הברית המושתקת

גם העיתונאי הותיק ג'וזף לליוולד לא פסח על ההשוואה בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד בביקורתו על הספר The Unspoken Alliance, הסוקר את תולדות יחסיה של ישראל עם דרום-אפריקה, תוך התמקדות בתקופת משטר האפרטהייד. אך כפי שניתן לראות גם מהביקורת של לליוולד, ובוודאי מהספר של פולאקוב-סורנסקי (שכותב בזהירות רבה ומגיש לקוראיו תמונה מאוזנת מאוד, ברוב המקרים), הברית הנדונה לא התבססה על דיכוי המיעוט, אלא על צרכים כלכליים ואסטרטגיים.

אמנם, במקום אחד מספר פולאקוב-סורנסקי כיצד התרשם גנרל דרום-אפריקאי מיעילות מערך המחסומים והבידוק בשטחים הכבושים (עמ' 103). זה היה ב-1977. כמה פעמים הוא מזכיר את הקשר שרפול ושרון קשרו בין מאבק המיעוט הלבן בדרא"פ למאבק היהודי בישראל, כרטוריקת התנגדות לחרם על דרא"פ. אבל זו לא הייתה המדיניות הרשמית של ישראל, שנקטה אחד בפה ואחד ביד, וחשוב מכך: קווי-דמיון אלה לא הניחו את המצע לפעילות. ניתן אף לומר, וגם הביקורת של לליוולד מקבלת זאת, ששיתוף הפעולה הבטחוני התקיים למרות הקשיים הדיפלומטיים שנערמו בשל מדיניות האפרטהייד.

כך שלמרות שפולאקוב-סורנסקי מזכיר את הדמיון בספרו, ולליוולד חוזר עליה בביקורת, ובוודאי עוד רבים אחרים יצביעו על הקשר הזה כעדות מפלילה, מדובר בקישור רטורי, בוודאי בהקשר לספר עצמו, אך גם במידה ריאלית. באותה מידה אפשר להזכיר קשרים שראשי היישוב קיימו עם הנאצים, ולהצביע על קווי-דמיון בין המשטרים, או להזכיר קשרים בין ישראל לארצות-הברית, או בין ישראל לשוודיה ולהצביע על קווי-הדמיון ביניהם. וכפי שמבקרי ישראל אינם מקבלים את קווי-הדמיון בינה לבין ארצות-הברית כהוכחה לכך שהכל בישראל בסדר (וממילא מספקים הנחה סמויה שבארה"ב "הכל בסדר"), כך קווי-הדמיון בין ישראל למשטר האפרטהייד אינם צריכים להיות בגדר עדות מפלילה. פולאקוב-סורנסקי עצמו מעיר יפה על התהפוכות שמתקיימות בתוויות ומעמדות במהלך ההיסטוריה:

הישראלים לא קידמו בברכה את התווית הקולוניאלית. ככלות הכל, הציונות הייתה באופנים רבים תנועה אנטי-אימפריאליסטית. ההסתדרות הציונית העולמית אולי חיקתה טקטיקות של מושבות אירופאיות קולוניאליות בתחילת המאה ה-20, אך בשנות הארבעים נלחמו התומכים הקיצוניים של הציונות כדי להוציא את ממשלת המנדט הבריטי מפלשתינה. בעקבות זאת, ישראלים רבים ראו בעצמאותם נצחון פוסט-קולוניאלי הדומה למאבקי שחרור של מדינות עצמאיות חדשות באפריקה ובאסיה, והם התנגדו לכל נסיון להשוות בין ציונות לקולוניאליזם אירופאי. (עמ' 5)

כמובן, שניכוש ההשוואה הרטורית אין בה כדי להצדיק את עוולות הכיבוש, או כדי להכחיש את קווי-הדמיון. לדידי, השוואה מושכלת תמיד תכלול את קווי-הדמיון כמו גם את קווי-השוני, שאם לא כן אין מדובר בהשוואה, אלא בהזהייה (מלשון זהות, ומתוך מודעות לדמיון המצלולי עם "הזייה"). אותם קווי-שוני הם בין האחראים העיקריים לסירוב הישראלי לקבל את התווית הזו. בנוסף, היות שמדובר בתווית ולא בניתוח מושכל, אין כמעט התמודדות ציבורית עם הסכנה הממשית שתעמוד מול ישראל אם ייושם פתרון שתי מדינות (ברוח ביילין-נתניהו), שרק לאחריו תחל ההאשמה האמיתית של האפרטהייד, בניגוד לציפיות השמאל הציוני שהפתרון יסיר את ההאשמה. כתבתי על כך בקצרה כאן.

לאחר הסרת הרלוונטיות של האפרטהייד לדיון בספר, ניתן לחזור לסוגייה המרכזית שהוא עוסק בו, כוחה הגרעיני של ישראל ויחסי דרום-אפריקה. הספר מדגיש את הפן הכלכלי-אסטרטגי של עסקי-הנשק של ישראל ודרא"פ: לאחר שהשקיעה בפיתוח יחסים עם כמה מדינות אפריקאיות בשנות השישים, סבלה ישראל ממפח-נפש כאשר אלה הפנו לה עורף, בין אם בשל שינויי-שלטון פנימיים משלהן, בין אם בעקבות מלחמת יום-כיפור ומשבר הנפט. ישראל הייתה מעוניינת למכור מנשקה, כיוון שייצור עודף על צרכיה הוזיל את עלויות הייצור, וכך ניתן היה לממן חלקית את צרכי הבטחון שלה. אינני מצליח לזכור כעת אם הטענה הבאה עולה בספר או בביקורת, אך החלטה זו מסומנת כתוצאה של מלחמת יום-כיפור, והטלטלה שחוותה ההנהגה הישראלית מההיסוס האמריקאי במשלוח הרכבת האווירית. אמיר אורן כתב השבוע מאמר מעניין מאוד על הקשרים בינלאומיים נוספים של היסוס זה (בעיקר ביחס לוייטנאם, אך גם בהקשר ליחסי ארה"ב עם מדינות אירופה), ואל דבריו על "סדרת הכשלונות של ההנהגה הישראלית" כדאי להוסיף את הלקחים שהנהגה זו הפיקה ויישמה בממשלת רבין הראשונה, כשפרס כשר בטחון מסתובב עם מזוודת מרכולתו בדרום-אפריקה ומן הסתם גם במקומות אחרים:

…ההיקלעות לפינה שהביאה לאותם דיונים, משקפת סדרת כישלונות של ההנהגה הישראלית. היא לא הגדירה לעצמה מטרות-על לאומיות, מציאותיות, מפוכחות ובנות השגה. היא מעלה בחובתה למנוע מלחמה ולהכין, אם תתחולל מלחמה, צבא שינצח בה במהירות ובזול. לכן, הנושא המרכזי שהעסיק את המחליטים בשעות שלפני הלחיצה הערבית על ההדק ואחריה היה הסיוע האמריקאי – בציוד לחימה ובמהלכים מדיניים להפסקת אש. בלעדיו היתה ישראל מותשת ומובסת במלחמה ארוכה; אתו פיתחה תלות מוחלטת בוושינגטון.

לליוולד מזכיר פליטת-פה של הנשיא אובמה אותה הוא רואה כעדות לתפיסת ארה"ב את הנשק הגרעיני של ישראל כדריסת-רגל אסטרטגית אמריקאית במזרח-התיכון. השרטוט של אורן את קיסינג'ר טוען טענה דומה, שלושים שנה קודם: משרד החוץ האמריקאי והבית הלבן ראו במלחמת יום-כיפור ובמלחמת וייטנאם מתקפה משולבת של מדינות הגוש המזרחי. זהו גם ההקשר שבו צריך לקרוא את התיאור לפיו לאחר שגילתה ארה"ב שהניסוי הגרעיני לא נערך על-ידי דרא"פ באופן עצמאי, אלא במשותף עם ישראל, הוסר הלחץ. ללא הסבר, ניתן לראות בזה יחס מיוחד, "לא רציונאלי" של ארה"ב כלפי ישראל, או לחלופין את טביעות-אצבעותיהם של זקני ציון דרך השדולה היהודית בוושינגטון. ההקשר האסטרטגי חשוב מאוד, גם אם הוא אפור וציני יותר.

ובכל זאת, חזרה לרטוריקת האפרטהייד, הטובים והרעים: התמונה שמופיעה בשער הכתבה ברוויו, מספרת סיפור אחר מהטקסט. לליוולד חוזר על סיפור המופיע בספרו של פולאקוב-סורנסקי, לפיו כששוחרר נלסון מנדלה מן הכלא, הרעיף עליו חבר-הכנסת לשעבר אלעזר גרנות שבחים, מתאר אותו כמשה הזוכה להגיע אל הארץ המובטחת. מנדלה דחה את המחמאות, ואמר שאנשי דרום-אפריקה לעולם לא ישכחו את תמיכתה של ישראל במשטר האפרטהייד. סיפור זה מופיע בפיסקה הלפני-אחרונה של ביקורתו של לליוולד. הכתבה פותחת בתמונה של מנדלה לוחץ ידיים עם שמעון פרס. אולי אלה שני הפרצופים המוכרים ביותר, ועורך ביקש איקונות של שתי המדינות לוחצות ידיים, כדי לסמל את השותפות שהכתבה דנה בה. אך התמונה גם חותרת תחת הכתבה, מוכיחה שלפרס המתואר כצבוע במפורש (בביקורת כמו גם בספר), יש שותפים בכל מקום.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על הפלות בצל אפרטהייד

בגליון האחרון של כתב-העת להיסטוריית נשים (Journal of Women’s History) מתפרסם מאמר של חוקרת קנדית בשם סוזן קלאוסן על חוקי הפלות בדרום אפריקה של שנות האפרטהייד, העומדת על הקשר שבין חוקי ההפלה ללאומנות ולגזענות של התקופה. הקשר בין היסודות השמרניים האלה (שאל הלאום והגזע יש להוסיף גם את הדת, כמובן) חוזר ומתגלה בקשרים היסטוריים שונים, והדבר המפתיע ביותר הוא האופן שבו אותם שמרנים עצמם מודעים לקשרים הללו. זכור לי, למשל (ואולי כבר הבאתי דוגמה זו במקום אחר), שקראתי על דיון מוקדם בארה"ב בדבר זכות הבחירה לנשים, ואחד המתנגדים אמר בריש גלי שמי שמעניק היום זכות בחירה לנשים יצטרך להעניק מחר זכות בחירה לשחורים. לא פעם נשמעת ביקורת על קבוצות אוונגארד או הוגים רדיקליים הקושרים בין סוגי דיכוי שלכאורה שונים במהותם. המפתיע איננו הרדיקל שרואה קשר בין הדברים (ובוודאי שלא הרדיקל בעל זכויות היתר השייך לקבוצת הרוב, שרואה את כל השונים ממנו כמדוכאים), אלא השמרן הרואה את הקשר – אותו אדם, למשל, שמבקש לשלול מנשים זכות הצבעה כדי שיוכל להמשיך להיות אדון לשחורים.

בתערוכה של דייויד גולדבלט שהייתי בה, אחת התמונות האחרונות שראיתי הייתה של בן לבנים ואומנתו השחורה:

גולדבלט העיר בקולו (במדריך הנלווה לתערוכה) על האינטימיות הרבה שיש בתמונה, והתפייט שבשל פער הגילים הקטן בין הילד למטפלת, ניתן היה לדמיין שכאשר הילד הגיע לבגרות מינית אותה אינטימיות הייתה מובילה למשיכה מינית, שלא יכלה להתממש בשל חוקים שאסרו על יחסי-מין בין הגזעים. את הביקורת האחרונה הזו של גולדבלט לא אהבתי, והתפלאתי על התעתוע שבדבר. נתחיל עם הספק בדבר הבריאות של יחסים מין בין שניים שגדלו בהקשר אינטימי כמעט משפחתי כמו הורה וילד. די בספק זה כדי להפר את הרומנטיזציה של היחסים כפי שגולדבלט שירטט אותם. כאילו לא די במורכבות זו לבדה, הרי שגם כאן יש שני מעמדות מובחנים בחוק. בתוך מערך חוקי האפרטהייד הנורא לכשעצמו, איסור קיום יחסי המין בין הגזעים נראה כדבר הנכון ביותר, אך לא משום המטרה שלשמה חוקק ודאי (טוהר הגזע), אלא משום יחסי מרות. אני מתאר לעצמי שחורה שמתעברת על-ידי גבר לבן שמסרב להכיר באבהותו; אני חושב על לבנה שמקיימת יחסי-מין עם שחור ובדיעבד מאשימה אותו באונס. האם ניתן לצפות למשפט הוגן באיזה מן המקרים הללו (כשכל שאר חוקי האפרטהייד מתקיימים)? התמונה ממחישה לי בדיוק את ההיפך מהמסקנה שהצלם גזר ממנה: הרי יחסי מין בין השניים המצולמים לא היו אינטימיות יפה שהבשילו להתעלסות, אלא מלכתחילה היו מטושטשים ומזוהמים ביחסי-הכוח בין השניים, שכל נסיון לברר אם היה אונס, אם הייתה ציפייה להמשך קשר, אם היה ניצול, לא היה אפשרי כלל וכלל. בדומה לזה אני חושב פתאום בצורה אחרת גם על אותם חוקים בגרמניה הנאצית. חוק שאוסר על שני בוגרים עצמאיים לקיים יחסי-מין הוא נורא בעיניי. אך המכלול שבו החוק הזה נחקק מאיר אותו פתאום באור אחר, והתובנה הזו מפתיעה אותי מאוד.

חזרה אל מאמרה של קלאוסן, הדן בחוקי הפלה בדרא"פ. אציין בקצרה את אי-הנוחות שלי מהדיון המקובל בהפלות שנחלק בין המחייבים את זכותה של האישה על גופה לזכותו של העובר לחיים. אין לי פתרון פשוט, אך אני חושב שגם שיקולי האב צריכים להילקח בחשבון, ושזכותו של הילד איננה לחיים בלבד, ושילד שנולד אל אם או אב שלא רוצים אותו הוא מצב בעייתי מאוד, שספק אם הוא נעלה יותר מוסרית מההתנגדות ל"רצח" העובר. הטיעון הזה הוא בעייתי, כמובן, כי לא הייתי רוצה שבתי-חולים יהרגו תינוקות שננטשו אצלם, או שעובדות סוציאליות יוכלו להרוג ילדים שלא אוהבים אותם. ועדיין, אני מצהיר, על קצה המזלג, שהשארת הדיון בין זכות האם לזכות העובר היא הגבלה בעייתית מאוד מבחינה שיחנית-תרבותית, אתית-ערכית, משפטית ופוליטית.

הדיון על הפלות בדרא"פ היה קשור לגזע בשני אופנים מרכזיים: מחד, הליברליזציה של המין נתפסה כצעד אחד בליברליזציה ערכית כוללת וממילא מסוכנת. הקשר הזה, כאמור, איננו מופרך, במיוחד אם מביאים בחשבון (כפי שקלאוסן מדגישה) שהדיון הזה עולה בדרום-אפריקה בעקבות שינויים חוקיים במקומות רבים בעולם (ובראש ובראשונה בריטניה וארצות-הברית), שינויים שבחלקם מבשרים את ובחלקם מגיבים אל המהפיכה המינית של שנות השישים. מאידך, הדיון הציבורי והמשפטי בדרום-אפריקה מתייחס לליברליזציה הזו כאל בעייה של הלבנים (ובעיקר כאיום על הנשים הלבנות), בעוד שאת השחורים הוא מַבְנה כמופקרים מינית, בדרכים ידועות של סקסואליזציה של "האחר" (כתבתי על זה קצת כאן). שני קטעי פסקאות ישמשו לתימצות ההיבטים הללו (תרגום שלי):

הלאומנים האפריקנרים האמינו כי התנועה הגוברת לטובת רפורמה של הפלות נדפה מ"אולטרה-ליברליזם" ומהרצון לחברה "מתירנית" יותר, ביטויים נפוצים שסימנו שחיתות מוסרית. חלקם היו משוכנעים ש"ליברלים" דוברי-אנגלית (כינוי לחשודים בקידום אויבת-העבר, בריטניה, ו/או באופן פרדוקסלי, לקומוניזם) קידמו מיניות מסוכנת, כולל הפקרות מינית והומוסקסואליות, מתוך כוונת-מכוון להחלשת האפריקניות (47).

ממצוקת הנשים השחורות התעלמו בגסות. נציב אחד טען כי "קבוצות האוכלוסייה של הבנטו והצבעונים מקבלים כמובן מאליו שעליהם לשאת באחריות לתוצאות התנהגותם המינית", ובכך רמז שנשים שחורות תאמו באופן טבעי לעולם של הפקרות מינית ולכן אינן צריכות את אותה "הגנה" פטרנליסטית של נשים צעירות לבנות (52).

סיכום מאמרה של קלאוסן מעלה נקודות אלה ואחרות, כולל מבט מורכב על מעמד הנשים הלבנות כבעלות זכויות-יתר מזה וקרבנות של פטריארכאליות ורטוריקה של ערכי המשפחה מזה, ואפילו על פן דמוגרפי בשלילת ההפלות מצד הלאומנים האפריקנרים. מתוך הדיון עולה גם היחס שבין חוק לחברה, והפער האינהרנטי המתקיים ביניהם: חרף נסיונות הויסות וההפחתה של ההפלות, הפלות רבות המשיכו להתבצע באופן לא-חוקי או בדרכים לעקוף אותו. החוק הוא לעולם תוצר של מציאות פוליטית וערכית מסויימת, אך גם נסיון לעצב אותה, וכשמטרותיו מתנגשות עם רצונות נשואי החוק, החוק ממשיך לעצב מציאות, אך לאו דווקא את זו שביקש ליצור. הליברליזציה המשמעותית בחוקי ההפלה הגיעה רק עם נפילת האפרטהייד ב-1996.

—

Susanne M. Klausen. "'Reclaiming the White Daughter’s Purity': Afrikaner Nationalism, Racialized Sexuality, and the 1975 Abortion and Sterilization Act in Apartheid South Africa." Journal of Women's History 22,3 (2010): 39-63.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

רגע של פכחון

אי-אז ב-1997 התגלגל לידי במקרה עיתון משנתיים קודם לכן. הימים ימי נתניהו, העיתון מימי רבין. בחדשות הסכם חברון. הכותרת בעיתון: "תחת אבטחה כבדה סייר ראש-הממשלה בחברון". בתמונה נראה רבין, וכשני מטר מאחוריו צועד מאבטח חמוש בתת-מקלע. אבטחה כבדה, קראו לזה. משום מה, גם בעיתון של 1995, וגם באותו שבוע ב-1997 בו העיתון שוב הונח אצלי, דובר על הופעה של זהבה בן בעזה, ועל ביטול אפשרי שלה. היה משהו מתעתע, מייאש ומשעשע בו-זמנית בקריאת עיתון מלפני שנתיים, שהנושאים העיקריים של עמוד השער התאימו בדיוק לנושאים שבחדשות. וזרח השמש ובא השמש.

קנינו לאחרונה את האנתולוגיה של אליסון בכדל, The Essential Dykes to Watch Out For. הקטע הבא פורסם ב-1988 (!):

 

(לחצו להגדלה)

–

ג'ורג' בוש הוא נשיא לא לגיטימי, פתרון שתי המדינות ואפילו המילה "אפרטהייד". בשיח הישראלי המילה עולה רק בשנים האחרונות, וגם אז כאזהרה או כגנאי (סירוב מוחלט לשום דמיון). מפתיע ולא מפתיע לראות שהדיון עולה בתרבות חתרנית של קומיקס לסבי בסוף שנות השמונים. לא עיתון משנתיים לפני, קומיקס מעשרים שנה לפני.

צמרמורת. רגע של פכחון על הדרך הארוכה שעוד לפנינו.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על כפל מערכות המשפט בישראל

גם הדיון המשפטי של מיכאל ספרד בספר "חומה ומחדל" טועה, לצערי, בנקיטת אותה הפרדה מלאכותית בין "שיקול בטחוני" או "שיקול צבאי" – הנתפס, לכאורה, כשיקול מקצועי וענייני, ולכן גם לגיטימי – לבין השיקול הפוליטי-מדיני, הנתפס כשיקול זר.

נפתח בתהייה: האם ממשלה יכולה בכלל לקבל שיקול מקצועי "טהור", שאיננו "פוליטי"? נראה לי שמעצם הגדרתה, אופייה ותכליתה כגוף פוליטי, יהיה זה בלתי-אפשרי לממשלה לקבל החלטה שאינה פוליטית. לא בשיקוליה (כל החלטה שתתקבל, וגם ה"מקצועית" וה"עניינית" ביותר, תהיה לכל הפחות החלטה שעולה בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, אם לא למעלה מזה); ולא בהשלכותיה (הרי לכל החלטה וביצוע בעקבות החלטה יש השלכות, ואם מדובר במעשה של הממשלה, הרי וודאי שיש השלכות פוליטיות להחלטה).

נמשיך במקרה הספציפי: ספרד מתאר כיצד הממשלה רימתה את בית המשפט העליון, ותיארה תוואי מסויים כבטחוני, כשלמעשה הוא היה פוליטי. אך כפי שהספר עצמו מעיד (בעיקר בדברי שאול אריאלי, בפרקים הקודמים לפרק החמישי שאני מתייחס אליו כרגע), עצם ההחלטה להקים את החומה היא החלטה פוליטית. החומה איננה המענה הבטחוני היחיד או המתבקש לאיום הטרור (ולדידי, הוא מענה שגוי), וההחלטה להתמודד עם הטרור בדרך זו, היא החלטה פוליטית, שלטענת אריאלי נכפתה על הממשלה, ולא הייתה רצונה מלכתחילה. בהקשר זה, קשה לראות איך החומה יכולה להיות בטחונית-צבאית-עניינית-מקצועית בלבד.

לזכותו של ספרד, לפחות, עומדת עקביות משפטית, בעלת הגיון ורציפות שניתן לעקוב אחריהם, בשונה מאריאלי. ספרד רואה בכל מפעל ההתנחלויות כהפרה של המשפט הבינלאומי, ומצר על החלטתו של בג"ץ להימנע מדיונים על חוקיות ההתנחלויות. עמדה זו מאפשרת לו, בקו אחד עם המשפט הבינלאומי להבנתו, להתנגד לכל פעילות של בנייה או שינוי נתונים בשטח כבוש. אצל אריאלי, יש נכונות לבנייה בשטח הכבוש, אבל החומה חייבת לעקוב אחר שיקולים "בטחוניים" בלבד. שיקולים כאלה, כאמור, הם היתממות או אשלייה, כשמביאים בחשבון את דבריו של אריאלי עצמו.

קודם קריאת הספר, לא ידעתי שבג"ץ מסרב באופן עקבי לדון בחוקיות ההתנחלויות (בטענה שמדובר בסוגייה פוליטית ולא משפטית). אם כך, אני מתפלא שהמדינה לא אימצה את הקו הזה של בג"ץ ותבעה ממנו לנקוט באותו קו באשר לחומת ההפרדה, תחת שימוש בשיקולים צבאיים, שמצד אחד מהלכים קסם ונוחים מאוד להעלאה, ומצד שני, עשויים להיות מוקד לויכוח מקצועי, כפי שאכן קרה. אני מניח שהיו שיקולים ענייניים ופרגמטיים שלא לנקוט בקו הזה, אבל ייתכן שגם מדובר בחוסר-מחשבה מצד נציגי המדינה. ייתכן גם שבית המשפט לא היה מקבל את הטענה הזו. קיצורו של עניין: יש תמיהה בעובדה שלא נמשכה מדיניות זו של בג"ץ, אך זו סוגייה מורכבת מדי (עם מידע רב שאיני בקיא בו), מכדי שאוכל לדון בו.

הדבר שעולה בבהירות מן הדברים של ספרד, הוא המצב המשפטי המורכב שנוצר בשטחים. אני מתבייש להודות שפעם אחר פעם אני מופתע עד כמה המצב המשפטי במדינת ישראל גופא שונה מן המצב המשפטי בשטחים. בין אם מדובר בהיתרים מיוחדים הניתנים למי שזכאים לעלות לפי חוק השבות (כאילו זו קטגוריה רלוונטית לדיני תנועה ותעבורה), בין אם מדובר באיסורים מיוחדים, ובין אם מדובר באפלייה גזעית שאיננה מרכינה ראשה. בהקשר אחר כתבתי על הניגוד שיכול להיווצר בין הקושי לחוקק חוקים שנוגדים את האתוס של המדינה, לבין הרצון של הזרוע הביצועית ליצור מדיניות מסויימת. מדינת ישראל איננה אפרטהייד, והיא לא תחוקק חוקי אפרטהייד בזמן הקרוב. עם זאת, משטר אפרטהייד בגדה קיים כבר כיום, לפי ספרד:

בשנים האחרונות גוברת אצל פלסטינים רבים וגם בחלקים בשמאל הרדיקלי בישראל הנטייה לדמות את המשטר הישראלי בשטחים הכבושים למשטר האפרטהייד שהחילו הלבנים בדרום אפריקה על תושבי המדינה השחורים (וגם על אסיאתים ואנשים ממוצא מעורב). אנלוגיה זו אינה בלתי-בעייתית. לשליטה הלבנה על השחורים בדרום אפריקה יהו מאפיינים שונים מהותית מאלה של השליטה הישראלית בשטחים שכבשה. ההבדל המהותי ביותר נעוץ בעובדה שלמשטר הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים לא מתלווה אידיאולוגיה גזענית רשמית. כמו כן, בעוד שמשטר האפרטהייד של דרום אפריקה עסק ביחסים בין מדינה לאזרחיה, השלטון הישראלי בגדה ובעזה הוא שלטון כיבוש של מדינה אחת על אוכלוסייה חיצונית לה…

בלי להיכנס לשאלה הסבוכה האם משטר ההיתרים עומד בכל הרכיבים של הגדרת פשע האפרטהייד כפי שהוא מוגדר במשפט הבינלאומי, ניתן בהחלט לומר שבעניין סוגיית ההגבלות על תנועת הפלסטינים, במדיניות היוצרת בפועל אזורי מחיה לישראלים בלבד ו"מעודדת" יציאת פלסטינים מהם, יש קווי הקבלה ברורים לשלטון האפרטהייד.

(שאול אריאלי ומיכאל ספרד, חומה ומחדל. גדר ההפרדה – ביטחון או חמדנות. תל אביב: ידיעות אחרונות / ספרי חמד, 2008. עמ' 192 – 195).

בעצם רציתי לעצור כאן. זו פואנטה מוצלחת וחריפה מכל מה שאוכל לומר, אבל תיאור המצב הזה גורר עמו מורכבות פוליטית שיש לעמוד עליה: על-מנת לשמר את אחיזתו בשטחים בקונטקסט של עולם מערבי פוסט-קולוניאליסטי, נדרש השלטון הישראלי ליצור מערכת חוקים נפרדת שבה אפשר לחוקק חוקים שאי-אפשר (או "לא נעים") לחוקק בכנסת ישראל. מצד אחד, אילו ישראל הייתה הולכת בעקבות החוק הבינלאומי ולא מקימה אף התנחלות או משנה את תוואי השטח הכבוש (למעט לצורכי האוכלוסייה המקומית וגו'), לכאורה לא היה צורך שהמשטר הצבאי/המינהל האזרחי יחוקק מערכת חוקים עניפה ונפרדת. מאידך, יש להכיר בזה שהמישטר הצבאי לא נועד מלכתחילה לשרת את האוכלוסייה היהודית בשטחים, אלא להיפך: יישוב השטח באוכלוסייה אזרחית נועד לשרת את המישטר הצבאי. ההתנחלויות ותושביהן אינם העילה למערכת המשפטים הנפרדת הזו, אלא התירוץ, והדבר ניכר כמעט בכל דיון משפטי שאריאלי או ספרד מתארים בנוגע לבטחון המתנחלים.

לכן, ככל שיגבר השיח המקביל בין האפרטהייד הדרום-אפריקני למשטר הצבאי בגדה, כך יקשה לקיים אותו. או-אז ייאלץ למצוא השלטון דרך לשלוט בשטח מבלי שתהיה לו אחריות שיפוטית עליו. למעשה, התהליך הזה כבר החל, אלא שהלחץ והביקורת סביב המשטר הצבאי עדיין איננה חזקה דיו כדי להכריח אותו לעבור לשלב הבא. אבל את דמותו "כולנו מכירים".

אם וכאשר יצלח המצב הזה, הוא לא יהיה בחינת תחנה סופית, שכן הצורך להקים משטר חירום בתוככי ישראל להתמודד עם הסכנות הדמוגרפיות בתוכה, יוביל להחלת אותו שיח שהציבור הישראלי הורגל בו בזמן הכיבוש על תופעות בישראל עצמה, ושוב יחזור הפער בין מה שהשלטון מוכן/יכול להכניס לספר החוקים, לבין הצרכים של הזרוע הביצועית.

הדברים עולים בעקבות הקריאה אצל מיכאל ספרד, כאמור, אך מתחדדים לי בעקבות המשך דיאלוג פורה ומאיר-עיניים עם יערת הדבש. על כך תודה.

[הערות קודמות בעקבות הספר: המפות של אריאלי; המאבק המשפטי של שאול אריאלי; עוד על שינוי עמדות ביחס להיפרדות; על סוג אחר של כפל מערכות משפט בישראל: בתי דין דתיים במדינה חילונית; עוד על כפל זה: מראית העין הכפולה של הכיבוש; המלצה לספר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני]

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—

על קהילה, זכויות ובחירה

 

[למי שלא ראה: אני יוזם סידרת מפגשים קצרה של לימוד משותף בקיץ, פרטים בקישור]

 

סוגיות שונות בחדשות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, סובבות סביב שאלות גדולות של קהילה, מאפיינים של קהילה, הזכות להתאגדות, קהילה מוכוונת, החשש מהאחר והחשש משינוי פניה של קהילה מוכרת. אלה אינן נידונות יחד, אף כי הצבתן זו לצד זו מאירה את הסוגיות באור אחר, משמעותי יותר מצד המהות. אני קושר יחד את הדיירים החרדים החדשים של רמת אביב, עניין שנידון מעל דפי הארץ על-ידי גדעון לוי (בעד) וקרלו שטרנגר (נגד), עם תקנון הקבלה ליישובים קהילתיים בגליל, שמכוון להרחיק ערבים מהצטרפות; וכן את סוגיית הריבוי הטבעי של המתנחלים.

 

אני אנסה לצייר את מורכבות התמונה, מבלי לפסוק על צעד אחד או פתרון פשוט שיפתור הכל (כיוון שאין כזה), כדי להבהיר את הדילמה הלא-פשוטה שסוגיות אלה מעלות עבורי. המטרה של הפוסט היא להציף כמה שיותר נקודות שנוגעות לעניין הזה, כתגובת-נגד לשיח התקשורתי בעניין, שהיה החלפת מהלומות בין מחנה "איכס, גזענות" למחנה "פויה, ערבים". אני מתנצל אם רצף הנקודות, הקשורות זו בזו אך לא בדיוק מובילות אחת אל הבאה, יצא קצת מבולגן:

 

* אינני חושב שעצם קיומם של יישובים שאופיים הוא ערבי או יהודי מעיד על גזענות. גזענות, בהגדרתה, היא המחשבה שלהבדלי גזע ביולוגיים יש השלכה על תחומים אחרים, בעיקר בתחומי אופי ומוסר. נגזרת של התפיסה הזו היא ההנחה שאנשים מגזעים שונים הם בעלי ערך שונה, ולכן אינם זכאים לאותן זכויות אנוש בסיסיות. לעומת זאת, ההכרה שתרבויות שונות הצמיחו דפוסי התנהגות מסויימים, ושעל-כן בן-תרבות זה או אחר ירגיש נוח יותר בקרב קבוצת ההזדהות שלו, איננה בגדר גזענות, לתפיסתי. במילים אחרות, כדי להשתחרר מדפוס החשיבה הגזעני אנחנו צריכים בראש ובראשונה לזנוח את העמדה השיפוטית כלפי תרבויות. העובדה שליהודים ולערבים יש קודים שונים של התנהגות, אין פירושה שקוד אחד טוב יותר מאחר. הטענה היחידה היא שלשני הקודים קשה לתקשר זה עם זה, ולכל צד יהיה נוח יותר בתוך הקודים שלו (אפשר לסבך את זה עוד יותר עם דיון על "מזרחי" ו"מערבי", אבל אני מניח את זה בצד לבינתיים).

דוגמה קטנה: כסטודנט, תמיד הציקו לי מודעות השותפים על תחנות האוטובוסים בירושלים, שהיו מלאות באפלייה: "דרושה שותפה" (מיגדר), "שומר שבת וכשרות" (דת), "לא מעשן". חשבתי שלא ראוי שיהיו מודעות כאלה, ואפילו השתעשעתי ברעיון של להציע מועמדות לדירה כזו שלא התאמתי אליה: "מה איכפת לכם לקבל שותף שאיננו שומר כשרות, אם אני מבטיח לשמור כשרות בדירה?" אלא שככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאין זו אפלייה. אם הייתי הולך לדירה שומרת כשרות, היו קורים דברים קטנים שהיו מציקים לי. הייתי מרגיש ש"נכנסים לי לצלחת", "כופים עליי". דווקא מתוך עמדה של דו-קיום במרחב הציבורי, צריך לאפשר לאנשים בביתם לבחור את אורח-חייהם.

 

* אני מתנגד לוועדות קבלה ביישובים. אני חושב שאחרי כך וכך שנים של התיישבות עם ועדות קבלה, ולאחר שכמעט כל פשע אפשרי וכמעט כל סטייה אנושית בוצעו ביישובים הללו, אפשר להודות שועדות הקבלה נכשלו, כפי שהן היו מועדות מלכתחילה. הן אולי הצליחו לשמור על סגרגציה מעמדית/עדתית עם הטייה לאשכנזיות, אבל הן לא הצליחו ליצור מקום בטוח.

אבל מעבר לשיקול הפרקטי של ההודאה הבלתי-נעימה בכשלונן, חשוב יותר להזכיר את השיקול העקרוני: גם האדם בעיר איננו רוצה לגור ליד כל אחד. אבל הסטודנט הדלפון נאלץ לגור בשותפות עם אנשים שאינם לרוחו, הזוג הצעיר מתחיל את דרכו בשכונה פחות מבוססת, שבה משפחתו חשופה יותר לפשע, אלימות ו/או הזנחה וכן הלאה. לא נעים, אבל קורה.

 

* עם זאת, אני מכיר בזכותם של אנשים להתאגד. אם אנשים רוצים לחיות ביישוב שכולו טבעוני / מודטים / אנתרופוסופים / חיים ללא טלוויזיה / שומרי שבת / שיתוף כלכלי / מעריצי נעמי שמר -  זו צריכה להיות זכותם. קבוצה כזו צריכה להיות מסוגלת לבחור את חבריה, ושתישמר לה הזכות לקבוע את הקריטריונים, גם אם לאדם חיצוני זה ייראה מוזר לדחות מישהו רק מפני שהוא פחות אוהב את נעמי שמר.

אבל – זכות ההתאגדות הזו איננה יכולה להיעשות על אדמות מדינה. אנשים שרוצים להיות מסוגלים להפלות דיירים על-מנת לעצב את אורח-חייהם, צריכים להיות בעלי הקרקע של היישוב כולו.

זוהי עמדה עקרונית, שקשה יהיה מאוד ליישם אותה בישראל של היום, עם ההיסטוריה ההתיישבותית שלה. אבל צריך לחתור להגיע לשם.

גם זה איננו פתרון מושלם: ראשית, ודאי שלמדינה יש זכות להתערב גם במקרה של בעלות פרטית כנגד אפלייה (שאם לא כן, עד היום לא היו מתקבלים נשים, כושים או יהודים למוסדות פרטיים שנהגו אפלייה בעבר). שנית, ברוח הזכות לפרטיות שתיארתי לעיל, קמו בארצות-הברית קהילות דתיות מסוגרות, שאינן מקבלות חברים שאינם בני-דתן, ובתוך הקהילה מתקיים דיכוי נורא, שקשה להילחם בו בשל סגירות הקהילה לעולם החיצוני. יש עוד אתגרים להתמודד איתם, ודאי.

 

* מצד שני, למדינה יש עניין לפתח התיישבות בפריפריה, וכאן נמצא המילכוד: כדי למשוך אנשים לגור בפריפריה, המדינה מציעה אדמה זולה או דיור זול. מחירים זולים מושכים בראש ובראשונה אוכלוסיות חלשות, שנוכחות גבוהה שלהן תבריח אוכלוסיות חזקות יותר, וממילא תחליש את הפריפריה ככללה. על-ידי הסגרגציה המעמדית של היישובים, הממשלה מנסה להגדיל את היישובים, למשוך אוכלוסיות מבוססות יותר לפריפריה, ובכך לחזק את הפריפריה כולה.

 

* למרות שאמרתי שאינני מוצא פסול בעצם קיומם של יישובים שאופיים יהודי או ערבי, אינני מתכוון לתמוך בחוק שאוסר על אזרחים ערבים לקנות בתים ביישובים יהודים, כשם שאינני מתכוון לתמוך בחוק הפוך. ישנם דברים שטוב שיקרו, אך טוב שיתרחשו מאליהם, ולא מכוח החוק.

ייתכן, אמנם, שאם קבוצה של משפחות ערביות תקנה בתים ביישוב מסויים, לאט-לאט יבואו יותר ערבים, יעזבו יותר יהודים, והיישוב ישנה את פניו. זה לכשעצמו, איננו תהליך מגונה, או תהליך שיש לחשוש מפניו. כמה כתבות דיווחו על שינוי פניה של יפו, ודחיקת תושביה הערביים לטובת פרוייקט-יוקרה זה או אחר המיועד לאוכלוסייה מבוססת (וממילא יהודית). מקרה אחר הוא שכונת צהלה התל-אביבית, שהגווארדיה הישנה שאיכלסה אותה מתקשה להתרגל לשכנים החדשים (דוגמה לכך: כאן). דברים כאלה קורים, ואינני רואה טעם בחוק שינסה לשמר באופן מלאכותי את זהותו של יישוב.

 

והנה הבעייה הגדולה: מבצעי התיישבות שונים כוונו להגדיל את ההתיישבות היהודית ולחסום יצירה של רצף התיישבות ערבית, מחשש שרצף טריטוריאלי יקשה להחזיק בקרקע לטווח ארוך (אגב, יש מקום לתהות אם הפרוייקטים ביפו אינם דרך ארוכה, איטית בלתי-מוצהרת אך מכוונת שנועדה למנוע אפשרות של גלישת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי מקרי אלימות על גבול תל אביב). זהו ההקשר שבו הקהילתיות של היישוב ממשיכה להיות רלוונטית. לחגוג חג ביחד? להתאבל על בן שנפל ביחד? בשביל זה יש מתנ"ס, אין צורך בלכידות של השכנים. ההצעה שלי לבטל את ועדות הקבלה, מכוונת ליצור פרבריזציה של היישובים הקהילתיים, כך שבדומה לפרבר האמריקאי, אנשים יגיעו בשביל איכות חיים שלהם עצמם, ולא כל-כך יפריע להם מי השכן שלהם.

אך היישוב הקהילתי איננו פרבר, לא רק משום שהבנייה צפופה יותר (כשהארץ קטנה יותר), אלא כי הוא ממשיך לתפקד כיחידה בטחונית. היישובים, רובם ככולם, מגודרים, יש בהם מחסני נשק, רכזי בטחון שפועלים בתיאום עם צה"ל וכולי. הם יושבים שם ומחכים למשהו, שאף-אחד לא רוצה לדבר עליו. את המשהו הזה הם לא רוצים (ואני מניח שגם לא יכולים) לחלוק עם השכן הערבי ביום פקודה. "ביתי הוא מבצרי" בצורה המוחשית ביותר.

זו הנקודה שבה האידיאלים שלי, והרצון להפוך את היישובים לפתוחים לכל, קורסים בפני המציאות הבטחונית בישראל שעל-פי הר-געש.

 

מילה לקורא המזדמן שחי ביישוב קהילתי: אני יודע שהדברים האלה נשמעים קצת הזויים. ההתנגדות הספציפית שלך לביטול ועדות קבלה איננה מתוך חיים בבונקר מוקף תיל כאשר סכין נמצאת בין שיניך, וחגורת רימונים עוטפת את גופך. תיאור איכות החיים שחיפשת בגליל, בעמק עירון או בנגב הצפוני כהחלטה בטחונית נשמע לך מופרך. אתה בסך הכל רוצה חווייה של קהילה, שיהיה לך ראש שקט כשהילדים משחקים בחוץ, ושלא תצטרך לשמוע חאפלה ערבית מהחצר של השכן ביום כיפור. לא נתווכח שוב על העובדות: על השכן שאתה שונא שאיכשהו עבר וועדת קבלה למרות שהוא סוציומאט, על הסוטה-מין שגר לידך, או על בעיות עם הנוער – הכל דברים ששום וועדת קבלה עוד לא מנעה. אבל מדיניות בטחונית תמיד מוכתבת מלמעלה, ואילו הפרטים שבה מקבלים החלטות משיקולים מאוד ספציפיים. גם הקצין שבוחר לחתום עוד שנה קבע עושה זאת מהשיקולים הפרטיים שלו, וכשהוא בוחר פרוייקט מגורים של "חבר", זה לגמרי איכות החיים שלו שהוא מחפש. אבל יהיה זה תמים לטעון שאין כאן משהו מוכתב מלמעלה, ובזה הפוסט עוסק.

 

הנקודה הראשונה שציינתי היא שאין לחשוב על יישובים שאופיים יהודי או ערבי כגזענות ואפלייה, וכן שאין לחשוב על אחת התרבויות הללו כנעלה על רעותה. ישנו מימד אחד שבו היישובים היהודים אכן נוטים להיות נעלים על היישובים הערביים, וזהו הצד של התשתיות: תוכנית בניין שנאכפת, קיומם של מרחבים ציבוריים, לנוי ולפנאי, מרכזי ספורט ובילוי. היעדר השירותים הללו מושכים את השיכבה העליונה של הציבור הערבי בישראל לרצות לגור ביישוב יהודי, ולא טוב-הלב של השכנים היהודים. ללא קשר, אבל כעת מסתבר שגם עם קשר, ראוי היה שהמדינה תשקיע יותר בהיבט המוזנח הזה.

—

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

—