עוד מחשבות על מארקס, ועל תרומתו למדעי הדתות

לא הייתי מרוצה מן המבחר שנתתי לתלמידים שלי לקרוא מתוך כתבי מארקס בשנה שעברה. חיפשתי דברים אחרים, והעליתי בחכתי כמה טקסטים חשובים. כבר בהכנת ההרצאות לקורס בשנה שעברה עמדתי על כך שתרומתו של מארקס לחקר הדתות איננה ישירה, כפי שאפשר למצוא אצל פרויד, דורקהיים וובר, ולכן אולי מוטב לקרוא על הסחורה (Commodities) ומתוך הבנת תורתו לחשוב על השלכותיה לחקר הדתות. בדיון שלו על סחורה ב"קפיטל", הוא שב ומקביל בין תהליך ההזרה שבעצם גורם להגדרת סחורות ככאלה לבין התהליך ההפשטה של האל בקרב הדתות. הקבלה זו ניכרת בתת-הפרק על הפטישיזציה של הסחורות והמסתורין שבהם, ובאופן מפורש בהקבלה כמעט הומוריסטית בין היחס של הבד של המעיל למעיל (שיש לו ערך ששונה מהערך השימושי שלו, בהיותו מעיל) ליחס בין כבשה לנוצרי בהיותו טלה של האל. העקיצה היא שולית, אבל הבנת המסתורין שבסחורה, והקסם של הייצוג כדבר שנפרד מן המציאות (ועם זאת תלוי בה) הם חשובים לאין ערוך מהמימרה בדבר האופיום להמונים (שגם בזמנו ציינתי שהיא איננה מקורית של מארקס, ולא החידוש בהגותו).

בפעם הקודמת שלימדתי את השיעור הזה, נרשם המספר הגבוה ביותר של היעדרויות מן הקורס. אינני חושב שזה מקרי. הרתיעה ממארקס מושרשת עמוק בתרבות האמריקאית, בין היתר בצל פועלו של אותו סנאטור ידוע לשימצה, שגדל פחות או יותר באותו איזור בו אני מתגורר ומלמד כיום. זו אירוניה מרה, כמובן, משום שכל התרבות שתלמידיי חיים בה מדגימה השכם והערב את תובנותיו של מארקס לגבי ההון. אין זה אומר שמוכרחים לקבל את הפתרונות שלו (כמעט להיפך, מיד אגיע לזה), אבל הסירוב להבין ולראות מכמיר-לב ומרתיח בו-זמנית. נקודות הדמיון כמעט מפתיעות, באשר מארקס כותב בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, והמציאות שהוא מתאר שונה בכמה מובנים משוק העבודה האמריקאי כיום, עם הבורגנות המתרחבת (שאת בניה ובנותיה אני פוגש, מן הסתם, בכיתה). הלעג שלו לרעיון השוק החופשי מתמצת בפיסקה הנפלאה הזו:

“For the conversion of his money into capital, therefore, the owner of money must meet in the market with the free labourer, free in the double sense, that as a free man he can dispose of his labour-power as his own commodity, and that on the other hand he has no other commodity for sale, is short of everything necessary for the realisation of his labour-power.”

החשיבות של הבנת השימוש בכוח העבודה כסחורה הנמכרת ונקנית לכאורה פחות רלוונטית לשיעור במדעי הדתות, אבל זוהי הדוגמה המוחשית ביותר לתהליך ההזרה בין האדם והסחורה המיוצרת על-ידו. בין כך ובין כך הדיון מוביל לאומדן העלות של כוח העבודה. שני גורמים מרכזיים משפיעים על ערכה של שעת-עבודה: ראשית, ככל סחורה אחרת, זמן העבודה שהושקע ביצירתה; שנית, ערכה הבסיסי של שעת-עבודה נמדד לפי עבודה בלתי-מיומנת. שני הגורמים הללו אולי לא יועילו להבנת הדתות, אבל הם משוקעים בלב המשבר שההשכלה הגבוהה כבר נמצאת בו, ושהיא דוהרת להעמיק. הדברים, אם כן, רלוונטים יותר משהתלמידים שלי ירצו לדעת. שוויו של אדם עם השכלה אקדמית בשוק העבודה איננו נובע משום היתרונות שיש בהשכלה גבוהה, כפי שמרצים (שמחוייבים לאידיאולוגיה הזו) יתפתו לחשוב. המסקנה המארקסיסטית המתבקשת היא ששוויו של אדם כזה עולה, משום שהוא השקיע יותר בהכשרה שלו. השקעה זו חוזרת בהצדקת שכר גבוה יותר בשוק העבודה, ובתורה מובילה להגדלת הביקוש לתארים. הגדלת הביקוש לתארים מגדילה את שוק מחפשי העבודה האקדמאים, שנאלצים להתפשר על עבודות שאינן דורשות השכלה אקדמית. כך, יותר ויותר אנשים בעלי תואר ראשון שעל-פי הכשרתם היו אמורים לעבוד במישרה שמשלמת יותר, מקבלים מישרה שיכולה להתבצע גם על-ידי עובד בלתי-מיומן, ולכן משכורתה היא בהתאם (מובן שהמעסיק מעדיף –  עד כמה שהדבר בידיו – להעסיק עובדים בלתי-מיומנים). הרחבה זו מעמיקה עוד יותר את הדימוי של הלימודים הגבוהים כמנותקים משוק העבודה, ובכך מפחיתה עוד יותר את הערך הכלכלי של התואר, והופכת אותו ל"הכשרה סמלית ברובה". בהערת-אגב אגיד שבאופן אירוני אני סבור שהפתרון לכך הוא התעקשות של האקדמיה והמלמדים בה שהם אינם מכשירים לשוק העבודה, וצמצום התוכניות שמתיימרות לספק הכשרה מקצועית.

לצד הקריאה ב"קפיטאל", אני מבקש מהתלמידים לחזור לכמה מהכתבים המוקדמים שלו. לאחר היכרות עם הטון הטכני (והמנוכר?) של "הקפיטאל", מפתיע להיתקל בפאתוס של הכתבים המוקדמים שלו, אותו פאתוס שהוביל אותו לקרוא לפועלי העולם להתאחד, אבל כאן לא במניפסט שנועד לצרכים פוליטיים, אלא בכתבים שאמורים להיות עיוניים לא פחות מ"הקפיטאל" עצמו. איזשהו תהליך התרחש כאן, אבל לא של התפכחות, שהרי מארקס לא נסוג מעולם מהשאיפה לצקת פתרונות פוליטיים בעולם המעשה בעקבות העיון התיאורטי שלו. השאיפה הזו מפתיעה בפני עצמה, משום שדווקא הניתוח המארקסיסטי של האידיאולוגיה היה אמור לחזות את עיוות רעיונותיו לצרכים פוליטיים ושל חלוקת כוח והון, כפי שאכן קרה בברית-המועצות ובסין העממית. מרגע שהקומוניזם יצא מגדר הניתוח התיאורטי של הבעיות בעולם הכלכלה אל העולם האידיאולוגי של הפוליטיקה, שומה עליו להפוך לאפארטוס המפזר אופיום להמונים וכוח לשליטים. 

במובן זה, קריאה בכתביו של מארקס היא המייאשת ביותר. הקורא בכתביו של פרויד מצליח להבין את עצמו ואת הסובבים אותו מעט טוב יותר. יש מידה של הפסת-רוח בהבנת המניעים התת-מודעים שעומדים בבסיס התנהגות בלתי-רציונאלית שלי, שאף אינה פועלת לטובתי. אין בכך די כדי למנוע ממני לשוב על טעויות שלי, אבל לפחות יש משהו מנחם בהכרת עצמי, ובנסיון להשתפר לאור התובנות האלה. קריאה יישומית בכתבי פרויד נחווית אצלי כמעוררת-חמלה. לא כן אצל מארקס: אני יכול להבין מדוע שוק העבודה האקדמי כל-כך מזוויע כרגע, ולמה לא יהיה לי בטחון תעסוקתי בעשור הקרוב, אבל אין לי שום דרך לפעול נגד המציאות הזו. אני רואה שפחות ופחות אנשי שירות בארצות-הברית מדברים אנגלית סבירה, ויודע שזה משום שהמעסיק מעדיף את העובדים הכי פחות-מיומנים, באותה מידה שבמתקן שנקרא "מרפאה" או "בית-חולים" שכונתי יש בעיקר אנשים עם השכלה רפואית של שנתיים, שאינם יודעים הרבה מעבר לנטילת דגימות דם. במילים אחרות, בדיקה רפואית שלי מופקדת בידי אנשים שהוכשרו קצת מעבר לחובש צבאי, כשאת הנתונים יבדקו אנשי מקצוע במקום נסתר בפס הייצור, מבלי שאפגוש אותם. גם את תוצאות הנתונים אקבל מידי אדם שהוכשר לקרוא את הטופס ולהציע לי להפחית בארוחות מוקפאות, אבל לא הרבה מעבר לכך. גם פרויד וגם מארקס מציעים פתרונות קסם. אבל הביקורת שלי על פרויד הוא שפתרון הקסם שלו איננו מהיר כפי שהוא מתאר לעתים, ואיננו יעיל במאה אחוז, ועדיין מזור כלשהו יש בו. מארקס הלך שבי אחרי פתרון קסם שגם לפי שיטתו שלו הועד לכשלון.

בתוך הקטעים שבחרתי מכתביו המוקדמים עומדת ההצהרה שהכרתי כסיסמה בלבד, אבל היה לי חשוב למצוא איפה מארקס טוען זאת במפורש, ש"ההוויה קובעת את ההכרה". מתוך שלמדתי את הסיסמה במסגרת סוציאליסטית, המסר עוות כאילו זהו המצב הנתון ובכוחנו "להפוך את הפירמידה" כביכול, ולחיות חיים שבהם תודעתנו הערכית מבנה את אופני חיינו. מארקס, המטריאליסט המובהק בכתביו העיוניים (ולא האידיאליסט שמשתרבב לכתביו הפוליטיים), לא דיבר על אפשרות להימלט מן הפרדיגמה הזו. האדם מבדיל עצמו מן הבהמה רק על-ידי תהליך הייצור. בני-אדם מעדיפים לחשוב שמותר האדם מן הבהמה תלוי בפולחן, יכולת שכלית וכולי, אבל ההבדל הניכר לעין מתחיל בנקודה שבה האדם מייצר לעצמו (תהליך הייצור כאבן-הבוחן קשור בכמה היבטים למדד של זינגר, בין בעלי-חיים שיכולים לתכנן לטווח ארוך וכאלה שאינם יכולים). הייצור קודם למסחר ומבשר אותו, כמו גם את חלוקת העבודה. אלה הם הדברים שקובעים את ההכרה האנושית ומכתיבים אותה.

בניסוח הזה של היחסים בין המציאות והתודעה מארקס מקבע את ההתנגדות החריפה שלו לדת, בצורה מהותית ומשמעותית הרבה יותר מפתגם ה"אופיום להמונים". הדתות האברהמיות (ובעיקר היהדות והנצרות) הן אלה שהיו מוכרות למארקס ושהעסיקו אותו, והן נשענות על מיתוס שטוען את ההיפך הגמור: עולם האידיאות יוצר את עולם החומר יש מאין. אלהים בורא מתוך החלטה רצונית (שנאמר "סוף מעשה במחשבה תחילה") על-ידי פעולת הדיבור: "יהי אור". הכרזת הרצון מולידה את החומר. מארקס סותר את הקביעה הזו ואומר שהחומר הוא שיוצר את הרעיונות, וזהו לוז המחשבה המארקסיסטית שגם מסכם את תרומתו לחקר הדתות. כשחוקר מקרא מציע שריכוז הפולחן בתקופת יאשיהו נבע מצרכים פוליטיים, זהו טיעון מארקסיסטי (בין אם החוקר כיוון לכך בין אם לאו), שמציב את הצרכים החומריים בבסיס ההתפתחות התיאולוגית. עצם חיפוש ההסבר הפוליטי כמו דוחה את האפשרות שרעיון דתי יתפתח מאליו, מתוך עיון רוחני שמנותק מן הצרכים החומריים והנסיבות הפוליטיות שמסביב.

בקטע השני שבחרתי מכתבי השחרות של מארקס, הוא קובע שחשיבה והוויה מובחנות זו מזו, אך הן גם משולבות זו בזו באחדות שלמה (Thinking and being, to be sure, are thus distinct but at the same time in unity with one another). בקטע הזה הוא איננו מסביר את היחסים ביניהן, ועל כן לא די בעצם קיומן יחד, אלא גם בהסבר שקובע את יחסי התלות ביניהן. החשיבה, לפי מארקס, היא לעולם תולדה של ההוויה וצורכיה. תלמידיי, לפחות אלה שיטרחו לבוא לשיעור, ידחו ככל הנראה את הטענה הזו. לא רק משום הרגש הדתי שמפעם אצל חלק מהם, אלא משום שהמטריאליזם הנוקשה סותר את חווית הרגש והמוסריות של האינדיבידואל החושב כיצור חברתי, ועל חוויות סובייקטיביות אלה קשה להשיב תשובה ניצחת.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מעשה בחסיד (ה): סופו של חסיד הסוליטייר

מעשה בחסיד שכל ימיו היה יושב ומשחק סוליטייר. בא אליו חברו בסיום בית-הספר היסודי ואמר ליה: "ישיבת אתמול אינה כישיבת מחר" (כלומר: לא תוכל עוד להצליח בלימודים בחטיבת הביניים אם תשחק סוליטייר כל היום כפי שעשית בבית-הספר היסודי). הסכים עמו וקבל על עצמו לא לשחק עוד. משהחלו הלימודים, חזר לשחק. שוב בא אליו חברו ואמר ליה: "ישיבת אתמול אינה כישיבת מחר" (כלומר בבית-הספר התיכון וכו'). הסכים עמו וקבל על עצמו לא לשחק.

לימים נתרחק מעל חברו ופנה לאוניברסיטה לבדו. אמר בלבו: אין הרי אוניברסיטה כהרי בית-ספר תיכון. אמר עוד בלבו: מפני מה בחרת פתגם חדש, יכולת לצטט את חברך ולומר "ישיבת אתמול אינה כישיבת מחר". השיב לעצמו: כיוון שנתפרדתי מעליו, אינני מצטט עוד את פתגמיו. אמר בלבו: את פתגמיו אינך מצטט, את רוח פתגמיו עדיין אתה מקבל. ראה שאיננו מוצא תשובה נכוחה לעצמו, ושתק. חזר ושיחק סוליטייר וכתב עבודות סמינריוניות בלילה שלפני תאריך ההגשה.

בתחילת לימודי התואר השני אמר לעצמו שאין הרי תואר שני כהרי תואר ראשון, ושלא ישחק עוד. שב ושיחק. בתחילת לימודי הדוקטורט אמר לעצמו שבוודאי שאין הרי דוקטורט כהרי כל שאר לימודיו עד כה ושלא ישחק עוד. פתח בלוג.

בלילה שלפני הגשת הדוקטורט עוד הספיק לסיים משחק נוסף, לכתוב פוסט על חסיד הסוליטייר, ולהבטיח לעצמו שכעת שסיים את לימודיו הוא אדם בוגר ברשות עצמו, ושלא ישחק עוד.

[לשאר קורותיו של חסיד הסוליטייר]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

נאום ההגנה

אני מניח שכל אחד בחדר יודע שהגעתי לפרינסטון אחרי לימודים באוניברסיטה העברית. עובדה פחות ידועה היא שאחרי סיום בית-הספר ביליתי שנת-שירות בגרעין של "הנוער העובד". הייתה זו התנסות של גישור יומיומי על הפער בין האידיאולוגיה הנשגבת ופעילויות שגרתיות. כולנו הסכמנו שחיים בקבוצה שיתופית דורשים פתיחות וכנות, אך לעתים פתיחות הרעה את המצב. ברור שקופה משותפת דורשת אמון ויחסים חבריים, אבל כמה מאתנו לא הסתדרו עם אחרים ודבר לא יכול לשנות זאת. אף חבר בקבוצה לא פקפק בשוויון ערך האדם, אך הסכמה זו לא קבעה מי ישטוף את הכלים.

מי ישטוף את הכלים הייתה בעייה מורכבת שפתרונה נח בתחום שונה לחלוטין מהאידיאולוגיה המוסכמת, וכלל שיקולים מעשיים, דוגמת מי צריך להשכים בבוקר ומתי; גורמים בלתי-רציונאליים, כמו מי ספג ביקורת על טכניקת שטיפת-הכלים שלו בפעם הקודמת ובעלבונו יפטור עצמו מהמטלה הפעם; וגם מקרים מפתיעים של קביעת עובדות בשטח: החבר שהלך לישון בטרם הסתיימו הדיונים לא עמד להיות זה שישטוף כלים. קיצורו של עניין, שטיפת כלים הייתה עניין פוליטי, והתברר שפוליטיקה היא דבר נפרד מאידיאולוגיה. קשר-גומלין כלשהו התקיים ביניהן, אך לא חד הן. מחשבותינו נותרו נטועות בתחום האידיאולוגי, בעוד מעשינו היו פוליטיים.

כשהתחלתי לעיין ביחסים בין חוק וחברה במגילות מדבר יהודה, אם כן, הושפעתי מחוויות אישיות, אך עם תחושה מתמדת של תבוסה: כשבידי רק עדויות כתובות, ידעתי שהאידיאולוגיה תגבר על המציאויות שיצרו את היחסים המורכבים בין חוק וחברה. חוק עשוי לקבוע דבר-מה לגבי מי שוטף את הכלים, למשל, אך זה לא יגלה לנו דבר על מישהו שהלך לישון בטרם הם נשטפו.

עם זאת, חוק איננו זהה לאידיאולוגיה, והוא נוטה לשקף מקצת הגישורים שנדרשו בין האידיאולוגיה למציאות. סרך היחד מספק דוגמה מצויינת לכך בחוקי התוכחה שלו (ס"י ה' 23 – ו' 1): על חברי הכת נאסר לדבר זה אל זה "באף או בתלונה או בעורפ" [קשה]. אך האיסור על תחושות קשות איננו חרם גורף על שיפוטיות. נהפוך הוא: מחברי הכת מצופה להוכיח זה את זה "באמת וענוה ואהבת חסד". עליהם להוכיח את חבריהם לכת על התנהגותם לפני עדים, ואם הבעייה נמשכת, להביא אותה בפני המבקר ובהמשך בפני מושב הרבים. אלה הם חוקים שמנסים לשמר אווירה ידידותית בקהילה קטנה ובה-בעת להתיר דברי תוכחה שיהיו בלתי-נמנעים בקהילה קפדנית כמו זו של האיסיים. ניתן לשער שמתחים אלו לא נפתרו כליל על-ידי החוקים האלה. פוליטיקה פנימית ומקרים מורכבים יכלו להוביל לאינספור אפשרויות לפי החוקים האלה: מי מוכיח את מי קודם, מי שכח לדאוג לעד לתוכחה שלו, חבר שסופג ביקורת על כך שהוא כן מביע את התוכחה שלו "באף" (כלומר, בכעס) ועוד. פיסת עדות יקרת-ערך לקיומם של מתחים כאלה מופיעה אצל יוסף בן-מתתיהו, שמתאר כיצד חברים שגורשו מן הכת הגיעו עד כדי רעב משום שסירבו לאכול מטומאותיהם של אנשים מחוץ לכת. בשלב זה, הכת התירה ל"רבים מהם" לשוב, מתוך הכרה בסבלותיהם (מלחמות ב', ח). מבלי להיכנס לבעיות העולות מקריאה משותפת של עדותו של יוסף בן-מתתיהו והמגילות, תיאור זה נשמע אמין לכל כת ולכל מערכת חוקים. סביר ביותר שחוקים נאכפו בדרגות שונות של חומרה במקרים שונים. אך אפילו דיווחו של בן-מתתיהו אינו יכול לספק לנו תמונה מלאה. כשהוא אומר של"רבים" נמחל והותר לשוב אחר הגירוש הראשוני, הוא גם מבליע שיש כאלה שלא נסלח להם. בין החלטות מחילה למגורשים לנוקשות יש די והותר מרחב תמרון, ובמרחב זה נמצאת המציאות הפוליטית שמעבר לחוק, שאיננה מתועדת במסמכים מן העבר, ואיננה יכולה להיבחן על-ידי חוקרים עכשוויים.

בתיאור ששרטטתי עד כה היה יסוד של בדיון: אמנם במבט לאחור אני מבחין ברצף שראשיתו בחוויות נעורים ונמשך עד למסקנות הדוקטורט, אבל התהליך לא היה כה ישיר, ולא התחיל כל-כך מוקדם. הוא החל בקריאה מודרכת עם המנחה שלי, פרופ' מרתה הימלפרב, בו קראנו את הקטעים ממערה 4 של ברית דמשק. היות שסברתי שהעניין המרכזי שלי ביהדות בית שני נוגע בפרשנות מקרא, בחנתי כמה חוקים מספר דברים ועיבודם ב-4QD וחיבורים סמוכים. הפער בין אידיאולוגיה למציאות עלה כבר בעיון המוקדם ההוא, אך כדי להסבירו היה עליי לטעון טענות גורפות על החוק במגילות שטרם נבדקו והתבססו.

מתוך כך פיתחתי מסגרת חדשה לדיון, שבחנה את המגילות מתוך עצמן, לא כספרות בתר-מקראית ולא כמבשרות ספרות חז"ל. על-מנת לדון בהן כך, החלטתי ליצור דיון מופשט ככל הניתן. במקום לשאול מונחים מחקר המקרא או חז"ל, חיפשתי מושגים ומונחים מלימודי משפטים.

כנקודת-מוצא לדיון, פניתי לסוגיית האונטולוגיה שבבסיס החוק האיסיי. פרופ' דני שוורץ תיאר אונטולוגיה זו כ"ריאליסטית" (בניגוד ל"נומינליזם" של חז"ל), אבל טרמינולוגיה זו ערפלה את הדיון, כפי שניתן לראות מהתגובות השונות אליו. זמן רב שקלתי להשתמש בהצעתו של פרופ' ג'פרי רובנשטיין להגדיר "ריאליזם" זה כ"משפט הטבע", אך פרופ' לאורה בטניצקי הצביעה על הבדלים נכבדים בין התיאור שאני מציע בפרק הראשון והטיעונים בזכות "משפט הטבע", וכן על ההבדל המשמעותי בין "משפט הטבע" לחוק אלוהי. בעקבות הדיון עם בטניצקי, ביכרתי את התווית "מהותנות משפטית", שאיננה מכחישה את היסוד האונטולוגי שבלב הדיון, ועם זאת הדגישה שמדובר בראש ובראשונה בסוגייה משפטית ולא פילוסופית.

הפרק על כוונה בחוק האיסיי מספק עוד רמה לדיון על האונטולוגיה של החוק. חשיבותה המשפטית של הכוונה מעלה השגות לגבי היסוד המהותני של החוק, אך העובדה שבנקודות אחרות כוונה הופכת לחסרת-חשיבות מאשררת את קיומה של המהותנות כיסוד חשוב בחוק.

שני הפרקים הבאים עוסקים בחוקים שמכוננים ומסדירים את חיי הקהילה: ראשית, אני עוסק בהדרה (exclusion) כגורם שמעצב את הקהילה בהיבטים שונים. על-ידי תהליך קבלה, הכת מוגדרת כסגורה ובררנית, ועל-ידי מערכת הענישה שלה, הכת מגרשת חברים ובכך מווסתת את עצמה. תנועות אלה של כניסה ויציאה מפוקחים על-ידי המוסדות המשפטיים של הכת ומשרתים תכלית מעשית (על-ידי ויסות החברות בכת) ואידיאולוגית (על-ידי הגדרת הסיבות שבעטיין אסור לחבר לשוב). מידת ההתבדלות של הכת מוצגת כסוגייה מורכבת על-ידי עיון במגילת מקצת מעשי התורה, אותה אני רואה כאגרת היסטורית, הגם שברור שהעותקים שבידינו אינם העותקים שנשלחו לירושלים. הן הסוגיות במכתב והן הרטוריקה המשמשת לשכנוע הנמען מעבירות תחושת אחריות שיש להתחשב בה בבואנו להעריך את התפיסה העצמית של חברי הכת ביחסם לכלל האומה, ולנכונות האידיאולוגית שלהם לפתיחות, גם אם זו לא התבטאה במעשים.

משם אני ממשיך לדיון במחוייבות, ומתאר את שני התהליכים דרכם מחוזקת ההתקשרות של חבר לכת. בעזרת מונחים ששאלתי מהסוציולוגית רוזאבת' מוס קאנטר, "הסתגפות" ו"השתגבות" אני בוחן חוקים שמעודדים תהליכים אלו, הראשון הוא תהליך המוביל את חבר הכת להינתקות מסביבתו וקשריו הקודמים, והשני דוחף את החבר לתלות הולכת וגדלה בקהילה. החוקים השונים של חוקת העונשים בסרך היחד בנוגע להליכות בקרב הרבים משמשים דוגמה טובה לתהליך ההשתגבות הזה, ודרכם אני דן גם בסוגיית ההייררכיה בכת, כזו המבוססת על שושלת מחד, ועל תפקידים פוליטיים-משפטיים מאידך. כתרומה תאורטית שאין לצפות שתתועד במגילות, אני דן בהיתכנות של סתירה בין מחוייבותו הדתית של חבר הכת ומחוייבותו הקהילתית/כיתתית. אין מקום לדון במקרים ספציפיים, אך על-ידי בחינת האפשרות הזו, בעזרתו של קירקגור, אני שואף להסביר את חשיבות הנושא לעיון בכתתיות דתית באופן כללי, וכן בחשיבות של פיתוחים תאורטיים בחקר מגילות מדבר יהודה.

הפרק האחרון משמש כמקרה מבחן לטענות שפורטו לעיל, ואמור לקשור יחד יסודות אלה עם סוגיות חשובות אחרות לחקר המגילות, כולל העניין הראשוני שלי בפרשנות מקרא במגילות, סוגיות של מגדר, והיחס בין חיבורים שונים מהמגילות, שבמכוון ומסיבות מתודולוגיות נמנעתי להדגיש ברוב הפרוייקט, כחלק מהטענה שלי בזכות השימוש המחודש בכינוי "איסיים".

במבט לעתיד, יש לפתח את המחקר הזה עם הבחנה ברורה יותר בין החלק התאורטי, לחלק המשפטי-חברתי של הדיסרטציה. אמנם ניתן לחוש בהבחנה זו במעבר בין פרקים 1 ו-2 לפרקים 3 ו-4, אך יש מקום להדגיש באופן מובהק יותר את החלוקה בין תיאוריה ומעשה, אולי באופן שחורג מהיקף הדיסרטציה.

אני בטוח שנותרו עוד פגמים בדיסרטציה, ושחלקם עוד יידונו בעוד רגע, אך מבקש לסיים במילות-תודה לתמיכה האדירה והנפלאה לה זכיתי במהלך הפרוייקט. אני חב להדרכתה של מרתה יותר משיש לי זמן לתאר כאן, אך אבקש להצביע על שתי נקודות חשובות של הכרת-תודה: ראשית, דרך עבודתה של מרתה, בכתיבה ובהוראה, למדתי על המעתק החשוב מספרות להיסטוריה, שהינו חיוני לאיש-המדע. אל לנו לטעות בשל העובדה שחיבורים מסויימים נכרכים בכרך או שניים בעברית, ולחשוב שמחבריהם הכירו אותם חיבורים. דרך חשיבה זו, כולל הנסיון לזנק מן המילה הכתובה אל המציאות שמאחוריה, הייתה מכרעת לפרוייקט כולו. שנית, מרתה היא זאת שהציעה וצירפה צוות מעולה שהפך את הדיסרטציה למה שהיא: כבר הזכרתי את התובנות המשפטיות והפילוסופיות המשמעותיות שזכיתי להן מלאורה, ונפתלי משל תרם במידה עצומה מההיבט הפילולוגי, והציע הערות והפניות חשובות על עברית מקראית והחוק המקראי במקרים אינספור. היכולת שלי לכתוב דיסרטציה בינתחומית מתוך המחלקה שלי מדברת, אם כן, בשבחה של המחלקה, ואני מחשיב עצמי בר-מזל שביליתי כאן שבע שנים מאירות-עיניים של לימוד, נהנה מהאמת הפשוטה של בעל משלי: הוֹלֵךְ אֶת-חֲכָמִים יֶחְכָּם (משלי י"ג 20).

[למקור לחצו כאן]

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

בין התועלת שבשיכחה לתועלת שבזכרון

נקודה טובה להמשיך ממנה את הדיון בתרבות ההשכחה היא התועלת שבשיכחה. אותה דאגה של ירושלמי שציטטתי ברשימה לפני שלוש שנים, שפירושה שהשיכחה נוחה לא רק משום המאמץ וההשקעה הכרוכים בזכרון, אלא גם מסיבות פוליטיות. השיכחה ההיסטורית, ככלות הכל, פועלת במכניזם דומה להדחקה של הפסיכולוגיה האישית, ומעשה הזכרון הוא – או, ליתר דיוק, עשוי להיות – פעולה חתרנית. ייתכן שייחודה של תרבות ההשכחה בקדחת התיעוד איננו בכמות או חשיבות הדברים שנדונים להישכח, אלא בחשיפה ובתפוצה של בר-החלוף והארעי. בכל קהילה היו אירועים בלתי-נשכחים שזכרם אבד עם העדים. לכל כפר, לכל שכונה, לכל עיר ולכל ארץ היו בדיחות משותפות, הווי, להיטים, אופנות ומגמות שקמלו, דעכו, ונמוגו. ה"כפר הגלובלי הקטן" איננו שונה בזה, אך הרחבת אפשרויות התיעוד מציפה בחריפות-יתר את הארעיות הגלומה בהווי הזה, מתוך ההכרה שלמרות שאלו הדברים שמרכיבים את התרבות שלנו, אין בהם ניצוץ של נצח. אמנם יש להודות במידה רבה של יוהרה בנסיון לחזות מהו הדבר העכשווי שיוכל להיות רלוונטי גם לבני דור או שניים. בסופו של דבר, הדאגה שההווה איננו מייצר דבר ראוי לעתיד הוא היבריס, כאילו נתבקשנו לייצר דבר כזה. זהו הד רפה לאותה עגמומיות שנסוכה על קהלת, והנצחיות של הטקסט ההוא היא אולי הלקח החשוב ביותר לכל החששות הריקים האלה.

לאמנות הזכרון, קובע פול קונרטון, יש שני מאפיינים חשובים: ראשית, היא נסמכת על מערכת יציבה של מקומות; ושנית שזכירה מתקשרת במשתמע לגוף האנושי, ושפעולות הזכרון מתוארות במימדים אנושיים (עמ' 5). ראשית רציתי לומר שהאטימולוגיה העברית מעצימה את המאפיינים הללו, בעיקר את השני, אך בזמן הרב שעבר מאז התחלתי לעבוד על הרשימה הזו שקעה אט-אט ההכרה שגם במילה האנגלית מופיעה התיבה "איבר" כחלק מפעולת הזכרון. מאפיינים אלו מצביעים מיד על הקשיים הכרוכים בדור האחרון, עם פיתוחי תקשורת וירטואלית שבה מושגים ופעולות של מרחב (אתרים, גלישה) אינם נטועים במקום פיזי, ושמאגרי המידע זוכרים באופן שחורג מהמימדים האנושיים, ובמובנים ידועים מייתר את הצורך הזכרון האנושי. לדוגמאות שימור המידע התרבותי שציינתי ברשימה הקודמת אפשר לצרף גם את ייתור המידע הטריוויאלי: אין יתרון לזה שזוכר יותר בירות עולם או דגלי מדינות מחברו, משום שהידע זמין וניתן לבדיקה בצורה אמינה יותר מהזכרון האנושי.

קונרטון מייחס את התפתחות המוזיאונים וחוקי השימור למהפיכה התעשייתית: הייצור המכאני האיץ תהליכים של החלפה, ויותר ויותר אנשים חוו את התהליך שבו מוצר שימושי מנעוריהם יוצא כליל מהאופנה. חרדת השיכחה הביאה לפריחת האספנים, האוגרים והמשמרים. מאפייני אותה תקופה והשלכותיה התרבותיות הן מקבילה משמעותית לדורנו, ומאירים את החרדה שתיארתי ברשימה הקודמת באור אחר. החשש מפני השיכחה הוא מראה של החשש מפני השינוי, ומתחת לשניהם רוחשת תהום ההכרה בחוסר-המשמעות של קיומו של היחיד.

כנגד השיכחה עומד הזכרון ועוד יותר מכך המסורת. אני מציב את מושג המסורת מעל הזכרון כי "מסורת" אם מבינים את המושג לעומקו מקפלת את הכזב והסלקטיביות שבזכרון. המסורת מגדירה נורמות חברתיות שנעשות באופן לא-רציונאלי מכוח ההיסטוריה, אך כל קריאה בשם מסורת כזו מתכחשת לחדשנות שהייתה בתחילתה ולמסורות שנזנחו למען יצירתה. זהו התהליך שההיסטוריון הדגול אריק הובסבום הגדיר בתור "המצאת המסורת". הובסבום מתמקד בהיבטים הפוליטיים והחברתיים של יצירת מסורות, בעוד אני נוטה לחשוב על מסורות דתיות בתור דוגמאות דתיות. עם זאת, אני מכיר שגם את האבולוציה של הדת ומנהגיה אפשר לנתח דרך מנסרת פוליטית-חברתית, הרואה בפעולות הדת והשתנותה אמצעים לשימורה וקיומה. הובסבום עצמו מתלבט במידת התכנון שאפשר לייחס לפעולות אלה:

היבט אחרון הוא היחס בין 'המצאה' ו'ייצור ספונטני', תכנון וצמיחה. סוגייה זו מטרידה רבים המשקיפים על חברות המונים מודרניות. ל'מסורות מומצאות' יש תפקידים חברתיים ופוליטיים נכבדים, והן לא היו נולדות או מבססות את עצמן אלמלא יכלו לסגל תפקידים אלו לעצמן. אך באיזו מידה ניתן לשלוט בהן? הכוונה להשתמש, ואף לא-פעם להמציא, אותן למען מניפולציה ברורה מאליה; שתי הכוונות ניכרות בפוליטיקה, הראשונה (בחברות קפיטליסטיות) בעיקר בעולם העסקי. במובן זה לא רק הסבירות היא לצדם של חובבי תיאוריות קונספירציה המתנגדים למניפולציות שכאלה, אלא גם הראיות. אך עם זאת גם נראה ברור שהדוגמאות המוצלחות ביותר של מניפולציה הן אלה שמנצלות מנהגים שבבירור פוגשים צורך מורגש – לא בהכרח מובן בבירור – בין קבוצות מסויימות של אנשים… טעמים ואופנות, בייחוד בבידור הפופולארי, יכולים "להיווצר" אך ורק בגבולות מאוד צרים; עליהם להתגלות לפני שהם מנוצלים ומעוצבים. עניינו של ההיסטוריון הוא לגלות אותם בדיעבד – אך גם לנסות להבין מדוע, במובנים של חברות משתנות במצבים היסטוריים משתנים – צרכים אלה הורגשו (307).

קיומם של המסורת והזכרון כנוטעי-משמעות ואולי אף כמסך אשליות המציג את עוצמת המשמעות בעולם חסר-משמעות מבטיח שהשיכחה לא תנצח. גם תרבות המיוצרת מתוך קדחת התיעוד, תפעל ליצור זכרון, וגם הזכרון הזה יהיה סלקטיבי וישקף נסיבות פוליטיות וחברתיות, כמו כל זכרון אחר. החשש שלי מפני קדחת התיעוד, אם-כן, מסגיר שתי דעות קדומות: אחת, שבתרבויות-עבר הזכרון הנשמר ייצג דבר-מה "נכון", "אותנטי"; והשנייה, שרק מתוך לימוד העבר, שימורו וכיבודו, חברה מבטיחה את התקדמותה. כעת דומה בעיניי שההיפך הוא הנכון, ואולי הטעות הזו הקשתה עליי להביא את הרשימה הקצרה הזו לכדי סיום (מעבר למגבלות הזמן שמיותר להתנצל עליהן שוב): חברה איננה לומדת מן העבר את הראוי לה לעתידה, אלא מייצרת עבר מומצא שהולם את צרכיה בהווה. אין זה מייתר כליל את התכלית שבלימוד העבר, אך יש להכיר במגבלות המובנות שבכך, במיוחד אם מדובר בלימוד לשם תכלית עכשווית. התכלית העכשווית, אני מגיע בלית-ברירה למסקנה טאוטלוגית, תמיד תשרת את צרכי ההווה, ולא בהכרח את הלקח של העבר. הלימוד של העבר לשם הבנתו התיאורטית, גם ללא הפקת לקחים ליישום, גם הוא יהיה מושפע ממגמות ההווה, אך הלחץ לכיוון מסויים נחלש, ויש (כמו תמיד), סיכוי לאמירה מורכבת יותר בעיון התיאורטי.

הלימוד הבלתי-תכליתי של העבר איננו מייתר את התועלת שבזכרון. אם הזכרון מתפקד כיצירת אשלייה של משמעות, הרי שפעולת ההיסטוריון איננה שונה מהותית מפעולת כהן-הדת. אבל העיון התיאורטי מתעקש, מטבעו, שאין לו בהכרח לקח ליישום, ולכן ההיסטוריון יכול לפעול לא למען מטרה מיידית ודחופה, וגם בתוך הכרת האבסורד של פועלו. הדברים האלה נעים, במתכוון אבל גם בחוסר-ברירה, בין האדם הפרטי, המקרי, המתעניין בעבר (כלומר, כל-אדם, לפחות באופן תיאורטי) לבין הדיון המקצועי הפנימי, הרלוונטי בעיקר לחברי גילדה שאינני בטוח שאני מתאים להימנות עליה.

מעבר לדיון המקצועי לספר של קונרטון, המחבר בין זכרון ומקומות, יש השלכות פוליטיות רלוונטיות ביותר למרחב הישראלי. הוא מעלה שאלות של הנצחה שקשורות קשר הדוק לתרבות הישראלית בכללה ולסכסוך הישראלי-ערבי בפרט. ההנצחה, כידוע, נשלטת במתח שבין הזמן והמקום: היום האחד בשנה שבו כולם זוכרים, אבל בכל מקום בארץ; אתרי ההנצחה שבהם זוכרים כל השנה, אבל גם בימים מיוחדים. ההנצחה מתרחשת במקומות ומקדשת אותם (לכל הפחות במובן המקורי של הקדשה כהבדלה, אם לא יותר מכך), אבל היא מנציחה אנשים ואירועים. היא משקפת תפיסות מסויימות לגבי קרבן וצדק, ובו-בזמן שהיא מעוצבת על-ידן היא גם מנציחה אותן. קונרטון אומר שהיחס בין מצבות-זכרון ושיכחה הוא הדדי: "אימת השיכחה מולידה מצבות-זכרון, ומצבות-הזכרון מולידה שיכחה" (29). כביכול, מרגע שלזכרון ניתן גוף מוחשי במרחב, הזוכרים שומטים את אימת השיכחה ומתחילים לשכוח. אינני בטוח שזה נכון. הזוכרים ממשיכים לזכור, גם בעזרת האנדרטאות המוחשיות, כל זמן שהם קיימים. השיכחה מתחילה בהיעדרם, ומצבות-הזכרון נותרות כעדות לא רק לאנשים ולאירועים המתועדים בהם, אלא גם לאלה שזכרו אותם בגופם. לצריבת הנוף בסימנים כאלה יש משמעות פוליטית ספציפית, כל אחת בהקשרה, אבל גם כאן ניכרת המשמעות האקזיסטנציאלית: האנדרטאות מסמנות את אפשרות הזכרון והנצח שכל יחיד עשוי לזכות לו בחייו, או במותו.

Connerton, Paul. How Modernity Forgets. Cambridge: Cambridge University Press, 2009.

Hobsbawm, Eric and Terence Ranger, eds. The Invention of Tradition. Cambridge: Cambridge University Press, 1983.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

קדחת התיעוד ותרבות ההשכחה

שתי קושיות מתודולוגיות נקשרות זו בזו: האנתרופולוג איננו יכול להיות בטוח אם התצפיות שלו לא השפיעו על מושאיו. אם הן השפיעו, הוא איננו יכול לתאר את המנהגים שלהם, כי התיאור כולו נגוע במופע שנערך לכבודו. התהייה, מרגע שעוצרים לחשוב עליה, כמו שומטת את הקרקע מתחת לדיסציפלינה כולה: ייתכן שכל התצפיות האנתרופולוגיות אינן מתארות אלא התנהגות של פרטים וקבוצות המצויים תחת תצפית. ההיסטוריון איננו יכול לצפות בחברה או בפרטים שהוא מנתח, ולכן עולה השאלה אם הוא משליך מתוך עולמו-שלו על תקופה אחרת, בה מושגים מסויימים לא היו קיימים. כך, למשל, לגבי הטענה שתודעה אינדיבידואלית היא המצאה של העת החדשה. אנחנו חיים בתרבות שחוגגת את הפרט ומאפשרת לו לתעד את הרגעים השרירותיים ביותר בחיים שלו. אולי בהיעדר תשתית טכנולוגית כזו, אנשים חיו את חייהם אחרת. או למשל: האם בחברה שבה נישואים הם מערך חברתי-כלכלי מוגדר ונוקשה, יש ערך למושגים כמו אהבה ומשיכה? מצד אחד, יש לנו עדויות של אהבה מן העת העתיקה, אך יש מי שיטען שאנחנו ממהרים לקרוא את הטקסטים האלה מתוך עולם המושגים שלנו, בלי להבין שאלה ייצוגים ספרותיים שמקשטים מציאות אחרת לחלוטין.

הנטייה שלי היא להניח חוויה אנושית אוניברסלית שאיננה משתנה במהותה בין הדורות. אנשים מתאהבים, נמשכים, נעלבים, מתעבים, חוששים ומקנאים בכל מציאות חברתית נתונה. השינויים התרבותיים והטכנולוגיים משפיעים על מושאי הקינאה והמשיכה, על נסיבות העלבון, או על דרכי הביטוי, אך אלה שינויים צורניים שאינם משליכים על התוכן.

מאליה עולה שאלה לגבי קביעתו של מקלוהן, שמקפלת בתוכה גם שאלות אונטולוגיות מורכבות יותר. האמנם ייתכן בכלל שינוי צורה שאיננו מביא עמו שינוי תוכן בשום מובן? ואם כך, מנין לי הבטחון שהחוויה האנושית היא אוניברסלית? למרות הנטייה הקבועה שלי, הרהור בדברים מביא אותי לידי פקפוק שמא דרכי בלימוד ההיסטוריה היא מעשה נרקסיסטי שמניח שדמויות-עבר המשוקעות ברקע הטקסטים שאני קורא היו בדיוק כמוני, ושעצם המעשה ההיסטוריוגרפי מסתכם במעט יותר מאוטוביוגרפיה במסווה.

אלו שאלות מתודולוגיות נכבדות, ואני מנסה להזכיר אותן לעצמי, כל אימת שאני עומד להתלונן על ההשפעות הרעות של ההתפתחויות הטכנולוגיות בדור האחרון. קדחת התיעוד, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות השונות המזמנות אנשים להודיע על מיקומם, על מאכליהם, מלבושיהם, קריאותיהם (לרוב בהקשרים צרכניים, אך לא באופן בלעדי), עורמת כמות בלתי-הגיונית של מידע שתקשה על היסטוריונים בעוד דור או שניים. היסטוריונים של ימי-הביניים, ולא כל שכן של העת העתיקה, משתדלים לתעד מידע על כל אדם שידוע להם עליו, והדבר מתאפשר דווקא בשל מיעוט המידע הקיים. מספר השמות של אינדיבידואלים שידועים לנו מבית שני, למשל, הוא זעום כל-כך, עד שמציאת פרטים ביוגרפיים על אישה עלומה בשם בבתא היא סיבה לחגיגה. לעומת זאת, היסטוריון שירצה בעוד מאה או שתיים לתעד מגמות תרבותיות בראשית המאה ה-21 יעמוד בפני מצאי בלתי-ניתן לכיסוי, כשלא מעט מהחומר הוא משעמם. אמנם, אפילו היסטוריונים של המאה ה-20 או המאה ה-19 בוררים ביוגרפיות, ואינם שואפים לתעד את כלל היחידים, כפי שעמיתיהם עושים ביחס לעת העתיקה או ימי הביניים. הסלקטיביות איננה פוגעת במעשה ההיסטוריוגרפי (והיכולת להיות "מקיפים" בעת העתיקה אין פירושה אובייקטיביות. תהליך הפרשנות הסובייקטיבי נמשך גם כאשר המצאי דל כדי לבטל בררנות).

ולמרות שאני משתדל להזהיר עצמי מפני נבואות-חורבן או קינות של קריסת התרבות, אני חש שבאופן פרדוקסלי שכלול אמצעי התיעוד מעודד תרבות של שיכחה והשכחה. באחד השיעורים שלימדתי, התפלאתי לגלות שאף תלמיד בכיתה לא ראה את הסרט "אי.טי.". זו הייתה חוויה מוזרה: כבר הסכנתי עם העובדה שילידי שנות ה-90 קוראים, ברובם, פחות משקראו בדור שלי. אני משתדל להזכיר לעצמי שלמרות הכחשת ההזדקנות, אני בדור אחר מתלמידיי, והתייחסויות תרבותיות שנראות לי עכשוויות יחסית, הן פרה-היסטוריות מבחינת התלמידים במובן הכי ממשי: הן אירעו לפני שהם נולדו (כדוגמה מהירה אזכיר שפתחתי את קורס המבוא ללימודי דתות עם קליפ של מדונה. התלבטתי אם להקרין אותו, משום שיש לי סלידה ממרצים פופוליסטיים, המנסים לדבר עם התלמידים ב"שפתם". כשהבנתי שקליפ מ-1989 רחוק מאוד מהעכשוויות שלהם, גם אם אני זוכר בצורה חדה את שער גליון "משהו" שמדונה מככבת בו, נחה דעתי, והקרנתי את הקליפ ללא כל חשש לפופוליזם). אז מקובל עליי שהם לא קראו רומאנים קלאסיים מהמאה ה-19, ולא ראו סרטים של ברגמן ופליני, אבל כיצד סרט מד"ב פופולרי ומבדר כמו "אי.טי." נכנס לקטגוריה של דברים מיושנים שיש להירתע מהם? והתמיהה מתגברת כשחושבים על כך שהעידן הנוכחי מתאפיין בנגישות הידע. כדי לדעת משהו על אי.טי. או על כל אירוע תרבותי אחר, הייתי צריך להמתין שרשות השידור תבחר לשדר אותו, או שהעיתון שקנו בביתי יקדיש כתבה מיוחדת (למשל, ל"חמישים אלבומים ששינו את עולם הרוק"). סרט קלאסי כזה או כתבת סקירה כזו היו מוקלטים/נגזרים ונשמרים, כי מי יודע מתי שוב המידע או הפריטים הללו יהיו נגישים לי. ודווקא בעידן שבו המידע עצמו נגיש, ושאפשר לצפות בכל סרט שרוצים תוך כמה הקלקות, פונים דווקא לתרבות רגעית של ממים וסרטונים ברי-חלוף על תרגילים של חתולים או תוכים. שוב, באופן פרדוקסלי, הנדירות של סרטים איכותיים או של מידע, הביאו אותי לחיפוש פעיל ושימור של המידע שהיה חשוב לי. בעולם בו היה ערוץ אחד או לכל היותר שניים, השתדלתי לנצל אותם כדי לראות דברים איכותיים (לא בצורה בלעדית, אבל בהחלט בצורה מודגשת), בעוד שבעולם של נגישות המידע, אנשים צורכים הרבה יותר בידור ומידע שהיה מוגדר כמשעמם באופן שערורייתי לו היה מוגש על בסיס קבוע בטכנולוגיה הישנה (תוכניות שהתבססו על סרטונים ביתיים מעידות שגם התופעה הזו לא נעדרה לחלוטין בעבר, אך אלה היו בגדר יוצא מן הכלל).

תרבות ההשכחה בקדחת התיעוד, אם כן, הוא צומת שבו נפגשות 15 דקות התהילה הוורהוליות (שהמם הוא גילומם התמציתי והמדוייק ביותר) עם שכתוב ההיסטוריה הפעיל כפי שתואר ע"י אורוול. באופן לא מפתיע, הדמוקרטיה הפוסט-מודרנית איננה צריכה מנגנון דיקטטורי עם רודן ממשי או בדוי העומד בראשו, אלא פועלת מתוך אינרציה שבה המשכתבים אינם נזקקים להוראות מלמעלה.

את הדברים האלה רציתי לקשר לספרו של פול קונרטון, "כיצד שוכחת המודרנה", אך הערות הפתיחה התארכו מעבר למה שציפיתי, ואני אקדיש לו רשימה נפרדת. למרות שאני עוצר באמצע דיון, עליי לגלות שסופו יהיה כמו תחילתו. כלומר, למרות שהאמצע נשמע כמו תחזית אימה שאנחנו חיים בתקופה נוראית שהורסת את ההיסטוריה וההיסטוריוגרפיה, בסופו של דבר אני איזכר שאני נוטה להאמין בחוויה אנושית אוניברסלית, שכל תקופה הותירה אחריה תוצרים ורשמים על-זמניים, בזמן שרוב הפרטים בה התעסקו ביום-יום ולא נחקקו בלוח ההיסטוריה.

פוסטים קשורים: על התועלת שבשיכחה; מותו של הנמען; האומה הדיגיטלית; איך גיליתי שאין לי תודעה היסטורית (ונשארתי בחיים); אלפי שמשות זורחות

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

סך הכל שלושים שנה בפקולטה למדעי המחר

היחס שלי לבחירה שלי בקריירה אקדמית נע בין שתי נקודות-קיצון: לעיתים, אני נזכר בקביעה של אפלטון שהפילוסופים צריכים להיות השליטים. "אם הם כל-כך חכמים, מדוע אין זה כך?" ואני משיב: מכיוון שהפילוסופים (ואקדמאים בכלל) חכמים דים כדי להבין את הצער ששלטון וכוח מביא עמו, ולכן מעדיפים עבודה עם שעות גמישות שמסבה הרבה יותר אושר וסיפוק עצמי, מאשר המיידיות התובענית שמתלווה אל השררה. אבל יש פעמים בהם אינני מתבונן על הבחירה כעל תחכום-יתר שמיטיב עמי. נהפוך הוא: אני חווה את האקדמיה כמעין שמורת-טבע, או שמא מחנה ריכוז, של כל אותם דקדקנים ונוקדנים שמסוגלים לדון שעות במשמעות של מילה אחת, שאין להם הנאה גדולה יותר מדיון תיאורטי שמראש ידוע שאין לו פתרון, וכדי לחסוך לשאר העולם את טרחנותם, נוצר המוסד הזה שבו הם יכולים להציק אחד לשני. הדימוי העצמי שלי, עד כמה שהוא תלוי במקצוע שלי, נע בין שני הקצוות הללו.

אבל השאלה של יחס האקדמאים אל החברה הסובבת אותם נפרדת מסוגיית שיטת העבודה האקדמית. אני מאמין בה, אני משתדל להנחיל עקרונות של מחקר וכתיבה לתלמידים, ואני גאה להיות חלק מהמסורת הזו שמבטאת את אופני החשיבה והעבודה שלי עוד קודם שהפכתי לאקדמאי. על-כן, הצטערתי לקרוא את תמיהתו של דני אורבך: "כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי?" זו איננה החוויה שלי, ולא משום שאני חושב שהמחקר שלי מעניין את הקהל הרחב, אבל הוא מעניין עבורי ועבור עוד כמה חוקרים ספורים שעוסקים בתחום.

יש הנאה גוברת מזלזול באקדמאים, סגנונם ואופן התבטאותם. חלק גדול מהמגמה הזו תלוי באקדמיה שמתפרסת לתחומים הולכים וגדלים, מטשטשת את הגבול בין לימוד אקדמי להכשרה, ומקדמת כזב גדול כאילו האקדמיה מתאימה לכולם. אילו שיקולים של שכר-לימוד, תקצוב על בסיס מספר תלמידים ועוד לא היו מרכזיים, מרצים היו מכשילים הרבה יותר תלמידים, שהיו ממהרים להבין שלא בכדי קשה עבורם מלאכת כתיבת עבודות, חיפוש מקורות והתקנת ביבליוגרפיה על-פי כללים נוקשים – הם אינם מתאימים ללימודים אקדמיים, ואין בכך גנאי. במקום זאת, יותר ויותר מרצים נאלצים להתמודד עם תלמידים בלתי-אקדמיים, והתלמידים מתמודדים עם הקשיים בלגלוג על לשון המרצים וסגנונם. גדילה משמעותית של מספר תלמידי המחקר בדור האחרון מורידה גם את איכות המחקר, ומרצים מוכשרים פחות אכן מדברים בצורה מורכבת ללא תכלית, משום שהם מצליחים לחקות את הצורה, אך לא את התוכן.

אורבך עושה מעשה בלתי-הגון כאשר הוא מביא שני ציטוטים קשים לקריאה מנותקים מהקשר. קטונתי מלהגן על הומי באבא, אבל חשוב לציין שהפיסקה המצוטטת מופיעה בעמ' 130 – 131 שלו. טיבו של הדיון האקדמי הוא הדרגתי, איטי, הולך ונבנה. המורכבות של פיסקה בעמ' 130 מניחה שקוראים כבר חרשו יחד עם המחבר תלם עמוק וארוך, כך שהם חולקים שפה משותפת. הכתיבה העיונית מאפשרת, ולפעמים אפילו מניחה, קריאה ברפרוף, שימוש במפתחות או בתוכן העניינים כדי למצוא את החלק הרלוונטי לקורא. אם הקורא נתקל בקושי, האחריות מוטלת על כתפיו לשוב אחורה, ולרכוש את המושגים והנחות-היסוד שמובילות לטענה כלשהי. אם הטענה איננה ברורה גם לאחר חיפוש כזה, יש שתי אפשרויות מרכזיות: אחת, שהקורא איננו שותף למנסרת או לדיסציפלינה דרכה החוקר כותב, ולכן הכתיבה זרה לו; שתיים, שהטענה אכן איננה תקפה, וראויה לביקורת מצד הקורא. אבל כאן הקורא צריך להראות שהוא הבין את הבניית הטענה ומתנגד לה, ולא להסתפק בהוצאת פיסקה מהקשרה וללעוג לניסוח. אמנם, חיבורים מסויימים, כמו הספר הנזכר של באבא, הפכו לאבני-דרך אקדמיות שמרבים לצטט מהן, כך שגם אנשים שאינם שותפים לתפיסת העולם או לדיסציפלינה מנסים לפלס בהן דרך. אבל החשיבות שבאבא רכש מעידה שיש אנשים שעבורם הניסוחים שלו אינם מעורפלים אלא מסועפים, מפני שהם משקפים נסיון אמיץ וחכם לתאר תפיסת-עולם מורכבת ומרובדת. אינני רואה סיבה ללעוג לכך.

הטיעון שהאקדמיה היא מגדל-שן המנותק מהחברה מוכר וחביב על רבים, אך תפיסת החברה שלו שגויה מן היסוד. החברה מורכבת ממגוון אנשים, כשבכל תחום מצויה קשת רחבה של ביטויים לאותה תופעה: יש אנשים שהמוסיקה היא כל חייהם, ויש אנשים שאינם שומעים מוסיקה כלל; בין לבין יש אנשים שמפעילים רדיו מבלי העדפה למוסיקה מסויימת, ויש אנשים שפורטים על גיטרה כתחביב, מסביב למדורה, אך אינם מתאמנים כמה שעות כל יום. בכל הקשת הזו אין אנשים שאינם חלק מהחברה ומהפסיפס המגוון המרכיב אותה. תמוה לחשוב שדווקא בעולם הרוח או המדע, הדבר יהיה שונה. יש אנאלפביתים, אוריינים שלא קראו ספר מאז סיימו את לימודיהם בבית-הספר, אנשי תרבות שנהנים להתעדכן בנעשה בעולם הספרות, ו – כן, גם אנשים שנהנים לנתח מילה אחת על-פני עשרות או מאות עמודים. האקדמיה היא פן של החברה, וחוסר היכולת של הדיון האקדמי לפנות לציבור הרחב איננו אשמת האקדמיה, כשם שאינני מאשים אוהדי כדורגל בהסתגרות בתוך עולם שאיננו מדבר אליי. נכון, יש מעט מאוד תחומי תרבות שפונים לאחוז כל-כך מצומצם מהאוכלוסייה, אבל אין זה אומר שהמטרה היא להדיר. זהו שיח שמעטים מוכנים לקחת בו חלק בעומק ובדקדוק שבו הוא מתקיים.

לצד הנטייה האינהרנטית של האקדמיה לשיח מועט-משתתפים, ישנם אקדמאים שיכולים לדבר בהצלחה ניכרת לקהל הרחב. זוהי יכולת נדירה ומרשימה, שאקדמאים אינם מזלזלים בה, כאשר היא נעשית באחריות ולא מתוך סנסציוניות. במחלקה בה למדתי יש מרצה שלצד מאמרים אקדמאיים מפרסמת רבי-מכר, והיא מתראיינת תדיר בתקשורת, והופיעה בתוכנית פופולרית של סטיבן קולבר. תלמידים מודים בפה מלא שהנוכחות התקשורתית שלה משכה אותם ללמוד קורס אצלה. עמיתיה משבחים אותה על היכולת לכתוב ספרים פופולריים ועדיין לשמור על רמה איכותית של מחקר ופרסומים אקדמיים. לצד הסיפור שלה, ידוע הסיפור של קורנל ווסט, שגם לימד במחלקה שלי עד לא מזמן, שנאלץ לעזוב את הרווארד, על רקע טענות שהוא עוסק בעיקר בפעילות פופולרית ולא בפעילות אקדמית. הטענה הזו שגויה גם בגלל החשיבות והאיכות של הפרסומים האקדמיים הקודמים שלו, אבל גם בגלל העובדה שבהחלט יש חשיבות ותפקיד למרצים שמסוגלים לתווך בין האקדמיה לציבור הרחב, וההתרשמות שלי היא שחוקרים רבים מודעים לחשיבות הזאת. זאת איננה יכולה להיות מטרה ראשית או מרכזית של האקדמיה, אבל מוסדות מחקר מצטיינים יודעים שהם יכולים וצריכים להכיל גישות שונות לתפקיד האקדמאי. עיקר הפעילות האקדמית נשען על מסורת מסויימת, אך בצידה במוסדות רבים תמצאו את הפרופסור הבלתי-שגרתי המרחיב את גבולות ההגדרה של הפעילות האקדמית, והופך את האקדמיה לחוויה מגוונת יותר עבור מרצים ותלמידים גם יחד.

לפני כמה שנים ארגנתי פאנל בכנס בנושא ההפרדה, ואחת ההצעות שקיבלתי להשתתפות הייתה מדוקטורנטית שביקשה להציג מופע במקום הרצאה. היא תיארה את הרעיון של המופע ויצרה קישור מעניין לנושא הפאנל. שקלתי בכובד-ראש את ההצעה שלה, וידעתי שיש כאן אתגר גדול שעומד בפניי, עד כמה אני עצמי שמרן או מוכן להרחיב עוד יותר את גבולות השיח האקדמי. החלטתי בסוף לוותר עליה, בצער, מתוך שאלה של מידתיות: אני מוכן לצעדים כאלה שמגדירים מחדש מהי "פרזנטציה" בכנס, אבל בפאנל של ארבעה עד שישה דוברים, לייחד 16 עד 25 אחוז מהפעילות האקדמית למופע יהיה דבר שגוי. אם וכאשר יזדמן לי להכין כנס של יום שלם עד שלושה, הכללה של מופע בן 15 דקות בתוך כלל הפעילות בהחלט יהיה דבר שגם יכיל את מגוון הדרכים של השיח האקדמי, וגם ייחד לו את מקומו כיוצא מן הכלל שאיננו פוגם בכלל עצמו.

יש המון גורמים להתרחבות ההכשרה האקדמית, והם אינם מבשרים טובות. המקרה של התרחבות אוניברסיטת ניו-יורק (כולל שלוחות ברחבי העולם) שעלה לכותרות לאחרונה היה דוגמה בולטת למגמה שעשויה להתרחב בקרב אוניברסיטאות מצטיינות אחרות. החשש המרכזי הוא שאוניברסיטאות יסחרו ביוקרה שלהן כדי לגייס עוד סטודנטים, בדרכי פעולה שמזכירים את התרבות התאגידית האמריקאית יותר מכל דבר אחר. אך הנגשת המוצר לקהל הולך וגדל תפגע גם ביוקרת המוסד עצמו, וגם במשמעות של התארים שלו. סטודנטים שמצפים מהאוניברסיטה לשפר את מעמדם בשוק העבודה ילמדו רק מקצועות "פרקטיים" ויפגעו ביכולת של האוניברסיטה לממש את ייעודה כמוסד מחקר מקיף (כפי ששמה מעיד עליה). בעלי תואר ראשון שיגלו שהם אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה בדרגת שכר שהם ציפו לה עשויים להפוך לתופעה נפוצה יותר, וליצור תהליך כפול שבו מחד היחס לתואר הוא פונקציונלי לחלוטין בלי שום רצון להבין את דרך הפעולה האקדמית, לצד נטישה ואכזבה מהאקדמיה כליל. ראוי שאוניברסיטאות יפעלו לסנן את תלמידיהן בדרך נוקשה יותר, לצד תהליך שבו מעסיקים יחפשו כישורים ונסיון, ולא תארים – שמעידים על מעט מאוד, כפי שרבים שעברו את התהליך האקדמי יודעים. למרבה הצער, אינני מצליח לחשוב על דרך לעודד תהליכים כאלה. בתוך האקדמיה תמיד אפשר לדון ולהקים ועדות, ואלה מעוררים שינוי, למרות הביקורת על הסחבת שבתהליכים כאלה. עידוד הפניית-עורף לאקדמיה בשוק החופשי, לעומת זאת, נותר כשאלה פתוחה.

השעמום איננו חלק מסמל-סטטוס אקדמי. אינני יכול לדון במקרה שאורבך מביא, כי אין לי דרך לדעת אם הוא מציג זאת במדוייק, אם הדוקטורנטית שאמרה זאת לא פרסה בפניו את כל שיקוליה, או שאכן זה המקרה, ואז הוא בוודאי מצער. אני דנתי עם חברים רבים על בחירת הנושא לדוקטורט, ואצל כל אחד מאיתנו מדובר בתהליך אישי ומורכב, שנשקל בכובד-ראש. מעולם לא שמעתי ששעמום הוא קריטריון, וכבר גיניתי בעבר מרצה שאמרה לי שהנושא שלי הוא נדוש. לא מושא המחקר הופך אותו ל"אקדמי יותר", אלא שיטת המחקר ודרכי הדיון. בסופו של דבר, הנושא המרתק ייצור עניין עבור מומחים בתחום, ואלה בדרך-כלל מעטים ביותר, אבל תהיה זו טעות להפוך את הרייטינג או את התאמת הנושא לכלל הציבור לשיקול כלשהו בבחירת הנושא.

כתמיד, אני מוכרח להזכיר שהדיון שלי מעוצב על-ידי כך שעיקר החוויה האקדמית שלי היא במדעי הרוח. שאלת השעמום והרלוונטיות לחיים שונה גם במדעי הטבע וגם במדעי החברה. במדעי הטבע גם כשרוב הציבור איננו מבין או מתעניין בתגליות שונות, הוא נעזר בחידושים הטכנולוגיים שהמדע יוצר. במדעי הרוח, כפי שעולה משמם, גם החומר והלבנים עשויים ממילים בלבד, רעיונות ותו לא, ומי שאין לו חפץ בהם, נותר בתחושת ניכור. כמו השירה, כמו האמנות, כמו תחומי-רוח אחרים, תפקידם של האקדמאים הוא להנגיש את פירותיהם לכל מי שמעוניין ליהנות מכך, אך מבלי לוותר על המחוייבות שלהם לדרכם על-מנת להרחיב את הקהל הזה.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

מחשבות בעקבות מפגש על גזענות בקמפוס

הנורמה של הרוב: בכיתה מדברים על גזע. העיניים נודדות לתלמיד השחור היחיד בכיתה. יש לו "גזע". התלמידים האחרים אינם מבינים שגם להם יש גזע. הם בני-אדם. הם הנורמה. כך גם בארץ, כשהשד העדתי הוא לעולם לא אשכנזי. אני נזכר בהקשר זה בחיפוש אחר שורשים בעבודה ההיא של בועז ארד, והיא מתחברת לנסיונות חיפוש שורשים של תלמידים שפגשתי כאן. החיפוש של האדם הלבן אחר השורשים שלו מקפל בתוכו את הבדיה כאילו מעיקרו הוא נטול-מורשת, כיוון ש"מורשת" היא מטען תרבותי של "עדות" או "גזעים", ובו-זמנית מקיים בדיה נוספת כאילו מצבו של האדם "הגזעי" או "העדתי" בעל ה"מורשת" עדיף על מצבו של האדם הלבן, השייך ועם זאת נטול-שורשים. כלומר, השורשים הנטועים עמוק במקום עצמו נראים שגרתיים מדי, לא מסתוריים או "מעניינים" כמו השורשים של המהגר או צאצא העבדים שנקרע מאדמתו ושורשיו (אבל לפחות בהיבט זה העבודה של ארד חותרת תחת עצמה, כי החיפוש אחר השורשים מתקיים תוך כדי שהעבודה מציגה את המסורת העדתית כפי שהיא).

סטריאוטיפים ופריווילגיות: הסירוב של בן-הרוב להכיר בכך שהוא בעל-גזע ובעל-שורשים מסתיר מאחוריו את הסירוב להכיר בכך שהוא בעל-פריווילגיות. "בעלי-גזע" מופלים לרעה משום הזרות הבולטת שלהם, ואילו בן-הרוב נטול-הגזע איננו זוכה ליחס מיוחד, כביכול. הוא זוכה ליחס "רגיל". ה"רגיל" הוא בעצם פריווילגיה, והגדרתה ככזו מערערת אותה ומחלישה אותה. ההכרה בפריווילגיה מבשרת גם את תחילת הדיון על שלילת הפריווילגיה. כל עוד זהו היחס "הרגיל", בעלי-הגזע צריכים לשאוף אליו. אך אם מכירים בזה שאין זה יחס "רגיל", אפשר לדבר על שינוי ותיקון. הכחשת הגזע והשורשים של הרוב משרתת את שימור הכוח שלהם.

כמה סטודנטים מדברים על סטריאוטיפים של המוצא שלהם, ועל האופן בו אלה מגבילים אותם. כמה מדברים על כך שיש סטריאוטיפ שהגזע שלהם הוא רועש (גם היספאנים וגם שחורים, דרך אגב). זה מקשה עליהם להיות משוחררים בסיטואציה חברתית יומיומית, כמו הקפטריה, כי הם יודעים שאם הם יצחקו בקול רם יחשבו עליהם משהו (או אפילו יעירו להם). אחרת מספרת שהיא לא רוצה להתווכח עם חבר שלה כשהם בחוץ, כי זה מחזק דימוי שלילי עליהם. אחת אומרת שכשהיא נכנסת לחנות וכשאדם לבן נכנס לחנות, זה לא אותו דבר. היא לא מפרשת, ואני חושב לעצמי: אולי היא מרגישה שמסתכלים עליה אחרת, כלא-שייכת לחנות. אחר-כך מישהי אחרת אומרת שאם היא לא מרוצה משירות או ממוצר, היא מעדיפה שלא להתלונן, כי היא יודעת שיש סטריאוטיפ שהם תמיד מתלוננים.

פתאום המכניזמים של ההשתקה הטבועים עמוק בתוך עצם קיומם של סטריאוטיפים נהיה ברור מאוד: מה זו תלונה אם לא עמידה על זכויות? אבל הרוב "נטול-הגזע" ו"חסר-הפריווילגיות" מעצים את העמידה על הזכויות של "בני-הגזע" כתלונה, כמאפיין שלילי שהם צריכים להתגבר עליו. הדימוי שלהם כרעשנים נועד להשתיק אותם במרחב הציבורי. אפילו כשהם צוחקים יש בזה משום איום על הרוב, כי השמעת הקול במרחב הציבורי טומנת בחובה איום: אם הדבר יהפוך להרגל, הם עשויים להרגיש נוח גם להתלונן. גם חיבת הכסף של היהודים פתאום מתפרשת בדרך זו: כל-אחד שמלווה לרעהו כסף יבוא וידרוש אותו בבוא היום. כל רוכל יתמקח על המחיר וישתדל להגיע לעיסקה המשתלמת ביותר. על-ידי סימון היהודים כבעלי חיבה מיוחדת לכסף, עמדתם במצבים הללו מוחלשת מראש.

יהודים כמיעוט: אני חושב על הדוגמה האחרונה עוד במהלך הפגישה, אך אינני אומר אותה. יהודים כבר הוזכרו בפגישה, ואני חושש להלאות בזה. יהודים מהווים כשני אחוזים מאוכלוסיית ארצות-הברית, אך אין מיעוט שהצליח כמוהם, בנראות שלהם, בתפקידים שלהם במוקדי כוח פוליטיים, תרבותיים ופיננסיים. הערתי כבר שייצוג המיעוט הזה במוזיאונים בשדרות הלאום בוושינגטון ופילדלפיה כשלשחורים עוד אין ייצוג כזה הוא בעייה גדולה. אינני אומר שאין אנטישמיות ושאין חווית זרות ליהודים בארצות-הברית, אבל זו בעייה מאוד מורכבת, ומסוג אחר. חוץ מזה, הזרות שאני עצמי חווה איננה קשורה מעיקרה ליהדות שלי, אלא לישראליות שלי. אני שונה גם מול, או בין, יהודים-אמריקאיים. אבל השתיקה שלי גם מעידה על צד יהודי בי: אני חושש שאם אני אעלה את זה, אחרי שכבר עלתה דוגמה של יהודים, יחשבו "היהודים האלה, תמיד רוצים לדבר על עצמם וכמה קשה להם, ולא מספיק להם שהם שולטים בוושינגטון, וול סטריט והוליווד". אני קולט שגם עליי פועלים סטריאוטיפים כהשתקה והגבלה.

דילמות של מרצים: חלק מהסטודנטים מתייחסים לסוגיות שעולות בכיתה, כמו אמירות בעייתיות שנאמרות על-ידי חבריהם לכיתה, והמרצים לא מגנים אותן. הדילמה של תגובה ראויה לטעות שנאמרת על-ידי תלמיד היא מורכבת, גם בלי קשר לסוגיות של גזע. המרצה הוא בעל-הכוח, ותלמיד יכול להיפגע מביטול הדעה שלו. המרצה הטוב יידע איך לקשור את דבר-השטות שנאמר אל-תוך דיון מועיל, מבלי לפגוע בתלמיד אך מבלי להטעות את שאר הכיתה כאילו הדברים האחרונים מקובלים עליו. אך אם מרצה מרגיל עצמו לטכניקה כזו באשר להערות שונות הנוגעות לדיסציפלינה שלו, נוצר קושי חדש כשנאמר דבר שאיננו נוגע לתחום, והוא משקף בורות ודעה קדומה. האם המרצה יחמיר את המצב אם הוא יאיר את הנקודה הזו? אולי שתיקה קלה של מבוכה וחזרה לסדר ההרצאה ישדר שאלה דברים שאינם ראויים אפילו לתגובה? אבל מצד שני, הם נאמרו בחלל החדר, ואולי הדבר הנכון הוא להוקיע אותם, ושהתלמיד שאמר אותם יסבול מבוכה קלה, אבל יידע שהוא ייתקל בתגובה כזו בכל פעם שהוא יביע דעה כזו בציבור. לבסוף, ישנו חשש שהתלמיד לא יהיה נבוך אלא יוסיף ויצדיק את העמדה שלו, עד שהסיטואציה תתלקח.

בנוסף לדילמה הזו, יש לי גם דילמה כמרצה ליהדות. מתוך רצון לעודד חשיבה ביקורתית על הדת, אני מעיר הערות שמתייחסות לפרקטיקות או תיאולוגיות שונות בתוך הקשר פוליטי-היסטורי-חברתי מסויים. התעורר אצלי חשש שתלמידים אינם מבינים שזוהי רק דוגמה (שעולה מכיוון שהקורס נקרא "מבוא ליהדות"), וחושבים שהיהדות היא כזאת, שהיא התעצבה לפי שיקולים של כח פוליטי, מעמד, וכסף (שוב הכסף), במקום להפנים שזה תרגיל מחשבתי שאפשר (וצריך) להחיל על כל מסורת, ועל כל אידיאולוגיה.

הכללים המקדימים: קודם שהשיחה החלה, הוצגו כללים לדיון ב"מרחב בטוח". דגש על אמירות בגוף ראשון ולא בגוף שני, הימנעות משיפוטיות, לאפשר לכל אדם להביע את הדעה שלו ולסיים את דבריו, גם אם הם אינם מקובלים עלינו.

אני נוטה לחשוב שהשיחה הייתה מתנהלת באווירה נעימה גם ללא הכללים האלה, ושאם היו אנשי-מדון או גזענים במוצהר השיחה הייתה גולשת לויכוח למרות הכללים. הצגת הדברים בצורה מלאכותית כתנאי מקדים צרמה לי. ניסיתי לחשוב במה הנטייה האמריקאית הזו להציג כללים לאירוע קודם שהוא מתקיים שונה מההתנהלות הגרמנית לפי חוקים (הפסול שבסטריאוטיפים איננו מכחיש קיומם של מנטליות ומאפייני תרבות. אמנם דיבור עליהם בקצרה ושטחיות נשמע כמו סטריאוטיפ, ואני מודע לבעייתיות של הדברים, אבל גם אינני רוצה לנהוג כצבוע פוליטיקלי-קורקט כאילו שהמאפיינים האלה אינם ידועים או ניתנים להבחנה במעבר מתרבות אחת לאחרת).

דומני שההבדל המרכזי הוא שבתרבות הגרמנית כללי ההתנהגות האלה נתפסים כחוקים, וככאלה הם תקפים תמיד, בעוד שכאן מדובר בכללים אד-הוק, שיתקיימו רק לצורך השיחה הזו. הצגת כללים של התחשבות באחר וכיבוד דעה אחרת כאירוע יוצא-דופן שיימשך לזמן מוגבל היא זו שהפריעה לי. הכללים עצמם משקפים שכל ישר ואינם מציקים לי, אז מדוע יש צורך להציג אותם כמאמץ מיוחד לצורך השיחה הזו? אפשר לנטות חסד למארגני האירוע ולטעון שבשל המפגש הטעון ראוי להזכיר מראש כמה כללים של שכל ישר, כאמצעי-מנע להתלהטות אפשרית של הרוחות. אבל נראה לי שהכללים מוצגים כיוצאי-דופן כי ההתחשבות באחר מנוגדת לאתוס האמריקאי של זכויות הפרט והחירות (ובמיוחד חופש הדיבור בהקשר זה), שהכללים מוצגים כהשעיית המצב הטבעי לצורך הדיון. האתוס הליברלי שמשוקע במסד התרבות הפוליטית של ארצות-הברית הוא אחד הדברים שאני הכי מעריך ומכבד כאן, אבל מתוך הנטייה הסוציאל-דמוקרטית שלי, הפרשנות של הליברליות כדאגה לעצמי על-פני האחר, כמו גם התוצאות הפוליטיות של מנטליות כזאת (בדיון על כלי-נשק ובהבנייה הכלכלית) מפריעות לי, גם כאשר הן מופיעות במקרה פעוט של שכל ישר. גם בתוך דיון על זרות, חווית הזרות אינה נעלמת.

 

****

– ועכשיו שהסכמת לשוב ולשתף במחשבות בלתי-מלוטשות, האם אפשר לבקש הערה פוליטית על ענייני היום?

– אומר רק זאת: כמעט כל ידיעה על שטייניץ לוותה בתגובה של לשכת ראש-הממשלה. ההיקסמות מלפיד מובילה לכך שלשר האוצר יש פרסונה עצמאית, כביכול בלתי-קשורה לראש-הממשלה. מבחינת מדיניות אינני רואה הבדל בין לפיד, שטייניץ ונתניהו, וההבדל מסתכם – כמו תמיד בפוליטיקה החדשה – בייצוג התקשורתי בלבד.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה