ועדות אמת ונופי זכרון

הדיון ברשימה הקודמת בנראטיבים השונים של הסכסוך (וההקבלה למקרה הקפריסאי) עשוי ליצור רושם מוטעה, כאילו אלו הם תוצר של זהות אתנית שונה, וממילא לעם אחד ישנו נראטיב אחיד. ודאי שנראטיבים שונים נוצרים ומשתמרים מסיבות שונות, בהן ההקשר התרבותי-אתני הוא אחד בלבד. ישנם מניעים פוליטיים, מחנות אידיאולוגיים ומגזרים של תתי-קבוצות בתוך עם אחד שגם בהם נוצרים נראטיבים שונים לאותו אירוע. אלטלנה היא ודאי דוגמה מובהקת בתולדות ישראל, אבל בעצם כל אירוע היסטורי מתעצב בזכרון הקולקטיבי על-ידי גורמים פוליטיים ומניעים שונים, ותתי-מסורות ממשיכים להתקיים בשוליו. במובן זה, השיח אודות קיום נראטיבים שונים לסכסוך מן הצד הפלסטיני והישראלי הם לכשעצמם צעד לקראת הדו-לאומיות בהיותם הכרה בכך שהאירוע עצמו הוא משותף, ורק אופני סיפורו משתנים.

הערה אופטימית כזו על הנראטיבים השונים מצריכה אזכור שהשיח על הנראטיבים החל עם כשלון קמפ דייויד ב-2000 וגל האלימות שבא בעקבותיו. תומכי פתרון החלוקה, משני הצדדים, חיפשו דרכים להצדיק את הסירוב הפלסטיני נוכח "הנדיבות הישראלית" של מתווה ברק. "הנראטיבים" הנפרדים היו נסיון להציל אודים מוצלים של תקווה מאש הסכסוך, אך במקביל גם העמיקו את רציונאל ההפרדה. ההצדקה הפכה לנראטיב בפני עצמה על עמים שונים שמתקשים למצוא נקודת מפגש בין הסיפורים שלהם. למרות שהנקודה הפרשנית היא חשובה, היא צמחה מהנחת-יסוד כוזבת. הפער בין הישראלים לפלסטינים הוא בראש ובראשונה חומרי, לא סיפורי. הסירוב של ערפאת היה פוליטי, לא מיתי, ממש כמו הדחיקה של ברק אותו אל החדר.

הויכוחים על אשמת הכשלון נדונו עוד ימים רבים, בטורים, נאומים וראיונות רבים, ומעל הכל בפולמוס שהתקיים מעל דפי ה-New York Review of Books. עשור וקצת אחרי, גם הדיון הלוהט ההוא נשכח, כפי שיישכחו גם הפולמוסים הלוהטים של הרגע, מי התחיל את ההסלמה, מי הפר את הפסקת האש, מתי, מדוע. ברובן, אלה שאלות של ייצוג והבניית זכרון, לא סוגיות פוליטיות ממשיות.

בביקור בברלין הערתי שהנראטיב שהגרמנים מספרים יוצא-דופן בהיעדר ההכחשה שלו, בקבלת האחריות, במורכבות שמקבלת אחריות לעוולות ופשעים מחד, ומספרת גם את הסבל שלהם עצמם. שיערתי שהנראטיב הציבורי הוא שילוב של כפיית נראטיב מבחוץ (על-ידי בעלות הברית ובראש ובראשונה ארצות-הברית) לצד הנטיות הלאומיות הפנימיות. זהו נראטיב שנוצר בהיעדר הקרבנות, בצל חורבנה של הקהילה היהודית בגרמניה. במצבים בהם הקרבנות עוד ישנם ניתן לחתור לניצירת נראטיב מורכב כזה ב"וועדות אמת ופיוס". אמנם זהו מנגנון שקשה לדמיין אותו קורם עור וגידים בישראל, אבל ראוי להתחיל לחשוב עליו. נסיון באשר לאופנים שיהודים ופלסטינים יכולים לשוחח ביחד על הכאבים שלהם כבר נצבר בפעילותו המבורכת של פורום המשפחות השכולות. הסכנות שטמונות בדיאלוג כזה, ודרכים לשבש את הפלטפורמה הזה בביצוע כושל מתועדים בסרט התיעודי "למות בירושלים" של הילה מדליה.

במאמר על תהליך הפיוס הפנימי והבניית הזכרון בצ'ילה שלאחר שלטונו של פינושה, מתארת קתרין קלפ מאוניברסיטת אוטרכט את תהליך הפיוס כך:

בדיון על צדק מעברי (transitional justice) פיוס מקושר לאמירת-אמת גם למען ריפוים של קרבנות (אינדיבידואלים) וגם למען הפיוס של אומה מוכת-סכסוך. הרעיון הוא שעל-ידי חיפוש אמת וגילויה לקרבנות ולאומה ככלל, אנשים עשויים להשלים עם העבר המדאיב. בספרות, פיוס מוגדר לא-פעם כיצירה (מחדש) של קשרים בין יחידים וקבוצות. [260]

 

קלפ מדברת על "נופי זכרון" שכוללים לא רק אנדרטאות ומוזיאונים אלא גם את האירועים שמתרחשים במרחב הציבורי ומעצבים את נוף הזכרון הזה (דוגמת פומביותה של ועדת פיוס). היא רואה חשיבות תיאורטית רבה ב"הבנת זכרונות כמרובי-פנים, ויצירת-זכרון כתהליך בין-יחסי (relational)":

ועדות אמת, השזורות בעומק התהליך הפוליטי של המעבר, נמצאות במשא ומתן מתמיד בין סוכנים רבים, מוּנעות על ידי תביעות לצדק ואמת, והצורך לתת לגיטימציה לממשל החדש. ועדות אמת מושפעות מהשיח הגלובלי על זכויות אדם וכן מושרשות בתהליכים היסטוריים מקומיים ספציפיים וביחסי הכוחות של המדינה הנתונה. הן מציבות את אירועי העבר בסיפור שניתן לתפיסה והבנה, ומציגות נראטיב-על לסכסוך.

[…]

זכרון קולקטיבי נמצא בתהליך מתמיד של הבנייה ושחזור, שלא מסתיים לעולם. ניתן לראות בו נסיון לדיון, ליצירת בסיס משותף, ולמשא ומתן על ההווה. מכאן נובעת החשיבות של התמקדות בנסיבות (ההיסטוריות) בהן מופק זכרון קולקטיבי: אלו קבוצות יכולות לאכוף את מה שייזכר, ולקבוע כיצד הוא ייזכר? אילו דיונים, משא-ומתן, שתיקות וויכוחים נמצאים ברקע הנצחות מסויימות? [260 – 261]

השאלות האלה הן שאלות ביקורתיות שבכוחן לחשוף את הבעייתיות הפוליטית של ועדות אמת ומידה של העמדת פנים שיש בהן, אבל הן מצביעות גם על הקשיים הממשיים שיש בכלי הזה ועדות אמת. אם לוועדה יש סמכות משפטית כלשהי, זה מפחית ממידת האמת שהיא תוכל לחשוף: בהקשר משפטי אנשים ישקלו היטב את מילותיהם ואת מה שהם בוחרים לשתף, אם יכולים להיות לדבריהם השלכות אישיות של ענישה. מצד שני, אין הוועדה יכולה לשמש ככומר מוודה, כשהעדים סומכים ובטוחים שכל דבר שהם יתוודו עליו יימחל להם. לצד הבעייה המשפטית ישנה בעייה תקשורתית: גם אם הוועדה עצמה אינה מוסמכת להעניש או להמליץ על עונשים לעדים, חשיפתם של גורמים מעורבים בעוולות העבר יכולה להוביל לפגיעה בהם. מאידך, אם דיוני הוועדה אינם פומביים, רבים עשויים להרגיש מודרים מדיוני הוועדה, ולא לחוות את התהליך הלאומי אותו הוועדה נועדה ליצור.

לבעיות האלה אין פתרון קסמים. הדגש בעצם קיומה של וועדת אמת הוא על תהליכיות. קלפ מזכירה שכמה חוקרים מדגישים שאסור לוועדות אמת לסיים את עבודתן בפסקנות. סיכום עבודתה של הוועדה צריך להיות עם סוף פתוח, שמשאיר אפשרות לקולות אחרים להתנגד לנראטיב ההיסטורי שהוועדה מבנה (265). הוועדה צריכה להבנות נראטיב שאפשר להוסיף עליו, ולא להזדרז לחתום את העבר. קלפ מדגימה את הטענה הזו דרך מקרה המבחן הצ'יליאני. ועדה ראשונה שהוקמה בשנות התשעים, לאחר נפילת פינושה, ניסתה לתמרן בין תומכי המשטר לקרבנותיו. עבודתה השאירה שאלות רבות מדי פתוחות, בעיקר לגבי אנשים שהועלמו על-ידי המשטר. באיזור וילה גרימאלדי, שהייתה מרכז מעצר ועינויים של המשטר, הוקם "פארק שלום" שהנציח את הקרבנות אך לא את הזוועות. מעצרו של פינושה באנגליה הוביל לדרישות חוזרות של הקרבנות, שהתגברה במלאת שלושים שנה להפיכה. תהליכים אלה הובילו להקמת ועדה נוספת, ובצד עבודתה של הוועדה עוצב מחדש המתחם של וילדה גרימאלדי. במקום פארק שלום עם מרחבים פתוחים וסמליים, שוחזרו מבני מעצר ועינויים ובראש ובראשונה המגדל הידוע לשימצה. שחזורו נוצר לא על-ידי מי שהיו מעורבים בהקמתו המקורית, אלא מתוך זכרונות של עצורים. הבניית זכרון על-ידי תרבות חומרית שיוצרת אשלייה של "פה זה היה" מביאה סדרה חדשה של בעיות. בניגוד לרושם שנוצר לי בהתחלה כשקראתי על הנושא, וילה גרימאלדי איננה דומה לביקור בבניין השטאזי, שמשמש היום כמוזיאון ובו צולמו קטעים מהסרט "חיים של אחרים" או באושוויץ, למשל. האפשרויות של שימור, הרס, שחזור מתגלות בצורה מוחשית בתרבות חומרית, אך מהוות גם דוגמה לעצם תהליך הזכרון, הן הפרטי והן הכללי.

Klep, Katrien. “Tracing Collective Memory: Chilean Truth Commissions and Memorial Sites.” Memory Studies 5.3 (2012): 259-269.

סיבוב קטן בחו"ל, לרגל המצב

"עד שנלין על העולם שאינו פוסק מהתבונן בנו, נתבונן אנו במקומות אחרים"

נורווגיה

קפריסין

צ’ילה

שוויצריה

אלבמה, שנות הארבעים

הודו

מול הגבעות העשנות

לקרוא את עמירה הס במלאת עשור לאנתפאדת אל-אקצה. המעט שניתן לה לומר חשוב מן המרובה שמתירים לעצמם אחרים. זהו.

הזכרונות שלי הם הרבה פחות ידעניים או מבוססים משלה, ולכן גם פחות מועילים, למעט עבור אלה שסקרנים להבין אותי, ואינני רואה בכך תועלת מיוחדת. מאיפה אני מתחיל, עוד לא מוכן להישיר מבט אל הגבעות של הגליל, אולי מזכרון החזרה לישראל אחרי שהות של כמה חודשים באירופה, יום לפני ערב ראש השנה תש"ס, ואחד הדברים הראשונים שאני עושה הוא ביקור בחנות ספרים (סטימצקי באבן גבירול? בדיזנגוף?), ובמרכז החנות שולחן מיוחד לספרי עמיחי, שאז טרם ידעתי שאני עתיד ליטול את שמו, ואני מתפלא ומתרשם על מקומה הנכבד של השירה בחנות ספרים תל-אביבית, ועוד לא ידעתי שעמיחי נפטר, ושמדובר במחווה זמנית בלבד. ואחר-כך הצפייה האינסופית, המתמכרת, נעדרת תכלית ותוחלת במשדרי האקטואליה. ממתינים למשהו הרה-גורל שיקרה, ועוד משהו קטן מגיע, ועוד מכה. החזרה של ברק לארץ, החטיפה, הלינץ'. ובתווך גם אירועים אישיים: שיחה עם חברה שביקשה עידוד או נחמה, חיפוש נואש אחר מבוגר מומחה שיאיר את עיניי לנסיבות האירועים והקשרם ההיסטורי, ויכוח בערב יום-כיפור עם חבר על מידת התבונה בהתנהלותו של ברק. תמיד הופתעתי למצוא עצמי בעמדה השמאלית ביותר מבין חבריי, היות שאין להכחיש שאני הייתי זה ששקל בכובד-הראש הרב ביותר את טענות הימין.

ראיון עם עמוס עוז שנערך לרגל פרסום "אהבה וחושך" נדמה לי כתוצאה ישירה של המהומות, כנסיון כן להתמודד עם עומק הסכסוך. היום אני יודע שגם בזה מיהרתי לברך, וקולו של עוז היה חשוב מאוד בהכשרת לבבות "מפוכחי השמאל" ו"מאוכזבי תהליך השלום", בעוד הוא עצמו המתין שהלהבות ישככו, כדי שיוכל לשוב להיות סמן של השמאל הפרוגרסיבי, ולדבר על שתי מדינות על בסיס 1967, כמו שוב אפשר להשכיח ולהכחיש את 1948 ואת שקדם לה.

וכן, גם התמונה של הגבעות הירוקות מעלות-העשן, מאחורי סכנין ועראבה, בואכה רפא"ל. אבי ואני נוסעים לסייע בכיבוי שריפה בקיבוץ שכן. אני, כמה אופייני, משותק מכדי לעשות משהו, ואבי חובט באש, שמלחכת קוצים במרחק מטרים ספורים ממיכל סולר. במהלך מאמצי הכיבוי מגיע רכב מסכנין שחזר מבית-המטבחיים, והוא נושא כמה גדיים שחוטים, כמו משיב על השאלה הנושנה של יצחק, וגם על החיפוש המשותף של עמיחי בהר ציון. השיחה בינינו נראית לי כמו שני ליצנים במחזה אבסורד על דו-קיום. חבר נוסף מספר באדישות מסכתית איך נקלע להפגנת המונים בסכנין, מבלי לדעת על המהומות שהחלו.

שני דברים החלטתי אז: שפתרון יהיה חייב להיות מיוסד על הכרה בזהות הפלסטינית של "ערביי ישראל" ועל תביעתם הלגיטימית לכל הארץ; ושעליי להיערך לגור מחוץ לישראל כשתתרחש הקריסה הסופית של הריבונות היהודית בישראל / פלשתינה, אירוע שהערכתי שיקרה בתוך כעשור. אני שמח שהתבדיתי, ויודע עד כמה נואלת, תמימה ואפוקליפטית הייתה ההערכה ההיא. חיברתי מסמך שקראתי לו "לקראת שלום אמת", שבו פירטתי את הניתוח שלי למאורעות האחרונים, לשורשי הסכסוך ולמודל לפתרון. בעצם חשבתי על מדינה דו-לאומית בסגנון קנטונאלי, אלא שלא היו לי המילים או הידע כדי להגדיר זאת. חשבתי לשלוח את המסמך לכל חברי הכנסת, ולאישים בולטים בציבוריות הישראלית. הייתי תמים דיו לחשוב שאנשים באמת אינם מודעים לפן הזה של הסכסוך, ואם רק יאירו את עיניהם, יבינו מה עליהם לעשות. אני שמח שלא שלחתי. מאז העמקתי ללמוד בתחום, וההכרה ביושנו של הרעיון שלי מאירה באור מגוחך את ההתלהבות הראשונית שלי, כמו גם מדכדכת בכל הנוגע לסיכויי התקבלותו וממילא גם על התגשמותו.

למרות הכל, אני בחו"ל. מכיר בחוסר היכולת לברוח; בישראליות המובנית שבאופיי, בתרבות ובשורשים שנטועים במקום, ואוחזים בבשרי וברוחי בכל מקום שאני הולך אליו; בכאב שבגלות, שבזרות. מכריע בשאלות ובין ברירות באופן שנושא בעיקר אופי פרטי, ללא השלכות לאומיות, וליתר דיוק: עם פחות יומרה להשלכות לאומיות של מעשיי. הבחירה לנסוע ללימודים נעשתה אחרי שכבר הכרתי באיוולת ההערכה האפוקליטית ההיא, ולכן אי-אפשר לטעון שהיא נובעת ממנה. ובכל זאת, בשנה זו אני מסיים את הדוקטורט, ואתבקש בחודשים הקרובים להכריע לגבי הצעד הבא שלי, התחנה הבאה שלי. גחלת מאותן גבעות עשנות לוחשת גם כעת, עדיין.

סרגל ראשי: אודות | מקרי | משנתי | קשר | תגובות | תגיות | תולדות | תפוצה

עוד על המדינה הדו-לאומית

אחרי שכתבתי את הפוסט של אתמול קצת הצטערתי, כי גם אני נפלתי בו לתסריטי אימה. ישנם תסריטי אימה לגבי המשך הסכסוך, ובהחלט מן הראוי לשקול אותם. אך שימושם לנוחות הרטוריקה היא די מטופשת. כך הרגשתי כשקראתי את המאמר של יוסי שריד, ובקלות נחפזתי לאותה שיטה עצמה.

ההגיון של הרטוריקה הזו הוא פשוט כשם הוא שקרי: הדובר מתאר את הפתרון שהוא מתנגד לו על-פי התרחיש הגרוע ביותר האפשרי, וכנגדו מציע את הפתרון הרצוי בעיניו על-פי התרחיש האופטימלי.

מובן שלכל פתרון יש תרחיש אופטימלי ותרחיש גרוע, ובין שתי הקצוות הללו ניצבות כמה תחנות ביניים. הבטחתי מזמן שאני אכתוב על הפן האוטופי והפן הפרגמטי שבבסיס רעיון המדינה הדו-לאומית, ונראה לי שאני מגיע לזה עכשיו.

אם כן, אני מודה שהתמיכה שלי בפתרון של מדינה דו-לאומית לא נולדה מכיוון שאינני רואה אפשרות לתרחיש גרוע. העניין הוא שבתרחישים גרועים אין באמת חוכמות. אם הצדדים הולכים לאחוז זה בגרונו של זה ולהלחם עד מוות, אז זה מה שיקרה. במקרה כזה, זה לא ממש משנה אם תומכים במדינה דו לאומית, או בפתרון שתי המדינות, או בארץ ישראל השלמה, או בהחזרת המנדט הבריטי. רע יכול להיות ורע יהיה.

השאלה, אם כן, היא אילו אפשרויות טמונות בפתרון כאשר מנסים שהוא יצליח, ואיזה איזונים ובלמים יש בו כנגד התרחיש השלילי. הבלמים שישראל העלתה עד עכשיו הם בעלי אופי מיליטריסטי. מהבחינה הזו, אינני מוצא הבדל בלתי-ניתן לגישור בין האופן שבו יוסי ביילין, למשל, מדבר על הפתרון, וקיר הברזל של ז'בוטינסקי. התפיסה היא עדיין שישראל היא עם לבדד ישכון, ושכל פתרון צריך להיות מיוסד על כוחה של ישראל להדוף מתקפה.

אינני מצפה שבהסכם שלום לא יהיו סידורי בטחון, אבל אני חושב שהבעייה המרכזית של מדיניות החוץ והבטחון של ישראל היא בכך שבזמן שלום אנחנו כל הזמן עסוקים בהכנות למלחמה, ובזמן מלחמה אנחנו עסוקים בהכנות לשלום. בכל פעולה צבאית נרחבת נמצא מי שיזהיר שאסור להשפיל את האוייב באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לעשות שלום איתנו. בכל תהליך שלום יסבירו לציבור הישראלי יותר על האופציות שעומדות בפני ישראל במקרה של הדרדרות למלחמה, במקום לתאר את התנאים במקרה והשלום מצליח. אני נזכר בימים של הסכם אוסלו, וזוכר כמה קראתי על שטחי A, B ו-C, ועל מרדף חם, ומתי כן מותר לצה"ל להיכנס ומתי אסור לו. רק שנים מאוחר יותר הבנתי שמהשיח הזה נעדרה כל התבוננות על מתי מותר לישראלי להיכנס לשטחי A, ולמה שיהיה אסור להם, ומתי פלסטיני יוכל להיכנס לשטחי C ולשטח ישראל.

שוב: אין בזה כדי לומר שאין טעם בסעיפי המרדף החם, ושצריך להתעלם מסידורי בטחון וכולי. אבל מה שאנתפאדת 2000 מלמדת באופן חד משמעי היא שכאשר האלימות פורצת, כל הסעיפים של ההסכם על האופן שבו האלימות תתנהל מתאיידים מכוח הזרוע. לכן, מעמדם בהסדר צריך להיות חשוב הרבה פחות מההסדרים של האופן בו הדברים יתנהלו במצב בו לא תהיה אלימות.

העקרון צריך להיות שההסכם הוא הסכם שלום. אם הוא נכשל, אז יש מלחמה, ואז הכלל היחיד הוא à la guerre, comme à la guerre . טוב שיש אמנות בינלאומיות להסדרת המותר והאסור במלחמה, אבל מעבר לזה אין צורך להרחיב בתנאים. מוטב היה שהסכם עם הפלסטינים לא היה מתעסק כלל בדקדוקים שבהם הסכסוך יכול להמשיך. אם מחבל מבצע פיגוע ובורח לשטחי הרשות, יש לפעול כפי שהיו פועלים בכל מקרה שאזרח של כל מדינה זרה היה מבצע רצח ובורח חזרה לארץ מולדתו. אם יש צורך בשביל זה לחתום על הסכם הסגרה – יהי כך. אם דעתה של ישראל לא נחה מטיפולה של פלסטין, ויש יסוד להניח שמדובר בטרור בחסות פלסטין, אפשר לראות בזה פגיעה בריבונות הישראלית, ולהתייחס לזה כאל צעד מלחמה לכל דבר ועניין.

חזרה לרעיון המדינה הדו-לאומית: עבורי, התמיכה ברעיון המדינה הדו-לאומית חשובה יותר מבחינת האופן שבו היחסים נבנים בין שני הלאומים. אני חושב שזהו מודל שמדגיש את השיתוף, את השכנות, ואת העובדה הבלתי ניתנת להכחשה שכל אחד מהצדדים נמצא כאן, ושהוא לא ייעלם. הפתרון צריך להיות מיוסד על הכרה באחר, ועל בניית מרחב מחייה משותף, שבו כל צד יכול להגשים את עצמו. יותר מפעם אחת הבעתי את העמדה שאם תפיסה זו תעמוד בבסיס פתרון שתי המדינות, אין לי שום התנגדות אליה.

אך כמעט בכל פעם אני נוכח מחדש שזו איננה התפיסה שמנחה רבים מן התומכים ברעיון שתי המדינות. התמיכה בהתנתקות ובשיח עליה היו דוגמה קיצונית לכך. הדוגמאות לאנשים שמופתעים מכך שהטרור מעזה נמשך הן רבות. כל פעם מופתעים מחדש. "הרי עזבנו אותם בשקט, מה הם רוצים מאיתנו?" הסוציולוג האמריקאי פיליפ סלייטר כתב בספרו "החתירה אחר הבדידות" (The Pursuit of Loneliness) על "אפקט השירותים", שבו האדם מתרגל לכך שהוא מוריד את המים והלכלוך נשטף, ומפתח רצון לפתור כל בעייה בקלות כזו. הסטיקר שפרסמו גופי שמאל (אולי שלום עכשיו?) בעד ההתנתקות ("כשהמצב חרא, חייבים להתפנות"), המחיש שאפקט השירותים עמד בבסיס התמיכה בהתנתקות. אני גורס שהתמיכה בפתרון שתי המדינות כולה מבוססת על אפקט השירותים.

מתישהו בשיא תקופת הפיגועים של שלטון רבין, פירסם יאיר לפיד טור שבו הוא אמר שהוא תמיד הצביע מרצ, והוא מקווה שתקום מדינה פלסטינית, אבל כשהיא תקום – נגיד להם להתראות, ושלא יבואו לבקר. הסיסמה שברק רץ איתה לבחירות ב-1999, "אנחנו כאן – הם שם", תימצתה את התפיסה הזו באופן הקליט ביותר, וברק אכן זכה.

אם אכן תקום מדינה פלסטינית, ישראלים רבים יופתעו ויתאכזבו לגלות שכל-כך הרבה ערבים עדיין חיים כאן. הרי הורדנו את המים, פינינו יישובים – מה עוד הם רוצים מאיתנו?

לכן, כל דיבור על פתרון של שתי מדינות, חייב להיות מונחה לא על-ידי הפחד ממדינה דו-לאומית (או האיום הדמוגרפי), ולא על-ידי "אפקט השירותים" (המקופל, בין היתר, בהצהרות על כך ש"אני לא רוצה שהבן שלי ישרת בעזה או בחברון"). פתרון שתי המדינות צריך להיות פתרון עומק, המיוסד על ערכים של חירות ושוויון, שיבהיר מה יהיו האמצעים הממשיים שבהם שתי המדינות יקיימו יחסי שיתוף הנובעים מהצרכים לחלוק יחד את המשאבים הטבעיים, לצד האתגר שביחסי גומלין של מסחר, חינוך ותרבות.

עבורי, התמיכה במדינה דו-לאומית היא תמיכה במודל שמאפשר אופציות רבות יותר לשיתוף הפעולה הזה, ושממחיש בצורה החדה ביותר את שותפות הגורל שחולקות שתי התנועות הלאומיות הללו על אותו חבל ארץ. בה בעת, הוא גם משוקע בתוך התפיסה של זהות מורכבת יותר, שאיננה מיוסדת אך ורק על בידול ("אנחנו והם"), ובמקום זה מציע חלופה של זהות המורכבת מהקשר והשיח עם האחר. התפיסות שלנו לגבי אוכל ישראלי, מוסיקה ישראלית, סלנג ישראלי ועוד מרכיבי תרבות רבים נוספים אינם מנותקים מהתרבות המקומית שהייתה כאן עוד קודם התנועה הציונית. אני מרשה לעצמי להניח (הגם שאני פחות עמוס בדוגמאות) שגם התרבות הפלסטינית הועשרה מן המגע עם התרבות הישראלית.

שתי הקבוצות הן עדיין לאומים נפרדים, בעלי תרבות ולשון יחודיות להן, ושניתן להבחין ביניהן. אך כל אחת מן הקבוצות היא כבר לא לגמרי נפרדת ונבדלת מן האחר, וכבר היום מתקיים מצב ביניים, שאין להכחיש אותו. את הזהות המועשרת הזו ניתן לפתח במסגרת מדינית של שתי מדינות המקיימות ביניהן יחסים הדוקים של שיתוף פעולה וגבולות פתוחים, או במסגרת מדינית של מדינה אחת, המעגנת את הזהות העצמאית של כל אחת מלאומיה בחוק. מודל הביתור או ההתנתקות שאחריו לא יהיו פלסטינים כחלק מהחוויה הישראלית היה ונותר אשלייה מסוכנת.

 

מדינה אחת או מדינה וחצי

יוסי שריד כתב בסוף השבוע נגד רעיון המדינה הדו-לאומית. לא איכפת לי שמתנגדים לרעיון המדינה הדו-לאומית –  יש סיבות טובות להתנגד לו. אני עצמי חושב שהרעיון של עצמאות מדינית לעם היהודי היה רעיון טוב בבסיסו, ומכיר בכך שמדינה דו-לאומית משמעה סופה של אפשרות כזו.

התמיכה שלי ברעיון המדינה הדו-לאומית איננה מתוך דמיון אוטופי של חיים ביחד כעם אחד, וכבר הבהרתי זאת במקום אחר. התמיכה שלי במודל זה לפתרון נובעת מתפיסה הגורסת שאין עוד אופציה אחרת. רעיון שתי המדינות יכול להצליח רק אם מדינה פלסטינית תהיה בת-קיימא, ורק אם לא יהיה לה עניין להמשיך באלימות כלפי ישראל. שני היסודות הללו לא באים בחשבון במציאות הקיימת, בחלקה בשל המדיניות הישראלית.

רעיון שתי המדינות מתבסס על מדינה ישראלית רציפה, שכחמישית מתושביה הם פלסטינים, ועל מדינה פלסטינית מבותרת שבה לא מורשים לגור יהודים. בכל מודל שהוצע עד כה, המדינה הפלסטינית מתוכננת להיות מוגבלת בדרכי התחבורה שלה, ביכולת היבוא והייצוא שלה, ובריבונותה על גבולותיה. אפילו בגירסה "הקיצונית" של גוש שלום, שבה מפנים את כל ההתנחלויות, וישראל נסוגה לתחומי הקו הירוק, מדובר במדינה קצוצת-כנפיים, שתלויה בישראל מבחינת בטחון וכלכלה. איך לומר, "כמעט מדינה".

אין –  וחשוב להגיד את זה בפה מלא – אין גורם ישראלי, גם לא יוסי שריד, שמציע לפלסטינים מדינה במובן שאנחנו מכירים מדינות עצמאיות שעומדות על רגליהן. במצב כזה, התסכול הפלסטיני צפוי להיות מופנה כנגד האשם הטבעי במצבם –  השכנה שמבתרת את מדינתם ממזרח לרצועה וממערב לגדה. אנתפאדת 2000 הייתה, בחלקה, נסיון של הרשות הפלסטינית לתעל תסכול ומורת-רוח פנימית כלפי הישראלים, כדרך להגן ולבצר את שלטונם.

הרי תמיד אפשר יהיה להעלות תביעות חדשות, גם אם סוכם שנגמרו התביעות ההדדיות. אפשר יהיה להחליט שרוצים לפתוח מחדש את סוגיית הפליטים, שרוצים לחזור להחלטה 181 (טענה שערפאת כבר השתמש בה עוד בימי אוסלו, ברצותו לסבך את המו"מ), או שרוצים לסייע לאחיהם הפלסטינים תושבי ישראל.

ההנהגה הפלסטינית הישראלית כבר שוללת מזה זמן את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ויש סיבה להניח שתביעותיהם יגברו לאחר כינונה של מדינה פלסטינית.

כשזה יקרה בצורה של מדינה – כיצד ישראל תנהג? עוד פעם פעולה בעזה? שצה"ל יפלוש חזרה לג'נין? ואז להיות שם עוד כמה שנים רעות "משיקולי בטחון"?

פתרון מלא של הסכסוך צריך להיות מיוסד על אמירת האמת באומץ: האם יש זכות קיום למדינה יהודית אם לאו; מה היחס בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הפלסטינים שאינם אזרחי ישראל, שחלקם קרובי משפחה שחלקו אותו כפר עד 1948? מה היחס בין הפליטים שגרו בתחומי 1948 וברחו לעזה או לגדה, לבין תושביה המקוריים של הגדה והרצועה? מדוע לא מדובר באותו עם, ומדוע אין להם זהות משותפת השואפת להתאחד בריבונות אחת?

העלאת שאלות קשות אלה פירושה למוטט את ההכחשה הנמרצת המונחת בבסיס רעיון שתי המדינות, כאילו ההפרדה המלאכותית שנוצרה ב-1948 היא בעלת משמעות אתנית, ושהקבוצה המכונה "ערביי ישראל" אינה פלסטינית, וכאילו אין לה קשר לקבוצה הנאבקת על עצמאות מדינית.

אפשר להתקדם אל עבר פתרון של שתי מדינות, מתוך הכרה שישראל ופלסטין הן תולדה של שתי תנועות לאומיות (שהתעוררו מאוחר יחסית) ושלכל אחת מהן זכות הגשמה וביטוי עצמי. אך מכיוון שאיתרע מזלן של שתי תנועות לאומיות אלה להתייחס לאותו שטח אדמה, גם בתוך מימוש העצמאות המדינית דרושה גמישות גדולה יותר משרטוט גבול.

גמישות זו פירושה שיכולת הניוד של הפלסטינים בכל השטח שממערב לנהר הירדן ועד לים תהיה גדולה יותר, בעיקר בכל הנוגע לניוד בינם לבין עצמם. כיוון שהפרדה מוחלטת יוצרת נסיבות שאינן מאפשרות לסכסוך להירגע בשמונה השנים האחרונות, יש צורך ביחסים טבעיים של מסחר בין ישראלים לפלסטינים גם כן. פירוש הדבר שהגבולות בין ישראל לפלסטין יצטרכו להיות פתוחים ככל האפשר.

במקום תלות חד-כיוונית שמעניקה לישראל את היכולת להטיל מצור על פלסטין כאוות נפשה, דרושים צעדים שיצרו את יכולתה של ישראל לפגוע בפלסטין. על-ידי השקעה בחינוך, תעשייה ותשתיות, יש ליצור תנאים של הדדיות, שיתוף פעולה וחלוקה שווה של המשאבים הטבעיים בין שתי המדינות, שתהווה אלטרנטיבה ליחסי הניצול והתלות של העבר וההווה.

כפי שציינתי בעבר, אינני חוזה את המדינה הדו-לאומית כמדינה שמוחקת את הזהויות הלאומיות. בתוך המדינה הדו-לאומית יש ליצור מנגנונים שיְשַמרו את הזהות התרבותית הנבדלת של שני העמים.

לכן, כשאני חושב על מודל של מדינה דו-לאומית שבה יש מנגנוני חינוך ותרבות מקבילים (משתפי-פעולה אך נפרדים), לעומת מודל של שתי מדינות המקיימות ביניהן גבולות פתוחים, המתאמות את חלוקת המשאבים, ומנהלות יחסי מסחר ושיתוף פעולה בכל שאר תחומי המדינה, אינני מוצא הבדלים כה גדולים. בין שני המודלים, אני סבור שהמודל הדו-לאומי ייטיב לענות על צרכי האוכלוסיות.

אך פתרון של שתי מדינות שמיוסד על הפרדה ברוטאלית דוגמת חומת ההפרדה, מודל שמדמה הפרדות מוחלטת, התנתקות מהפלסטינים ובריחה מאחריותה של ישראל כלפיהם, איננו ראוי ולא יצלח. לשונו של שריד מיליטריסטית מדי מכדי לתאר חזון שלום: לבתר, לגזור ולשמור.

לפני שמחלקים, על ישראל לחדול משדידת זכויות האדם הטבעיות של הפלסטינים (ראשית כל, חופש התנועה). לאחר שתחדול מכך, אפשר יהיה לדבר עם מנהיגיהם כבני אדם, גם על אפשרות החלוקה.

[למחרת, ניחמתי על הפוסט הזה, וכתבתי המשך, הבהרות, תיקונים וכו' – כאן]