופיות מזרחיות, אך עדיין נטועות עמוק (במובן תרבותי ודתי גם יחד) במורשת הנוצרית שלהן. פראני מתלהבת מהספר "דרכו של צליין" ומנסה ליישם את שיטת התפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו, תפילה שיש לומר גם ללא אמונה, מתוך דיעה שהמעשה הטקסי ייצור את האמונה שתבוא בעקבותיו. היא נתקלת בשתי התנגדויות שונות מאוד לחיפוש הרוחני שלה. בסצינה הראשונה שקראנו, היא מספרת על הספר לחבר שלה, ליין. ליין עסוק באכילת רגלי צפרדעים ואיננו מתרשם מהספר שפראני מתארת לו. לקראת סוף הסצינה, רגעים ספורים לפני שפראני מתעלפת, הוא מתואר כשבע מהאוכל, ממתין לקפה, ומציע פרשנות אינטלקטואלית-פסיכולוגית לתפילה הבלתי-פוסקת המתוארת בו. ואז הוא אומר לה: "רק למקרה שאני אשכח לומר זאת, רציתי להגיד שאני אוהב אותך. הזכרתי את זה כבר?" (תרגום שלי מהזכרון). ליין מציג כאן שלל התנגדויות לרוחני: העיסוק בחומר ובקיום הגופני בלבד, מסומל על-ידי האכילה לשובע שלו. אינטלקטואליזציה ורציונליזציה שמכחישה את הרוחני מוצגת מפיו מפורשות. לבסוף, הוא נושא הבטחת-שווא של אהבה ואושר. חוסר-העניין שלו בדבר שכל-כך מלהיב את בת-הזוג שלו מטיל ספק באהבה ממשית שהוא חש כלפיה. כמעט ניתן לחוש אצלו זלזול בפראני. אבל הוא אומר שהוא אוהב אותה כי כך חברים אומרים לבנות-זוגם. בדרך זו, סאלינג'ר מראה כיצד ליין בו-בזמן שהוא מתנגד לפילוסופיה שעומדת בבסיס "דרכו של צליין", מקיים אותה במישור חילוני-פרטי. למרות שהוא איננו מאמין במילים עצמן, הוא אומר לפראני הצהרת אהבה באופן טקסי, מתוך תקווה שהאמירה תביא בעקבותיה את האהבה. ההתנגדות השנייה שפראני נתקלת בה מגיעה מצד זואי, והיא חריפה הרבה יותר מהאדישות של ליין לרוחני, וכן בעלת-תוכן יותר. זואי מאשים את פראני שהיא איננה מתפללת לישו, אלא לדימוי שהיא יצרה לו מעירוב של הברית החדשה ותורות מזרחיות. יתר על כן, הוא מאשים אותה בסדרה של מטרות זרות של התפילה, שאיננה נעשית לשמה: העניין שלה ב"דרכו של צליין" איננו מכוון לישו או לאמונה כלל, אלא ליצירת קשר לאח הבכור לבית גלאס שהתאבד, סימור. בנוסף, החיפוש שלה אחר התפילה הבלתי-פוסקת נועד לספק לה חוויה מיסטית, שלווה ואושר. המאמץ שלה לאבד את עצמה במשהו גדול יותר, ולהמית את האגו של עצמה, מתכחש להכרח של האגו ולטוב שבו, ונוטף מהתחסדות וצדקנות. לבסוף, הוא טוען שאל לה להתפלל לישו שהיא איננה מבינה – מעשה כזה הוא חסר-טעם. רק אם תבין אותו באמת, לתפילה שלה תהיה ערך. ההבנה האמיתית הזו, טוען זואי, כרוכה בהכרה שישו ביקש ללמד שאלהים נמצא בכל מקום, בתוך כל אחד.

הגישה של זואי הפוכה לחלוטין לגישה שפראני הציגה מתוך "דרכו של צליין". בניגוד לטענה שלמעשה הטקסי יש ערך רוחני משל עצמו, גם כאשר הוא נעשה ללא אמונה וללא הבנה, זואי טוען שאין שום ערך למעשה נטול-ההבנה. הויכוח הזה בין שתי הדמויות הללו מייצג גישות שונות הקיימות בתוך דתות רבות. גם אם מסורות מסויימות נוטות להאדיר את ההבנה על-פני המעשה או את המעשה על-פני ההבנה, אין מסורת שדוחה לחלוטין את אחד ההיבטים הללו, והמתח על הקדימות שלהם עודנו עומד.

הפרק של קאר ואייבנהו נבחר, בדומה לפרק של סמית בשיעור שעבר, כדי לחשוף את התלמידים לעבודת המחקר המתקיימת במוסד שלהם (קאר מלמדת נצרות ופילוסופיה של הדת במחלקה שלי). אבל הספר מאפשר להעלות גם נקודה מתודלוגית חשובה לגבי מבט משווה על הדת: החשיבות של מחקרים משווים טמונים בנקודות הדמיון והשוני שבהם גם יחד. במקרים בהם מדובר בשתי מסורות שקיימו ביניהן מגע היסטורי, ההשוואה יכולה ללמד על מקורות השראה והשאלה שתרמו להתפתחות מסורת מאוחרת יותר. במקרים בהם אין קשר היסטורי כזה (כמו במקרה של פילוסוף דני מהמאה ה-19 והוגה טאואיסטי מסין של המאה ה-4 לפני הספירה), ההשוואה יכולה לשרת נקודת מבט פנומנולוגית על תופעות כלל-אנושיות, או לחלופין להוות תרגיל שבו על-ידי ההשוואה מתבררות ומתחדדות סוגיות בהגות או בתרבות של כל אחת מן המסורות המושוות. היתרון האחרון הוא זה המצוי במחקר הנוכחי: במבט ראשון, הדגש של קירקגור על אמונת-היחיד ועל אמונה המבוססת על הבנה שהיחיד מגיע אליה בכוחות עצמו, עשויה להישמע באופן שטחי כבעלת נופך של תורות מן המזרח הרחוק המטיפות להארה. אך דיון בקירקגור על רקע רעיונותיו של ז'ואנגזה מבליט הבדל מהותי: קירקגור איננו יכול לקבל אמונה בהארה שנובעת לגמרי מתוך היחיד (ושכיוונה הוא מלמטה למעלה). בקבלו את תורת החטא הקדמון האוגוסטינית, הוא מחוייב לראות את האדם כפגום ומוגבל ולכן גם נעדר שליטה מוחלטת על גורלו. קאר טוענת שבראייתו של קירקגור, ההבנה והאמונה של האדם אינן יכולות להתרחש בעצמן, והן דורשות מרכיב נוסף והוא החסד שהאל שופע מלמעלה. רק האל יכול ליצור את הנסיבות שיאפשרו לאדם לעלות במדרגות האמונה, אך בנוסף לאל המאפשר, דרוש הצעד הפעיל של המאמין. זהו תיאור כמעט דיאלקטי של תהליך האמונה, ובכל מקרה דו-כיווני, באופן ששונה מאוד מרעיונותיו של ז'ואנגזה. למשל, אחד הסיפורים שאייבנהו מביא מתוך כתביו של ז'ואנגזה, מתאר התפתחות רוחנית של מאמין, שמתבטאת בשיכחה ונטישה של מושגים. ראשית הוא שוכח את החסד והצדק, אחר-כך הוא שוכח טקסים ומוסיקה, ולבסוף הוא מודיע למורה שלו שהוא מסוגל לשבת ולשכוח הכל. כשהמורה שומע זאת הוא אומר שהוא רוצה להפוך לתלמידו. עבור ז'ואנגזה, ההארה איננה נמצאת במקום אחד, ובוודאי שאיננה תלויה בהייררכיות בעולם. מי שמגיע למדרגה גבוהה יותר, ראוי להיות מורה, וגם מורה יכול ללמוד ממנו. קאר ואייבנהו חותמים את הדיון בהדגשת הדמיון בין הגישות למרות ההבדלים. העובדה שניתן למצוא מקבילות בין קירקגור לז'ואנגזה היא מרתקת בעצמה, בהיותו אחד ההוגים הנוצריים שהדגישו מעל לכל את חשיבות האמונה הפרטית, תוך מיאוס הדת הממוסדת המתבטאת בקהילה הכנסייתית וטקסיה. אף כי אין מסורת שדוחה את החשיבות של ידע או מעשים, נראה שהדגשת אחד הצדדים הללו כדרך לגאולה נעוצה בהפחתת החשיבות של הצד השני. יתר על כן, למרות שלימוד והבנה יכולים ואף נעשים בדרך קהילתית במסגרות רבות, נראה שהמצדדים במעשים, נזקקים ומדגישים את הקהילה, בעוד המדגישים את ההארה וההבנה, פונים לאינדיבידואל. בשיעור הבא נמשיך את הדיון בפולחן, ונקרא גם מתוך דברי קירקגור עצמו, במקום דברים עליו.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: מקומות קדושים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

הרודוטוס, היסטוריות 1, 181 – 184 (על הזיגוראט).

מלוויל, קלארל, חלק א, שירים 5 ("קלארל"), 12 ("סליו") ו-13 ("הקשת")

עמיחי, "תיירים"

על החאג' באסלאם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 223 –224). אפשר לקרוא גם אצל דה-בליג, "במקדש העליון"

מרקוס י"א

סמית, "כיצד לבנות מקומות עם מילים" (בספרו דת, תרבות ומקום מקודש, עמ' 1 – 25)

בתיאור הזיגוראט של המזרח הקדום, הרודוטוס לוכד בכמה שורות בודדות מספר יסודות מרכזיים לכל מקום מקודש. זאת, למרות שהתיאור איננו נשען על חוויה אישית או מראה-עיניים, אלא על סמך עדויות של אחרים. כפי שהוא מציין, הוא מביא את הדברים מפי הכשדים, ובאותה נשימה מוסיף שהוא איננו מאמין להם. תיעוד מפורט של מסורות מפי אחרים בתוספת ספקנות ותובנות משל עצמו הם המאפיינים הבולטים של כתיבתו שפרסמו אותו בתור ההיסטוריון הראשון. ראשית, גובה הזיגוראט מכוון לחלוש על הנוף של העיר, ומציב אותו באופן מוחשי וסמלי במרכז החיים. מי מבין הקוראים שביקר אי-פעם בדגם ירושלים בימי בית שני (שהיה בעבר במלון הולילנד, וכיום נמצא במוזיאון ישראל, סמוך להיכל הספר), יוכל בקלות לראות את הדמיון. כל גודלו של הדגם, על שלל הבתים והפרטים המופיעים בו, ממחיש דבר אחד: הפאר והגדולה של המקדש המודגשים ביתר שאת ביחס לשאר העיר. שנית, התיאור שהרודוטוס מספק של ספסלי הישיבה שנבנו למען העולים במעלות המקדש משמש עדות טקסטואלית לדבר שידוע גם מתגליות ארכיאולוגיות: ריבוי המדרגות בדרך למקדש, שלצד המאמץ שהוא דורש מן המאמין גם מספק תחושה של עלייה עד השמיים. מקדשים רבים נתפסו כ"אקסיס מונדי", ציר שמחבר בין העולם הזה לעולמות עליונים, והתיאור המשולב של מדרגות ומגדלים בהרודוטוס מרמז לנו שאת המגדל אשר ראשו בשמיים שביקשו אנשי בבל לבנות לפי המסופר בבראשית י"א מוטב לדמיין כזיגוראט, ולא כספיראלות המופיעות אצל ברויחל ודורה.

לבסוף, הרודוטוס מספר שהכשדים האמינו שהאל עצמו מבקר במקדש ונח בכס המיוחד שהוצב שם עבורו. רעיון המקדש כמשכנו של האל בונה מתח עם מספר תפיסות של האל, שאינן בהכרח רלוונטיות לתפיסות אליליות במזרח הקדום, אך מתקיימות לצד קיומם של מקומות מקודשים כיום. בראש ובראשונה, העובדה שהאל שוכן במקום מסויים סותרת את היותו נוכח בכל מקום, כפי שנגזר מהיותו כל-יכול וכל-יודע. אם הוא שוכן במקדשו, הרי שהוא איננו נמצא במקום אחר באותו רגע. אם כדי להיות קרובים יותר אליו, להביא בפניו בקשה או להתפלל בפניו תפילה נדרשים לבוא למקום מסויים, הרי שאין זה נכון ש"לית אתר פנוי מניה". מה המשמעות של תחיבת פתק בין אבני הכותל, אם אלהים שומע תפילה בכל מקום?

חלק מן התשובות לשאלות הללו דורשות שינוי נקודת מבט, כך שהמקום איננו מקודש בשל ערך מיוחד המקופל בו, והאל איננו נמצא בו יותר מבמקומות אחרים, אלא שלמעשה הקהילתי-פרפורמטיבי של התייצבות משותפת במקום מקודש יש ערך רוחני שהוא המעניק את הקדושה למקום. במילים אחרות, אותה דילמת אותיפרון שהועלתה ביחס למעשי צדקה או חסידות, אותה דיכוטומיה נומינליסטית/ריאליסטית שהועלתה ביחס לחלוקות טומאה וטהרה, עולה גם ביחס למקום המקודש.

בביקורת שכתב ניקולס דה-בליג על תערוכה במוזיאון הבריטי בנושא החאג' המוסלמי, הוא מזכיר שהשלטונות הסעודים מחשיבים קידוש של מקומות לעבודת אלילים, והשתמשו בטענה זו כדי להסיר מתחם קבורה של כמה קרובי-משפחה של מוחמד, וכן כדי להרוס את ביתה של אשתו הראשונה של מוחמד. השלטונות עשו זאת במסגרת הרחבת העיר והתאמתה לקליטת מספר התיירים הגדול, אך עצם המעשה עומד בניגוד לחשיבות שהחאג' תופס באסלאם. את המתח הזה אפשר להתיר אם רואים את הקדושה לא במקום, אלא במעשה: החאג' הוא קדוש משום שהוא מצוּוֶה, והמאמין מגיע למעלה רוחנית גבוהה יותר על-ידי מימוש המצווה. קיום המצווה בנפרד, ונטילת חלק במאמץ הקהילתי-הבינלאומי המשותף הם שמעניקים תוקף למעשה, ולא נגיעת הגוף במקום מסויים, או בחומר מסויים (אדגיש שאני מציג זאת כעמדה אפשרית, כדי להבהיר את ההבדל הקונספטואלי בין מקום קדוש למקום מקודש, ואינני טוען שזו גישה שמבטאת את הלך-הרוח של עולה-הרגל המוסלמי הטיפוסי).

גישה אחרת, גם אם היא מקיימת חפיפה חלקית, ניתן למצוא ב"קלארל" של הרמן מלוויל. זוהי השירה האפית הארוכה ביותר בספרות האמריקאית, והיא מונה מעל 15,000 שורות (קראתי כאלה הסופרים 16,000 שורות ואחרים הסופרים 18,000, והחלטתי שלא לברר את העניין בעצמי). מלוויל חיבר את היצירה בעקבות ביקור שהוא עצמו ערך בארץ הקודש ב-1856, ופירסם אותה כשני עשורים מאוחר יותר. גיבור היצירה, קלארל, הוא פרח כמורה שאמונתו מתרופפת ונוסע לארץ-הקודש במטרה לחזק אותה. המפגש המוחשי עם המקומות בהם התהלך ישוע יוצר הנכחה חומרית של האמונה הרוחנית. בשיר הראשון מהשירים שנבחרו לשיעור קלארל רואה את עצמו כישוע שמגיע למקדש בפעם הראשונה, בו-בזמן שהוא רואה את הסצינה בעיני רוחו. הנוכחות הגופנית במקום מחיה את הסיפורים לכדי מציאות ונוטעת אותם בהקשר שאפשר להאמין בו. כמובן, הצורך בראיה מוחשית לצורך אמונה באל מטאפיזי היא אחת הסתירות הנפוצות ביותר בדת (שנגענו בה גם דרך האשמותיו של האינקויזיטור של דוסטוייבסקי כלפי ישו), ועיקרה מגולם בפרקטיקה של מקום מקודש.

החוויה של קלארל מוליכה אותנו אל ביקורו הראשון של ישוע עצמו במקדש, לפי המסופר בפרק י"א של הבשורה ע"פ מרקוס. ישוע מגיע לירושלים לפנות ערב, וכשהוא מגיע לאיזור המקדש כבר חשוך, והוא עוזב וחוזר למחרת. כשהוא נכנס בפעם השנייה, הוא מזדעזע מכל דוכני המסחר שבאיזור, מתחיל להפוך אותם ולצעוק כנגד העושק והגניבה. זהו דימוי חזק לגבי תפקידה והורתה של הנצרות, כצומחת מתוך היהדות אך דוחה את מוסדותיה וחוקיה. אך לענייננו, סיפור זה מתמצת תופעה ידועה מאוד לגבי מקום עלייה-לרגל: התמונות יפות יותר מן המציאות. מקום שהוא איקוני, בין דתי ובין אם לא, מקבל משמעות מיוחדת בלב אדם, הנושא אליו עיניים ומצפה לחוות התעלות רוחנית מיוחדת לכשיבקר שם בעצמו. ברגע הביקור, החוויה איננה דומה למה שהמבקר ייחל לה, אם משום היומיומיות שלה, אם משום פער בין מה שתיאר לבין האופן בו המקום נראה בפועל, ולא פעם משום שהעומס הרגשי שהצטבר ונקשר במקום זה איננו מצליח להגיע לפורקן נוכח הפיזיות השותקת, העובדתית והפשוטה של המקום. אפשר לחשוב על מקומות רבים וכמה מהדוגמאות האלה עלו בכיתה: פסל החירות, ביקור במעבר החצייה שמול אולפני אבי רוד, גשר הזהב, המונה ליזה במוזיאון הלובר, גראונד זירו של מגדלי התאומים. בקרב משתתפי המסעות לפולין יש לא-פעם התעסקות בשאלה מי בכה באושוויץ, ומי לא בכה באושוויץ. הריטואל כל-כך ידוע, שלעתים זה שלא בכה באושוויץ מצליח להביא לפורקן המשמעותי ביותר, בשיחה על היעדר הבכי ומשמעותו, מה המשמעות (וחוסר-המשמעות) של המקום, מה פשר הפער בין הציפיות למה שיקרה באושוויץ, למה שקרה בפועל. אבל נחזור לדוגמה שמחה יותר: מעריץ הביטלס העומד על מעבר-החצייה של אבי רוד. הוא יודע שהוא אמור להתרגש, ושממש כאן עמדו לנון, סטאר, מקארטני והאריסון כשהצטלמו לתמונה המפורסמת כל-כך. אבל כעת הם אינם כאן, והנוכחות במקום שהיו היה נסיון להתקרבות אליהם, שממחיש את המרחק הרב. אם יחלוץ נעליים ויצטלם באמצע הכביש יחף, אולי יצליח לחוש מעט יותר. זהו המימד הפרפורמטיבי של העלייה לרגל. אבל אולי גם אז לא יחוש דבר. אולי האדישות היא מנגנון הגנה שהנפש מפתחת, משום שהיא איננה מצליחה להכיל את גודל הרגע, ומסרבת להכיר בחד-פעמיות שלו, שלא תשוב. זו הפעם הראשונה והאחרונה שהמאמין יכול להרשות לעצמו לראות את הכעבה או לראות את המונה ליזה, ולהתרגש פירושו גם להודות בכך שזה עומד להסתיים, ושוב לא יחזור.

ההקבלה בין חוויה דתית של מקום מקודש למוקד עלייה לרגל מבחינה תרבותית מהדהדת נקודה שהועלתה גם בשיעור שעבר: האופן שבו חוויות דתיות ורגשות דתיים מועברים ומתורגמים לתוך אפיקי תרבות חילוניים. כפי שאמרתי, ההקבלה הזו היא דבר שיש לתת עליו את הדעת משום שיש בו ללמד אותנו גם על האופן שעלינו לחשוב על דת, ועד כמה היא הבנייה נפרדת ושונה מתרבות באופן כללי; ומאידך, על המשמעות של תרבות חילונית שמבקשת ויוצרת אנרגיות דתיות. הפנייה לאוניברסליות מהדהדת מוטיב נוסף שנמצא ב"קלארל" של מלוויל: בעיני רוחו של קלארל, כל עולי הרגל לדורותיהם ולאמונותיהם מתמזגים בירושלים, והוא רואה מוסלמים ונוצרים, בודהיסטים והינדואיסטים עורכים מסעות מפותלים למחוז חפצם, והם כולם בתוכו, וכולם למולו.

עם זאת, אין לתת לנקודות הדמיון לשרטט זהות גמורה. ישוע שנכנס אל המקדש איננו כמו הנער שלא בכה באושוויץ, או מעריץ הביטלס שחלץ את נעליו במעבר החצייה. ניתן למנות שני הבדלים מרכזיים: הראשון נעוץ בתקופה, ולא בדת. בניגוד למעריץ הביטלס, אך גם בניגוד לחאג' בן-זמננו, לישוע לא היו שום כלים לדמיין את מראה המקדש ואת ההתרחשות סביבו. מן ההכרח היה שהמפגש עם המציאות יהיה שונה מן הדמיון שלו, וזוהי חוויה שונה לחלוטין מזו של המבקר במגדל אייפל וחווה את הפער בין הציפייה לביקור במקום מפורסם, לכך שהמקום מוכר לו מאוד, משום שראה אותו עשרות או מאות פעמים טרם שהיה שם. כאמור, תהליך זה יכול לחוות גם יהודי שמגיע לכותל בפעם הראשונה, או החאג' שמגיע למכה. אבל ההבדל השני נעוץ בעומקו של הרגש הדתי, שמתבטא בדבריו של ישוע. היות שמקום זה איננו רק סמל ומרכז תרבותי, אלא אמור להיות משכן האל, המקום הנעלה ביותר שמהווה את נקודת-הציון החומרית של המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. הפער בין הרגשות האלה לבין היומיומיות של המסחר הוא אכן בלתי-נסבל.

משהו מתחושת הפער הזו, אם לדלג חזרה להקבלה חילונית, מופיע בשירו של יהודה עמיחי. הטון המזלזל על המשחק הכרוך בתיירות ("מרצינים ליד הכותל המערבי") מבטא את תביעתו של המקומי מן התייר ליטול חלק ולא להיות אורח חולף. האמנם יש לתיירים, או עולים לרגל, מחוייבות כלפי המקום שהם מבקרים בו? בהקשר הדתי התשובה החיובית היא נחרצת. בהקשר תרבותי, במיוחד בעולם שבו תיירות היא בידור ארעי של תרבות פנאי, אין הדבר מובן מאליו. שיא התביעה מודגש, כידוע, בחלק הסיפורי, שבו אין השורות נקטעות, שם עמיחי אומר שאכפתיות של תיירים כלפי האנשים שהם מסתובבים ביניהם יותר מאשר המראות והמוצגים היא בבחינת חזון אחרית הימים. הפער הזה שבין מקומיים לתיירים קיים בעוד מובנים רבים. ראשית, משום שלמקומיים המוצגים ההיסטוריים הם בבחינת נוף שקוף שחולפים על פניו בדרך לעבודה, לסידורים או חזרה הביתה. כך סיפרה תלמידה אחת בכיתה, שגדלה בברוקלין, והייתה רגילה לראות את פסל החירות כל יום כשחזרה הביתה, אך מעולם לא עצרה לבקר באי שבו הוא ניצב. בכל יום שראתה אותו בדרכה הביתה, מאות תיירים הפליגו במיוחד לאי כדי לבקר בו. כך גם עמיחי, שקנה פירות וירקות לביתו, והקשת הרומית היא נוף רגיל עבורו, עד שאפשר להשתומם על תיירים שהיא חשובה בעיניהם. כך גם סוחרי ירושלים במאה הראשונה לספירה, שמכרו יונים לקרבנות, משום שעולים לרגל היו זקוקים לקרבן, ומשום שהמקדש היה נוף רגיל בעיניהם.

כל הדוגמאות הללו משיבות אותנו לשאלה בדבר החשיבות או אף הקדושה האינהרנטית של המקום לעומת ההבנייה התרבותית היוצרת את החשיבות הזו. שאלה זו עומדת בפתח ספרו של סמית, קולגה במחלקה שלי. בחרתי להביא את הספר שלו כי לצד קלאסיקות שכל תלמיד צריך להכיר, אני מאמין שתלמידים גם צריכים להיחשף למסורת אינטלקטואלית שהם הופכים לחלק ממנה במוסד שבו הם לומדים. תלמידים שכתבו תגובה לשיעור על בסיס הפרק הזה שימחו אותי במיוחד, כשראיתי איך הם מתמודדים, ואפילו מתווכחים, עם טקסט שחיבר ראש המחלקה. בשיעור הבא נקרא פרק מתוך ספר של מרצה נוספת במחלקה, לאותה מטרה.

סמית פותח את הספר שלו בתיאור אפליקציה של גוגל-ארץ, שמאפשרת להציג בכמה ספרים מוזכר מקום מסויים על המפה. סמית מביא את האפליקציה הזו כמטאפורה לאופן שבו אנו חווים מקומות בכלל, דרך השכבות הטקסטואליות שהם מרובדים בהן. שלוש דוגמאות בספר משמשות להבהרת סוגים שונים של יחסים בין טקסט ומקום: ראשית, הוא מספר על ביקור באגם וולדן, ובצריף המשוחזר של ת'ורו. האגם איננו מיוחד או מרשים יותר מכמה אגמים אחרים בסביבה, והחשיבות שלו נובעת מהחיבור של ת'ורו שהפך את האגם לסמל. לא רחוק מהצריף עוברת מסילת רכבת, ואף שהפסים אינם אותם פסים שעברו בזמנו של ת'ורו, והרכבת איננה אותה רכבת, יש משהו מצמרר בצפייה הזו, שנלווה אליה זכר התיאור של ת'ורו על הרכבת העוברת ומחרידה בשאונה את שקט היער בכל עונות השנה. זהו אותו ריגוש של הביקור במעבר החצייה של אבי רוד, אותו ריגוש של קלארל, כשהוא עומד באותה עיר בה ישוע הובל לתלייה. מקרה שני הוא של אגריה, צליינית ביזנטית שטיילה בארץ הקודש, בחיפוש אחר כל הנופים המוזכרים בביבליה. סמית מביא תיאור שלה מביקור בסנה שהיה הסנה הבוער. גם אם מוכנים להתווכח על ההיסטוריות של הסנה הבוער, הזיהוי שלו מסופק הרבה יותר מזיהוי אגם וולדן. המקום שבספר איננו בהכרח המקום שעומד לנגד עיניה, וישנו פער שמתמלא בעזרת הדמיון על-מנת ליצור זהות בין הטקסט והמקום. המקרה השלישי הוא של סיפור מסע לסקוטלנד במאה ה-18 שערכו סמואל ג'ונסון וג'יימס בוסוול. בהגיעם לפורס (Forres), מצטט ג'ונסון מהזכרון פיסקה ממקבת, המתרחשת בפורס. סמית מציין ששייקספיר מעולם לא ביקר בפורס. אבל אפילו אם היה מבקר, הרי ברור שמקבת הוא עלילה בדיונית, ולא יכול היה להתרחש בשום מקום ממשי. הריגוש סביב העובדה ש"כאן התרחש מקבת", היא נבדלת בצורה מהותית לא רק מאגם וולדן, אלא גם מהסנה הבוער, משום שעל כולם מקובל שמקבת לא התרחש מעולם. אבל ההתרגשות האותנטית של ג'ונסון מלמדת עד כמה עמוקה יכולה להיות הבנייה תרבותית ביחס למקום, גם כשמדובר בטקסט שכולו שאוב מן הדמיון. הוא חותם את הדיון בהצעה למושג חדש. במקום מקום מקודש או קדוש (“sacred”), הוא מציע מקום "מסופר" (“storied”). כפי שהוא מציין, למקומות קדושים רבים יש שכבות על גבי שכבות של סיפורים, לפעמים עד כדי כך שהסיפור המקורי שקבע את החשיבות שלהם מוסתר או נקבר תחת שכבות מאוחרות יותר.

בשיר השני מתוך "קלארל" שקראנו לשיעור, קלארל פוגש ספקן קתולי בשם סליו (Celio) שמתאר את האמונה כמקום מקודש חלופי, אף כי איננו יכול לדור בו עוד. השורות המעטות האלה מתמצתות היטב את המתח הבלתי-פתור בין הרוח והחומר, שמשוקע בכל מקום מקודש:

This world clean fails me: still I yearn.

Me then it surely does concern

Some other world to find. But where?

In creed? I do not find it there.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: טהרה וטומאה

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

על טהרה בזורואסטריות (מתוך ספר הלימוד, עמ' 157 –851)

ויקרא י"א-ט"ו, י"ח

מתוך הלכות חדית', "טיפוח"

"בנוגע לפאות" ו"חץ כנגד ריקודי חול והפקרות", מתוך: הפוריטנים: ספר מקורות לכתביהם.

דגלאס, טוהר וסכנה (פרק 2: "טומאת חולין")

הקריאה לשיעור מסמנת שינוי בסילאבוס, שמתחיל להציג לא רק טקסטים ראשוניים שמאפשרים לנו לדון במרכיבים מסויימים של הדת באופן מופשט, אלא גם בטקסטים מחקריים המציגים את מה שיהווה מרכז הדיון בחלק השני של הקורס, המבט הביקורתי על הדת. בהשראת דגלאס, הדיון בטהרה וטומאה נפתח בהיבטים חילוניים של המושג.

דגלאס מגדירה את הטומאה כ"חומר שאיננו במקומו" (אין ברשותי המהדורה העברית, וכל המונחים שאזכיר מתייחסים לטקסט המקור, ולא לתרגום עברי סטנדרטי). כדוגמאות היא מזכירה כלי אוכל בחדר-המיטות, אוכל שנדבק לבגד, ועוד. אך מה מגדיר מהו מקומו של חומר כלשהו? לצורך כך מוסיפה דגלאס את המימד השני החיוני להבנת מושגי הטהרה והטומאה, והוא מימד הסיווג. קובעי הסיווג אינם רציונאליים בהכרח, וכל כמה שהיא ניסתה להימנע מזה, נאלצה גם דגלאס להודות במידה ניכרת של שרירותיות לגבי סיבות הסיווג הראשוניות. אך גם כאשר הסיבות המקוריות לסיווג נעלמות מעיננו, החשיבות היא בהכרת פעולת הסיווג כפעולה של הגדרה אנושית רצונית היוצרת את הקטגוריות של טומאה וטהרה. אוכל בכלי ההגשה שייך לכל, אך מרגע שמצקת נטלה ממנו והעבירה אותו לצלחת פרטית, המנה הופכת טאבו, אסורה על מי שאיננו בעל הצלחת. גם אם בעל-הצלחת לא נגע באוכל, לא העביר בו שום רוק, אין להעביר מהצלחת שלו חזרה לכלי ההגשה או לצלחת של אחר (ידוע לי, כמובן, שלא כולם מקפידים בקשיחות על כללים כאלה, אך טוב לדמיין אותם בגירסתם הקשיחה כדי להבחין במידה הכמו-דתית שיש לכללי טומאה וטהרה חילוניים שכאלה). אם אכלתי מן המנה שלי והחלטתי לזרוק את שאריתה לפח, לא אוכל להתחרט ולאסוף מן הפח את השאריות, אם פתאום אחוש ברעב כלשהו. ניתן לדמיין מצב שבו אין להחלטה הזו שום הצדקה רציונאלית: בפח הונחה שקית ניילון חדשה, נקייה וסטרילית, ומאז הארוחה לא זרקתי דבר מלבד האוכל שלי. אם כן, האוכל במצב נקי ושמור, באותה מידה שהיה לו הייתי מניח אותו בשקית קטנה יותר במקרר אחרי הארוחה. אך משום שהשקית מוגדרת "שקית-זבל", האוכל – שלא שינה כלום בצורתו – הפך גם הוא ל"זבל", ולכן גם אסור באכילה. נסיון להצדיק זאת בצורה מדעית רציונאלית, כמוהו כמו הנסיונות (שדגלאס מזכירה), להצדיק המנעות מבשרים מסויימים מסיבות רפואיות.

ההגדרה האנושית הקובעת את הטהרה והטומאה קיימת גם במושגים דתיים לחלוטין, אם כי במקרים כאלה נלווית אליו מעין דילמת אותיפרון: האם הדברים טמאים משום שהוגדרו כך על-ידי הדת, או שמא הדת קבעה סייגים לדברים מסויימים הנושאים עימם טומאה אינהרנטית? ייתכן שיש רבנים וקאדים שיטענו שבחזיר יש טומאה לכשעצמו, שחוקי הדת מגלים אך לא קובעים. אך קשה להאמין שיש רב שיכחיש שערבוב עוף וחלב אין בו משום טומאה לכשעצמו, וזהו סייג אנושי לחלוטין, שמרגע שנקבע, נשמר באותה מידה של זהירות בה נשמרים מאכילת חזיר (ובמובנים מסויימים במידה רבה יותר, מפני שיש מקרים מזומנים יותר מאלה של אכילת חזיר עבור שומרי-מצוות). המימד הפורמליסטי של הקביעה היוצרת מציאות קיים גם ביחס לטהרה: זורואסטריים הנטהרים בשתן-שור אינם מאמינים בהכרח שלשתן יש סגולות מטהרות בעצמו (וגם אם מאמינים בכך, לפחות הם מודעים שיש כתות אחרות בקרבם הנמנעים מכך), אלא שהגדרת כללי הטקס עבור טהרה, קובעת שעליו יש להקפיד ואותו יש לקיים, במנותק משאלות אונטולוגיות ומדעיות של טיב החומר. בדומה לכך נשים יהודיות נדרשות להיטהר במקווה, אף שהן רוחצות לפני ולאחר הטבילה, כמו מודות בכך שלטבילה אין ערך היגייני משל עצמה. טקס ההיטהרות איננו מקיים כללים של נקיון והיגיינה, והוא עומד בנפרד מהם. מבנים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית בארץ-ישראל מעידים שכבר אז הייתה הבחנה בין המקווה הטקסי לבין הרחצה שהתקיימה לפי מיטב הטכנולוגיה הרומית של התקופה.

אולי אחד ההיבטים המרתקים של לשון הטהרה ומערכת הסמלים שלה, הוא הקירבה ההדוקה שהיא מקיימת לאיסורים מיניים שונים. חוקי הכשרות שבויקרא י"א עולים בקנה אחד עם ההגדרה הבסיסית של דגלאס, "חומר שאינו במקומו". הטומאות המתוארות בפרקים י"ב-ט"ו מצטרפים לכדי תמונה של כל ההנכחות של המוות בחיי היום-יום, לצד אובדן סמלי של מקור חיים מן האדם (אובדן הדם של האישה בוסתה ובלידתה, אובדן הזרע שבקיום יחסי-מין, והחולים והזבים למיניהם). אפילו דיני העריות של פרק י"ח ניתן לתאר כ"חומר שאינו במקומו". אך מה הוא "החומר שאינו במקומו" בריקודים מעורבים או במחשבות זימה, שהן מכונות (בלשון נקייה נפוצה באנגלית) כ"מחשבות טמאות"? דומה שהגוף וצרכיו נתפסים כמכלול כ"חומר שאינו במקומו" בעולם הרוח והמחשבה, תוך שיקוף אידיאולוגי דואליסטי של חומריות ורוחניות. אפשרות אחרת שמסבירה את ריסון המיניות לנישואין בלבד עשויה להישען על תפיסה מונוגמית-מיסטית, לפיה לכל אדם יש בן/בת-זוג שמתאימים לו, ועד שיימצאו ויתקדשו, כל פעילות מינית שלהם היא בגדר "חומר שאיננו במקומו", כלומר לא עם האדם המיועד. אולי. אבל אולי מערכת סמלים שמתפרשת היטב בהקשר אחד, פחות יאה לפירוש אחר, ומשמשת בהשאלה בלבד ככלי ממשטר ומרסן, אך ללא המשמעות המקורית שלה. הדיון הזה במיניות ויחסה אל הטומאה לאור פירושה של דגלאס חסר, כמובן, כשהוא מוזכר ללא התייחסות ל"טוטם וטאבו" של פרויד, אבל אני עוצר בעצמי מכיוון ששיעור שלם יוקדש לפרויד בחציו השני של הקורס. עם זאת, אזכיר בהקשר זה שהיחס בין המושגים החילוניים של הטומאה והמושגים הדתיים הוא דו-כיווני. לצד זה שהפרקטיקות הדתיות באות לידי ביטוי בהקשרים יומיומיים של לכלוך ונקיון (ועוד דברים רבים אחרים, דוגמת מושגים פוליטיים של גזע ואזרחות שלא נכנסתי אליהם), גם המושגים הדתיים ביחס למין וטוהרה שואבים את הלשון שלהם ממושגים חילוניים, ולצד "מחשבות טמאות", אפשר גם לדבר על "מחשבות מלוכלכות" או "דיבור מלוכלך".

קטע מהחדית' חושף בפנינו היבט נוסף של טקסי טומאה וטהרה: בהתלבטות בין שיטות שונות לסירוק השיער, אבן-עבאס מעיד שהנביא מוחמד בחר בדרך ש"אנשי הספר" (כלומר היהודים) נוהגים בה, ולא בדרך שעובדי-האלילים נהגו בה. באף אחת מן הדרכים לא הייתה טומאה אימננטית, אבל מתוך רצון להידמות למאמינים באמונת הייחוד, ומתוך נטייה לסמן בני אור ובני חושך, טהורים וטמאים, אפילו החלטה לגבי סירוק השיער התקבלה בהקשר זה ובמושגים אלה של טהרה.

החדית' מהווה דוגמה נוספת למה שכבר נדון בשיעור על התגלות וידע, כאשר הדינים נלמדים בראש ובראשונה מן הקוראן, אך לפסוקים מצטרפים עדויות של אנשים המשמרים זכרונות של מעשים ואמירות של מוחמד, ומצטרפים לכדי הוראות חדשות הנוספות על כתבי-הקודש. גם תשובתו של סולומון סטודרד, פוריטני בן המאה ה-17 הכותב בנוגע לפיאות כוללת מגוון סוגיות, כולל שאלות של קטגוריזציה, סמכות פרשנית, טומאה כמושג מוסרי ועוד. הוא פותח את החלטתו בציון העובדה שאין ודאות ביחס למנהג הפאות (כלומר, שהדבר לא מוזכר במפורש בכתובים), אך שחשוד בעיניו שהמנהג התפתח על-ידי "אנשים מושחתים מאוד". בדומה לשאלת סירוק השיער אצל מוחמד, האנשים הנוקטים במנהג מסויים מעניקים לו כביכול אופי מוסרי לכשעצמו. לבסוף, קובע סטודרד, יש להמנע מהפיאות משום שהמנהג מכיל ארבעה חטאים: אי-שביעות-רצון במה שהאל העניק לאדם; בזבזנות וראוותנות; גאווה; היעדר רצינות וגנדרנות שאינם הולמים גברים. זוהי דוגמה מובהקת (ואופיינית לפוריטנים) של הפיכת מושגי הטומאה והטהרה למוסריים לחלוטין (מבחינת הלשון, הדבר ניכר יותר בתשובה על הריקודים המעורבים, ואפשר לעיין שם).

הפתיחה של הדיון במושגים חילוניים היא נקודה חשובה עבור הקורס כולו: לימודי דתות אינם מוגבלים למסורות מבוססות, וכדי להבין את הדת אל-נכונה, מוטב למצוא מקבילות של מושגיה, סמליה וטקסיה המשכפלים עצמם בחיי יום-יום או במוסדות חילוניים, שדרכם ניתן לעמוד אולי על הצורך האנושי בהם, שמחפש לו מוצא גם (ואולי דווקא) בהיעדר מסגרת דתית אחרת. כפי שדגלאס אומרת בסיום הפרק, היות שהטומאה היא חומר שאיננו במקומו, יש לגשת אל בחינת המושג מתוך סדר. טקסי וכללי הטומאה השונים המופיעים ועולים בתרבויות שונות ובמסגרות הרחוקות זו מזו, מעידים על כמיהה לסדר בתוך כאוס קיומי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: בחירה חופשית וגזירה קדומה

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

על הגזירה הקדומה בהינדואיזם ועל הקאסטות (מתוך ספר הלימוד, עמ' 50 –56)

דוסטוייבסקי, "האינקוויזיטור הגדול", מתוך האחים קרמזוב (עמ' 247 – 257 במהדורת דביר, תרגום צבי ארד)

הרמב"ם, מורה הנבוכים, ג', יז

שביסתרי, גן השושנים המסתורי, ח

את הדיון במשמעות הדתית של שאלת הבחירה החופשית והגזירה הקדומה מוטב לפתוח דווקא בשאלה הפילוסופית החילונית (לפחות כאפשרות) של גורל קבוע-מראש. את ההבחנה בין העמדה הדתית לעמדה המטאפיזית שאיננה תלויה בקיומו של אל אני עורך דרך המושגים דטרמיניזם, המצביע על דבר שכבר נקבע (מבלי לרמז בהכרח על קובע) וגזרה קדומה (פרדסטינציה) שנשמעת לי כמדגישה יותר את קיומה הקדום של ישות קובעת, ובכל מקרה משמשת יותר דיונים תיאולוגיים. הדעה הדטרמיניסטית קובעת שריבוי הנסיבות המצטרפות לכל הכרעה של אדם, מהקטנה לגדולה ביותר, מונע אפשרות של בחירה חופשית ממשית. בתפיסה זו, התהליך הנחווה בתוכנו כבחירה חופשית איננו אלא אשלייה הנוצרת מחוסר-יכולתנו להביא בחשבון אחד את מכלול הנסיבות שבסופו של דבר הצריכו את ההכרעה היחידה שהייתה מן האפשר. מנגד, עומדת החוויה החזקה המוכרת לכל אדם שניצב אי-פעם בצומת דרכים ונאלץ לקבל החלטה, שגורלו נמצא לגמרי בידיו, וכל כיוון אליו יפנה יפעיל שרשרת אירועים שיוביל לעתיד שונה לחלוטין. שתי העמדות אינן חורגות מגדר השערה אונטולוגית נטולת הוכחה ודאית, ובידי כל אחת מהן טיעונים נכבדים.

עם זאת, יש להעיר כמה הערות על היחסים ביניהן: ראשית, רעיון הדטרמיניזם איננו סותר בהכרח את הרצון החופשי. בעוד שפרדסטינציה מניחה שהאל קובע את כלל המעשים ועל כן אין רצון חופשי כלל כי כל הכרעה מוסרית נובעת מהכוונה אלוהית, הדטרמיניזם יכול להתנסח באופן כזה שאף שמבחינה מעשית לא יכול היה האדם לקבל הכרעה אחרת (לאור כל הנסיבות שהצטרפו ברגע ההכרעה), הרי שעדיין לא היה שום גורם חיצוני שכפה עליו לקבל את ההחלטה (בניגוד למקרה הכבדת לב פרעה, למשל), ובאותה מידה שכלל הנסיבות הובילו אותו לקבל את ההחלטה הזו, התפקיד שלו כישות אוטונומית המקבלת את ההחלטה היה חיוני לא-פחות בתגובה לשלל הנסיבות ההן, כמו גם להמשך פעילותה של שרשרת האירועים שהחלטתו מצטרפת כחולייה אליהם.

שנית, אין להניח שקיומו של רצון חופשי פירושו שגורלו של אדם נתון בידיו לחלוטין. מעבר לגורמים (מקריים או הכרחיים) שאינם בידי האדם כלל (כדוגמת כוחות הטבע), הרי שהדיעה שישנו רצון חופשי מחייבת שלכלל בני-האדם יש רצון חופשי, ויכולתם לפעול בצורה אוטונומית משליכה על סביבתם והאנשים שהם באים בקשר עימם. תלמיד אחד שאל אם מקרה כמו העבדות בארצות-הברית מצביע על כך שייתכן מצב בו רק לחלק מהפרטים בחברה ישנו רצון חופשי. התשובה היא שלילית, כמובן. הדיון בשלב זה הוא אונטולוגי לגבי היתכנות הרצון החופשי בבני-אדם בכלל, והוא איננו תלוי ביכולת הפוליטית (או כל יכולת נסיבתית אחרת) למימוש רצון מסויים.

לבסוף, עולים מתוך דיון זה שלושה מודלים אפשריים לקשרים שבין דטרמיניזם ורצון חופשי: שהדטרמיניזם שולל קיומו של רצון חופשי; שרצון חופשי שולל קיומו של דטרמיניזם; ושהשניים יכולים להתקיים במקביל. שלושת השילובים האלה מעלים מבחינה תיאורטית קיומו של שילוב רביעי, לפיו אין דטרמיניזם ואף אין רצון חופשי בעולם, אך לא עלה בידי לחשוב על דוגמה שבה שילוב זה יכול לפעול במציאות, הגם שניתן להגות אותו.

בפרקו על שאלת הבחירה החופשית במורה נבוכים, מונה הרמב"ם חמש דיעות: הראשונה טוענת שהכל מקרי; השנייה טוענת שישנה השגחה כללית, אך אין השגחה פרטית (והוא מייחס דיעה זו לאריסטו); השלישית טוענת שיש השגחה פרטית, והרביעית טוענת שיש רצון חופשי, והוא מחייב עולם של שכר ועונש. את כל הדיעות הללו הרמב"ם פוסל, כשאחד מן המרכיבים הראשיים לשלילת דיעות אחרות נשען על הבעייה התיאולוגית של הרע, שנדונה בשיעור הקודם. כך, למשל, הטענה להשגחה פרטית משמעותה שהחוטא פועל רק משום שכך גזר עליו האל, ולכן שהוא נענש על שנהג כמצוות האל, ולהיפך ("ואף על פי שאין לנו יכולת, ואפשרי שיחייב אותנו את הנמנעות, ואפשר שנקיים את הציווי וניענש, ונמרה אותו וניגמל בטוב"), ואילו הרצון החופשי המחייב שכר ועונש לפי הרמב"ם (אף שיש להודות שאין האחד מחייב את השני), גורם לתומכים בעמדה זו לטעון שכל צרה הבאה על יצור בעולם הזה, מתאזנת בגמול בעולם הבא, "וכך העכבר הזה שלא חטא אשר טרפו חתול או דאה, אמרו כך גזרה חכמתו ביחס לעכבר זה ועתיד לגומלו על מה שאירע לו לעתיד לבוא". את הדיעה החמישית מייחס הרמב"ם לתורה, אך קשה במבט ראשון להבדיל בינה לבין הדיעה הרביעית של הרצון החופשי, ומשתמעת מכך ביקורת סמויה של הרמב"ם על עמדות נפוצות ביהדות. לאחר שהוא מפרט אותה, הוא מכריז על עמדתו ("אבל דעתי אני ביסוד הזה כלומר: ההשגחה האלוהית, הוא מה שאבאר לך"). קשה לקבוע אם הרמב"ם מבקש לספח את עמדתו לדעה החמישית (ולטשטש בין המבדיל בין עמדתו לדעת תורה), או שהוא מסמן שמי שמבין שעמדתו שונה מדעת התורה, יבין שזו העמדה החמישית, ואילו עמדת התורה לא הייתה עמדה חמישית כלל (שאחרת היה צריך למנות שש דעות), אלא זהה לעמדה הרביעית. הרמב"ם מבקש ליצור סינתזה בין הדיעה השנייה לשלישית, כאשר הוא אומר שביחס לכלל העולם, דעתו כדעת אריסטו (השגחה כללית), אבל מי ש"נתגלה לו כל מה שהוא גלוי לבעל השכל, הוא אשר נתלוותה אליו ההשגחה האלוהית". אף כי הסתירה בינה לבין העמדה האריסטוטלית ברורה (ובלתי-מבוססת) הבחירה של הרמב"ם מהפכנית במובן זה: לתלות את שאלת ההשגחה לא בציר שמושפע מלמעלה למטה, אלא בבחירות שהאדם בוחר בעצמו, הוא קובע את מידת קרבתו לאלהים. יש בו צליל שמזכיר את מושג ההארה של תורות המזרח הרחוק בניגוד להתגלות האברהמית, המושפעת מלמעלה למטה, אף כי מוזר להקביל בין הרמב"ם לבין תורות אלה. הפרדוקס המשתמע גם הוא צריך להיות ברור: בעל השכל שיעמוד על טיב האלהים ויראה בו כמניע בלתי-מונע מן הסתם לא יוכל לקבל שיש התערבות של האל בעולם החומר, ולכן ידחה את רעיון ההשגחה הפרטית.

ב"אינקוויזיטור הגדול" דוסטוייבסקי איננו עוסק בשאלה האונטולוגית כלל: קיומו של רצון חופשי מונח מראש, והדיון מתקיים במישור האתי בלבד של השלכות הרצון החופשי. העלילה מתארת את חזרתו של ישו לעולם כשהוא מופיע בסביליה, בתקופת האינקוויזיציה. האינקוויזיטור מזהה אותו, כמו שאר העם, ומצווה לאסור אותו. עיקר העלילה הוא כתב-אשמה חריף שהאינקוויזיטור מביא כנגד ישו: ישו מגלם את רוח המרי והחירות שבאדם (בניגוד לספרו של היים שנדון בשיעור שעבר, שם השטן והיהודי הנודד מגלמים את הרוח הזו, ומשתדלים להסית את ישו נגד אלהים). האינקוויזיטור אומר לישו שבשורתו היא תובענית מדי עבור רוב בני-האדם שמבקשים לברוח מהחירות הזו, ומבקשים למסור אותה בידי אחר. הכנסייה תיקנה את שקלקל, ולקחה מידי המאמינים את החירות, והחליפה אותה בלחם, בנסים, וברשות לחטוא. נסים מוזכרים כמנוגדים לחירות, כי הם קובעים אמונה התלויה בקיומו של העל-טבעי והתלויה בהוכחות, במקום באמונה החופשית. הדאגה של האדם לצרכיו גדולה מדאגתו לערכים, ולכן הלחם הוא דחוף יותר מן החירות. האינקוויזיטור מתאר איך האנשים מוסרים לכנסייה את הלחם שהם עצמם אפו, רק כדי שהכנסייה תשיב להם את אותו לחם, ללא שום נסים או אחיזת-עיניים, אך נטול-חירות לחלוטין. לבסוף, הכנסייה מתירה להם לחטוא, בכך שהיא מכפרת על חטאיהם ומקשיבה לוידוייהם. הבריחה מן החירות היא בראש ובראשונה מנוסה מהכרעה מוסרית ומן האחריות הנלווית אליה. האינקוויזיטור ממשיל את בני-האדם לילדים, המבקשים לבוא על סיפוקם אך אינם רוצים לשאת באחריות למעשיהם. בנטילת חופש-הבחירה שלהם, הכנסייה משחררת אותם לחלוטין.

הטקסט של דוסטוייבסקי הוא מדהים במובנים רבים מכדי שאוכל לכסות את כולם בהערות הקצרות הללו. מן הטקסט קשה להכריע לצד מי נמצא דוסטוייבסקי, גם אם הבחירה בצד של ישו נראית מובנת-מאליה. האינקוויזיטור אומר מילים של טעם, לצד העובדה שהוא מתאר מציאות קיימת. אמנם, כשהוא מתאר את פיתויי ישו במדבר, הוא ניצב לצדו של השטן, והעובדה שהממסד הכנסייתי תומך בשטן כנגד ישו מסגירה בקלות יחסית את עמדתו של דוסטוייבסקי. ולמרות זאת, הרעיון שהחברה מרובדת ושכלל הציבור איננו כשר לבשורת החירות, ושיש לשעבד אותו לטובת האנשים עצמם מנוסח בצורה כה משכנעת וכה מלאת-חמלה, שקשה לעמוד לצדו של ישו (ששותק לאורך כל הסצינה).

מצמרר לקרוא את הקרדינל חוזה איך בני-אדם יבקשו להשמיד את הכנסיות בחיפוש אחר חירות, ולא ידעו מה לעשות עם החירות שלהם – כשזוכרים שהדברים נכתבו ב-1880, שנים לפני המהפיכה הקומוניסטית, ושנים רבות עוד יותר לפני שאריך פרום פרסם את ספרו "המנוס מחופש", המדבר על הרתיעה הפסיכולוגית מן החירות במושגים המזכירים מאוד את התובנות שדוסטוייבסקי מביא כאן. הרעיון שהחירות האמיתית טמונה בשחרור מצורך ההכרעה גם הוא מופיע במקומות רבים אחרים בגרסאות שונות. בנוסף לטקסטים שנקראו לשיעור, קראנו בכיתה פסקה קצרה מתוך רומן-הביכורים של קורט וונגוט, "פסנתר אוטומטי" (Player Piano):

הוא ראה שהוא לא היה בהלם של ממש מחלופות החיים והמוות שבדיוק הונחו בפניו. הייתה זו הצעה ברורה כל-כך, שונה מכל דבר שאי-פעם נתקל בו בעבר. לפניו עמד מקרה מובהק של שחור ולבן, שונה לגמרי מכל גוני הפסטל הדלוחים מהם היה צריך לבחור כשהיה בתעשייה. לניסוח שכזה, "עשה מה שאומרים לך או שתמות", הייתה השפעה משחררת ממש כמו הסם שנתנו לו לפני כמה שעות. הוא היה מנוע מלקבל החלטה משלו מסיבות שכל אחד יוכל להבין.

החלפת מושגי החירות כך שהחירות הממשית טמונה בשעבוד, בעוד שחזות של בחירה חופשית היא למעשה עול משעבד היא רעיון דתי מובהק בפני עצמו. כך קובע המשורר הסופי שביסטרי הדוחה בנחרצות את רעיון הבחירה החופשית, וטוען כי "כבוד האדם נמצא בשעבוד, כי אין לו חלק ברצון החופשי". לקוראי העברית אפשר להזכיר כאן גם את השורה של מאיר אריאל, "מישהו תמיד אומר לך מה לעשות, לואיז, רק יש לך קצת חופש לבחור מי". רעיון זה מתבטא גם בהצדקה למערך הקאסטות, שקראנו בספר הלימוד מתוך דבריו של סוואמי ויווקאננדה:

קאסטה היא סדר טבעי; אני יכול למלא חובה אחת בחיי החברה, בעוד אתה ממלא אחרת; אתה יכול למשול בארץ, ואני יכול לתקן זוג נעליים שהתבלו, אך אין זה אומר שאתה גדול ממני, כי האם תוכל לתקן נעליים? האם אוכל אני למשול בארץ? אני חכם בתיקון נעליים, אתה חכם בקריאת ודות…

מי שרואה בסדר הייררכי כזה אמת אונטולוגית, יראה בחברה השואפת לחירות ושוויון הזדמנויות לא יותר מאשלייה שסופה לגרום תסכול לכל הצדדים. בחברה שתובעת שוויון הזדמנויות, כשלון מוביליות חברתית מונח (לא בהכרח, אך גם לא פעם) על כתפי האדם עצמו: הוא לא עבד מספיק קשה או שאין הוא מוכשר דיו. עוניו או שפלותו הם תוצאה של עצלותו, או של מאפיינים שליליים אחרים. בחברה הייררכית שמרנית, בה המוביליות נשללת מראש, התסכול הזה נמנע. אדם הוא עני או פועל משום שכך נקבע: הוא נולד למעמד הנמוך ולא ציפה להתקדם מעולם. ניתן לדמיין את מידת ההקלה שנלווית לתפיסה כזו. אמנם, אין להשוות בין הקלה מעול לחירות, והטשטוש הזה מונח ביסוד כל הטענות הללו, החל מדוסטוייבסקי, אבל מוטב להכיר בקיומו של הטשטוש הזה, ובתחושת העול והשעבוד הנלווית אל חופש הבחירה. תחושה זו ודאי תרמה להתפתחות התיאוריות של הגזירה הקדומה ולשביתה שהן קנו בקרב מאמינים רבים כל-כך עד היום.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: חטא, צדקה ובעיית הרע

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

אפלטון, אותיפרון, 4a – 11c (עמ' 257 – 270 במהדורת שוקן, כרך א', תרגום י"ג ליבס)

אוגוסטינוס, וידויים, 1.7, 2.1 – 2.9

על חושים, ומחשבות בטלות בבודהיזם, ארבע האמיתות האצילות (מתוך ספר הלימוד, עמ' 92 – 95)

לייבניץ, תיאודיציה (ששה סילוגיזמים כנגד צדקת האל)

היים, אחשורוש, היהודי הנודד, מתוך פרק 23 (עמ' 188 – 192 במהדורת עם עובד, תרגום נילי מירסקי)

סוקראטס פוגש את אותיפרון בשערי בית-המשפט, כאשר הוא בדרכו להגן על עצמו כנגד הטענות שהוא משחית את הנוער ומדבר נגד האלים, בעוד שאותיפרון בדרכו לתבוע את אביו על שהניח לשכיר-יום שכנראה רצח את אחד מעבדי המשפחה למות בבור בזמן שחיכה לשמוע מה ייעשה בו. סוף המעשה ידוע לנו לגבי הראשון: הוא יימצא אשם במשפט וייגזר עליו עונש-מוות. נסיבות אלה קובעות אירוניה חריפה ששורה על כלל הדיון. סוקרטאס מבקש מאותיפרון להסביר לו מהי מידת החסידות שבשמה הוא תובע את אביו, ואותיפרון משיב שחסידות היא מה שאהוב על האלים. סוקרטאס מקשה עליו ושואל אם האלים אוהבים דבר מה משום שהוא טוב (או צודק או חסוד), או שהדבר הוא טוב משום שהאלים אוהבים אותו. כפי שקורה לא-פעם בדיאלוגים אפלטוניים, בן-שיחו של סוקרטאס מושך את ידיו מן הדיון בייאוש קודם שתתברר תשובה אמיתית בעניין. דרך דיון זו של סוקרטאס היא בדיוק מה שמביאה עליו את אסונו העומד להתרגש עליו.

כדי להבין את הדילמה מוטב להניח לרגע לסוגיות של גניבה (כמו זו המוזכרת אצל אוגוסטינוס) או רצח, משום שהתיעוב שבהם נראה ברור מאליהם, גם ללא האלים. מה לגבי חוקי כשרות, למשל? האם יש דבר-מה אינהרנטי בחזיר שהוא פסול שהופך את אכילתו לחטא, או שמא רק העבודה (השרירותית משהו) שהוא נאסר למאכל על-ידי האל היא היוצרת את החטא עצמו? אם אנחנו יכולים לדמיין שאין עוול אינהרנטי בחזיר, והאיסור בלבד הוא שהופך את אכילת בשרו למגונה, הרי שאפשר לשוב לסוגיית הרצח ולתהות אם אמנם יש כאן מקרה שונה, או שמא גם כאן החטא נובע אך ורק מאיסור האל. ברור שהשאלה פונה למחשבה הדתית, אל תוך מסגרת החשיבה של המערכת הדתית פנימה. יש מגוון רחב של מערכות-מוסר חילוניות שיכולות לספק תשובה אחרת, אך בהתחשב בעובדה שחילול שבת ורצח הן שתיהן בבחינת עבירה על עשרת הדברות, יש מקום לשאול אם מעמדן המוסרי זהה מבחינה דתית. אם אנו סוברים שיש עוול אינהרנטי ברצח שגורם לאל לאסור אותו, הדבר מעלה שאלה לגבי הרצון החופשי של האל (המחוייב לבחור בטוב, כביכול), בעוד שאם מקבלים את האפשרות ההפוכה יש לשאול אם האל יכול היה לברוא עולם שבו רצח לא היה חטא.

אוגוסטינוס מתאר את החטא כאינהרנטי לאדם, מתוך דוקטרינת החטא הקדמון. אחד הדברים המעניינים בפרק שבו הוא מתאר את חטאי ינקותו הוא האזכור של חטא התאווה המתבטא בתאוות התינוק לשד אמו. אוגוסטינוס ממהר להקביל את התאווה הזו לתאווה הבוגרת לאוכל, אבל הקישור בין חטא למין מתחיל כבר בינקות. גם בפרק הבא, על חטאי נעוריו, האחד מוחלף באחר. אוגוסטינוס פותח בתיאור חטאים מיניים, אך עובר לתיאור גניבת האגסים, אחד מהקטעים המפורסמים שבווידויים. בניגוד לפרי האסור המטאפורי של הידע, עליו דיברנו בשיעור הקודם, אוגוסטינוס מתעכב על חטא הפרי האסור שלו כדי ליצור קישור ישיר בין מוטיב החטא לחטא הקדמון. מן התיאור משתמע שמדובר באירוע ביוגרפי לחלוטין, שנושא אצלו משמעות סמלית ודתית חזקה. אוגוסטינוס מדגיש שהאגסים בעץ ההוא לא היו היפים או הנחשקים ביותר שראה בחייו, ושהוא לא גנב כדי להשביע את רעבונו, ואף גנב הרבה מעבר למה שיכול או רצה לאכול. בהדגשות אלה הוא מבהיר שהחטא מתבצע כעניין לעצמו, מתוך התאווה לעשות את האסור ואת הרע (ושזהו המצב הטבעי של האדם). לפני שנעבור לדון בבעייה התיאולוגית של הרע, כדאי להצביע גם על ההתמודדות של אוגוסטינוס עם פיתוח תיאולוגיה של החטא, תוך נסיון להצדיק את האל: ראשית, הוא מתקשה עם עצם ז'אנר הוידוי. אחרי פעמים רבות בטקסט שבו הוא פונה לאל בגוף שני, הוא מוסיף פתאום הערה שמבהירה שהוא יודע שאין צורך לספר זאת לאל, משום שהאל הוא כל-יודע, אלא שהוא מספר זאת לפניו, בנוכחותו. שנית, אחרי שהוא מסביר שהאגסים לא היו בעלי מראה מלבב במיוחד (על-מנת להעצים את ערך החטא לכשעצמו), הוא מוסיף סייג, שאין להבין מכך שיש פגם כלשהו בבריאת האל, ומובן שהאגסים היו יפים וראויים ככלל יצירת הבורא. אבל טענה זו מעלה בעייה משל עצמה, כפי שניתן לראות מהדגשה אחרת של אוגוסטינוס שאחרי שהוא מפאר את מכלול הבריאה כפי רצונו של האל מוסיף שמובן שאת החטא לא אלוהים ברא, ולא הוא טבע אותו בתוך האדם.

את הבעייה התיאולוגית סיכם יפה ובצורה משעשעת זק ויינר מהקומיקס SMBC (וכפי שהבטחתי כאן, הראיתי את זה בשיעור): הטענה שהאל הוא כל-יכול, כל-יודע וכל-טוב עומדת בניגוד לרוע ולסבל הקיים בעולם. הנסיונות השונים להתמודד עם הבעייה נדרשים לפגוע באחת מהצלעות של דימוי האל המושלם. אינני מסכים עם הדברים כפי שויינר מציג אותם, שפתרון "הרצון החופשי" פוגע בידיעה המוחלטת של האל. תיאורטית, ניתן להניח ש"הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' יח). לפני שאזכיר בקצרה את הטענות המקובלות בנסיון לפתרון, יש להזכיר ש"רוע" יכול להתפרש כחטאים (אנשים שפועלים פעולות רעות, וכן אנשים שנפגעים מפעולות של בני-אדם אחרים), או כסבל, דברים אחרים שאנשים סובלים מהם שאינם נגרמים על-ידי בני-אדם (אסונות-טבע, מחלות).

פתרון ידוע הוא יצירת ישות נוספת שאחראית לרע: השטן, שדים, מלאך המוות ומלאכי חבלה אחרים, רוחות ועוד. תפיסות דואליסטיות המגולמות באלה מסירות את האחריות לרע מהאל, אבל התעמקות בטענה מגלה שזו פגיעה בטענה לאומניפוטנציה שלו, כיוון שאם הדברים אינם רצויים לו, הוא אמור להיות מסוגל לעצור את פעולת השטן או מלאכי החבלה. פתרון אחר הוא הכחשת קיומו של רוע בעולם: אפשר לדמיין דרכים שונות לעשות זאת, למשל בתפיסה מוניסטית לפיה הכל הוא אחד, והבדל בין שמחה לעצב, כאב ושלווה הם אשליות של העולם הזה, אבל למעשה, המטרה שלנו היא לחוות את הכל כאחד. זאת איננה דיעה שמקובלת בדתות האברהמיות, אבל קרובה ל"ארבע האמיתות האצילות" של הבודהיזם. זוהי דיעה שמתמודדת עם שאלת הרע בעולם מבלי להתייחס לאל. וריאציה שכן ניתן למצוא בדתות אברהמיות להכחשת הרע היא שמטרתו של הרע תמיד מובילה אל הטוב. כך, למשל, הטענה שעל-ידי הרע האל מעניש את החוטאים, ולכן אין כלל רע, כי כל אסון או מחלה שנדמים לנו כרע בעצם מענישים אדם על חטאיו, ולכן הם בגדר טוב. מכיוון שהמציאות מזמנת מקרים שבהם גם צדיקים סובלים, וקשה להאמין שהם ראויים לעונש כזה, אפילו אם חטאו אי-פעם (שלא לדבר על תינוקות בני-יומם שמתים או סובלים), דיעה אחרת מציעה שמטרתו של הרע היא להעמיד את האדם במבחן. העמידה במבחן מזמנת את הטוב האולטימטיבי, הלא הוא גן-העדן. האמונה בעולם הבא איננה מכחישה כליל את הרע, אבל היא מציבה אותו בפרופורציות המחלישות אותו: אמנם העולם הזה מלא בסבל, אבל מכיוון שמדובר בסבל זמני, הוא פעוט וחסר-חשיבות לעומת האושר הנצחי הצפוי לצדיקים בעולם הבא. לטענה זו נוספת לעתים טענה לגבי הרצון החופשי המאפשר לאנשים לחטוא: אילו האל לא היה מאפשר לנו לחטוא, לא היינו מסוגלים למעשי צדקה, כיוון שכל מעשינו הטובים היו מן ההכרח, ולא מתוך בחירה. רק העובדה שניתנה לנו החירות לבחור מעניקה תוקף מוסרי להכרעות שלנו, ותוקף זה הוא שמצדיק את ההנאה מגן-העדן לעתיד לבוא. בדומה לכך, טענה נוספת לגבי הרע טוענת שהרע הוא הכרחי להערכת הטוב. אדם וחוה לא ידעו שהם בגן-עדן, כי לא היה להם שום בסיס להשוואה. האיסור על אכילת הפרי נדמה בעיניהם כחסר נוראי שמוכרחים למלא אותו, אך אילו היו יודעים שהאלטרנטיבה היא להתבושש במערומיהם, ללדת בעצב, לעבוד בזיעת-אפיים עבור לחם ועוד, ודאי היו בוחרים לוותר על הפרי. העובדה היא, שלא הייתה להם שום דרך לדעת מהו טוב. מתוך העובדה שהאל מציב אותנו בעולם שיש בו טוב ורע, אנחנו מסוגלים להעריך את הרע, וכך להוקיר תודה על הטוב, גם על השפע שהוא משפיע עלינו, וגם על כך שהוא עצמו טוב ומיטיב. דברים מעין אלה אומר לייבניץ, כשהוא טוען שהאל ברא את העולם הטוב ביותר שאפשר (והמילה האחרונה מזקיקה דגש מיוחד). מעניין שאת הסילוגיזם החמישי (שהאל הוא הגורם לחטא) הוא לא מפריך, עד כמה שאני מצליח לראות. הוא טוען שהוא מפריך אותו, והוא טוען שניתן להפריך אותו בדרכים אונטולוגיות (על-ידי תקיפת מושג "הממשי"), אבל בוחר את הנתיב האתי, ובו מסביר שהיכולת לחטוא מובילה לטוב נעלה יותר. טוב ויפה, אבל אין זה אומר שהאל איננו גורם החטא, אלא שטוב שהוא גורם החטא (ואת זאת לייבניץ אינו אומר, אך זו נראית לי הדרך היחידה ליישב את תשובתו שם).

לטעמי, הטיעון הדתי הטוב ביותר שמתייחס לבעיית הרע הוא דימוי האל הטרנסצנדנטי כפי שמתואר אצל אריסטו, ושתווך לדתות האברהמיות (כפי שהזכרתי בשבוע שעבר) דרך אבן-רושד, הרמב"ם, ואקווינס. כאשר האל איננו יכול לרצות (משום שרצון מעיד על חסר, ולכן היה מסמן שהאל איננו מושלם), ואיננו יכול להתערב בעולם הזה (משום שאין לו שום יכולת ליטול חלק בחומר, כי אז הוא עצמו היה חומר, ולכן מוגבל ובן-חלוף), ממילא הוא איננו אחראי לרע בעולם. כמובן, שתיאור זה פוגע בכלל המושגים של האל כפי שמקובל להבין אותם, ולכן גם פתרון זה איננו מיישב את הסתירה הראשונה. חשוב מכך, הוא חותר תחת כלל המיתוסים המכוננים של הדתות האברהמיות (סיני, לידת הבתולה, התגלות המערה). המתח בין אמונה תמה ביכולת וידע בלתי-מוגבלים המתערבים בעולם הזה לבין עובדת קיומו של רע בעולם איננו ניתן להתרה.

מעניין שמושגי החטא של דתות אברהמיות והביקורת על מחשבות בטלות בבודהיזם מקיימות ביניהן חפיפה חלקית. אלה גם אלה מצביעים על העיסוק בגוף, המרדף אחר סיפוקים חומריים וגופניים כדבר מגונה. אבל בעוד שבדתות האברהמיות העיסוק הזה הוא מגונה כי הוא נאסר על-ידי האל, הבודהיזם מגנה אותו מסיבות מעשיות: לא מתוך צו חיצוני האוסר על הדברים הללו, אלא משום שהדברים הללו סופם להסב כאב, בין אם בהיעדרם ובין אם במימושם. המטרה היא הסרת הסבל בתוך היחיד (הגם שיש לכך השפעה על הסביבה, כפי שהזכרתי בשיעור הקודם), ולא קיום צו עליון חיצוני. מתוך הבדל זה נובעת גם החפיפה החלקית בלבד בין מושג החטא בדתות האברהמיות לבין המחשבות הבטלות שיש להתרחק מהן בבודהיזם.

לבסוף, מילה על הספר של היים. הקטע שנבחר מתאר סצינת משפט שבה מתנהל ויכוח על טיבו של החטא: אם בני-אדם נולדים בחטא, אם יש לטבול תינוקות בטרם עמדו על דעתם, ואם בהטלת אחריות מוחלטת לכפרה על כתפי ישוע, אין משום הסרת אחריות מן היחיד. המשפט הבדיוני מאפשר לדון בסוגיות הללו שקולם לא נשמע אצל אוגוסטינוס או לייבניץ, למשל. אבל חשוב מכך, הספר בכללו מציע ראייה אחרת של הרע, שבהיותה יוצאת-דופן, נחתום בה את הדיון: היים נוטל את המיתוס הימי-ביניימי על היהודי הנודד (שדינו לנדוד לנצח נחרץ כאשר סירב לתת מים לישוע, בנושאו את הצלב) ונוטע אותו בשתי נקודות היסטוריות, בתקופת הרפורמציה בגרמניה ובמזרח-גרמניה של תקופת המלחמה הקרה. היהודי הנודד מלווה את ההיסטוריה כשלצידו לוציפר, או השטן, ויחד הם מגלמים את המרד הנצחי. הוא קורא גם לישוע למרוד, ללא הצלחה (אם כי בסוף יש רמז לשינוי). הטוב איננו יכול להילחם ברע. הוא נעדר את הכלים. הוא שואף לסדר, לציות, לנאמנות, וכנגד הופעתו של הרע הוא נותר חסר-אונים. כדי לערער על השלטון הטוטליטרי הקומוניסטי דרושה מידה של חתרנות, התנגדות ומרי, אולי אפילו קורטוב של אנרכיה. וכך הרע יכול לשרת את הטוב. הרעיון הזה של היים מופיע גם ביצירת-המופת של בולגאקוב, "האמן ומרגריטה", שם השטן מופיע בדמות משולשת, והסיפור מתפתל בין סיפור צליבת ישוע לבין ברית-המועצות שבזמנו של המחבר, שכשהשטן מופיע בה לפתע. היים ובולגאקוב גם יחד שואבים השראה מהמשפט האלמותי של מפיסטו ב"פאוסט" של גיתה, שמתאר את עצמו בתור הכוח שתמיד שואף לרע, ותמיד פועל את הטוב. דוגמה פופולרית יותר לרעיון הזה מופיעה גם בסרט "האלמנט החמישי" (אם כי היא מתומצתת בסצינה קצרה, ואיננה מפותחת כפי שפותחה ביצירות שנזכרו), ואני בטוח שיש עוד דוגמאות רבות לרעיון הזה: הרע כאי-סדר המעודד שינוי ולכן מביא גם טוב לעולם. בשיעור הבא נראה את ישוע בתפקיד הפוך, כשהוא עצמו מגלם את רעיון המרי והשינוי.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: התגלות וידע, סודות וכתבי-קודש

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

על הארה בבודהיזם (מתוך ספר הלימוד, עמ' 78 – 82)

הסה, סידהרתא, פרקים 3 – 4 ("התעוררות", "קמאלה")

אבות א' א ("משה קיבל תורה מסיני")

קוגל, "ארבע הנחות-היסוד" (מתוך ספרו התנ"ך כפי שהיה, עמ' 17 – 23)

סורה 2, "הפרה"

ישעיה ו'

תולדות ג'וזף סמית, פסקות 1 – 54

על האיי-צ'ינג (עמ' 106 – 107 בספר הלימוד)

השיעור מקפל בתוכו לפחות שתי סוגיות שונות שלכל אחת מהן היה ראוי להקדיש שיעור בפני עצמו. מגבלות הזמן מכריחות אותי לחבר בין נושאים, ואלה שני נושאים שמקיימים קשר הדוק ביניהם. במונח "התגלות" (revelation) מצטרפים כמה מושגים שונים שיש להבחין ביניהם: השניים הראשיים הם אפיפניה שהיא תובנה או הארה שמופיעה בפתאומיות, ותיאופניה, שהיא התגלות האל. אל שני אלה אפשר להוסיף מושגים כגון הארה (enlightenment), נבואה, חזון ועוד. השדה הסמנטי של המושגים הללו משקף מגוון גישות לגבי התהליך של ההתגלות, הדרך אליה, והכיוון שלה. בדתות אברהמיות אנו רגילים לחשוב על ההתגלות כדבר המושפע מלמעלה למטה: האל בוחר להתגלות למישהו, ומפקיד בידיו ידע ו/או משימה. מן הסתם, האל יודע לבחור באדם המתאים למשימה, אך לא תמיד נאמר במפורש מדוע הוא מתאים, או שמא התאמתו היא פשוט משום שהאל בחר בו למשימה. משה רואה את הסנה הבוער במקרה, בזמן שהוא רועה את צאן יתרו. ישעיה (בפרק שהוכן לשיעור) מתנדב למשימה בעצמו: "הנני שלחני" (יש' ו 8), אבל איננו יודעים איך מלכתחילה הוא זכה לראות את חזיון האל יושב על כסאו. לירמיה מודיע האל שהוא נבחר עוד קודם לידתו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך" ( יר' א 5). על מוחמד, לעומת זאת, נאמר שהיה הולך להר חירא לתפילה והתייחדות עוד בטרם ההתגלות מן המלאך גבריאל, כלומר, שהוא נבחר להתגלות בשל הדבקות הדתית שלו והחיפוש שלו אחר האמת. בדומה לכך ג'וזף סמית, מייסד הדת המורמונית, מתאר התעסקות אינטנסיבית עם שאלות דתיות קודם ההתגלות שלו. גישה זו מזכירה מעט יותר את המסירות לחיפוש ההארה שמוצאים במזרח הרחוק, בה ההתגלות היא תולדה של מסע רוחני של יחיד. דוגמאות לכך נקראו בספר הלימוד בסיפורו של הבודהה שהשיג את המדרגה הגבוהה ביותר של ההארה (בודהיסטווה) ובגירסה הבדיונית של הסה, "סידהרתא".

הספר של הסה, יש לציין, איננו אמור להיות ייצוג אמין מבחינה אמונית או היסטורית של בודהיזם. הסה עצמו מסמן זאת לקוראים בכך שהוא מפריד בין "סידהרתא", "גוטמה" ו"בודהה" כשלוש דמויות נפרדות במקום אחת. הפרקים נקראו מאותה סיבה שכל הספרות היפה מובאת לקורס: עיון במושגים דתיים דרך טקסטים שאינם דתיים או מקודשים לדת כלשהי. בנוסף, הסה אולי מיטיב להביע רעיונות כאלה של הארה בשפה שיותר נוחה לקליטה לקורא המערבי, גם אם (ואולי בגלל) שכיום יבקרו אותה על מידה ניכרת של אוריינטליזם בבחירות שלו.

תיאור ההארה של הבודהה כוללת ארבעה שלבים, שהראשון מתחיל מתובנות כלפי עצמו. כלומר, ההארה חייבת להתחיל מבפנים, ומתוך ההבנה של העצמי ושל תולדותיו (במקרה הזה, של חיים קודמים) ניתן לצמוח ולהקיש מסקנות לגבי שאר העולם, כולל מקור הצער והכאב בעולם. ברמה הגבוהה ביותר של ההארה, מתואר שינוי פיזי על כל עולם הטבע, ועל כל הרגשות של בני-האדם: האדמה נעה כשיכור, אף אדם איננו חש כעס או צער, לתובנה העילאית של היחיד, שהתחילה כדבר פנימי מאוד, יש השלכות מוחשיות על עצמו ועל סביבתו במובנים גופניים-חומריים ורגשיים-רוחניים גם יחד. הבודהה נותר במצב זה של ידיעת-כל במשך שבעה ימים, ללא שום טירדה מצד צורכי הגוף. התיאור הזה מקפל בתוכו מתח של יחסי גוף-נפש: תפיסה דואלית הרואה בהם שני דברים נפרדים (ובנפש דבר עליון על הגוף, המסוגלת למשול בו), ותפיסה מוניסטית, כיוון שהשבעת הנפש משחררת גם את הגוף ומביאה לו מזור.

גם הדרך להארה אצל הסה נוגעת במרכיבים הללו. פרק 3 מסכם את הנסיונות הקודמים של סידהרתא לזכות בהארה על-ידי לימוד, והוא זוכה להארה על-כך שהוא צריך לרדת מהדרך הזו, לפסוע בנתיב אחר. בפרק 4 הנתיב הזה מתואר כנתיב חומרי מאוד: סידהרתא מתעסק בצרכים חומריים (בראש ובראשונה מין וכסף) בדרכו להארה. אני ראיתי את השינוי הזה כך: פרק 3 רואה את ההארה כתהליך חיצוני, שצריך להיות נפרד מן העולם הזה. הנפש השואפת להיות מוארת, צריכה להיפרד מכל החומריות שהיא מוקפת בה, על-מנת לראות את האמת באחדותה, כפי שהיא. בפרק 4, השינוי הדרסטי מעיד שהארה איננה יכולה לבוא מחוץ לעולם, ותובעת מהיחיד המחפש אותה להיות בתוך העולם וחלק ממנו בכל מובן. תלמידה אחת קראה קריאה כמעט הפוכה: בשלב הראשון, סידהרתא מחפש הארה בצורה חיצונית. הוא מחפש מורים, מצפה שהם יראו לו את הדרך, מחפש את האמת כדבר שחיצוני לו, ושהוא צריך להגיע אליו מבחוץ. בשלב השני, סידהרתא מחפש את האמת ללא מורים, כדבר פנימי לו, שנמצא בתוכו, ושעל-כן תובע התעסקות קיצונית עם האני וצרכיו, החל מצרכיו הגופניים. המתח בין הקריאה שלי לקריאה של התלמידה, שכל אחד מאיתנו רואה בה התעסקות עם פנימי וחיצוני, אבל בצורה הופכית, הוא תולדה של הבנייה זהירה מאוד של הרומאן בידו האמונה של הסה, שמתקדם בכל צעד עמוס בסתירות, כדי להמחיש לקוראיו את החיפוש אחר ההרמוניה האחדותית שניתן להבחין בה רק מתוך הכרה בכזב הדיכוטומיות שאינן מבנות את העולם.

כאמור, גישות כאלה להתגלות זרות לדתות אברהמיות. אם בתיאור ההארה של הבודהה נאמר שהוא הבין דברים שלא היו ידועים לאלים, ובכך הציב את הידע והאמת כנפרדות מן האלים, הרי שבתפיסה המקראית האל הוא הבורא, ולכן ההתגלות שלו מכילה את כל הידע הדרוש על העולם, שכן נושא הבשורה מכיל בתוכו גם את כלל הידע. אך ההתגלות נתפסת כאירוע מסויים בהיסטוריה שעבר, ושמרגע שהתרחש לא ההתגלות חשובה, אלא המסירה. הציטוט ממסכת אבות ממחיש זאת בצורה הטובה ביותר: הוא אמנם פותח ברגע ההתגלות המכונן ביהדות, מתן תורה בהר סיני, אבל זוהי נקודה בודדת בהיסטוריה ולא פחות חשוב ממנה היא שמירת שלשלת המסירה אחרי הרגע הזה. מרגע ההתגלות, הכתובים מקבלים מעמד של ידע שקיים לכשעצמו, ומצריכים מערך נוסף של מושגים שקיים בנפרד ממושגי ההתגלות: כתבי-קודש, סמכות, נגישות, פרשנות, קאנון. כתבי-הקודש שואבים את הסמכות שלהם ממיתוס ההתגלות שנקשר בהם, וכן מהעבודה שמשוקעת בהם חוכמה עתיקה. קדמוניותם מהווה בסיס לסמכותם. בעלי הסמכות בדתות המתבססות על כתבי-קודש, טוענים לכך שבידיהם נמצאים כלי הפירוש הנכונים לכתבי-הקודש הללו, והסמכות שלהם נובעת מיכולתם להבין ולפרש את כתבי-הקודש הללו. עם זאת, מתקיים תהליך דיאלקטי, שמזכיר את דברי המלך ב"נסיך הקטן": הפרשנים המוסמכים מתבקשים להציע פירושים שיתאימו לרצון המאמינים, שאם לא כן, הם עשויים לזנוח את המסורת כליל. זהו מצג-השווא של המסורת (כל מסורת): בו-בזמן שטוענים שמקיימים דבר-מה כי כך הוא היה מקדמת דנא, המסורת נערכת לשינויים (איטיים או פתאומיים) כדי לשמר את עצמה, שאם לא תעשה כן, היא תהפוך לבלתי-רלוונטית ותיעלם. תהליך השינוי הזה מצריך הנחות-יסוד מסויימות ביחס לכתבי-הקודש שגם אם הן ידועות מאוד, הן גם סותרות כמה מהדיעות הנפוצות ביותר ביחס לכתבי-קודש, בעיקר את הדיעה שהפרשנות שלהם איננה משתנה. התלבטתי מאוד אם להביא את ספרו של קוגל לשיעור. אין דבר יותר מסויים וקרוב לתחום המחקר שלי בקורס שאמור להיות הרבה יותר כללי, וגם בעמודים הקצרים הללו קוגל מזכיר מושגים שיישמעו מאוד רחוקים לתלמידים, כגון "ספר היובלים", "בן סירא" ועוד. עם זאת, הדברים שהוא אומר ביחס לפרשנות כתבי-קודש נראים לי יפים ונכונים באופן שחורג מהתחום המצומצם של פרשנות יהודית קדומה, ואינני מכיר מישהו שסיכם זאת יפה יותר. ארבע הנחות היסוד הן שהטקסט הוא עמום ואיננו אומר דברים במפורש; שהטקסט הוא רלוונטי כמדריך לחיים בכל תקופה, שנים לאחר כתיבתו; שהטקסט הוא מושלם, וככזה הוא הרמוני, ללא שגיאות וללא סתירות; ולבסוף, שמקורו של הטקסט הוא אלוהי. התהליך מעניין, כתובים שמפרשים כתבי-קודש על-סמך הנחות אלה, מתקדשים לא-פעם בעצמם. את השכבות הג(נ)יאולוגיות של הפרשנות המתקדשת אפשר למצוא גם בדתות אחרות, לא-אברהמיות, כפי שהתהליך ההדרגתי של התחברות האיי-צ'ינג על השלשות, המשפט והפירוש שלה מדגים. אגב, בנוסף להמחשת הנחות-היסוד לגבי טקסט מקודש ושכבות הפירוש ההיסטוריות השימוש באיי-צ'ינג לצורכי נחש משמש דוגמה מצויינת למתח שבלב השיעור הזה בין התגלות לכתובים, בין ידע ממוסד ונמסר לבין הארה כתהליך רוחני של שינוי.

שאלה נוספת שעסקנו בה בשיעור קשורה לרתיעה מידע: ידע מכיל בתוכו סכנות, "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (קהלת א 18). מיתוסים רבים עוסקים בקשיים הכרוכים בהשגת ידע עם הנחות שונות לגבי המשמעות של השגת הידע הזה: סיפור גן-העדן מתאר את יכולת ההבחנה בין טוב לרע כעלייה במדרגה רוחנית, קרובה יותר לאלהים. לאחר שהאדם השיג אותה, הדבר שמבדיל בינו לבין אלהים הוא רק היותו בן-תמותה. אבל עלייה במדרגה זו תבעה ממנו מחיר: במקום להיות ב"גן-עדן של שוטים" שבו אין בושה מעירום, אין צורך לעבוד, ואין חבלי לידה, הוא זכה בידע במחיר אובדן המצב הזה. זוהי מטאפורה נאה לתהליך הבלתי-נמנע של ההתבגרות, ואולי גם לתהליך הבלתי-נמנע של הארה רוחנית: הבנה טובה יותר של העולם מצריכה חשיפה לדברים שגורמים כאב, אך אין דרך חזרה מגילוי הידע. אין דרך לשכוח את הידע או לחזור לגן-העדן התמים שלפני ההארה. מיתוס אחר הוא זה של פרומותאוס, הגונב את האש מן האלים. האלים מחזיקים בדברים הדרושים לאדם לצורך התפתחות טכנולוגית ותרבותית, והם אינם רוצים לחלוק זאת עם האדם (כשם שהאל המקראי פוחד מהתפתחות הכוח האנושי וצמיחתה של תרבות בסיפור מגדל בבל). הידע דורש עורמה וגניבה, ויש בו כדי להועיל לאדם ולפגוע בו. גם כאן ניתן למצוא על נקלה מטאפורה למציאות פוליטית של העידן המודרני. הסקרנות של פנדורה מובילה לשחרור כל חוליי ומכאובי העולם, אך היא מביאה גם תקווה. האדם איננו יכול להתקדם ללא סקרנות ותקווה, ואלה, מסתבר, מצריכות גם כאבים. המיתוסים האלה עומדים בסתירה לרעיון הבודהיסטי שמטרת ההארה היא הסרת הסבל. הידע הולך יד ביד עם הסבל. קיומם של שתי הדיעות מבטא גם הוא את מורכבות החוויה האנושית: אנחנו מקווים שאם נבין, יכאב לנו פחות, ובו-זמנית יודעים שכשאנחנו מבינים אז כואב לנו יותר.

המיתוס האחרון שהוזכר בהקשר זה הוא משל המערה של אפלטון. הפילוסוף היוצא מן המערה רואה את הדברים אחרת ואיננו יכול לשוב לראותם כפי שראה בעבר. הוא רוצה לשחרר את האחרים וללמד אותם לראות את הדברים כמוהו, אך ספק אם הוא יכול. לעתים, נושא בשורה שכזו, הקורא תיגר על הבנת המציאות הקיימת מסכן את חייו. בפתח הסורה השנייה בקוראן, נאמר שאין טעם לשכנע את אלה שאינם מאמינים, כי כפירתם נובעת מהאל, שסגר את לבם ועיניהם מראות את האמת (לא סיפרתי לתלמידים שלי שרעיון זה מופיע גם במגילות מדבר יהודה…). הידע האסור כאן מוחבא על-ידי האל, אם כי לא כמו שהאש נשמרה בידי האלים, כיוון שחלק מהאנשים זוכים לידע. ניתן לפרש את האמירה בדרכים שונות: תלמדי אחד ראה בה אמירה על האל ולא על המאמינים. אמונה בגורל קבוע מראש ובאל קובע-גורלות דורשת גם אשרור של עמדה זו ביחס לכופרים. אפשר לראות בה גם אמירה על מצבו הנפשי של המאמין (ודברים אלה יפים לכל עמדה אמונית או אידיאולוגית): המאמין חש כי העמדה שלו היא אמת ברורה מאליה שכל מי שישמע אותה מיד יקבל אותה על עצמו. הפער בין התחושה של האמונה הפשוטה הזו לבין המציאות בפועל שבה אנשים שומעים את האמונה ודוחים אותה, מעוררת אולי הסבר על-טבעי לדחיית האמונה. תלמידה אחרת אמרה שהפיסקה הזו בקוראן מזכירה לה את דברי האל בישעיה ו 9 -10. האל מפקיד נבואה, אך מודיע מראש שלא כולם יקבלו אותה. זהו חלק אינהרנטי מחוויתו של הנביא, ויש מי שיצדיק זאת בכך שהעת איננה כשרה לגילוי הנבואה לכולם. הסכנות שהנביא מעמיד את עצמו מתוארות במפורש בביוגרפיה של ג'וזף סמית. בתפיסה זו הידע מסוכן לא משום שיש בו להכאיב למי שיחזיק בו, אלא משום שהוא מערער על הסדר הקיים של חברה שחיה בטעות. נושא הבשורה מסתכן בכך שידע שראוי להיות גלוי לכל יהפוך למושא רדיפה, על-ידי מי שמבקש להדחיק אותו או מאויים ממנו. מסורות אזוטריות טוענות טענה הפוכה: אילו הידע יהפוך לנחלת הכלל, יש סכנה שייעשה בו שימוש שלילי, ועל-כן יש לשמור אותו בחוג מצומצם מלכתחילה, שמור למי שערוך ומוכשר לקבל אותו.

*****

– תגיד, אתה לא מתכוון לכתוב על שום דבר אחר עד סוף הקורס?

– מה פתאום! אין לי מספיק זמן לכתוב בנושאים אחרים, ואכן חשוב לי לסיים את הסדרה הזו עבורי. אבל יש כמה פוסטים אחרים בהכנה. אבל הטרימסטר נמשך רק עשרה שבועות וכבר סיימנו שניים מהם.

– אז בשמונת השבועות הקרובים לא נקרא על שום דבר אחר?

– אולי.

– ואחר-כך אתה מתלונן שאין לך קוראים…

– לעולם לא מתלונן על מה שאין, ושמח מאוד במה שיש.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: האל

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

אח'נתון, מזמור לאל אתון

אריסטו, מתוך המטאפיזיקה, ספר 12 (למבדה), a1072 – b1075

מקרא: בראשית א'; ישעיה מ"ה

ברית חדשה: מתי ו'; ההקדמה לבשורה ע"פ יוחנן (יוחנן א, פס' 1 – 18)

קוראן: סורה 112, "טוהר האמונה" (נקראת גם "האחדות")

אדי גראנת: חלק 27

תומאס אקווינס, האם האל הוא כל-יכול?

מאז נתגלה זכרו מחדש של אח'נתון בעת החדשה לא שכך הויכוח סביב דמותו, ואם יש לראותו כראשון שביטא את אמונת הייחוד. את המקום המיוחד שהוא תופס בתרבות המערב אפשר לראות בייצוגים האמנותיים השונים שלו, בראש ובראשונה ביצירת המופת של תומאס מאן "יוסף ואחיו", שם אח'נתון הוא הפרעה חולם החלומות שנפגש עם יוסף. פרויד, לעומת זאת, בחר להפוך את א'חנתון לכהן המצרי שהפך למנהיג העברים, משה, כפי שתיאר בחיבורו האחרון "משה האיש ואמונת הייחוד". פסלה הידוע של נפרטיטי השמור במוזיאון החדש בברלין מהווה גם הוא עוד הוכחה למקום המיוחד של המהפיכה הדתית, הפוליטית והאסתטית של אח'נתון בתרבות המערב. דומה שאין עוד אינדיבידואלים קדמונים שהיוו השראה רבה כל-כך אלפי שנים לאחר מותם כמו אח'נתון ונפרטיטי.

המזמור לאל אתון, על מקבילותיו הידועות לתהלים ק"ד, משבח את אל גלגל החמה אתון כיוצר בלעדי המעניק חיים לכל חי. הספקות לגבי הביטוי המונותאיסטי שבמזמור נובעות בין היתר מהפרטיקולריות של האל: אם האל הוא השמש (או האחראי לה), האם אין לצפות לאלים אחרים שיהיו אחראיים על תופעות-טבע אחרות? ההוכחה ההכרחית לקיומה של אמונת-ייחוד היא שלילת קיומם של אלים אחרים. בתרגום העברי המצורף, דומה שיש שלילה כזו: "אל יחיד אשר אין בלתו". ההיסמכות על מתרגם (ועל מטבעות לשון שגורים בליטורגיה מונותאיסטית של שפה אחרת) בעייתית כאן. אינני מסוגל לבדוק את המקור כדי להכריע בסוגייה זו. מתרגם לאנגלית שנעזרתי בתרגומו בשיעור, תרגם "אל בודד בלא אחר בצידו". יש להיזהר מהשלכות של תרבות מאוחרת יותר על תרבות קדומה יותר. גם זאוס או מרדוך היו יחידים בדרכם, ללא אל שישווה להם או שיישב לצידם. יש הבדל משמעותי בין "מי-כמוכה באלים יהוה" (שמ' ט"ו 11) לבין "אני יהוה ואין עוד" (יש' מ"ה 6). שלילת אלוהיות אחרות מופיעה גם בסורה הקצרה מן הקוראן המאשררת את יחידותו של האל תוך מה שנראה כפולמוס עם מסורות אליליות ונוצריות גם יחד: הוא לא נולד מאף-אחד ולא ילד אף-אחד.

תלמידים העירו גם על המגבלות של האל אתון: "תזרח והם חיים, תשקע והם מתים", קובע המזמור, אבל השמש שוקע כל יום, ואם בזה תלוי כוחו של האל, הוא איננו כל-יכול או כל-טוב. מגבלות כאלה אינן הוכחות כנגד המונותאיזם של המזמור. מונותאיזם פירושו דחייה של אלים אחרים, אבל הוא איננו מחייב תכונות מסויימות שאנו נוטים לייחס לאל מונותאיסטי. תלמידה אחת ראתה במחזוריותה של השמש פעולה של האל שאין לגזור ממנה מגבלות של כוחו. התיאור שלה הזכיר לי את תורת הצמצום הלוריאנית: האל היחיד איננו משפיע את טובו על העולם כל הזמן, ועליו לפנות מעט את מקומו, כדי לאפשר לעולם ולטבע להתנהל כדרכו. לתלמידה אחרת הזכירו דברי המזמור "יוצר אתה פרי בטן לנשים הרות" את סיפור לידתו של ישוע הנוצרי.

אבל הטיפולוגיה המרתקת ביותר ששבה וחוזרת ביחס לאל היא הקשר בין האל ובין האור. האור הוא הדבר הראשון שהאל בורא בסיפור הבריאה בבראשית, ואלהים רואה "כי טוב". התיאור הזה מגדיר את האל כמי שאוהב את הטוב ומבכר אותו. אלהים מבדיל בין האור לחושך, אבל לא נאמר שהוא יוצר את החושך. החושך איננו חומר או מהות שנבראת, אלא היעדר אור (אם כי אפשר להתנגד לקריאה הזו על-ידי אזכור החושך שקדם לבריאת האור, בפס' 2). יש' מ"ה 7 רואה את הדברים אחרת ומדגיש שאלהים יצר את החושך. גם זו נגזרת של אמונה מונותאיסטית, שדתות רבות מתחבטות בה (כפי שנראה בשבוע הבא): אם אלהים אחראי לכל, יש לייחס לו גם את הרע. זוהי תפיסה שנדחית לחלוטין בנצרות, גם בכתבי פאולוס (האיגרת אל האפסים ה' 8 – 13), ואיגרת יוחנן הראשונה שטוענת בסתירה מפורשת לישעיהו: " שֶׁהָאֱלֹהִים אוֹר הוּא וְכָל חֹשֶׁךְ אֵין בּוֹ" (א' 5). זוהי תפיסה שנראית לי כנשענת בחלקה על רעיונות אפלטוניים ובחלקה על תיאולוגיה דואליסטית שהתקיימה גם ביהדות בית שני (בני האור ובני החושך), ועצם קיומו של הדואליזם ברעיון הזה מציב את הדיעה הזו במתח כלשהו עם אמונה מונותאיסטית. הדברים הללו נשמעים גם ברקע ההקדמה לבשורה ע"פ יוחנן, אבל הקביעה ש"האור מאיר בחושך והחושך לא השיגו" (א' 5) איננה מובהקת כמו הדברים שבאיגרת יוחנן הראשונה. דימוי האור כסמל לטוב מופיע גם בקריאה מתוך הבשורה ע"פ מתי, אך לא ביחס לאל: "מְנוֹרַת הַגּוּף הִיא הָעַיִן. לְפִיכָךְ אִם עֵינְךָ טוֹבָה כָּל גּוּפְךָ יֵאוֹר. אַךְ אִם עֵינְךָ רָעָה כָּל גּוּפְךָ יֶחְשַׁךְ; וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, מָה רַב הַחֹשֶׁךְ" (ו' 22 – 23).

אחד המאפיינים של קדמות המחשבה המופיעה במזמור לאל אתון, בנוסף לקונקרטיות של האור על-ידי הקבלת האל והשמש, הוא העובדה שהמזמור כולו מתעסק בצדדים חומריים של האל: האל כמעניק, כמחייה, כמפרה. כל הדימויים הללו מתייחסים לפן החומרי שבו האל פועל כלפי האדם. דמות האל המונותאיסטי מתפתחת למושגים שחורגים מהקיום הגופני, וממקדים את דמות האל במשפט וצדקה, חובות וציווים מוסריים (אלה היו קיימים גם במסורות פוליתאיסטיות, כמובן, אך לא בהכרח ביחס לכל אל ואל). תפילת האדון המופיע בבשורה ע"פ מתי ממזגת את היסודות האלה יחד: לצד התפילה ללחם, מופיעה בקשת המחילה על חטאים ובקשת הרחקה מן הרע. התפילה הזו גם משלבת את דימוי המלך ודימוי האב כשניים מן היסודות המרכזיים בתפיסת האל המונותאיסטי בתרבות המערב. באדי גראנת, חיבור סיקי מן המאה ה-17 מופיע מגוון רחב של דימויים נוספים של תפקיד האל ומשמעות הפולחן המונותאיסטי. לצד בקשת הרחקה מן החטא, מוזכרים שלווה ואושר, והאל איננו רק מוחל, אלא גם "אדריכל הגורל", "בלתי-נתפס" ועוד.

באופן מעט מפתיע אולי, התרומה המשמעותית ביותר להפשטת מושג האל צמחה מתוך האקדמיה היוונית שניצבה במרכזה של תרבות אלילית פוליתאיסטית. בנוסף לקטע מתוך אריסטו שהתלמידים התבקשו להכין מראש, קראנו מעט מתוך "המשתה" של אפלטון, בשביל ללמוד את הטענה שרצון מעיד על חסר, ולכן האל בהיותו כליל השלמות איננו יכול לרצות דבר ואין פעולה רצונית מתיישבת עם מהותו. מתוך טענה זו המשכנו בקריאת דברי אריסטו על "המניע הבלתי-מונע". כמו בכל פעם בה קראתי את הטענה האריסטוטלית אינני בטוח אם הבנתי אותה עד תומה, או שמא יש בה סתירות בלתי-פתורות עבורי. אם המניע הבלתי-מונע איננו יכול לעשות מעשה ואיננו יכול לחשוב מחשבה ספציפית (שכן היא תהיה מחולקת ולכן גם מוגבלת), כיצד הוא גורם לתנועה המעורבת בעולם זה? אבל גם אם אינני מצליח להבין את אריסטו עד הסוף, הוא מהווה תמיד מקרה מרתק ללימוד. התלמידים הולכים שבי אחרי ההפשטה הנחושה שמבהירה שלאל אין ולא יכולה להיות חומריות, שישנו רק רקיע אחד, ועוד. כשאריסטו מזכיר את הביצה והתרנגולת (או "האדם והזרע" כפי שזה מופיע אצלו), הצורך בבורא חיצוני שיתיר את הפרדוקס ברור, ואריסטו מעולם לא נראה קרוב יותר לבראשית א'. אך המשך הקריאה, על המחשבה החושבת את עצמה מבהירה שמחשבה כזו לא הייתה מסוגלת לקבוע "ויהי אור" (שיש בזה משום חסר, וסתירת הטיעון האפלטוני) וכמו-כן לא הייתה יכולה לקבוע שהאור הוא טוב.

המורשת של אריסטו עברה לכל אחת מן הדתות האברהמיות על-ידי הוגה שהושפע עמוקות מתיאור "המניע הבלתי-מונע" (ושאר הפילוסופיה של אריסטו) וביקש להתאים אותה לכתבי הקודש שלו: אבן –רושד באיסלאם, הרמב"ם ביהדות ותומאס אקווינאס בנצרות. בכך, כל אחת מהדתות האלה משמרת מסורות הסותרות את המונותאיזם (שהשתקעו בדת קודם לכן או התפתחו מאוחר יותר, בשל צרכים אנושיים), לצד שימור מסורת של התפיסה המופשטת והטרנסצנדטית החריפה ביותר של האל. הקריאה באקווינאס נועדה להמחיש זאת, אבל גם להצביע על הקשיים בתפיסת מושג האל, ביכולת המוגבלת של השכל האנושי לדמיין או לתפוס מושגים כמו "אינסופי", "כל-יכול" ועוד. כפי שהתחיל לבצבץ פה, ויעלה ביתר חריפות כשנדון בבעייה התיאולוגית של הרע, עליית המונותאיזם מבשרת גם בעיות אמוניות חדשות הן מצד הסברים לנוהגו של עולם, הן מצד המוטיבציה לעבודת האל.

בנוסף לטקסטים ולרעיונות הללו, הזכרתי בקצרה את המושגים "דאיזם", "פנתאיזם", "מונותאיזם", "הנותאיזם" ו"מוניזם", כגישות שונות שיש להבדיל ביניהן בתיאור האמונה באל אחד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מבוא ללימודי דתות: אלים

לסדר ההרצאות, לחצו כאן.

קריאה לשיעור

עלילות:

בהגאוואד גיטה, 1, 3, 9

אנומה אליש

עלילת גלגמש, לוח שישי (גלגמש ואישתר)

הסיודוס, מתוך התאוגוניה

קוג'יקי, 1.6-8

אובידיוס, מטמורפזות, מתוך ספר 2 (על פאיתון)

מזמורים:

פינדארוס, מזמורים נמאיים, 1, 6, 11

ריג ודה, מבחר מתוך המנדלה הראשונה

הבחירה לפתוח את הקורס באלים ולא באל משקפת את הכרונולוגיה של התפתחות הדתות, ואת השינוי שחל בתרבויות שונות ובתפיסת האל במעבר מחברות פוליתאיסטיות למונותאיסטיות. שינוי זה איננו מאפשר לנו את המעבר הלינארי הרגיל מדיון במקרה הבודד, קרי במושג "האל" ומשם להרחיב אותו ל"אלים". אם הקורס היה מובנה כך, הנחות רבות לגבי האלוהות שהיו מתבררות בשיעור הראשון היו הופכות לבלתי-רלוונטיות עם ההתקדמות לדיון בפוליתאיזם. עם זאת, ראוי להימנע מתפיסות לינאריות בכל מקרה: סכימה ידועה רואה במעבר מפוליתאיזם למונותאיזם הפשטה מבורכת, התקדמות מתפיסות "פרימיטיביות" לעבר ראייה מורכבת ומופשטת יותר של האל. בפועל, המעבר הזה איננו חד כפי שנטען, ואיננו בבחינת התקדמות בלבד.

אולי המושג החשוב ביותר להבנת העולם האלילי איננו "פוליתאיזם" שמתייחס לשאלה כמותית, אלא המושג “סינקרטיזם”. בניגוד למונותאיזם, הפוליתאיזם איננו מישנה סדורה המחייבת עקביות ומערכת ריטואלית אחת. אמונה פוליתאיסטית היא במהותה דינמית ומאפשרת הוספת והורדת אלים מפולחן של יחיד כלשהו, או ממערכת אמונות של קהילה. חלק ממערכות משוכללות הכוללות אלים רבים משקפות התחברות בין קהילות שונות, שכל אחת מהן עובדת אל מסויים, והקשרים החברתיים/מסחריים/פוליטיים/תרבותיים בין הקהילות הללו גורמים לכך שכל קהילה מאמצת את האלים של השנייה, מתוך רצון לכבד את האמונה של האחר וללמוד מהתרבות שלהם. שושלות אלים, כמו אלה המתוארות באנומה אליש או בתאוגוניה של הסיודוס, משקפות תהליך דיאלקטי שגורם לריבוי האלים. מחד, האדם תוהה אחר תולדותיו ותולדות סביבתו: מניין בא? מדוע השמיים כחולים, או מדוע יורד גשם? מדוע יש מדבריות, ועוד. התשובות מנוסחות בעלילות אלים: מלחמותיהם, קנאותיהם, אהבותיהם ושנאותיהם יצרו את העולם כפי שהוא. אך התשובות האלה מעלות שאלות נוספות: מי הם האלים? מה הן תולדותיהם? מדוע הם כך ולא אחרת? העלילה מתפתחת לא רק קדימה, אלא גם אחורה, לאלים קדומים עוד יותר. בצד זאת,נראה שחלק מריבוי האלים בעלילות משקף שינויים פולחניים. כך סיפור עלייתו של מרדוך לגדולה, המסופר באנומה אליש, נקרא כמו השתקפות שבה מרדוך "בולע" אלילים אחרים, מצרף אליו את תאריהם ותפקידיהם, ופולחנים שונים מתכנסים ומתאחדים לכדי דמות אחת, במהלך שיש בו לא רק עמדה תיאולוגית אלא סביר להניח גם רקע פוליטי של איחוד וחיזוק קשרים בין ערים שונות.

יחס האלים אל הטבע הוא מורכב. יש עלילות המשקפות תפיסה של האל כנפרד מהטבע, בעוד שתפיסות אחרות רואות את הטבע כביטוי של האל ממש. כשמרדוך בורא את השמיים על-ידי ביתור גופתה של תיאמת, האם עלינו להבין מזאת שהאל הוא חלק מהטבע (השמיים הם גופה ממשית וחומרית של אלילה קדומה), או שהאל הוא נפרד מהטבע (מרדוך, שכעת עומד בראש הפנתיאון ברא את השמיים, והוא עצמו איננו גורם-טבע). סיפורו של פאיתון, שביקש מאפולו אביו לנהוג במרכבת השמש מעלה גם הוא שאלות כאלה: בתרבויות מסויימות, השמש עצמה נתפסה כאל. האם פירוש הדבר שכשאנשים התבוננו השמיימה הם האמינו שהם רואים את האל? אם כך, הם דמיינו אל שאין לו צורת-אדם, דבר שהוא יחסית נדיר בעולם האלילי והמונותאיסטי גם יחד. אבל הסיפור על אפולו הנוהג במרכבת השמש, מתארת את השמש כחפץ שנפרד מהאלוהות שאחראי עליה. מרכבות מטבען גדולות יותר מן המשא שלהן, ולכן למרות שברור שהאגדה קשורה לאשליה האופטית על מסלול השמש הנוצרת בזמן שכדור הארץ סב סביב צירו, אפשר לשאול את עצמנו אם מישהו האמין אי-פעם בסיפור הזה כפשוטו, למרות שהמשא גלוי לעין והמרכבה בלתי-נראית, או שמא גם קוראים קדומים ראו בזה סיפור או מטאפורה. בדומה לזה, דברי הסיודוס על השינה והמוות כשני אלים-אחים. דימוי השינה לאל יכול להתפרש כאילו האל נפרד מהטבע, המסתובב בעולם ומרדים את כולם, אך יכול להתפרש גם כאילו האל הוא בתוך הטבע עצמו, ותחושת השינה, או התופעה שלה היא-היא הביטוי של האל. גם כאן אפשר לתהות על מידת הקונקרטיות שאנשים ייחסו לתיאור כזה. האם להעיר מישהו פירושו לגרש נוכחות של אלוהות? אולי התמימות איננה בקרב הקדמונים, אלא בקרבנו, שחושבים שהם התייחסו לדברים הללו בצורה מילולית ולא סמלית.

מן היחס המורכב בין האל והטבע נגזר גם היחס המורכב בין אלים לבני-אדם. בהתייחס לסיפור של פאיתון העיר אחד התלמידים שהמוטיב של אסון שנוצר מיחסים בין בני-אדם לאלים וטשטוש הגבולות או ערבוב התפקידים ביניהם חוזר במיתוסים שונים במיתולוגיה הרומית. בדומה לכך, כשאישתר מחזרת אחרי גלגמש, הוא איננו מוחמא מכך שאלה התאהבה בו ומשיב לה בפנים זועפות, כשהוא מעדיף להתרחק ממנה. הטשטוש אמנם מתאפשר מתוך תפיסה שהאלים ובני-האדם אינם כל-כך שונים באופיים ומהותם, ואלה גם אלה נוחים להתרגז, לפעול בשרירותיות ובו-זמנית להכיר בחובות כלפי צו עליון. אישתר מבקשת להמיט הרס בעולם כנקמה גחמתית על העלבון שהטיח בה גלגמש, אבל אביה מבקש לוודא שיש באמתחתה מזון לספק לאנושות אחרי ההרס. המחוייבות היא, כמובן, הדדית, ובבהגאוואד גיטה מוצאים אזהרה של קרישנה לנסיך ארג'ונה פן יתפתה להיות כפוי-טובה, מתוך תפיסה של "כוחי ועוצם ידי", ושאל לו לשכוח להקריב קורבן מכל השפע שלו. מקצת הפרקטיקה של קרבנות כאלו משתקפת במבחר המזמורים של הריג ודה, המתארים השכמה הפותחת את הבוקר במתן ברכה וניסוך נסך לאלים, מתוך הכרת תודה ובקשה ליום החדש.

תחושת המחוייבות הזו, או ליתר דיוק, הדיעה שלאלים יש מחוייבות כלפי האדם, מתבססת בין היתר על האמונה של הוריה משותפת. פינדארוס פותח את אחד ממזמוריו בקביעה שישנו מין אחד של בני-אנוש ומין אחר של אלים, וששניהם מקורם באם אחת משותפת. תיאור גנאולוגי מפורט של קשר ביולוגי בין בני-אדם לאלים מופיע במיתולוגיות שונות, ולפחות בחלקו מקביל למטאפורה של האל כדמות אב, שנמשכת בדתות מונותאיסטיות עד היום.

בקוג'יקי היפני, ישנו תיאור של אלה שאבריה האינטימיים נצרבים בשעת לידתה. כתוצאה מסבלה היא נופלת למשכב ומקיאה. מהקיא שלה נוצרים שני אלים מקבילים, זכר ונקבה. הגנאולוגיה ממשיכה לתאר אלים שנולדים מצואה, שתן, דם ודמעות. התיאור הזה מקפל במלוא החריפות את הדמיון החמקמק שבין בני-אדם לאלים. מצד אחד, בדומה לבני-אדם יש להם גוף, יציאות, נוזלי חיים ועוד. בכך הם אנושיים מאוד, אולי אפילו פגומים, ובכל מקרה – פגיעים. בניגוד לבני-אדם, היציאות האלה אינם פסולת, אלא יש בהם עצמם כוח מחייה ומסתורי, שמסמן את ההבדל המהותי בין בני-אדם לאלים. כשקראנו את המיתוס הזה, העירה אחת התלמידות שמשהו שהיא לא חשבה עליו עד אותו רגע הוא שמונותאיזם מנציח פטריארכליות, בעוד שבחברה פוליתאיסטית, מערכת הסמלים מאפשרת לנשים לקחת חלק גם בעולם השמיימי. ההערה הזו נכונה לעוד דברים רבים: המונותאיזם מבנה ישות אחת, שצריכה לשאוב לתוכה ולהכיל את מכלול התופעות שבטבע, בתרבות האנושית וביקום. כרעיון מוניסטי או פנתאיסטי יש בזה מימד מעורר-השראה, אך בהשוואה לאמונות מרובות-אלילים יש בזה גם מימד של השטחה, המכפיף את הכל לדמות אחת בלבד, לרוב פטריארכלית, פרטיקולרית (שייכת לעם אחד, גזע אחד וכו'). לא סיפרתי בכיתה את הבדיחה על האפיפיור שעלה השמיימה לראות את אלוהים, וכשחזר וכולם הקיפו אותו לשמוע מה דמות האל ומה הוא אמר לו, השיב: "היא שחורה". הבדיחה הזו מצחיקה רק בחברה שבה כל-כך מקובל שאלהים הוא גבר לבן, שההפתעה הזו יכולה ליצור מימד קומי.

הפוליתאיזם גם מאפשר הסברים לרוע בעולם, שהמונותאיזם נאלץ להמשיך להתמודד איתם. גם במסגרת אמונות מונותאיסטיות מתפתחות אמונות בישויות חלופיות, כמו השטן, הסטרא אחרא, מלאכים, שדים ועוד, שתפקידם להסיר מעל האל אחריות לדברים שונים, שחברה פוליתאיסטית המשיכה לשייך לאל, אך לאל אחר – נוסף. הבדל חשוב נוסף בין השתיים שעולה מתוך ההסמלה המשוכללת בריבוי אלים שמצטמצמת לכדי אל אחד בחברה מונותאיסטית הוא הצרת הסובלנות כלפי אמונות של אחר. ההפשטה של המונותאיזם לקראת אל מטאפיזי הנחשבת למבורכת או חיובית בצורה לינארית, יכולה גם להיתפס בצורה שלילית במושגים של סובלנות, אם כי מלחמות נערכו בחברות מונותאיסטיות ופוליתאיסטיות בצורה שווה, אפילו בין קבוצות מונותאיסטיות שהאמינו באותו אל.

כפי שיש מקום לביקורת על שאלת קיומו של מונותאיזם צרוף, לאור אמונות בשטן, מלאכים ועוד, כך אפשר לפקפק בפוליתאיזם הצרוף. העובדה שהמיתולוגיות חוזרות פעם אחר פעם לתיאור פנתיאון שבו אל כלשהו הוא עליון על האחרים, היא סימן לנטייה מונותאיסטית, אולי שאיפה ל"מנהיג חזק" – אם אפשר להשטיח לרגע את הדיון האמוני במושגים פוליטיים – שיפקח על מעשיהם של האחרים, כשם שאל מונותאיסטי מפקח על ברואיו ויצירתו. באחד הקטעים האחרונים שקראנו מתוך הבהגאוואד גיטה, קרישנה מורה לארג'ונה שעליו לעבוד רק אותו, ולמרות ריבוי התופעות בטבע וריבוי האלים שאחראים עליהם, הכל חוזר למקור אחד וסיבה אחת, שאיננה משתנה ונשארת על עומדה. התיאור הזה נשמע יותר קרוב למונותאיזם מכל דבר אחר, ומהדהד את רעיון המניע הבלתי-מונע האריסטוטלי, שנקרא בשבוע הבא.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

על קהילה ומחוייבות

קהילה מבוססת בחלקה על הרצון לקשרים חזקים בתוך הכלל, לתחושה רגשית עזה, ולאחווה ושיתוף. אוטופיה היא המקום שבו צרכיו הרגשיים היסודיים של אדם מוצאים ביטוי ונענים על-ידי הקבוצה הקהילתית…

מחוייבות ללכידות הקבוצתית ולסולידריות דורשת התקשרות של כל המשאבים הרגשיים של היחיד אל הקבוצה. סיפוק רגשי צומח מהשתתפות והזדהות עם הכלל הקבוצתי. מחוייבות רגשית הופכת למחוייבות למערכת של יחסים חברתיים. היחיד מתחייב לקבוצה בתור מערך היחסים הראשי שלו…

מעורבות כמו-משפחתית עזה שכזו גם מגדילה את הנכונות של חבריה לפתור את המריבות והמתחים שעשויים להתפתח ביניהם. מחוייבות מסוג זה מתפתחת על-ידי התכחשות (תהליך של הינתקות) והתייחדות (תהליך של התקשרות). התכחשות כוללת ויתור על מערכות-יחסים מתחרות שמחוץ לקבוצה הקהילתית לצד התחברות בלעדית ופרטנית מבפנים…

הסתגפות (mortification), שהיא תהליך של הינתקות, והשתגבות (transcendence), שהיא תהליך של התקשרות, מקדמות מחוייבויות מוסריות הטעונות במטען ערכי. הסתגפות כוללת שעבוד של מצבים פרטיים לשליטה חברתית, החלפת זהות קודמת לזהות שמוגדרת ומנוסחת על-ידי הקהילה. השתגבות היא תהליך דרכו היחיד מקשר את זכות ההכרעה שלו לכוח גדול ממנו, ובכך מתמסר למשמעות הנעלה יותר שמגולמת בקבוצה ומשתעבד לדבר-מה שקיים מעבר לו עצמו. (72-74)

הציטוט הזה לקוח מספרה של רוזאבת' מוס קאנטר, שמרכזו בקהילות שיתופיות ו/או דתיות במאה ה-19. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בנושא הסוציולוגי-היסטורי הזה, אבל הפכה לרב-מכר בגלל הרלוונטיות שלה בסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים שכללה פריחה יחסית של צורות-חיים שיתופיות בארצות-הברית. העניין של קאנטר הושפע מהמגמה שהתעוררה סביבה, ובהתאם המגמה יצרה עניין בספר שלה. המהדורה שאני מחזיק היא הדפסה חמישית (בתוך ארבע שנים!) של ספר עם כריכה רכה בהוצאת אוניברסיטת הרווארד. גם הוצאות אקדמיות וגם דיסרטציות אינן רגילות בתפוצה כזו.

כפי שהדברים התאימו גם לקהילות דתיות בארצות-הברית של המאה ה-19 וגם לקהילות חתרניות של ארצות-הברית של ילדי הפרחים, כך הם מתאימים לקהילות רבות אחרות, בישראל של היום או – כפי שאני מבקש לטעון – בכיתות של ימי הבית השני (ולמען הסר ספק אדגיש: הקבלה בין כיתות בית שני לעדות ומחנות שונים כיום אין משמעה שיש לחשוש מחורבן אפוקליפטי).

ההבחנה בין תהליכי התלכדות בתוך הקבוצה פנימה לבין ההיקרעות מהחברה הסובבת כשני תהליכים שמתרחשים בו-זמנית ומבטאים צדדים שונים של אותו מטבע, היא רק חלק מהסיפור. אחד ההיבטים המרתקים בעצם קיומן של קבוצות מסתגרות הוא הרצון שלהן לצרף חברים חדשים, והאמונה שלצד ההיבדלות מהחברה הכללית (בדרכי פרישות מגוונות בעלות דרגות עוצמה משתנות), יש אחריות עצומה כלפי החברה הכללית ורצון להתקבלות על-ידה. כמובן, שהתקבלות זו יכולה להתבצע רק במהופך: כלומר, שהחברה הכללית תשנה דרכיה (או ליתר דיוק, בהתאמה למושגי הקבוצה האידיאולוגית: תתקן דרכיה) ותהפוך לחלק מהקבוצה האידיאולוגית המתבדלת. אבל התקווה הזו, שלעיתים היא גלויה ולעיתים היא כמוסה, מסגירה גם כמיהה עצומה להשתייכות, ולחסר בקבלת אישור מהחברה. חסר זה נענה על-ידי רטוריקה של דחיית החברה כשוגה תמידית ומהותית, אבל המתח נותר על כנו: הטענה כלפי שגיאות החברה מחייה גחלת לוחשת של האפשרות לתיקון החברה. מעניין שלא פעם קבוצות כאלה גם גורסות שלמרות שהן התבדלו ונפרדו מהחברה, הטעות של החברה הכללית עשויה להמיט על כולם אסון, כולל על הקבוצה האידיאולוגית. גם בזה מוצפנת הכרה בכך שהקבוצה המתבדלת איננה מנותקת לחלוטין מהחברה ומהווה איבר מאבריה.

עניין נוסף שתובנותיה המחכימות של קאנטר מחמיצות הוא ההבדל בין מי שמגיע לקבוצה מבחוץ, ומי שנולד אליה. תהליך ההתכחשות יפה לתיאור חוזרים בתשובה (שוב, בדרכים שונות ובעוצמות משתנות), אבל איננו מדוייק למי שנולד אל תוך החברה החרדית, למשל, שאין לו מערכות-יחסים מתחרות להתכחש אליהן. אולי, אני מיד סותר את עצמי, ההתכחשות איננה חייבת להיות התכחשות למשפחה וחברי-עבר, אלא גם להתחרות של מערכות-יחסים פוטנציאליים שלא הגיעו לידי מימוש, ממש כשם שמי שנולד לקהילה חרדית דוחה מראש יצירת קשרים אמיצים כאלה עם לא-חרדים (ובכלל זה לא-יהודים).

התרגום של mortification כהסתגפות הוא מסופק, ומעלה את המורכבות של המונח ואת האופן שבו קאנטר משתמשת בו. כפי שהשורש הלטיני שלו מסגיר, ניתן היה לתרגם אותו גם כ"המתה", אבל דומני שלזה יש גוון חריף יותר מאשר ל-Mortification האנגלי. ועדיין, יש כאן המתה, ואנו מחוייבים לשאול המתה של מה או של מי. כחלק מתהליך ההתכחשות, אפשר להבין זאת כהמתה של חברים ובני-משפחה שחבר הקבוצה מתרחק מהם ונקרע מהם, על-מנת לדבוק בקהילה בכל מאודו. דבר זה ודאי נכון לאור הציטוט בפיסקה השלישית, המתאר התכחשות. אבל בתהליך המורטיפיקציה קאנטר מתארת ויתור ואובדן-שליטה על הכרעות מתחום חיי-הפרט למען הקבוצה, והמשמעות איננה אלא שהחבר ממית משהו בו עצמו, מן העצמאות שלו אך גם מן העצמיות שלו, בדרך לחיי הקבוצה.

אם כבר הזכרתי את החרדים כדוגמה בת-זמננו ומקומנו לדיונה של קאנטר, כדאי להעיר עוד שתי הערות שיוסיפו ניואנסים לתיאור של קאנטר. ראשית, על ההבדל שבין קבוצה דתית לקבוצה לא-דתית: בקבוצה קהילתית דתית, הקבוצה (לפחות לכאורה) איננה מטרה לכשעצמה, אלא כלי שנועד לשרת את היסוד הטרנסצנדנטי הנעלה באמת, כלומר האל. הקהילה היא כלי שמסייע לעבוד את האל, ובזה חשיבותה. זאת, לעומת קבוצות שיתופיות, כגון הקהילות והקומונות של ימי טרום המדינה, בהן הקבוצה היא אכן כלי שדרכו הפרט בא לידי ביטוי (אך לא למטרות פולחן). קאנטר יותר ממודעת לקיומן של קבוצות כאלה, לא רק מתקופתה כפי שכבר ציינתי, והשימוש שהיא עושה בספרו של מרטין בובר, "נתיבות באוטופיה", יוכיח. ייתכן שכסוציולוגית ההבדל בין ההגדרה הרשמית של מטרת הקבוצה (למען עבודת האל, או למען עצמה) זניח בעיניה, והיא רואה דמיון במכניזמים של קבוצות דתיות ולא-דתיות במאה ה-19 וה-20 גם יחד. אבל לי נראה שמבחינה פסיכולוגית חייב להיות לדבר משמעות: אם קהילה איננה מצליחה להשביע את כלל הצרכים הרגשיים של חבר בה, זו בעייה משמעותית יותר כשהחבר יכול למלל את הבעייה הזו (כלומר, שיש לו לגיטימציה לבוא לקבוצה ולומר: המטרה שלנו היא סיפוק הצרכים הרגשיים, ושלי אינם מסופקים), מאשר כשאין לו דרך להביע זאת, משום שהמטרה המוצהרת (והדבר היחיד שהדיון יכול לסוב סביבו) היא פולחנית. ההשתגבות איננה ביחס לקהילה כלל, אלא ביחס לאל, לדרכיו ו/או למצוותיו.

שנית, זיהויים של החרדים כקבוצה מתבדלת מן החברה הכללית איננו מובן מאליו: הנראטיב ביחס לחרדים (וגם הם כלפי עצמם) רואה בהם שימור או התאבנות של מצב קודם של החברה, ומובן שלתיאורים השונים הללו יש משמעות פרשנית-ערכית. בנוסף לפרשנות הערכית השונה של המעשה, ישנו ויכוח, נאמר, בין נקודת-הזמן המשתמרת, כאשר החרדים יטענו ביחס לעצמם שהם משמרים את היהדות האותנטית כפי שהחלה כשיעקב ובניו ירדו מצרימה, או לכל המאוחר כפי שהיא מתקיימת מאז ימי התלמוד. מבקריהם יטענו שהם התאבנו במושגים ובהוויה מזרח-אירופאית של ראשית העת החדשה. אם הם ממשיכים את מה שהם היו, הרי שהם לא פרשו משום דבר, והקבוצה הפורשת מכלל החברה היא כלל הציבור החילוני. מובן שאין זה כך. עצם נראטיב השימור לוקה במכשלות ידועות של קהילה מדומיינת (והאימרה המיוחסת להיסטוריון יעקב כ"ץ ש"'החדש אסור מן התורה' הוא חידוש מאין כמוהו" יפה גם כאן), אבל אפילו במידה שיש לו ממש כלשהו, מוטב להכיר שהנראטיב הזה שוגה בראייה הסוציולוגית של מי פורש ומתבדל, וזוהי נטייה תמוהה במקצת, נוכח מציאות ברורה כל-כך. הקושי לראות בחרדים פורשים מתבדלים "להכעיס" הוא חלק מן הבעייה הכללית יותר שתוצאותיה מתבטאות בכניעה לגחמות חרדיות שונות, שבצד נראטיב השימור המקובל על רבים בציבור, ממציאים הגבלות ואיסורים חדשות לבקרים. חברה איננה צריכה להציב לעצמה מטרה של מניעת התבדלות של קבוצות אידיאולוגיות. חופש ההתאגדות (ולכן גם זכות היציאה) גם הוא תנאי של חברה דמוקרטית. אבל מושכל ראשון הוא שכל קושי שנוצר בעקבות ההתבדלות מונחת לפתחו של המתבדל, לא כבעייה הדורשת פתרון אצל החברה הכללית.

Kanter, Rosabeth Moss. Community and Commitment. Communes and Utopias in Sociological Perspective. Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1972.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בין מורשת תרבותית למחוייבות ערכית

מבלי רצון, נראה שמתגבשת עוד סדרת פוסטים על מחוייבות למסורת תרבותית לעומת מחוייבות למערכת ערכים. הנה פוסט שכתבתי לפני כמה חודשים ולא התחשק לי לפרסם אותו. נראה שלא פרסמתי אותו משום שלא מצאתי לו סיום נאות, אבל היות שנראה שלא יהיה סיום כזה, אני מביא אותו כמות שהוא:

כשחיפשתי מישרה בשנה שעברה הוזמנתי לראיון בבית-ספר רבני ליברלי. התבקשתי להכין שיעור על הפרשה של אותו שבוע, שהייתה פרשת משפטים. בהיסוס-מה סיפרתי לתלמידים שזו אחת הפרשות האהובות עליי.

שני טעמים היו להיסוס: ראשית, היו לי מרצים שפתחו כל שיעור בהלל לטקסט הנדון, שהוא אחד הטקסטים הכי חשובים בתנ"ך בפרט ובתרבות האנושית בכלל. אינני רוצה להיות מרצה כזה. כן, זה התנ"ך. יש בו כמה קטעי-יסוד, ובתוך מגבלות הסילבוס של קורס, נבחרים רק חלקים מעניינים במיוחד, וממילא גם חשובים במיוחד. אין טעם לפתוח כל שיעור בנסיון לדרבן את התלמידים להתלהבות במחמאות ריקות כאלה. אני מתעכב על מקרים בהם תלמידים מרבים בסופרלטיבים כאמצעי להאריך מעט את חיבורם, ומעיר להם שניתוח אקדמי של התנ"ך איננו זקוק למחמאות מהם. אני גם מרשה לעצמי להעריך מה פחות יעניין את התלמידים, ולחזק את תחושת הלגיטימיות לומר זאת בכיתה. לפני השיעור על החוק, הזהרתי אותם שסביר להניח שזה ישעמם אותם. אני מאוד מתעניין בחוק המקראי, אבל אני יודע שאין רבים כאלה. לפני השיעור על היסטוריוגרפיה מקראית, הזהרתי שזה נושא שאני משתעמם ממנו, ולמרות שאשתדל, אינני בטוח שאני אצליח ללמד אותו בצורה ראויה ומכובדת. לפני הפרק על השירה המקראית, הזהרתי את התלמידים מתחושת הבלה-בלה-בלה. השירה המקראית הייתה דבר חי, נטוע בתרבות והקשר, וללא התרבות הזו, ועוד יותר מזה – ללא האפשרות של ההנאה מן הלשון (תלמידיי קוראים את תהלים בתרגום), הקריאות יכולות מהר מאוד להישמע כמו גבב של חזרות המאדירות את האל, סיסמאות ריקות על תפילה, צדק ומשפט. הודאה במכשולי הפער התרבותי איננה דחיית הטקסט, היא הזמנה להתגבר על המכשול ולהתמודד עמו. לכן, מי שלא נהנה מפרשת משפטים, לא יועיל לו שהמרצה יתפאר שהוא כבר התגבר על הקושי ומצליח ליהנות מן הטקסט המרוחק הזה.

הסיבה השנייה שהיססתי היא שלמעשה החיבה שלי איננה לפרשת "משפטים" (שמות כא-כד), אלא לספר הברית (שמות כא-כג). החלוקה המסורתית לפרשיות איננה צריכה להיות מגבלה בלימוד אקדמי של הטקסט המקראי, ואיננה רלוונטית לחלוקתו. במקום לימוד פרשת משפטים, הייתי מעדיף ללמד חוקים מסויימים במקרא תוך מבט משווה על נוסחם בספר הברית, ובקבצי חוקים אחרים בתורה. ולמרות ההיסוסים פתחתי בדברים האלה, כעין גירסה מקוצרת המתוודה על כך שאני באמת נהנה ללמוד את החוק המקראי, ושיחידת ספר הברית (כנראה משום אורכה הקצר) היא החביבה עליי ביותר למטרה זו.

לא הרי לימוד אקדמי כהרי מדריך ערכי לחיים. באותו שיעור שהכנתי לתלמידי הסמינר התבוננו בחוקי "עין תחת עין" כפי שאלה נמסרו בספר הברית, וכפי שפורשו על-ידי חז"ל. לו עיתותיי היו בידי, הייתי מתבונן עם התלמידים גם על ההקשר שבו אותו עקרון מופיע גם בויקרא כד. אחת התלמידות האירה פנים בחוקים אלה וביחס של ההתפתחות הרבנית אליהם באופן שלא חשבתי עליו קודם. זה היה רגע שבו ידעתי שגם אלמלא אקבל את המישרה (כפי שאכן קרה), הרי שנסיעתי לא הייתה לשווא. בשום שלב בשיעור לא הגנתי, ולא ביקשתי מהתלמידים להגן (או לגנות), את העקרון המקראי. הן הצד הערכי החיובי – מידת ההגינות וההגיון הפנימי של מידה כנגד מידה – והן הצד הערכי השלילי, המגנה עונש כזה, נכחו בשיעור כעובדות מובנות מאליו. השאלה "מה התנ"ך בא ללמד אותנו" לא הייתה רלוונטית. ברור כשמש מה התנ"ך בא ללמד אותנו: עין תחת עין ושן תחת שן. והסיבה שאנו דוחים את ההוראה הזו (ושהיא נדחית משלב מאוד מוקדם בתולדות העם היהודי), גם היא נראית ברורה. תחת להצדיק את התנ"ך או לנסות לחלץ ממנו מסר רלוונטי לימינו, דיברנו על המסר הרלוונטי לימיו.

הנסיון לחלץ ערכים שניתן ליישם אותם בימינו איננו מכבד את הטקסט, ואף לא את פעולת הלימוד. יפה כתב רמי לבני במאמר דעה ב"הארץ", כי "מתודת הדרשה מכוונת להפיק משמעות מן הטקסט ולכן היא נוטה להיות מעוגלת ומתקתקה מדי, בניסיונות מאולצים יותר או פחות, למצוא את הלקח של הכתוב והקשר שלו לימינו". בדומה ללבני, אינני מתעלם מכך שמורשת תרבותית מעשירה את הלשון ואת המדיום שבו רעיון מועבר. אך ישנו מרחק רב בין הרצון להביע רעיון עדכני במושגים עתיקים ובין הרצון לחפש אמת או לקח במושגים עתיקים בכל מחיר.

טשטוש המרחק הזה ואף הכחשתו הוא לחם-חוקם של רבים מתומכי תנועת "ארון הספרים היהודי", או "יהדות חילונית". על אף כל מאמציהם, לא מצאתי שיטה עקבית אחת שמסבירה כיצד לברור מבין המקורות היהודיים את הערכים שיש לאמץ ואת הערכים שיש לדחות, וממילא גם לא מצאתי הסבר מדוע חשוב שערכים אוניברסליים מסויימים יוצגו כיהודים.

במקום לשאוף לאחד בין שני פעולות לימודיות חשובות אלה, אני שב ומציע להפריד ביניהם: דיונים ערכיים מתקיימים במישור פילוסופי מופשט, ואינם כבולים למערכת סמלים פרטיקולרית; עיון במורשת תרבותית נעשה לשמו (ואז הוא גם מתקיים, כמובן…), לא כדי להצדיק את המורשת ולא כדי ליישם את הוראותיה, אלא פשוט לשם הרחבת אופקים תרבותית לצד העשרת שפה וידע.

כאשר אני קורא בפיידון של אפלטון או בשיריו של רוברט פרוסט, אינני צריך להמציא קשר זהותי ו/או תולדתי ביני למחברים כדי להצדיק את פעולת העיון. כאשר למדתי את הצו הקטיגורי של קאנט לראשונה איש לא טען בפניי שזוהי החוכמה הקדומה של עמי שרלוונטית ותובעת את יישומה גם היום. ומנגד, כאשר אני קורא תפיסות שאינן מקובלות עליי בכתבי קדומים, אני יכול לפסול אותם, כדברים שאינני מקבל.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כיצד ללמד מבוא ללימודי דת

הדבר המענג ביותר בתכנון קורס, הוא המחשבה על כל הדברים שחסרו לי בתחילת הדרך והכללתם.

לא. אין זה נכון. אנסה שוב: דמות הפרופסור ב"פשעים ועבירות קלות", עליה אני מקווה לכתוב בהרחבה בהזדמנות קרובה (חשבתי שזה יהיה בקיץ הקרוב, כעת מסתמן שאולי בקיץ הבא), מצביעה על הפרדוקס הפרוידיאני הטמון בחיפוש אחרי בני-זוג. אנו מחפשים מישהו שיהיה דומה לקשרים הראשוניים שלנו, אבל באותה-עת אנחנו רוצים מישהו שיתקן את כל החסרים שהותירו הקשרים הראשוניים הללו.

וכך אני חווה תכנון קורס חדש: אני מבקש למלא אותו בכל הטוב שהפקתי ממורים מעולים שהעניקו לי כלי-עבודה וכלי-מחשבה ראשונים במעלה, אבל אני מבקש לכלול גם את כל הדברים שהם השמיטו, ושהייתי שמח לדעת בתחילת דרכי. אך אין זמן לכל, כידוע, והחסר שאני מבקש להשלים דוחק החוצה דברים שאחרים החשיבו דחופים יותר, כדאיים יותר, וגם התלמידים שלי, אלה מביניהם שימשיכו בדרך זו, ירגישו שהחסרתי דברים שהיו מעדיפים להעמיק בהם.

קורס המבוא של המחלקה למדעי הדתות איננו קורס מבוא בדתות העולם, לשמחתי. קורס מבוא בדתות העולם הוא מקובל מאוד, אבל קשה לי להאמין שהייתי נהנה ללמד אותו. הוא דורש מידה רבה מדי של שרלטנות, אפילו לשרלטן מומחה שכמותי. ספר דתות עולם כזה שברשותי, מאיית לא נכון את שמם של התפילין בפרק על היהדות. יש דברים חמורים יותר שאפשר לטעות בהם, כמובן. בסך-הכל מדובר בספר טוב, ולתלמידי מבוא אין זה באמת חשוב אם קוראים לזה תפילין או תטילין. אבל מהטעות הזו למדתי איך ייראו הדתות האחרות שהייתי מלמד, לו נדרשתי ללמד קורס מבוא כזה. בסך-הכל הייתי אומר אמירות מכלילות מקובלות על הדת, אבל באיזשהו פרט הייתי מבטא בנחישות שם כלשהו, כשכל אחד מן המאמינים או החוקרים של הדת הזו היה יכול לתקן אותי ואפילו לחייך במבוכה קלה, כפי שאני הייתי עושה אם הייתי שומע מישהו מתאר בבטחון גמור את המשמעות של התטילין.

במקום סקירה של דתות, הקורס נועד לספק מסגרת מחשבה ביקורתית על הדת. בהגדרה כזו רחבה, נראה לי נכון שהקורס שלי יעסוק בהפשטות. אמנם, קשה לדבר על הפשטות בלי דוגמאות מוחשיות, והחשש הגדול שלי הוא שאני אתפתה לספק דוגמאות מתחום שאני מבין בו. זו תהיה טעות כי אין זה קורס על יהדות, ואינני צריך לאחד בין קורס המבוא ליהדות שאני מציע לקורס המבוא למדעי הדתות. פתרון פשוט יהיה לבקש מהתלמידים להביא דוגמאות מוחשיות, אבל אז אני חושש שרוב הדוגמאות יהיו מן הנצרות, וגם זו לא תהיה גישה טובה לקורס. במילים אחרות, גם בקורס שיתמקד בהפשטת מושגים הקשורים לדת, איאלץ לדבר בשרלטנות מדי פעם על איסלאם, בודהיזם, ושאר דתות שאינני יודע עליהן הרבה.

המכשול הבא הוא התלמידים בקורס כזה. מנסיוני, תלמידים בקורסי דתות מתחלקים לשניים: אלה שיש להם רקע דתי, ומאמינים שיוכלו לעבור את הקורס בהצלחה ובלי עבודה קשה, כי הם יכולים למרוח עמוד או שניים על דת בלי לעבוד קשה; ואלה שמצפים מהמרצה להיות דוקינס, ושיסביר כמה שדת זה דבר מטומטם. המטרה הראשונה שלי בקורס היא ללמד את שני סוגי התלמידים לחשוב בצורה ביקורתית על הדת. הראשונים שומעים אותי אומר "ביקורתי" ומפרשים "לדבר סרה". הם חושבים שאני מצפה מהם להגיד דברים רעים על האמונה שלהם, ובגאווה עומדים בנסיון. כחבריהם מהסוג השני, הם טועים. האחרונים טועים, כי הם חושבים שהם כבר אומרים דברים ביקורתיים על הדת, ולא שמים לב שבטון המזלזל והדמגוגי שלהם אין עקבות של חשיבה ביקורתית, שתמיד מורכבת מרבדים ודקויות.

בנסיון להקנות לשני הסוגים את הכלים הללו, חילקתי את הקורס לשניים. בחלק השני נעסוק בחוקרים המשמעותיים ביותר לחקר הדתות: ובר, דורקהיים, אליאדה, דגלאס, ז'יראר, גירץ, וכמובן, אותם הוגים שבדרכם לשנוי יסודי של תפיסת המציאות של התרבות האנושית העירו גם על הדת: מרקס ופרויד. בדרך-כלל נכללים בפנתיאון הזה ובנשימה אחת דארווין ואיינשטיין, אך למרבה הצער מה שהם הותירו אחריהם ביחס לדת איננו משתווה למרקס ופרויד. בהערת-אגב אעיר שהשערת התעודות המקראית (מבית "גראף-ולהאוזן") מיוסדת על פרדיגמה כל-כך דארוויניסטית, שנראה לי שתרומתו לחקר הדתות גדולה מאוד במובן עקיף, אך לא בכתיבה ישירה. נשמטו מהרשימה הזו פרייזר, פריצ'ארד-אוונס, מקינטייר ודה סרטו מהסיבה הפשוטה והמצערת של היעדר-זמן.

בחלק הראשון נעסוק, כאמור, בהפשטות. מבלי להכיר את החוקרים האלה, אלא רק מתוך היכרות של התלמידים עם מושגי הדת מתוך ידע כללי וחוויות אישיות, והקבלת הידע הזה למקרי מבחן ספציפיים שנבחן. הטעימות של מקרי המבחן מבקשות להיות מגוונות: אנומה אליש, אובידיוס, אפלטון ואריסטו, בהגאוואד גיטה, ריג ודה, לאו-צה, תנ"ך, ברית חדשה, קוראן, אקווינאס ,פרקי אבות, דוסטוייבסקי, ספר מורמון, אוגוסטינוס, לייבניץ, קירקגור, רמב"ם, אווסטה, מלוויל, ספר המתים, הובס, ג'פרסון. המטרה היא לא להכיר את הטקסטים האלה בהקשר ההיסטורי שלהם. לכך יש קורסים נפרדים. הקריאות יהיו מפסקאות קצרות, בודדות, שמספקות טעימה מאחד המושגים, ומאפשרות דיון בהפשטה, בין אם מתוך הסכמה או התנגדות לטקסט. המטרה של הגיוון היא להפגיש את המוכר עם הזר, לחשק אותי ואותם מלפנות לדוגמאות שיעלו לנו לראש באופן מיידי, ולהחליף אותן בדוגמאות אחרות, שיתפרשו – בלית ברירה – במושגי זר או מוכר.

לחלק הראשון קראתי "מרכיבי הדת" (components of religion), ולחלק השני "ביקורת הדת" (critique of religion). בחלק הראשון כל שיעור יתמקד במושג אחד או שניים, שננסה לקשור אותם במושגים אחרים, ולראות כיצד הם דומים, שונים נבדלים ומדוע. אני לא בטוח שנספיק לכסות הכל, אבל זו רשימה טנטטיבית:

אלילים: מיתוס, ריבוי אלים, אנתרופומורפיזם, פחד והערצה, איקונות, אפותאוזיס, מלאכים

אל: פוליתאיזם לעומת מונותאיזם, טרנסצנדנטי, מטאפיזי, כל יודע, כל-יכול, קנאות, פנתאיזם, דאיזם, הנותאיזם, תיאולוגיה

התגלות וכתובים: ידע, סוד, נבואה, אזוטריה, מסירה, לימוד, חוכמה אנושית, חוכמה אלוהית, שינוי, הארה

חטא ורשע: צדק, צדקה, חסידות, משפט, אשמה, מוסר, בעיית הרע, דואליזם, שטן, מחילה, סבל

רצון חופשי: דטרמניזם, כוונה וזדון, בעיית הרע, מוסר, בחינה, עונש, גורל, סיבה ומסובב

טומאה וטהרה: קודש וחול, סכנה, גוף ונפש, בשר, מין, טומאה, כפרה, צניעות

מקום מקודש: טאבו, עלייה לרגל, מקדש, מרחק, אקסיס מונדי וטבור הארץ, אוניברסליזם

פולחן וטקס: שיגרה, כהונה, מופע, חוקים, בגדים, תפילה, חגים, טקסי מעבר, ברית

אמונה, דבקות והכנעה: קורבן, אמת, קבלה, נתינה, הקרבה עצמית, כפירה

מוות ולאחריו: השארות הנפש, גן-עדן וגיהינום, תחיית המתים, גלגול נשמות, עונש, תיקון

גאולה: משיחיות, אחרית הימים, ישועה, אפוקליפטיקה, אסכטולוגיה, יום הדין

מיסטיקה: כישוף, כוחות, ניסים, הוכחות, אנימיזם, כהונה, לחשים, שדים

דת ומדינה: לאומיות, חברה, ריבוי דתות, הפרדת רשויות, קטגוריזציה, אחדות

 

[הפוסט הוביל לסדרת פוסטים שליוותה את הקורס. לחצו כאן לתוכן העניינים]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

כמו שלום עליכם, רק בלי היידישקייט (משהו לפסח)

לו הייתי… (לא חשוב מה שמו – על כל פנים, אדם שאיננו אני), אולי הייתי במקום אחר כעת. אולי אני אומר? ודאי. מן ההכרח שאם לא הייתי אני, הייתי במקום אחר, שהרי אני הנני כאן, ואם הייתי אחר, הייתי צריך להיות במקום אחר, על-מנת לאפשר לזה שהיה אני להיות כאן.

ואם הייתי במקום אחר, כי אז יכולתי להיות מי שאני רוצה להיות, הווי אומר, אדם שמפריד בין אמונתו לתלמודו. אתה מבין מה אני מתכוון כשאני אומר אמונתו ותלמודו? אמונתו, הרי זו יהדותו. וכי איזו עוד אמונה יכולה להיות לי? גם לאחר שזנחתי אותה מכל וכל, אינני נוצרי ואינני לא-נוצרי. כלומר, אני אינני אדם שלא הולך לכנסיות, כי בכנסייה לא יושב איזה מכובד שמכיר אותי או זוכר אותי, ומקווה שאולי בכל זאת אני אבוא הפעם. ואילו בבית-הכנסת כן! אתה שומע או לא? בבית-הכנסת, מה שאני מתכוון לומר לך, אתה אף-פעם לא תמצא אותי. אבל יש מי שמחפש, וגם את השם שלו אינני צריך להגיד לך, כי אתה מספיק חכם כדי להבין גם ברמז, ומה שאינך מבין, מוטב שלא אפרש. אז גם החילוני הגמור ביותר, וזה בסך-הכל מה שניסיתי להגיד, הוא אדם שלא הולך לבית-הכנסת, ולא אדם שלא הולך לכנסייה. כלומר, אם הוא יהודי. אם הוא חילוני גמור שנולד משלהם, כלומר שהוא כן נוצרי, אז אולי יש גם להם מקרה כזה, של אדם שלא תמצא אותו בכנסייה. אבל אני לכשעצמי, למרות שאף-פעם לא הלכתי ואף-פעם לא אלך, אינני ככלות הכל בגדר אדם שאיננו הולך לכנסייה, אלא אני אדם שאיננו הולך לבתי-כנסת. ובזה אני יהודי.

אז זאת "אמונתו". ומאי "תלמודו" אתה שואל? הרי מכלל זה שהסברתי לך "אמונתו" אתה כבר יכול להבין מעצמך ש"תלמודו" איננו התלמוד, זה הבבלי שלומדים בבית-הכנסת, כי בלאו הכי לא תמצא אותי שם, כמו שכבר אמרתי והבנת בעצמך גם בלי שהייתי אומר. אז מה "תלמודו" שייך לכאן? אלא שכל לימוד שהיום המלומדים קוראים אותו "מחקר" או "מדע", אני קורא לו בשם תלמוד, ובוודאי ובוודאי אם מחקר זה קשור למה שהיו קוראים "ויסענשאפט דעס יודענטומס" אבל לא בלשון יהודית, אלא בלשון אשכנז, ואילו בלשון יהודית קראו בשם "חוכמת ישראל", אף כי רבים מהם היו "אובער-חוכעמס", ולא חכמים כלל, וגם כאן אינני צריך לתת לך שמות.

אז עכשיו שהסברתי לך מאי "אמונתו" ומאי "תלמודו", אתה מבין שאם הייתי במקום אחר, כלומר אם הייתי אדם אחר, הייתי יכול להיות עכשיו כפי שאני רוצה להיות, כלומר להפריד בין אמונתי לתלמודי. ואל-לך לדאוג שאם הייתי אדם אחר אולי גם לא הייתי רוצה להפריד ביניהם, כי אני אומר "אדם אחר" מצד דברים מסויימים, כמו כישורים וקישורים, אבל אין זה אומר שהייתי הופך את עצמי לגמרי, ושאתה צריך לצייר לי פנים אחרים, או שיער אחר.

אלא שמיום שנתגלגלתי לכאן, הבנתי שבעיירה קטנה כל היהודים עוזרים זה לזה, ולכן אינני יכול להצטרך לתלמודי מבלי להצטרך לאמונתי. ובמה דברים אמורים?

קבוצת תלמידים יש כאן שהולכים ללמוד במכללה. מה אדם לומד במכללה? מתוך השם אתה מבין ש"כלל", כלומר כל דבר שהוא בעולם וביקום אפשר ללמוד שם, אלא שקראו לה "מכללה" ולא "מכלל", כי אדם יוצא משם בקללה ומארה על ראשו, אם משום הכספים והצער הרב שציער עצמו בהם בשנותיו שם, ואם משום שאדם נפרד מלימודיו שם בלי שיראה ברכה בעמלו, כלומר בלי שתהיה לו ברכת הפרנסה. ובמקום שאין ברכה, אין ריבונו-של-עולם מותיר אותך בלא-כלום, כי בחוכמתו הוא חולק מכל עולמו לכל יראיו, ומי שאין ברכה בידו, יקבל מארה על ראשו, אתה שומע או לא? ובכן, קבוצת התלמידים רצו לחגוג את חג הפסח כהלכתו. אם אתה שומע אותי אומר "כהלכתו", אל תדמה שאתה מבין מיד "הלכתו" של מי, כי הלכה של אדם אחד איננה כהרי הלכתו של אדם אחר, וכל שכן בארץ המוזהבת בעלת האפשרויות הבלתי-מוגבלות שכאן יש לך מניין הלכות כמניין בתי-כנסת, ומניין בתי-כנסת כמניין יהודים, עד שקמו להם כמה יהודים ואמרו שאינך צריך מניין לבית-כנסת, שאם לא כן, לא היו יכולים להתפלל, מרוב בתי-כנסת שיפים להתפאר אך קשים להתמלא.

מה שלא יהיה, עמדו וביקשו ממני לערוך להם סדר כהלכתו, כלומר כהלכתי.

[…]

התעייפתי מלכתוב בסגנון שלום עליכם. את מה שרציתי לומר בסגנונו, דומני שכבר אמרתי. וכעת ברצוני לומר כמה דברים בקולי שלי, ומבלי להתחבא מאחורי מליצת הלצון:

בטקסים, במיוחד טקסים דתיים ועוד יותר מכך בעידן שלנו, ישנם שלושה סוגי נטילת-חלק: צפייה, השתתפות, יצירה. המעבר מסוג אחד לשני הוא קפיצה שאיננה פשוטה לכל אדם, ואין לקבל אותה כמובנת-מאליה. למוזמנים ממעגל חיצוני (למשל, לא-יהודים שמוזמנים לחוות ליל-סדר), הקפיצה המתבקשת והקושי העיקרי טמון במעבר מצפייה סבילה להשתתפות: הנכונות לקחת חלק כקורא, שר, סועד, ולא כצופה התובע אך שישעשעו אותו, יבדרו אותו, יסבירו לו. ראיתי את הקשת הרחבה של הצפייה וההשתתפות במו-עיניי. גם המעבר מהשתתפות ליצירה איננו מובן מאליו, והוא בדרך-כלל נתבע מאנשים בקרב מעגל קרוב יותר. שינוי המתחולל מן המשתתף ליוצר הוא סימן של בגרות: אותו רגע שבו אדם מבין שהוא איננו יכול להופיע סתם-כך, והשולחן יהיה ערוך, והאוכל יהיה מוכן, והבגדים של כולם יהיו מגוהצים. מישהו עמל על כל אלה, ולא ישות שמיימית.

תובנה זו, אם היא אכן מובילה לעשייה, שדרכה מתבטא השינוי הפנימי ממשתתף ליוצר, היא רגע של שחרור. שחרור מציפיות, מתקוות חסרות-תוחלת, מחוסר-מעש. היא גם מטילה עול של מחוייבות ואחריות, כמובן. פתחתי את ליל-הסדר בהזכרת הפסוק הידוע "שלח את עמי". כשמשה נושא את המסר הזה לפרעה, המשפט הוא: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ט 1). אין שחרור מוחלט: אין שילוח אל חירות נטולת-אחריות, אלא "שלח את עמי – על מנת שיעבדוני". לדובר העברית, השינוי הקל מ"עבדות" ל"עבדוני", ברור עוד יותר. זוהי החירות שאיננה הפקרות, המנוסחת אצל מאיר אריאל במילים: "מישהו תמיד אומר לך מה לעשות, רק יש לך קצת חופש לבחור מי". זוהי החירות במובנה העמוק, שאין כלום בינה ובין מושג החופש השטחי, התקווה האינפנטילית להיות נטול-מחוייבויות.

בבחירה שלי ללמד, קבלתי על עצמי גם את עול הדירוג וההערכה המספרית, השנואים עליי עד-מאוד (ודאי בהקשר של מדעי-הרוח). עד מהירה, קבלתי על עצמי, מבלי שנתבקשתי, ליווי של קבוצת התלמידים היהודים בקמפוס. במצב אידיאלי, הייתי מעדיף הפרדה בין התפקיד האקדמי לתפקיד הדתי-רוחני. במקום קטן, ממועט משאבים ואנשים, ראוי שאהפוך את עצמי לבעל-תועלת, לכל מי שיכול להפיק מכך דבר-מה. להכרה הזו יש עול: למשל, בעובדה שהייתי צריך לערוך סדר פסח, בניגוד לאמונותיי ומעשיי בשנים האחרונות. ומצד שני, בהכרה שאני יכול לעשות זאת למי שמעוניין בכך, יש גם צד משחרר: האתאיזם שלי איננו הלכה קפדנית האוסר על עבודה זרה.

זוהי נחמה מועטה, כי בכך אני בכל זאת נכנע לצורה הפשוטה ביותר “לעשות יהדות”, זאת שמתקשרת ומוסרת את דרכיה באמצעות הפרקסיס האורתודוקסי, מבלי לתהות למה וכיצד. עם זאת, קבלתי על עצמי שהליווי יהיה קשוב לתלמידים ולצרכיהם, לרצונותם ולא לרצונותיי. אבל הקושי הפנימי שלי נותר בהיותי כלי שמנציח שפה שהיא חסרת-משמעות לחייהם, ושכל מהותו הוא פרטיקולריות שאין לי חפץ בה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על ציונים, למידה, חינוך וכשלון

תמיד הייתי בדיעה שציונים אינם מועילים לתהליך למידה, ועוד יותר מכך שהציון במדעי הרוח (למעט בשיעורי שפה) הוא בגדר איוולת. איכשהו עוד אפשר לכמת בצורה גסה אם תלמיד הוא בדרגת A , B, או C, אך הצורך להגדיר אם מבחן בתולדות הנצרות או במחשבת ישראל הוא באיכות של 86 או 84 נתפס בעיניי כמעט כבדיחה, כאשר הייתי תלמיד וכאשר אני מורה.

ככל שאני מלמד יותר אני נאלץ להכיר בעובדה שמערכת המשמעת של בית-הספר איננה רק גורם ממשטר, המפריע את תהליך הלמידה הטהור, "לשמה", כפי שתמיד ביקשתי לראות. תהליך למידה – דומני שכל תהליך למידה – מורכב משני יסודות מרכזיים: התנגדות והתבוננות-פנימה. ללא הרפלקציה, אין האדם מעריך אל-נכונה את מה שהיה קודם הלימוד ואחריו, אין הוא אוגר כלים לשכפול התהליך, ואין הוא מבחין בטעויותיו שהן חלק הכרחי מן הלימוד, ועוד. ולצד זה, כמעט במפתיע: ההתנגדות. אנו רוצים ללמוד דבר-מה, ומתנגדים. נרשמים לקורס, אך איננו מבצעים את מטלות הקריאה. מתרשמים מיוקרתו של המרצה, אך חושבים שהוא מדבר שטויות. יושבים מול דובר-אנגלית כשפת-אם, ומתווכחים איתו שיותר "הגיוני" לומר במקרה זה I have ולא I had. יש מקרים שההתנגדות אכן אווילית היא, אך כשמזהים אותה כיסוד בלמידה, מבינים עד כמה הוא חשוב. בסופו של דבר, אחרי כל ההרצאות, אחרי כל מטלות הקריאה, אחרי כל הדיונים בכיתה, נותר משקע שהאדם נושא אתו, והמשקע הזה מורכב מ"דברים חכמים ששמעתי", ו"דברים טיפשיים ששמעתי, ואני חושב בדיוק ההיפך". אין זה חשוב אם הדברים הטיפשיים אמנם היו טיפשיים. התלמיד ברר דעות ועמדות מתוך כלל הדברים ששמע, בתהליך דיאלקטי של התנגדות וקבלה, ולמד דבר-מה חדש, שכעת מעובד בלבו כתובנה משלו.

אך מכיוון שההתנגדות היא יסוד כה מרכזי לחינוך, יש מקום להעריך את אמצעי המשמעת כדרכים להתמודדות עם ההתנגדות, שיכולה להתרגם לאי-עשייה. בשליש הקודם הצבתי מטלת-בית כמבחן אמצע: התלמידים היו צריכים לנתח יחידה מקראית על-פי בחירה (בהתייעצות עם המרצה), תוך שימוש בשני מקורות משניים לפחות, על-פני שלושה עד חמישה עמודים. תרגיל סטנדרטי שכמוהו כתבתי רבים במהלך התואר הראשון. אחרי ההגשה, שאלתי אותם אם הם נהנו מתהליך הכתיבה. אחת התלמידות אמרה בכנות שבשל לחץ הזמן היא לא יכלה לעצור וליהנות מהתהליך. אמרתי שבאמת, לו יכולתי, הייתי מעדיף שהם יתנסו בתהליך הזה בלי תאריך הגשה ובלי לחץ של ציון, פשוט למען החוויה של התמודדות עם טקסט מקראי בכוחות עצמם. אך לצד זה אני יודע, הוספתי, שללא תאריך הגשה ולחץ של ציון, הם אף-פעם לא היו מתיישבים לכתוב, ומרגע שנוספו אמצעי המשמעת כדי לדרבן אותם לכתוב, שוב אין זו יכולה להיות ההנאה השלמה של הלימוד "לשמה". במתח בין שני הקצוות האלה מתקיים התהליך החינוכי. אני מקווה.

בשבוע שעבר חוויתי את הדרישה המוצדקת הראשונה להעלאה בציון. הדרישה הבלתי-מוצדקת, אגב, באה מהתלמיד שפשוט היה שמח עם ציון גבוה יותר, ואין לו מה לטעון, חוץ מהעובדה שהוא נחמד ו/או שדרוש לו ממוצע גבוה יותר. גם הדרישה הזו מוכרת לי היטב כמורה וכתלמיד. בדרישה המוצדקת, לעומת זאת, התלמיד מצליח להגן על עבודתו המקורית ולהאיר בה פנים שהמורה לא ראה בבדיקה ראשונית. היות שאין זה מדע מדוייק, המורה עשוי להעריך עבודה כפחות טובה בהשוואה לשלוש עבודות קודמות שהוא קרא, או כי נמאס לו לבדוק תרגילים באחת-עשרה בלילה, ודרוש לו מקום לנווט אליו את תסכולו. כשמגיעה הדרישה לעיין חזרה בעבודה, הוא קורא אותה בעיניים חדשות, ואכן, הפגמים שנראו בה בקריאה הראשונה שוב אינם כה גדולים או חורגים ממגבלות העבודה והיכולת המצופה מתלמידים בשלב זה, והציון מתוקן בהתאם. התלמיד מרוצה, אבל המורה הכן עם עצמו יהיה חסר-מנוחה בשלב זה: אולי עוד תלמידים קיבלו ציון בלתי-הוגן בשל צורת הבדיקה ההתרשמותית-שרירותית משהו הזו? האם זה מוסרי שרק התלמיד המבקש בדיקה חוזרת ייהנה מהתיקון, בעוד שתלמיד ביישן יותר, או עם דימוי עצמי נמוך יותר יקבל את רוע הגזירה, אף כי עבודתו לא נפלה מזו של מי שהלין על הציון? במעשה נואש של נחמת עניים מזכיר המורה לעצמו את התלמידים החלשים ביותר, אלה שעבודתם אכן ירודה משמעותית משל שאר עמיתיהם, ובכך מאשרר את תוקף ציוניו כהתגלמות הצדק והאמת.

בקורס הנוכחי, התלמידים אינם נדרשים למבחן-אמצע, אלא להגיש פעם בשבוע תרגיל על מטלות הקריאה. ההגדרות הן כאלה: מינימום 300 מילים, לא כולל ביבליוגרפיה או פסקת ציטוט, על מה שהם רוצים מתוך הקריאה לאותו שיעור, שמוגשים לפני השיעור. אין לי עניין לקרוא את המחשבות שלהם אחרי שהם כבר שמעו את הדיעה שלי על החומר החדש הזה. אני רוצה לראות את התגובה הראשונית שלהם לרמב"ם או לזוהר לפני שהם שמעו אותי אומר מה "צריך" לחשוב עליהם. כפועל יוצא, הציון איננו משקף את תקפות הטענות שלהם, אלא את הכתיבה עצמה: סגנון, בהירות, עקביות, אחידות וכולי.

כשהתחלתי להתמודד עם תלמידים שאינם מסוגלים לכתוב היטב, ונאלצתי לתת ציונים נמוכים משמעותית, וזו חוויה ראשונה עבורי, שבתי לקרוא את "כיצד נכשלים ילדים" של ג'ון הולט. הספר נכתב מסוף שנות החמישים לתחילת שנות השישים, ומן הסתם התיישן בדרכים רבות. בנוסף, הוא מדבר בעיקר על שיעורי חשבון לתלמידים בכיתה ה'. לכאורה, מה יש לי ללמוד ממנו עבורי כמורה לתלמידי מכללה פרטית ב-2012? אלא שדינמיקות של מורה-תלמיד חוזרות ומשתחזרות על-פי המסגרת הנתונה. כל מי שהתבונן מהצד על קבוצת מורים ביום סיור או יום השתלמות יודע זאת. המורה הותיקה ביותר חוזרת באחת להתנהג כאחרונת התלמידות, מפריעה ומצחקקת באותן טכניקות שמחר שוב תצטרך להתמודד איתן מן העבר השני. כיוצא בזה, הקשיים שלי כמורה במכללה אינם שונים מהותית מקשייו של הולט כמורה בכיתה ה'. מן הסתם, אני מסוגל לקרוא את הספר ולהפיק ממנו לקחים, ולדעת שהדברים דרושים שינוי והתאמה לא רק לנסיבות המשתנות, אלא אף לזמנים.

מורים חושבים, כפי שחשבתי פעם גם אני, שהאינטרסים שלהם ושל תלמידיהם זהים ביסודם. נהגתי להאמין שאני מדריך ומוביל את תלמידי במסע שחפצם בו, אך אינם יכולים לבצעו ללא עזרתי. ידעתי שהדרך נראית קשה, אך הנחתי שרואים הם את המטרה ברור, כמעט כמוני, ושמשתוקקים הם כמעט כמוני להגיע אליה. חשוב מאוד נראה בעיני, להקנות לתלמידים הרגשה זו של השתתפות במסע לבר מטרה כדאית. עתה רואה אני, כי רוב דיבורי בעניין זה היו בגדר ברכה לבטלה. יתכן שאני האמנתי שתלמידי באו לכיתתי משום שמשתוקקים הם ללמוד את אשר ניסיתי ללמד. אך הם, הם ידעו את האמת. הם נמצאו כאן, בבית-הספר, משום שמוכרחים היו להיות כאן, ונמצאו בכיתתי, מפני שחויבו בכך, או מפני שהאפשרות השנייה – היותם בכיתה אחרת – יכולה להיות גרועה יותר. [31 – 32]

כשקראתי את הדברים האלה של הולט, הצטמררתי, כי כך בדיוק גם אני חשבתי. יתר על כן, היה לי את נאום "המסע המשותף" שנשאתי בתחילת כל קורס, בתחושה שאני מביע דברים נשגבים ומעוררי-השראה שכמותם טרם נשמעו בחללי המוסד הותיק והמפואר. ההתמודדות בשליש הזה היא שהשיבה ואתי להולט, כשהמציאות טפחה על פניי.

ודאי, לא כל התלמידים מגיעים לקורס זה או אחר כברירת מחדל. חלקם ממש נהנה מהשיעור, עבודתם והשתתפותם משקפות זאת. אך כמו הולט, דאגתי איננה נתונה לאותם חכמים שיצליחו להפיק עניין כמעט מכל שיעור, שהנוכחות שלי היא כלי לחדד בו את חוכמתם הקיימת ממילא, אלא לאופן ההתמודדות הנכון עם אותם שאכן כלואים בפרדיגמת "הפחד והכשלון" כפי שהולט קורא לה, שכל מפגש נוסף איתי הוא מאמץ השרדותי של ממש.

ברור לי שהקורס איננו יכול לרדת לרמה שבה הם ירגישו נוח. אני בונה את הקורסים שלי כך שלא רק שיהיו מאתגרים, אלא שיוכלו לשמש בסיס מוצק למקרה הבודד והנדיר של תלמיד שמחליט להפוך את המקצוע למרכז-חייו. יש כאן הבדל שחשוב לעמוד עליו: אין לי אשליות שחוקר המקרא הגדול הבא ייצא מתוך הקורס שלי. אבל אני מרגיש שאני אמעל בתפקידי אם הקורס לא יספק כלים מינימליים למקרה שהחוקר העתידי הזה נקלע לקורס שלי. הכלים האלה מובאים בדרך-כלל כהערות אגב, כהמלצות לקריאה נוספת (שאיננה חלק מקריאת החובה בסילבוס), ועוד. זה קו קיצון אחד שהקורס נמתח אליו, והתלמידים אינם נדרשים להגיע אליו כדי להצליח בו. מן העבר השני, אני נדרש, שלא מרצוני, למתוח קו קיצון מינימלי, סף שיאפשר לתלמידים החלשים ביותר לעמוד בדרישות הקורס, באופן שבו אני ארגיש שלם עם עצמי, אך גם בנסיון להפחית את מימד הפחד ותחושת הכשלון המתמדת של תלמידים אלו. האתגר הזה עודנו מוטל לפתחי, והוא לא ייפתר באמירות על המסע המופלא שיצאנו אליו יחד. אמירות אלה עשויות אף לגרום לי לאכזבה, כשאני רואה את תלמידי המאסף במסע, שמחפשים תדיר את נתיבי המילוט, במקום להתבונן למטרה.

במקום אחר הולט מתאר שיעור שבו היה כלל שאסור להגיש עבודה עם יותר משלוש שגיאות, ואם המורה מזהה יותר משלוש שגיאות בעמוד, הוא מראה אותם לתלמיד, והתלמיד צריך להעתיק מחדש, ללא השגיאות. תלמידה אחת הגישה לו שלוש פעמים, כאשר כל טיוטה הייתה גרועה מקודמתה.

בשלב זה שאל אותי ביל הל [עמית של הולט – א"ע] שאלה, שצריך הייתי לשאול את עצמי זה מכבר, שאלה שהיינו צריכים כולנו לחזור ולשאול את עצמנו: "לאן מנסים אנו להגיע, והאם אנו מגיעים שמה?"

השאלה נוקבת כקוץ. כמו במצבים אחרים, כן גם בבית-הספר נלכדים אנו בקלות באותה מלכודת: האמצעי הופך למטרה בפני עצמה. בידי היה הכלל המגביל את מספר השגיאות לשלוש. מטרתי היתה להרגיל את הילדים לעבודה נקייה ומסודרת. אך האם קיבלתי באמת עבודות מסודרות ונקיות יותר מאז הפעלתיו בנוקשות? לא; קיבלתי במקום זה ילדה מודאגת במידה כזאת, שלא היתה מסוגלת להתרכז. היא הלכה ונידרדרה מפעם לפעם, וכן תעשה ודאי גם בעתיד. [125]

באחת הפעמים ששאלתי את עצמי כיצד אני יכול להתמודד עם בעיית "הלימוד לשמה", ולהבטיח שהתלמידים לומדים לשם הנאת הלימוד ולא למען הציון, השתעשעתי ברעיון של ציון אחיד לכיתה: להודיע לכולם שבסוף הקורס כולם מקבלים A, ושעכשיו יישארו רק אלה שהנושא באמת מעניין אותם, ושמעבר לציון רוצים גם ללמוד את הנושא. הרעיון הזה שגוי משתי סיבות מרכזיות: ראשית, גם התלמיד שמתעניין באמת נתון בלחץ של סד זמן (בין היתר בגלל קורסים שאינם פועלים כך), ויתפתה לקחת את ה-A ולהפסיק להופיע. לחשוב שכך השארתי רק את אלה שמתעניינים באמת זו תמימות, ובנוסף גם אי-הגינות כלפי אילוצי הזמן של תלמידים. שנית, התלמידים שבאמת זכאים ל-A רוצים אותו, כפי שהמערכת פועלת, לא רק בפני עצמו, אלא גם ביחס לתלמידים אחרים. במילים אחרות, לו כולם היו נוהגים כמוני, לא היה מדד של מי היה תלמיד טוב במיוחד ביחס לכיתתו, ואותו תלמיד היה יוצא נפסד (במערכת הנתונה). שתי סיבות אלה מובילות לבעייה נוספת, אבל אני משהה אותה לרגע, כי ניסיתי לחשוב על דרך שבה אני יכול לשחק עם תנאי הציון, כדי בכל זאת להשאיר בכיתה רק את הלומדים לשמה. למשל, תהיתי מה היה קורה אם הייתי מודיע שהציון המינימלי בקורס הוא B+, ציון סביר, ושרק מי שרוצה יותר יישאר. בדרך זו אולי הייתי מסנן תלמידים חלשים במיוחד, שהיו רואים בציון הזה את אוות-נפשם, ובורחים איתו כל עוד הם יכולים, אבל לא הייתי מנטרל לגמרי את מימד הלמידה בשביל הציון, והייתי יוצר תסכול כפול: תלמידים חלשים היו מתוסכלים שאחרי כל העבודה הקשה שלהם, הם קיבלו אותו ציון שהם היו מקבלים גם ללא העבודה, ומנגד אני הייתי מתוסכל אם הייתי מרגיש שלתלמיד כלשהו ראוי ל-D, ואני כבול על-ידי החוקים של עצמי לתת לו B+ אף שעבודתו ירודה ביותר.

מחשבות אלה הביאו אותי להכרה החשובה שאני פועל בתוך מערכת מסויימת, וכל עוד אני חלק ממנה, אינני יכול לפעול נגדה. אי-ההגינות בנסיון לברוח ממנה איננו רק כלפי התלמידים, אלא גם כלפי עצמי וכלפי עמיתיי. הבעיות האינהרנטיות בפער שבין חינוך, למידה וציונים לא ייעלמו בקלות, אך אינני יכול לעשות דין נפרד לעצמי. המחוייבות שלי היא לקבל את הכללים של המערכת. אם אני רוצה ללמד ללא ציונים, הרי שעליי למצוא מוסד שאיננו נותן ציונים או פרנסה שתאפשר לי ללמד שלא במוסד, וממילא גם ללא ציונים. כל עוד הדרך המאפשרת לי לשלב את ההנאה שלי ממחקר והוראה עם צורכי הקיום שלי נמצאת בתוך הממסד האקדמי, עליי להיענות לכללי המשחק שלו, גם כאשר אלה משתנים במהירה.

הקושי הזה וכללי המשחק המשתנים נוגעים, כמובן, בדברים הנכוחים של אנתוני גרפטון במאמר שפורסם לאחרונה ב-NYRB, וכבר ציטטתי אותו במקום אחר: "איש אינו יודע כמה זמן משפחות יוכלו וירצו לשלם עבור ארבע שנים של הכשרה סמלית ברובה, שבעקביות הופכת יקרה יותר ומאבדת מהשפעתה". כשאני חושב על ציונים, אני בעיקר חושב על דרך להפוך את ההשפעה של תהליך הלמידה לגדולה יותר, ואת הסמליות של ההכשרה (המתבטאת ביוקרת המוסד ובממוצע הציונים) לקטנה יותר.

ג'ון הולט. כיצד נכשלים ילדים. תרגם: מאיר הרניק. רמת-גן: מסדה, 1964.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

קללות כצמצום הביטוי ורידוד המחשבה

לפני הרבה שנים אמרה לי אישה אחת במקום העבודה שלי שהיא משתדלת ככל הניתן לא להשתמש בקללות. "לא שזה גס, זה פשוט סימן בשבילי שאין לך מילים טובות יותר להגיד את מה שאתה רוצה להגיד. כשמישהו גורם לי לקלל, אני מתרגזת יותר שהוא הביא אותי למצב הזה שאני לא מדברת במדוייק מהדבר שבגללו אני מקללת". היא לא הייתה אישה משכילה. אפילו תואר ראשון לא היה לה. אני מזכיר זאת אגב עוד פוסט שאינני מזדמן לכתוב, סביב המירוץ לתארים, האינפלציה של התארים, שחיקת מעמד ההשכלה, ובלבול חמור בין תארים, השכלה וחוכמה. הייתה לי מורה בתיכון שכל התלמידים זלזלו בה, והגדירו או כטיפשה. היא כנראה לא הייתה טיפשה לגמרי, כי היא חשה בזה, ופעם אחת היא אמרה לכיתה "אתם יודעים, אדם חכם באמת יכול ללמוד מכל אחד, גם מאנשים פחות חכמים ממנו". אפשר לדון ולסייג את המשפט הזה, אבל בעצם אמירת המשפט היא הוכיחה לי אותו. וגם זו אמירה שאני נושא איתי בכל אשר אלך.

חזרה לאמירה הראשונה: קללות הן אכן שפה לא מדוייקת. השימוש הנפוץ כל-כך בקללות, לא רק בתור ביטוי לרוגז, אלא כהעצמה אדוורביאלית, לא-פעם אפילו במובן חיובי היא הדוגמה הטובה ביותר לכך: "הוא פאקינג מדהים", "הביצוע שלה היה בן-זונה".

דוגמאות כאלה מצביעות מיד על כמה בעיות שנוצרות בשימוש היומיומי שקללות אלה מקבלות: ראשית, כמאמר אותה אישה, הן אינן מדוייקות. הן אינן רק לוקות באי-דיוק, הן גובלות בחוסר-משמעות. למרות שהמשמעות שלהן ברורה (ציון מחמאה), מבחינה תחבירית וסמנטית הן כמעט לא אומרות דבר. אין דרך לתרגם באופן מילולי את "הוא פאקינג מדהים", אין משמעות תוכנית מילולית להמשלת הביצוע לבן-זונה, והדוגמה הקיצונית ביותר היא בביטוי הפליאה הנפוץ "ווט דה פאק", שבאמת נעדר תחביר ותוכן, ואיננו אומר כלום מלבד "גם אני מכיר את הדרך העילגת של אמריקאים להביע את התמיהה המוגזמת שלהם מדברים טריוויאליים, ועל-כן בקרב מגניבים אתחשב".

שנית, צורות-ביטוי כאלה משטיחות את השפה, מדלדלות את אוצר-המילים וממילא מעמעמות את החשיבה בעיקר ביכולות ההערכה והביקורת. אם כל דבר הוא פאקינג, בין אם הוא טוב ובין אם הוא רע, בין אם הוא יוצא-דופן ובין אם הוא יומיומי, אנו פוגמים ביכולתנו לתאר, ולהעביר לבני-שיחנו מידרג של תחושות וחוויות. כתבתי על כך באחד הפוסטים הראשונים שלי שנקרא "אינפלציה של מילים". אלא שאז דיברתי על סופרלטיבים, שלפחות חייבו קיומו של אגרון כלשהו למחמאות ושמות-תואר חיוביים, ואילו הקללות שוחקות את האגרון הזה ומצמצמות אותו למספר מילים מועט ומביך. זהו שיחדש מפתיע שבו, בניגוד לחזונו של אורוול, אין שימוש במילים נייטרליות ומוזרות כדי לצמצם את המחשבה, אלא במילים הקיצוניות ביותר והאסורות ביותר, לשם אותו אפקט: הקהיית-חושים והיעדר ביקורת.

שלישית, היעדר התוכן ודלות-הביטוי לא זו בלבד שהם פוגעים בחוש-הביקורת באופן יומיומי, הם גם מספקים מצע נוח לקיום כזה, בהיותם ערוץ תקשורת שנמנע ממחוייבות האמירה המדוייקת. היות שדרך הדיבור המקובלת היא היפוכה של הדיוק, אין אדם מרגיש אי-נוחות כשהוא מדבר בצורה גסה, חסרת-תוכן ובלתי-מדוייקת כי זוהי הלשון המקובלת. למי שאיננו מכיר, מומלץ לצפות בסרטון שבו טיילור מלי דוחק באנשים לעמוד מאחורי הטיעונים שלהם.

השפה הייתה פעם כלי מעמדי ומדיר. אלו שלא הכירו את הלשון הנמלצת, שלא שלטו באנגלית "אוקספורדית", לא יכלו להימנות על מעמד השליטים. במובנים מסויימים ברור שהיא עדיין כזו, אבל במקביל ישנם גם אנשים בעלי שפה דלת מאוד שעולים לגדולה ומתגאים בזה. לשימוש בקללות אין עוד שימוש חתרני המערער על הסדר הקיים, אחרי שהן הפכו נפוצות בכל אמצעי התקשורת, ובעיקר ברשתות החברתיות.

הרשתות החברתיות טשטשו את הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת. אנשים אינם חשים יראה כשהם מתיישבים להעלות את דיעותיהם על הכתב, ובהיעדר מושג של טיוטה, הדיבור הוא חופשי, בלתי-מסונן או מעובד, ולעתים גם דל או גס-רוח. יש בזה פנים לחיוב ולשלילה. פן שלילי בולט הוא התבהמות השיח, הקונה לה אחיזה במדיומים כתובים של תקשורת יומיומית, וגולשת משם לכתיבה רשמית יותר כמו העיתונות, ובאופן כללי מזהמת את יכולת החשיבה, ההתבטאות וההתנסחות.

המעשה החתרני כיום הוא להתנגד לשיח העקר המורכב מרצף אקספליקטיביים חסרי פשר, להעשיר את השפה על-ידי שימוש בשמות-תואר מפתיעים שאינם נשמעים תדיר (שיחליפו תארים אינפלציוניים דוגמת "הזוי"), לבטא בשפה חשיבה ביקורתית עם עמדה מוצקה שמוכנים לעמוד מאחוריה, ושכוללת מידרג של הערכות המשתרע מהגרוע והירוד, דרך המשתדל, הבינוני והסביר, ועד לטוב, המצויין, המשובח והחד-פעמי.

המהפיכה החברתית כללה כבר כמה וכמה היבטים של שינוי כללי השיח, ואל למנהיגיה לחשוש ששימוש במילים גבוהות יהפוך אותם ל"מיושנים" או "מנותקים". המחאה חייבת להתנגד לא רק לדרכי-שיח, אלא גם לדרכי חשיבה, ולהתייצב כנגד הדיכוטומיות התאגידיות של "סחים"/"היפסטרים" או "קונצנזוס"/"שוליים". קטגוריות כאלה משליטות תפיסות דכאניות של התנהגות "פסולה" או "מותרת" אף שאין מדובר בשום שאלה אתית. הן מאפשרות לפלח מגזרים לשיווק (מוצרים ומפלגות), אך אינן מועילות להידוק של מחאה משותפת. המחאה תכיל גם את אלה שאינם מדברים בשפה עשירה, אינני קורא להדיר אותם חלילה. אך מנהיגיה צריכים לדבר בשפה מגוונת ורב-משלבית התואמת את התפקיד שנטלו על עצמם. עד שיעשו זאת, כל אחד מאיתנו חייב לאזור את התעוזה להרחיב את אוצר-המילים של עצמו ושל שומעיו במסגרת השיח היומיומי. לא להיכנע לשלטון "העברית הרזה" של עריצי האופנות והמגמות.

[כבכל רשימה שבה אני מתיימר ללמד לקח, אני מזכיר שידוע לי שהפוסל במומו פוסל, וברור לי שסריקה של כל הרשימות שלי תמצא שימוש עודף בסופרלטיבים, שמות-תואר שאינם מבטאים מידרג, ואולי אפילו בגסות-רוח. אני אינני רק המוען של הדברים הנ"ל. אני עומד בראש התור של הנמענים]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הפתרון המדיני בין עולם המחקר לעולם המעשה

תודה רבה לדובי שהפנה אותי אמש למאמרו של משה בהר. מיד אדבר על חשיבות המאמר בעיניי, אך קודם אומר גם מילה על רשימתו האחרונה של דובי. בשני משפטים, דובי מספר ש"העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית." והלקח הוא להמשיך להילחם, אבל לדעת שהמדרון החלקלק איננו תמיד התקדמות לינארית מטה. אמנם, ככל שמתרבים הסימנים, הסכנה גוברת לשינוי דרמטי שיהיה קשה שבעתיים לחזור ממנו. אבל גם נוכח האיום הזה, אני תמיד מרגיש שאפשר לשאוב השראה מגרמניה. גם החשיכה הגדולה ביותר מסתיימת.

אף כי אני חש כך כבר זמן רב, אני מברך על הדוגמה הארכיונית המדוייקת הזו. דומה שהיא עולה דווקא בימים שבהם כמה מחוזי השחורות הבולטים יותר בבלוגוספירה מוכנים לדבר אחרת, ואפילו לשקול לפעמים לדבר באופן פחות נחרץ על אסון המדינה הדו-לאומית (למשל, סביב היוזמה החדשה של "ארץ יושביה"). וזה מתקשר בדיוק למאמרו של בהר. לצורך הקיצור, אצטט מן הסיכום בלבד, כשכל אחד מקוראיי יכול להבין לבד שיש בזה משום מחסור, לטענות שעשויות להיות להישמע עמומות שבעצם פורטו ובוססו קודם לכן. כמו-כן, מובן שבכל מאמר יש פגמים, וגם אם מאמר זה איננו מושלם, וסגנונו של הכותב עמו, הוא מעלה נקודות חשובות לדיון שאני מקווה שיהיה מועיל לכולם לשקול אותם:

מאמר זה קשר יחד שבע הצעות מרכזיות הנטועות בתחומי פנים, תחומים אזוריים וגלובליים: (א) נכון לעכשיו, אין בנמצא ציבור אזרחי או מבוסס-מדינה שיכול להשיג פתרון שתי-מדינות בר-קיימא ולו בהיקף צנוע; (ב) מדינה אחת (דמוקרטית או דו-לאומית) היא רעיון עוצר-נשימה אך כזה שאין לו סבירות להתגבש במהלך חייהם של נכדינו; (ג) התהליך הממשי היחיד שנפרס באופן מוחשי על הקרקע הישראלית/פלסטינית הוא פתרון המדינה האחת של ישראל, כלומר קונסולידציה עקבית/בלתי-פוסקת של השליטה הישראלית-יהודית על השטח הכולל של פלשתינה המנדטורית שלאחר 1922; (ד) התערבות בינלאומית במדיה נמרצת דיה בישראל/פלסטין איננה צפויה להתרחש בעתיד הלא-כל-כך-קרוב; (ה) סביר שעימות אזורי ישראלי-איראני פוטנציאלי יפרוץ לפני שתישקל תוכנית משמעותית לפתרון שתי-מדינות (אם תישקל בכלל); (ו) תהיה זו טעות, מבחינה אקדמית, לבטל כלאחר-יד את האפשרות לפיה – כפי שאירע ב-1948 וב-1967 – עימות אזורי שישראל ואיראן מעורבות בו (ושלוחיהם, בהתאמה) עלול לערב תצורה כלשהי של התפתחות נכבה-אית שתוצאותיה המעשיות יהיו בנוכחות ממשית פחותה של ערבים בשטח (שכבר עכשיו בשליטה ישראלית מלאה) של פלשתינה המנדטורית; ו(ז) אם "דמוגרפיה מתקנת" של התפתחות נכבה-אית שכזו תתרחש במסגרת אבק מלחמה אזורית, יהיה בכוחה לדחות לעתיד רחוק דיו אפשרויות של פתרונות המכונים אמיתיים, במיוחד אלה המוצעים על-ידי אקדמאים התומכים בפתרון-שתי-מדינות או בפתרון-מדינה-אחת. התפתחות נכבה-אית אפשרית שכזו תקדם בו-זמנית את המציאות הקיימת של מדינה-אחת נוסח ישראל (ואולי אף תוסיף ל"פלסטיניזציה" של ירדן). [עמ' 371]

המאמר, כפי שעולה מן הסיכום, נוגע בשאלות שמאוד מעסיקות את הבלוג הזה [קריאות לדוגמה על ההתמודדות שלי עם שאלת המעשיות של פתרון המדינה הדו-לאומית, אפשר למצוא ברשימות "על המציאותיות שבמדינה דו-לאומית"; "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פתרון?" ו"הפרדה ודו-קיום: בין פרגמאטיזם לאוטופיה"]. הטענה של בהר היא שהויכוח האקדמי בין תומכי החלוקה לתומכי המדינה האחת (בוריאציות השונות, כולל הוריאציה הדו-לאומית שאני תומך בה) הוא ויכוח עקר, שמתקיים ביקום מקביל למציאות הפוליטית, שעתידה לייתר את הויכוח. יש לטענה שלו השלכות פוליטיות: הוא מבקש להסב את תשומת-הלב למציאות הזו, כדי שחוקרים יוכלו להציע דרכים להתמודד עם ההתרחשות הבלתי-נמנעת לדעתו שהוא משרטט.

נקודה חשובה נוספת היא שהוא מעלה את היתכנותה של נכבה נוספת כחלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני (אני הזכרתי את הסכנה הזו כאן). זהו דבר שכמעט אין מדברים בו, ואם אין מדברים בו כי הוא דבר כה מגונה, שאיש לא יעז להעלות על הדעת, הרי שזה דבר טוב. אך אם אין מדברים בו מחשש, ובלב חושבים אותו, הסכנה אורבת עוד יותר משהיא מדוברת. התרחיש של בהר הוא תסריט-בלהות, אבל יש להבין שלא מעטים יראו בו השתלשלות שהיא בבחינת "הרע בשירות הטוב". באופן אירוני, דווקא מחייבי ההפרדה הליברלים עשויים להיות אלה שמטמיעים את התפיסה שאין תוחלת לדו-קיום, ובכך לסייע לצמיחת פעולה שכזו.

אני מקבל כמעט כלשונן את ארבע הנקודות של בהר. יש לי סייג לגבי הניסוח של נקודה ב', משום שאני חושב שלעיתים ההיסטוריה משתנה כל-כך דרמטית, שאין לצפות אותה. נסו לדמיין פעיל ציוני צעיר בזמן הקונגרס הציוני ב-1903, כשהרצל מציע את תוכנית אוגנדה, משום שסיכויי ההתממשות של עצמאות מדינית בציון נראים בלתי-אפשריים. בנוסף לעובדה שהצהרת בלפור, השמדת שליש מיהדות העולם (כולל בצורה סיסטמטית במקלחות גזים) והצהרה של העולם כולו בעצרת האו"ם בזכות מדינה יהודית אינם דברים שהוא יכול היה לשער, הוא בוודאי לא היה משער מלחמה שבה ישראל מביסה את כל שכנותיה תוך שישה ימים, ומבססת עצמה כמעצמה אזורית. זה קרה 64 שנים לאחר אותו קונגרס, כלומר בזמן סביר של חיי הנכדים של אותו פעיל, ואפילו בזמן חייהם של פעילים ציונים רבים בתקופה.

נקודה א' היא החשובה ביותר. בצד הקיצון של מחייבי פתרון שתי המדינות נמצאים אלו שדורשים פינוי של כל ההתנחלויות, ואין להם כל השגות לגבי עצמאות המדינה הפלסטינית. אנשים אלה אינם מהווים ציבור משמעותי בישראל, ואפילו להם אין מושג איך תתקיים תחבורה בין שתי הערים המרכזיות של פלסטין (רמאללה ועזה), או איך הכלכלה הפלסטינית תצליח לבסס עצמה. ימינה מהם, ועדיין בקבוצה שנחשבת לשמאל ולא נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי, נמצאים אנשי יוזמת ז'נווה. הם כבר מדברים על פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה על המעברים שלה וזכות וטו על כניסת אישים וסחורה לתחומה. הם גם מדברים על מעבר בין עזה לרמאללה בשליטת ישראל, ועל סיפוח התנחלויות שפוגעות ברצף המדינה הפלסטינית. כך שכבר כשנענו למרכז דרך יוזמת ז'נווה כבר אין מדובר בפתרון של מדינה בת-קיימא, אלא במדינת חסות של ישראל, שמטפלת עבור ישראל בבעיות בטחון שוטף (ראו, למשל, איך רביב דרוקר מדבר עליה). לפתרון כזה קרא הציוני המגנסאי, "פתרון המדינה וחצי" (אני לא מוצא ציטוט מדוייק, ראו למשל כאן וכאן): בנוסף למדינה שיש לישראל, היא גם רוצה חצי לשלוט בשכנתה, שתהיה רק חצי מדינה. מנגד, החשש הישראלי המוצדק, הוא למאבק על אופייה היהודי של המדינה, שעלול להביא למצב של שתי חצאי מדינות, במקום שתי מדינות (אם כי גם אם ישנו את ההמנון והדגל, עדיין אפשר לצפות שהמדינה הישראלית תהיה עליונה כלכלית וצבאית על שכנתה). במצב כזה, ההבדלים שקיימים בין יוזמת ז'נווה לפתרון שתי-מדינות כפי שנתניהו הציע בנאום בר-אילן הם חסרי משמעות. אפילו דעת-המיעוט הדורשת את פינוי כל ההתנחלויות איננה יכולה להועיל.

נקודה ג' עולה לא רק מהלגיטימיות שהרעיון הדו-לאומי מקבל בקרב קבוצות ימין, אלא גם מההמדיניות בפועל של כל ממשלות ישראל, ימין או שמאל, בלי קשר להתקדמות תהליך השלום. הערתי על כך בקצרה אגב הדיון בתגובות לרצח באיתמר. השוואה בין המילים של ארנס ו/או ריבלין לבין המעשים של נתניהו מאששת את ההבחנה.

המאבק של איראן על הדומיננטיות שלה באיזור ודאי יימשך, וטוב שמאמרו של בהר מזכיר לנו לחשוב על הסכסוך לא בואקום שבו רק ישראל ופלסטין קיימות, אלא גם כוחות גדולים מהם. מצד שני, אני אינני בטוח שלאיראן יהיה עניין בעימות גלוי עם ישראל. בהר מקדים את הביקורת הזו על-ידי ציון "השלוחים", כלומר גם חמאס או חיזבאללה הם "איראן". אך אליה וקוץ בה. כוחם של ארגונים אלה הוא דל לאין-ערוך מכוחה של איראן, וגם אם יש בידיהם היכולת להטריד את האוכלוסייה הישראלית, הם נחותים ממנה צבאית באופן מוחלט. שינוי מאזן הכוחות הזה יכול להתאפשר רק על-ידי זליגת נשק בלתי-קונבנציונאלי (נניח, דרך איראן) לאחד הארגונים הללו. אך אם החמאס, שאין לו צבא שיכול להכריע את צה"ל, ינסה להכריע את המערכה על-ידי נשק גרעיני (למשל), על אוכלוסיה אזרחית בישראל, הוא יחתום במו-ידיו את תוצאות הגירוש המוחלט שיבואו. או-אז הנבואה של בהר תתגשם מילה במילה, אך עם יתרון מוסרי עצום לישראל, שייתר את הדיון התיאורטי בכוונותיה המקוריות. כל עוד איננו מדברים על תרחיש כזה (ואני מקווה שזהו המצב), היכולת של הארגונים הללו לפגוע בישראל היא שולית ומוגבלת להישגים טקטיים קצרי-טווח. מתקפות החיזבאללה בלבנון משמשות למטרות נוספות, דוגמת אינטרסים סוריים (ואיראניים), אבל באשר חיזבאללה הוא כלי נגד ישראל, המשרת אינטרסים כלכליים סוריים בלבנון, שוב אין לזה השלכה ממשית על ישראל או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא דבר שמתקיים כמעט בלי קשר לישראל, והיא נאלצת לספוג אותו.

בנקודה ו', אני מסכים שאין לבטל את האפשרות כבלתי-סבירה לחלוטין. זוהי סכנה ממשית, שעולה בעיקר עם עליית הגזענות הישראלית, ויש לחשוש ממנה, ולכן אני מברך את בהר שמעלה אותה בבמה אקדמית רשמית. עם זאת, אני מבחין משפתו הזהירה מאוד של בהר בנקודה זו שקשה מאוד לצפות את התרחיש או לאמוד את סבירותו. חשוב מכך, אני חושב שיש מקום להבחין בין 1948 ו-1967 הבחנה מהותית. ההבדל בין הנכבה לבין הנכסה הוא אחד הגורמים המשמעותיים שהשמאל הישראלי עדיין חושב שהוא יוכל לפתור את הסכסוך עם התייחסות ל-1967 בלבד, ותוך התכחשות נאמנה ל-1948. בפלגים הרדיקליים יותר כבר מוכנים לדבר על הנכבה, לעיתים עדיין תוך התעקשות על מתווה שתי המדינות, אך יש עדיין גושים נרחבים בשמאל (וכמובן שבימין ובמרכז) שמתכחשים לנכבה כליל. ההתכחשות הזו נובעת מהצלחתה: מחיקה והשכחה של נוכחות ערבית במקומות אסטרטגיים. לא זה המצב ב-1967, שמאז ועד היום מתקיים משטר כיבוש, אך היישובים ברובם המוחלט נותרו על כנם.

למרות הסייגים שלי, המאמר מציב אתגר ממשי ומרשים, ותובע לגזור מעשים פוליטיים מן ההכרה שלא רק שפתרון שתי המדינות כבר איננו בר-השגה (סיסמה שגם תומכיו וגם מתנגדיו משננים היטב), אלא שבזמן שדנים בו או בהיפוכו, מעשים ממשיים בשטח יוצרים מציאות אחרת. גם הסיום הזה חוטא באפוקליפטיקה, ושוב כדאי להיזכר ברשימה האחרונה של דובי: ונניח ששישראל מנסה לקדם פתרון מדינה אחת נוח לה, ונניח שהיא תסכל סופית את פתרון שתי המדינות. גם זה איננו סוף פסוק. גם מתוך מציאות כזו אפשר יהיה להיאבק על שוויון-זכויות, שותפות במשאבים, וחירות לכולם.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.” Global Society 25.3 (2011): 353-376.

אחרית-דבר רפלקטיבית: התחלתי לכתוב את הבלוג עם תחושה עמומה שאני תומך במדינה דו-לאומית, אך שאסור לי לומר זאת במפורש. כמו תורנתון דיאל, האמן שקבר יצירות שלו מחשש שילעגו לו, הרגשתי שאני מוכרח לכתוב, אך לא רציתי לשלם את המחיר של דיעה כפרנית. הרייטינג הנמוך יחסית של הבלוג (ודאי שהדבר נכון לפני שלוש וארבע שנים), התיר לי לכתוב בידיעה שבין כה וכה אין כמעט התייחסות. מכאן, נוצרה לי תחושת שחרור ילדותית, לדבר בגנות תומכי החלוקה משמאל. השחרור הזה הוביל גם לטון של זלזול, הנאת הילד האנדרסני. אחרי שהתנקיתי מהצורך הזה לומר את הדברים האסורים ולהתענג עליהם, וככל שהרעיון קונה לו שבת במעגלים מתרחבים (אף שהוא רחוק מהקונצנזוס, אני חף מאשליות), אני עדיין מלא-ביקורת כלפי תומכי החלוקה, בעיקר אלה מביניהם המפוכחים, שבו-זמנית תומכים בה ומדברים על אי-ההיתכנות שלה, אך בו-זמנית גם מרגיש צורך להקשיב באמת לחששות ואף לחרדות שמיילדות ומגדלות את ההתנגדות. המאמר של בהר, לדעתי, דוחף אותי לשלב חדש, מתוך תביעה להכיר בכך שהויכוח בין תומכי פש"מ לתומכי מד"ל הוא בעצמו כבר חסר-תוחלת. ייתכן שמבחינה מעשית הוא צודק. אך בו-זמנית, אני מזכיר שהתמיכה שלי בפתרון דו-לאומי תמיד הייתה כרעיון, יותר מאשר מהלך חד-פעמי לביצוע. עצם הרעיון הוא הכרה בתהליכיות ובטווח הארוך. זהו התהליך שיימשך גם אם תהיה חלוקה ופינוי התנחלויות מסויימות, וגם אם במקום מהלך כזה, יהיה מהלך דמוי-נכבה. בכל מקרה, יהיה גם את היום שאחרי, ואת החתירה לשיתוף ושוויון, שחייבת להיעשות מתוך תפיסה של דו-קיום, ולא של הפרדה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

שתי מחשבות על הוראה

הפיהוק

ההבדל האינהרנטי בין המורה לתלמיד איננו נעוץ בהיות המורה בעל-ידע והתלמיד חסר-ידע. ככלות הכל, המורה הוא בעל-ידע רק באותם תחומים שהגדיר לעצמו. כשאני נכנס לכיתה ומלמד מבוא למקרא, שהוא נושא שבו אני כביכול בקיא, אני מתמקד, מן הסתם, באותם דברים שאני יודע, ומדלג על הדברים שאינני יודע. ההבדל המהותי נעוץ בעובדה שהמורה אקטיבי והתלמידים פסיביים. בנוסף, המורה מלמד משהו שקרוב אל לבו, במקרה הטוב, בעוד שדרגת העניין של התלמידים נפרשת על פני קשת רחבה, החל מ"נרשמתי לקולג' רק כדי ללמוד את הנושא הזה" וכלה ב"זה הקורס היחיד שלא מתנגש עם לו"ז האימונים של נבחרת הלאקרוס".

התלמידים יושבים מולי ומפהקים. ברגע הראשון אני נעלב, שאני משעמם. אין זו משימה פשוטה להזכיר לעצמי את ההבדלים האינהרנטיים: ראשית, אני בחרתי לעסוק ביהדות בעת העתיקה, וזו זכות גדולה שאני יכול להתפרנס מהרצאות על הנושא האהוב עליי בעולם. אם המחיר של זה הוא שאני מוכרח להרצות בפני קהל שבוי משועמם-למחצה, הרי שזו פשרה לא-רעה, ועדיפה בהרבה על-פני עבודה שאינני אוהב כלל.

תלמידה מפהקת שנייה אחרי שהעירה הערה מעניינת, שהעידה שהיא מעורבת, מעוניינת וביקורתית. זה היה לקח חשוב. אלה תלמידי קולג'. יש הרבה סיבות לעייפות שלהם. ואז הם יושבים במשך שעה בזמן שאני עומד ומדבר. וכמה שאני לא אנסה לערב אותם, ולשאול אותם שאלות, עדיין אני זה שעומד במרכז. היחיד שלא יכול להרשות לעצמו לפהק, היחיד שכולם מסתכלים עליו, והיחיד שעומד ומזיז את עצמו הוא המורה. התלמידים יושבים פאסיביים, ללא תזוזה, בנושא שמעניין אותם בדרגות שונות של עניין, עם מחסור חמור בשעות שינה, והחל מהשבוע עם כיתות מחוממות יתר על המידה, שמעודדות גם הן נמנמנות. כך שגם אם זהו השיעור המעניין ביותר, ברור שבתנאים שהם נמצאים גם אני הייתי מפהק.

ונניח שהפיהוק הוא שעמום. הרי הפיסקה הקודמת יכולה להיראות כמו רציונליזציה אפולוגטית שמשתדלת בכל מאודה להכחיש את העובדה שיש תלמידים משועממים. גם אם הם משתעממים מהשיעור שלי, אין הדבר אומר שאני משעמם, או שאני צריך להיעלב מכך. אני ישבתי בקורסים ששיעממו אותי. ואלה היו נושאים שמרצים בחרו בתור העיסוק המרכזי בחייהם, ממש כפי שהנושא שאני מלמד הוא העיסוק המרכזי בחיי. וכמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתעניין בפרוסופוגרפיה ביזנטית. ואין בזה משום הטלת-דופי במרצה. ישנו דימוי קולנועי-ספרותי של המורה שמצליח להפוך את המקצוע המשעמם ביותר לחווית לימוד מדהימה ומרתקת. אני בטוח שיש מקרים כאלה, שבה אישיות כריזמטית מצליחה להדביק את התלמידים בהתלהבות שלה. לי אין כריזמה כזו, ואינני חושב שהיא הכרחית להוראה. יש ששכרה יוצא בהפסדה, והאישיות של המורה מאפילה על חשיבות המקצוע. במקרים נדירים יותר המורה הכריזמטי מצליח לאזן בין האישיות שלו, לבין חשיבות המקצוע. אבל בכל מקרה, חשוב לזכור גם את זה: תלמידים שאינם מעוניינים אינם בהכרח סימן לגנותי, הגם שהם דוחפים ומעודדים אותי לחשוב איך אני יכול להשתדל שהנושא הזה ידבר אליהם עוד יותר. והיפוכו גם הוא נכון: תלמידים מעוניינים אינם נזקפים לזכותי. הם אינדיבידואלים חכמים וסקרנים מטבעם, ותהיה זו יוהרה אווילית לחשוב שאני גרמתי להם להיות כאלה. לכל היותר, אני יכול להמליץ על כמה כלים שימושיים עבורם, ולהיות בן-שיח בחתירה המשותפת להרחבת הידע וההבנה האנושיים.

זרותו הדתית של החילוני

בויכוח בין חילונים לדתיים מונחת לרוב ביסוד הויכוח הנחה בינארית, שהויכוח הוא על תקפותה של המסורת השלטת במקום בו מתנהל הויכוח. כלומר, ישראלים אתאיסטיים מתווכחים על תקפות התנ"ך או לכל היותר התלמוד, ואינם מתעמקים בספרי הבשורה או בקוראן. אתאיסטיים אמריקאים מתווכחים בעיקר עם הברית החדשה, והתנ"ך מעניין אותם בתור הברית הישנה, אבל הם מתעסקים בו פחות כי גם היריבים שלהם מוכנים לקבל חלק מהביקורת עליו.

הוראה אקדמית של הדת איננה זהה כלל לויכוח בין חילונים לדתיים, אבל נוכחות של תלמידים מאמינים ספורים יכולה לטמון כמה פחים של ויכוח כזה (אין לי חוויה כזו בקורס הנוכחי, מסיבות שאינן ברורות לי עד תומן). אין לי שום עניין להמיר את דתם של התלמידים שלי, או "לגלות" להם את "האמת". עם זאת, הדיון האקדמי בכתובים מחייב כמה הנחות שאינן נוחות לתלמיד הדתי.

החוויה המוזרה כמרצה ישראלי-יהודי באקדמיה אמריקאית בעלת מסורת נוצרית ענפה היא המפגש עם תלמידים שמכירים את הויכוח (מדע/דת או אתאיזם/דת) אבל עם הנחת היסוד הבינארית נוצרית. כך, למשל, כשישבתי בשיעור על הבעייה התיאולוגית של הרע, מושגים כמו "החטא הקדמון" ו"השטן" עלו באופן אוטומטי. אני מכיר את המושגים, כשאני שומע אותם אני יודע למה התלמידים מתכוונים. אבל אני לא רגיל להיות בשיח עם אנשים שהמושגים האלה חקוקים על לוח-לבם, מהווים חלק מעולם סמלים שלם שמבנה את אמונותיהם ודיעותיהם – גם מצד אלה שמקבלים את הסמלים הללו כפשוטם וגם מצד אלה שדוחים אותם.

אני מרגיש מחוץ לדיון הזה, וזה נהיה נהיר לי כשאני מבחין בדוגמאות הנגדיות שעולות בראשי. כנגד הקריאה האוגוסטינית של ספר בראשית, אני חוזר ליהוה שתוקף את משה בלי סיבה נראית לעין בספר שמות. השטן שמפתה את ישו במדבר מעלה אצלי את השטן באיוב, אם כי יכולתי גם לחשוב על השטן של חז"ל, שמפתה את ר' מאיר ואת פלימו. אבל הדוגמאות הנגדיות אינן מהוות פתרון, הן מראות שנפלתי בפח המסורת על חשבון הביקורת.

חלק מהפתרון (שאיננו רלוונטי לכל הקורסים, כמובן), צריך להתבטא במאמץ עיקש להפריד בין הפילוסופיה של הדת, כרעיונות מופשטים, לבין קאנון, מסורת או ממסד ספציפיים. זהו מאמץ שאיננו יכול להיות שלם בגלל הנטייה והצורך לפנות לדוגמאות להבהרת מושגים מופשטים, אבל המכשול שיש להיזהר ממנו הוא מפני פנייה אל הדוגמאות כנתונים, בעוד הם למעשה איורים לבעיות המופשטות. בכיתה המורכבת מתלמידים הרואים בטקסטים המקודשים שלהם נתונים ולא איורים, זו בעייה גדולה במיוחד, והיא הופכת למורכבת עוד יותר כשאני מגיע ממסורת שבה דברים אחרים נתפסים כנתונים.

וכל זאת – בשתי מסורות שהן קרובות אחת אל השנייה.

(תת-הכותרת השנייה הייתה יכולה להתאים גם לרשימה על החלטת בית-המשפט בעניין רישומו של קניוק כחסר-דת, אבל כבר איבדתי את החשק לכתוב אותה)

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

מבט מבחוץ על האקדמיה הישראלית

כחלק מתנאי הפוסט-דוקטורט שלי, נקבע סכום מסויים של סיוע במעבר הדירה, שכיסה אולי כמחצית ההוצאות. מילאתי את טופס בקשת ההחזר בצירוף קבלות, והצטערתי לראות שהסכום נעדר מהתשלום הראשון שהגיע. התקשרתי אתמול לברר, ומתברר שההחזר יוצא כהמחאה ולא כהפקדה, ושההמחאה נשלחה בדואר לכתובת שלי בפרינסטון.

חבל. מבין כל הדברים שיכלו להישלח בטעות לכתובת הקודמת שסיפקתי לפני שהמעבר שלי נסגר סופית, החזר הוצאות המעבר הוא הדבר האחרון שהיה אמור להישלח לפרינסטון. האחראית על תשלומים בהנהלת-חשבונות התנצלה על הטעות, ואמרה שהיא תבטל את ההמחאה, ותוציא חדשה. השיחה בינינו התקיימה מתישהו בין שמונה לשמונה ורבע בבוקר. ב-9:12 קיבלתי הודעת אי-מייל שההמחאה החדשה מוכנה, ושהיא מתנצלת שנית על הטעות שלה. כשבאתי לאסוף את ההמחאה, היא הסבירה לי שבדרך-כלל היא עוברת על הכתובות של הדואר היוצא, וכנראה שאיכשהו היא לא הבחינה בכתובת הזו ושהיא ממש מתנצלת על הטעות.

האופן שבו היא הודתה שהאשמה היא שלה, לקחה אחריות והגיבה בשיא המהירות האפשרית כדי לתקן את הטעות, איפשר לי לזכור שכולנו בני-אדם שעשויים לטעות, ולקבל זאת בהבנה. קורה. הייתי צריך לחיות קצת על אשראי לכמה שבועות בגלל ריבוי הוצאות המעבר, אבל זה רק כסף, וזאת טעות תמימה, ואם הייתי טורח לשאול במקום להניח שהכסף יגיע עם המשכורת הראשונה, יכולתי לטפל בזה מוקדם יותר.

כל הפרשה הקטנטנה הזו לא הייתה מקבלת כזו משמעות אצלי אלמלא אירוע מצער שאירע בשנה שעברה: בת-זוגי קיבלה מילגה לחצי שנת מחקר באוניברסיטה העברית, מילגה שכללה הוצאות טיסה. כמינהג המקום, התשלום הראשון נכנס בסוף החודש הראשון, שדורש ממקבלי המילגה לשאת בהוצאות טיסה ושכר-דירה הרבה לפני שהם רואים אגורה מהאוניברסיטה (שימו לב שבויסקונסין התשלום הראשון הגיע כמעט שבועיים לפני שנכנסתי לכיתה בכלל). נגמר החודש הראשון, והכסף איננו. בת-זוגי מנסה לברר. "כנראה מתעכב בצינורות הבנק. זה יגיע". לא הגיע. עוד נסיון לברר – "תאמיני לי שאני עושה את כל המאמצים לקדם עניינים". עוד שבוע בלי כסף. בסוף, אחרי צעקות, התברר שהקלידו מספר חשבון שגוי, ולכן אף-פעם הכסף לא עבר. כאילו אין די בזה, בת-זוגי קיבלה מייל שטען שהיא סיפקה פרטים שגויים. וכמובן, שלאוניברסיטה יש ימי תשלום קבועים, שנמסרו כנראה באופן אישי וישיר מיהוה ולכן אין לסטות מהם ימין או שמאל. השבועיים הפכו לחודש נוסף בלי מילגה, שהגיעה לבסוף בלי החזר הטיסה. בתוכנית של חצי-שנה לקבל תשלום ראשון אחרי חודשיים זה קצת מוגזם.

חוסר-הנכונות של המזכירה להודות בטעות שלה הדהים אותנו: הרי אין סיכוי שהיא חוששת למישרתה. הסגל המינהלי ממוסמר לכסאות שלו יותר משרים בממשלה, ואף יחס משפיל למרצים או סטודנטים לא יזיז אותם משם. בקלות היא יכלה להודות שהטעות היא שלה, להתנצל ולהמשיך הלאה. אבל למה לה, כשהיא יכולה בנוסף גם להעליב ולזלזל באנשים ובהכנסתם.

אני ובת-זוגי מאמינים בני-מאמינים ולכן נשלח מכתב תלונה. עם עותק למנהלת המרכז שאירח את בת-זוגי, עם עותק לראש מינהל תלמידים, ועם בקשה ברורה לדעת מי הקליד את פרטי החשבון בצורה שגויה, ולנזוף במזכירה שטענה שהאשמה היא בבת-זוגי. זה היה בפברואר 2011. שבוע לאחר מכן, התקשרנו לברר מה קורה עם התלונה, ונמסר שראש המינהל מנסח מכתב. שכחתי מתי הפסקנו לחכות. עד כתיבת שורות אלה, ראש המרכז לא התייחסה למצוקה שנוצרה אפילו במילה.

אני מתאר לעצמי שראש המינהל חשב לעצמו: "דוקטורנטית עלובה וחסרת-חשיבות גם מקבלת מאיתנו כסף וגם מעזה להתלונן? יש לי דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן שלי". ומאוד יכול להיות שלפי המקובל באוניברסיטה העברית הוא אפילו צודק. אבל למרות הישראליות שלנו, אין אנו דוקטורנטים בעברית. חזרנו לפרינסטון ולניו יורק וסיפרנו לאנשים שהתנאים של דוקטורנטים הם מתחת לכל ביקורת. דוקטורנט אחר מניו יורק התקשר לבת-זוגי וביקש להתייעץ לגבי המילגה הזו. היא סיפרה לו על היתרונות והחסרונות. אין פה נקמה. איננו חושבים שנמוטט את האוניברסיטה העברית. גם איננו צריכים לעשות זאת. אנשיה מוציאים לה שם רע בעצמם.

שוחחתי עם מרצה נחשב שקיבל מילגה יוקרתית לשנת שבתון בירושלים, ואמרתי לו שיכול להיות שהיחס למרצים הוא יותר טוב, אבל זאת הייתה החוויה שלנו, וכדאי שהוא יהיה מודע לה. הוא סיפר לי שכבר הודיעו לו שעקב מצוקת מקום הוא לא יקבל משרד משלו, ושלא היה לו דבר כזה בשום מקום בעולם. עכשיו הוא שם, ואני מקווה שהוא מוצא פתרונות.

אני כותב את הדברים האלה בצער. האוניברסיטה העברית היא האלמה מאטר שלי, ויש שם אנשים רבים וטובים שאני מעריך. אני יודע שהם פועלים במסירות ואהבה לתחומם, תחת איומים תקציביים מתמשכים ומתגברים. אבל אנשים צריכים לדעת איך זה נראה מבחוץ. מבחוץ המאמצים האלה נראים כמו הזנחה. מבחוץ, הסטנדרט הראוי לאנשים שמקדישים ימים ולילות למחקר ולהוראה נשחק באופן עקבי, שאם ימשיך יפגע באקדמיה הישראלית בצורה בלתי-הפיכה.

מרצה ישראלית פגשה אותי לפני שנתיים בספרייה הלאומית ושאלה אותי על מה הדוקטורט שלי. אמרתי לה. בקושי סיימתי את המשפט, כשהיא אמרה "יש עוד מה לכתוב על זה?" החשש מאנשים חדשים, ממרצים צעירים, הוא תולדה של מצוקת פרנסה אמיתית, שאיננה מעודדת פרגון ותמיכה בחוקרים צעירים. לא כולם כאלה, כאמור, והיו לי מורים נפלאים, מעודדים ותומכים. אבל התנאים מפרים אווירה מורעלת ומעודדים אנשים להיות כאלה. אם במקרה היא תקרא את זה, או מרצה ישראלי אחר שאיננו מסוגל לעודד חוקרים צעירים, יש לי מסר מאוד ברור לומר לכם: גם אם הילדים שלי ירעבו ללחם, אין לי כוונה להתחרות איתכם על רבע-מישרה כמרצה מן-החוץ בבן-גוריון, עוד קורס חצי-שנתי במכללת אשקלון, וחוג ערב במדרשה חילונית בנסיון לגמור את החודש. אין צורך לפחד ממני או לעקוץ אותי.

קיטרתי על כל הדברים האלה כשהייתי בארץ בשנה שעברה בקרב משפחה ישראלית. אמרו לי: אתה התרגלת לתנאים של פרינסטון. וזה נכון, אבל האוניברסיטה העברית איננה קומיוניטי קולג' בפריפריה. היא אמורה להיות הפרינסטון של ישראל. ולא ציפינו שיהיו לה התקציבים של פרינסטון. המילגה הישראלית הייתה פחותה מהמילגה שלי בפרינסטון, ובאנו בגלל האווירה המחקרית והאהבה לירושלים. אבל את מה שהיא יכולה לתת, צריכה האוניברסיטה לתת עם כבוד והערכה לחוקרים הבאים בשעריה. אנשי המנהלה חייבים באמירת אמת מתוקף תפקידם, אם לא מהיותם בני-אדם, וביחס של כבוד לכל מי שנזקק לשירותיהם. מישהי שמגיעה מחו"ל לערוך מחקר על פראנץ רוזנצווייג בירושלים, אמורה לקבל את תנאי המחקר הטובים ביותר, במקום להשחית זמנה במכתבי תלונה והתרוצצות אחר הכסף המגיע לה.

האירוע הזה קרה בפברואר ולא כתבתי עליו בזמן אמת כי התרגלנו שככה זה. אלה האנשים, זאת האווירה, זה היחס, ושום דבר לא ישנה את זה. הקיץ החולף, ואדוות מתרחבות שלו דוגמת הזעזועים בערוץ 10, נותנים תחושה שמותר לבקש שיהיה אחרת, כדאי להיאבק למען תרבות שונה, גישה אחרת לבני-אדם איננה חלום רחוק.

פרופ' מנואל טרכטנברג טרוד כרגע בנשיאת-כליו של ראש-הממשלה, גרירת רגליים במיצוי כתב סמכויותיו, ויצירת מצג שווא של אמפתיה למוחים בתקווה שהמחאה תתמסמס עד שהוא יצטרך לפרסם דין וחשבון. אני מייחל בכל לב שכשהוא ישוב לתפקד כראש המל"ג במישרה מלאה הוא יילחם בעוז על נגד דלדולה של האקדמיה הישראלית והשבתה לרמה תפקודית נאותה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחאת הדיור היא שמאלנית, אבל איזה שמאל

אני מקווה שאני אוכל לשזור את חוטי המחשבה השונים לכדי אמירה קוהרנטית.

שמאל או ימין

מבין המבקרים את מחאת האוהלים /הדיור / הרווחה, שמעתי כמה סוגים שונים כנגד זיהויה הפוליטי של המחאה:

– מחאה פוליטית שדורשת צדק חברתי היא מחאת שמאל, ובריחה מזיהוי כזה היא חוסר-הבנה פוליטי.

– המתנחלים חיים בתנאים מועדפים, ולכן לא ראוי שיהיו שותפים במחאה הזו.

– המחאה הזו תצליח רק אם היא תכיל את כל שדרות העם, ולכן חשוב להרחיב את האוהל שיכלול גם מתנחלים, חרדים, וכו'.

– השמאל רוצה לפלג את המוחים, ולהשאיר בתוך המחאה רק את אלה שמוכנים לחתום על כל הסוגיות.

– השמאל רוצה להוליך את המוחים שולל, ומקדם אג'נדה רדיקלית במסווה של סוגייה חברתית.

מובן שאי-אפשר שכל הטענות האלה יהיו צודקות. מצד שני, מתקבל על הדעת שגורמים שונים מושכים בכיוונים שונים. ממילא, לא כל השמאל "רוצה להוליך את המוחים שולל", ולא כל השמאל "רוצה להוציא את הימין מתוך המחאה".

אחד הכשלים הידועים של השיח הפוליטי בישראל הוא דיכוטומיית שמאל-ימין המתייחסת לעמדה המדינית-בטחונית שמתעלמת ממגוון הדיעות בסוגייה הכלכלית-חברתית, כאילו שם אין שמאל וימין. לצעוק "אנחנו דורשים פתרון" מבלי להחזיק עמדה לגבי סוג הפתרון הוא מעשה חסר-אחריות. בכל זאת, אם אדם מבקש פתרון, ראוי שיהיה לו מושג אם הוא רוצה להקטין את הפיקוח הממשלתי או להגדיל אותו; אם הוא מבקש שהמדינה תוציא יותר כסף על חלשים, או שהוא חושב שהמדינה צריכה להפסיק להפריע ליזמים שכל-כך רוצים לעזור לו ולבנות לו דירה. אין לי שום תמיכה ושום הערכה לאלה שמפגינים מבלי שיש להם עמדה כלכלית-חברתית בכלל. יתר על כן, למרות שהעמדה שלי היא סוציאל-דמוקרטית, יש לי יותר הערכה לליברלים או שמרנים שמתנגדים למחאה, מאשר לתומכים במחאה שאין להם מושג מה לעשות. כפי שהבהרתי בפוסט הקודם, אינני מצפה מכל אזרח לדעת אם הדרך ליצור מדינת רווחה היא על-ידי העלאת מסים ישירים, הקטנת עקיפים, הגדלת או הקטנת הגירעון וכן הלאה, ממש כשם שאינני מצפה מכל אזרח לתכנן את מבצע הפינוי של הגדה לפני שתומכים בפתרון שתי מדינות. אבל כן צריכה להיות לכל אחד עמדה כללית.

בעמדה הכללית הזו, אנשים יהיו מסוגלים לומר "אני שמאל מדיני וימין כלכלי" או "אני ימין מדיני ושמאל כלכלי", וכמובן שני השילובים הנותרים. אמירה כזו, אמורה להוביל לפיתוח של מפלגות אידיאולוגיות שיהיו ברורות לגבי הדברים האלה, ובכך לספק אפשרות לאזרחים להביע את המורכבות שהם מנסים להביע בחצאי-האמירות דוגמת "זה לא פוליטי"; "זה לא שמאל". אידיאלית, מערכת פוליטית כזו גם תאפשר למפלגות קואליציה ואופוזיציה ליצור קואליציות ארעי כאשר הקואליציה היא, למשל, ימנית-מדינית, אבל הכנסת מבקשת לחוקק חוק שהוא שמאל-כלכלי, ומפלגה חברה בקואליציה תבקש חופש הצבעה על נושאים כלכליים. למי שזה נשמע מופרך נזכיר שקואליציית-ארעי מעין זו אפשרה לשרון להעביר את ההתנתקות בכנסת למרות התנגדות חברות בקואליציה שלו.

מספרים והשפעה

חשוב לזכור את ההתנתקות מעוד סיבה: בעצרת האחרונה נגד ההתנתקות הגיעו לתל אביב למעלה מ-200,000 איש. זהו מספר גדול יותר משמעותית מכל המפגינים שהפגינו אמש ביחד, והם כולם הגיעו לכיכר רבין בתל אביב. ההבדל הזה חשוב, משום שהפגנה שמתרחשת ליד הבית ואינה דורשת נסיעה מחוץ לעיר היא נוחה יותר, ולמרות הנוחות הזו, ולמרות הנושא שמשפיע על הרבה יותר אנשים מההתנתקות, המחאה אמש לא הצליחה להוציא מספר כזה של אנשים מהבית. יתר על כן, המחאה ההיא לא ביטלה את ההתנתקות. על אחת כמה וכמה שהסדר החברתי הקיים בישראל לא ישתנה בגלל הפגנה קטנה יותר. עודד שחר אמר אתמול בערוץ הראשון שלהערכת פוליטיקאים בישראל הממשלה כרגע יציבה. אלה דברים שיכולים להשתנות במהירות, אבל גם את זה חשוב לזכור.

שמאלנים שמתחבאים

סרטון מגוחך ניסה לחשוף את מנהיגי המחאה שהם בעצם כולם "אנשי הקרן החדשה". המנגינות הדר-שטירמריות נגד הקרן החדשה אינן ראויות להתייחסות רצינית, אבל יש לומר בצורה ברורה: צדק חברתי ומדינת רווחה הן עמדות שמאל מסורתיות. אין סיבה להיות מופתעים מכך שאנשי שמאל עומדים בראש המחאה. פחות מכך, אין סיבה להיות מופתעים שמי שעומד בראש המחאה הם אנשים שצברו איזשהו נסיון בהתארגנות פוליטית, בארגון כזה או אחר.

מי שרוצה להיות תמים, ולהאמין שיום אחד מוטי אשכנזי נעמד עם שלט ובלי כל סיבה סחף את כל המדינה אחריו, פשוט משום שהמסר שלו היה נכון, מוזמן לקנות את זה גם לגבי דפני ליף. אבל אנשים נבונים יותר יבינו שבכל מחאה מוצלחת יבחשו בעלי-אמצעים ונסיון, וכן – גם עמדה.

לקראת הבחירות הבאות

נפילת הממשלה יכולה להיות סמל נאה למחאה הזו, אך היא איננה העניין. מערכת בחירות יקרה שתביא עוד קונסטלציה של ליכוד / קדימה / ש"ס / ישראל ביתנו / עבודה לא תשנה דבר. מוטב שהבחירות תתרחשנה כסדרן ובמועדן, ושהנושא החברתי יעמוד במרכז, אם אפשר, תוך שמפלגות מרשות לעצמן להיות שמאל או ימין חברתי בנפרד מהעמדות המדיניות שלהן (מרצ, למשל, צריכה לחדד את העמדות שלה בעניין הזה ולהתפצל).

חידוד העמדות עשוי בהחלט להוביל לנשירה של אנשים מהמאבק, שרצו לשפר את המצב שלהם, אבל אין להם שום כוונה לתמוך בהגדלת מיסים או בפגיעה בטייקונים על-ידי חקיקה. למרות שהפגנות עצומות הן מרגשות, מי שבאמת תומך במאבק הזה, צריך לקוות שאלה שהצטרפו אליו מהסיבות הלא-נכונות יפרשו בזמן. בהקשר זה, כדאי לקרוא גם את הדברים של רז שיינרמן.

איזושהי מפלגה תציע את עצמה כתגובה למחאה הזו, לפחות אחת, ויהיה צורך לבחון בשבע עיניים את ההרכב שלה. אני לא אתפלא אם יאיר לפיד יתמודד במפלגה שתהיה איזושהי הכלאה בין שינוי לד"ש, ותדבר על מעמד הביניים באופן שיישמע דומה למחאה הזו, אבל בעצם יהיה מעמד הביניים כמו שטומי לפיד ואברהם פורז התכוונו. גם כשיש חידוד עמדות, יש מי שמטשטש ומערפל את שלו. הבלוג יאיר לפיד קומיקס מתעד היטב את העובדה שאין כמעט סוגייה שבה לפיד לא הביע עמדה והיפוכה, ולכן לא יהיה לו קשה להתמודד בבחירות עם כל מצע שהוא, רכוב על כל מגמה רווחת שהתפתחה.

לצד מפלגות חדשות, גם מפלגות ותיקות ישתמשו באותו תכסיס. יואב טוען שליברמן עשוי להיות אחד המרוויחים העיקריים מגל המחאה הזה, והטיעונים שלו, לצערי, אינם רק מעניינים, אלא גם משכנעים ומדאיגים. מאיר בביוף ממחיש כיצד ש"ס עשויה למנף את המחאה לטובתה, והיות שש"ס מעולם לא עשתה משהו לטובת מדינת הרווחה, מעציב מאוד לקרוא את הדברים.

הכיבוש וכל השאר

בינואר הפגנתי בתל אביב, וצעקתי "יהודים וערבים מסרבים להיות אוייבים". ריגש אותי לצעוק מסר קצר כל-כך וברור כל-כך ברחובות תל אביב, והרמתי את הראש כדי להסתכל על הדירות מסביב להיכל התרבות בזמן שהקריאות הללו נשמעו. רוב התריסים היו מוגפים, הרחוב היה חשוך. ההפגנה הגדולה הסתכמה בעשרים-אלף איש. ברור שיותר קל להוציא אנשים מהבית על משהו שפוגע בהם אישית מאשר על זכויות של אחרים, אבל צריך להבין את זה. מי שמשלה את עצמו שאפשר יהיה למנף את המחאה הזו לטובת מסרים הומניסטיים כלליים אחרים של זכויות וסולידריות – טועה.

אני אינני יכול להבין איך מפרידים בין הדברים האלה. המאבק צריך להיות אחד, ברית של כל הדפוקים. בעניין הגזע, ברור לנו שאין זה המצב: שוב ושוב פנו הדוברים בהפגנות ל"עם ישראל". היהודים ערֵבים ליהודים אחרים, אך אינם מושיטים יד למדוכאים הפלסטינים. בעניין המיגדר, יש מקום לתקווה. מחאת העגלות והמנהיגות הנשית הבולטת, מאפשרת לחשוב שנורמות כבר השתפרו, אבל התקדמות מעין זו לעולם אינה לינארית בלבד, וצריך להמשיך להתבונן. הברירה של מנהיגי המחאה איננה פשוטה: לו היו קושרים את כל המאבקים יחד, היו יכולים לומר מסרים חריפים ואמיתיים יותר, אבל לא היו מצליחים לגייס כמות כזו של תומכים. הבחירה הזו היא לגיטימית, אבל צריך לקבל אותה כפי שהיא. בחירה בעניין פנימי כדי להפיל את נתניהו, מתוך רצון לגבש קבוצה רחבה של תומכים. לא מרצ ולא חד"ש יזכו ליהנות מפירות המחאה הזו – ברובם. לכן, כדי ליהנות ממנה, צריך לתת לגיטימציה לשני קולות מרכזיים: אנשי שמאל מדיני המחזיקים בדיעות כלכליות ימניות (וצריכים כתובת להצבעה); אנשי ימין מדיני המחזיקים בדיעות כלכליות שמאלניות (וצריכים גם הם אלטרנטיבה). העובדה שאני אינני מבין איך הדברים מתיישבים אצלם, איננה רלוונטית. הדיון הציבורי צריך להיות מורכב ולהכיל את הקולות האלה.

התרחבותו הבעייתית של מעמד הביניים

אמנם בעיות גדולות של מעמד הביניים נוצרו על-ידי רווחים של שיכבה מאוד דקה שבאו על חשבונו של המעמד הזה; אבל בעייה אחרת, פחות מדוברת, היא הגדילה הבלתי-פוסקת שלו. פחות ופחות ישראלים ויהודים מעוניינים בעבודת-כפיים, ויותר ויותר אנשים פונים למקצועות חופשיים. המוביליות החברתית הזו יצרה שני דברים: הישענות על זרים לצורך עבודות הכפיים (תחילה על פלסטינים, ומאז שנות התשעים על עובדים זרים), ושחיקה בשכר של מקצועות בורגניים. במחאת העובדים הסוציאליים נשמעו קולות רבים על התשלום המחפיר לאנשים שהשקיעו בלימודיהם וקיבלו תואר ראשון ושני, ולמרות זאת אינם מסוגלים לגמור את החודש. זה נכון, אבל כשלאחוז כל-כך גבוה באוכלוסייה יש תואר ראשון, הוא איננו יכול לשמש כגורם משמעותי בהבדלי שכר. זאת בעייה שאני מצביע עליה, ואין לי פתרון. אני לא מתכוון לוותר על התארים שלי או על העבודה הבורגנית שלי לטובת עבודת-כפיים. אני משוכנע שרוב מוחלט של קוראיי (או, אם רוצים מספר מרשים יותר: של משתתפי המחאה אמש), לא יפנה לעבודות-כפיים. שיפור תנאי שכר וזכויות עובדים, העלאה ניכרת של הרף האקדמי, אכיפה וענישה מוגברת של מעסיקים המשתמשים בעובדים בלתי-חוקיים וצמצום רשיונות העבודה לזרים צריכים להיות חלק ממאבק כולל, ליצירת מעמד פועלים ילידי (אם רוצים פתרון שתי מדינות, אז צריך לומר גם “יהודי” ולא רק ילידי). מצד שני, המפגינים אמש חזרו ואמרו שהם רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם. הם לא התכוונו ליצור מצב שבו הילדים שלהם יהיו עובדי-כפיים, ולכן הבעייה הזו תמשיך לכרסם בחברה הישראלית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

 

כיצד ללמד מבוא ליהדות

בראיון העבודה נשאלתי כיצד הייתי מלמד מבוא ליהדות. השבתי מה שהשבתי ואחד המראיינים שאל אותי אם לא הייתי כולל חלק על הציונות או על ישראל בקורס. התגובה המיידית שלי הייתה להשיב בשלילה, ואז הבנתי שזו תשובה ישראלית מאוד, המבדילה בין זהות יהודית לישראלית. מבדילה לא רק במובן שהיא מבחינה, אלא שישנו סדר-יום שחשוב לו להדגיש את ההבדלים. סדר-היום הזה נשחק מזה זמן, כפי שהערתי בפוסט אחר. הדיון בתביעה מן הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית שומט את הקרקע מתחת לאשליית הישראליות כבסיס זהות שאין לו דת או אתנוס נלווה אליו. לא שאני מאשים את התביעה הפוליטית הזו בכך בלבד. ספק אם אי-פעם היה קיום ממשי לתווית “ישראלי” שלא הייתה קשורה באופן הדוק לשני המובנים של “יהודי”. אגב, גם עם עמיתים יהודים ששוחחתי היה ברור שישראל איננה צריכה להיות חלק מן הקורס הזה.

ככל שאני חושב על זה יותר, אני דווקא חושב אחרת: מהו מבוא ליהדות? מה צריך סטודנט ללמוד עליה בשליש דחוס של עשרה שבועות לימוד בלבד? בעיניי, הוא צריך להכיר את ההבחנה בין היהדות כדת ולאום, ואת הבעייתיות הטמונה בכפילות הזו. הוא צריך להתוודע אל הקאנון היהודי, ואל מושגי יסוד במעגל החיים היהודי על הטקסים וכלי הפולחן שלו. ההחלטה הזו מצדיקה בצורה מובהקת את ההתייחסות לציונות כאל תופעה יהודית שהיא המשכה הישיר של תנועת ההשכלה, ששתיהן יחד יצרו את הקרע שבין הקבוצה האתנית של היהודים ודתם, שהייתה המסמן העיקרי שלהם בכל הדורות. בין שתי אלה אני בהחלט רוצה לנטוע גם את החסידות כתנועה עם קאנון ופראקסיס שתרמה תרומה נכבדת לתרבות היהודית ולרטוריקה החלוצית-ציונית גם יחד.

השואה, לעומת זאת, איננה הכרחית למטרות שהצבתי לי. כשהבנתי שאינני רוצה ואינני מצפה ללמד את השואה במבוא ליהדות, הופתעתי. אם יש משהו שבולט ביחס ללימודי יהדות בארצות-הברית (או ביחס לתרבות יהודית-אמריקאית באופן כללי), הרי שזו הדומיננטיות של השואה, לפחות כמו בארץ, אם לא יותר מכך. זוהי תת-דיסציפלינה שקנתה לה זה מכבר מעמד לצד תת-דיסציפלינות אחרות במדעי היהדות. כשאני כותב זאת, אני מבחין שמשהו בי מתרעם על כך, אבל עוד יותר מפתיע אותי שללא החלטה מודעת מראש להתרעמות הזו, הבניתי את הרציונאל של הקורס באופן כזה שלא רק שאין די זמן ללמד את השואה, היא באמת לא שייכת באופן תימטי. ודאי, אם היו מבקשים ממני ללמד קורס מבוא להיסטוריה יהודית, הייתי מקדיש לה פרק נכבד. כיוצא בזה אם הייתי מלמד קורס על אנטישמיות מן העת העתיקה ועד ימינו. אבל השואה איננה “יהדות”. היא דבר שקרה ליהודים. וזה הבדל חשוב עבורי, שבאופן מעניין תואם את הגישה שלי בתחומים אחרים – למשל, בהתנגדות הנחרצת שלי לביסוס זהות לאומית/ציונית על מסד השואה (כפי שנעשה ברוב מסעות הנוער לפולין), להתנגדות שלי לטיעוני שואה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, או להצדקת הקיום והריבונות בארץ.

בדרך למעלה

זאת איננה תובנה חדשה. עברתי אותה בעבר מן השפה ולחוץ. קל לומר אותה, קשה להחזיק בה.

נשאלתי אתמול אם אני מפלס את דרכי למעלה. אינני יודע אם יהא זה נבון לחשוב על האקדמיה כהיררכיה מתמדת המצריכה טיפוס. אינני מכחיש שיש בה הייררכיה, ובוודאי יש דרכים לקבל עוד כיבודים ועוד הישגים משנה לשנה. אבל האקדמיה איננה צה"ל. בצה"ל אדם מתחיל טוראי ויודע שיש רק דרגה אחת שמעליה אין דרגות. שם זו פירמידה של ממש, והמטפס בה יודע אם הוא השתחרר כסמל ראשון או כסרן, כתת-אלוף או רב-אלוף. אם האדם איננו זוכה להיות רמטכ"ל, הוא גם יודע אם הוא לא זכה להיות רמטכ"ל כי הוא השתחרר כסרן, או שמדובר במקרה גלנט – שהוא היה מאוד קרוב, כמעט והיה, ובסוף תעתועי הפוליטיקה טרפו את סיכוייו. אגב, בתוך מסגרת החשיבה ההייררכית הזו, אינני יודע מה עדיף. אולי מוטב להיות הסרן, שמעולם לא ציפה להיות רמטכ"ל; אולי מוטב לדעת שמבחינת הכישורים וההערכה אליך, יכולת להיות רמטכ"ל.

אבל באקדמיה אין זה כך: גם מי שמקבל קביעות באוניברסיטה נחשבת, יכול לשאת עיניים לאוניברסיטה פחות נחשבת, אך מובילה בתחומו; או לאוניברסיטה פחות נחשבת, בעלת מיקום מוצלח יותר. איש-איש ודעותיו: זה מבקש להיות נשיא האוניברסיטה, הנושאת עמה משכורת שנתית של שש או שבע ספרות, ואילו חברו חושב שהשיא הוא במספר הפרסומים, ומפרסם מאות ספרים עד שהוא הופך למושא-לעג וקלס בקרב עמיתיו. אחר בוחן את מספר הציטוטים המפנים אליו, או את מספר התלמידים שהוא העמיד ואת המשרות שהם נושאים. אין רמטכ"ל לאקדמיה או נשיא. מדד אחד טוען שזו האוניברסיטה הטובה בעולם, ומדד אחר שהיא רק החמישית. אין דרך לדעת שהגעת עד למעלה. לכן, במקום לנסות "לטפס למעלה", אני מעדיף להכיר בכך שכל אחד רואה את "הלמעלה" אחרת, ושהחוכמה היא לא לחיות מתוך תחושת אי-נוחות מתמדת, דוגמת אלה המתבוננים על הפסגות שטרם כבשו, במקום לנטוע יתד בפיסגה שלהם.

וזו התובנה שלי להיום. לא חדשה, אפילו בנאלית. אינני שואף למעלה. אני שואף להכות שורש, לעשות את מה שאני טוב בו, ולהיטיב עם אלה שמסביבי. ליהנות מן המאמץ, מן החידוש, ומן הדרך. יש בה עליות וירידות, כי זאת איננה פירמידה וגם לא מסלול מוכתב מראש. אלה החיים עצמם.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

דת וחילוניות: בין טרמינולוגיה להיסטוריה חברתית

בתחום שלי יש הרבה חובשי-כיפות, זה איננו מפתיע. אני מניח שכשאני חש במיעוט, אני חווה משהו שחשים לעיתים חוקרים נוצרים מהתחום, כשהם באים לכנס בישראל, למשל. את היהדות שלי ואת הישראליות שלי אני מקבל כנתונים, גם אם לעיתים אני נאבק בהם או מתקומם נגדם, כמו מרכיבי זהות אחרים – כל מרכיב והסטריאוטיפ שהוא נושא איתו.

אחד הדברים שמפליאים אותי בדיאלוג הזו, הוא הנוכחות העוצמתית של השיח הפוסט-מודרני בקרב הציבור הדתי. ייתכן שזה חזק יותר בקרב יהודים דתיים אמריקאים, או כאלה שרגל אחת שלהם באמריקה (בין אן רגל מן העבר או אל העתיד), מאשר בציבור הדתי בארץ. לכל הפחות אני יכול לציין שהשיח של דתיים ישראלים איננו נשמע לי פוסט-מודרני כשאני נחשף אליו, אבל אין לי באמת כלים לדעת אם ההבדל נעוץ תרבותית-לאומית, או לפי המילייה: אינני שומע ישראלים דתיים בתוך האקדמיה, אלא בתוך ההקשר הציבורי-הפוליטי, וזה משהו שונה לחלוטין.

בדיאלוג הזה אני כמעט תמיד שומע דברים שמפתיעים אותי, ושבסופו של דבר תמיד משאירים אותי עם תחושה עמומה שאינני מעז להעלות על דל-שפתיי: אז אם ככה, למה את/ה מקיים/ת מצוות? הדבר האחרון ששמעתי, היה מצבור התייחסויות לחילוניות כתופעה מודרנית / אידיאולוגית. ההתבוננות הדתית העלתה מחשבות בקשר לשאלה ששלום שאל לאחרונה, והדיון שהוא עורר [כמו דובי, אני חושב שהתשובה המעניינת ביותר ניתנה על-ידי נמרוד, וממליץ לקרוא אותה. ואם כבר אני ממליץ, אני אסטה קלות מהנושא ואמליץ לקרוא את הרשימה של אמיר בנבג'י על אסופת שירים על הנכבה, ואת הרשימה של שלומית ליר על פרוייקט צילום הנשים של "הארץ"].

בסיכום דבריו על הדיון (מצטער, לא ראיתי בזה ניסוי), שלום טען שהדתיים המציאו את הכינוי חילוני כעלבון, באותה תפיסה שהולידה את משל העגלה המלאה והריקה. אני מודה שאינני מכיר את ההיסטוריה של השימוש החדש במילה, אבל זה נשמע לי חשוד משום שאם דתי היה בוחר מונח מעליב לקרוא בו לאנשים שאינם שומרים שבת או כשרות, אני חושב ש"כופר", "סורר ומורה", "שקץ", "מדיח" או משהו כזה היה הרבה יותר קולע למטרה.

אבל חשוב יותר הוא התהליך ההיסטורי. אם קוראים למישהו בשם "חילוני", הרי זה משום מעשים מסויימים שלו. וכשאנחנו מבינים שהכינוי מתאר מעשים שבאו להבדיל את העושה מקבוצה, הרי שאנו צריכים גם לעצור ולחשוב על המונח "דתי". לפני המעבר למודרנה, שבישרה את הנורמטיביזציה והאידיאולוגיזציה של החילוניות, לא היה צורך במילה "דתי". היו אדוקים יותר ופחות, מקפידים, מהדרין (ואני מניח מתוך כך שגם "מזלזלים"), אבל כולם נקראו בשם אחד: יהודים. שני הכינויים, דת וחילוני, משקפים צורך להבחין בין שני סוגים של יהודים שעד לפני מאות בודדות לא היה צורך להבחין ביניהם.

וכאן אפשר לשער שבאמת יש תהליך מטוטלת של רוב ומיעוט: בתחילה, החילונים היו המיעוט, ובין אם הכינוי הזה הודבק לגנותם, או כינויים אחרים, בכל מקרה, הם היו החריגים שהכלל הקיא מתוכו. אך בישראל של ימינו הכלל הוא החילוני – לאו דווקא האתאיסט האדוק שנמנע מכל טקס דתי, ומיד ארחיב על-כך – ואילו הדתי הוא המיעוט. כלומר, כמו בתווים רבים אחרים המתארים קבוצות, השם יכול לשמש מקור לגאווה ובסיס זהות משותפת כיסוד קהילתי, או יכול להיות חלק מתהליך של הַשְניה (otherization), המשמש קבוצה אחת (בדרך-כלל, קבוצת הרוב) כסימון לקבוצה אחרת וכאמצעי לבידול והחלשה (לפחות בתודעת הראשונה, אם לא במציאות עצמה).

לצד האפשרות שהחילוניות היא "המצאה" דתית, שמגדירה קבוצה על-פי היותה שלילת עצמה (כלומר "לא-דתית"), יש אפשרות הפוכה, שחשוב לשקול אותה: שעצם המעשה החילוני הוא מה שמגדיר את הדת. ואם נעצור לחשוב עד כמה הדת נפרדת ממושגים אחרים כגון תרבות או פוליטיקה בעולם הטרום-מודרני, יתחיל להתבהר מהות ההמצאה. לא שהדת לא הייתה קיימת לפני החילוניות, אלא שבהיותה מצב של ברירת-מחדל, תפיסת-עולם מקפת הכוללת אונטולוגיה, אפיסטמולוגיה, אסתטיקה ואתיקה (וכבונוס פולקלור ופוליטיקה), לא היו כלים לחשוב עליה כעל דבר נפרד. בעצם הקטגוריזציות של "דתי" / "לא דתי" בטרם היות החילוני, הן בעצם קטגוריות של "הדת שלי" / "לא הדת שלי". ביצירת הקטגוריות האלה, החילוניות בעצם מאפשרת להקטין את הדת, על-ידי תיחומה לתחומים מסויימים והוצאתה מתחומים אחרים, מרגע שיש מילה לתאר אותה, ומדדים לקביעה אם יסוד כלשהו הוא דתי או בלתי-דתי.

אבל, הוסיף בן-שיחי הדתי ואמר, החילוניות לא יכלה לצמוח אלמלא הרפורמציה והקונטרה-רפורמציה שהמחישו עד כמה הדת היא יציר-אנוש, ונתונה לשינויים על-פי ערכים משתנים ועל-ידי מאבקים פוליטיים. כך ששוב אנו חוזרים לטענה שהחילוניות היא תולדה דתית. הדיאלקטיקה הזו, בה כל אחד מהמרכיבים (חילוני ודתי) נוצר ומוגדר על-ידי יריבו כתהליך היסטורי-חברתי-אידיאולוגי, מעידה עד כמה תולדותיהם סבוכים וקשורים זה בזה. דבר דומה שמעתי מפי מרצה בפרינסטון, שטען שבניגוד לטענה הרווחת כאילו הנצרות נולדה מתוך היהדות, הוא מבקש להפוך את הדברים, ולהוכיח שהיהדות – כפי שאנו מכירים ומדמיינים אותה כיום – היא תולדה נוצרית, שניתן להבין ולהסביר רק על רקע ההתנגדות שלה לנצרות, שבשלב הראשוני הוא כמעט תמוה (היות שהנצרות היא באמת יצירה מאוד יהודית בראשיתה).

העובדה שמשני הצדדים יש תחושה של מתקפה, שבה החילונים מרגישים שהערכים שלהם נתונים תחת איום ממשי, ואילו הדתיים רואים בחילוניות כלי לצמצם ולהקטין את אמונתם, משקפת שלמרות הזמן הרב שעבר, תודעתית רבים מאיתנו עדיין נמצאים בשלב הלידה של התהליכים הללו, אלו שיעקב כץ כינה "מסורת ומשבר". אבל מעל הכל, התובנה הזו דוחפת אותי לנקוט עמדה ברורה כלפי חילוניות, אתאיזם וכיוצא בזה. אני מודה, שלא פעם ביקשתי לכרוך את כולם יחד, כאילו החילוניות היא-היא האתאיזם, ואין אדם יכול להיות חילוני אם יש לו צל ספק בהיעדר אל בעולם, או אם הוא מקיים ולו מצווה אחת (שאיננה יכולה להתנסח כחוק חילוני, כמובן), וששני אלה יחד צריכים להוביל גם לעמדה אקזיסטנציאליסטית-אבסורדית.

והנה הטעות שלי: חילוני, כהיפוכו של הדתי, הוא מושג פרקטי. מעשיו של האדם קובעים אם הוא חילוני או דתי, כאשר שני הסימנים המרכזיים שלהם, בהקשר היהודי, הם שמירת שבת וכשרות, ונוסף אליהם ההקשר האופנתי, של כיסוי הראש והמכנסיים. בכל אלה יש גוונים רבים ויוצאי-דופן, אבל הנורמה הדתית ברורה לנו, והדרכים השונות לסטות ממנה גם ברורות.

אתאיסט, בניגוד לחילוני, איננו מושג פרקטי. זוהי הכרה אונטולוגית (כמו כל הכרה אונטולוגית היא יכולה להיות שגויה או נכונה, אבל היא עדיין הכרה), שאין לה קשר עם אידיאולוגיה אחת בהכרח, ואין לה מחוייבות לפרקסיס מסויים.

ולבסוף, ישנן האידיאולוגיות, כל איזְם שהוא. אפשר להיות ליברל, הומניסט, צמחוני, קומוניסט או גזען, וכל אחד מהם יכול להתיישב עם היעדר האל או קיומו (לא כל אידיאולוגיה מתיישבת עם כל אל, אבל דומני שאכן כל אידיאולוגיה יכולה להיות תקיפה גם בעולם שבו האל קיים, בגירסה מסויימת שלו, ודאי שבגירסה הטרנסצנדנטית).

לכן, אלה שחזרו והגדירו את החילוניות שלהם כאי-דתית, כולל התלמידים בסיפור המקורי, נראים לי צודקים. והטעות הייתה אצלי: הנסיון לכפות אידיאולוגיה אחת, אתיקה אחת, מוסר אחד, שנובע מתוך הדברים הללו. מתוך כך, גם מסתבר העיסוק הרב בדתיות, והעידר העיסוק בחילוניות: הדתיות היא הסטייה מהנורמה בישראל, ועל-כן, הבחור הדתי החש בזרות שלו ומודע אליה, חייב לשאול את עצמו מה מצדיק את הזרות הזו, ומדוע איננו יכול להיות חלק מן הרוב. לא לכל זר יש הסבר אידיאולוגי, אך אני יכול לשער שיש נחמה מסויימת כשלזרות יש הצדקה אידיאולוגית הנלווית אליה. יתר על-כן, בניגוד לחילוניות, שהיא פרקסיס נטול-אידיאולוגיה, הדת אכן משלבת פרקסיס עם אידיאולוגיה, מתוך שאיפה להמשיך להיות החוויה המקפת ששימשה בתקופה הטרום-מודרנית (וכמובן שיש בזה מידה מסויימת של התכחשות כיוון שלא כל המנהגים והמצוות הם נושאי-ערכים במידה שווה). החילוני איננו צריך להצדיק את החילוניות שלו באידיאולוגיה, כיוון שמהותה איננו אידיאולוגי. אמנם, ראוי שהנער החילוני יעסוק בשאלות ערכיות ובבחינת אידיאולוגיות, אך לא בשל היותו חילוני, אלא בשל היותו אדם חושב. הקריאה הזו נכונה בעיניי, וניתוקה משאלת החילוניות נכון עוד יותר.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

הויכוח על האמת ההיסטורית במקרא

אין לי די ידע בארכיאולוגיה כדי להעריך את הממצאים ואת הדיון בדבר ההיסטוריות של הבית הראשון. יש לי מעט ידע בהיסטוריה מקראית, ועוד קצת הגיון בריא כדי לומר כמה מילים אגב הכתבה שהתפרסמה ביום שישי ב"הארץ" על מלחמת החפירות בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת תל אביב.

תחילה, ציטוט מתוך הכתבה:

בקווים גסים ניתן לתאר את הוויכוח העקרוני בין שתי קבוצות החוקרים כוויכוח בין החוקרים הירושלמים, הרואים בתנ"ך כלי פרשני טוב לממצאים הארכיאולוגיים ומוצאים ממצאים המחזקים את הכתוב במקרא לעתים קרובות; לבין הקבוצה התל אביבית, בהנהגתו של הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין, המכונה "המינימליסטיים", שרואה בתנ"ך במקרה הטוב מניפסט פולחני ופוליטי שנכתב מאות שנים לאחר האירועים ולא אחיזה של ממש במציאות ההיסטורית.

 

לזכותו של ניר חסון ייאמר שהוא דייק כשאמר שאלה קווים גסים, וסיפק גילוי נאות שהוא איננו נכנס לעובי הקורה של הויכוח. אף אין בזה פגם ממשי כי המדיום של העיתונות היומית איננו המוצלח ביותר להעברת דיון אקדמי מעמיק. לכן, אני לא עוסק כאן בביקורת על ההבנה של חסון או על הבחירה שלו להציג את הדברים, אבל מבקש להעמיד כמה דברים על דיוקם. אפשר לקוות שעצם הדיווח העיתונאי ייצור עניין ואנשים יבקשו להעמיק ולקרוא אודות הויכוח.

ראשית, המינימליסטיים הוא שם כולל לקבוצה רחבה של חוקרים הכופרים בהיסטוריות של בית ראשון. יש כאן שני הבדלים חשובים מהתיאור של ניר: 1. הויכוח הוא סביב ההיסטוריות של בית ראשון, ולא על ההיסטוריות של התנ"ך (כפי שהערתי בעבר, השאלה איננה רלוונטית לחלקים רבים של המקרא); 2. פינקלשטיין ועמיתיו בתל אביב אולי נמנים על המינימליסטיים ביחס לעמיתיהם הירושלמים, אך בטווח הרחב יותר של המינימליסטיים אני אפילו לא בטוח שנכון לכנות אותם כך. אם הם כן מינימליסטיים, הרי שהם המינימליסטיים הכי מקסימליסטיים שיש.

חזרה להבדל הראשון: מן התיאור של חסון אפשר לחשוב שארכיאולוג מהאוניברסיטה העברית בירושלים פותח תנ"ך, מתחיל לקרוא, ולפי זה מתחיל לחפש ממצאים. ולא היא. אין עדויות ארכיאולוגיות לסיפורי ספר בראשית. לגבי יציאת מצרים יש רסיסי מידע השנויים במחלוקת (כמו אותה קבוצה המכונה ח'ברו / עפרו, שאולי קשורה לשם "עברי" ואולי לא, שאולי הייתה קבוצה אתנית, ואולי מעמד חברתי), אך באופן כללי גם ההיסטוריות של שאר סיפורי התורה מפוקפקת ביותר. אין ארכיאולוג ירושלמי שמחפש את תיבת נח, סנדלים שנשכחו בזמן חציית ים-סוף, קברו של משה, וכיוצא בזה. גם סיפורי יהושע-שופטים נתפסים כתיאור מיתי שיש בו גרעין היסטורי כלשהו (של חדירת שבטים לתוך כנען, התאחדות השבטים לכדי תודעה לאומית אחת וכן הלאה), אך באופן כללי הסיפורים כלשונם מוטלים בספק.

הויכוח הגדול הוא סביב קיומו של בית דוד, וקיומה של מלכות דוד. אני מבדיל בין שני הדברים, כי ייתכן שהיה דוד ושהוא ביסס את מלכותו בירושלים, אך שהממלכה שלו, ושל בנו שלמה, לא התפרסה למימדים המתוארים במקרא, שהמקדש היה מפואר פחות משמסופר בספר מלכים וכן הלאה. יש מרחק גדול בין הטלת ספק בתיאור הממלכה והיקפה, לביטול מוחלט של ההיסטוריות שלה. לצורך הדגמה אפשר להיזכר באימרה של חז"ל שמי שלא ראה את בית המקדש של הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו. אני מניח שבסטנדרטים של הפרובינציה יודיאה הבניין היה מפואר ביותר, ובמיוחד לאחר שנחרב, זכרו אותו כיפה עוד יותר משהיה. אבל המשפט הזה איננו אמין, ואיש איננו חושב שבשל העובדה שמשפט זה נאמר ללא סקירה משווה לארמונות ומקדשים ברחבי האימפריה הרומית, צריך לבטל בכלל את האמינות שלו. הגוזמה ניכרת לעין, אך היא משקפת גאווה אותנטית, ומוסרת לנו את התחושה שהייתה לבני ירושלים לגבי מקדשם. כיוצא בזה בית דוד: הסופר המקראי אולי הגזים בתיאור גבולות ממלכתו ובשאר דברים, כשם שהוא הגזים בפרטים רבים אחרים, אך אין להסיק מכך שכל דבריו הם שקר. הויכוח האקדמי על ההיסטוריות של בית דוד ועל היקף ממלכתו הוא ויכוח אקדמי ראוי ומרתק שטרם נאמרה בו המילה האחרונה. אין צורך להציג את הצד שמאמין בהיסטוריות של בית דוד כנאיבי המתבסס אך ורק על הטקסט המקראי. אלו אינם פני הדברים.

המינימליסטים: כאמור, הקיצוניים שבמינימליסטיים אינם בתל אביב, אלא באנגליה – בעיקר באוניברסיטת שפילד – ובאוניברסיטאות שונות בסקנדינביה. כך, למשל, בסדרת ספרים שפרסם החוקר הדני למקה (Lemche) בשנות השמונים הוא טען כנגד ההיסטוריות של כל תקופת הבית הראשון. במאמר קלאסי משנת 1993 הוא ביקש לטעון שישנם קווי דמיון והשפעה בין ספרות המקרא לספרות ההלניסטית, ולאחר את כל המקרא לבית שני, כאשר הספרות המקראית היא השלכה מיתולוגית לאור המציאות בת זמנם. למזלנו, יש בידינו ספרות יהודית הלניסטית, ואנחנו יודעים שכשיהודים רוצים לכתוב בסגנון הלניסטי (דוגמת פילון, יוספוס, או בעל מקבים ב') הם עושים זאת בצורה שאיננה מותירה ספק ואיננה צריכה לליקוט דוגמאות רחוקות (כך, למשל, למקה טוען שסיפור הבריאה כולל בתוכו את ארבעת מרכיבי היסוד של העולם: אש, מים, אדמה ואוויר). בנוסף, קשה להסביר את הפריחה של טקסטים הנשענים על הסמכות של התורה (כמו ספר היובלים, המגילה החיצונית לבראשית ואחרים), אם התורה טרם נכתבה באותם ימים. למקה טוען שהמסורות האורליות היו משותפות ובעלות-סמכות, ואילו ההעלאה על הכתב עלתה פחות או יותר באותו זמן, בידי סופרים שונים עם סגנונות, אידיאולוגיות ולשונות מגוונים. בעיניי, הטיעון איננו משכנע, אך לא רציתי להותיר את טענת הנגד שלי לבד כאילו אין ללמקה תשובה על כך. כמובן, שאינני מכחיש כל קשר בין המקרא לספרות ההלניסטית. על-מנת דון בנושא ברצינות ולעומק, יש לצמצם את היקף הטענה. דרך אחת לצמצום כזה נמצאת בספרו המשובח של ויינפלד, "משפט וצדקה בישראל ובעמים", שם הוא עורך השוואות בין המקרא לבין ספרות המזרח הקדום וספרות יוון ביחסם לרעיון המשפט והצדקה, אך ההשוואה היא בעיקר פנומנולוגית, ולא טוענת להשפעה ישירה. דרך אחרת נמצאת בפנייה לטקסטים מאוחרים שעשויים להכיל השפעות הלניסטיות (בעיקר דניאל כמובן, אם כי לאחרונה התפרסם גם מאמר על אופיה ההלניסטי של מגילת אסתר).

דוגמה אחרת נמצאת בספרו של קית ויטלאם עם הכותרת השערורייתית: המצאת עם ישראל – השתקת ההיסטוריה הפלסטינית. סדר-היום הפוליטי של כותרת זו ניכר לעין, ומסמן רק את ההתחלה של המתודולוגיה הבעייתית שבו. אמנם יש לספר הזה תרומה מסויימת, בעיקר באופן שבו הוא מאיר כיצד אידיאולוגיות מאוחרות (בראש ובראשונה הציונות) משפיעות על דרכי המחקר. אך לעיתים נדמה שויטלאם כה לכוד בתפיסה הזו, שהוא שוכח לבחון את האידיאולוגיה שמשפיעה על הניתוח שלו עצמו. כך, למשל, הוא מבקר כמה מגדולי החוקרים של ראשית המאה ה-20 (דוגמת אלט, נות ואחרים), שמתארים את החדירה לכנען כהגירה שלווה של קבוצות אתניות שמתלכדות לאומה אחת בקרקע הזו. הוא מקביל את התיאור הזו לנראטיב הציוני שמתרחש באותה תקופה שאלט ונות מפרסמים את מחקריהם. הבעייה בתיאוריה הזו היא שאלט ונות לא היו ציונים, ולא הייתה להם שום סיבה לכתוב תעמולה ציונית, ועוד יותר מזה, שהמקרא עצמו לא מתאר כך את החדירה, אלא בהחלט מדבר על כיבוש הארץ. פתרון אפשרי אחר הוא כמעט הפוך ממה שויטלאם מציע: בשל התפיסה שלהם את היהודים כנחותים פיזית וצבאית, הם התקשו להאמין לסיפורי כיבוש הארץ כהיסטוריים, ולכן ניסו להציע גרעין היסטורי אחר שאליו הסתפחה מאוחר יותר האדרה צבאית מיתית. במקום לשקול את הנסיבות שבהן החוקרים שהוא מבקר כותבים (ולא לאור התנועה הקיבוצית בניתוח פוסט-ציוני ביקורתי, אלא בתפיסה הריאלית שעשויה היתה להיות לחוקר גרמני בשנים הללו), ויטלאם מעמיס עליהם אידיאולוגיות וביקורת פוסט-קולוניאלית ופרו-פלסטינית שאיננה רלוונטית לניתוח של חוקרים בשנות העשרים.

ויטלאם קובל שיותר מדי חוקרים עוסקים בישראל הקדום (Ancient Israel), ולא עוסקים בהיסטוריה של פלסטין הקדומה. הוא נתלה באילנות גבוהים כמו אנדרסון וסעיד, אך למרות זאת לא מפיק את הלקח הראוי מהקהילה המדומיינת של אנדרסון: ההבדל הוא בראש ובראשונה שהיהודים והישראלים מבקשים למצוא קשר בינם לבין עם-ישראל המתואר במקרא, בעוד שהפלסטינים אינם מבקשים להתחקות אחר שורשיהם הפגאניים, או להזדהות עם הפלשתים שמהם ירשו את שמם. כמובן, שלדיון ההיסטורי-אקדמי הזה אין שום השלכות פוליטיות. הסכסוך לא יוכרע באולימפיאדת העם העתיק יותר, ותודעה לאומית שצמחה בעת החדשה איננה פחות לגיטימית מתודעה לאומית הקושרת בינה לבין עם קדמון. גם ללא חשיפה מחדש של ההיסטוריה הפלסטינית בתקופת הברונזה אפשר לדבר על מדינה פלסטינית, והעניין האקדמי בתקופה הזאת יתמקד במקרא ולא בפלסטינים הן בגלל העדויות והמסמכים שבידינו, והן מטעמים דתיים, יהודים ונוצריים כאחד.

אחרי שתיארתי בקצרה את ויטלאם ואת למקה ואת הקשיים שלי איתם, אפשר לשוב ולתהות אם המודל שפינקלשטיין הציע יחד עם סילברמן בספר "ראשית ישראל" אכן מתאים לתואר "מינימליסטי", המעמיד את פינקלשטיין בשורה אחת עם ויטלאם ולמקה. בניגוד ללמקה, פינקלשטיין לא מכחיש את תקופת הבית הראשון. הוא דוחה את קיום בית דוד, אבל מקבל את העדויות על יאשיהו, כמעט כלשונן. בדומה לויטלאם הוא יבקר אידיאולוגיות שמקשות על חוקרים להכיר בניתוח הנכון של העובדות, לשיטתו, אך קשה לי להאמין שהוא יסכים לקבל את התווית של "משתיק ההיסטוריה הפלסטינית", או לזהות שויטלאם יוצר בין הקיבוצים להתנחלות בארץ. מכאן מסתברת הטענה שכתבתי לעיל, שמבין המינימליסטים הוא הכי מקסימליסט. לשון אחר: בירושלים הוא מינימליסט, בקופנהגן ובשפילד הוא מקסימליסט. על-כן, כנראה, כינו פינקלשטיין וסילברמן את עמדתם כ"מבט מן המרכז".

כמו-כן, לתאר את פינקלשטיין כאילו הוא "רואה בתנ"ך במקרה הטוב מניפסט פולחני ופוליטי שנכתב מאות שנים לאחר האירועים ולא אחיזה של ממש במציאות ההיסטורית", זו לא רק הגזמה, זהו גם אי-דיוק. יאשיהו איננו בדיוק פוליטיקה עכשווית. גם הוא "מציאות היסטורית", ואפילו למקה יצטרך להודות ב"מציאות היסטורית" כלשהי, אלא שהוא דוחה אותה לתקופה ההליניסטית.

מה פירוש "התנ"ך הוא במקרה הטוב מניפסט פולחני"? נניח לרגע ל"פוליטי", אך מה פירוש "במקרה הטוב מניפסט פולחני", כאילו מדובר בתגלית מרעישה שהתנ"ך איננו מגלה על עצמו? התנ"ך – או לפחות אותם קטעים שמעניינים אותנו לצורך הדיון כאן, כיוון שהתנ"ך איננו באמת ספר אחיד עם סדר-יום עקבי – איננו מסתיר שהוא נכתב מתוך אמונה, ומכתיב סדרי פולחן מסויימים. אם תרצו, הוא גם מכתיב סדר-יום פוליטי מסויים. אני לא יודע למה אנשים חושבים שהטענה הזו של פינקלשטיין שונה מהתפיסה של רש"י, הרמב"ם, הרמב"ן, או ישעיהו ליבוביץ את התנ"ך. יש ויכוח גדול לגבי מהותו של המניפסט הפולחני והפוליטי, בוודאי. אבל העובדה שהתנ"ך נכתב במטרה לקבוע סדרי התנהגות מסויימים איננה נתונה בויכוח ואיננה צריכה להיאמר כאילו שמדובר בהשפלה של הספר הזה, או בחשיפת מטרה סמויה שלו.

כאמור, גם בירושלים מאמינים שיש דברים שכתובים בתנ"ך שאינם היסטוריים. סיפורי האבות נתפסים כ"מניפסט פוליטי שנכתב מאות שנים לאחר האירועים", כאשר הבטחת גבולות הארץ שהאל נותן לאברהם תואמת בנקודות מסויימות את גבולות ממלכת בית דוד. כלומר, הויכוח איננו על השיטה של ניתוח הטקסט, אלא מה הן הנקודות בהן יש התאמה בין הטקסט למציאות בשטח. אין צד שקורא את הטקסט קריאה נאיבית ומאמין לכל מילה בו כפשוטו (והדבר הזה נכון לא רק לארכיאולוגים אלא גם לרבנים ולפרשנים), ואין צד שאיננו מקבל אף מילה בטקסט כעדות היסטורית. ההיפך הוא הנכון: כל הטענה של פינקלשטיין נסמכת על קבלת התיאור במלכים ב' כ"ב-כ"ג כשיקוף היסטורי אמין, אחרי הורדת ערך מוסף של גוזמאות. במקום "מציאת ספר התורה (כ"ב 8), מניחים שהספר לא נמצא, אלא נכתב. זו הגישה המחקרית לגבי התיאור הזה מזה מאתיים שנה.

לבסוף, ישנה השאלה המעשית: כיצד אנו חושבים שדבר כזה יכול היה להתרחש בפועל? ישבתי פעם בהרצאה באוניברסיטה העברית, שבה הרצתה מרצה אורחת מארצות הברית, ופרסה את דיעותיה, שספרי התורה נכתבו בתקופה הפרסית, כדי לעודד אנשים לשוב לארץ בעקבות הצהרת כורש. מרצה בכיר אמר לה שהוא איננו חושב שסופר שהיה בודה את הדברים מלבו באיזו עליית גג מפרס, היה מצליח לשכנע המונים לשוב. במילים אחרות, על-מנת שהכתיבה האידיאולוגית תשיג את מטרתה, דרוש לא רק מרחק זמן שבו נוצר המיתוס העממי, אלא גם קבוצה שיש לה זהות קיבוצית ותרבות משותפת, שבה הסיפורים האלה יכולים להיווצר. מי היו האנשים הללו ששבו מגלות פרס, או מי היו האנשים שישבו בארץ בתקופת הבית השני והחליטו כביכול להמציא סיפור על מקדש קודם שהוחרב (למקה), או מדוע חשבו אנשי החצר של יאשיהו שאם ימציאו סיפור על משה ועל דוד העם ישתכנע לרכז את הפולחן במקום אחד (פינקלשטיין, בגירסתו העממית)? ואם זו הייתה המטרה, האם באמת היה צורך להמציא גם סיפורים שליליים, כמו סיפור דוד ובת-שבע? הדברים מסתברים רק כאשר אנחנו מוכנים לקבל שגם לסיפורים המוקדמים יותר יש איזשהו גרעין היסטורי, מציאות ממשית שתבעה את נוכחותה בסיפורים וגוזמאות פולקלוריסטיות. ייתכן מאוד שלעולם לא נוכל לגלות מהו הגרעין הזה, מי היו משה או דוד שכל-כך הרבה סיפורים נרקמו סביבם, חיוביים ושליליים כאחד, ומה היה פועלם הממשי שתבע לו הרחבה מעבר למציאות ההיסטורית. אך אלו דברים שאין אדם בודה מלבו ללא סיבה, ואין עם שלם הולך אחר הבדיות אלמלא הן משוקעות בהקשר תרבותי מבוסס יותר.

Lemche, Niels Peter. "The Old Testament – a Hellenistic Book?" Scandinavian Journal of the Old Testament 7 (1993): 163-93.

Whitelam, Keith W. The Invention of Ancient Israel – the Silencing of Palestinian History. London: Routledge, 1996.

ויינפלד, משה. משפט וצדקה בישראל ובעמים: שוויון וחרות בישראל העתיקה על רקע מושגי צדק חברתי במזרח הקדום. ירושלים: מאגנס, 1985.

פינקלשטיין, ישראל וניל אשר סילברמן. ראשית ישראל. ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. תרגמה מאנגלית עדי גינצבורג-הירש. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2003.

פינקלשטיין, ישראל וניל אשר סילברמן. "ארכיאולוגיה ומקרא בפרוש האלף השלישי: מבט מן המרכז". קתדרה 100 (2001): 47 – 64.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

כל העם מחא לו כף

לאמיתו של דבר, אני האדם האחרון שאמור להלין על ירידת העניין הפופולרי בתקופת הבית השני. החיים שלי מתארעים ביקום מקביל שבו כמעט כל מי שאני מכיר קרא את המגילות (לפחות את המרכזיות שבהן), מכיר את הספרים החיצוניים, קרא יוספוס ופילון, ויש לו דיעה פחות או יותר מגובשת לגבי ההיסטוריוּת של איגרת "מקצת מעשי התורה" (ואם נכון לראות בה איגרת בכלל).

ובכל זאת, כשאני מנסה לערוך הפרדה בין המקצוע שלי, לבין התרבות הפופלרית [וכהערת ביניים אעיר שהדיון הזה מתקיים בהנחה שאני מפריד בין תרבות פופולרית "נמוכה" ל"גבוהה", ואינני מתייחס בכלל לתמונה הכללית של ירידת התרבות הפופולרית "הגבוהה"], אני חש שיש ירידה ניכרת בעניין בתקופת הבית השני, ושירידה זו באה על חשבון הטקסטים הקאנוניים ובראשם המקרא והתלמוד.

במובן מסויים, זהו תוצר של התרבות הפוסט-ציונית שאנו חיים בה – ואני מדגיש פוסט-ציונית, הגם שרבים הם ציונים בהכרתם ואינם מודעים להוויה הפוסט-ציונית הכללית שהם פועלים בה ולהשלכות הפוסט-ציוניות של הבחירות התרבותיות שלהם. כדי להבין זאת, צריך לדמיין את חשיבות הבית השני בראשית ימי הציונות. אני לא נכנס לויכוחים היסטוריים והיסטוריוגראפיים באם הייצוג הזה היה נכון, אך תקופת הבית השני ריתקה את הציונות בראשיתה כיוון שהיא סימלה את הפעם האחרונה שלעם הייתה עצמאות מדינית; היא סימלה הפרדת דת ומדינה – וממילא את היתכנות קיומו של העם היהודי כלאום מבוסס טריטוריה, ולא כקהילה מבוססת דת; היא סימלה את המאבקים הצבאיים של העם על ארצו, כאשר ראש וראשון תפס את הדמיון מרד המכבים המוצלח, שיצר את המדינה החשמונאית – אותו גוף חילוני לכאורה שהיווה משיכה רומנטית מרכזית בראשית ימי הציונות; לאחריו, מרד בר-כוכבא (שנחשב לכל דבר ועניין חלק מתקופת הבית השני, למרות שנערך לאחר חורבן הבית, וחשוב להזכיר זאת), ולבסוף, המרד הגדול, שהסתיים עם חורבן הבית. המרד הזה סימל את ראשית הגלות "בת שנות אלפיים", אבל אולי הדבר שנזכר ממנו יותר מכל היה מצדה. החשיבות של מצדה ולא של חורבן הבית בתור השיא של סיפור המרד הגדול, מגלם גם הוא את תמצית השימוש שעשה האתוס הציוני בסיפורי תקופת הבית השני – שימוש שהוא חילוני, לאומי, וצבאי, ועם מעט מאוד סנטימנטים לדת. אולי. בכל מקרה, זהו הבסיס שממנו אני מתחיל את ההרהור אחר מצב העניין בתקופה כיום.

החדשות הטובות הן שיש עניין ויש מקורות: שני כרכי הספרים החיצוניים של כהנא יצאו בהדפסה חוזרת. מרכז יד בן צבי מפרסם סידרה של ספרים מתקופת הבית השני עם פירוש (עד כה יצאו שני ספרי מקבים הראשונים); וכן סידרה על מגילות קומראן, כולל שני כרכים מצויינים של מבואות ומחקרים, ומהדורה חדשה של הטקסטים של המגילות, המוגשות בצורה מרוכזת ונגישה לקורא העברי. תרגום חדש של "מלחמות היהודים" של יוספוס יצא לאחרונה. הויכוח על הזיהוי של עדת קומראן עם האיסיים ממשיך להלהיב את הדמיון ומוצא הדים גם בתקשורת הפופולרית. דגם הבית השני, "הולילנד", עבר למוזיאון ישראל, ומוצג בסמוך להיכל הספר.

ועדיין, נראה שמפעלים אלו ואחרים מושכים פחות עניין מאשר העניין הגובר בחוגי מקרא ופרשת השבוע, ובבתי-מדרש המשלבים טקסטים שונים מ"ארון הספרים היהודי", לרוב תערובת של מבחר סלקטיבי מאוד של הספרות קאנונית (מקרא ומדרש), ושל ספרות העת החדשה (עמיחי כדוגמה קלאסית, אבל המעמיקים יותר יקבלו גם סופרים ומשוררים מדורות קודמים, דוגמת ברנר וביאליק). תוצר לוואי של העניין הזה, הוא עליית קרנה של הארמית. שמות חנויות ומוצרים, אפילו שמות ילדים – כך שמעתי – מקבלים שדרוג על-ידי הוספת א' בסוף, והמילה משדרת "ארמית", שהיא "אותנטית יותר", "רטרו", "מגניבה"? אינני יודע. אבל היא נוכחת.

זהו סוג של פוסט-ציונות כי הישראלים לא רוצים להיות לאום חילוני, עם ככל העמים. הם רוצים את התנ"ך בתור קושאן, את התלמוד כיסוד תרבותי. לא ממש, כמובן. בתי-המדרש הללו לא מתעמקים בדקדוקם של דיני טהרה, הלכות שבת, או אפילו החזרת הלוואה. יש יותר מדי סיפורים מעניינים על יחסי אנוש, אמרות דו-משמעיות על ערכים ומדרשי מקרא לפני שיתפנה זמן לצלול למה שרוב התלמוד מכיל.

האם אני מתגעגע לימים שחינכו את הנוער על מיתוס מצדה ואתוס בר-כוכבא? לא. אבל שחיקת מעמדם מסמלת משהו, כיוון אחר שהארץ הזו הולכת אליו, והוא איננו טוב יותר, ודאי איננ מבשר טובות למיעוטים שבה.

ובינתיים, שאלות אלה ואחרות מעסיקות גם את האקדמיה, למרות שהמגמות שם שונות מאוד, והדיון קשור גם לסוגיות אחרות לחלוטין. לרגל שבעים וחמש כתב-העת "ציון" ערך מפגש היסטוריונים להערכת מקומו בלימודי ההיסטוריה היהודית בארץ . הדברים התפרסמו בחוברת האחרונה של הכרך השבעים וחמש. כך כתב ישעיהו גפני:

קשה לדעת תמיד מה עומד מאחרוי השינויים בנקודות הכובד ובתחומי ההתעניינות של מחריהם של מאמרים כמו אלה שנתפרסמו ב'ציון' במהלך השנים. בלימודי החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית אכן זיהיתי שינויים במרוצת כיובל השנים שבו אנינמצא במוסד, כתלמיד וכמורה. כאשר הגעתי לאוניברסיטה בשנת תשכ"ב היו המקרא והעת החדשה התקופות המאוכלסות ביותר , אנחנו – אנשי הבית השני והתלמוד – תפסנו את המקום השלישי, ואילו חברינו אנשי ימי הביניים היו במקום האחרון. לאחר מלחמת ששת הימים זיהיתי לייה ניכרת בתלמידי תקופת הבית השני לעומת תקופת המקרא, ואילו אחרי מלחמת יום הכיפורים דומני שגברה ההתעניינות בימי הביניים, שמא בעקבות השינוי הטראומטי בדימוי העצמי של הישראלי הצעיר.

– ישעיהו גפני, "חקר העת העתיקה מעל דפי 'ציון': שבעים וחמש השנים הראשונות", ציון ע"ה,ד (2010), 465 – 471.

לדברים האלה, כדאי להוסיף גם את דברי הפתיחה של המערכת, שמעלה בעיות נוספות שאינן נוגעות רק ללימודי תקופת הבית השני:

מצבו של 'ציון' היום איננו פשוט כלל ועיקר, וכבר עמדו על כך כמה ממשתתפי מפגש ההיסטוריונים, והדברים חוזרים כחוט השני במאמרים המובאים להלן. לא קשה למנות סיבות למצב זה, אבל דומה שהסיבה העיקרית היא השפה. בעולם האקדמי שולטת ביד רמה השפה האנגלית. רבים מעמיתינו, הן אלה המלמדים בחוגים ללימודי היהדות בעולם כולו הן חוקרים הפועלים בארת, מעדיפים לפרסם בשפה זו, כדי שחוקרים מכל העולם יוכלו לקרוא את מחקריהם. ואכן, כתבי עת רבים והוצאות ספרים מובילות, שאינם מתמקדים במדעי היהדות דווקא, מקבלים לפרסום מחקרים של תולדות עם ישראל. זאת ועוד, אותו הלהט הלאומי והעברי שאפיין את דור המייסדים של 'ציון' ואותה הוודאות במרכזיותה של השפה ובתפקידה המעצב בפרוייקט הלאומי נחלשו מאוד כיום. (463)

עתידו של 'ציון' קשור לעתידן של השפה ושל התרבות העברית בארץ. קשה לתאר מצב שבמדינת ישראל לא יופיע כתב עת עברי המוקדש להיסטוריה יהודית, אבל כדי להבטיח את קיומו ואת מעמדו יש צורך להתחשב במציאות החדשה שאנו חיים בה ולפעול בהתאם לכך. (464)


ואני נזכר עכשיו, ולא במקרה, שעוד מיתוס שריתק את הציונות אל מרד המכבים היה המלחמה בהתייונות, המאבק נגד השפעות זרות, בעיקר בתחומים של שפה ושמות. שוב, האמת ההיסטורית של בית שני פחות חשובה לדיון הזה. מה שחשוב זה שבראשית המאה ה-20 האמינו מחנכים שכך היו המכבים והטמיעו דרך סיפורם רעיונות נגד השפעות זרות, בעד עברוּת שמות, ועוד (בנוסף לעצמאות המדינית ולמאבק הצבאי שכבר הוזכרו). בת-זוגי פרסמה
מאמר שנוגע גם בעניין זה, בהקשר של חנוכה ותרבות הילד בשנות השלושים בארץ.

חזרה לדברי המערכת של 'ציון': אני קורא ויודע שאני חלק מהבעייה, או לפחות – חלק מהתופעה. אקדמאי ישראלי, שעוסק ביהדות, ומעדיף לפרסם באנגלית, בדיוק בשל השיקולים שהם הזכירו. מצד שני, חשוב לי לפרסם בלוג בעברית, הגם שרוב הזמן הוא נכתב בחו"ל.

מחשבות אלה ואחרות מלוות אותי השבוע, במהלך הכנס השנתי של מרכז אוריון לחקר מגילות מדבר יהודה והספרות הקרובה להן באוניברסיטה העברית.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מעשה בחסיד (ד)

מעשה בחסיד שכל ימיו היה יושב ומשחק סוליטייר. לעת זיקנה נטל מטלטליו, ועלה לארץ ישראל ללמוד תורה. ישב בשערי ירושלים והיה משחק סוליטייר. החלו תינוקות ירושלים עוברים על פניו ומהתלים בו שטרח לעלות ובטל מתלמודו. מה עשה? אחז באחד התינוקות ואמר: פסוק לי את פסוקך. אמר לו: "איך נשיר את שיר יהוה על אדמת נכר". אמר החסיד: ומה אבות אבותיי שלא בטלו מלימודם על נהרות בבל, אף אני שעליתי מן הגולה הגדולה אשב עתה ואלמד. ביקש אם לפתוח לימודו בדברי אגדתא אם בדברי הלכה, ומצא תינוק נוסף בדרך ושאלו לפסוקו. אמר לו: "אמר רבי יהושע, אשריהם ישראל שכולם חכמים מקטנם ועד גדולם". באותה שעה אמר החסיד: לא נצחני אדם מעולם אלא מתינוקות ירושלים.

[ויש אומרים: שליש יומו היה משחק סוליטייר, שליש יומו היה מחליף דיעות בבלוג, ושליש יומו היה לומד תורה. מכאן אתה למד שארץ ישראל, שכינה שרויה בה, ואין אדם יכול לשבת בירושלים ולשחק סוליטייר כל היום].

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה